ב' דחוהמ"ס תשל"ה, 3.10.74

ברצוני להודות לכם, ידידי, שנעניתם להזמנתי, ובאתם לארוחת חג צנועה ונכבדה זו, וברשותכם אומר קצת דברים מעניין היום, ולכבוד אורחת הכבוד, הגברת גולדה מאיר.

במסורת ישראל, חג הסוכות נקרא: זמן שמחתינו.

אשתקד היה חג הסוכות זמן מלחמתנו על קיומנו ועל חרותנו, זמן חרדתינו ועצובנינו על בחורי ישראל שנפלו חלל יום יום ושעה שעה, באותה מערכה כבדה ואכזרית.

סוכה זו, במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל, יש בה משום סמל היסטורי של עצמאותנו.“סוכת דוד” – לפי המליצה העברית הקדומה. בשנה שעברה – קמו עליה אויבים להפילה, והנה היא קיימת, במלוא משמעותה ויוקרתה, ואנחנו יושבים בה שבת אחים יחד ביום חג.

חג הסוכות דהאירדנא, עדיין אינו זמן שמחתנו במובן האקטואלי, כפי שהינו זמן שמחתינו במובן המסורתי אך חוקי החיים, והציוויים הלאומיים והמדיניים, מחייבים אותנו, ואפשר לומר דוחקים בנו, שהחג הזה ייחשב כתחילת תקופה שלאחר הנכאים והקדרות, שממנו תתחיל – לעיני כל ישראל – פרשת בראשית של התאוששות, ריפוי לבבות שבורים שיקום אמונות ואמיתות שנחלשו, וחזוק ידים רפות וברכיים כושלות.

עברה עלינו שנה, רבת מאורעות ועתירת תמורות, שהתחוללו בתוכנו ומסביבנו. גלגל ההתפתחויות מסביבנו עדיין לא נעצר, ואנחנו רחוקים מחיים של שלווה. בחזיתות המלחמה – הפסקת אש והפרדת כוחות; האיומים בחידוש המלחמה נמשכים; המאבק בחזית המדינית – במלוא כובדו, וחזית הטירור מוסיפה להטריד.

מאידך, ישנם סימנים, הססניים במקצת, של התאוששות בצבא ההגנה לישראל, של ראיה מתבהרת והולכת של המשימות והאופקים המדיניים, בעיני המנהיגות הלאומית; של משב רוח מאוזן ומאזן בעתונות ובכלי התקשורת; דומני שכיוצא בדברים אלה אפשר לומר גם על המתרחש לאחרונה במדינות המערב, ובייחוד בארצות הברית.

מן הראוי אפוא לחזק ולעודד את התהליכים האלה, בלי להתעלם מן הבעיות ומן הסכנות, וודאי בלי להעלים אותן.

גלוי וידוע, שנכאים וקדרות, ואימה יתרה, אינם סגולה טובה להבטחת כושר העמידה, לחיזוק תקוות ההתגברות, ולעידוד יצר היצירה והעשייה.

יש אומרים, שנכשלנו בבטחון עצמי מופרז; אם הדבר נכון חזקה עלינו שלא נחזור עליו. אבל, כעם חפץ חיים ולמוד נסיונות, עלינו להזהיר ולהיזהר מפני המעבר לקיצוניות שנייה, מפני חולשת הדעת המביאה לידי רפיון ידיים.

וגם כשאנחנו מנסים מחדש להבין את העולם – ולהבין משמע להצדיק! – לא מחכמה נעשה אם התוצאה תישמע ותראה כאלו אנו דנים דוקא את עצמנו לכף חובה.

“והיה צדק אור מתניו והאמונה אזור חלציו” – נאמר. אנחנו חייבים לעמוד על האמונה בצדקתינו וביכלתנו, כפי שאנו עומדים כעל נפשנו במערכות המלחמה. הא בהא תליא.

* * *

ומלים מספר על צד נוסף בנושא זה. במשך השנה ערכנו חשבון אכזרי ונוקב עם עצמנו, על מעשים ומחדלים, על מחשבות ודברים. אין מי שיחלוק על הצורך ועל החשיבות של הבקורת ושל התוכחה. הבקורת על משגים והתוכחה על כשלונות נחוצות לנו לשם תיקון המעשים והדברים, ולשם שמירה על טוהר המידות וההתנהגות, ולשם הפקת לקחים.

לבי סמוך ובטוח, שחברי הכנסת והממשלה,צבא ההגנה לישראל, אנשי הרוח וההגות, המחנכים והמשפיעים, וכל אדם מישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, ילמדו ויפיקו ממאורעות השנה החולפת, ומן הבקורת והתוכחה שליוו את המאורעות, את כל הלקחים האפשריים, כל אחד בתחומו ומזווית ראייתו.

אולם, דומני שראוי לנו ליתן את הדעת על שלשה דברים בתחום הזה:

א) שבהערכת מצבינו נעשה גם מאזן כולל; נעמיד מצד אחד כל מה שעבר עלינו בדורות הראשונים והאחרונים, לרבות האנטישמיות והשואה הנוראה, רדיפות היהודים בעבר ובהווה בארצות ערב, והמאורעות ושאר פורענויות בארץ ישראל לפני קום המדינה, ומצד שני את הסך הכל שהגענו אליו, שאנו עומדים בו היום; או־אז יתברר, שעל אף כל המכשולים והסכנות, השגיאות והסטיות, צברנו עוצמה מרובה ונכסים מרשימים, והדרך אל עתיד יותר טוב – הולכת ונפרצת, הולכת ונסללת לפנינו.

עובדה אקטואלית והיסטורית היא, שמדינת ישראל, בת כ"ז השנים, נצרפה הפעם באש תופת של מלחמה קשה, שנכפתה עליה במפתיע, מלחמה נגד עצם קיומה ונגד קיום העם היושב בה, שמימדיה וסכנותיה עלו לאין שיעור על המימדים והסכנות של מלחמת השחרור.

אך, כמו במלחמת השיחרור, כן במלחמת יום הדין, יצאה ממנה מדינת ישראל כשהיא כתובה וחתומה לחיים של קיימא, כשהיא מציאות עובדתית ומשמעותית, בעיני ידידים ואויבים כאחד; כשכוחה עמה להשיב מלחמה שערה ולעמוד בגבורה נגד הקמים עליה. הם לא יכלו ולא יוכלו לה.

ועל אף היגון והסבל, ועל אף ההתרברבות והרהב של שליטים ערבים, מצווה עלינו להבליט את המאזן הזה שממנו תקוה לשלום אמיתי וממשי, שעתיד לבוא במוקדם או במאוחר, בבת אחת או בהדרגה אנו חייבים זאת לעם היהודי בישראל ובתפוצות הגולה; אנו חייבים זאת לבנים הלוחמים וליהודים המכוונים לבם לעלות לארץ־ישראל, חובה זו מוטלת על המנהיגים שבממשלה ושבאופוזיציה, על הסופרים והעתונאים ואמצעי התקשורת האלקטרוניים, על כל המי ומי שהאומה הפקידה את רוחה ואת עתידה בידם, ויש לאל ידם להשפיע על רוח העם, ולכוונה לאפיקים של אמונה וגבורה.

“על קרקע העם ובתחתיות נשמתו” – כלשונו של ביאליק – ישנם גנזי אמונה, בטחון תקוה, שאין להם סוף, וזוהי חובה גדולה וקדושה לאושש ולעודד אותם, שכן מהם ובהם גנזי ישועה והצלחה.

ב) כשאנחנו עוסקים בבקורת ובתוכחה ראוי לנו לזכור, שהאויב אורב לכל מוצא פינו. לא רק כדי למצוא בהם סודות ועובדות מסייעות, אלא גם כדי למצוא סימנים של התרופפות, שעליהם הוא בונה את חישוביו. זאת למדנו מחישוביו של נאצר ב־1967, ומאצטגנינותו של סאדאת במלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים סברו וקיבלו, חרטומי מצרים, שהיהודים נמצאים בתהליכי התשה פנימית והתרופפות, וזוהי שעה יפה להתקיף אותם דומני, שגם עכשיו הם רואים בחזיונותיהם דוקא את חולשותינו, דבר העלול לעודד אותם לנסות שוב. בידינו לעשות, שלא תהיה עוד טעות כזו בידם.

ג) ההתעוררות שקמה לאחר המלחמה, ברחבי הציבור ואצל יחידים רבים, שאיכפת להם חשיבותה לא תסולא בפז.

אולם, היינו מיטיבים לעשות אילו טרחנו לכוין התעוררות זו לאפיקים של דוגמא אישית, שהמתעורר – בייחוד כשהוא מבקר ומוכיח או רוטן, – יהא משמש בעצמו דוגמה אישית של מי שמעשיו מתוקנים. גדולתו של א.ד. גורדון היתה לא רק בדברים שהגה וכתב, אלא גם, ובעיקר, בדוגמה האישית המפולאה שלו. כיוצא בזה ברל כצנלסון, שחי חיים צנועים בתכלית, והיה נוסע לקונגרס במחלקה הרביעית מפני שאין חמישית. לכן היו הלבבות נכונים לקבל ולקיים דברי בקורתו ותוכחתו.

גבירותי ורבותי, לפי מסורת הקבלה, מזומנים אושפיזין לסוכה, והם אבות האומה; אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה. לפיכך נהוג להזמין אורחים לסוכה במקביל לאושפיזין. הילכך, סברתי וקבלתי שמן הראוי להזמין אתכם – אבות העם ומנהיגיו – להיות אושפיזין של סוכת הכנסת; ובראש האושפיזין – האשה הגדולה, רבת הכבוד ועתירת הזכויות, הגב' גולדה מאיר. הרבה מנהיגים דגולים – מלכים ומדינאים וראשי עם – עמדו לישראל מאז היותו לעם ועד היום. ביניהם שמור מקום כבוד לגולדה מאיר, שנטלה חלק חשוב בהנהגת האומה, בתקופה שאין דומה לה בדברי הימים.

עם פרישתה של גולדה מראשות הממשלה, ומחברותה בכנסת, רשמנו אותה בספר הזהב של הקהק"ל, שזוהי תעודת הכבוד החשובה ביותר שיש לנו. אמנם, פרישתה גם מחברותה בכנסת, לא נתקבלה על דעתנו אבל כבודה – רצונה. אני מאמין שהיא תוסיף לתרום לעם ולמדינה – עוד שנים רבות – מברכת חכמתה, חום אמונתה, קסם השפעתה וחן הליכותיה.

כלנו שמחים, לראות אותך, גולדה היקרה, כשאת שופעת רעננות, ומאחלים לך חיים ארוכים, בבריאות טובה של הגוף והנפש, ותזכי, יחד עם כולנו, לראות את מדינת־ישראל ועם ישראל חיים בשלום ובבטחון, ומגשימים את השאיפות הלאומיות, והציפיות החברתיות, שכל כך הרבה שנות עמל ומסירות נתת למענן.

כה לחי!