בּ. כּצנלסוֹן¹

כ"ט בּטבת תרמ"ז – כ"ד בּאב תש"ד

25.1.1887–13.8.1944

(ממכתביו; נכתבוּ אידיש²)

א [עין־גנים, תשרי תר"ע]    🔗

– – עד לאחר ראש השנה ישבתי בּיפוֹ. הייתי קם לפני עלוֹת השחר, יוֹצא והוֹלך ל"אחוּזת־בּית"³ להיפּגש שם עם חבוּרת מבקשי־עבוֹדה כּמוֹני, עוֹמד שעה־שעתים, שוֹמע סיפּוּרי־מעשׂיוֹת וּפוֹנה והוֹלך משם. מהַלך אתה בּרחוֹב ועיניך נוֹפלוֹת על פּני אנשים אבֵלי־תענית, על דמוּיוֹת מוּכנוֹת לברוֹח מכּאן. נכנס אתה לבית ושוּב תמוּנה זוֹ. חוֹלי־קדחת. והכּל תלוּי בּאויר, מתנוֹדד ותוֹעה לכאן וּלכאן ללא תכלית. בּמצב זה היוּ גם אַחַי לנסיעה בּים, איש ואשה, וארשת־שממוֹן גדוֹלה גם יוֹתר היתה בּפני המכּרים הנמצאים כּאן זמן ממוּשך והאוֹצר הדל שלהם כָּלה זה כּבר והם מתלבּטים וּמפרפּרים בּתוֹך המים העוֹמדים האלה. וּככל אשר אדם היה סימפַּטי לי יוֹתר כּן עגוּם יוֹתר היה הרוֹשׁם שעשׂה עלי. כּאן לחיוֹת ללא תכלית – אין לך דבר קשה מזה. הכרח היה לי לאזוֹר כּוֹח ולעזוֹב את יפוֹ. אלא שלא דבר קל היה לעשׂוֹת זאת. הניאוּ מכּך הדירה הטוֹבה והארוּחוֹת אשר – – היתה מכינה לנוּ; הפחידוּ הידיעוֹת על אוֹדוֹת המוֹשבוֹת ועיכּבה גם העבוֹדה בּעתיד, שהוּבטחה לאחר החגים, בּיפוֹ. דרוּש היה שאעשׂה כּאן את החג הראשוֹן בּארץ־ישראל, חג שוֹמם וּמדכּא את רוּחי, ואראה את כּל הנֶכֶר, שאני נתוּן בּוֹ כּאן, ואתמלא כּוֹח לצאת. סוֹף דבר, בּעמל הוֹצאתי את הזוּג שלי – – ויצאתי בּלי אמוּנה לדרך, לפתח־תקוה. הכּל דיבּרוּ על לבּנוּ שלא לעשׂוֹת זאת. אין זה מן הדברים הנעימים לבוֹא למוֹשבה בּיוֹם־השבּת, וּביחוּד לפתח־תקוה הנוֹדעת. הוּזהרנוּ, איפוֹא, על הרוֹשם הרע שיעשׂה מעשׂנוּ. יוֹם אחד לפני זה יצאוּ לכאן דויד⁴ וּבּרֶנר. נדבּרנוּ ללכת שמה יחד, אך איבּדנוּ זה את זה. את בּרנר ראיתי בּפּעם הראשוֹנה ימים אחדים קוֹדם לכן, בּחדרוֹ של דויד. לעת־עתה זוֹהי הפּגישה החשוּבה בּיוֹתר שהיתה לי בּארץ. ניכּרוּ בּוֹ פּשטוּת, טוּב־לב, גילוּי־נפש וכוֹח, – וּמבּחינה זוֹ רב הדמיוֹן ליעקב לֶשצ’ינסקי – חוֹסר כּל בּרק חיצוֹני, מידה כּל כּך גדוֹלה של דרך־רישוּל עגוּמה, של תנוּעת־בּיטוּל כּלפּי עצמוֹ ושל יאוּש אמיתי, מוּכן לקבּל כּל דין – שכּל לבּך משתוֹחח בּך וכוֹאב מאד. למחרת פּגישתנוּ הראשוֹנה כּבר נתפּתחה בּינינוּ שׂיחה חזקה, וּבכל מלה שלוֹ, בּכל רעיוֹן שהבּיע, היה לי כּאחד משלנוּ. כּלוֹמר: אוֹתם החסרוֹנוֹת ממש, שהם מצוּיים כּל כּך בּדרך־המחשבה של אינטליגנט יהוּדי, ועם זה כּל כּך לא־דוֹמה למחשבה הרגילה של סוֹפר יהוּדי. כּל כּך הרבּה לב, תחוּשה כּל כּך שוה לשלנוּ לגבּי צרוֹת חיינוּ, שכּל אשר הוּא אוֹמר – גם בּשעה שהדברים אינם עמוּקים כּלל ואף אם הם תמימים ודנים על הענין מנקוּדה צרה אחת – אי־אפשר לוֹ שלא יעשׂה רוֹשם. הוּא רוֹגש וּמתחבּט, מטיח עצמוֹ לכאן וּלכאן, רוֹגז על עצמוֹ ועל היהוּדים, מסתלק מדברים שכּתב זה לא כּבר, מבטל ושוֹלל הכּל בּבת אחת, שקוּע עכשיו כּוּלוֹ בּאֶפּיקוֹרסוּת שלוֹ – ובכל אלה לב כּל כּך פצוּע ורחשי־נפש כּל כּך עמוּקים של יוֹשר־יחס וכוֹבד־ראש. הליכוֹתיו עם הסוֹפרים הצעירים: כּמה אוֹהב הוּא אוֹתם וחרד עליהם, כּמה מַעציבים אוֹתוֹ החסרוֹנוֹת שלהם והידלדלוּת־מקוֹר־יצירתם. כּמה הוֹמה הוּא לכל דבר קטן בּספרות היהוּדית וכמה כּוֹבד־ראש בּוֹ עת ידבּר על מצבוֹ הוּא בּספרוּת, בּאיזוֹ בּדידוּת קשה עשׂה את דרכּוֹ ואיש לא שעה לו, אף על פּי שהיה היה היחיד שגילה עֵרנוּת לשאלוֹת ולצרוֹת שלנוּ. כּל חבריו בּעבר, חברים לעבוֹדה, התפּזרוּ, אבדוּ אחד אחד: זה משַׂחק את המִשׂחק האינטליגנטי שלוֹ עם האלוֹהים, את המִשׂחק בּזכוּת־אבוֹת וּבקדשים מני קדם; זה נשׂא אשה וניחא לוֹ בּמנוּחה וּבטמטוּם וזה דלל ליחוֹ סתם, לאט־לאט. הוּא סיפּר לי על סיפּוּר חדש שכּתב כּאן. מין סך־הכּל, אמר.

דבקתי בּוֹ כּוּלי, וּכשאני חוֹזר מן העבוֹדה וּמוֹצא אוֹתוֹ שוֹכב על יד הבּית בּחוּץ, וכוּלוֹ שקוּע בּיגוֹן שלוֹ, וּמיד מַתחילוֹת השׂיחוֹת הארוּכּוֹת, השוֹטפוֹת־הנוֹבעוֹת, וּמשוּלבים בּהן זכרוֹנוֹת־עלוּמים ותקווֹת מימים עברוּ, פּירוּרים ושברים מכּל אשר קרוֹב ויקר לך וּמתבּקש להיוֹת מבוּטא וּמוּבּע – תוֹקף אוֹתי רצוֹן לנחם אוֹתוֹ, ללטף, להקל עליו ולאמוֹר לוֹ את אשר לבּי רוֹחש אליו. לי טוֹב אוֹתה שעה, אני חש אוֹתוֹ וּמבּיע לוֹ חלק של חלק ממה שאני חש. ואוּלם לוֹ? סוֹף כּל סוֹף קמים ועוֹמדים והוּא פּוֹנה והוֹלך בּלב כּבד, כּבד אוּלי מכּפי שהיה קוֹדם, ואנוּ מחליטים שלא לשוּב לענינים כּאלה. טוּב־לבּוֹ מיוּחד בּמינוֹ. זוֹ הדאגה שלוֹ לזוּלת, למאכל ולמשכּב של כּל מי שהוּא בּא בּמגע עמוֹ – לפני שבּאתי הנה כּבר דאג, שאַל לעבוֹדה ולמקוֹם־לינה לי.

א' דסוּכּוֹת.

הנה כּך מוּפסקת כּתיבתי בּכל שעה. אני – כּל כּך כּבר שקעתי בּחיי כּאן, שעכשיו שוּב לא אוּכל, כּנראה, לתאר את מגעי הראשוֹן עם מוֹשבה יהוּדית. ישנה מימרה אצלנוּ, כּי האוֹר והצל משמשים בּערבּוּביה. על כּל אשר אני רוֹאה ותוֹפס בּארץ־ישׂראל חל דבר זה פּי כּמה. תקוה ויאוּש. אין מגַמוֹת קיימוֹת בּפני עצמן. מסוּכסכוֹת הן וּמעוֹרבוֹת יחד וּלעתים ללא אפשרוּת להפריד בּיניהן. כּן הוּא אצלי בּכל דבר וענין כּמעט וקשה עד מאד לספּר ולתת מוּשׂג נכוֹן מכּך. בּפרט, כּשהרשמים אינם קוֹפאים על עמדם והם גם מתרבּים בּלי הפסק, ואני אינני בּעל זכּרוֹן חזק די שמירת הדברים בּדמוּתם האמיתית הראשוֹנה, כּפי שנצטיירוּ לי לכתחילה.

לעינינוּ נגלָה הרחוֹב הראשוֹן בּפתח־תקוה. הוּדהמנוּ למראה המוֹתרוֹת. חצרוֹת מכוּסוֹת ירק־נוֹי, שׂדרוֹת של בּרוֹשים רכּים וּזקוּפים מן השער אל הבּית. הבּתים – דירוֹת־עשירים מטוּפּחוֹת. גזוֹזטרוֹת, מרפּסוֹת וּוילאוֹת. בּשער בּית אחד לא חסר גם לוּח־נחוֹשת קטן ועליו שֵם בּעל־הבּית, וּבצד – עמוּד־פּנס. אין זוֹ היציבוּת והאמידוּת של האִכּר בּשׂרוֹנה. זהוּ בּרק־הנוֹי של בּעל האחוּזה אוֹ של הסוֹחר שלבּוֹ הוֹלך שבי אחרי חיי בּעל־האחוּזה. בּמבוֹא אחד הבּתים, שלפניו נמשכה שוּרת בּרוֹשים הדוּרה להפליא, התנוֹססה כּתוֹבת: “הוֹטל ירקוֹן”. זהוּ בּית־המלוֹן האריסטוֹקרַטי שבּמוֹשבה. והוֹאיל ונדבּרתי עם בּרנר להיפּגש כּאן בּאחד מבּתי־המלוֹן חפצתי לברר, אם סר הנה. לא העזתי להיכּנס אל הבּית. יצא משם אוֹתוֹ רגע איש גַנדרן. בִּיקשתי מאת – – לשאוֹל אוֹתוֹ, וזה לא זיכּה אוֹתוֹ אפילוּ בּמלה של תשוּבה. הלכנוּ הלאה עד שנזדמן לנוּ בּחוּר, שהִפנה אוֹתנוּ ל"הוֹטל־רבּינוֹביץ". זוֹהי האַכסַניה של הפּוֹעלים. כּאן אוֹכלים ושוֹתים, לנים וכוֹתבים מכתבים. כּאן משתגעים. כּאן חי כּל איש בּזכוּת ה"הַקָפָה", עד שבּא יוֹם וּזכוּת זוֹ נשללת ממנוּ פּתאוֹם. וכאן, אמנם מצאנוּ את הציבּוּר שלנוּ: את דויד ואת בּרנר. – –

הוּצע לנוּ לקוּם ולטייל קצת לעין־גנים, המוֹשבה החדשה שנוֹסדה בּשנה שעברה על ידי פּוֹעלים. הן קראתם. הרעיוֹן הוּא שלפּוֹעל יהיוּ דירה, גינת־ירקוֹת וּמשק־חלב – בּאוֹפן שיוּכל להיוֹת פּוֹעל וּלהחזיק מעמד. לא יצאנוּ מתחוּם פּתח־תקוה וּכבר נראוּ לנוּ מן הגבעה בּתי עין־גנים החדשים, הקטנים, המוּטלים בּפיזוּר על פּני המרחב. היתה שעת־צהרים נעימה. מן האויר הדחוס שבּחדרי־ההוֹטל וּמן האויר הרוּחני הממלא את פּתח־תקוה הגענוּ ובאנוּ אל הרפּוּבּליקה הקטנה, החפשית, שצמחה וקמה בּצדה של זוֹ. כּל אשר אינוֹ מוֹצא לוֹ מקוֹם בּפתח־תקוה החרֵדית נמלט לכאן. כּאן עוֹלם חפשי. אני צוֹעד וּמשיב אל לבּי, שאין אני יוֹדע עדיין מה טיבוֹ הממשי של הקיים כּאן. הן ידוּע גם ידוּע לי, שבּארץ־ישׂראל צריך אדם להיוֹת זהיר בּמַסקנוֹת־רשמים שלוֹ, שהחיים כּאן עשירים בּקישוּטי־חיצוֹניוּת – וּממילא אין השׂמחה שלי שלמה. ואוּלם עצם המַראה, רוֹחב־האוֹפק, הרי יהוּדה מרחוֹק, בּקצוֹת כּל המרחב הזה, הבּתים החדשים, הקטנים, של חדר אחד, של שנַים וּזעֵיר שם גם של שלוֹשה, וההכּרה שכּל המוֹשבה כּמעט (כּמעט!) נבנתה בּידי יהוּדים בּלבד, לבסוֹף זוֹ גאוַת עין־גנים, הבּאר בּעלת המוֹטוֹר בּאמצע המוֹשבה – כּל אלה מילאוּ את הלב שׂמחה ואוֹר. חוּט של משהוּ חָדש, צעיר ורענן משוּך כּאן על הכּל. האדמה עוֹד איננה מעוּבּדת כּמעט, אבל בּפינוֹת בּוֹדדוֹת מבצבּץ כּבר משהוּ, וּמסביב לבית אחד נראוֹת כּבר נטיעוֹת חשוּבוֹת קצת. בּרוּר: כּאן מתבּסס אִכּר “תקיף”. וּמה שוֹרש־תקפּוֹ: כּסף אוֹ מרץ? פּתרוֹן שאלה זוֹ אני דוֹחה לשעה אחרת. אני שוֹאל את האיש המלָוה אוֹתי, כּמה שנים הוּא בּארץ. והוּא אוֹמר: שש שנים. כּמה חדש לי צליל זה אחרי יפוֹ! הרחוֹב, הבּתים, האנשים, האוֹפק – הכּל מקבּל אוֹתך בּסבר של נַפשיוּת מאירה.

בּרנר מוֹליך אוֹתי אל גוֹרדוֹן. זכוּת היתה לי לבוֹא בּמגע עם שני האנשים האלה התוֹפסים בּי מקוֹם כּל כּך גדוֹל, בּלי כּל קוֹשי שהוא וימים מעטים מאד לאחר בּוֹאי לארץ. אבל כּלוּם יכוֹל היה דמיוֹני לתאר לי את גוֹרדוֹן כּך? בּחוּץ, על יד הבּית, על מַחצלת בּלוּיה, יוֹשב יהוּדי כּבן חמישים, והוּא יחף, גלוּי־ראש והמכנסים מלאים טלאים. זהוּ – הוּא מוֹדיע – הטרַקלין שלוֹ, המסוּגל לקבּל אוֹרחים בּלי מספּר ורק חסרוֹן קטן אחד אתה מוֹצא בּוֹ, שבּימי גשמים נוֹטף גגוֹ מים. זוֹ היא ה"חכמה" החביבה עליו, שהוּא חוֹזר עליה לעתים קרוֹבוֹת. התישבנוּ על הארץ וּל"כיבּוּד" הוּגש לנוּ כּד מים שהוּבאוּ בּמתכּוון מן הבּאר. מתוֹך הבּית נראתה אשתוֹ של גוֹרדוֹן, אשה יהוּדית פּשוּטה. קרבה וניגשה הבּת. ועל הכּל היתה שרוּיה רוּח־שכינה, הרגשה שאַתה נמצא בּבית, שבּעל בּוֹ ואב, זוֹ הרוּח הטהוֹרה, הנלבּבת, שעליה סיפּרתי לכם בּדַבּרי על בֵּית – – הרגישוּ בּנוּ אנשים מן הבּתים הסמוּכים וּבאוּ והצטרפוּ אלינוּ. וּמרחוֹק הגיעה שירה של חבוּרת בּחוּרים וּצעירוֹת, שהתקרבה והלכה לכאן. סוֹף דבר, אידיליה ארץ־ישׂראלית. כּנהוּג, שרוּ קצת וּפיטפּטוּ קצת והתוכּחוּ קצת, אבל הדבר שהִרנין את לבּי בּיוֹתר היתה זוֹ ההתלקטוּת מסביב לגוֹרדוֹן, העוּבדה שילדים בּני 20־18 מוּכשרים להתלקט מסביב ליהוּדי לא צעיר כּלל. אמנם, לא נעלם מעינַי, שהוּא, כּנראה, זר להם לא מעט, אף על פּי שהוּא שר יחד עמהם וגם מתבּדח ושוּם דבר אינוֹ למשׂא לוֹ.

הרבּה ראיתי אוֹתוֹ יוֹם ואוֹתוֹ ערב בּעין־גנים. גוֹרדוֹן הלך בּענין עבוֹדה לי. אשר למקוֹם־לינה הרי זה היה מוּבטח וּמוּכן לכתחילה. כּאן מקיימים הכנסת־אוֹרחים בּיד רחבה. שכבנוּ – אנשים אחדים יחד – על הרצפּה וּמאד הפליאה אוֹתי חביבוּתם של בּעלי־החדר, שני בּחוּרים, שהניחוּ ללא שימוּש את מיטוֹתיהם – של ארגזים וּקרשים – והשׂתרעוּ לצדנוּ. אפס שינה זוֹ­ לא הסַבּה לגוּפי המפוּנק הנאה יתירה. בּחפץ־לב הייתי יוֹשב אוֹתוֹ לילה לכתוֹב לכם מכתב וּמשׂיח לפניכם את כּל האָצוּר בּלב. אלא בּחדר שבּוֹ מצטוֹפפים חצי־מנין אנשים וּלשוּלחן משמשים ארגזים מחוּבּרים – עכשיו אני כּוֹתב עליהם – כּלוּם אפשר לקוּם ולעשׂוֹת זאת?

כּשקמנוּ בּבּוֹקר ונראתה השמש ויצאתי מעין־גנים בּדרך לפתח־תקוה לשאוֹל לעבוֹדה, עוֹד היה לבּי טוֹב עלי. דבקתי בּעין־גנים. המרחב הזה, הסביבה החפשית, שעוֹת־הבּוֹקר המוּקדמוֹת וּשעוֹת־הערבּיִם – משהוּ מיוּחד בּהם כּאן. קלוּת ונוֹפש הם מביאים ללב – בּשעה שאתה עשׂוּי, כּמוּבן, לקבּל אוֹתם. ואוּלם כּשהגעתי לבית־המלוֹן והוּברר לי שעבוֹדה אַיִן ואִתי שם עוֹד מחוּסרי־עבוֹדה, לא פּחוֹת מעשׂרה אנשים, ואזנַי קלטוּ הרבּה דברי התחכּמוּת ועקיצוֹת ושוּב דוּבּר על עזיבת בארץ ועל קדחת ועל בּטלה – שוּב היה לי כּאילוּ אני בּיפוֹ, לא נגרע דבר. אמנם בּשעת מעשׂה לא נעלמוּ מעינַי הדיליזַ’נסים העוֹשׂים דרכּם ליפוֹ, הפּוֹסטה היהוּדית, המחאוֹת הכּסף מטעם ועד־המוֹשבה שכּוֹחן כּמטבּעוֹת, אלא כּל זה הוּא ענין בּפני עצמוֹ, שאינוֹ מתמזג עם השאר. וָאשוּב לעין־גנים. כּאן שקט. דממה. הנה נערה עוֹברת וּדלי בּידה, הנה ילדים מספּר משׂחקים בּפינה. הגברים אינם, הם בּעבוֹדה.

אבל לא לאוֹרך־ימים הלכתי בּטל. מבּערב כּבר היתה מזוּמנת לי עבוֹדה. אני עוֹבד בּ"בַּחֲרִיָה", מַהלך רבע שעה ורבע מפּתח־תקוה. כּך – הדרך לעבוֹדה; ממנה הבּיתה – יוֹתר, כּמוּבן. זהוּ פּרדס, ששטחוֹ 800 דוּנמים (11 דוּנמים הם דֶסיַטינה אחת), פּי אחד וחצי מכּל שטח עין־גנים. לעבוֹדה אני יוֹצא בּהשכּמה, עם הזריחה, סר להוֹטל־רבּינוֹביץ ללגוֹם בּחטיפה כּוֹס־תה ולקחת עמי אוֹכל כלשהוּ ושׂם פּנַי לדרך. היציאה מעין־גנים בּצינת הבּוֹקר נפלאה, אבל הכּניסה לסימטת בּית־המלוֹן וּבית־המלוֹן עצמוֹ מוֹחים מיד הרגשה זוֹ. אתה הוֹלך בּחפּזוֹן ואין לך שהוּת לראוֹת קצת את היוֹפי מסביב. אתה ממהר שלא לאחר את זמן צלצוּל הפּעמוֹן. בּפתח־תקוה עוֹבדים בּכל מקוֹם לפי צלצוּל הפּעמוֹן ויוֹם־העבוֹדה הוּא של שמוֹנה אוֹ תשע שעוֹת – בּדיוּק אין אני יוֹדע עדיין. הכּניסה ל"בַּחריה", המשׂרד שבּוֹ יוֹשב המַשגיח וכאן גם סוֹעדים בּבּוֹקר פּוֹעלי־הפּרדס – הזכִּירוּ לי את בֵּית־החרוֹשת של סֶמיוּטשֶבסקי. הן מתעשׂיה גדוֹלה יוֹתר אין לי מוּשׂג. וּמיד ניצנצה בּי מחשבה, שכּאן ישנוֹ כּבר, אוּלי, פּרוֹליטריוֹן יהוּדי. יצאנוּ לעבוֹדה. הוֹליך אוֹתי פּוֹעל וָתיק, שצריך היה להראוֹת לי מה לעשׂוֹת. הפּרדס גדוֹל לאין שיעוּר, וחצי־שעה צעדנוּ בּשבילים עד שמצאנוּ את חבוּרת־העוֹבדים. העבוֹדה היתה קלה מאד, אבל אני חרדתי, לבּי דפק בּי, שמא אינני עוֹשׂה אוֹתה כּהלכה. הרגשתי שאני מפַגר לגבּי שאר העוֹבדים וּכפי הנראה התרגשתי מאד. לבסוֹף לא נחשלתי והשׂגתי את כּל השוּרה כּוּלה. ולא שׂמתי אל לב, שהם עוֹבדים לאט, בּלי התאמצוּת, וגם יוֹשבים קצת, מזמן לזמן, בּטלים. שקוּע הייתי בּעבוֹדה וּכשעבר עלי המשגיח – רכוּב על חמוֹר קטן וּבידוֹ שוֹט – פּירכּס בּי לבּי וחשבתי, הנה הוּא משַלח אוֹתי מכּאן. הפּעמוֹן צילצל להפסקת הצהרים והאנשים עקרוּ ממקוֹמם. אני הוֹלך עמהם, אבל כּוּלי רעדה וּבוֹשת־פּנים ורע לי. בּכלי־פּחים גדוֹל, של נפט, הרתיחוּ תה – בּוֹ היתה תמיסה עבה מאד של חוֹמר אוֹרגַני – והאנשים חשוּ־שלחוּ ידיהם לטבּוֹל בּוֹ כּלי, מי קערית ומי ספל, כּדי להוֹציא אוֹתוֹ מלא ולגמוֹא ממנוּ, בּהרחבה, גמיאוֹת־גמיאוֹת. אין מביאים מן הבּית דברי־מאכל הרבּה: זה בּצל אוֹ עגבניה, זה זיתים אוֹ חַלוָה, והמהַדר – שתי בּיצים אוֹ חביתה. בּימים הראשוֹנים עוֹד לא היה לי כּלי ואיש ציחה־צמאוֹן לא נעים לוֹ לשבת ולהבּיט על חבריו השוֹתים, אבל לא ארך הזמן וגם אני נַעשׂיתי בּעל רכוּש זה, ועכשיו אף סל לי, שאני נוֹשׂאוֹ עמי לעבוֹדה, ואני גוֹמא עכשיו תה כּדרך השאר. עניוּת איוּמה כּאן ועזוּבה מרוּשלת, ואף על פּי כן נעים לי לראוֹת את ההתפּשטוּת הזאת מכּל העוֹלם כּוּלוֹ, את פּריקת משׂא־הדאגוֹת, השׂוֹררת כּאן וּבבית־המלוֹן בּשעת האכילה. זוֹהי מידה יקרה וּברוּכה של אנשים פּרוֹליטריים, וּכשידוּע לך שבּסגוּלה זוֹ לא חוֹננוּ שם בּבּית, לא הטוֹבים שבּהם ולא הגרוּעים שבּהם, הרי מקוֹם לך לשׂמוֹח על כּך. על יד השוּלחן מתקשרת שׂיחה על פּוֹליטיקה. מוּבן מאליו, על הפּוֹליטיקה בּישוּב. כּל שמוּעה, כּל חדשה נשמעת כּאן כּבשׂוֹרה טוֹבה – מנַתחים אוֹתה לפרטי־פּרטים, מפרשים וּמבקרים. כּאן מבטלים בּתכלית הבּיטוּל את הפּוֹליטיקה הציוֹנית. כּאן מבּיעים דעוֹת על הראוּי והרצוּי. כּל כּך צר לשמוֹע זאת. אתה רוֹאה, שהאנשים כּבר קשרוּ את גוֹרלם בּכל אלה, שהם תוֹלים בּכך את תקווֹתיהם ואת שיקוּליהם; אתה מרגיש, שחיי היוֹם־יוֹם שלהם תלוּיים בּהתגשמוּת האידיאל. ועם זה מה צוּרה חדשה לבש כּאן האידיאל שלהם! עם כּל רצוֹנך אין אתה מוֹצא שוּם סימן וזכר, שאנשים אלה היה להם לפנים יחס אחר לעוֹלם וּמלוֹאוֹ. ואוּלם מי חכם ויֵדע, מה היוּ האנשים לפנים וּמה הם עכשיו? אני אינני יוֹדע עדיין.

אחרי הצהרים חוֹזרים לעבוֹדה. עכשיו הרגשתי כּבר שהאנשים עוֹשׂים את עבוֹדתם רְמִיָה. מכוֹער. אני יוֹדע וּמבין, שהעוֹשׂה עבוֹדה לא לוֹ אינוֹ יכוֹל לטעוֹם בּה טעם רב, אלא כּלוּם מרגיש אני שעבוֹדה לא לי אני עוֹשׂה? כּיצד זה לא נרגיש, שהאדמה היא עברית והעבוֹדה היא עברית ועל כּן לנוּ היא העבוֹדה?! אני, כֹּמוּבן, התבּיישתי להוֹציא זאת מפּי, ארבל האנשים הבינוּ גם הבינוּ, שאני הנני חדש, טירוֹן, ואמרוּ: אין דבר, יעבוֹד קצת והיה כּאחד ממנוּ. אוּלי צדקוּ, ואוּלם בּיטוּל־הזמן שלהם אין לוֹ בּאמת כּל גבוּל, וזוֹ גניבת־הדעת לגבּי המשגיח, של עוֹשׂים עצמם כּאילוּ הם עוֹבדים, זוֹ “עשׂיית־השהיוֹת” – הן זה כּל כּך מכוֹער, וּביחוּד כּשעוֹשׂים זאת אנשים לא־צעירים. – –

בּימים הראשוֹנים עבדתי בּין יהוּדים בּלבד וראיתי שעוֹבדים גם מספּר הגוּן של ערבים. בּזמן האחרוֹן אני הנני יהוּדי יחיד בּתוֹך חבוּרוֹת של ערבים, ועל עבוֹדתם מפקחים משגיחים יהוּדים (מתוֹך הפּוֹעלים הותיקים). מוּבן מאליו, שאני עוֹשׂה את העבוֹדה הקלה (והיא קשה מן העבוֹדה הראשוֹנה שלי) והם את הקשוֹת, והמשגיחים מזרזים בּ"יַללָה!" משהוּ על נגע־המַשגיחוּת. לשם פּיקוּח על עבוֹדת הערבים שׂוֹכרים משגיחים. אחרת אין הם עוֹבדים כּלל. וּכשמשגיחים עליהם, “עוֹקרים הם – אוֹמרים – הרים”. מי מתמַנה למשגיח? הפּוֹעל הוָתיק, שקנה לוֹ כּבר ידיעה הגוּנה בּעבוֹדה. השׂכר שהוּא מקבּל גדוֹל קצת יוֹתר וּבעיני בּעל־הבּית איש חשוּב הוּא. אין הוּא עוֹשׂה כּלוּם וצוֹעק “יללה!” וכן נעַשׂים בּמשך הזמן כּל הפּוֹעלים הותיקים, המוּמחים – משגיחים. ואין הם מרגישים כּלל מה רע בּזה. בּגליל אין סוּג זה מצוּי, כּנראה, ואילוּ כּאן אין מקוֹם פּנוּי ממנוּ. כּמעט שנדמה לך, שהאיש היחידי שאינוֹ רוֹצה להיוֹת משגיח הוּא גוֹרדוֹן (לא, יש עוֹד), ואוּלם גוֹרדוֹן הן הוּא יהוּדי, שמקיים את עצמוֹ ואת משפּחתוֹ בּששים קוֹפּיקוֹת ליוֹם ואוֹמר שאין הוּא חסר כּלוּם ושמיָמיו לא ראה חיים טוֹבים מאלה (וּבה בּשעה מיַבּב עצב בּלבּוֹ, מיבּב).

עוֹבד אתה את עבוֹדתך וּמרגיש כּמה קטן הוּא חלקנוּ כּאן וּמה עוֹלם נוֹצר כּאן בּעבדוּתם של הערבים, שבּעל־הבּית (מי שהיה אַדמיניסטרַטוֹר מטעם הבָּרוֹן ואחרי עזבוֹ את תפקידוֹ היה בּעל־הוֹן), עוֹשׂה אִתם את החשבּוֹן, בּשעת תשלוּם, בּתקיפוּת לא־קטנה. ממילא אתה תוֹפס את הכּתוּב: “עֶבד כּי ימלוֹך” וּמהרהר: מה מכינים לנוּ כּאן בּעלי־האחוּזה שלנוּ וּמה נשקף להם, לפּוֹעלים שלנוּ, שאינם?

ואוּלם הרהוּרים לחוּד. לי עצמי טוֹב כּאן. לעת־עתה אין העבוֹדה קשה עלי בּיוֹתר. וּבשעה שאני עוֹמד ועוֹבד בּין שוּרוֹת עצי תפּוּחי־הזהב וּלפנַי מרחב כּל “בּחריה”, שאין עיני יכוֹלה לתפּוֹס אוֹתה למלוֹא־שטחה, וּמסביב משׂתרע העוֹלם הגדוֹל, העשיר – טו­ֹב לי ונַחת לי. ואחרי העבוֹדה אתה רוֹחץ שעה קלה בּנהר הקטן ועוֹשׂה דרכּך הבּיתה לאט־לאט, לאט־לאט, והדרך נמשכת ונמשכת ואין אתה מרשה לך לעמוֹד רגע ולראוֹת את העוֹלם היפה מסביב, כּי פּניך לבית־המלוֹן ללעוֹס משהוּ. אחרי האכילה והתרשמוּת קצת מאנשים אתה יוֹצא לעין־גנים והליכתך שוּב אִטית מאד, אִטית בּיוֹתר, ואתה מגיע אל הבּית וּמתמתח על הארץ, בּחוּץ, ואין אתה נוֹטל ספר בּיד ואין לך כּל צוֹרך להחליף עם מישהוּ דיבּוּר־מה – הרגשה כּל כּך טוֹבה תוֹקפת אוֹתך אוֹתה שעה, שגם אם תהרהר תוֹך כּדי כּך הרהוּרים מרים מאד וגם אם תהיה נתוּן בּתוּגה עמוּקה מאד למשמע שׂיחתוֹ של בּרנר וגם אם אתה תראה את כּל הסוֹבב אוֹתך והנה הוּא רע מאד וגם המעשׂה הנעשׂה בּך עצמך רע הוּא מאד, בּכל זאת טוֹב לך, טוֹב בּתכלית, מבּחינה פּשוּטה, גוּפנית – אין מלה לבטא אוֹתה. – –

ב. נַצרת, ראש־חוֹדש אייר תר"ע    🔗

בּחוֹדש התשיעי לשבתי בּארץ־ישׂראל אני בּא, סוֹף־סוֹף, לכתוֹב לכם⁵ מכתב. אילוּ ראיתי לי חוֹבה לכתוֹב לכם עלי בּלבד, בּחינת דרישת־שלוֹם מאח, הייתי עוֹשׂה זאת מיד, בּלי כּל קוֹשי. אני נשאר כּאן. זה אָלף. אני עוֹבד, מקיים את עצמי בּשׂכר שאני מקבּל וּמקוה לקנוֹת רגילוּת בּעבוֹדה ולא לעזוֹב אוֹתה. ואוּלם האם יכוֹל אדם לכתוֹב מארץ־ישׂראל ולא להביא דרישת־שלוֹם ממנה גוּפה? וזה הִקשה עלי את הכּתיבה כּל הזמן הזה. גדוֹלה היא הערבּוּביה, מסוּבּך הוּא כּל אשר אתה רוֹאה וחי. אוֹרוֹת וּצללים בּמקוֹם אחד. בּ"עם כּי יֶחרב" הגדוֹל והאיוֹם מנוֹצצים זעֵיר פּה זעֵיר פּה נצנוּצים רפוּיים, פּירוּרים של תקווֹת לחיים חדשים. מוּכן אתה לשׂמוֹח ואי־אפשר לך, כּי יד הגלוּת אינה מַרפּה ממך גם לרגע אחד והיא בּאה עליך בּכל ה"אוֹתוֹת ומוֹפתים" הנחמדים שלה. ואוּלם גם לכלל יאוּש אין אתה בּא בּשוּם פּנים, כּי עיניך רוֹאוֹת משהוּ שאינוֹ נוֹתן להתיאש, משהוּ מבטיח – אם חפץ חיים אתה. ואוּלם לגבּי עצמך, אם חפץ חיים אתה, די לך לאמוֹר לנפשך “הן!” ואם בּלבּך אתה גם גוֹבר “הן” זה, הרי קשה לך עד מאד לבוֹא לזוּלתך ולאמוֹר לוֹ: “כּזה ראֵה!” גם רגש הזהירוּת והאַחריוּת לדברים שאתה מתאר אוֹתם אינם מקילים את הדיבּוּר. אין אתה רוֹאה את עצמך בּקי כּל כּך שתרשה לעצמך לדוּן וּלחַווֹת דעה.

ואף על פּי כן הגיעה השעה. זה כּבר גדוֹל הרצוֹן לשׂוֹחח קצת עם האנשים הקרוֹבים העוֹמדים מחוּץ ולספּר להם. עַוְלָה היא אוּלי בּשעה זוֹ לשתוֹק, בּשעה שאין מקוֹרוֹת לקבּל ידיעוֹת נכוֹנוֹת.

וּדרישת־השלוֹם הנאמנה בּיוֹתר שיש בּיכלתי להביא לכם מן הארץ היא, שחפץ אני לראוֹת את שניכם כּאן. אין אני בּא להבטיח לכם לא “הרים וּגבעוֹת” (אם כּי הרים וּגבעוֹת ממש, שארץ־ישׂראל בּרוּכה בּהם, יש ויש להבטיח לכם) ולא חיים בּתוֹך חברה מסוּדרת. לא הכּל יעלה ויבוֹא כּפי הרצוּי לכם. הרבּה פּגעים וצרוֹת נטפּלים לוֹ לַבּא ולא בּמהרה הוּא נפטר מהם. לעתים קרוֹבוֹת מאד יתפּלץ הלב למראה הנעשׂה לנגד עיניך, אבל אחרי הכּל וּבעיקר: אם רוֹצים אתם לחיוֹת חיים של עבוֹדה בּתוֹך אויר חפשי וּבקרבת הטבע ותוֹך כּדי כּך להיפּטר מן הסביבה הנחמדה, שאנחנוּ נמלטים ממנה ללא אפשרוּת להיוֹת חפשים בּהחלט בּאיזה מקוֹם שהוּא, אם רוֹצים אתם למצוֹא מקוֹם, שתקוה קשורה בּוֹ כּי יהיה לבית לנוּ, ואם משתוֹקקים אתם לחיוֹת בּתוֹך חבוּרה, ולוּ גם קטנה מאד, של אנשים עוֹבדים עליזים, בּני־חוֹרין – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ לכאן!

נדמה לי, שהדבר שאני כּוֹתב לכם הוּא אמת לא רק לי, אלא גם לכל מי שלב לוֹ להרגיש חיים בריאים, ערים, מה הם. אם יֶשנם בּני־אדם, ששוֹקלים ומוֹדדים את ההנאה מן החיים ואת היסוּרים שבּהם בּמידוֹת של חנוָני או תלמיד־אֶכּסטֶרן וּמשוּם כּך הם בּוֹרחים כּעכבּרים מיד לאחר בּוֹאם לארץ – אין זוֹ אַשמתי כּלל. אמנם נכוֹן הוּא, שמעבוֹדת־האדמה אין אדם יכוֹל לעשׂוֹת כּאן הוֹן; השׂכר הרגיל, ששים קוֹפּיקוֹת ליוֹם, אינוֹ מספּיק לאדם בּלתי אם לאכילה וללבוּש בּלתי־מהוּדר בּיוֹתר וּמי שמַזלוֹ גוֹרם לוֹ לקדוֹח קצת אוֹ ל"הימָעך" קצת סתם בּחיים, צריך להתלבּט קצת כּדי לצאת מן המיצר – אבל תחת זאת כּמה נחת וכמה סיפּוּק ישנם בּצוּרת־החיים החדשה! לא בּמידה יִמַדוּ ולא בּמספּר יסָפרוּ. עצם החיים האלה והעבוֹדה ללא כּל מחשבוֹת שהן, אף לא לגבּי עצם התכלית של החיים האלה – נדמה, שטל של תחיה בּא בּעצמוֹת וּמרַוה אוֹתן וּמחַדש את ליחָן. – –

החוֹרף עבר עלי בעבוֹדה בּיהוּדה. מִתחילה בּפתח־תקוה, בּנטיעוֹת, וּלגוֹדל־תמהוֹנכם הצליחה המלאכה בּידי לא מעט. כּבר נחשבתי לפוֹעל בּין פּוֹעלים. והנה קפצה עלי רוּח רעה והסיתה לעזוֹב את פּתח־תקוה וללכת לַחֲדֵרָה. כּאן לא נמצאה לי עבוֹדה בּנטיעוֹת והייתי לפוֹעל בּיער, חוֹטב וּמנַסר. אמנם, למדתי לאחוֹז בּקרדוֹם וּבמַשׂוֹר, אבל למדרגת חוֹטב־עצים ממש לא הגעתי וּלהַתמיד בּמלאכה זוֹ לא חפצתי בּכלל – סוֹף דבר, החלטתי לעלוֹת לחג־הפּסח לגליל וּלהתמסר כּאן לחקלאוּת. כּיוֹם אני עוֹבד בּסֶגֶ’רה, בּחַוָה של חברת יִק"א. יתכן שלאַחר זמן־מה אֶכּנס לעבוֹדה בּמשק אִכּר פּרטי כּשׂכיר חדשי. מתקרבת עוֹנת־הקיץ. דבר טוֹב אחד כּבר העניק לי הגליל: בּיוֹם הראשוֹן כּבר רכבתי על סוּס. בּכלל, היתה לי הנסיעה לגליל חג שכּוּלוֹ אוֹר. ואוּלם מה טעמוֹ של טיוּל בּארץ־ישׂראל – על זה לא צריך ואי־אפשר לדבּר בּמלים. מלים הן מלים, וּכשתבוֹאוּ לארץ תראוּ זאת בּמוֹ עיניכם.