מה שברור מסקירת העבר וה"הווה", הוא שאין להסתפק בדרכי העבר. יש להעביר לידי הממשלה את המחקר והביצוע של טיהור דימוי־האשה, שיחרורה מכל גורמי קיפוחה. כי סבל האשה הוא בנפשה של כל ממשלה.
יש לטפל בכל הקשור ל"שיחרור" בשני אפיקים: א) על־ידי הקמת מישרד ממשלתי לטיפול במיכלול המחסומים שהביאו למחלת החברה; ב) יש לחזק את תנועת הנשים האחת, לשיחרור־האשה, כדי שתעזור לממשלה מחד ולאשה מאידך, בהגברת המודעות.
“העלאת המודעות” היא האנליזה הקבוצתית של נשים, או גברים, שמטרתה להסביר לנשים מה כואב להן, ומה מביא להן את חולשתן, או את תוקפנותן. הטיפול בקבוצות מחזיר להן את הביטחון בעצמן, כי הוא מבהיר להן שהמחלה אינה אישית, וכי מה שחסר להן – חסר אף לכל האחרות.
אי־הביטחון הוא הקצה האחד של הקיצוניות האחרת – ה"עסקנות". עודף הפעילות מזה והיעדר כל פעילות מזה, הם תוצאה של אותה מחלת חסימה עצמה. כל עכבר החסום בכלוב מתרוצץ אנה־ואנה. כל כלב קשור הופך רצחני.
הגברת המודעות 🔗
השעה כשרה להגברת המודעות, כי השעה כשרה למהפכה חברתית. אחד האותות המבשרים מהפכה, הוא התהוות פער קיצוני בין הכוחות הפוטנציאליים לבין אפשרויות הביצוע. יש בנשים כוח פוטנציאלי עצום שנחסם מדורי־דורות. הכוח הפוטנציאלי הזה (the unlived life) הוא המאגר של אנרגיית־החיים שלא ניתן לה להישרף והוא “כאש־בעצמותי”. זה כאב פיסי ונפשי כאחד (כי בטבע אין דואליזם של גוף ורוח). זהו כאב ה"חסר" של הנשים, שהפכו חריג, בעולם שניכר אותן ומנע מהן “השתייכות”.
השעה כשרה לשינוי מהפכני כי העולם המודרני, ובמיוחד בישראל, דורש תיעוש מוגבר. התיעוש המוגבר דורש כניסת נשים לעולם הגברים. המישפחה נעשתה היום ניידת, הביולוגיה – ניתנת־לפיקוח; ההשכלה שיכנעה את המעבידים שהמוח, ולא הכוח הפיסי, הם הקובעים את התפוקה. המנהל זקוק היום לעובדים משכילים, והוא לומד לחיות עם עובדים שותפי־כוח. כך גם במישפחה, אין כיום כל ערך לכוחו הפיסי של הגבר. האב זקוק לאשה משכילה, וחייב ללמוד לחיות עם שותפה שוות־כוח. זהו עקרון המוסד הדמוקרטי של המישפחה, הכלכלה והממשלה.
הגברת המודעות נעשתה עד כה רק במיסגרת התנועה־לשיחרור־האשה. מה שהפריע ל"מודעות" זו להתפשט בציבור, היה חוסר־התיקשורת שבין גוף התנועה לבין הגוף היותר גדול של נשים שעדיין אינן מבינות במה מדובר. חוסר־תיקשורת אופייני כשאין די “הסברה”. שום אמן חדש לא הובן על־ידי בני דורו, כי השפה שהשתמש בה היתה חדשה ובלתי מובנת – ובלי שפה אין תיקשורת.
העיתון של התנועה־לשיחרור־האשה בחיפה יצא פעם בהצהרה: “הגבר הוא אוייבנו,” ובכך גרם לתנועה נזק רב. כשהגיע המישפט לעיתונות הכללית, נתפרש כאילו מתכוון ה"שיחרור" להכריז כלייה על כל המין הגברי. כדי להילחם בכך, יצאו עיתונאיות “נשיות”' נגד “טורפות־הגברים” במאמרים כה קיצוניים, עד שעוררו את הרושם שהן משתוקקות להישאר נחותות. רות שרייבר (“ידיעות אחרונות”', 26.8.74) הפכה כמעט שונאת־עצמה, כדי לשכנע אותנו עד כמה הגברים עליונים עליה (“אל לנשים לטפוח על שכם עצמן ולחוש עליונות על הגברים”). היא הביאה הוכחות מספר של ד"ר האט, שקבע כי בשני הקצוות (של פיגור ושל גאונות) – יש גברים. והרי טיעון זה מוכיח את ההיפך ממה שהיא רוצה להוכיח. (אם בתחילת הסולם יש פיגור שיכלי רב יותר אצל הגברים, הרי יש עליונות למין הנשי. אם בצמרת הסולם יש יותר גברים גאונים, הרי זה מוכיח שהנשים [בעלות פוטנציאל העליונות] אינן מגיעות כלל לראש הסולם, ויש להניח שהאשמה לכך איננה בפיגורן השיכלי, אלא במחסומי החברה.)
הגברת המודעות חייבת להיעשות על־ידי טיהור הלחימה בין המינים. הרגשנות העויינת אופיינית לאדם העומד מול רעיון חדש שמאיים על החממה שלו. אולם כדי לבדוק את הרעיון, יש להסיר מעליו את הנוסטלגיה ואת הסובייקטיביות, ויש להתייחס אל תוכן הרעיון ולא אל הסלט שמסביבו. העובדות מוכיחות כי קיים קיפוח, ואם קיים קיפוח – חייבים העיתונאים והעיתונאיות למיניהם להילחם בו ולא בלוחמות נגדו, ואף לא בסממנים של הקיפוח.
יש להתייחס באובייקטיוויות אל דיעות המתפרסמות בעיתונות, המוכיחות כי קיים גם היום רצון לשמור על קיפוחן של הנשים, כמו בעבר. ידיעה אובייקטיווית שהתפרסמה ב־21.8.74, אמרה בפירוש שהרב הראשי עובדיה יוסף ו - 40 רבנים אחרים הוציאו בנפרד “פסק הלכה” הקובע את “אורך השימלה של הבת הצנועה.”' באותו עיתון ממש הופיעה גם ידיעה מחוגי הנצרות, שקבעה כי כל 11 הנשים שהוסמכו בעבר ככוהנות־דת נושלו מכהונתן על־ידי הכנסייה האפיסקופאלית (יחד עם זה בוטלו ההאשמות נגד שלושת הבישופים שהסמיכו את הנשים – כנראה מפני שהגישה עדיין גורסת שגברים לעולם מתפתים על־ידי חווה).
ב"מעריב" מ־29.8.74 הופיעה ידיעה על 70 (!) מורות דתיות, שרצו להפגין למען ביטול החינוך־המיני בבתי־הספר.
ב"מעריב" מ־3.9.74 כתב ש. צביאלי (בתגובה לטיעונו של שר־הבריאות כי יש לגייס לצבא בנות דתיות, כדי לפתור את המחסור באחיות):
" – – – הציבור הדתי מתנגד להוצאת הבת מרשות ההורים, עד לחתונתה. נגד זה לא יועילו כל הטענות המגוחכות של פיקוח־נפש כביכול. לא מפי שר־הבריאות נלמד טיבה של מיצווה חשובה זו."
סמוך לאותו יום, הופיעה ידיעה בעיתון על נערות הודיות המתאבדות בבריטניה, כי מסורת הדת ההודית שליטה גם בבריטניה, והנישואין עדיין מוסדרים על־ידי ההורים. אחת הנערות שהתאבדה לאחרונה היתה נערה שנשלחה חזרה להודו (מאנגליה) כדי להינשא למרות רצונה לחתן שנקבע בשבילה על־ידי הוריה.
גורל אחד לכל נערה בכל דת בעולם. בגורל זה נלחמות הפמיניסטיות. אין להן כל עניין להילחם באופן אישי בגברים ולראותם כאוייב. יש לראות גם בגבר קורבן של חינוך.
בהמשך הידיעה על ביטול ההסמכה של 11 כוהנות־הדת הנ"ל, נאמר:
" – – – החלטת הבישופים, מנהיגי הכנסייה, לא נשאה חן בעיניו של צא’רלס ווילי, נושא המישרת הרמה ביותר בקרב ההדיוטות בכנסייה האפיסקופאלית. הוא אמר כי החלטתם היא ‘ביטוי של יהירות גברית מן הסוג השחצני ביותר אשר ראיתי מימי’."
אני מקווה שדברים אלה, של גבר (דתי!) יסבירו מדוע טוענות נשים בתנועה־לשיחרור־האשה כי יש לשנות את פני החברה כדי להפוך את הנשים בנות־חורין, ומדוע הן סבורות שהגבר מעכב בעדן. ההאשמה של עיתונאית כמו רוח שרייבר היא, איפוא, מעוותת.
שכר לעקרת־הבית 🔗
לכן נראה לי חיוני ודחוף לטפל בבעיות האשה הנשואה, ובעיקר בבעיית עקרת־הבית. יש להקים צוות־חשיבה לכל נושא, אבל נושא מיוחד זה נראה לי ראשון בדחיפותו. אנשי כלכלה וכספים חייבים לדון בשאלה כיצד להעניק שכר ממשי לעבודת עקרת־הבית. כתוצאה מכך תוכל עקרת־הבית לשקול אם ישתלם לה להישאר בבית, או כדאי יהיה לה לעבוד דווקא בחוץ. השכר יהיה רק אחד השיקולים, אך אפשרויותיה לבחור בעבודה בחוץ, לא יוגבלו על־ידי שיקולי “עוזרת”, כי בכך יטפל החינוך לחיי־מישפחה בבית־הספר. חינוך זה יאפשר לה לשקול עבודות לגופן, ולא לפי השעות הנוחות לבעל או לילדים.
חצי־יום עבודה 🔗
הערתי לעיל כי החברה צריכה להתפתח לקראת הנהגת חצי־יום עבודה. דבר זה יביא ברכה לשני המינים, והוא עדיף על קיצור שבוע העבודה, שממליצים עליו היום. המעבידים יתרגלו בהדרגה להימנע מתשלום “שעות נוספות”. עדיף לשלם משכורת לשני חצאי־מישרה, המבוצעים על־ידי שני מחליפים, מאשר שעות־נוספות לאדם עייף. כך יוכשר גם “מחליף” לכל מישרה, ותחוסל ה"חזקה" על ה"כיסא" אצל תופסי־המישרות. לעומת זאת, יתפתחו ניידות רבה יותר ויתר גמישות להחלפת־תפקיד במנטאליות חדשה של שירות־לציבור.
מעונות־יום 🔗
צוות־חשיבה יציע דרכים לספק מעון־יום לכל ילד שהוריו מעוניינים בכך. המעון יפעל החל מגיל שנה, יכלול קבוצות קטנות, ויציע גם מטפלים ממין זכר. יש להגיח שגברים שייכנסו למעון, יתאהבו בעבודתם זו, ובכך תחול השבחה בדימוי המעון.
הצוות יתאם את מימצאיו עם צוות הבנייה, כי הבניינים שייבנו בעתיד חייבים להציע שירותים משותפים לתושביהם. הבנייה תביא בחשבון את הטבע האנושי הזקוק גם ל"אוויר לנשימה", הן מבחינת גודל החדרים והן מבחינת הגוף הטיבעי, החייב להישאר פתוח כדי לאפשר מגע עם הטבע האורגני.
הדירות ייבנו לנוחיות שני המינים. האשה החדשה, כמו הגבר החדש, זקוקה לפינה משלה – ואין הכוונה לפינת שולחן־הטואלט, או פינת־הגיהוץ, ואף לא למיטבח. ייתכן כי המתכונת לזוגות־העתיד תעדיף חדרים נפרדים לכל אחד מבני־הזוג, כדי לשמר בהם את ה"עצמי". אם יהיו לזוג רק שני חדרים, לא יהיה זה אסון אם הסדר כנ"ל יביא גם לביטול ה"'סלון" הראוותני של העבר. אין גם צורך בחדר מיוחד ל"שינה", שבו שתי מיטות תופסות את כל החדר. במקום חדר־שינה וסלון, תהיה חלוקה של חדר־לה וחדר־לו, לחשיבה של שתי שלמויות – דבר שיעניק מרחב אישי לכל אחד מן המינים.
בחדרים נפרדים יוכלו גם לפתור את בעיית הטעם השונה, או הגישה השונה לניקיון. כל אחד מבני־הזוג יוכל להיות אחראי לניקיון החדר, ואין לי ספק שגבר או אשה האוהבים לחיות ב"אי־סדר", יוכלו להחליט רק לאחר ניסיון בחובת ניקוי חדרם, באיזו מידה “אהבה” זו היא אמיתית – או תירוץ־גרידא כדי להימנע מעזרה במשק־הבית.
אין זה מן הנמנע כי יוקמו בכל השיכונים לזוגות־צעירים גם מעונות־ילדים צמודים לכל שיכון או לכל בית רב־קומות. כשם שקיימות היום מכבסות משותפות במרתף הבית, יוכל להתקיים גם מעון משותף. או – אפילו מיסעדה משותפת. קיימת גם אפשרות שהשיכון יישא אופי קיבוצי, בכל מיני שטחים אחרים. המעון המשותף יביא גם לשמירה משותפת על הטף, ואולי גם להקמת חדר־מועדון לילדים המכינים שיעורים או משחקים.
בין אם האשה תבחר להיות עקרת־בית, ובין אם לאו – המעונות יהיו פתוחים לכל הילדים. אין המעון פיתרון לאפשר לאשה לעבוד בחוץ, אלא פיתרון שיאפשר להורים, שניהם, לעבוד. מעונות טובים, נקיים, עם מזון טוב ובריא – יבריאו את התינוקות מחינוך ה"בננה’לה" של האמהות. ילדים בכל גיל זקוקים לחברת ילדים אחרים, ולכן יהיו המעונות שיציעו להם חברת ילדים (נוסף על חברת שני ההורים, במחצית האחרת של היום) ואהבה של מטפלים משני המינים, גם אידיאל חינוכי.
מיקצוע לכל אשה 🔗
עד שיוכר מיקצוע עקרת־הבית כמכניס שכר, חייבת כל אשה להכשיר עצמה במיקצוע אחר נושא שכר, גם אם יש בדעתה לבחור אחר־כך במיקצוע “עקרת-הבית”. דבר זה דורש אחת משתי דרכים: א) לדחות את מועד הנישואין; ב) לדחות את מועד הלידה. הנטייה להאריך היום יותר ויותר את המשך רכישת ההשכלה, מעניקה עדיפות לפיתרון ב'. זוגות צעירים נישאים היום כשהם עדיין באמצע הלימודים, וכדי למנוע הפסקת לימודיה של האשה מעדיפים לדחות את לידת הילדים (דבר הנותן לנישאים הצעירים שהות להתבגר במיקצת לקראת ההורות).
הכניסה לנישואין כאל תחילת הדרך, תעניק לנישואין את האפשרות לשמש גם לאשה פתח להתפתחות, ולא סתימת ההתפתחות. הלימודים יימשכו גם בשטחים אחרים. שני בני־הזוג ילמדו יחד. שניהם יחתמו יחד על רכוש שיצטבר בנישואיהם. שניהם יחתמו על צ’קים, לשניהם יהיו1 חשבונות נפרדים2 בבנק, וחשבון אחד משותף – להוצאות הכלליות. חוקי המדינה ידאגו אוטומטית לנשים (או לבעלים) שיוותרו בתום־לב על חובתם להיות שותפים פעילים בבעלות על הרכוש. יהיה הכרח לרשום את הרכוש על שם שני בני־הזוג! יהיה הכרח להוסיף את המילה בן־זוג (ובת־זוג) לכל הסכם בעל אופי משותף.
המציאות של כניסת שני המינים לנישואין בלי מיקצוע, תאלץ את החברה להציע לשני המינים יותר אפשרויות לימודים, אם בצורת לימודי־ערב, או לימודי־קייץ, או בצורת הארכת משך הלימודים. אולם, כשיהיו מעונות טובים וכשתהיה חלוקה מוסרית יותר של תפקידי משק־הבית, תוכל האשה ללמוד או לעבוד ללא צורך בהקלות כנ"ל. גם במתכונת הנוכחית אין הנשים נעדרות מן העבודה, עקב הלידות, יותר מאשר 9 חודשים (אם יש להן שלושה ילדים) במשך כל תקופת עבודתן! אם יבוטל להבא האיסור להעסיק נשים בחופשות לידה, יוקטן עוד יותר משך ההיעדרות. כל הדברים הללו יחדיו יבטלו את טענת המעבידים שעדיף להעסיק גברים.
הכשרה שווה 🔗
ההכשרה השווה של שני המינים מתחילה מבית־הספר היסודי, וקשורה בחינוך ה"מוסווה". כדי למנוע שוני בהכשרה, יש להעביר את המורים הנוכחיים קורסים לחינוך בנושא ה"שיחרור". כלומר, יש להגביר את המודעות של המורים לנושא בכללו. קורסים מקבילים יש לערוך גם להורים. אחר־כך יש לערוך קורסים משולבים למורים ולהורים (שיתוף־הפעולה בין ההורים והמורים מעולם לא היה יעיל בישראל, ומעולם לא יצא מן ההנחה כי לשני הצדדים יש מה לתרום. כרגיל, אוספת מורה בת עשרים־פלוס את ההורים ו"מרצה" בפניהם בענייני־חינוך, כשההורים, בדרך־כלל, מקשיבים ומהנהנים).
ההכשרה השווה חייבת להביא לכך שיהיו אפשרויות־לימוד שוות, והצעות־שוות לשני המינים. לא רק בין כותלי בית־הספר – על־ידי לימודים משותפים במלאכה ותפירה, אלא גם בשוק הפרטי. כיום מנוסחות מודעות הלימודים כך שהן מציעות את ההכשרה לבני כל מין לחוד, וגם במיקרים שהניסוח כללי – מעדיפים את המועמד הזיכרי.
סיפרה לי, למשל, אשה מהנדסת, כי פנתה בטלפון לכתובת שביקשה “מהנדס”. לאחר ששמעו את קולה, נאמר לה כי כבר נמצא להם המועמד. בעלה של אותה אשה, אף הוא מהנדס, פנה אחריה לאותה כתובת. הוא הוזמן לראיון.
ההכשרה השווה תביא בעיקבותיה לידי הערכה של האשה על־פי כישוריה, ולא על־פי הדיעות הקדומות, שהן תמיד נגדה.
בקשר לכך מובא, בסיפרי הפסיכולוגיה, הסיפור הידוע כ"ג’ון וג’ון": סטודנטים באחת האוניברסיטאות בארה"ב קיבלו מאמר בחתימת ג’ון – שיכולה היתה להיחשב בעיניהם כשם גבר ואף כשם אשה. התברר כי סטודנטים שחשבו שהמאמר הוא של אשה, העריכו אותו כחסר־טעם. סטודנטים שחשבו שהמאמר הוא של גבר, שיבחו אותו.
בעמ' 456 בספר “מבוא לפסיכולוגיה”, מאת הילגארד ואטקינסון, נאמר: “אין זה ממידת ההיגיון לייחס נימות חבויות מיניות למילים פשוטות כמו ‘טוב’ או ‘חביב’, אולם משמעויות־הלוואי לא תמיד הן הגיוניות בתכלית.”
המחבר מביא את הדוגמה של הפסיכולוג אוסגוד בקשר למשמעות של המילים בשפה. אוסגוד גילה כי ב"טוב" יש נימות גבריות, ואילו ב"חביב" – נשיות. כדי להביע אהדה פשוטה, יהיו המישפטים לכל אחד משני המינים: “הוא בחור טוב,” “היא נערה חביבה.”
ספר הפסיכולוגיה אינו רואה את ההיגיון שבמשמעויות־הלוואי הנ"ל כי אין הוא מודע, ואין הוא עוסק, בהתנייה של תורת־הדימויים הקובעת שכל מה שקשור בגבר הוא “טוב”, ואילו באשה – חביב בלבד.
הכשרה בלתי־שווה ניתנת היום לא רק בבתי־ספר דתיים, שבהם לומדות הילדות פחות תורה, ובבתי־הספר החילוניים שבהם לומדות הבנות פחות מלאכה, אלא גם בקורסים שונים למבוגרים. סיפרה לי זיווה בן־ראובן, מי שיזמה את מיפגש “אם אין אני לי מי לי” ב־1971, כדי לטפל ב"שיחרור האשה" בתוך חוגי מיפלגת העבודה, כי בקורס לשליחים של הסוכנות תוכננו שתי רמות־הכשרה נפרדות: לנשים לחוד ולגברים לחוד. רמת הקורס לנשים היתה, כמובן, נמוכה יותר ומקיפה פחות. זיווה התנגדה לחלוקה זו, ושאלה: “האם נתקבלתי כשליחה בגלל המין שלי, או בגלל הכישורים שלי?”
ייעוץ מיקצועי 🔗
מישקל רב אני מייחסת ל"ייעוץ המיקצועי" כמיקצוע העתיד, אשר יכוון את שני המינים על־פי הכישורים האנושיים שלהם, ולא על־פי מינם. כיום מכוונים את שני המינים למיקצועות על־פי ההיצע הקיים בשוק. אין מייעצים לילדה לפנות למיקצוע שאין בו סיכוי (כיום) לאשה. הייעוץ מביא בחשבון גם את התנאים (כיום) בבית, ואת הצורך של האשה הנשואה לשלב את המיקצוע עם הטיפול בילדיה.
במידה שה"ייעוץ" יהיה נועז ורציני, מסוגל יהיה לכוון את העתיד, כדי לשנות את שוק ההיצע. כמו צה"ל, הוא מסוגל לכך. היועצים הם בדרך־כלל אנשים שלמדו פסיכולוגיה וחינוך, ויש להם ההכשרה המתאימה כדי להעניק להם סמכות בעיני הנער והנערה. בסמכות זו ניתן להשתמש, כדי להעניק חיזוק לנטיות הילדים. כשנערה או נער יקבלו חיזוק לנטייה אישית (שאיננה מקובלת למין שלהם), יחצו יותר אנשים את מחסומי המין. כך ייפסק הסיווג על-פי המין.
ערך רב לייעוץ המיקצועי גם בגילים הצעירים. לכן, כל “ייעוץ” שניתן עוד בבית־הספר היסודי, עשוי להיות מכריע. פסיכולוגים מצביעים על כך שתכונות ונטיות בילדות, שהן בגרעין־האני, נשארות באדם המבוגר. כישורים “מיוחדים” שנתגלו בגיל 12, חוזרים גם במבוגר אפילו לאחר מיפנה, או הפסקה ממושכת. עובדה זו מדגישה את הצורך להתייחס במלוא הרצינות לתכונות־היסוד של האישיות, גם בגיל העממי והתיכון, וגם אחרי השירות הצבאי. איננו יכולים לומר כי הייעוץ הניתן בארץ באחד השלבים הנ"ל כיום, יסודי במידה מספקת. לכן אין אנשים רבים המאושרים במיקצועם. אין אחיות רבות הראויות להיות אחיות, או מתאימות להיות אחיות. אין מורות רבות הראויות להיות מורות, ובסמינרים – אין תלמידים רבים המתאימים באמת להיות מורים לעתיד. איננו עוזרים לנוער לבחור את המיקצוע המתאים לו באמת. דבר זה נכון שיבעתיים, כשמדובר בנערות.
הייעוץ המיקצועי דהיום בנוי על כישורי־מין של העבר.
בקורס של “מזכירות”, שנערך ב־1972, רואיינו משתתפות הקורס ברדיו, בתוכנית לעקרת־הבית. המזכירות הבכירות נשאלו מהן התכונות הדרושות למזכירה טובה. בין התשובות שנתקבלו: מזכירה טובה צריכה לשוות אווירה נעימה לחדר המנהל; לדעת להגיש כוס תה; לשים פרחים על שולחן המנהל; “לכוון” אותו, אבל ב"טאקט", לטיפול בעניין מושהה. היא צריכה “להזכיר” לו, אבל “בלי שהוא ירגיש בכך” – כי – “עליו להרגיש שהוא המנהל.”
האידיאל המישרדי הוא, איפוא, אותו אידיאל של עקרת־הבית: אשה שיש לה די שכל כדי לא להבליט אותו.
העוזרת ואם־הבית 🔗
כמיקצוע רב־חשיבות לעתיד, יש להשקיע מחשבה בדירוג העוזרת, או ה"עוזר" ממין זכר, שיעסקו בעבודות־הבית. יש לדרג עזרת־ניקוי ועזרת־ניהול; ולהגדיר את מיקצוע “אם־הבית”. העבודות ה"קשות" בבית תוכלנה להיעשות על־ידי ציוותי־ניקוי, בדומה לציוותי־הסיוד, או בדק־הבית, הקיימים היום. בשיכונים החדשים לזוגות צעירים, אפשר גם ליזום פעולות משק־בית במשותף, ולחלקן בין המישפחות. למשל, אדם אחד בבניין יוכל לעסוק בגיהוץ לכל אותו בניין. אדם אחר – באפייה, או בהכנת תבשילים, או בתיקוני־תפירה. אם גבר מעדיף, ומתאים, לעבודות אלה – יקבל הוא על עצמו את התפקידים הללו. כבר היום יש בישראל מקומות רבים שבהם מעסיקים גברים בעבודות ניקוי שונות.
על־ידי שיתוף הבעל בעבודות־הבית ובטיפול בילדים בעתיד, ועל־ידי חלוקת עבודות בין השכנים, ייעלם עם הזמן תפקיד העוזרת, ויצטמצם למיקרים שבהם ה"עוזרת" היא מחליפתה של “אם־הבית”.
“אם־הבית” תעסוק ב"כלכלת הבית" – שמשמעותה הניהול והאירגון של הבית כיחידה שלמה. מיקצוע זה יילמד בקורסים של מישרד־העבודה, בעוד שבבית־הספר ילמדו את משמעות חיי־השוויון. דברים שהם טיבעיים לאנוש, כמו חיי־מין, אין צורך ואין אף אפשרות ללמד. דברים מיקצועיים – יש ללמד בקורסים להכשרה מיקצועית.
העוזרת (“אם־הבית”) תקבל הכשרה מיקצועית. אין היא (או הוא) מחליפה את עקרת־הבית, ולכן אין לראות את משכורתה כהוצאה של בעלת־הבית העובדת בחוץ. זוהי הסבה שאיננה מגיעה דווקא לאשה, אלא (אם בכלל) לשני בני־הזוג. השיטה של משיכת נשים לעבודה תיעלם ממילא, אם תהיינה להן אפשרויות שוות, ולכן אין צורך להתעכב היום על חישובי ההוצאות של נשים בקשר לעבודתן, שהן הוצאות של שני בני־הזוג.
הכשרה של נשים או גברים במיקצוע “אם־הבית” תשמש פיתרון כשאחד ההורים איננו בבית, מסיבה כלשהי. ההכרה במיקצוע הזה תסייע לצוות־החשיבה להציע פיתרון לבעיית משכורתה של עקרת־הבית. אם “אם־הבית” חיונית כדי לאפשר לגבר יציאה לעבודה, אפשר לטעון שלפחות מחצית המשכורת של כל בעל מגיעה לאשתו. לכן ניתן, איפוא, להציע (לפחות לגבי שכירים), שמשכורת הבעל תינתן בשני חצאים, כשחצי אחד ניתן בתלוש נפרד, על שם האשה. שני חצאי־משכורת גם יאפשרו לשני בני־הזוג אי־תלות לגבי ההוצאות האישיות. מתוך שני החצאים יפרישו שני המינים לתוך הקופה הכללית (להוצאות הכלליות של הבית) וישאירו לעצמם “כסף־כיס” פרטי. כך יהיו שלוש קופות חוקיות, ושוויוניות. אשה שתקנה מתנת־יום־הולדת לבעלה, לא תצטרך לבקש ממנו את הכסף לכך, או לדווח לו על כוונותיה לקנות לעצמה “מותרות”.
שינויים בדת 🔗
הראיתי לעיל כי הפרדת המדינה מן הדת איננה מספקת, מאחר שהמסורת של הדת מוטבעת בכל השטחים. מכל מקום, לאור החזקה של הדת על דיני האישות, יש לשנות לעת־עתה את הדברים הניתנים לשינוי. נראה לי כי גוף הנשים גדול למדי כדי ללחוץ על הרבנות בכיוון של שינויים, כדי לאפשר סוף־סוף לתורה להיות תורת־חיים.
חופש דת ומצפון – אינו קיים היום. חופש־הדת אינו קיים גם לגבי אשה הרוצה להיות דתית, כי הדת אינה רואה באשה יצור החייב־במיצוות.
צוות־חשיבה בענייני דת יצטרך להתמודד עם הבעייה כיצד להעניק שוויון לאשה במיסגרת הקיימת של אי־הפרדת הדת מן המדינה. אפשר, כמובן, להתחיל בשינויים קטנים, אבל יש לחתור להגיע דרכם אל שינויים רציניים בחוקה ובדינים.
במיסגרת הקיימת אפשר לשנות את טכס־הנישואין. יש להפסיק, למשל, את הקפות הכלה מסביב לחתן, מתחת לחופה (דווקא לאור ההסבר הניתן לכך בהלכה), כי אין הקפות אלה תואמות גישה שוויונית כלפי הנישואין. אם יש לענוד טבעת־נישואין, יקבלו שני בני־הזוג שתי טבעות מידי הרב, כדי ששניהם יענדו טבעת. אם יש להמשיך בניפוץ הכוסית מתחת לחופה – ינפצו שניהם את הכוסית. אם יש לחתום על חוזה (סימלי או לא) – יחתמו שניהם עליו. וכן: יש לנסח חוזה חדש של כתובה, כדי שלא תתבטא בכתובה “קניית” האשה. יתבטל גם “סכום־הכתובה”, משום שגם הוא מבטא את רכישת הקניין. המילים שאנו משתמשים בהן בחיינו אינן מילים גרידא – הן מבטאות גישות ומשמעויות. לכן, יש להוציא מן הכתובה, ומן השפה, את המילים שעדיין מבטאות אצלנו את ייעוד הגבר לקנות אשה, לגרש אשה ולבעול אשה.
יחד עם פישוט השפה, תהפוך גם החופה טכס המבטא ברית בין שני שווים.
לאחר שיוחזר לאשה ערכה כאדם, לא יהיה לה עוד צורך לחפש את בן־המלך שיישא אותה על כפיים, כשהיא לבושה בשימלה צחורה, אל ארמון דימיוני. הטכס יהיה פונקציונלי, והשימלה תהיה פשוטה.
אם יש צורך לבטא את האירוע כסמל קבוע לכולם – אפשר להציע “תילבושת נישואין”, על־פי עקרון התילבושת לטכס ההסמכה של בוגרי אוניברסיטאות, למשל. מכל מקום, אותה גלימת־נישואין צריכה להיות אחידה, ולשמש גם את החתן; שני בני־הזוג יסירוה אחרי ה"השבעה" המשותפת.
טיהור אמצעי-התיקשורת 🔗
צוות מיוחד חייב לקבל על עצמו את טיהור הסיפרות, העיתונות והקולנוע וכו' מדימוייה הישן והסטריאוטיפי של ה"נשיות". אין הכוונה לצנזורה כללית, אלא רק לעידכון על־פי התקופה. התיקשורת הישראלית מציגה ללא־הרף רק את נקודת־המבט הפטריארכלית (אפילו אם היוצר הוא אשה). העידכון יוכל להחל בצינזור סירטי־העבר, למשל. הראיתי לעיל כי הסרטים, כמו המילים בשפה – עושים את המציאות. אם אנו עוסקים בשינוי המציאות, יש לשנות את הסרטים, או לפחות לא להציגם לקהל הרחב.
טיהור אמצעי־התיקשורת חייב לעדכן את סיפרי הלימוד, ולעבדם מחדש. יש לשנות גם את האיורים בספרים, כדי להציג דמויות בריאות, שתוכלנה לשמש דגם־חיקוי לחברה שוויונית.
השירות כצה"ל 🔗
רמזתי על השינויים ההכרחיים בח"ן. כשלב ראשון יש להסיר את חסינותו של צה"ל בכל הנוגע לליבון האמיתות. צה"ל נוקט סודיות – שאיננה מוצדקת תמיד. ביום־העיון שתוכנן, למשל, בירושלים, בהשתתפות כל הגורמים במדינה הנוגעים לנושא קידום האשה, נקבע בתוכנית גם דיון במצב האשה בצה"ל. צה"ל התנגד לשיגור נציגה של ח"ן. הוחלט, איפוא, שקצינה־לשעבר של אחת מחטיבות ח"ן תסקור את “המצב בצה”ל" במיסגרת דיון אחר. גם סקירה זו בוטלה אחר־כך.
מובן כי אין לדון בשינויים במעמד החיילת, ללא שיתוף־פעולה מלא מצד צה"ל עצמו. אני מקווה, לאור המוסבר בספר זה, כי הממונים על צה"ל יכירו בכך ששירות טוב יותר ייעשה לצה"ל על־ידי נערות חזקות יותר ובריאות יותר. השיחרור מן ה"נשיות" יזרים בריאות ויעילות לחיל־הנשים ולחיל־הגברים גם־יחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות