י"א בתמוז תשל"ד, 2.7.74

בשמחת לבב באתי לברך את ועידת “העובד הדתי”, לא בלבד כיושב־ראש הכנסת, ולא בלבד כאחד מוותיקי תנועת העבודה הישראלית, אלא גם כמי שבמשך עשרות שנים הינו מעורב, מעורבות מלאה ומגוונת, – הן בתחום החשיבה והן בתחום העשייה – בנושא הזה ששמו: העובד הדתי.

כדאי מאד ומעניין מאד לשלוח מבט, ולו חטוף וקצר, מן המצפה של הוועידה הזאת, אל הדרך הארוכה, המפותלת ורבת המכשולים שהנושא הזה, ונושאיו, עברו בה עד הנה. ואז יתברר לנו כי נקודת בראשית היתה העליה השניה.

אנשי העליה השניה, אבות תנועת העבודה הישראלית, נשאו את נס כיבוש העבודה, – כיבוש עצמם לעבודה וכיבוש העבודה לעצמם, – כדגל של מרד במציאות היהודית והציונית של הזמן ההוא, כזעקת הקרב שלהם לתחייה לאומית ולבניין הארץ.

לימים, הרימו גם את נס כיבוש הקרקע להתיישבות, והחלו לקבוע סדרי חיים חדשים, שמהם צמחו, במרוצת הזמן, התנועה הקיבוצית והתנועה המושבית.

ולפי שבטרם עלותם לארץ הושפעו מקצתם מן התנועות המהפכניות של הזמן ההוא, – שאחת המטרות לחיצי לעגן ומהפכנותן היה הדת, – נשמע בתוך זעקת הקרב של אנשי העליה השניה גם צליל נגד הדת שלנו. הקול הזה היה צורמני ולא טבעי, שכן תנועת עובדים יהודים וציונים, שמקור נביעתה הוא היהדות ומורשתה. – היאך תימצא צידוק לקיומה ולמעשיה, באין על מצחה תו יהודי מקורי?

אולם, שר האומה זימן לאנשי העליה השניה, בראשית דרכם, את עולי תימן, היחידים מבין כל שבטי העולים בזמן ההוא, הלכו לכיבוש העבודה, ובידם לא היה אלא דגל אחד, הוא דגל האמונה והנאמנות למורשת ישראל ולציוויי גאולתו.

אנשי העליה השניה רצו בתימנים שיהיו יחד חברים איתם. אך היה ברור, שבלי הסדר המתקבל על הדעת בתחום הדת לא תיכון ברית חברות בין אלו לאלו.

משום כך כבר מראשית צעדיה של ההסתדרות, לפני חמשים וארבע שנים היה ברור למייסדיה וסוללי דרכה, שיש צורך חיוני למצוא שפה משותפת, ולהביא לידי מעשה משותף, לא בלבד עם עולי תימן אלא עם כל אנשי העבודה הדתיים; ומשעה שקמה תנועה חלוצית התיישבותית, קיבוצית ומושבית, של המחנה הדתי – גדל שבעתיים הצורך בשפה משותפת ובמעשה משותף; מאז נעשו נסיונות שונים; אך הנסיון החשוב ביותר הוא זה שעליו נדברו ברל כצנלסון ז"ל וייבדל לחיים ארוכים אברהם ארליך, נסיון שסמכו עליו ידיהם המנוח דוד רמז והמנוח יוסף שפרינצק – להקים במסגרת ההסתדרות את העובד הדתי.

הכוונה המוצהרת היתה ליצור מסגרת בשביל החברים הדתיים בהסתדרות, שמספרם הלך וגדל משנה לשנה, לא חלילה כדי לגרום לבדילותם ולהסתגרותם ולא כדי שיעשו שבת לעצמם, אלא דווקא כדי להוציאם מבדידותם, כדי לתת בידם מכשיר שבאמצעותו ישתלבו בתוך ציבור פועלי ישראל, הן במעגלות העבודה והכלכלה והן במעגלות החברות והייצוג, כשווים בין שווים, כשהחברים הדתיים מתכבדים בפיאות ובטלית ובשמירת השבת וכשרות המאכלים, בלי שהדבר יכביד עליהם או שיכביד על זולתם.

בצד הכוונה המוצהרת היתה עוד כוונה עמוקה ונאצלה, שאותה הגה ברל כצנלסון, המשיכו בה חברים שונים והיא, שהעובד הדתי יהיה נר לרגלי פועלי ישראל ואור לנתיבתם, הן כציבור והן כיחידים, לשם חיזוק זיקתם והכוונת תודעם אל צור מחצבתם ואל מקורם כיהודים נושאי חזון התקומה הלאומית והרוחנית של נקבצי הגלויות;

שתי הכוונות, זו המוצהרת וזו העמוקה והנאצלת, חייבו מראש ומלכתחילה, שמסגרת העובד הדתי תיקרא אמנם סיעה, אך לא תהיה סיעה ככל הסיעות וודאי שלא מפלגה ככל המפלגות.

ברל כצנלסון, כפי שהכרנו אותו ושאבנו מבאר הגותו, חתר כל ימיו לאחדות כוללת של ציבור העובדים ולאחדות כוללת של העם היהודי, כשבכללו, ואפשר לומר בתשתיתו, ציבור העובדים המאורגנים.

יתירה מזו, הוא הוקיר וכיבד את המחנה הדתי, ובייחוד את תנועת תורה ועבודה הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל, ואף ביקש להקטין מרחקים שבינם לבין פועלי ישראל המאוגדים בהסתדרות ולהביא לידי אחדות ביניהם. כל שכן שלא עלה על דעתו להעמיד להם מפלגה דתית כנגדם, שתתחרה בהם ותתנצח איתם.

אדרבה, הוא ראה בייסודו של העובד הדתי מעין דוגמה שתשכנע את כל המחנה הדתי, בייחוד אנשי העבודה והחלוצים המתיישבים, וכאילו נאמר להם בזה: בואו וראו במו עיניכם מה ברוכה ומה טבעית האפשרות, שהעובדים והחלוצים והמתיישבים, הדתיים ושאינם דתיים, יחיו יחד ויפעלו בתוך מסגרת אחת, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

כל הכוונות הללו היו ונשארו בעינן, בתוקפן ובחיוניותן מאז ועד היום. מייסדי העובד הדתי, שמרו להן אמונים בדבקות ובעקשנות כיאה ליהודים מאמינים ומתמידים.

הנסיונות והמאמצים להוציא את הכוונות הללו מן הכוח אל הפועל, שגם עבדכם נטל חלק בהם, – נמשכו עשרות שנים. פעמים שההצלחה האירה להם פנים ופעמים שהגיעו עד שערי ייאוש ודעיכה.

אולם, בשנים האחרונות כמו באה עת דודים לעובד הדתי; ההצלחה האירה לו פנים, הוא זינק מתוך הגרעין הוותיק של חבריו, זכה לתוספת כוח חדשה ורעננה, ויצא לדרך המלך, כשהוא שואב מאותה באר מים חיים אשר חפרוה הוגים כרוה בעלי כוונות טובות.

וכשאני רואה היום את הוועידה הזאת, לאחר שזכיתי להשתתף בוועידות קודמות, וכן בהתוועדויות שונות של העובד הדתי, יכול אני לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ולבסוף יורשה לי להביע בשולי ברכתי שלוש משאלות:

ראשונה, מאז מלחמת יום הכיפורים מהלכות במחנה בית ישראל רוחות רעות של תהייה ונכאים. ועידה זו, של עובדים דתיים, מאמינים בני מאמינים, צריכה לתרום חלקה לעידוד רוח העם ולחיזוק אמונתו בנצח קיומו של העם היהודי, בצידקת קיומה של מדינת ישראל ובודאות קיומה, לעולם ועד על אף כל השיטנה והמזימות.

שנית, העובד הדתי צריך להרחיב צעדיו תחתיו, לעלות גם הוא על דרך ההגשמה החלוצית, רוצה לומר שיקים התנחלות של חלוצים צעירים, שמעליה יתנוסס דגל העובד הדתי.

ושלישית, שהעובד הדתי יעשה כל אשר לאל ידו, אם לא למעלה מזה, כדי להשבית מחלוקת ולהשכין שלום ברבנות של ישראל, כדי להחזיר לה את כבודה בעיני כל בית ישראל.

העם בישראל רוצה ברבנים שלא רק יורו לו בענייני דת ודין אלא שגם יהיו עטרת כבוד ליהדות ולעם היהודי.

אסיים ברכתי לוועידת העובד הדתי בפסוק:

ברוך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.