כ"ח באייר תשל"ג, 30.5.73, בכנסת

היום, כ"ח באייר תשל"ג, מלאו שש שנים, לפי התאריך העברי, לשיחרורה ולאיחודה של ירושלים, ולהחזרת הכותל המערבי, שריד מקדשנו ותפארתנו, לידי עם־ישראל, ולבעלותו הבלעדית והנצחית.

לא קבענו יום זה כיום חג, ושמא מוטב שלא נרבה לנו ימי חגים ומועדים, על אלה שכבר יש לנו, אלא ננהג כאבותינו הקדמונים, כלומר, נאחד ונצרף מאורעות נסיים והצלחות שאירעו לנו בדור הזה ונקבע לכך יום חג אחד;

אולם אי־אפשר שלא להיעצר ליד התאריך הזה, שהוא, בתולדותינו, ציון דרך חשוב בדרגת חשיבות שאין למעלה הימנה, הן מבחינת הסמל והסימן והן מבחינת היש והממש.

* * *

ידוע, שנקודת ההתחלה של אסון חורבננו וגלותנו היתה נפילת ירושלים בידי הרומאים, התפרצות חייליהם לתוך הר הבית והצתת אש בשעריו ובכתליו;

אך, ביום ששיחררו חיילי צבא הגנה לישראל, בעוז מלחמם והוד גבורתם וקרבנות דמם, את העיר ירושלים, והגיעו אל הכותל המערבי, חיבקו את אבניו ונשקו להן בגיל ובדמע, ובריגשה, שאין הפה יכול לספר – דומה כאלו נסגר מעגל היסטורי גדול ונחתם חשבון ארוך; בדם ואש נפלו ירושלים והמקדש ובדם ואש נגאלו גאולת עולמים; בין תחלתם לסופם של המעגל ושל החשבון רבצו להן 1897 שנה.

* * *

אין שיעור ואין מדה לדם ולדמעות שנשפכו מעיניהם, מלבם ומגופם של יהודים מאז חרבה ירושלים ונשרף הבית – “בזכרנו את ציון”; אין שיעור ומדה לשבועה הלוהטת “אם אשכחך”, לכמיהת הלב ולכיסופי הנפש של דורות על דורות להחזרת העטרה ליושנה; ואין שיעור ומדה לדחיקת הקץ, בדברים ובמעשים, שדיברו ושעשו חוזים וחולמים ואנשי מעשה, בכל הדורות ובכל הארצות, כדי לקיים ולקדם, בכל שיעור שהוא, את הזיקה ואת הקירבה, בגופם, ברוחם ובממונם, אל ירושלים ואל חמדת יפיה וקדושתה.

גם שיבת־ציון החדשה, המודעת, האקטיבית, שהחלה לפני כמאה שנה – משמעותה ויעדה היו חידוש ימיה של ירושלים כקדם, כעיר של מלוכה וקדושה לישראל, כבית תפלה לכל העמים והדתות.

והנה ביום כ"ח באייר תשכ"ז נסגר החשבון הארוך, ונפתח דף חדש, של ירושלים שלמה, משוחררת משלטון זרים, יושבת בטבורה של מדינת ישראל הריבונית, כשהיא עיר הבירה, “עטרת תפארת וצניף מלוכה” – כדבר הנביא.

ולא זו בלבד אלא שהיא הולכת ומתפתחת ומתרחבת מכל עבריה ויפיה הולך ומתגבר כאור היום המפציע בשחר ומתגבר והולך; לא שאנו עצמנו שוקדים ליפותה, אלא, אעפ"י שאין אנו עושים כן היא הולכת ונעשית יפה ומאירה וכאלו פושטת בגדי אלמנותה ומגלה לנו יפי־נופה וחמדת אוירה טפח אחרי טפח, לקיים ולאשר כל שאמרו עלה, וכל ששרו לה, וקילסו ושיבחו לה, בכל קילוס שהלשון מגעת, בכל הלשונות, ובכל הדורות.

* * *

דומני שאין שום עיר בעולם שיכולה להשתבח בתארים ובכינויים שזכתה להם ירושלים שאין מיספר להם;

ואם בעבר היו אלה תארים וכינויים שהמציאות לא היתה מצדיקה אותם והם פרי אהבת נפש וכיסופי לב – עכשיו אנו רואים אותם והנה הם ישות וממשות;

* * *

ובעיצומו של היש והממש בולט לעיני כל חופש הפולחן וכיבוד המקומות הקדושים של כל הדתות, ללא שום הבדל ואפלייה, כפי שלא ראתה ירושלים מעולם;

רק האדוקים בדעותיהם הקדומות, שכבר אבד עליהן הכלח, או שהם שבויים בידי רוע לבם – מוסיפים לחלום כיצד לגרוע מריבונות ישראל על ירושלים, ואף מצפים שחלומם יתגשם;

יהא נא ברור לכולם, שהחלומות הללו שוא ידברו ושלציפיות שלהם לא יהיה שחר.

לעולם לא תשוב ירושלים להיות עיר שבלבה חומה כלשהי, או מחיצה כלשהי בין חלק לחלק, ולא תיכון בה או בכל חלק ממנה, ריבונות מדינית או שלטון מוניציפאלי לבד מזה של מדינת־ישראל הריבונית והשלטון המקומי הנאצל ממנה מריבונותה.

מי שבאמת דורש טובתה של העיר הזאת, טובתם של תושביה והבטחת האוניברסאליות של קדושתה הכוללת, ושל מיקדשי הדתות שבתוכה – חייב להשלים בהבנה וברצון את המציאות שנוצרה בכ"ח באייר תשכ"ז, מציאות שאין טוב ויפה ממנה, ואין בלתה, ולא תשתנה עוד לעולם אלא תלך ותחזק ותשתפר.

ואמנם כך ניבא הנביא: הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קֻבַּעַת כוס חמתי – לא תוסיפי לשתותה עוד.

ואנו נאמר אחריו:

שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.