ד' דחנוכה תשל"ג, 4.12.72, משכן הכנסת

מכבים צעירים,

נושאי הלפיד ממודיעין לירושלים

בלב שמח ונרגש הנני מקדם אתכם בתודה ובברכה: תחזקנה ידיכם.

היום ד' דחנוכה תשל"ג, היא שנת 2137 למלחמת המכבים, שנת 1904 לחורבן בית שני, שנת ה־90 לראשית היבנותו של הבית השלישי, כאשר הוחל בהקמתן של המושבות העבריות הראשונות: ראש פינה, זכרון יעקב, ראשל"צ ומזכרת בתיה; 30 שנה לשואה הנוראה, שבה נספו 6 מיליון יהודים, ולמלחמת הגבורה של מורדי הגיטאות, שנת הכ"ה להקמת מדינת־ישראל והשנה השביעית לשיחרור ירושלים, אני יו"ר הכנסת, שעליתי לארץ בנעורי מגלות ערב, שם חזיתי מבשרי את הדיכוי, העלבון וההשפלה שהיו מנת חלקם של היהודים בגלותם – קבלתי מידכם היום את הלפיד, שהבאתם בריצה ממודיעין, והדלקתי ממנו את הנר במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת־ישראל הריבונית, השוכן בתוככי ירושלים הבנויה והנבנית, כעיר שחוברה לה יחדיו.

מתתיהו החשמונאי ובניו, המכבים ועוזריהם וחייליהם, נלחמו מלחמת שיחרור, שמהותה ומניעיה משמשים דוגמא ומופת גם למלחמת השיחרור שלנו.

המכבים קינאו קנאת דתם, אמונתם ותרבותם, ויצאו להילחם בגבורה ובהקרבה על קדושת זכותם של היהודים לחיות חיים יהודיים מלאים בארצם, כפי שחיו אבותיהם. הם למדו מהר לדעת, שלא זו בלבד שאין קיום ליהודים בלי יהדות, ואין קיום ליהדות בלי יהודים, אלא גם שאין אפשרות קיום לא ליהודים ולא ליהדות באין חירות ועצמאות מדינית.

כך היה בימים ההם וכך קרה בזמן הזה. הנה קמה התנועה הציונית, ובעקבותיה מדינת־ישראל, כדי לפעול להבטחת זכות קיומם וחופש קיומם של היהודים והיהדות יחד ע"י שיבת היהודים לארץ אבותיהם מנסיונם של המכבים ומנסיוננו אנו למדנו, שאם אנו רוצים בקיומם הפיזי של היהודים, ובקיומה של היהדות, מן ההכרח שתהיה לנו חרות ועצמאות מדינית.

חרותנו ועצמאותנו לא ניתנו לנו באפס־יד. אויבינו קמו עלינו בחימה שפוכה והם אסרו עלינו מלחמות עקובות מדם. אנחנו לשלום והמה למלחמה. לאשרנו עמדו לנו בדור שעבר, ובדור הזה, בני נעורים גבורי חיל, שנלחמו ונלחמים בגבורה ובהקרבה כפעי שנלחמו המכבים בזמנם.

במאמצים של עליה ובנין, ובגבורת לוחמים מגינים, קמה מדינת ישראל עצמאית ובה כיום קרוב לשלשה מיליון יהודים בני־חורין, שהם כעשרים אחוז מכלל העם היהודי אך 80 אחוז של העם היהודי עדיין נמצאים בתפוצות הגולה; חלק מהם נתונים במצור ובמצוק, ברוסיה ובארצות ערב, והם משוועים ממעמקי סבלם ויסוריהם ותובעים זכותם לחיים יהודיים ולגאולה לאומית מדינית ע"י עליה לארץ. רק מעטים מהם מצליחים להבקיע חומת המצור ולהגיע אלינו, ועליהם שמחתנו הכפולה: אחת על גאולתם, ושניה על צידקת מלחמתו של עמנו לחרות ולעצמאות, בזמן הזה כמו בימים ההם.

והחלק השני של עמנו נמצא בארצות רווחה וחופש הם עושים מאמצים כבירים כדי לקיים יהדותם בידם, על אף החופש והרווחה, שעל־פי טבעם הם מושכים בכיוון הפוך – מן היהדות אל מחוצה לה. אותם יהודים מסייעים בידינו, בנדיבות ובחום לב. אך מחובתנו להבהיר להם, שאם הם רוצים להתקיים כיהודים, שיהדותם בידם, עליהם ללמוד לקח ממלחמת החשמונאים וממלחמותינו; לאמר – רק בעלייתם לארץ יש בטחון של מאה אחוז, שבניהם אחריהם יחיו כיהודים, גאים ביהדותם, הם יקיימו אותה והיא תקיים אותם, כשהם והיא בני־חורין מכל שיעבוד גלוי או סמוי, פיזי, רוחני או תרבותי.

זוהי משמעותו של חגנו זה.

הנני מברך אתכם ואותנו, שהלפיד שנשאתם בידיכם, ממודיעין עד הנה, ידליק נרות הרצון, ההבנה והיכולת להיגאל, בלב כל יהודי באשר הוא שם, ויאיר באור יקרות את מפעלינו ומלחמותינו למען עצמאותנו וקוממיותנו.