(מוזיאון תל־אביב)

התערוכה השנתית של קבוצת “אפקים חדשים” נבדלת מקודמותיה בחשיבותה ורצינותה; יותר מאשר אי־פעם, עושה היא רושם מגובש, תכליתי – למרות הפגנת תפיסות כה שונות, ניגודים ומזגים אישיים בולטים. יתרונה הגדול על התערוכות הכלליות האחרונות שנערכו בתל־אביב וירושלים נעוץ במיעוט המשתתפים בה, ויהוד פינה נכבדה לכל אחד מהם, המאפשרת לתהות על הישגי כל אמן, ורובם תופסים מקום בין חשובי הציור הישראלי כיום. הרצון – לפחות הפעם – להציג אוסף בצורה זהירה ומאופקת. ניכר אפילו בבחירת התמונות הנועזות ביותר. אף־על־פי־כן, אך מעטים הם האמנים הראויים למחמאות בלתי מסויגות.

יוסף זריצקי, שהציג בארצות אירופה בהצלחה – מציג כאן לראשונה מאז חזר אלינו, חמש תמונות גדולות, בהן הוא כופה עלינו אבסטרקטיות מוחלטת, אליה הובילה דרכו הציורית בשנים האחרונות. זריצקי קיבל את השלב האחרון בהתפתחות ציורו כמסקנה הגיונית, לאחר שורה של נסיונות בצורה ובצבע. ואולם חושבני שקשה לראות בשלב זה סיום, ומהי הדרך בה ימשיך ללכת. דומה שהטיוטה לתמונה “חג” (27), כתמונת ה"חג" עצמה (28) נשארו אף הם נסיונות, שיש בהם פתרון אולי מבחינת הצורה, אך אינן מספקות מבחינת התוכן הציורי, ואפילו כיצירות אבסטרקטיות. הוא הדין בשלוש התמונות האחרות.

בהשוותנו את ה"אשה וטבע דומם" של יחזקאל שטרייכמן הנמצאת בקומת הקרקע של המוזיאון, עם אלה הנמצאות בתערוכה – ניווכח שידו של האמן נעשתה חופשית יותר. שטרייכמן הוא אחד המעטים בתערוכה שלא וויתר על הרישום, ומסווה חופש־הביצוע אינו שואף כלל להסתיר מלאכת רישום דייקנית ותרבותית למדי. ישנן כמובן מגרעות בעיבוד זה של התמונה כסקיצה, ולא תמיד היא נמצאת מאוזנת כהלכה. לשטרייכמן סגנון משלו, שאינו נקי אמנם מהשפעות שונות — ברישום: זו של פיקאסו, בכתמים הצבעוניים — זו של בראק. אינני יודע אם “דיוקן אשה יושבת” (82) מצביע על עתיד האמן בכיוון האבסטרקטי, ותמיהה היא אם וכיצד ייעשה הדבר.

שלושת הציורים האבסטרקטיים של קסטל מפגינים טכניקה וירטואוזית וקרה; קרה בקומפוזיציה, ומה גם שהקומפוזיציה היא דקורטיבית ביסודה, וקרה בהרמוניה הצבעונית התכולה ולבנה. זוהי אבסטרקציה נטולת רגש, וב"פיוט ליום חג" (76), אפשר למצוא יותר את שלל צבעי הדגלים המתנוססים ברחובותיה של עיר, מאשר את אווירת ההמון החוגג, או את האינטימיות של החג גופו.

אין עניין מיוחד במוצגיו של כהנא. אמן זה ממשיך לאכלס את החלל בצורות “עניות מרצון”, יותר מאשר מופשטות (ההגדרה היא של אחד האמנים המשתתפים בתערוכה). אין הצורות הללו עושות רושם כצורות, ואפילו תוכנן דל למדי. בסופו של דבר, אין כהנא מתעלה מעל לדקורטיביות כבדה וחסרת השראה מעמיקה.

בעבודתו של מרסל ינקו ניכרת יציבות לאחר המפנה – והירידה – שחלו בה לאחר הגיעו ארצה. לתמונה אחת הוא קורא “פוגה”, ולטעמי היא הטובה ביותר מאלה המוצגות פה (31). אפשר להכיר בסגנונו של ינקו, על “שגעון הצורות החדות” האופייניות לו, אף בשעה שהוא מצייר תמונות אבסטרקטיות. בצורות אלה יודע ינקו ליצור קצב מעניין.

מבין האחרים, ואך כדי לא לעבור עליהם בשתיקה, נציין שאריאלי שלח מספר ציורי־שמן בהם הקוביזם הדקורטיבי והשטחי אינו נעזר במאומה על־ידי הצבעוניות חסרת הטעם; דקורטיבי אף וכסלר, ואבסטרקטי, כפי שהיה עושה כהנא לפני שנים מועטות; כמוהם, נתון הפך אף הוא מנייריסטי; אבשלום עוקשי קרא לסידרה של תמונות אבסטרקטיות בשם “חזון העצמות היבשות”; דב פיינין מנסה, במזגו סגנון “פלמאי” עם סגנון “מודרניסטי”, לדחוס בתמונות קטנות־ממדים רושם של מינימנטליות, אך נשאר כבד ובלתי משכנע בצורה. אחרים, ידועים פחות מחבריהם, שלחו יצירות נאות למדי: חיים קיוה (“דיוקן”, 75); אריה ארוך, שאת תמונותיו ראינו כבר פעמיים השנה בתערוכות, וצבי גלי.

ונסיים במי שהיינו צריכים להתחיל, למעשה: פסליו של יחיאל שמי, העשויים כלם ברזל מרוקע ומולחם, המשווים לתערוכה בגדלותם ופשטותם את האופי והחמימות שהייתה חסרה בלעדיהם. אם אין מכירים עדיין את יחיאל שמי, הרי זוהי תגלית התערוכה. האמן מכברי יודע באמצעים פשוטים ביותר ליצור חוויה פלאסטית אמיתית, אפילו כשהוא אבסטרקטי; הוא מכיר ואוהב את החומר ואת הצורה. היקף היצירה וממדיה אינם שוללים עדינות בגישה ובביצוע.

(תאריך פרסום: יוני 1 1956)