א.    🔗

הישמר לך פן תעזוב את הלוי – היא מצוה מפורשת בתורה, וכשם שהיא חלה לפנים, על דרך הקודש, על בני שבט לוי לפי מוצאם, משוררי בית המקדש ונוגניו, כך היא חלה עתה, על דרך החולין, על בני שבטי לוי, לפי אומנותם, זמרי בית ישראל ונוגניו. בעיקר ניתן לתלות מצוה זו לגבי בני לוי ברחוב היהודים בפולין ומחוצה לה שנאלמו בהחניק צורר היהודים את קול זימרתם וקול נגינתם. שעל־כן אנו חייבים להיות זהירים ומוזהרים, שלא לשכוח בני לוי אלה, שנספו בשנות הכליה, שהביא עלינו עם־הגרמנים, בהרכיבו את היטלר ומריעיו שליטים לראשו.

ומן המוכרח היה, שיימצא מי שיראה כחובתו, חובת־קודש, ולא ינוח, עד שיוכל לבוא לרשות הרבים ובידו פינקס, שיתבקרו בה כל בני לוי אלה בפולין, ונראה בעליל את דרך חייהם, מפעלותיהם באמנות בכל ענפי היצירה המוסיקאלית ועשייתה. יששכר פאטר הוא שחובת זכרונם החי של האמנים היהודים הנספים לא נתנה לו דמי, ומתוך שהמריצתו אהבה עמוקה למילוס שלנו וסייעתו הבנה רחבה לעולם הזימרה והנגינה, חקר ובלש שנים הרבה. כבר מקורים־שבכתב והעלה מקורים־שבעל־פה, עד שהיה בידו, במיטב ידיעתו וידעותו, להושיט לנו את הספר המונח לפנינו.

ב.    🔗

המחבר הגה ורקם את ענין ספרו בהרחבה יתירה – מי שהיתה לו זיקה ממשית, יציריית לספירת הזימרה והנגינה והנה ובא, אם להעזר, בשינוי־מה ובתוספת־מה, בדברי ביאליק: שירת חייו באמצע נפסקה משום שחיי שירתו באמצע נרצחו, נכנס בספר־הזכרון. קודם כל היסוד, שכולו מבית: הזנים וכלי־זמרים ומובהקיהם; זמרי־עם וחביביהם; זמרי־בימה וכוכביהם; מנצחים של מקהלות בתי כנסת, של בתי ספר ושל חבורות עם, שחקני אופרה ותיאטראות־זוטא – הכל וכולם, שפעלו ברחוב היהודים, פירנסו את תיאבונה המוסיקאלי ועידנו את טעמה המוסיקאלי, ומילאו את חללו של הרחוב ושל הבית הנאה במזל אמנות, הוסיפו לטוות חוטיה של מוסיקה יהודית, בין בקו המסורה בין בקו החידוש, ואחריהם מוסיקאים, בין קומפוזיטורים ווירטואוזים, בין מנצחי תזמרות ומנצחי מקהלות, שחקנים וזמרים, שפעלו מעבר לרחוב היהודים ומחוצה לו, ובאשר פעלו, הביאו, מדעת ושלא־מדעת, שלהובית או לפחות, ניצוץ מביתם וממחצבתם. המחבר טרח טירחה נאמנה לספר על כל אחד ואחד את שצבר מצדי צדדים, שנדע את חייהם ויצירתם, באופן שכל ערך וערך בחינתו משולשת: הבחינה הביוגראפית, הבחינה היציריית, הבחינה הביקורתית־ניתוחית. ולענין היקפו של הטיפול שני חלקים לפנינו: הרוב ניתנו לו מדורים, מדורי־לכסיקון ממצים, וכמה עשרות, ניתנו להם, משום טעמים מסוימים, מונוגרפיות מיוחדות.

הצד השווה שבערכים, הכוללים ארבע מאות אישים, הוא מצעד מופלא של גאונות יהודית מוסיקאלית ושל כשרון יהודי מוסיקאלי, שצורר היהודים התנכל להם והחניקם, והמחבר יגע כל היגיעות להציל את זכרונם.

ג.    🔗

קיימא לן, כי עמנו היה מעודו אוהב שירה ונגינה – אדון הנביאים שר עם כל יוצאי מצרים את שירת הים, ומדרש קדום מניח להם לעוללים שישמטו דד אמם מפיהם ויכו באצבעם הקטנה: זה אלי ואנוהו; ומדרש מאוחר משתף בכך גם את העוברים במעי אמם; דוד בן ישי, רועה צעיר, מנגן לפני מלך בשר ודם, ובשבתו בעצמו על כסא מלכות הוא שר תהילותיו לפני מלך מלכי המלכים; ואגדה קדומה מניחה לו לכנורו שיתנגן מאליו בנשוב עליו רוח־חצות צפונית, ואגדה מאוחרת עושה אותו לא בלבד מנצח בנגינות בפמליא־של־מעלה, אלא נותנת בכנורו כוח לפתות ולמשוך לגן־העדן צדיקם של חסידים שהתעקש שלא יפסע פסיעה אחת, אם לא יבוא מלך המשיח.

משמע, שהאמירה: דוד מלך ישראל חי וקיים, כוונתה כי גם מעשה נגינתו חי וקיים, ובכל אשר איש יהודי יפצח רינה או יפרוט נגינה, יפול בה ניצוצו של אותו בעל־מנגן מלכותי עתיק וחדש, כאשר יפול בה ניצוצם של בני לוי, ומה שהאגדה מניחה בודאותה התמימה, אינו רחוק ממה שהמחקר מניח בבדיקתו הזהירה, כשהוא עומד, למשל, על אותם היסודות שבעבודה (ליטורגיה), המגלים שותפות, של שבטי ישראל רחוקים, ושקיימה את עצמה בעיצומם של הריחוק והגידול של ישוביהם ותולדתם, ללמדך כי מצויה ירושה משותפת וקדומה, שהיתה בידם מהיותם קרובים ומאוחדים. מבחינה זו מותר אולי לדקדק, על שום מה נאמר בלשון יחיד: שירו לנו משיר ציון, כאילו לא היו שירים הרבה אלא שיר אחד בלבד, ומותר אולי לתרץ, כי אף שהיו שירים הרבה, חשו אויבינו, כי בתוכו־של־דבר, אינם אלא שיר אחד, ואמרו: שירו לנו משיר ציון, ואבות־אבותינו בכאבם שאלו, וגם עתה בלשון יחיד: איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר.

ד.    🔗

ושמא הדין עם אמן הבימה הגדול, ר' יהושע ברטונוב, האומר כי הטעם אינו בתיבת נשיר, כי אבות־אבותינו ידעו, כי שיר ישירו, שדרכם של ישראל שהם שרים לרצונם ולכרחם; הטעם הוא בתיבת איך, כלומר איך נשיר, כי אחד הוא השיר בבית ואחר הוא השיר בנכר, והרעיון שבסיפורו הנודע של י. ל. פרץ: גלגולו של ניגון, המקיף אך את הדורות האחרונים, ניתן לתלותו בכל הדורות לקורותיהם, מאז תלינו את כנורותינו על ערבים בבבל, וסופנו הורדנום והיינו מנגנים מזמרים, וכל אותם הדורות, חשו, כנראה, כי נגינותינו וזמרותינו אינם אלא גלגול, גלגול רחוק.

כן, משהזכרנו את י. ל. פרץ, דין שנזכיר את שלום עליכם, כדי להעיר, כי, ככל המשוער, אין זה מקרה, כי חיבר את הרומן “סטמפניו” ומישנה לו הרומן “יוסילי הזמיר”, כי מחברם, שהיתה לו עין חדה לאור הצליל בחיינו היתה לו אוזן חדה לצליל המאיר בחיינו, ויקוד בפני צמד שלוחיהם הנאמנים – הכליזמר והחזן. כמין קידה כזאת הוא גם הספר שלפנינו, והיא קידה עמוקה המקיפה את כל אשר הצמד המתוק הזה העמיד בקרב פולין היהודית – את רוב הפנים ורוב הגונים של המילוס והמוסיקה בין היהודים ושלהם.

ומי יתן וספרו של ר' יששכר פאטר יהי לו המשך – על המוסיקאים הנספים בכל שאר ארצות אירופה, שהשתוללו בהם רשעי־הגרמנים, והיה מעשה הזכרון שלם.

[א' תמוז תשכ"ח]