במשך מ"ה שנות שבתי בארץ הכרתי שני יהודים פעילים ועסוקים תדיר במלאכתם, אחד בירושלים ואחד בתל־אביב, ולשניהם אין בפי כנוי אחר מאשר: הצדיקים.

האחד היה שמו דר. חנוך קלר ז"ל. השני הוא דר. יהודה מהרש"ק ז"ל.

על דר. קלר ז"ל דברתי־כתבתי במקום אחר. גם על דר. מהרש"ק ז"ל דברתי וכתבתי בחייו ובמותו. אך עם העלים האלה אוסיף עוד משהו.

הכרתיו עוד לפני בואו ארצה. נפגשנו־חלמנו פעמים מספר בברלין, בהיות עוד זו עיר מעטירה בתרבות גבוהה, ובה חיים ציוניים צעירים שוקקים, ובה גם קהילה מפוארה לעדת החרדים. נפגשנו פעמים אין מספר בארץ בעבודה, בצבוריות, בלמודים, ובאחרונה, כאשר היתה עליו יד ה' הקשה, והוא התפתל במחלתו, התפתל והתאזר וישב על התורה ועל העבודה, ולא נתן תפלה בה', לא בדיבור ולא במחשבה.

מהות אחת וצביון אחד מימי הנוער והזוהר בגולה ועד ימי הגויעה בארץ.

נפגשנו וגם ישבנו ועבדנו ושוחחנו. דברנו שונות. רק שני דברים לא עברו על דל שפתיו, ואפילו בשיחה אינטימית: מעולם לא דיבר בשבח עצמו, לא הבליט לטובה איזה קו שהוא, לא התאונן על איזה קיפוח שהוא, לא תבע מאומה לעצמו; ומעולם לא דיבר בגנותם של אחרים, לא הקטין את זכותם. בשני הדברים האלה דמה לרעהו אשר בירושלים. –

במקדש חייו עמדו שני ערכים גדולים: תורה ועבודה. תורה לשמה ועבודה לשמה. “ללמוד וללמד, לשמור ולעשות”. השקדנות היתה תכונה טבעית. יום התורה והעבודה הכיל תמיד קרוב לעשרים שעה. הוא לא הפליא בהברקותיו, אבל הוא ידע תמיד את פרקו. אם נתפס לעתים לעניני צבור, הרי לא עברו ימים מרובים והוא חזר לאוהל תורה. אם היה כל השנים בצמרת המורים, הרי היה התוכן: לימוד והוראה.

על הצלחתו בשדה־פעולתו מדברים פה אחרים אשר התבוננו בו מקרוב בשדה זה ולמדו מדרכיו. אך ברצוני לציין: הוא היה מחצי התריסר הראשונים אשר לפני יובל שנים הקדישו לרצונם את חייהם להיות מורים לעם ישראל בארץ ישראל. לשם זה ביקרו באוניברסיטאות רכשו נסיונות והשתלמות ובסיימם את הכנותיהם ועלו מיד ארצה כסנוניות הראשונות המבשרות את בוא האביב.

מלמדים היו בישראל מימות דור ודור. מורים יש בישראל זה דורות אחדים. מלמדים־מורים־מנהלים כמפלסי נתיבות בממדים גדולים היו וישנם רק מעטים, ספורים, בודדים. אחד הדגולים ביניהם היה דר. יהודה מהרש"ק. הוא והרא"מ ליפשיץ ז"ל הם שיצרו את החנוך הדתי לרבבות תלמידים בארץ ובגולה בשדה החנוך החדש. –

בעודו בעצם כח עבודתו פגעה בו, כרעם ביום בהיר, מחלת־השיתוק. פגיעה איומה וקשה. הרופאים המומחים אמרו נואש. ואמנם תשעת הירחים הראשונים כאילו אישרו את פסק־הדין החמור. כמעט שלא הבהב אף זיק של הכרה. אך הם עשו את החשבון בלי רעיתו, בלי הגב. אולגה. היא לא קיבלה ולא אישרה את פסק־הדין. היא הגישה ערעור נמרץ. יום יום ושעה שעה. זו אחת הדוגמאות הנפלאות של אהבה ומסירות במאבק בלתי פוסק עם איתני החיים והמוות. והאשה הקטנה והחלשה נצחה. לאט־לאט שבה ההכרה. אצבע אחר אצבע וצעד אחר צעד. עברו עוד מספר ירחים ובהכנסי לביתו מצאתיו שוב יושב ליד השלחן, ליד החומש והגמרא ושאר הספרים. השיחה התנהלה כאילו לא היו יסורים קשים מעולם. אך עוד יסורים חדשים התרחשו. הוא סבל קשות וגם בכה והתפתל, אך בהניח לו, שוב רוח טובה שעשעה את בתי נפשו, שוב לנה בת־צחוק על שפתיו ועל שמורות עיניו, ושוב קלחה שיחה נעימה והכרת טובה על האוצרות הטובים שבאוצר־החיים. מין “איוב” בלי התמרדותו של איוב. אם הקב"ה בוחר לו “אוביקטים” כדר. חנוך קלר ז"ל ודר. יהודה מהרש"ק ז"ל, ודאי שהבחירה עולה יפה. –

*

בין הכתבים האלה בולט המחקר על שבי ציון לפי מקורות האגדה התלמודית והמדרשית. על טיב המחקר הזה מייחד את הדבור ידידו מאז דר. בוגר בהקדמה מענינת מיוחדת. דר. בוגר היה עד־ראיה לעבודתו של דר. מהרש"ק במחקר הזה. הוא ראה את שקדנותו בחיפוש ובחישוף המקורות העברים ובבירור הדברים בספרות המדעית של אז. אף־על־פי שכבר עבר כיובל שנים מזמן כתיבת המחקר הרי ערכו וחשיבותו בעינם עומדים. בקיאות, דיוק גם בפרטי פרטים ושיקול־דעת זהיר נראים בכל שורה ושורה. ובחירת הנושא הזה לעבודת הדוקטורט היא מצד עצמה תעודה מענינת מן הימים ההם. מראשית זריחת הציונות המדינית־ההרצלאית. אכן דר. מהרש"ק ז"ל גם הקדיש את המחקר הזה (במקורו הגרמני) לאחד ממקורבי הרצל ונושאי־כליו, “ללוחם מלחמת ישראל החדשה הדר. יחיאל צ’לינוב”. את עבודת התרגום עשה באמונה הסופר ירוחם טולקס. כמובן, שאת המקורות העברים נתן בצורתם המקורית.

שאר החומר שניתן בקובץ הזה מתיחס בעיקר לבעיות החנוך הדתי־המזרחי, שדר. מהרש"ק נתן להן את מיטב שנותיו, כחו ואונו. כמו כן כמה מאמרים ורשימות כלליות ומדעיות. את הקובץ מסיים המדור “נפש לזכרו”, שבו באים דברי הערכה ליובל הששים וליובל השבעים ודברי הספד לאחר פטירתו.

הקובץ הצנוע הזה הוא מנחת־זכרון. מנחת אהבה של ידידים ומעריצים, של חברים ותלמידים. הוא נתאפשר הודות למוסדות והסתדרויות, שראו חובת־כבוד לעצמם לשאת בהוצאותיו. העריכה נעשתה בידי ד"ר ש. ב. פלדמן. לכל המסייעים תודה מקרב לב.

ירושלים, כ' בניסן. תשי"א

ר' ב.