א.    🔗

מערכת הייחוסים שבין הספרות שלשון ביטויה עברית ובין הספרות שלשון ביטויה יידיש היא, בשני דור אחרונות, מערכה רבת תנודות שמתחלפים בה ריחוק וקרבה, יריבות והשלמה. ואילו הדורות שלפניהם לא ידעו כמערכה הזאת, שכן בכלכלם את הספרות בשתים הלשונות האלה, כלכלוה מתוך תחושה של תואם, שעד כדי חלוקה פונקציונאלית הגיעה. התחושה הזאת באה מתוך שהלשון העברית נראתה משותפת, או עשויה להיות משותפת לכל שבטי־העם ונמצאת לשון האומה כולה, בין כמציאות לשעבר בין כאפשרות לעתיד לבוא, ואילו לשון יידיש נראתה משותפת, או עשויה להיות משותפת, לגדול שבטי העם, הוא חלקו המכריע של שבט אשכנז, בעוד שארי השבטים אינם יודעים אותה מורשתם המשותפת, לשעבר ולעתיד לבוא.

ב.    🔗

מה שאין כן בשני דור אחרונות – העובדה, כי קיבוץ־היהודים הגדול ביותר, שהיה מלוכד במזרחה של אירופה, בחינת מטרופולין הנוטעת לה כמיני מושבות גדולות מעבר לאוקינוס ומושבות קטנות ברוב חלקי העולם, והוא גם מרכזו גם עיקר היקפו של העם, ולשונו לשון יידיש, שהוא דובר בה ויוצר בה, היא עובדה שהיתה עלולה לשנות, ואף שינתה, ממערכת הייחוסים המסורה לשתי הלשונות, וביחוד משנצטרפו כיווּנים, ששינו ממערכת האורינטאציה המסורה של העם, הלא היא האורינטאציה הרואה מסלולו בחינת אחרית כראשית.

מתוך השינוי הזה מסתבר החזיון, שגם הוא בן שני דור האחרונות, הקרוי מלחמת הלשונות, שיותר משנלחמו הלשונות ביניהן, נלחמו הפּלגות שעשו לשון ולשון כאמצעי מלחמה, כשסופו של האמצעי – תכלית.

ואין לגזם בשיעורה של המלחמה הזאת – רובו של העם לא היו שותפים לה, שכן נחשבו להם שתי הלשונות אחת אחת כתעודתה כאז כן עתה, ומה שחשוב במיוחד: רבים מסופרי העם לא היו שותפים לה, שכן רבים מהם, ובפיסת זמנים הגונה למדי אף רובם כפולי לשון היו, וההגדרה של מנדלי על מי שנושם בשני נחיריו הלמתם יפה־יפה. עד היכן כוחה של המסורה הגיעה, אנו למדים מתוך מיני סיסמה, כשל בעל מחשבות: שתים לשונות – ספרות אחת; או כשל שמואל ניגר: שתים ספרויות – עם אחד, והרי שני בעלי־הסיסמה כבר סרו, למעשה, מדרך המלך של כפילות־לשון, ראשון היה סופר יידיש בלבד ואחרון כמעט סופר יידיש בלבד.

ג.    🔗

ואמנם מלחמת־הלשונות, על סיבותיה ותוצאותיה, אינה אלא הופעת עראי, ועם הריאורינטאציה ההיסטורית, לא בלבד להלכה אלא בעיקר למעשה, נדרשת אף ריאורינטאציה בענין הלשונות, הנערכות אחת אחת לפי מעמדה ההיסטורי, בין כמציאות בין כאפשרות, וביחוד לפי ערכה ומשקלה ביצירה של העם, שאפילו היא יצירת חלקו הגדול, היא נחלת ישראל כולו. ולא עוד אלא מבחינה זאת נועדת ללשון יידיש הערכה, המפליגה יותר מהפלגת חסידיה הפרוגרמטיים, שכן היא בוחנתה לפי הרוח והכוח, שדורות דובריה שיקעו בה, והיא רוח גדולה לאין ערוך ואף כוח גדול לאין ערוך. לגודל הכוח – בעיצומם של ימי הביניים נטלו, כדברי דוד פינסקי, גולי אשכנז בדל דיאלקט בשולי דרכם וטלטולם והפיחו בו הגיונם ורגשם ונעשתה לשון מפליאה בעושרה ובגמישותה, אשר אך לשונות מעטות תדמינה לה לחיות. לגודל הרוח – הרי לשון זו היא, כדברי י. ד. ברקוביץ, בבואה חיה ונאמנה לרוחו של העם ולבושו.

ד.    🔗

ולפי שהלשון הזאת, לרבות ספרותה, היא ערך גדול בערכי האומה, הרי שאלת הזיקה אליה ואל ספרותה היא שאלת הזיקה ליצירה מיצירות־הפאר של העם, ויותר משמחויבים לחשוב על סלילת דרכי הזיקה אליה דובריה, מחויבים שאינם דובריה, שהראשונים יודעים אותה ואחרונים אינם יודעים אותה ולעתים אף אינם יודעים עליה.

וכמה וכמה דרכים עשויים לשמש את התעודה החשובה הזאת, ביחוד בקרב קהל העברים – כמובן, הדרך הראשה היא לימוד הלשון והוראתה, וההתחלה השיצאה לפני ט"ו שנים, מלפני האוניברסיטה בירושלים, דין שתמצא המשך לעצמה במערכה התיכונה של בית הספר, והשתא ניתן לברך על הסנונית הראשונה (קרית חיים). דרך־מישנה לה, המכוונת לקהל רחב יותר, היא מעשה ההסברה, המסתייע ביחוד בדרך התרגום, של ספרות יידיש, וכל עשייה ועשייה כזאת טעונה ברכה.

ה.    🔗

הלכך נברך את מרדכי חלמיש, שנטל עליו להיא לפנינו אנתולוגיה מיוחדת במינה והיא מתת תשובה לשאלה: סופרי יידיש היושבים בארץ־ישראל, מה פני הפרוזה שלהם וביחוד מה פני הפרוזה שהיא, ארץ־ישראל, היא עיקר נושאה וענינה. ודאי כי שאלה כזאת יש בה סכנה, שהרי היא מראה את הסופרים בחלקתם, אך יש בה גם סיכוי, שהיא מראה אותם שרויים מלוא נפשם וסגולתם בתוך תוכה של ארצנו, על מציאותה ונופה ואנשיה, ולא עוד אלא פעמים הרבה עם מעורים בה רב יתר מכפי שמעורים בה לא־מעטים מסופרי־העברים. ועוד זאת, מסדר האנתולוגיה שקד להביא לפנינו מערכת סופרים גדולה ומגוונת, למן העליה השניה, ועד גלי העליה הגדולים בימינו, וכשם שכלל סופרים שישיבתם בארצנו ישיבת קבע, כך כלל סופרים שישיבתם בה היתה ישיבת עראי, וכשם שהביא מדברי סופרים שלשון יידיש היא להם לשון קבע, הביא מדברי סופרים שלשון זו היא להם לשון עראי, בין קודם שעשו את הלשון העברית כלשון קבע לעצמם ובין לאחר שעשוה כך, שעל ידי כך התנהר לנו אף חזיון מענין של שיבה לאחר פרידה ארוכה.

כללה של האנתולוגיה עדות מצוינת לדבקותם של סופרי לשון העם בארצה של האומה, והיא דבקות שיסודה באהבה, האהבה הטבעית של לשון יהודים לארץ חמדתם, וכדרכה של אהבה היא זורעת אהבה.

ו.    🔗

ויהי רצון כי האסופה תסב את לבם של קהל־העברים לספרות יידיש, ויתעוררו להכירה גם מעבר לענין החשוב, שהוא מוקדו של הספר שלפנינו, ויהא הנושא היקר הזה כפתח התענינות בשאר נושאיה, שענינים, מעבר לכל חלוקי הראייה, ענינו של ישראל.

[יום הקהל תשכ"ז]