זכרונותיו של מת, רומאן מאת ז’ואקים מאריה מאשאדו די־אסיס, מפורטוגזית מרים טבעון, הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה / בית הוצאה כתר 1987, 189 עמודים.

רופא הנפש וסיפורים אחרים מאת מאשאדו די־אסיס, מפורטוגזית מרים טבעון, הוצאת כתר, ירושלים, 132 עמודים.

לשמו של מאשאדו די־אסיס (1839–1908) נלווה בדרך־כלל, בספרי תולדות הספרות או במאמרים על אודותיו, האפיטט “מייסד הספרות הברזילאית” או כיוצא באלו תיאורים העשויים להרתיע אף יותר מן התואר “קלאסיקן” סתם – אגב, האם קראתם לאחרונה רומאן מאת אברהם מאפו? הקורא, בייחוד החוץ־ברזילאי, הניגש לקריאת יצירה של מאשאדו די־אסיס בכובד־ראש היאה לאבות המייסדים, עשוי, עם זאת, לזכות בהפתעה אמיתית: הוא לא ימצא כאן שום נכבדוּת מן הסוג הצפוי ברומאנים המייסדים של ספרויות כלשהן. לא סגנון מקראי ואף לא פיתולים בארוקיים – הסבירים, לאחר ככלות הכל, יותר ברומאנים מייסדים בתחום הספרויות האיבֶּריות מספרים בסגנון מקראי – לא כרוניקה המתארת את “עלייתה ונפילתה” של ממלכה או עיר, ולא תיאורי כיבוש של ארץ לא־נודעת. אמנם, כל אלו יימצאו בספרות הקודמת לזו שכתב בנה של הכובסת מריו (פורטוגלית במוצאה; אביו של מאשאדו היה מולאטי), וביחוד בספריו של ז’וזה דה־אלנקאר (שהוא בעצם “האברהם מאפו” האמיתי של הפרוזה הברזילאית). אך אם נכונה היא ההשקפה הרואה במאשאדו את “האב המייסד” הרי זה לא בשל נכבדותו ועתיקותו הקלאסית, אף כי קווים קלאסיציסטיים מצויים באמנות־הסיפור שלו – אלא בשל תווי המודרניות הברורים שביצירה שלו. ז’וזה דה־אלנקאר בן הדור הקודם לו (1829־1877), שייך כבר כולו לעבר, כיוון שניסה בכל כוחו להיות “סופר ברזילאי”, להיבדל מן המורשת האירופית־הפורטוגלית, לכתוב סיפורת “אינדיאניסטית”, מקומית.

מאשאדו, במיטבו, פשוט היה סופר ברזילאי, בלא כל השתדלות. הוא התחבר בלא שום סיבוך ושום תסביך למורשת הספרותית האירופית, מפני שחש את עצמו חופשי מן הצורך להפגין את המקומיוּת שלו, את ה"ברסילידאדָה" המיוחדת מכל ייחוד. התופעה חוזרת על עצמה בכל הספרויות הלטינו־אמריקאיות הנולדות, כך שלעתים הקרובות ביותר המקומי ביותר הוא זה המשוחרר ביותר מן הצורך להוכיח את הזיקה למקום. בורחס כתב, במסה ידועה, על כך שהקוּראן אינו מזכיר את הגמל – זו החיה הטיפוסית של התרבות הערבית – מפני שהקוראן הוא יצירה ערבית אותנטית ועל־כן אינה צריכה להוכיח לעצמה או לאחרים שהיא כזאת (הערה קטנה למשל הידוע הזה: הקוראן אמנם כן מזכיר את הגמל, בניגוד לטיעונו של בורחס! אבל המשל שלו אינו נפגע בשל כך: נהפוך הוא, נוסף לו בעיני ערך אירוני כפול ומכופל).

הדיאלקטיקה הזאת של הלוקאלי והקוסמופוליטי – בורחס עתיד לימים לגלם את הדיאלקטיקה הזאת בגילום הידוע ביותר ואף להיות סמל שלה – אינה זרה, או אינה צריכה להיות זרה, גם לישראלים. זאת אחת הסיבות לשמוח על הופעת שני כרכים מיצירותיו של מאשאדו די־אסיס בתרגום עברי. כרכים אלה מצטרפים לאנתולוגיה של הסיפורת הברזילאית שראתה לאחרונה אור בהוצאת עם עובד, תחת השף “נוף אבוד” (תרגום שרה קהנסקי ומרסלו דסקל), ספר שמצויים בו שלושה סיפורים של מאשאדו, ודווקא שניים מתוכם מצויים גם בקובץ הקטן שהופיע בהוצאת כתר תחת השם “רופא הנפש”. הכפילות קצת מצערת, שהרי למאשאדו עוד עשרות רבות של סיפורים מצוינים שאפשר היה לבחור מתוכם. אבל מוטב לראות בשלושה הספרים בכלל בבחינה בשוֹרה של עניין בספרות הברזילאית, שעד עתה יוצגה בתרגום עברי רק על ידי הסופר המפורסם ביותר של ברזיל, ודאי הפורה ביותר, אבל לחלוטין לא הטוב ביותר – ז’ורזֶה אמאדו.

מרים טבעון, המתרגמת של אמאדו, תירגמה את שני הכרכים של מאשאדו ופתחה בכך את הפתח להתוודעות לייחודה של הספרות הברזילאית. ייחוד זה אינו מצוי לא בפולקלור המזויף של הסופרים האינדיאניסטיים, לא ב"צבעוניוּת" היתרה, המזויפת בעליל, של סופר דוגמת אמאדו, אלא דווקא בקו הנמשך ממאשאדו די־אסיס – קו של הומור מר, של סאטירה דקה, למדנית, רצופה רמזים לקלאסיקה היוונית־רומית והצרפתית, ושל שכלתנות אירופית לעילא ולעילא.

מאשאדו הגדול מתחיל בשנת 1880, שנת פרסום הרומאן “זכרונותיו של מת”, שקדמו לו רומאנים אחדים וסיפורים אחדים (וגם שירים ודראמות) העומדים בסימן הרומנטיקה ה"אינדיאניסטית". הספר “זיכרונות פוסטהומיים של בראס קובאס”, שהשם העברי שלו הוא “זכרונות של מת” הוא בבחינת פניית עורף לספרות הברזילאית־במופגן הזאת: כאן אין לכאורה שום סימן היכר להיות הספר ברזילאי. נהפוך הוא: כבר במבוא הקצר (“אל הקורא”) נדרש המספֵר לשלושה שמות הרחוקים מאוד מברזיל ומן ה"ברסילידאדה": שמותיהם של סטנדל, של סטרן ושל קְזַוְיֶה דה־מֶסְטְר. בסימנה של מסורת אירופית זו, בעצם אנטי־ברזילאית במונחי אותם הימים, נכתב הספר כולו, וספריו הבאים של מאשאדו.

מייסדה של הספרות הברזילאית המודרנית יסד אותה שעה שנתן גט כריתות לסימני־ההכר של הברזילאיות, ל"גמלים" הגודשים את הסיפורת של אלֶנקאר ושל משוררי המאה השמונה־עשרה. בסיפור “רופא הנפש” מצויה דמות אחת, דמותו של המשורר מארטין בריטו, שבה מיצה מאשאדו את ראייתו הסאטירית של המסורת האפית המזוייפת הזאת, החבה אמנם למורשת הרטוריקה הפורטוגלית עוד יותר משהיא חבה לצו להיות מקומי בכל מחיר.

אכן, הקורא לא יתקשה להבחין ש"זכרונות של מת" הוא ספר המתקשר – המבקש להתקשר – למסורת של הרומאן האירופי, אחת המסורות שלו, ודווקא זו היותר אליטַארית. זו מסורת המעשייה הפילוסופית נוסח וולטר ודידרו, שהיא מצדה טבועה בתחום המופת של “טריסטרם שנדי”, הרומאן פורע־העול, המטורף והגרוטסקי של לורנס סטרן שעליו מצביע מאשאדו הדברן מגרונו של בראס קובאס במבוא “אל הקורא” כאל מקור “הנוסח החופשי” שאימץ לו בזכרונות אלה שכתבם בהיותו בר־מינן.

המסורת הדידרואית־הסטרנית הזאת זכתה בשנים האחרונות לאפולוגט נלהב בדמותו של מילן קונדרה שניסה להמשיך אותה בראש־וראשונה ברומאנים שלו (בייחוד: “ספר הצחוק והשכחה”, ו"קלות החיים שאין לשאתה"). אך גם במסות תיאורטיות רבות, ולאחרונה אף בספר ושמו “אמנות הרומאן” שנכתב בידי הסופר הצ’כי בצרפתית. קונדרה מבקש לראות במסורת הפארודית־הגרוטסקית הראציונליסטית הזאת את יצירתה הייחודית של התרבות המערב־אירופית, יצירה שאינה אפשרית כלל בחברות נעדרות ערכי־חופש, כך שהוא מוציא את הרומאן הרוסי, ובייחוד את דוסטויבסקי, מכלל המסורת הגדולה הזאת שאת ראשיתה הוא רואה ב"דון קיחוטה" בבחינת הפארודיה הארכיטיפוסית של הספרות האירופית.

אין ספק שקונדרה הגזים מאוד בטיעון שלו, בייחוד בנסיונו להוציא את דוסטויבסקי מחוץ למסורת הדון־קיחוטית הרומנטית שהיא ממהות יצירתו של הסופר הרוסי, אבל בעיקרו של דבר האפולוגיה שלו היא במקומה; היא מבליטה את קווי הרומאן הפארודי, האנטי־ריאליסטי, מציבה את מסורתו לעומת המסורת הריאליסטית־פסיכולוגית, ובונה מודל דיאלקטי מעניין. קונדרה מתעקש במיוחד על ה"אירופיוּת" וה"מערביוּת" של נוסח זה של הרומאן, ועל רקע ההתעקשות שלו, אשר לה מקורות ומטרות פוליטיות יותר מאשר ספרותיות, משעשע להבחין בספר דוגמת “זיכרונות של מת” (ואף רומאנים אחרים של מאשאדו, בייחוד הרומאן “קינאקס בורבה”, והמתאר גיבורי וולטרי מאוד המופיע כבר ב"זכרונות של מת") את המופת הקיצוני של הדגם הזה של רומאן שהוא פארודיה של רומאן, של גרוטסקה עולצת המסתירה ברוב אמנות את כוונותיה הפילוסופיות העמוקות – מין “ז’אק הפטליסט ואדונו” נוסח ברזיל. לאור ספריו של די־אסיס, כלום לא יהיה נכון לומר שדווקא מחוץ לאירופה מופיעה הצורה הארכי־אירופית הזאת בגילום הקיצוני ביותר שלה, הצרוף ביותר?

הרומאן פועל כמין סרט־אנימציה – ומזכיר בכך את ספריו של קונדרה – כאשר הגיבורים, הנעים בתנועות המהירות של בובות על חוטים הם רק שליחי רעיונותיו של הסופר, ואילו קישורי העלילה הם אבסורדיים במופגן (“זה היה כל חטאו של החרזן: הוא עיכב את הגשת הלפתן ונתן עילה לגירושַי”, עמ' 37), והעיקרון המוביל הוא עיקרון הפארודיה, כשפרק אחד מכחיש את קודמו, כשמאומה הוא לא כמו שהוא בעליל. הסופר משתף דרך קבע את הקורא בטוויית החוטים של יצירתו: האירוניה הרומנטית מופעלת כאן בקיצוניות רבה יותר מאשר, נאמר, בספריו של ז’אן פול (שאת “חיי פיבֶל” שלו מזכיר הספר הזה מבחינות אחדות). בדומה למופתים אחרים של הז’אנר מלא הספר רמיזות מלומדות למיניהן, בייחוד לספרות הצרפתית ולספרויות הקלאסיות. שוב: ה"קוסמופוליטיות" הזאת של הסופר שבכל חייו לא עזב את ריו דה ז’ניירו היא בשורה לבאות, כשם שהיא ממשיכה את הארודיציה הפארודית נוסח ז’אן פול, נוסח לורנס סטרן, נוסח… סרוונטס!

כיום אנו רגילים למדי למסורת הפארודית הזאת, ובשנים האחרונות התמלא גם המדף העברי בתרגומים של יצירות המופת של הז’אנר, ובראש־וראשונה נוסף לו “ז’אק הפטליסט ואדונו”. יש חשש שמומנט־ההפתעה איבד מכוחו לגבינו. אגב כך עשוי להתגלות גם ביתר־שאת עקב־אכילס של הז’אנר הזה: ככל שכוונותיו רציניות ומעמיקות ופילוסופיות, הוא בנוי על יסוד של כללים מלאכותיים, והוא עשוי לייגע, אף בידי אמן רב־המצאות דוגמת דידרו, ואף בידי לורנס סטרן. לא ייפלא על כן שגם “זכרונות של מת” הוא ספר מייגע למדי, לא למרות חיוניותו אלא כביכול בשל חיוניותו, בשל החילופים המהירים, בשל התנועות הזריזות של הבובות על החוטים שמאשאדו מושך בהם. כל משחק סופו לייגע, והוא הדין בספרים מן הסוג הזה. אי אפשר לחיות רק על הפארודיה כשם שאי אפשר להיות תמיד ראציונאלי. הנפש נכספת לדוסטויבסקי, גם כשהיא יודעת שקונדרה ואבותיו – ביניהם שכח הצ’כי לציין את מאשאדו די־אסיס – הם אלגנטיים יותר, אולי גם “צודקים” יותר.

דומני שבכלל מאשאדו במיטבו הוא מאשאדו של הסיפור הקצר. כאן צפויה לקורא ההנאה בלבד: הסיפור מסתיים תמיד קודם שהקורא מתחיל להתייגע. אמנם “רופא הנפש” הוא נובלה ארוכה למדי, ושוב, רצינית למדי בכוונותיה, חרף התפירה הקלילה שלה: מעשה ברופא כפרי המבקש להתוות את “גבולות השפיות והשיגעון” ומקדים במסקנותיו לא רק את פרויד אלא אף את האנטי־פסיכיאטריה של ימינו! סאטירות עדינות אחרות מצויות בכרכון “רופא הנפש”, בצד תיאוריות מטפיסיות ששפע המוח השוקק והפורה הזה שהוא מוחו של הסופר המדהים הזה, האלמוני כמעט מחוץ לברזיל, האירופי יותר מן האירופים, שהוא ז’ואקים מאריה מאשאדו די־אסיס.

הארץ, 25.3.88