נוף אבוד, סיפורים ברזילאיים. ליקט והוסיף הערות ביוגרפיות והקדמה: פאולו רונאי. תרגמו מפורטוגלית: שרה קהנסקי ומרסלו דסקל. עם עובד, 1987

מבין הספרויות של השפות הגדולות (הפורטוגלית היא החמישית שבין השפות המדוברות ביותר בעולם, ומדברים יותר אנשים מאשר, נאמר, בצרפתית!) הספרות הברזילאית היא אל־נכון הפחות מוכרת, ולא רק בישראל, אלא בעולם בכלל. בכך ממשיכה הספרות הזאת את גורלה של הספרות הפורטוגלית עצמה, זו הנידחת שבין הספרויות האירופיות, אף שלפחות משורר אחד שלה (פרננדו פֶסוֹאה) הוא מגדולי השירה של המאה העשרים. גדול לא פחות הוא המשורר הברזילאי קרלוס דרוּמוֹן דֶה אַנְדְרָדֶה, אך עד כה לא תורגם מאומה משירתו לעברית, כשם שלא תורגם אליה דבר מאת פֶסוֹאה.

על מותו של דורמון דה אנדרדה באוגוסט האחרון לא מצאתי ידיעה בשום עיתון עברי, ואף לא בשום עיתון אנגלי מאלה המגיעים לידי, ואלמלא הייתי נלהב מזה כשנתיים ללימוד הפורטוגלית ומבקר מעת לעת בחדר הספרייה של השגרירות הברזילאית בלונדון, לדפדף שם בעיתונות הפורטוגלית, ודאי לא הייתי יודע על מות המודרניסט הגדול הזה גם אני. אך בעצם למה להודיע על מותו של סופר שאין יודעים דבר על חייו ועל יצירתו? (סיפור קצר מאת דרומון דה אנדרדה כלול בקובץ “הנוף האבוד”: משירתו, כאמור, עדיין לא תורגם מאום!).

גורלה של הספרות הברזילאית אנאלוגי, אם כן, לגורל ספרות־האֵם שלה, הספרות שעיצבה את שפתה הפורטוגלית. אך בעוד שנידחותה של פורטוגל ניתנת להסבר היסטורי ואף גיאוגרפי מלא, הרי שהסבר זה אינו יכול לחול על ברזיל שהיא הארץ הגדולה ביותר של אמריקה הלטינית, ומספר דובריה אינו פחות בהרבה מכלל מספר הדוברים של כל שאר הארצות הלטינו־אמריקאיות. והנה ברזיל לא היתה שותפה אפילו ל"בום" של הספרות הלטינו־אמריקאית: כל המתלהבים לבורחס ולגרסיה מארקס פסחו כביכול על ג’ויימארנס רוזה או על ז’ילברטו פריירה. וכה תמוהה ההתעלמות הזאת עד שהועלו תיאוריות שונות ומשונות להסברת אי־נוכחותה של הגדולה – בוודאי בכמות, אולי, ככל שזה מדיד, גם באיכות – שבספרויות הלטינו־אמריקאיות – מן ההתלהבות של העולם המערבי כולו, התלהבות שאינה שוככת מזה עשרים שנה, מן הרומן הדרום־אמריקאי ומן הסיפורת של היבשת האדירה בכללה.

אזכיר כאן את התיאוריה של אנטוניו קאנדידו, אולי הידוע שבחוקרי הספרות הברזילאית. הוא מצא את הסיבה להתעלמות מן הספרות הברזילאית בתוך הנהייה לספרות הלטינו־אמריקאית דווקא בגודלה של ברזיל! היסטוריון־הספרות הזה טען שאילו ניצחו מגמות ההיבדלות הפוליטית שקרעו את ברזיל במאה התשע־עשרה, אילו על מקום הארץ האדירה היו קמות שלוש או ארבע מדינות עצמאיות, היה זה לטובתה של הספרות הברזילאית (יש גם האומרים: לטובת ברזיל בכלל, אך זה עניין אחר). או אז היו קמות שלוש או ארבע מדינות הדוברות וכותבות בפורטוגלית כנגד כל השאר הכותבות ודוברות ספרדית, וקולה של הספרות המפוצלת (כלומר, כבר לא־ברזילאית) היה נשמע ברמה במקהלת ה"בום" הגדול!

כך טען קאנדידו בהרצאה בקונגרס בוושינגטון על “הספרויות הלטינו־אמריקאיות החדשות” (התפרסמה בכרך של הרצאות הקונגרס הזה). טענה קצת מטורפת בהגיונה, המראה מעל לכל על הרצון למצוא הסבר לתופעה המוזרה הזאת, שהיא כמעט בבחינת התעלמות מן העיקר בתוך עיסוק אינטנסיווי בשלם.

אמנם, למען האמת, צריך להוציא מן הכלל הזה של התעלמות תמוהה מקרה אחד או שניים: ספריו של ז’ורזֶ’ה אמאדו זוכים לתרגום ולפופולאריות בעולם כולו, בתוך זה גם בישראל. הן בתקופת ה"ריאליזם הסוציאליסטי" של אמאדו התפרסמו ספריו, בארץ ובעולם, מסיבות ברורות למדי, והן בתקופת ה"ריאליזם המאגי" שלו, כשצירף את קולו לקול סופרי־המאגיה הדרום־אמריקאית האחרים, וזכה להצלחה לפחות כמו כמה מן הגדולים שבהם, אף שנימת החיקוי האופנתי עולה מספרי התקופה השנייה לא פחות מאשר נימת אופנה אחרת, קודמת, עלתה מרומאני התקופה הקומוניסטית של אמאדו, שיש סופרים ברזילאיים טובים ממנו, וודאי מקוריים ומעודנים ממנו.

יוצא מן הכלל השני, שהוא כבר לא מובהק כל כך, הוא הצלחת ספריה של קלריסֶה ליספֶקטוֹר באמריקה ובצרפת, בייחוד בצרפת, במשך השנים מאז תורגמה לראשונה לצרפתית בראשית שנות החמישים. הצלחת הפרוזה המיוחדת במינה של היהודייה ילידת אוקראינה שהיתה ליספקטור, היא במידת־מה תוצאת האימוץ שאימצו בתי ההוצאה הפמיניסטיים במערב, ובכלל הדגל שעשו ממנה, מחייה וממותה, הפמיניסטיות (המבקרת הצרפתייה הלן סיקסוּס הקדישה לליספקטור עמודים רבים בספר הדגל של הספרות הפמיניסטית הצרפתית “לחיות את התפוז”). סיפור קטן של ליספקטור מצוי בקובץ “הנוף האבוד”, אך ודאי שיש מקום להוצאת ספריה השלמים, כגון הרומאן הראשון שלה “קרוב ללב הפראי” שהיה ציון דרך בתולדות הפרוזה הברזילאית המודרנית, שהתפרסם עוד בטרם מלאו לה עשרים, בשנת 1944, ולא בשנת 1960, ככתוב בטעות בהערה הביוגרפית הקצרה המובאת בסיום האנתולוגיה “הנוף האבוד”.

אלה, על כל פנים, שני היוצאים מן הכלל – שאינם מעידים מכל וכל על הכלל – לאי־נוכחות בוטה של הספרות הברזילאית על מדפי התרגום העברי (וכאמור, לא רק העברי). בזמן האחרון, על כל פנים, מסתמנת המגמה לפתוח צוהר לעולם עצום זה של הספרות הברזילאית. אחד מן הרומאנים של הקלאסיקן הגדול של הספרות הברזילאית, מאשאדו דה אסיס, פורסם בתרגום עברי (בהוצאת כתר בתרגום מרים טבעון; זה הספר “זיכרונות של מת”), וכמו כן רואה עתה אור האנתולוגיה שבה כלולות יצירות של שמונה־עשר סופרים נודעים, החל ממאשאדו דה אסיס.

לסימנים ראשונים אלה של הרחבת הצוהר לעבר הספרות הזאת אפשר להוסיף, בהיסוס מה, את ספרו של הסופר הפֶרוּאני ורגס יוסה “מלחמת סוף העולם” (שהופיע בהוצאת שוקן). הרומאן של ורגס יוסה כתוב, כמובן, ספרדית במקורו, אלא שהוא מתבסס על הספר שרבים רואים בו את ספר היסוד, או ספר המרכז, של הספרות הברזילאית המודרנית, הוא הרומן “אוֹס סֶרטואֶנס” (“מרחבי המערה הגדול”, לפי תרגום המלה בתוך ההערה הביוגרפית על הסופר ג’ויימארנס רוזה החותמת את “הנוף האבוד”) מאת אוקלידס־דה קוניה. ורגס יוסה עשה את דה קוניה עצמו לאחד מגיבורי ספרו, ואין זו הפעם הראשונה שהעיתונאי מסאן סאלוודור (עירו של אמאדו, אגב) שפירסם את ספרו הנ"ל בשנת 1903, נעשה לגיבור של ספר דרום־אמריקאי גדול: הסופר ז’ילברטו פריירה הקדיש לו מין ביוגרפיה רומאנסקית, קלאסית בספרות הברזילאית, ושמה “פרופיל של אוקלידס”.

הייתי ממליץ להתחיל את קריאת סיפורי “הנוף האבוד” בסיפור האחרון, “דו קרב”, מאת ז’ואאון ג’יימארנס רוזה, סופר שמוצאו מאיזור ה"סֶרטאוֹן", הוא “המערֶה הגדול” של מרכז ברזיל, שעליו גם כתב את אחד מספריו הגדולים. “דו־קרב” הוא אחד מתשעת סיפורי הקובץ “סאגארנה”, סיפורים שהם מעין בלדות, שבהם הפרוזה נעשית לעתים, כמו בלי משים, לשירה. ה"דו קרב" נפתח בבלדה של ממש, והסיפור שאחריה, כמו בא להמחיש את שיחת הדגים הטורפים שהוא נושא הבלדה שבפתח, מעלה מדי רגע נימות של שירה אפית.

אף שג’יימארנס רוזה מצטרף בסיפורים הללו למסורת עממית עתיקה, ולכאורה תו של יושן טבוע על הסיפור המדהים הזה, של נקמה וציד הדדי של שני יריבים, “מנוגן” הסיפור כל הזמן על שני מישורים: המישור האפי, הישיר, וכמו הד לו הקול הפארודי, ההומוריסטי, המגחך והמרכך את האלימות של העלילה. הסיור הוא אם כן, מעשה־קונטראפונקט נפלא, מקסים בתכלית. ובתרגום העברי משוקעת אמנות גדולה, כך שהקורא אינו מאבד כמדומה הרבה מדי מן החן הייחודי של המקור.

הפרוזה של ג’יימארנס רוזה ידועה במורכבות הסגנונית שלה, בשימושיו המפתיעים בביטויי דיאלקט ובהיפוכים בין שם לפועל וכיו"ב – כללית, הגמשת השפה הפורטוגלית (שאיננה מאוד גמישה, לכאורה) עד שהיא חומר ביד היוצר בידיו, ויש שכינו אותו “ג’ויס הברזילאי”. המתרגמים לא נרתעו מפני הקושי המובן שבמציאת מקבילות לסגנון המורכב הזה והתוצאה נפלאה לעצמה. אולי יהיה במילוי האפשרות הזאת – מציאת עברית מתאימה לסגנונו של רוזה – כדי לעודד תרגום עברי של ספר שלם משלו, “סאגארנה” או “סיפורים ראשונים” (הקובץ האחרון הזה הוא אמנם עוד יותר “ג’ויסי” מספר־הביכורים שהוא “סאגארנה”). כך או כך, רכישת האנתולוגיה “הנוף האבוד” כדאית, ולוא רק לשם קריאת הסיפור המקסים הזה של הסופר והמשורר הנהדר הזה, שמת בשנת 1967.

מובן שיש בקובץ יותר מזה, אם גם ה"דו קרב" הוא שיאו מכל הבחינות. הקובץ נפתח בשלושה סיפורים של מאשאדו דה אסיס. הסיפורים מייצגים כמה מגמות בסיפורת הענפה שלו – הוא חיבר 167 סיפורים קצרים! אף שהוא ידוע כמחבר רומאנים, “דון קאסאמורו” הוא אולי המרכזי שבהם, אך גם “זיכרונות שלאחר המוות של בראז קובאס” (שהופיע עתה כאמור בעברית בשם “זיכרונות של מת”) הוא בבחינת ערך קלאסי, נדמה לי שסיפוריו הקצרים של מאשאדו דה אסיס טובים מן הרומאנים שלו, ובהם עיקר כוחו. משהו בסיפורת שלו, כמו גם ביחסים שבין הרומאן והסיפור ביצירתו, מעלה על הדעת את בשביס זינגר (שגם הוא עיקר כוחו בסיפור הקצר).

סופר אחר שהקורא עשוי להיזכר בו בעת קריאת סיפורי מאשאדו דה אסיס הוא צ’כוב. חותם של מין ריאליזם אבסורדי, אם אפשר לומר, טבוע בסיפורים הללו: הראשון, “אבא נגד אמא”, שגיבורו הוא לוכד־העבדים קנדידו נֶבֶס המופיע בעוד סיפורים של מאשאדו דה אסיס, השני – סיפור אכזבתו של ספן שאהובתו מתכחשת לו, והשלישי – מן הסוג שאינו בלתי־רווח, של מישהו המעלה תיאוריה מוזרה, על יסוד מקרה שקרה לו, תוך כדי ישיבת רעים גם־יחד.

כל שלושת הסיפורים קצת מיושנים, קצת בבחינת “כבר קראנו זאת” – והרי המחבר הוא איש המאה התשע־עשרה. אך בכולם טבועה גם אמנותו הדקה של מאשאדו דה אסיס, יכולת של העלאת אווירה, של העברת חוט העצב הרוסי־כמו, ההומוריסטי והאנושי מאד, האופייני לו בכלל.

ההומור הוא בכללו סימן־היכר של הסיפור הברזילאי הקצר, ומבחינה זאת היה מאשאדו דה אסיס האב הגדול של הסיפור הזה. גם ב"נוף האבוד" מצויים סיפורים שהם מעין אנקדוטות הומוריסטיות מורחבות, כגון “רוכש האחוזות” של מונטירו לובאטו או “האיש שידע יוואית” מאת לימה בחטו. קלריסה ליספקטור מיוצגת בסיפור קצר, “יום הולדת שמח”, המביא משהו מן הנימה הסארקאסטית ומן הדייקנות או החסכנות האופיינית לכמה מכתביה. גם כאן יש הומור מר שכזה, חישוף מסכות, שהוא בבחינת מסורת בספרות הברזילאית.

השם עצמו הוא, כמובן, היפוכו של מה שקורה בסיפור: יום ההולדת השמח נעשה לסיוט, ובעלת השמחה המפוקפקת עצמה, חושפת את שקריותו של ה"הֶפי ברטדֶיי" שערכו לה ילדיה ונכדיה. הומור אכזר, גם כן לא נדיר בספרות הברזילאית שליספקטור העלתה אותה לשיאים שלא נודעו בה קודם לפעולתה של האשה המסתורית הזאת ממשפחת מהגרים יהודית שהשפה הפורטוגלית נעשתה לאהבת חייה הגדולה (ליספקטור היא אמנית הסיפור הקצרצר, המכתם אפילו, וסגנונה הוא תמיד לאקוני וחד).

אכן, הקורא שהקובץ הזה מגלה לו לראשונה את הספרות הברזילאית – והוא מגלה לו את השמות הבולטים ביותר שבה, אם כמובן לא את כל הבולטים – והאמון על ספרויות אחרות, עשוי, כמדומה, לחשוב לא פעם על הספרות הרוסית בעת הקריאה בסיפורים הללו. בייחוד יחשוב אולי על צ’כוב, הן בעת קריאת מאשאדו דה אסיס והן בקריאת קלריסה ליספקטור. עירוב מוזר של מלנכוליה – המרחבים העצומים הללו, הנוף האבוד הזה – ושל הומור מטורף, יוצר את קו הדמיון בין הספרויות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. וכן גם המסורתיות המיוחדת של הסיפורים, שייכותם למאה התשע־עשרה ברוחם אם לא בכתבם.

והנה דווקא המסורתי שבין הסיפורים – הסיפורו הבאלאדי־האפי של ג’יימארנס רוזה שכבר דוּבר בו – הוא גם היחיד המודרני בתכלית, שבו מתגלה טכניקה ספרותית מורכבת. במובן זה כמו חותרים כל סיפורי הקובץ אל הסיפור האחרון הזה המסכם אותו ומביא נימות חדשות לא־צפויות בעת ובעונה אחת. כבר צוינה מלאכת התרגום העדינה שבו, גם היא המשך לאמנות־התרגום בדרגה הגבוהה המתגלה בשאר הסיפורים, עשרים בסך הכל.

הארץ, 4.12.87