אומנם מושג האישיות המשפטית או המוסרית לא מצא את הגדרתו המדעית העיונית אלא אצל חכמי המשפט של הזמן החדש, אולם גוף המושג היה כבר ידוע למשפטים הקלאסיים בכלל ולמשפטים העברי והרומאי בפרט.2
בחיי המציאות מופיעה האישיות המשפטית בצורת שני בנייני־אב שונים:
ה"חבר" או ה"חברה" (Corpus, universitas personarum);
ומוסד החסד – (Pia causa).
משמעותו העקרונית של הסוג הראשון הנה, כידוע, קיבוץ של יחידים המתאגדים למטרה מסויימת והמופיעים כאישיות קיבוצית עצמאית ונפרדת מן האישים הגופניים המשתתפים בה. ואילו משמעותו העקרונית של הסוג השני הנה רכוש המופרש מנכסי יחיד או יחידים והמהווה מוסד עצמאי הפועל ונפעל בגדר קביעות תקנונו. הצד השווה שבשני הסוגים הוא, שהם מהווים בריות משפטיות מופשטות (שאין להן גוף ודמות הגוף), המשמשות נושאים ומושאים מיוחדים לזכויות ולחובות, המתבצעות באמצעות נציגיהן.
משפטני רומי טרם תפסו את המושג בבהירות ראויה אף בימי שיא התפתחות בתי־מדרשיהם, בתקופת ה-Jus vetus במאות השניה והשלישית, היא תקופת חתימת המשנה, הם לא פסקו מלראות באישיות הגופנית את הרשות העליונה המפעילה את הבריה הפיקטיבית; יש שהיו רואים את מרכז הכובד בהענקת יתרון מיוחד מכוח רישוי השלטון, ויש שהיו מתייחסים לאישיות המשפטית בהיסוס גלוי ומוחלט, ורואים בה גולם נטול חיים משפטיים ובעל הווייה מפוקפקת.
בתור אישיות משפטית מהסוג הראשון והשכיח ביותר, מופיעה לכאורה העיריה הרומאית (Municipalitas), אולם פלורנטינוס, המשפטן המהולל של ימי מארקוס אברליוס, רואה בעיריה לא אישיות אלא (לכל היותר) במקום אישיות (vice personae fungitur).3 ובמחלוקת שעלתה בבתי מדרש המשפטנים הקלאסיים בדבר כושר עיריה לרכוש נכסים, באה הכרעתו השלילית של אולפיאנוס, גדול המשפטנים של אותה תקופה האומר: Quoniam incertum corpus est.
בדור שלאחריו חזר והטעים פאולוס: Municipes per se nihil possidere possunt, quia universi consentire non possunt.
ההדגשה “per se” פירושה, לכאורה, שניתן לה לרכוש ולהפקיע נכסים על ידי אחר, באמצעות Instrumentum. וכך סבר נרבה הבן שאמר, כי העיריה פועלת באמצעות עבד הנמצא ברשותה, אולם דעתו הופרכה על ידי המשיגים שטענו4 “אם כן, כיצד. יכולה העיריה לרכוש לעצמה את העבד גופו?”5
אכן בסופו של דבר העניקה השיגרה המשפטית לנציגי ה-corpus את סמכות הרכישה וההפקעה, אולם סמכות זו נבעה תמיד מרצון אישיות גופנית בת סמך, כמו הקיסר או ראש הפרובינציה. כשרו הקנייני של ה"קורפוס" נשאר רעוע ומפוקפק. הוא היה משולל זכויות חפציות, לא היה משמש צד בחיוב,6 והיה משולל זכות להתדיין בסכסוך ממוני.7 קיים גם ספק, אם ראו ב"קורפוס" אישיות עצמאית לגבי עונשין וקנסות.8
שונה הדבר במקצת לגבי זכות הירושה, הנתונה ל"פיסקוס" ולעדות האזרחיות והדתיות.9 הדבר ברור, הואיל וכאן קיימת דעת אישיותו הגופנית של המוריש.
בדרך כלל לא היתה בנמצא שיטה יציבה ועקבית, וכל יתרון שהוענק מאת השליט היה עשוי, במידת מה, להפיח רוח חיים ב"קורפוס". כך הוענקה לפרובינציות זכות להיכנס לעיסקת מילווה, בכל מקרה שבו הוצאו כספי המילווה לטובתן.10 ובתקופה יותר מאוחרת הוענקה לכמה קורפוראציות גם זכות מיוחדת להתקשר בחיובים ולהגיש תביעות ממון.11
ואשר לאישיות המשפטית מן הסוג השני הרי – במקרים רבים – נשאה אצל הרומאים אופי אזרחי מצומצם. למוסדות או לקרנות אלה לא היה מוענק מטעם השלטונות מעמד של אישיות משפטית אלא ממקרה למקרה.12 על יסוד תפיסה מסוייגת זו מטילים המשפטנים הרומאים ספק, אם רשאי אדם לייסד בצוואתו קרן ולמנות אותה כיורשתו. אף בנובלות, חוקיו המאוחרים ביותר של יוסטיאנוס קיסר, עדיין קיימות הגבלות רבות ביחס למינוי מוסדות חסד כיורשים.13 רק מימי הפוסטגלוסאטורים ועד ימי סאביגני וברינץ הלכה ועוצבה דמותה המושלמת של האישיות המשפטית, אולם השלמה זו לא באה ממקורות רומאיים היסטוריים.
למראית עין ראשונה יש בחזיון זה משום פליאה גדולה. הרי רגילים אנו לראות את המשפט הרומאי בתור משפט בסיסי, אשר עליו הושתת המשפט החדיש כולו; וכיצד ארע, איפוא, הדבר שקיימת בו נקודת־תורפה מוחשית באחד מגופי הלכות משפט זמננו? אולם חידה זו תמצא בנקל את פתרונה, אם נשים לב לשני היסודות הטבועים בעצם האישיות המשפטית:
חריגה מרשות היחיד ומתחום הקניין האישי;
תודעת ישותה המציאותית של הוויה מופשטת, שאין לה גוף ודמות הגוף.
היסוד הראשון היה חסר כליל במשפט הכלכלי והמשפטי של רומי, שהיה מיוסד, מראשית ימי הרפובליקה, על העבדות ועל קניינו הפרטי הבלתי־מוגבל של אבי המשפחה. היסוד השני לא ניתן לתפיסה ברורה מצד התרבות האלילית של רומי, רבת הצורות הגשמיות. אין זה מקרה בלבד, שדיני הקנינים הרומאיים מטפלים אך ורק בנכסים גשמיים, ושהמושג res incrp0ralis משמש יותר ביטוי לרכוש מקובץ מאשר לרכוש מופשט. סימן מובהק לתפיסה הרומאית משמשת גם העובדה, כי יצירה רוחנית (Operae liberals) כגון יצירת הסופר לא היתה מקנה לבעליה את הזכות לקבלת שכר.14 גם עם התפשטות הנצרות לא נותקה הדת הרומאית מיסודות הגשמיות, ולפיכך לא בא מושג האישיות המשפטית לידי גילויו הראוי, הן במשפט יוסטיאנוס קיסר, והן במשפט הרומאי־מצרי.15
לעומת זאת שימשה המציאות הכלכלית והחברתית בארץ־ישראל קרקע פורה להתפתחות מושג האישיות המשפטית. שיטת “אחוזת הנחלה”, ה-Heredium אשר בטלה ברומי בסוף תקופת המלכים הקדומה, המשיכה להתקיים בכפר העברי עד סוף ימי הבית השני. המשק החקלאי הזעיר והבינוני היה מיוסד על עבודתם המשותפת של בני המשפחה. המסורת והחוק קבעו כאן סייגים וגדרים רבים לקניין הפרטי של הקרקע. אף אם בטלו היובלות, עמדה בעינה שמיטת האדמה, והשנה השביעית שימשה בכפר שנת שיתוף בצריכה. התוספתא מספרת על –
“שליחי בית דין שהיו יושבין בשנה שביעית על פתחי עיירות. כל מי שהיה מביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותם ממנו ונותנין לו מהם מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, בית דין שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר… ומחלקין מהן ערבי שבתות, כל אחד לבית ביתו”.16
לפחות עד סוף ימי מלחמות החירות, התקיימה בארץ רשת רחבה של חבורות, כדוגמת חבורות האיסיים ו"בני האור", שהיו מיוסדות על שיתוף רכוש, כעדות יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני,17 וכאמור ב"מגילת הסרכים":18 “להיות ליחד בתורה ובהון”.
בצד חבורות אלו, היו קיימות חבורות מיוחדות של עולי־רגל, לפי המתכונת העתיקה של חבורות אוכלי־פסחים,19 חבורות כהני משמר,20 חבורות לקבורת מתים (בעיקר מתי־מצוה),21 שמהן התפתחו והסתעפו בימי־הביניים “חברות קדישא”.22 בימי הבית השני היו המוני האומנים היהודיים באלכסנדריה של מצרים מאורגנים לפי מקצועותיהם (זהבים, כספים, נפחים, גרדיים, טרסיים ואחרים) על בסיס עזרה הדדית.23
יסוד השיתוף מצא את ביטויו הבולט גם בהלכות שכנים ובעירובי תחומים ורשויות.
הוא הדין לגבי יסוד ההפשטה. החינוך העממי נגד הגשמיות לא הצטמצם בתפיסה הדתית בלבד. הוא השאיר את אותותיו העמוקים בהכרתו המשפטית של העם, אשר סיגל לעצמו דרכי הגות מופשטות בכל ענפי המחשב. תפיסת מושג האישיות המופשטת ובעלת הקיום העצמאי ותפיסת מושג המוסד בעל הייעוד הכולל ונושא זכויות וחובות היה בשביל איש העם מן המובנות והמפורסמות. העם הכיר הכרה שלמה בקיום הוויה מופשטת שאין לה גוף ודמות הגוף: שורש ראשון של המושג שימש בורא העולם עצמו, אבי הקניינים ואדון כל משפט, הנתפס תפיסה מופשטת עילאית.
העדה הקדומה, השבט, חבר העיר וחבר היהודים מופיעים בכל מקום בתור Corpus, universitas personarum. בתור גופים קיבוציים בעלי מעמד משפטי פומבי, שאינו חופף את מעמד היחידים. העדה, כגוף שלם אחראית למעשי חבריה כל אימת שלא הרחיקה אותם מתוכה, וכל חבר בעדה ערב למעשי זולתו.
תפיסה זו מוצאת את ביטויה כבר במעשה הפיכת סדום ועמורה,24 אשר בה נספים על עוון העיר גם הצדיקים המועטים. מעשה זה משקף את ההלכה המדינית המוחשית של העיר הנידחת, אשר נכסיה אובדים וכל יושיבה נהרגים.25
בעניינים פליליים נידון השבט בתור אישיות משפטית, ומובא לדין בתור גוף אחיד בפני הסנהדרין.26
במקרה שלא הוכחה אשמת העדה לרצח שבוצע בתחומה ולא נתגלו עקבות הרוצח, היו זקני העדה (בתור נציגיה וגואלי דמה) עורפים את העגלה בתור ביטוי לקרבן כפרה על כלל בני העדה.27 העגלה הערופה היתה אב בניין לקרבנות ציבור, שהיו מובאים בבית המקדש על ידי נציגי ציבור, מנכסי ציבור ועל שגגת ציבור. מבחינה משפטית היה בהם משום כופר או קנס מצד אישיות משפטית.
על תפיסת המושג על ידי העם מעיד גם הפתגם “אין ציבור עני”.
אישיות משפטית קדומה ביותר מסוג מוסדות החסד היה “אוצר בית ה'”, אשר נפרד מראשית ימי המלוכה מעל “אוצר בית המלך”. בימי יהואש מלך יהודה ניתנה לאוצר בית ה' צורה של מוסד חברתי קבוע בשם “משאת משה”, שנתמלא מתרומות־חובה של העם (אוסף השקלים של ימי הבית השני). מוסד מרכזי זה היה מתנהל על ידי סופר המלך ועל ידיד פקיד כהן הראש, שהיו מתמנים לצורך זה. 28 29
כהמשך ל"משאת משה", נוסד והתפתח בימי הבית השני ה"הקדש", שהיה מתנהל על ידי צוות אמרכלין, קתוליקין, גזברים וגבאים, שהיו מתמנים, כנראה, על ידי הכהן הגדול.30 לגזברים היתה נתונה סמכות רחבה לפעול בשם המוסד, לרכוש נכסים ולהפקיעם, לבצע הערכות נכסי הקדש ופדיונם, לחייב ולזכות את ההקדש על ידי פעולתם. הם היו ממשכנים את השוקלים שלא עמדו בחיוביהם.31
נכסי ההקדש צויינו בתור “נכסי גבוה”, אולם אין פירושם res extra commercium כגירסת הרומאים. את מותר שיירי הלשכה אפשר היה להשקיע במיצרכי מזון או למוכרם לעם והשכר להקדש.32 הגזברים היו רשאים גם לתבוע את החייבים, למשכן אותם – לפי דוגמת הפיסקוס הרומאי33 – וכך לקבל שבועה מבני העיר שאבדו את שקליהם.34 ובכגון זה חשובה דעת הינריך דרנבורג, שקבע כי בהענקת זכויות דיוניות לבא כוח מוסד יש משום סימן מובהק לקיום עצם המוסד בתור אישיות משפטית.35
מלבד ההקדש הכללי, היו קיימים בבית המקדש שני מוסדות לווי עצמאיים במיבנם הפנימי:
לשכת חשאין, ששימשה אב למתן בסתר, כפי שנאמר עליה: “יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי”;
לשכת כלים, שהיתה מתמלאת על ידי העם מתרומות חמרי־בנין, ושהיתה מיועדת לבדק הבית. גם כאן היה מותר החומרים נמכר על ידי הגזברים ודמיהם היו נופלים לבדק הבית.36
בדבר אחד נבדלה בדינינו אישיות משפטית מסוג מוסד מאישיות משפטית מסוג “קורפוס”. בעוד ניתנה האחרונה להיתבע על עבירות פליליות וגרם נזיקין, אין הדבר כן לגבי הראשונה, המתהווה מהפרשת הון למטרה ציבורית. זאת היא משמעות העיקרון “אין נזיקין להקדש” וכן אין משלמים, במקרה גניבה מן ההקדש, אלא את הקרן בלבד.37 וכה סוכמו הדברים: “יפה כח הדיוט מכח גבוה; נזיקין להדיוט ואין נזיקין לגבוה; רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה לגבוה; תשלומי ארבעה וחמשה להדיוט, ואין תשלומי כפל, ארבעה וחמשה לגבוה”.38 בדרך ההיקש יש ללמוד כלל זה גם לגבי שאר מוסדות הציבור והחסד.
ענפה ורחבה היא רשת מוסדות החסד המרכזיים והמקומיים שהיו קיימים בארץ ישראל בתנאי המשק הטבעי ושהיו משמשים אישיות משפטית עונתית לצרכי סוגים מוגדרים של נהנים. בכל שדה וכרך היה קיים שטח מסויים של יבולים (פאה), או סוג מסויים של יבולים (שכחה, לקט, פרט, עוללות) שהיה מופרש מקניינו הפרטי של החקלאי למוסד לצדקה או לקרן נכסים שניתן להם השם הכולל מתנות עניים. משעת הפרשתם היו נחלת כלל העניים, ולבעל השדה והכרם לא היתה בהם שליטה כלל.
משמעותם המשפטית הזאת, הוגדרה יפה על ידי רבנו משה בן מיימון:
“כל מתנות עניים אלה, אין בהן טובת הנאה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים”.39
לפי דעת רבי יהודה מופיע ציבור העניים, הזכאי ליהנות מגידולי המשק לאחר הקציר והבציר, כשותף לבעל המשק; ולפי דעת רבי מאיר מופיע ציבור זה כקונה.
כפי שמסתבר מסוגיית המדל בגפנים,40 ומסוגיית הקדשת כרם בטרם שנודעו בו העוללות (השייכים אף הם לציבור העניים), מופיע כלל העניים כשותף להקדש,41 ומניעת המתנות מציבור העניים מוגדר כגזל עניים,42 כלומר כגזל מוסד הקיים בתור גוף עצמאי. ואף במקום שלא באו עניים ללקוט, אין בכך משום ויתור על זכותם, ובעל השדה “מלקט ומניח על הגדר, והעני בא ולוקח את שלו”.43
חוג יותר רחב של נהנים קיים לגבי מוסד מעשר שני, המופרש על ידי היישוב החקלאי כל שנה שלישית והמוקדש ללוי, ליתום ולאלמנה.44 זהו מוסד חסד רב ממדים וקדמון, שהיה מתנהל בוודאי על ידי ממונים מיוחדים, ועל כן נאמר: “יד הפרנס כיד העני”.
גם מתנות כהן ולוי – התרומה והמעשר הראשונים45 – היו מוסדות מיועדים למטרה מסויימת: כלכלת הכהנים והלויים, שהיו משוללים משקים משל עצמם. התרומה והמעשר מופקעים והולכים מרשות הפרט לרשות כלל הכהנים והלוויים,46 מרצונם ומדעתם של בעליהם; ורק מי שיש לו קניין וזכות הפקעה בנכסים רשאי לתרום מהם תרומה ולעשר מהם מעשר. מי שהפקיר קמה אינו יכול להפריש ממנה תרומה מפני שאינה שלו, אולם אם חזר וזכה בה והפריש ממנה, הרי זו תרומה.47 פועלים העובדים אצל בעל השדה אין להם זכות הפקעה; הילכך “אם תרמו את הבור, אין תרומתם תרומה”,48 ורק אם הרשו בעל התבואה לאחד מאנשי ביתו או לעבדו לתרום, הוא מעניק להם זכות הפקעה מרשותו לרשות מתנות כהונה.49
ההקדש שימש אב טיפוס למוסדות החסד האחרים, ולאחר חורבן הבית נקבע, כי “סתם הקדש, – לצדקה”.50 מוסד החסד והצדקה מופיע באמת בתור אישיות משפטית רבת־ממדים. קופת הצדקה, שנתקיימה בכל עיר ובכל עדה, היא בת להקדש אלא שהיא נטולה את צורתו הפולחנית. זהו מוסד לעזרה סוציאלית המיועד לצרכי עיר בלבד,51 ובנקודות יישוב קטנות היתה קיימת בתור ארנקי של צדקה. איננה בגדר איסור הנאה כהקדש52 והרי היא כהדיוט לכל דבר, כלומר, היא מהווה מוסד חילוני בהחלט וסימן מובהק לקיום קופת הציבור כאישיות משפטית הוא שממשכנים ומסדרים את החייבים לה,53 והממון שהיא תובעת הוא ממון שיש לו תובעים, והיא מוציאה את המגיע מידי הנתבעים בראיות,54 ואף חיוביה של הקופה כלפי העניים מוחשיים בהחלט, והעני רשאי להמחות על הגבאי את בעל חובו הוא.55
דומה לקופת הצדקה היה התמחוי, שהיה מיועד לאספקה בעין של מוצרי מזון לזקוקים. שניהם היו מתנהלים על ידי גבאי צדקה, אלא שגבאי הקופה היו גובים ומחלקים לעניים מערב שבת לערב שבת, בעוד שגבאי התמחוי היו חוזרים על פתחי בעלי בתים ומקבלים מידם תבשילים לשם חלוקה בעין בין הזקוקים. וגדולה היתה סמכות גבאי התמחוי, שאם אין להם עניין הזקוקים למזונות, מוכרין לאחרים.56
התפיסה הדקה ביותר של מושג האישיות המשפטית, באה לידי ביטוי במוסד המיוחד של קריאת שם. האיכר והכורם המרוחקים ממרכז הארץ, ושאין ביכולתם להפריש באופן מיכני את מתנות הכהנים והלויים ואת מתנות העניים ולהעבירן לרשות המוסדות המתאימים, יכלו להסתפק בקריאת שם המוסדות על יחידות מסויימות הנמצאות בממגורתם, ולהפקיען הפקעה אידאלית בלבד.57 מורכבת במיוחד היא ההפרשה למעשר שני, המהווה קרן נכסים לשם צריכה בלעדית בירושלים.58 אדם הקורא שם למספר מסויים של כורי־חיטים או חביות יין ומפריש אותם למעשר שני, מעביר אותם על ידי קריאתו לרשות הקרן, ומכיוון שהוא יודע מראש שלא יוכל לטלטל אותם ירושלימה בשעת עלייתו לרגל, הוא מחזיר אותם באמירה שניה לרשותו האישית, על ידי שהוא פודה אותם מרשות מעשר שני ומחללם על המעות שבביתו הבאות במקומם. בנוגע לתכונת מעשר שני, מעניינת המחלוקת שבין ר' מאיר לבין החכמים, אם מעשר שני הוא ממון הקדש או ממון הדיוט.59 דעתו של ר' מאיר היא שמעשר שני שמור כקרן מקודשת בכלל, וחכמים סוברים שקדושתה פוקעת עם השגת ייעודה, כלומר עם כניסתה לכתלי ירושלים.60
גם הביכורים ופירות כרם רבעי שימשו קופות מיוחדות בעלות ערך כלכלי.
מן הקופות והמוסדות הנזכרים יש להבדיל הבדל יסודי את הקרנות הקיימות, שהופיעו בזמן יותר מאוחר בארץ ובשביל הארץ. בעוד שהכנסות המוסדות והקופות ניתנות לחלוקה ללא שיור, הרי יעוד הקרנות הקיימות, המצטיינות בתכונתן כאישיות משפטית, “להניח מעות כדי להרוויח לצדקה או לתלמוד תורה”.61 הן מהוות מפעלים של ראשית התקופה הרכושנית (המאה הט"ז), ויש בהן משום תיאום מדוקדק של מנגנון מפרנסים עם חוק קבוע של מתפרנסים.
המשך אורגני לקרנות הקיימות משמשים ההקדשות הדתיים ומפעלי־הכוללים של הדורות האחרונים, שבהם באים לידי גילוי שלבים וגוונים חדשים בתפיסת מושג האישיות המשפטית על ערכי ההפשטה וההכללה הנעוצים בו, ולא כאן המקום לפרטם. בסיכום הדברים יאמר, כי המציאות המשפטית בארץ־ישראל שימשה קרקע פורה לשגשוגה הרעיוני של האישיות המשפטית ולהתרחבותה ההמונית בחיי־המציאות.
“משפט וכלכלה”, כרך ד', חוברת א', חשון תשי"ח, נובמבר 1957.
-
הרצאה בסקציה המשפטית של הקונגרס העולמי השני למדעי היהדות בירושלים ביולי 1957 ↩︎
-
בשעתו פירסמתי מחקר מפורט על האישיות המשפטית במשפטים העברי והרומאי בירחון “המשפט”, כרך א', ירושלים 1927, עמ' 10–15, 83–87, 222–227. ↩︎
-
46,1 D. 22 : Quia hereditas personae vice fungitur, Sicuti municipium et decuria societas. ↩︎
-
I. 1 § 22 D. 41, 2; 2. D. 41, 2 ↩︎
-
היסוס זה קשור גם ביחס המסוייג למושג השליחות וההרשאה בכלל, שנקלט בקושי רב במשפט הרומאי אף בתקופה הקלסית. ראה: Dernburg – System des römischen Rechts, Berlin 1911 חלק ב'. והשווה את דבריו של Levinthal, Israel Herbert – The Jewish Law of Agency with special reference to the Roman and Common Law, New York 1923. ↩︎
-
I. 1 § 22 D. 41, 2; I. 1 § 1 D. 38, 3. ומראי מקומות אחרים. ↩︎
-
ראה: הערות 2, 3, 32 § J. Baron Pandekten, Leipzig 1895, ומראי המקומות מן המקורות הראשונים שם. ↩︎
-
ראה בארון שם עמ' 65. ↩︎
-
שם 32 § הערה 5 ומראי־המקומות. ↩︎
-
1, 12 D. .27. ↩︎
-
בארון שם עמ' 65 ↩︎
-
10 c. 7 e. 131 Nov. ;3 ,1 C. 3 § 46. B. Windsceid – Lehrbuch des Pansektenrechtes, Frankfurt a/M, 1982, 1 p. 152. בקודקס שלו (2 ,1 C. 23) קובע הקיסר יוסטיאנוס, כי piae causae בעלות תכונה דתית זקוקות לרישוי ממלכתי; בזמן יותר מאוחר מזקיק אותן הקורפוס הקאנוני לרישוי כנסייתי. ↩︎
-
השווה בארון שם עמ' 69–120 Nov. ↩︎
-
6 .11 D. 1 בייחוד היתה אסורה קבלת שכר מצד מורים לפילוסופיה: 13 ,50 D. 5–4 § 1 .I. ↩︎
-
פרט לפיסקוס, המופיע בתור מוסד פומבי, לא הגיעו הקורפורציות במשפט הרומאי־מצרי לידי מעמד של אישיות משפטית מוכרת. במחקריו האחרונים מדגיש פרופ' רפאל טאובנשלאג את העובדה המאפיינת, שלקורפורציות לא היו –לפי המשפט הרומאי־מצרי – כל זכויות וחובות, פרט לאלו של חבריהן, ושחברים אלה היו אחראים לחובות הקורפורציות באופן אישי. ראה: R. TaubensclagR. Taubensclag – The law of the Greco-Roman Egypt in the light of the Papyri, second edition revised and enlarged. Państwowe wydawnictzwo naukowe, Warszawa 1955, עמ' 63. בנוגע ל- Piae causae הוא קובע (שם עמ' 65), כי פרט לאלו של סוף התקופה הביצנטית, אין כל אסמכתא במקורות לקיום גופים פרטים בעלי אישיות קורפורטיבית במשפט היווני־רומאי". ↩︎
-
תוספתא שביעית, ח, 1–3. ↩︎
-
יוסף בן מתיתיהו – קדמוניות היהודים, ספר ב' 8, 3; אזביוס – Quod omnis probus I, 458 ↩︎
-
פרק ה', פסקה 2. ↩︎
-
שמות י"ב, 3–4; פסחים ז, 3. ↩︎
-
פסחים ז, 3. ↩︎
-
מועד קטן כז: ↩︎
-
עיין לדוגמא את תקנות “חברה קדישא” בפראג, שנתחברו על ידי המהר"ל מפראג – “זכרון ליום אחרון”, פראג תרכ"ח. ↩︎
-
סוכה נא. ↩︎
-
בראשית י"ח, 32, –מיעוט קטן של צדיקים עלול להיות נספה עם הרשעים, ראה את שיקולי־הדעת של החכמים במדרש רבה בראשית מ"ט, 8–11. ↩︎
-
סנהדרין י, 4. ↩︎
-
סנהדרין א, 5. ↩︎
-
דברים כא, 1–7. ↩︎
-
דבהי"ב לו, 18. ↩︎
-
דברי הימים ב' כ"ד, 6–9. ↩︎
-
שקלים ה, 2 וירושלמי שם. ↩︎
-
שקלים ד, 3, 5, 6 ומראי־מקומות רבים אחרים שם במשנה ובגמרא הירושלמית. על מישכון החייבים ר' בייחוד שקלים א, 3. ↩︎
-
שקלים ד, 3. מעניינת הבחנתו של רבי יוסי הגלילי בין קדשי־קדשים לקדשים קלים (תוספתא ב"ק ז, 5) ר' מאמרי על “התפתחות מושג האישיות המשפטית במשפט העברי והרומאי” – “המשפט” כרך א', שסומן בהערה 1, עמ' 15 הערה 2. ↩︎
-
שקלים א, 3 לעומת – 14, 8, C., 2. 1. ↩︎
-
ב"מ נז. נח. ↩︎
-
ראה דרנבורג שם חלק א' עי' 103 הערה 3. ↩︎
-
שקלים ה, 5. ↩︎
-
תוס' ב"ק ז, 5; ד, 3. ↩︎
-
תוס' ב"ק ז, 5. ↩︎
-
הלכות מתנות עניים א, 8. ↩︎
-
פאה ז, 5. ↩︎
-
שם ז, 8. במחלוקת שבין ר' אליעזר וחכמים על אופיה של הפאה (שם ד, 9), מכריעה דעת חכמים, הרואים את הפאה כנכס השייך לכלל־העניים (אישיות משפטית שלמה). על כך מיוסדים גם הכללים על חלוקת התבואה בין בעל השדה והעניים (שם ד, 10–11) ועל ההחלפה עם העניים (שם ה, 5). מעניין גם תיאום היחסים המשפטיים בין שני גופים בעלי אישיות משפטית, כגון ההקדש והפאה (פאה ב, 8): “קצר חציה והקדיש חציה, הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל”. ↩︎
-
פאה ה, 6. ↩︎
-
תוספתא פאה ב, 21 ↩︎
-
במדבר י"ח, 28; דברים כ"ו, 42. ↩︎
-
ירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ד. ↩︎
-
לפי הגדרתה הנאה של התוספתא, יש לכהנים וללויים חזקה בחילוק גרנות, כלומר, החלק המגיע להם כדין מיועד מראש ומוחזק בידם חזקת בעלות (תוס' פאה ד, 6), והעומדין על הגורן קודמים לאחרים (שם ד, 3). ↩︎
-
ירוש' מעשרות פ"א ה"א. ↩︎
-
ירוש' מעשרות פ"ג ה"ב. ↩︎
-
משנה תרומות ג, 4. ↩︎
-
חשן משפט ס' רי"ב; תשובות הרא"ש כלל י"ג. ↩︎
-
ירוש' פאה פ"ח ה"ו. את הגדרת סוג הזכאים ליטול מן החופה ומן התמחוי ר' פאה ח, 7–9. ↩︎
-
ר"מ מתנות עניים ח, 5. ↩︎
-
בית יוסף, הובא ברמ"א יו"ד הלכות צדקה רנ"ח, 5; ראה מאמרי ב"המשפט" כרך א' עמ' 84 הערה 1. ↩︎
-
תשובות הרשב"א ס' רנ"ו; ר"מ חגיז – לקט הקמח. ↩︎
-
ר' מאמרי הנ"ל עמ' 84 הערה 3. – הקופה נהנית מזכויות עדיפות רבות כגון: א) הקנאה על ידי אמירה כדוגמת ההקדש, ב) היתר רבית קצוצה, ג) שחרור ממסים וארנוניות. ר' מראי־מקומות ופרטי הסברה במאמרי הנ"ל, עמ' 86, 87. ↩︎
-
בבא בתרא ח: ברייתא. ↩︎
-
מעשר שני ד, 5; ה, 9 ורבים אחרים. ↩︎
-
יש למעשר שני אופי מיוחד של pia causa. כל זמן שלא נפדה, הוא משמש רכוש חסום למטרה מסויימת, סוציאלית לפי טבעה (פיתוח כלכלי של ירושלים). עם פדיונו, חלה החסימה על הכסף, והיא עומדת בעינה עד הגיע הכסף או הפירות לירושלים, ששם הם ניתנים להוצאה בהתאם להוראות סוציאליות מסויימות. ראה: מעשר שני א, 11: “מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו… אבל נותנים זה לזה מתנת־חנם”. ↩︎
-
ההערה חסרה במקור – הערת פב"י ↩︎
-
סנהדרין קי"ב: והסברת התוספות יום טוב לסוכה ג, 8. ↩︎
-
רק רווחי־הקרן ניתנים להוצאה. ר' רמ"א יורה דעת רנ"ט, א. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות