הַגִּידִי לִי אִמִּי, אֲהוּבַת לְבָבִי,

הָאֱמֶת הַדָּבָר שֶׁסִּפֵּר לִי אֲבִי-אָבִי,

כִּי לִפְנֵי אֱלֹּהַּ, בִּמְרוֹמֵי גָבוֹהּ,

עוֹמֶדֶת מֵעוֹלָם כּוֹס פְּלָאוֹת עֲמֻקָּה – –

ילד הייתי כאשר התפללתי דברים אלה באזני אמא, והיא גם לא שמעה אותם. בסערת 1914 נתלשתי מעירי יפת-הנוף שעל הניימאן, וניטלטלתי לעיירה רחוקה בסביבות מוהילוב על נהר דנייפר. חרדת אבא-אמא היא שהוציאה אותי מתחום-החזית ושלחתני למחוז שוקט, ותפילתם-ברכתם לדרכי, כי המשפחה תהיה לי מיבטח ובית וקן. אכן, לא בדקו למזונותי, פיתי ניתנה, ותפילותי ומישחקי עם בני-הדודים – אך לנפשו של הילד הפליט לא היה שואל.

קרובים וגואלים התעלמו מרוחו, אולם אחד ‘רחוק’ ראה ושאל. בן הרב, משכיל העיירה, השכיל גם אל עזבוּת הילד, התעורר וקבע לו עתים לתורה. ביום א' אחד חלה האתחלתא בשעה טובה – ועצובה. הילד ישב, עיניו תלויות במורה הנלבב, מקשיב לקול השיר הגובר ורפה חליפות, כקול הגלים בנחל הסמוך – והוא עולה ויורד עם הצלילים ולא יֵדע עד מה. זו פעם ראשונה לו, חניך בית-רבן, לשמוע אל שיר עברי, אל מיקצבו; המלים – מן הספר, אך קול לבו הוא המדבר:

וּמָתַי הוֹרָתִי, כּוֹס זוֹ, כּוֹס הַפְּלָאוֹת,

מָתַי תְּמָלֵא עַד שְׂפָתָהּ בִּדְמָעוֹת?

אוֹ אוּלַי כָּל דִּמְעָה וְדִמְעָה נִגֶּרֶת

בְּקֶרֶב הַשָּׁנִים הָרַבּוֹת נִחֶרֶת?

אוֹ אוּלַי… אוֹ אוּלַי תַּחְתִּיתָהּ נְקוּבָה?

מה היה לו לילד? הנפעם אל דמעת אמא הנושרת על ראשו? אפשר בוכה היא במרחק המופלג, אך הוא לא יראה; הן גם מורהו כמו מתעלם מעיניו, החדר מיטשטש ומפליג, המראות מתקלשות – והוא אובד בבכיו. היבכה על גואל העם המתמהמה לבוא או על מצוקת ילדותו? לא יד ליטפתו, אך קול המורה היה כה רך, לוטפני בסיימו:

הָהּ, אֵלִי, אֵל צְבָאוֹת, זֶה אֵגֶל הַדִּמְעָה

גַּם אוֹתוֹ בְּכוֹסְךָ, כּוֹס דְּמָעוֹת, נָא שִׂימָה.¹

עברו ימים רבים, הילד גדל ויהי לאיש. על ספרים כעל מעינות ערג, שירה גדולה נפתחה לפניו ותהי לו כאור וכיין, כזהב הטוב – וכלחם. במיכרה השיר גם חצב בעצמו. והשיר ההוא עוד יארח עמו לדרך, לא החרישוהו קולות רבים אדירים. שנים עשרות; ‘נהרי-נחלי’ דמע ודם הלכו אל קורות העם – ו’הכוס' הקטנה כמו לא מלאה, לא שקטה בלב, שאינו יודע שליו.

מה כוחה של אותה ‘כוס’ להסעיר ולהרנין, להעיר תקוה ולהחרידה כאחת? שמא אין זה אלא מעשה הלב, ‘הנואל’, הנאמן, הזוכר לה חסד ימים מדבריים? ואולי זה כוח-כוחה של חווית-ראשית, אחת מ’מראות השתיה'? ושמא עצב האגדה העברית, שהטלילה את בוקר חיינו ועדיין היא מחלחלת בנו? אך אולי נביט בעין יפה ונאמר: אכן, ניגון לו לשיר, ניגון חי, וחיות לו שאינה רוצה לחדול.

גלגולים הרבה לו לנער יהודי, בטלטלת הימים חזר וניטלטל הבית, כי שכו המים ופסק המבול: רוצה הביתה לחזור אל תילו, למצוא מסדו. אצה-רצה הדרך היהודית ופתע נעצרת: וילנה, עיר ואם – היתה העייר גם לילד-הנער עיר-מולדת שניה. אכן, יש אשר ידבק אדם בעיר לאהבה אותה, והיא אף היא תאמצנו אל לבה; הראשונה לא תיבגד, לשניה תאמן.

גלגולים הרבה לו לנער יהודי, ודרכים רבות לרוח. ובאחת דרכיה הפגישה אותו שוב עם המשורר, פגישת פתע-פתאום שראשיתה מאור-עינים וסופה יגון-לב. מחזר היה באותם הימים – עתים עם בני-גילו, אך לרוב יחידי – על חנויות-הספרים של חצר בית-הכנסת וסביבו. הנה בית-המסחר של כצנלבויגן, של האלמנה. יוחסנית היא במקצת, קפדנית ואינה רואה נחת בפרחחים הללו שטורדנים הם בעיניה: מבקשים ספר לקנות, שואלים בבואם לאחד, מתעניינים בכמה וכמה וסופם יוצאים וכספם המעט בכיסם ואין-‘פדיון’ אחריהם.

‘עממיים’ ונוחים יותר הם הפוּנקים, הם-הם האחים שקיבלו מאביהם ירושה, בעודו בחיים, את משלח-ידו – מו“לות ומסחר-ספרים. מבורך בבנים הוא אותו יהודי מצומצם, שהוציא לאור בשעתו וסחר בשמ”ר ובדיק וברומ“ל כאחד – וכולם מעשה אביהם מקוּים בידיהם: מוכרי ספרים. אחד גדול, אחד קטן, אחד עני ואחד עשיר. אצל אחד מהם באה לידי חוברת עברית, מן הגחלים הבודדות שהבליחו בימי הרעב והניתוק של הכיבוש הגרמני. שֵם החוברת, כמדומה, ‘מעת לעת’, והעורך – ש”ל ציטרון. אותו ציטרון מכונס ומסוגף, שהיה בולט בכל זאת בספריית שטראשון, כשהספרן ר' חייקל לונסקי (זכרנו לך, החנון, אהבתך הגדולה לספר ולסופר ולקורא. זה מאור-עיניך וזו תרבות השיחה וזה הקשר לאדם מישראל – מן הקלויז ומן הסדנה, מבית-הספר ומן החנות), עומד על-גבו לשרתו, סוחב בשמחה של מצוה מלפני-ולפנים, מ’קדשי הקדשים', שם ‘כל זר לא יבוא’, את הכרכים הגדולים של ‘המליץ’ ושל ‘הצפירה’ ושל העתונות היהודית ביידיש וברוסית ובאשכנזית. על מה הוא שקוד עתה, סופר זה מימי ‘השחר’ וסמולנסקין, בעל ‘דריי ליטערארישע דורות’, כלומר: שלושה דורות בספרות?

ליבבה אותנו היידיש של סופר עברי ותיק זה, ומופלא היה אותו שלום-בית שבספרו – שלום בין דורות ואישים ומגמות. כולם חביבים הם עתה עלינו, כולם נאצלים, כולם מקום חם להם בלב ובדברי ימינו – זה ציטרון הישרה עליהם מרוחו; סו"ס קשיש הוא עתה מכולם ויודע כי לטובה נתכוונו, וכי לשם עלייתנו ופדות נפשנו נחלצו למערכות. זקן זה לא תש כוחו לתת חיות לדמויות שהוא מעלה, ומי יודע – מעיז אני ביני לבין עצמי להרהר בגמר שיחה אתו לאחר שקרא משירי – מי יודע, סופר זה המחזיק בידו חוט של דורות, שמא בדור ספרותי חמישי ישלב כבר גם משהו מפגישה זו: אני אהיה כבר לאחר ‘וידוי’, אך ציטרון עוד ישתרך לאיטו ויספר בלשון רהוטה כדבר-אגדה מן העבר הקרוב, וילד יהודי בן וילנה עוד יארח אליו לקצב צעדיו האיטיים, ישיש על אימרותיו ויגנוז בלבו זכרון הפגישה, כמוני עתה – –

והנה באותה חוברת ‘מעת לעת’ בעריכת של"צ בא שיר קטן של ש' פרוג, ודברי המערכת מלווים אותו באהבה ובדווי. שם השיר – האומנם נאמן עלי זכרוני? – ‘לפנות ערב’, והמערכת מוסיפה, כי בן עברי הוא למשורר הנודע ברוסית וביידיש – ואחרית אונו: המשורר השכיב-מרע כתבוֹ על מיטת חליו ממנה לא קם; מת המשורר במרחקים, שסגרה עלינו המלחמה, ואנו לא ידענו. הבהיק-הצחיר לפני הגליון החלק מרחוק וחרט-אור כותב. הנה זו מתת אחרונה שלו וכזאת היא: צחורה כולה, והחרט זורע אור על סביביו וחמימות של רגש. אך הלובן מאפיל והולך, נאסף האור מן החרט ויכס הצל; דממה וקול:

אֵיכֶן כְּנָפַי, כַּנְפֵי נֶשֶׁר?

אֵיכֶם פְּרָחַי, פִּרְחֵי פְאֵר?

לֹא לִי לְנַגֵּב דִּמְעוֹת עַמִּי,

לֹא לִי עַל מִצְחוֹ לִשְרֹג זֵר – –

מדוע משוררי, מדוע ‘לא לי’? מה היה לכנפיים ומה עוללו לפרחים? הבאו אחרים, גדולים וטובים, ויכלימו מתתך? אולי פסקה לשון שירך להיות לשון הדור, אל לשון לבו אתה נכסף ואליה ‘לא תבוא?’ ושמא אין זה אלא הגזירה הנצחית: ‘ויומי בא’? –

‘הגליון חלק’ – והנער קורא בו, קורא בגורל משוררו: האור המפציע, התקוות המאירות, צאתו מן התחום אל עיר-הבירה, למרחבים; חיבתו של העם אליו והתנכרותו כאחד; אהבת המשורר ללשון הקדומה ולכתו אחרי האחרת, התנכרותו של המשורר אל עצמו; אור וצל, והצל גובר: ‘איכן כנפי?’ ‘לא לי, לא לי’ – דובבו בעצב שפתי הנער בקראו בגליון החלק לאור-דמדומים, בפנות היום.

נתיחד לו לפרוג מקום בלב, גם לאחר שהשירה העברית כבשה אותו בכוחה. ובעוד חברי מתעצמים ומידיינים, זה אומר: נערץ עלי ביאליק, וזה טוען: לא, כי אהבתי את טשרניחובסקי – אני כורך את שניהם יחד ומוסיף עליהם ‘קטנים מהם וענווים מהם’, ובדרך מספריית ‘מפיצי ההשכלה’ אל ביתי כובש אני לעצמי, חוֹצה המונם של רחובות, ‘בית’ אחרי ‘בית’. והנה כבר חרוזי פושקין ולרמונטוב במקורם שגורים על פי, ה’מלאך' בשמי חצות ליל וה’סערה' העוטה שמים בשחור ו’הנביא' שלשונו מפיו נתלשת – ואף על פי כן צריך, צריך ‘לקחת’ גם את פרוג. אמנם ההוצאה – הוצאת ‘תושיה’, ורשה תרנ“ט, אותה ‘תושיה’ של ‘חזיונות ומנגינות’ לטשרניחובסקי ושל כתבי מ”י ברדיצ’בסקי, - אך שירה זו – כמו ניטל קסמה ונתקפח כוחה. שירת ימים עברו, וכך גם ביידיש. שירים רבים נועצים קנה שלהם במאמר-כנף או ברעיון או בסיפור-אגדה, ומעלים שרטון בימינו. אין אתה חש דחף של חווית-ראשית, התלקחות יצירה. דומה: מעין ‘דרוש’ פיוטי באמצעי הטכניקה השירית. וכל השירה כולה – הגה והי:

עֲתֶרֶת צְלִילִים לְמֵיתְרֵי כְּנּוֹרִי,

אֶחָד הוּא הַשִּׁיר, אֶחָד אֵין שֵׁנִי:

כָּל מִלָּה רָוְתָה זַעַם, כָּל מִלָּה שָׂבְעָה כֹּסֶף

וּדְוַי וָעֳנִי.²

אכן, חיינו היהודיים היו תמיד עורכים אבלות, מתקנים חצות, אף בתי אבותינו המסוידים משיירים תיתורה לא מסוידת, זכר לחורבן, וכחיים – הספרות: נאד-דמעות היא, אך יסוד ה’כנור' נאבק מאז ביסוד ‘התנים’. גם ביאליק מקונן ו’בכיו בכי כוס בין חרבות' – אולם אתה שרוי בצילתה ובצינתה של ‘הבריכה’, אתה נסחף באור וב’זוהר', בצחוק ובגעגועים של ‘שירי העם’, אתה מורד ומתקומם עם ‘שירי הזעם’ – אין דבר אם יקרא אותנו גם לבכי ולמספד. מוזר אך מנחם היה הרעיון, כי בדמעתו ובבכיו של ביאליק יש אשר ינצנץ ‘פרוג’.

פרוג:

שְׁנֵי חֲבָלִים לִי מִנָּה הַגּוֹרָל,

צְמָא הַחֵרוּת וּמְנָת עֶבֶד אֻמְלָל.³

ביאליק:

מִכָּל תַּנְחוּמוֹתַי לִי אֵל הוֹתִיר הַשְּׁנַיִם:

זִכְרוֹנוֹת מַדְאִיבִים עִם דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

‘אלגית האביב’ של פרוג:

שְׂאִי עֵינַיִךְ וּרְאִי:

סַעַר וָרַעַם וְרוּחַ מַחֲרֶבֶת…

כַּמָּה פְּרָחִים עֲקוּרִים.

כַּמָּה תִּקְווֹת תַּחַת אֶבֶן מַצֶּבֶת,

כַּמָּה אוֹנִים בְחֶשְכַת קְבָרִים.

והנה ‘שירה יתומה’ לאביבו של ביאליק:

אֲהָהּ, כַּמָּה פִּרְחֵי עֲדָנִים כְּבָר נִקְבְּרוּ שָׁמָּה.

וְכַמָּה עֲתִידִים – מִי יֵדַע וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ.

אותו: ‘לא ידי עיצבוכן שבלים, לא ידי קומתכן טיפחה’; ו’ממאורת כלבים‘, בה ‘שכוח רבצתי’, פונה פרוג ל’זורעים’: ‘לא הייתי עמכם’. אכן, היה קורטוב של נחמה ב’דמעות' של פרוג, אם ניתן היה פעמים לדמות לראותן חוזרות ומנצנצות בדמעה הביאליקאית – –

נחמה פורתא – אך פרוג כולו נשאר בצל. בכיו לא היתה בו אינטימיות מקרבת קרובים, מרתקת נפש אל נפש ולא סערה עוקרת מרחקים. שירת פרוג במכונס מתעמעמת כאילו. אולם לא כן הפגישה עם שיריו ביחידותם: כמה וכמה מהם פילסו נתיב אל הלב, ואף מצאוהו.

זמן מסוים ניטשה בלב מערכה בין פרוג ובין פרישמן על ‘בת השַׁמש’. שניהם שוררו על אותה בת השמש היקרה, שהעלתה כל חייה תרומה לרב )לבן-הישיבה בנוסח פרישמן) – כי קרב קיצו. פרישמן הילך קסם בגמישות לשונו, במוסיקליות ובחליפות הריתמוסים, בהוד האגדי הנסוך על הכל – אך פרוג הילך אימה באלאדית למן ההתחלה; בחדגוניותו ובפשטותו שיכנע: נרצה הקרבן, מסירות-הנפש עשתה את שלה.

בערבי זמרה וקריאה (המכונים: ‘מוזיקאַליש-אָוונטן’), וביחוד ברפאטואר של זוג הזמרים זימרה זליגפלד ומנחם קיפניס, נתייחד מקום של כבוד ל’חול וכוכבים':

דאֶס אַלטיטשקע בּיכעלע ליגט פאַר מִיר אֶפן.

סִפְרִי הַקָּדוּם פָּתוּחַ מֻנָח לְפָנַי.

אכן, הרבה פרוג לשיר על נושאים תנ"כיים, בגיבורים והלכי-רוח ומוטיבים מאז ביקש, כאילו, תיקון לנפשו שהלכה בשבי לשון זרה, ואף על פי כן גם בכוח הספר הקדום לא נשארו שיריו פתוחים על שולחננו. אך הפעם דיבר; כמו הוענק לשיר איזה כוח משם, מן המקור הראשון:

איך לייען עס, לייען עס טויזנטער מאֶל.

אֶקְרָא בּוֹ, אֶקְרָא בּוֹ מוֹנִים אֵין מִסְפָּר.

חזרתי לשמוע גם אל השיר מונים אין מספר. – –

מול המשורר הלאומי, עם ספרו הקדום הפתוח לפניו ועם הבטחות התנ"ך, העמידה המקהלה היידישסטית שבעיר את פרוג האחר, פרוג של ‘אַ ליד דער ארבעט’. כתרועת גאון נישאה השירה:

אַ ליד אַ לויב דער מי און דער אַרבּעט,

זינגט, קריסט זי וואַרים און הייס.

געזונט זאלן זיין די הענט מיט מאַזאֶליעס,

דער שטערן פון וועלכן עס גיסט זיך דער שווייס.

עַל כֵּן תְּנוּ כָּבוֹד לַעֲמַל יָד עוֹבֶדֶת.

קַבְּלוּהוּ בְּרֹב אַהֲבָה וּתְרוּעָה.

תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִם נֻקְשׁוֹת הַיַּבֶּלֶת,

הַמֵּצַח, מִמֶנוּ נוֹטֶפֶת זֵעָה.

ומוזר: השיר על ‘הידיים המיובלות’ לא קיפח לגמרי את ‘ספרי הקדום’, אך המתמיה ביותר: ‘זינגט, גריסט זי ווארים און הייס!’ אי-מתי ואי-היכן שמעתי כצלילים האלה? מתי והיכן זכתה העבודה בישראל כי יוּשר לה כך? – בחיים ובספרות הן ירדו העבודה והעוני כרוכים יחדיו, במקום העבודה שם סבל ועניות-רוח ושבט-נוגשים. קודרת-דמות, היתה באה אלינו העבודה עוטה בלויים, ריחה – טחב של מרתף וקולה – אנחת-לב, וכאן – קולות כמראשי ההרים, איזו תרועת-נצחון ואמונה:

די סערפּ איז פון שטאֶל, די סאֶכע פון אייזן,

קיין צירונג קיין גרויסע זיינען זיי ניט;

אין זיי אֶבּער ליגט אונזער קראַפט, אונזער לעבן,

אָן זיי איז אוממעגלעך איינאיינציקער טריט.

מַגָּל – מִפְּלָדָה, מִבַּרְזֶל – הַמַּחְרֶשֶׁת,

הוּצְקוּ מִמַּתֶּכֶת לֹא נוֹי וְלֹא הוֹד.

אַךְ בָּם כָּל אָשְׁרֵנוּ וּלְשַׁד כָּל חַיֵּינוּ,

בָּהֶם רַק בָּהֶם נִצְטַוֵּינוּ לִחְיוֹת.

שירי לי, שירי, המיקהלת, את שיר האמונה בעבודה. עבודה גאת-נטל ובת-חורין בעוּלה, אך דפדפי-עלעלי ב’ספרי הקדום'. רציתי בו ובמגל, אקשיב לשיר החדש ולהבטחות מני אז גם יחד. שניהם אחוזים ומאוחזים בעולמי, ועל שניהם אחיה.

לא בציבור ולא בקול ענות גבורה עלו אלי גם צלילים אחרים משירתו המושרת. ‘כחרד ונכלם’, אך לא משום ש’מנהר' והקדים לבוא, אלא כמאסף למחנה של דור, נשמע בבתי משפחות ציוניות ובחדרי בנותיהן ברוב רגש שירו הרוסי של פרוג:

שָׂא מִזֶּה אֶת נַפְשִׁי לַמֶּרְחָב הַכָּחֹל.

אך יותר משהיה השיר מכוּון לקרוע חלון אל המרחק, התכוון להתיחד, ל’וַלן‘, להאפיל, להזכיר עבר לא רחוק, שהפליג בינתיים והיה ל’מרחק כחול’.

מתוך הרגשנות, שנוח לה במה-שהיה וחוששת מפני המתרחש ובא, צילצלה-עלתה ה’מנגינה העברית':

פְּקוּחָה עֵינְךָ, עַזָּה הַבֶּרֶךְ.

ואותו מורה ומדקדק ותוכן ומתימתיקאי ומנגן – ח"א חזן שמו – עמד ותירגמו עברית בחוברתו ‘נגינות’, ובהקפדה על כללי ההברה הספרדית. נשכח התרגום, אך אותה קריאה ‘קדימה צעד!’ הידהדה בלב, ומי יודע אפשר גם הצעידה במקצת בדרך הארוכה; ושמא עוד כוח בה ללוות לרגעים. כי מה הקול בלב ומה ההד העונה לקריאתו: פקוחה עינך, עזה הבּרך.

אפשר – אמרתי, באין רואים ובאין שומעים, שמא מהדהד משהו מקריאתו של פרוג במרחקים הכחולים של הנפש; אולם האיש נשתכח ונאסף שירו. אך באומנם גזירה היא, שהקול שנדם, צרור בדפי לשון יידיש ורוסית – לא תהיה לו כל בת-קול בארץ אליה העיר ועורר ובשפה שבנשיקתה הוציא יומו? – תמוה, כי דווקא אנשי כנסת אודיסה, ביניהם חי רבות בשנים והיה, דומה, לא כזר בתוכה, לא חרדו להשארת נפשו. והן מאודיסה יצאה תורת הכינוס, משם ‘הפליגו אניותינו’ למרחקי עבר, להעלות מן הטמיון, להציל – את הרחוק גילו ומן הקרוב הוסחה הדעת.

התרגום הראשון, של יעקב קפלן, חיבה בו ומסירות, אך המיתר השירי אינו מתוח; יכולתו הלשונית של המתרגם זכתה רק במעט מן השירה המתפרצת ומעפילה במוצאי המאה הקודמת.

המתרגם שנתעורר למלאכה מקץ דור, אברהם לוינסון, היתה לו הכשרת-לב-ונפש לכך: אהבה לשיר ולשר, תרבות, ניצוץ משלו העשוי להיאחז בשלהבתם של גדולים ולדלוק ולהאיר. אך המשימה להשיב משורר אל מחצבתו – משימת-אדירים היא.

ואכן, מתרגם, כיון שהוא ניגש לאחד גאון וגדול, הרי הוא נרעש ונפעם כנכנס אל היכל; ואילו משורר שלא מן הפסגות – אין אימתו על המתרגם. אך התהליך בא בהגיון הפוך: הגדול והגאון עצמתו אתו, אין הוא זקוק לתוספת-כוח משל המתרגם, אפילו לא ימסר אלא חלק ממנו ומשלו דיו, גביש אחד שלו פעמים ירהיב. לא כן משורר בעל שיעור-קומה עניו: אם לא תהא חרדה על כל גילוי של יכולת – סכנה שיסתחף כל שדהו. ועוד: הגדול והגאון מאַמץ את המַאמץ של כל הקרב אליו, מוסיף למתרגם, כביכול, מכוחו הוא; מה שאין כן המשורר מן המישור ומן הגבעה: לעתים חייב המתרגם להוסיף לו, אם לא משלו הרי מהישגיה של התקופה, מן העושר שהצטבר בעם, וביותר – כשהעם רחק בחייו ובתרבותו מעל המשורר. משורר זה יש אשר יגאל בתרגום, משנצטרף לו כוח שני שביקש אף הוא תיקון לנפשו וגאולה בשירה, כוח שהוא עצמו נבצר ממנו להעלות שלהבת, אך עשוי להגביר אור שלהבת בוערת.

כינורו של פרוג – מיתריו לא היו דרוכים ביותר גם בשעתו; הזמן עושה את שלו, בגריעה ובחלידה, אך חיות היתה בו ולשד. אילו נצטרף אליו מיכולת הדור ומהישגיו – וגדל המשורר ועלינו אתו.

כי משורר היה האיש. צדק ברדיצ’בסקי בדבריו על פרוג (‘יידישע כתבים’, חלק ה': עם ולשון) כי ‘שיריו תפילות הן, תפילות אמת מתוך סידור’, אך לא צדק בכול. רבים משיריו של פרוג ביידיש גם תפילות אינן. אכן, מיסוד התפילה היה בפרוג. מתפלל היה האיש, אך לא בעל מנגן. גם ברוסית היה במהותו יהודי בעל תפילה, שלא נתייחד כל כך בכלי-הנגינה שבידו, כי אם ב’לב יהודי' וב’אנחה' יהודית, נוסח רוסיה, כמובן. אך אנו הן מלומדי אנחות, ידענו תפילה זכה מהי וראינו כבר את דמעתו של ביאליק. לחזור ולתת שוא – חיסוד גדול הוא, שטעון רחמי-שמים מרובים.

דוגמא לתרגום נתן פרוג עצמו בשיריו העבריים המעטים שכתב. אחד מהם מתנגן מאיליו: ‘על ערש דווי’.

יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ בְּרָכָה שָׁלַח

לִי הָאֵל הַטּוֹב הַיּוֹם:

כָּל הַלַּיְלָה לֹא שָׁכַבְתִּי,

כָּל הַיּוֹם לֹא אוּכַל קוֹם.

לַחְמִי זוֹלֵג זִרְמֵי-מְרֵרָה,

 

מֵימַי – אֶבֶן, יֵינִי – חוֹל,    🔗

מַה לִּי אוֹר וּמָה עֲלָטָה,

מַה לִּי עֵדֶן, מַה לִּי שְׁאוֹל?

דומה, כי כך (אולי למעלה מזה?) אמורים היינו לתת את פרוג מתן שני, כולו עברי.

[תש"ב]