להופעת ספרו “תקופת שבי ציון לאחר גלות בבל, לפי המקורות בתלמוד ובמדרש”

לא אבוא לספר הפעם על הדר. יהודה מהרש"ק, הידיד והחבר במשך יובל שנים; לא על היהודי הנאמן עד למסירות נפש, בלי כל נטיה להסתגלות לסביבה המתנכרת; הציוני בלב ונפש, המכוון את כל רגעי חייו למטרה אחת – תחית עמו וגאולת מולדתו; המורה העברי העובד מתוך הכרה שזהו תפקידו בחיים; וגם לא על האיש, האדם התמים, סמל היושר והפשטות בהליכותיו עם הבריות, כפי שהכרנוהו כולנו, וכפי שהעריצו את אצילותו ותמימותו אנשי מלרבג 9 בברן, וכל יתר מכריו, בני־ברית ושאינם בני־ברית, ובתוכם מורנו הפרופיסור קרל מרטי זכרו לברכה, שהטה חסד לקבוצה הקטנה: מטמן, מוסנזון, מהרש"ק והח"מ, המתכוננת להוראה בארץ־ישראל, אבל חבה יתרה היתה לו ליהודה מהרש"ק, ועל היחס הזה בין הפר' קרל מרטי מברן אשר בשוייץ, אחד מעמודי התווך של הספרות המדעית לחקר המקרא בזמן ההוא, ובין הסטודנט היחידי יהודה מהרש"ק מגזע הגאון ר' שמואל קיידנובר משקלוב, הנני להביא זכרונות אחדים, מתוך הקשר הישיר, שהיה לי עם שניהם בתקופת חיינו ההיא.

הפר' קרל מרטי היה העורך הראשי והמו"ל של פירוש־היד הקצר לכתבי הקודש¹ בחברת ראשי המדברים במקצוע זה; היה איש ליברלי מאד בדעותיו ובהליכותו עם תלמידיו המרובים, היה שקוע ראשו ורובו בחקירת כתבי הקודש של התנ"ך דווקא ועבודת הדוקטורט של מוסנזון על “ארץ ישראל בשירת הנביאים” היתה לפי רוחו; אבל העבודה של מהרש"ק: “שבי ציון עפ”י אגדות התלמוד והמדרשים", פרשה, היוצאת מעבר לתקופה הקנון הביבלי שלו ואפילו מחוץ לסגנון והשיטה המסודרת של שפת המשנה, שהיתה עוד מובנת לו, וחודרת אל עולם ה"תוהו ובוהו" של האגדה והמדרשים, היתה זרה לו, לא רק מחוג המבט של השפה המעורבת של ספרות זו, שנכתבה במאות השלישית, הרביעית והחמישית אחרי הספירה, ואנו נבוא לחפש בה תעודות הסתוריות על המאורעות של המאות החמישית–השלישית לפנה"ס, תקופה שבה מבקשים ומוצאים חבריו התיאולוגים את עקבות או הקדמות לעקבות המשיח בה' הידיעה, כל זה היה בתחילה כפרק שלא מהמסכת שלו, אבל מתוך היחס הלבבי אל יהודה מהרש"ק החל להתענין בשטח עבודתו וחקירתו המדעית, ולהסתכל בתשומת לב מיוחדת, איך ידע הצעיר הזה להכניס סדר ומשטר בתוך הים הנבוך הזה של הספרות התלמודית, ולהקים מהחומר הגלמי הזה תמונה כרונולוגית הסטורית לתקופה מענינת זו של שיבת ציון או תקומת העדה “ענטשטעהונג דער געמיינדע” בשפת חוקרי המקרא הלועזים. עלה בידו של מהרש"ק לקבוע לא רק את הערך הפיוטי של האגדה העממית, כי־אם גם את ערכה הספרותי והמדעי ההסתורי להכרה ולהבנה של תולדות עמנו ודברי ימיו.

האגדה, אומר מהרש"ק, מספרת את העובדות כפי שתאר אותן העם בתקופתן, וזה אולי יותר חשוב מחוג המבט ההסטוריוגרפי מאשר דו"ח יבש של פקיד השלטונות בזמנו. ההשפעה של המאורעות על החיים משתקפת דווקא בתאור הפיוטי של האגדה העממית, ובכל אופן יש לה לאגדה ערך קולטור־הסתורי לא פחות מאשר תאור המאורעות ההסטוריים לכשהם לעצמם.

השקפתו המדעית הזאת, שהוא הרה והגה במשך שנות למודיו על ספסלי הישיבות בטלז ומיר ובאוניברסיתאות בברלין ובברן, היתה פרי עבודה כבירה מאומצת של אוסף חומר ענקי של קטעי האגדות מתלמוד בבלי וירושלמי, מדרש רבא, תנחומא, שוחר טוב, ילקוט שמעוני, ילקוט המכירי, תוספתא, פסיקתא רבתי, פסיקתא דרב כהנא, פרקי דרבי אליעזר, מכילתא, סדר הדורות ועוד שלא סומנו ברשימותיו. לכל אגדה ואגדה קבע לפי התוכן והצורה את תקופתה ולכל אחד משמות התנאים והאמוראים ורבנן סבוראי סימן את זמנו ואת סביבתו ובני דורו על יסוד החקירה המדעית ההסתורית של זמננו. ועל יסוד כל החומר הרבגווני הזה השכיל להקים את הבניין ההסתורי לסדר התקופות של שיבת ציון: מצב הגולים בבל; אורך תקופת גלות בבל; כורש ודריוש; העליה הראשונה; זרובבל ובנין הבית; הנביאים האחרונים, עזרא ונחמיה; השומרונים; אנשי כנסת הגדולה ושמעון הצדיק.

אנשי כנסת הגדולה! בזמנו ובמקומו היתה זו העזה מיוחדת לדבר על אפשרות קיומה של כנסת זו. ובעיקר התפלא הפר' מרטי, איך בחור תמים זה, נאמן וממושמע לחקירה המדעית, הגיע לאפיקורסות זו לכתוב ולהוכיח את קיום אנשי כנסת הגדולה, בשעה שכל גדולי המדע של חקר המקרא נמנו וגמרו, שכל זה לא היה ולא נבא אלא משל הוא, פנטסיה מחוסרת כל יסוד הסתורי בשפתו האדיבה של ולהויזן. ואלו יהודה מהרש"ק משקלוב העיז להטיל ספק בודאות הנחה זו, ומביא לשם הוכחת דעתו זו עשרות קטעים מהספרות התלמודית והמדרשים, המספרים לפי תומם על הכנסת הגדולה הזאת כדבר הסתורי ידוע, וברור לכל שאין איש מטיל ספק בו, וכי הסנהדרין שבאו אחרי כנסת זו אינם אלא כנוי יווני לכנסת בתקופת שלטון הסילוקים בישראל.

הפר' מרטי עיקב אחרי התפתחות עבודת יצירה זו של מהרש"ק צעד אחרי צעד בהתענינות מיוחדת לא רק בגלל התגלות הזוהר הפיוטי של האגדה העממית שלנו כי אם גם מתוך יחס של אהדה לבחור הישיבה, החי־לפי שהוא ידע את המצב – בצמצום ובדחקות וממית את עצמו באהלה של תורה לשמה, ובהגיעו לפרק האחרון של אנשי כנסת הגדולה, היסס הפרופיסור מרטי אבל לבסוף שם הרב את ידו על כתפו של תלמידו וסמך: “נצחתני, בני, נצחתני, עלה בדרך זו של חפוש האמת, עלה והצלח!” בשביל הפר' מרטי זה היה אולי נצחון האמת ההסתורית על השגרה המקובלת, אבל בשביל יהודה מהרש"ק שלנו היה זה נצחון מקורות המסורת שלנו על טיח תפל שמטיל בנו העול הרוחני של הזרים.

רציתי בזכרון דברים אלה לעורר את תשומת לב חבריו ומאות מאות תלמידיו הותיקים על שיטתו המדעית המקורית של הד"ר יהודה מהרש"ק בחקר דברי ימינו על פי המקורות המסורתיים שלנו, שבהם ניתנת לנו אספקלריה על תולדות עמנו בהירה ונכונה יותר מאשר שאיבת ידיעות ממקורות זרים, שלא הכירו את עמנו או התנכרו לו.

ואני מודה לידידי הטוב ר' בנימין, שנתגלגלה לי זכות על ידי זכאי להשתתף בשורות אלו לזכר עלית נשמתו של חברי היקר, רבי יהודה מהרש"ק, מנוחתו עדן.

ד"ר חיים בוגר.