(בית האמנים, תל־אביב)

כתבתי לא אחת, בדברי על תערוכות שונות, ש"אין עניין בימינו" לציור זה או אחר. אין להסיק מכך שהנני נמנה על חסידי ביטוי אמנותי מסוים. הנה פורטינארי, המחדש בתוכן ולא בצורה, אין אמן “מודרני” ממנו. הרעיון של פסיעה קדימה או אחורה, של ריאקציה, של התפתחות – זר הוא להבנת האמנות.

ניקח־נא את אלווא, צייר יהודי בעל שם, המתגורר באנגליה, והנמנה על המודרניים, בצורה. המביא הוא לנו משהו חדש? את סגנונו הייתי מסיק ממשפט, שאני שואל מוואלדמאר־ג’ורג': “הסגנונות אינם אלא מסכות, ורק השגה חדשה מצדיקה אמנות חדשה; מהות האמנות אינה ניתנת לשינוי”. אמנותו של אלווא היא מסכה יותר מהשגה: רעיון התנועה, השולט בציורו, שהוא בחיצוניותו אבסטראקטי, ובמהותו לעתים נטוראליסטי, מתערער על ידי סולם צבעים בהירים, מתוקים, ללא ניגודים. אלא באחד מציוריו הוא שואל מהנטוראליזם את ההארה שלו, את הקו, שהוא אמנם תמציתי, אך מתאר. מכאן שאין הוא מוותר על אפקטים טכניים בדוקים – וחושב אני, בתמונות אבסטרקטיות־קוביסטיות, על השפעתו של ארכיפנקו (13, 21). לעומתן נטוראליסטיות הן למעשה, שלוש הוואריאציות על נושא “דוד מנגן לפני שאול”, בה באה המציאות ומגרשת מתוכנו חלום נאה על תמונתו של רמברנדט על נושא דומה, שאת אווירתה מחקות בצורה שטחית למדי, אלה של אלווא.

(תאריך פרסום: יולי 13 1956)