א.    🔗

אם פטירתו של סופר נפסק הרומאן שבינו לבין חבריו־לעט וקוראיו, אך נמשך והולך הרומאן שביניהם לבין ספריו, ומתבקש דבר־סיום לרומאן הראשון, בעיקר מצד מי שקיים תפקיד־מה בחיי הסופר או בקטע שבהם. ולפי שעמדתי בראש הוועד, שיזם את הוצאת ספר זכרונותיו של מיכאל וויכרט, שכרכו אחרון, והוא הרביעי במניין, מוטל עתה לפניי, דומני, כי חייבני לספּר משהו על הרומאן, ויהא בראשי־פרקים בלבד. אעיר, איפוא, תחילה, כי אין זה רומאן כפשוטו, שכן יש בו שני חלקים: החלק האחד, עקיף – רוב ימי אך שמעתי על ווייכרט וקראתיו; החלק האחר, ישיר – בתקופת חייו האחרונה אף ראיתיו, והיה מגע־פנים־אל־פנים בינינו.

מיכאל ווייכרט, שקראתיו מאז פירסם מאמרו על תיאטרון יהודי מעל דפי “דער יודע” של בובר, ומכאן ואילך לא פסחתי, ככל הנכון, על שום פירסום מפירסומיו השקולים, הן בכתבי־עת הן בספרים, משך תחילה את לבי מבחינה מיוחדת – הוא היה אחד ממשכילי גליציה המרובים, שעברו לפולין הקונגרסאית, וכן לשטחי הספר שלה, וסייעו שם לבניינה של התרבות היהודית, ברוב תחומיה וכמעט בכל כיווניה. הריני אומר: כמעט, כי הפרופורציה לא היתה שווה. כן, למשל, היה מנין גדול של מורים חשובים בגימנסיות העבריות בערי פולין ובערי הספר מתגייס מבין המשכילים האלה, אולם אך לעתים רחוקות ביותר, היה בהם שלימד בבתי־הספר ביידיש. ואילו בספרות ובעיתונות מצינו יחס הפוך, כפי שמוכיח מספר האישים בעלי הערך, שפעלו בתחומה של יידיש, מהם סופרים, מהם עורכים, מהם עסקני־תרבות. פרופורציה זו יש בה בנותן־ציון למעמדה התרבותי־אידיאולוגי של גאליציה.

לפי שאני עצמי כמעט ניצבתי על סיפה של הוראה עברית בלודז' ועסקתי בעריכת שבועון עברי בווארשה, התעניינתי בבעייה זו, בייחוד מבחינת חילופי־האומנות, שהמעבר הזה לפולין הקונגרסאית גרמו. התעוררתי על כך, כי יחידים מבני־הדור שלפני דורי, שכבר היו תקועים ועומדים בפרקליטות מעשית, הסתלקו ממנה והלכו להיות מורי גימנסיה, וכדי להבליט את הפרופּורציה הנזכרת אפרש בשלושה שמות – של שני הבראיסטים מובהקים ויידישיסט אחד מובהק: ד"ר שמחה בונים פלדמאן, ד"ר ירמיה פרנקל, ד"ר מיכאל ווייכרט. הצד השווה שבהם, ששלושתם היו משפּטנים לפי תלמודם ועורכי־דין לפי אומנותם, והניחו אותה או עשאוה טפלה־לעיקר, והלכו להורות בבתי־ספר; הראשון היה מבוני “תחכמוני” בווארשה וחיבר ספר־לימוד עברי במאתימטיקה; השני הורה בגימנסיה “יבנה” בלודז' ונעשה שם־דבר, וכשביקש לעלות לארץ־ישראל עיכבו פסק־דין תורה של ר' צבי פרץ חיות בווינה; השלישי לימד תחילה תלמידי בית־ספר ואחר־כך פרחי־שחקנים, ואף שפיתח פעולת־ספרות מעונפת, היה ראשו ורובו נתון בתיאטרון היהודי, שזכה בשלו לתנופה נמרצת, הן מבחינת העלאת־הרמה והן מבחינת מיבחר הריפרטואר, והן מבחינת האידיאה הראדיקאלית. אף מרחוק ניתן להרגיש, כי מאחורי כל אלה ניצב לא בלבד בקי ויודע דברים על בורים, אלא אף בעל אופי עז. אופי זה, שנשקף גם מבין שיטי מסותיו ומאמרי־ביקורתו, שהיו מאוזנים בעניינם ומאופקים בסגנונם, העיד על אישיות שעקרונות־מוסרה מוצקים, וסייעני לגבור על הנעימה הזעפה והחמורה שחשתי בו; ואילולא ידעתי, כי הוא בן־פודהייץ, הייתי אומר, כי בקראי אותו אני כנתבע להבליג על יסוד מתנגדיי; ואך מקץ שנים רבות נודעתי, כי מוצאו, אמנם, ממשפחת מתנגדים, וקיומו של מזג מתנגדיי בסביבה חסידית טיפוסית כזאת אינו מכלל הדברים הקלים, ואף הוא מצריך אופי.

ב.    🔗

עמדתי על כל אלה, כדי לשרטט דיוקנו של מיכאל ווייכרט, כפי שנתרקם בקרבי, וכפי שנתאשר לי מפי מיודעים מהימנים, שהכירוהו מקרוב. עם ידיעות־האימים, שהגיעו מפולין, הייתי מרבה להרהר בגורלם של סופרינו, שנשארו שם, ובכללם אף של מיכאל ווייכרט, והיתה זו לי חוויה קשה, כשפשטה הברה, שהיתה עלולה לקעקע את הדיוקן, שנצטייר לי מכוחה של קריאה ושמועה. לפי ההברה הזאת היה שותפו־של־עמלק, ולא־אחת שאלתי את עצמי בלבי, אך הדבר הזה באפשר לפי אופיו שלו.

והשאלה התכוונה לא אליו בלבד, אלא לכל איש ואיש: מה ערך לאופי, ויהא גם מוצק, אם בעליו אינו עומד בפני הנסיון ותחת אשר יישבר, הוא נכפף. אכן, גדול נסיונו של בעל־תהילים האומר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע; אך גדול ממנו נסיונו של האומר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אעשה רע. אמת, השמועות סתרו זו את זו מבחינת העובדות הנמסרות, אך מחמת עקשנותן לא יכולתי לדחותן ומחמת סתירותיהן לא יכולתי לקבלן. עד היכן הדברים הגיעו: כשערכתי את ספר־הזכרון של קהילת סטאניסלב, עיר לימודו, מושבו ופעולתו של מיכאל וייכרט, פסחתי עליו, כי ממה נפשך – אם השמועות אמת, חובה להזכירן; אם אינן אמת אסור להזכירן, ומוטב שנמתין; ומי שיעיין במונוגראפיה שלי על הסופרים העבריים והיהודיים בסטאניסלב, שפירסמתיה שם, ירגיש בפסיחה הזאת. אולם השמועות לא באו על בירורן גם בהגיע אלינו, לאחר תבוסת היטלר, ידיעות מוסמכות יותר. זכורני, כי בבוא מלך ניישטאט לבקש עזרתי לא. ש. שטיין, שערך את הספר “חורבן ומרד של יהודי וורשה” נבוכותי מיחסו השלילי החריף למיכאל ווייכרט, והרי כשנה אחת קודם קראתי ב"יידישע קולטור" ניקרולוג של נחמן מייזל על ווייכרט, ובו נאמר, כי פראנק גזר עליו דין־תליה, ואפילו שמו של הניקרולוג לא היה בו קורטוב של גנאי, ואדרבה לשונו: אין ליכטיקן אָנדענק, כלומר: לזכרו המאיר. אך אודה, כי סמכתי עליו על מלך ניישטאַט, שעבד בשליחותה של הסתדרות העובדים, אבל האשמותיו היו רחוקות מן השמועות הפרועות, שהתחרו זו בזו במיני בדותות של מעשים נוראים.

ג.    🔗

סיפרתי כל אלה, כדי להבליט, שלא דיי שהייתי מדוכדך לשמוע את ששמעתי תחילה על מיכאל ווייכרט, הייתי מדוכדך רב־יתר בשמעי אחרי־כן על מאסרו, משפטו ושחרורו מטעם בית־הדין של פולין העממית, ונתחוור לי כי עיוולתיו בלבי. בראשונה העמידתני על כך רחל אוירבך שפנתה אליי וביארה לי, כי מעשה ווייכרט, שבית־הדין הפולני שיחררו, ואילו השעטנז המפלגתי של בית־הדין הציבורי אמר לאוו, כמותו כעלילת דרייפוס, ומן הדין שאתן דעתי על כך. איני יודע, על שום־מה פנתה אלי, אם מחמת התעניינותי בסופרים יהודים, או מחמת עמדתי, העשויה ללא פּשרה, לגבי תסביך היחסים היהודיים־גרמניים. על כל פּנים, אמוני אליה הניעני להתחקות על העניין, בעיקר על סמך הפרוטוקולים של בית־הדין שקיבלתים וקראתים מלה במלה, כפי שנרשמו, ובאתי לכלל מסקנה, כי היתה זו מחלוקת בין שני צדדים, כפי שנתגלעה כמה וכמה פעמים בתולדות המרות של המרטירולוגיה היהודית בגלות האפלה. זו מחלוקת, שאפשר ליישבה למעשה מתוך הכרת צד אחד כסמכות לגיטימית, ולענייננו עתה היה זה אירגון המחתרת הסמוי, וחיוב הצד האחר, ולענייננו עתה היה זה מוסד־העזרה־העצמית הגלוי, להישמע לו, אך תוכה של המחלוקת, כפי שנתברר מתוך הסתירה הקיצונה של דברי העדים המהימנים משני הצדדים, הצד המאשים והצד הנאשם, הוא דילמה, שהיא לא בלבד מכלל הפלוגתות הכאובות של העם האנושיי ביותר בנכר הלא־אנושיי ביותר, אלא אף מכלל ההתנגשויות הטראגיות־עד־עומק באתיקה האנושית, והיא שרויה בתחומו של הצד הקטיגורי, ולא כהפשטה של הפילוסופיה הגרמנית אלא כממשות שותתת־דם של הגורל היהודי.

זו דילמה, שאין לה התרה לא בכוחו של יחס ממושמע למוסד־סתרים מוסמך ולא בכוחו של כדור מטעם בית־דין סתרים, שכן הדילמה הזאת אינה מקפחת מחריפותה, בין אם חובת־המשמעת כלפי הסמכות היתה מתקיימת ובין אם זכות פסק־דין המיתה מטעמה היתה מתקיימת. מי שקרא את הפרוטוקולים ובדק יפה־יפה את גביות העדת והתעלם מן הדילמה, ראה עניינים, שהם חשובים לגופם, ובכל זאת צדדיים, אך לא ראה את העיקר. אבל בין התעלם ממנו ובין חש בו, הוא צריך להיסטוריון שסופו שיבוא ויגלה את מלוא עומקה של הדילמה, ועד אותה שעה אין העדים אלא עדים, בין היו גיבורים בין היו קרבנות. הם עדים בלבד, ואינם דיינים של עצמם, לא כל שכן היסטוריונים של עצמם.

ד.    🔗

כזאת קראתי בתוך הפרוטוקולים וכזאת קראתי מתוכם – סילקתי את הצדדיי והטפל, ועד כמה שידי הכהה הגיעה הסירותי את הקליפות, וכשנתגלה לי הגרעין, כפי שהוא מתגלה בהכרח לקורא בעל־אחריות, חשבתי, כי גם האומר, כי ווייכרט אינו זכאי לעמוד־הכבוד, אינו רשאי לומר, כי הוא חייב בעמוד־הקלון. הלכך עשיתי מה שחייב הייתי לעשות – טרחתי להוכיח, שאינו חייב במה שאינו חייב, ומעשה טירחתי בתכלית הפשטות: סיפרתי מה שאני מספר פה, כלומר מה שאני יודע ומבין בעניין הזה, ובעיקר הדגשתי, כי הבחינה המעשית של העניין היא מחלוקת, שהביאה לפסק־דין של מיתה מטעם אירגון המחתרת, והיא פסק־דין שלא הוצא במקרה לפועל, אבל קיפח כל משמעות עם תבוסת היטלר; ואילו הבחינה העקרונית של העניין היא מחלוקת של שני צדדים שעמדו בפני התהום של הכליה שנבצר מכוחם למונעה, אך רצונם היה אחד ושווה – להאריך את החיים היהודיים, להקטין את היסורים היהודיים, וברצונם זה התנגשו מרה.

הכרה זו הביאתני אל הוועד להוצאת זכרונותיו של מיכאל ווייכרט, ששני כרכיו הראשונים כללו פרשת חייו, למן פודהייץ, דרך סטאניסלב ווינה עד וארשה ובה; וכרכו השלישי כלל פרשת המוסד, שהוא עמד בראשו, הוא מוסד העזרה היהודית העצמית, ועתה בא הכרך הרביעי, שחלקו הגדול עוסק בעיקר במשפט ווייכרט. הוא הכרך היוצא לאור באחרונה, אם כי נועד לצאת לאור בראשונה – מחברו ביקש להציעו לפני ועדת־חקירה אוביקטיבית בארץ־ישראל – והוא, בעצם, בחינת צוואת שכיב מרע. לא אומר, כי אני מקבל את הטיעונים האפקטיביים והאוורסיים, שהמחבר, המתון והצונן בדרך כלל, התיר לעצמו לפעמים בחלקה הפולמוסית של ספרו, ואפילו בזוכרי, כי הכאב הוא המדבר מגרונו, אין כמה וכמה תארים של גנאי לרוחי, וכשם שלא הייתי משיא לו לקורא עצה שיצייר לעצמו את דיוקנו של הנאשם לפי סממני־הצבעים של המאשימים, כך לא הייתי משיא לו לקורא עצה שיצייר לעצמו דיוקנם של כמה וכמה מאשימים לפי סממני הצבעים של הנאשם. אך עצה אחת אני משיא לו לקורא ובפירוש מפורש, שיתעמק בחומר העובדות, המפקיח את עיני המעיין בו, להיותו מבחין בדילמה האיומה ההיא, וודאי יבין גם הוא, על שום מה נהגתי כדרך שנהגתי, בסייעי להוציא לאור אחרון ספרי מיכאל ווייכרט.

[י"ט מרחשון תש"ל]