א.    🔗

מחבר פלוני לחיבור פלוני כיצד – היא קושיה, המבצבצת ועולה, כדרך הטבע, ככל שנושא וטיפולו אינם מצויים בקו ההתעניינות או המגע, של הספרות והלשון, שהמחבר שייך להן לפי מוצאו, גידולו וסביביהם. וכאותה הקושיה מקשה לנו סיפור המעשה, המונח עתה לפנינו, ושהוא לפי נושאו, רחוק מכלל ההתענינות המרכזית, ואף מכלל המגע ההיקפי של סיפורת יידיש עתה. כי הסיפורת הזאת מרוכזת, מבחינת נושאה, בשני הקטבים של קיומנו – החיים כדרך תחנותיהם הרחוקות יותר והקרובות יותר שלפני כלייתנו אתמול, החיים היום על ספה של תקומתנו ומעבר לו.

נראה, כי הריקאפיטולאציה של החיים היהודיים בקאַטאַקליזם כפול־הפנים תובעת מעם הסופר בחינת בכל לבבך ובכל נפשך, עד שכל מרצו, מרץ־היצירה, מתמצה בעולם ההוא, והספרות עודה רחוקה ממיצויו. ואם נזכיר אך את שני מרכזינו הגדולים, הרי כמעט ככלל גדול הוא, כי הפרוזאיקן הכותב יידיש, והוא באמריקה, יעסוק כמעט אך ורק בריקאפיטולאציה של חיינו במזרחה של אירופה, וכדוגמאות בולטות יצחק באַשוויס וחיים גראדה, ואחיו, והוא בארץ ישראל, יעשה כמותו – דוגמה בולטת יחיאל הופר, וינסה אף בריקאפיטולאציה של החיים כאן – דוגמה בולטת ישעיה שפיגל.

ב.    🔗

ודאי, לפני כמחצית דור היו הדברים שונים ואחרים, ופרוזאיקן רב־ייצוג כמו יוסף אופאטושו, שעסק בריקאפיטולאציה של אתמול רחוק ביערות פולין ושל אתמול רחוק הימנו ברגנשפורק ושל אתמול רחוק ביותר בימי רבי עקיבא, יכול היה אף להקיף מצדי צדדים את האתמול הקרוב ביותר ואת היום הקרובת הימנו, הן בעיירות פולין והם בכרך גדול באמריקה, וככלות כל אלה עוד נשתיירו בלוח־צבעיו גוונים לצייר ולשרטט את הטיפולוגיה המשופעת והצבעונית – תרתי משמע – של השכנים. לא כל שכן לפני דור, כשגם השירה גם הסיפור שלנו באמריקה נעו ונדו בקו רחב של מסכת הנושאים הזאת, ובשתים לשונותינו – ובלטה הבחנה ברורה: סופר־יידיש נטה יותר לחדירה בחיי הכושים, סופר עברי נטה יותר לחדירה בחיי האינדיאנים, וכבר ניסיתי לפרש, כי ההבדל היה בהרגשת־היסוד השונה של שתי הלשונות שם – הלשון העברית הזדהתה אז עם המורד האריסטוקראטי הדומם, ואילו לשון יידיש הזדהתה אז עם העולם הדימוקרטי ההומה.

וראוי להביא דוגמה של סופר כפול־לשון דהתם – י. י. שווארץ, ששתי הפואימות הגדולות שלו נתחברו בסדר הפוך של מהלך־הביוגראפיה שלו, תחילה כתב את ספרו “קנטוקי” (ולשנים תירגמה לעברית) ומקץ שנים הרבה כתב את ספרו "יונגע יאָרן [= שנות שחרות], המתאר את ביתו בליטא, וכאן הטיל במפתיע פרק ושמו: פעלקער און זייערע געטער (כדבי הכתוב: גויים ואלהיו, וכן כנודע שם פרק ב"מורה נבוכי הזמן" – לרנ"ק), וזה פרק אכסוטי ביותר – הוא מתאר בו את מכסיקו.

ג.    🔗

אך כהיום המהלך השליט של סיפורת יידיש הוא שונה – אין היא רואה ואין היא מראה את עולם השכנים כעולם בתוך עצמו ולעצמו. ודאי, יש הבדל בין מרכזי הספרות הגדולים והקטנים, והמרחק שבתחומים שונים, ניכר אף בספרות. בדרכי על פי דרום אמריקה נזדמן לי פעמים הרבה לשמוע את האמירה: המתרחש באמריקה הצפונית מתרחש על כרחנו גם אצלנו באיחור של דור או מחציתו. אין בידי להכריע עד מה ההנחה של הפרוגנוזה הזאת, שאין בה כדי להעליז, היא בחינת מושכל ראשון; אך אם לספרות מצויים כמה וכמה גילויים, המזכירים דור קודם או מחציתו. כך, למשל, נזדמנתי בבואנוס איירס עם קהת קליגר והתבוננתי בו, כדי להבין, כיצד שירתו חיה בסימטותיה של לודמיר וצפת, בפאמפאס של קורדובה ובמהומת קוריינטס; ובריו־די־ז’אנירו נזדמנתי עם רוזה פאלאטניק, שעיירת הולדתה וגידולה, קרושניק, היא לה ראש ועיקר, אך היא רואה ומראה אף את עולמה של מאקומבא השחורה ושכרונה, שכרון הקארנאוואל ואחרית־גורלה המרה. וכן נזדמנתי שם עם הרש שווארץ, שאף סיפוריו חלוקים, מבחינת נושאיהם, כאותה חלוקה, ואפילו מודגשת יותר. יתר על כן, במוטיווידיאו נזדמנתי עם איציק וויינשנקר, ושמעתי על התעניינותו המיוחדת בקבוצות האתניות דהתם, אך כששלח לו לימים ספרו “אורוגוואָרצלען” [= שרשי אורוגוואי] נפלאתי־ולא־נפלאתי על מבואו, שבו יספר, כי בלקטו את החומר לספרו, חשב, כי ייצא־לאור בלשון הספרדית, אולם אחד ידידיו התעקש וכמעט שכפה עליו שיפרסמו בלשון־אמו.

וסיפרתי כל זאת הן לגופו של החיבור המונח לפנינו, הן לגופו של המחבר, פייבל זיגלבוים, כי כשנזדמנתי עמו פה, בירושלים, היו שיחותינו סובבות על ציר הספרות, ענין איציק מאנגר, שהוא, איש־שיחי, חידש את הוצאת הספרים “אַליינעניו”, שהוציאה, בעזרת יונה גלאזר, את המחזה של מאנגר: “האַצמאַך־שפיל”, כשם שהוא, איש־שיחי, סייע בידי החוג ליידיש באוניברסיטה העברית להוציא מהדורה שלימה ובדוקה של “מדרש איציק”, כשם שסייע קודם בידי מורו במשחק ובבמאות, מיכאל ווייכרט להוציא “טרופע טאַנענצאַפּ. הלכך כשקראתי מעל עמודי “ישראל שטימע” פרקים וקטעים של ספרו על ארץ־זולו: שאלתי כמשפט הפתגם: קרבן זה למזבח זה כיצד, או כפי שניסחנו קודם: מחבר זה לחיבור זה כיצד. ובאמת, מה ענין זה אצל פייבל (לייב) זיגלבוים, יליד קראסניסטאב, בגליל לובלין (1908), מגודל במשפחה שהיתה מצוינת בעשירות כפולה (עשירה בוולדות, כמעט תריסר; עשירה בעניות), ושנאבקה בדלות יהודית טיפוסית, ויכלה לה מתוך גבורתה החיונית־להפליא – בכוח הרצון, הרוח והאמונה. האח הבכור שמואל מרדכי (ארתור) נעשה עסקן נודע במפלגת הפועלים היהודים “בונד” ובחיותו את גורל יהודי פולין בימי ממשלת הזדון ההיטלראית, יצא לזעזע את מצפון האדם, ובמצאו אותו, ערל אוזן וערל־לב, שלח יד בנפשו. ואילו אחיו פייבל, הצעיר ממנו בשלוש עשרה שנה, נמשך לבימה היהודית, למד בלהקת־הלימוד של ווייכרט, נעשה חבר ב”יונג טעאטער", ושנתיים לפני פלישתו של היטלר לפולין, נדד לדרום אפריקה, עסק במישחק ובבימוי, בתיאטרות, הן ביידיש הן באנגלית, והתחיל אף לכתוב דברי מאמר וסיפור. ואם היה נראה מובן, כי כתב “גיטוגראד” (1944), שבו ניסה בדראמאטיזציה של גיטו ווארשה, לא נראה מובן כל־כך, שכתב ופירסם סיפורים מחיי־זולו. אמרנו: לא נראה מובן כל כך, ולא אמרנו: נראה לא־מובן, שהרי כדרך הטבע אין פליאה בכך, כשם שלא היתה פליאה בכך לפני דור או מחציתו, ואדרבה, דין לראות בכך סימן לרינורמאליזאציה של הספרות, שהכלל הגדול שלה אומר, ששום דבר אנושי לא יהא זר לה.

ד.    🔗

ואין הכלל נגרע, גם אם נמצא, כי המוזרות שבאכסוטיקה, היא שמשכה את המחבר ועוררתו, שהרי קיימא־לן, כי לא אחת דרכה של סקרנות חיצונית שהיא מביאה לידי התענינות פנימית, ודרכה של ההתענינות הזאת שהיא חושפת את סיבותיה העמוקות יותר הטמונות בנושא, ולסוף מתגלה סוד ההזדהות שבין הביוגרפיה של המחבר לבין הענין של החיבור.

לפנינו כרוניקה של משפחת זולו – סב, שפלט את ריאותיו במיכרות הזהב וזוכה בשל־כך בכמה צמדי שדה והוא מעבדם; בן ההולך העירה וחייו חיי־שוליים של נחשלות פרוליטארית, אך ברשתו את שדה־אביו הוא שב הביתה; נכד הגדל בבית הזה ובשדות סביבו והוא ניטע בנופם ושתול בטבעם, והוא־הוא, בעצם, גיבורו של סיפור־המעשה, ואפשר כי כאן חוט־מה של קישור בין המחבר והחיבור – הלא הוא כינויו של הנכד: אוסינדילה, כלומר: הנשאר, הניצל, כי הוא הנכד, שרד, בודד וגלמוד, מכל משפחתו, שנספתה בשלהבת האש, שירדה בסערת־אימים מן השמים.

ואולי אף ההמשך רמוז בו חוט־מה של קישור בין המחבר והחיבור – התינוק שניצל, היתום העגול, הגולה לנכר־לא־נכר, לעיר שהיא שונה לחלוטין מכפר־מולדתו, אך בה שארי־בשרו, דוד ודודה, אחינו־בני־זולו. והילד מזכיר בגידולו ומהלכו ילד־יהודים טיפוסי הנמשך מלוא־נפשו, מעזובה ומצוקה, להויה של כבוד עצמו. נאה, פיקח, נבון, ער, חרוץ, נועז, רוחש הרגשה טבעית של שייכות ומסירות לביתו, לשבטו, לעמו, יודע לקיים את עצמו כצביונו בעיר, שבה הלבן – רום רקיע, והשחור – תהום רבה. והכמיהה לשלימותם של ימי ילדותו משיבתו לכפרו.

ודאי, המתבונן יפה־יפה, מבחין בשרטוטים ברורים של מיתוס הגואל – מי שניצל כשהיה שרוי בין בעלי חיים לול עופות), מאומץ כבן הרחק־הרחק ממקם הולדתו מלווה שני מלאכים טובים (הכומר, מנהל בית הספר), מוקף אהבה ואוהבים (מאמציו, מורת־הנגינה, החברים), נמצא, כאחת גם מעבר לשבטו גם בתוכו, והוא כעל סיפה של דיאלקטיקה, הנעוצה במיתוס ההוא: מי שניצול בדרך נס מציל את עמו, בפרט שכל האותות מעידים־מגידים כי רוחות־האבות עומדות לימינו, אולם בסופו־של־דבר הוא נופל חלל באחד המשעולים המוליכים אל הגאולה – בשעת הפגנת המחאה של השחורים, השורפים את תעודות הזהות שהם בלבד מחויבים בהן, – וייעודו שלא בא על מילואו, ננחל ליורשו. הוא בנו הנולד, לאחר מותו, בכפר־זולו.

זו יריעת סיפור המעשה, והוא קרוי לנו לא נובילה ולא רומאן, כפי שהוא קרוי לו למחבר, כי הוא, לפי מהלך תכנו ולפי מיבנה צורתו, מעשה לילדים ולזקנים, למשכילים ולהדיוטות, כמשפט סיפורי המעשיות, ומזכיר בחיתוך־ענינו את “אהל הדוד תום”, ואפשר שצפוי לו כאותו המזל המאיר.

ה.    🔗

אך אין להעלים שתי סכנות, שארבו לו למחבר ושטרח, ככוחו, להימנע בהן. הסכנה האחת היא בעומס הבחינה הפולקלורית – עלתה בידו לשלב, שילוב מתאים וחי, את היסוד הזה בתוך עצם הסיפור, ואך בפרק אחד (החתונה) הפולקלור הוא בחינת כל־וכל. הסכנה האחרת היא ביותרת הבחינה הפובליציסטית, הנוטה להסתנן, ואף הסתננה זעיר שם זעיר שם, אך המחבר שקד לטרדה מתוך שזכר כי סיפור עיקרו פרשת אלה תולדות, קורות, שהיו כפי שהיו בשטפם של המאורעות והמעשים.

ומתוך שנחזור על הערתנו, כי סיפור־המעשה שלפנינו הוא עדות לרינורמאליזאציה, נאמר לו תודה על כך ונביעה באופן שנספר בשולי סיפור המעשה הארוך שלו סיפור מעשה קצר ממנו: רבה של יאריטשוב, ר' וולף גרסטל, שטרח על תפוצת ידיעות בתכונה ובתורת־הצמחים, ושעל־כן העבירו אותו מכהונתו, סיפר לי, כי כשראשי קהילת יאריטשוב טענו כנגדו, על שום מה הוא עוסק בדברים כאלה ואינו חושש, שסופו יהא כסופו של המשכיל, שישב בעיירה הסמוכה, קיליקוב, הוא ר' שמשון הלוי בלוך, שעסק ב"שבילי עולם" בתפוצת ידיעות בתורת גלילות הארץ וארחות העמים. השיב להם הוא, ר' וולף, מה שהשיב ר' שמשון הלוי, לטענה דומה של ראשי קהילתו, שהללו טענו: כיצד אתה, בן תורה, ויודע ליבונה של הלכה, ויכול לחדש בה חידושים, מפרנס את הציבור בדברי־הבל כאלה, והוא השיב להם לאמור: מי לנו גדול כהילל, שבת קול יוצאת ומכרזת: הלכה כהילל, ואף על פי כן מספרת הגמרא, שכשביקשו לנסות כוחו בעניוות ובאורך רוח, לא הקשו לו בדבר־הלכה, אלא חיפשו אותו בבית־המרחץ, שאין דברי תורה יפים לו, והקשו לו על שום מה ראשיהם של הבבליים סגלגלים ועל שום מה עיניהם של התרמודיים תרוטות ועל שום מה רגליהם של האפריקיים רחבות, ומשבחים אותו על שיצא שלוש פעמים מבית־המרחץ ותירץ קושיותיהם במתון, אך באמת דין לשבחו על שידע לתרצן, סימן שלמד, כפי שאמרו עליו שידע הלשונות והחכמות ושיחת עופות ודקלים, ולימודו הן מפי הקריאה, הן מפי השמיעה, ומסתמא אף מפי הראייה – הרי ידענו כי בא ממרחק: ארי עלה מבבל, ולפי שהיה עני, עשה ככל הנכון דרכו ברגל, לא על גבי גמל ולא על גבי פרידה, אלא כארי הפוסע במדבריות, והתבונן יפה־יפה בכל ולמד ממראה־עיניו. ובכלל היה דרכו של הילל להתבונן מקרוב, שהרי נאמר בשמאי שדחף את הגר באמת־הבנין, דהיינו שהרחיקו מעליו. נמצאנו למדים, כי אנו חייבים להתבונן וללמוד מה אירע להם לבבליים, לתרמודיים, לאפריקיים ולכל שבעים אומות, ואנו חייבים להתבונן בהם מקרוב ומה שאנו רואים ולומדים, אנו חייבים אף להראות וללמד את זולתנו.

ו.    🔗

ונסיים לאמור: אם המשל על הרחוק, שצריך להיות קרוב, פירושו: תורה היא ולימוד היא צריכה, הרי הנמשל על הזר־והרחוק, האכסוטי, שצריך להיות קרוב וכבן־בית, פירושו: ספרות היא ותיאור היא צריכה.

[כ"א חשון תשל"א]