(לפי המקורות בתלמוד ובמדרש)

 

מבוא    🔗

כל עם ועם יש לו בהקבלה לדברי ימיו הכתובים גם השלמה נוספת באגדות, שהן מסורות בעל פה על מאורעות היסטוריים, שמחולליהן האלמוניים בדרך כלל ואמיתותן ההיסטורית אף היא מוטלת על פי רוב בספק. ימי האגדות כימי האומה, כבר הצעדים הראשונים, שהשבטים ובתי־האבות השונים צועדים יחד בעודם פראים למחצה כדי לרכוש לעצמם מולדת, מלווים הם על ידי האגדה, המתפתחת אחר כך ועוברת מדור לדור עד שאותו עם מתחיל לחיות חיי תרבות מסודרים. רק עתה באה ההיסטוריוגרפיה הלאומית לידי התגלות, והיא מטיבה לתאר את המאורעות והמעשים ההיסטוריים ביתר רצינות ואובייקטיביות מכפי שעשתה זאת האגדה שבעל פה.¹

אולם מבּוּעה המפכה של האגדה אינו נסתם עם התגלותה של ההיסטוריוגרפיה. הן היסוד האמיתי והסיבה האחרונה להתהוות האגדה טבועים עמוק בתכונותיה הטבעיות של נפש האדם. וצדקו מאוד דברי ברנהים, שאמר: “הדמיון וצורך אסתיטי מסויים הכרוך בו ממלאים בהתהוות האגדות תפקיד רבגוני²”. אולם צורך זה מצוי לא רק אצל הדורות האחרונים, הרחוקים מרחק זמנים מן המאורעות, אלא גם בני אותו דור עצמם מודרכים על ידו, מושפעים הימנו ונשמעים לו. ההמון הגדול אינו רוצה לקבל את החיים ההיסטוריים כהווייתם על כל מאורעותיהם הפשוטים והממשיים, אלא אדרבה: הוא מבקש להדר אותם ולשוות להם צורה אחרת לפי טעמו ורוחו. וכך אנו רואים אמנם, שגם בשלב העליון של ההתפתחות, ואפילו בזמן החדיש, אין התהוות האגדות עוברת לחלוטין מן העולם³. ואין כמובן לבאר תמיד את האגדות ולהעמידן על מגמה מכוּונת, כפי שעושים זאת לעתים קרובות, אדרבה, על פי רוב הן נקיות הימנה. הן בוקעות ועולות בדומה לשירת העם האמיתית מתוך תוכה של נשמת העם בדרך עממית שלא מדעת. דמיון העם בא גם לידי גילוי באותם הזכרונות עצמם על המעשים הכבירים והאישים המפורסמים, שהעם חוללם והולידם במשך חייו ההיסטוריים והנמסרים לדורות הבאים אם בכתב ואם במצבות זכרון. דמיון העם משלים את החסר, שההיסטוריוגרפיה עלולה תמיד להראותו; הוא מפרש ומרחיב את העובדות והאישים בקווים שכמעט לא נרמזו כל עיקר בהיסטוריה. המון עם זה אוהב, למשל, לתאר אצל חביביו הגבורים ואנשי־השם דווקא את שנות־נעוריהם בעתרת צבעים ססגוניים משום שההיסטוריה הממשית אינה עוסקת בכך לחלוטין או עושה זאת רק במקוטעין⁴. בשביל התהוותן והתפתחותן של האגדות חשוב שהן תמסרנה ותעבורנה מפה לפה. שכן תוך כדי כך הן באות במגע תמידי עם דמיון העם ועל ידו כך הן עומדות בחיוניותן ורעננותן ובמרוצת הזמנים הן מתגבשות גיבוש שלם בתכלית. הדמיון והזכרון משמשים איפוא מקורות ראשונים להתהוותן של האגדות.

מכאן אתה למד מה רבה חשיבותן של האגדות להבנת חייו של העם. העיון באגדותיו של עם מן העמים יש בו בראש וראשונה, נוסף לגרעין ההיסטורי שהאגדה פותחת בו, משום משמעות היסטורית־רבותית בעלת חשיבות רבה. מבטו החד והחודר של ההיסטוריון ידע תמיד להכיר ולמצוא בתוך שכבותיה ושלביה השונים של האגדה את התפתחותו הרוחנית והכלכלית של כלל העם כפי שהלכה והשתלמה בזמנים שבהם נולדה והתהוותה האגדה⁵. נמצא שהאגדה היא אחד מנושאי־המחקר החשובים ביותר בחקר דברי ימיה של אומה שאין לו להיסטוריון להתעלם ממנו.

בחקר דברי ימיו של ישראל זנחו ולא שמו לב זמן רב במידה מספקת לספורים כפי שהם מצויים באגדה שלנו. רק עם בואו של צונץ, “אביה של חכמת ישראל”, שהתקין שיטות מדעיות לחקר האגדה, החלו להשתמש בספורים שונים שבאגדה. כי בה משמשות אגדות עממיות ואמנותיות בערבוביה, וקשה מאוד להפריד ביניהן. שעה שהאגדה האמנית באה לעולם תוך דרישת המקראות⁶ בבתי־הכנסיות רק במאה הראשונה לאחר ספירת הנוצרים, הרי הקדימה אגדת־העם את זו, ועקבות מסורותיה מובילות אותנו עד למאות הקדומות. בחלק זה של האגדה אפשר למצוא פה ושם, לאחר חקירה מדוקדקת והפרדת השכבות השניות במעלה, גרעין היסטורי ישן נושן⁷.

מלבד זה הרי אין בכוונת החיבור הזה להעלות מתוך האגדה סממנים היסטוריים נוספים לתקופת התקומה, אלא אנו מנסים אך ורק לתארה כמות שהלכה והתגבשה במשך הזמן אצל הדורות המאוחרים. אין עבודה זו מתכוונת אלא לתת תמונה הגיונית מלוכדת מן הידיעות, השגשוג והחשיבות של תקופה היסטורית מסויימת בתולדות ישראל כמות שאנו מוצאים זאת בספרות המאוחרת בתלמודים ובמדרשים בערבוב ובלא סדר. וכדי לקבל תמונה אחידה סידרנו את החומר המפוזר בהתאם לרציפות הזמנים והעניינים. דברי החכמים נסדרו בכל פרק לפי זמן המחברים והדרשנים, ולפני כל פרק ופרק נסינו לתת תיאור היסטורי קצר על התקופה המדוברת. וכן גם השתדלנו להבליט את השינויים שבחומר האגדי שלאחריו ולבאר את סיבתם של שנויים אלה. שינויי־נוסחאות הנוגעים לאותם הנושאים עצמם הבאנום רק בפרק א', אך בדרך כלל רמזנו בהערות על מקור מוצאם של השינויים.

ביבליוגרפיה    🔗

אבות דרבי נתן

ר' מאיר איש שלום: פסיקתא רבתי וינה 1880.

בוּבר ש: פסיקתא דרב כהנא, ליק 1868.

בית המדרש מהדורת ילינק 1843–1877.

הלפרן: סדר הדורות.

ווייס: דור דור ודורשיו.

יוסף בן מתתיהו: נגד אפיון, קדמוניות.

ילקוט המכירי, מהד' י. שפירא, ברלין 1894.

ילקוט שמעוני מאת ר' שמעון הדרשן.

מדרש עשר גליות, מהד' ילינק ב"בית המדרש".

מדרש ילמדנו, ווירונא 1895.

מדרש רבה.

מדרש שכל טוב, מהד' בובר וילנא 1885.

מכילתא, מהד' איש שלום וינא 1870.

משלי ישוע בן סירא.

סדר אליהו, מהד' איש שלום, וינא 1900.

ר' עזריה מן האדומים: מאור עינים.

פסיקתא דרב כהנא, מהד' איש שלום וינה 1880.

פרקי דרבי אליעזר, וילנא 1838.

צונץ: הדרשות בישראל.

קוהוט: ערוך השלם.

קירכהיים: כרמי שומרון.

קרוכמל: מורה נבוכי הזמן.

שד"ל: נספחות לכרמי שומרון של קירכהיים.

ר' שמעון בן צמח דוראן: פרוש למס' אבות.

תוספתא מהד' צוקרמאנדל.

תוי"ט למס' אבות.

תלמוד בבלי וירושלמי.

 

פרק ראשון: מצב הגולים בבבל    🔗

גולי יהודה הראשונים הובאו יחד עם יהויכין לבבל (597). הם היו משמנה ומסלתה של האומה, מן השרים והכוהנים, גבורי החיל, החרש והמסגר (מל"ב כד, יד; יחזקאל סו, ג). אם לדון לפי עדות בני דורם, ירמיהו ויחזקאל, לא היה מצבם חמור ביותר. הם התיישבו בכפרים כבני־חסותו של המלך והורשו לבנות בתים, לטעת גנים ולעסוק במלאכתם⁸ (ירמיה כט). הם ישבו צפופים בהמוניהם וכמה ממשובותיהם נמסרו לנו גם בשמותיהן, כגון תל־אביב (יחזקאל ג, טו), כספיא ואהוא (עזרא ח, טו, יז). הם נהנו מחופש־התנועה, וזקני ישראל היו באים, למשל, אצל יחזקאל כדי לדרוש שם את ד' (יחזקאל ח, א; כ, א). וכן גם לא אסרו עליהם מלקיים קשרים עם בני מולדתם שנשארו שם, ולמעשה קיים היה אמנם מגע תמידי בין הגולה ובין הארץ (יר' כט; יח, לג, כא). הבבליים לא התערבו בענייניהם הפנימיים⁹. “שוב קם ועלה הארגון לפי המשפחות שבראשן עמדו הזקנים”¹⁰. כל זכויות המשפחה נשארו בתוקפן ואפילו ה"נתינים" מלשעבר ועבדי המלכות תלויים היו באדוניהם כמקודם (כפי שיש להסיק זאת בעזרא ב, נה; נחמיה ז, ס)¹¹. ואף על פי כן הרגש הרגישו בלא ספק באבדן בית מקדשם, וכל הגותם ומחשבתם היו משום כך מכוּונות למולדתם הרחוקה מקום שם יכלו לקיים באין מכלים את כל עבודות הפולחן¹². מתוך כך לא נואשו הגולים מתקווה לשוב במהרה למולדתם וקיוו שגאולתם תבוא, עפ"י איזה נס, בקרוב בימיהם. בהשפעתם של נביאי השקר, שהעם היטה ברצון אוזן קשבת לדבריהם, הכתה תקווה זו שורש בלבות הגולים. ירמיה ויחזקאל קדשו מלחמה על נביאי־שקר אלה שהיו ממש למכת הציבור¹³ וניבאו להם גזר דין קשה (יר' כט, ח, טו, כד; יחזקאל יג). בראש להקת נביאים זו עמדו כנראה אחאב, צדקיה ושמעיה, משום שדווקא שמותיהם של אלה נזכרים באגרת ששלח ירמיהו לבני הגולה.

גלות בבל היתה בדרך כלל, לפי המקורות העתיקים, נוחה מאוד וללא רדיפות והתאכזרויות מצד הבבלים¹⁴. ברם, אחרת לגמרי מצטיירת לנו תמונה זו במסורת היהודים כמות שהיא מצוייה בתלמוד ובמדרש. כאן אין אף רמז כלשהו ליחסו הטוב של נבוכדנאצר כלפי הגולים ששתלם כביכול במולדת חדשה, וכן גם אין כל זכר לא לזכויות שניתנו להם ולא למצבם הטוב. אדרבה: נבוכדנאצר עומד בדרגה אחת עם טיטוס ואדריינוס והוא מכונה רשע. הגולים לא הובאו לבבל כמתיישבים אלא הוגלו כעבדים כבולים בקולרין, רעבים, צמאים וערומים, ללעג ולקלס בעיני העמים שכניהם – כך גלתה יהודה לגלות בבל.

תיאור מזעזע זה עומד בסתירה למציאות ויש לראותו כתוצאה מהזמן הקשה שנתרגש ובא אחר כך על ישראל. ברם יסוד וסמך לדעות אלו על גלות בבל אנו מוצאים כבר בכתה"ק אצל מחברים שייתכן וידעו על המצב בגולה רק מפי השמועה בלבד או שעסקו בו בדרך פיוטית וחיו בזמן הגאולה על ידי כורש או אפילו לאחריה. ישעיהו השני¹⁵ כבר מדבר על הגלות בלשון אחרת מזו של ירמיה ויחזקאל: “שתים הנה קוראתיך מי ינוד לך השוד והשבר והרעב והחרב מי אנחמך בנים עלפו בראש כל־חוצות כתוא מכמר” (יש' נא, יט–כ). או “קצפתי על־עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על־זקן הכבדת עלך מאד” (שם מז, ו). לשון זו אנו מוצאים גם במשא בבל¹⁶ בישעיה יג, א–יד, כג: “והיה ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עבד־בך, ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת ניגש שבתה מדהבה, שבר ד' מטה רשעים שבט משלים, מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה” (שם יד, ג–ו). גם בנבואה על בבל שבירמיה נ–נא¹⁷ המאוחרת הרבה מתוארת הגלות בלשון זו: “אכלני הממני נבוכדנאצר מלך בבל הציגני כלי ריק בלעני כתנין מלא כרשו מעדני הדיחני. חמסו ושארו על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים” (יר' נא, לד–לה). גם מזמור קל"ז¹⁸ מתאר בדברים מזעזעי לב את כל העלבונות והפורעניות שמצאו את הגולים ומסיים בקריאת נקם ושלם: “בת־בבל השדודה¹⁹ אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז ונפץ את־עולליך אל־הסלע”!

גרץ²⁰ אמנם רוצה לייחס את כל הקטרוגים הללו לזמנו של נבוניד, ושטאדי²¹ – למפלגה שנטתה אחרי מצרים. אולם כל המקומות כולם המתארים את הפורענות ואת קשי־השעבוד יש לייחסם לכל אורך ימי הגלות על שום שכל עיקרם של נאומי ההאשמה נאמרו בשם כל העם כולו ונגד בבל בכלל.

בסופו של דבר דומה עלינו כי הצלחנו להוכיח שתיאור המצב בגלות בבל כמות שהוא מצוי בתלמוד ובמדרש והעומד בסתירה לזה ההיסטורי, ראשיתו כבר נעוצה בכתה"ק. תפיסה זו הלכה וגברה במסורת והיתה לשלטת בתודעתו המאוחרת של העם. דעה זו הלכה והתפתחה כל צרכה באגדה שעה שעל המצב לאמיתו לא נשתמרו לנו אלא רמזים מועטים בלבד. החיים, כאמור, גרמו וודאי לכך, שהאגדה העממית (האלמונית) נטפלה דווקא לכוון הקודר ועסקה תוך קורת רוח מסויימת בכל חוויותיו של העם בגלות בבל.

מדברי תנאים    🔗

“כה אמר ד' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי שקר וגו', וכתיב: ולקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר: ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש” (ירמיה כט, כא–כג).

“אשר שרפם” לא נאמר, אלא “אשר קלם”; אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי²²: מלמד שעשאן כקליות²³ “יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם” (יר' כט, כג). מאי עבוד? אזול לגבי ברתיה דנבוכדנאצר. אחאב אמר ליה: כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה; וצדקיה אמר: כה אמר ה' השמיעי אל אחאב. אזלה ואמרה ליה לאבוה. אמר לה אלהיהם של אלו שונא זימה הוא כי אתו לגבך, שדרינהו לגבאי. כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה. אמר להו: מאן אמר לכון? אמרו: הקדוש ברוך הוא! “והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי אסור²⁴?!” אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו, לדידהו לא אמר להו לדידן אמר לן. אמר להו: אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה. אמרו ליה: אינון תלתא הוו ואנן תרין²⁵. אמר להו: בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו. אמרו: יהושע כהן גדול. סברו ליתי יהושע דנפיש זכותיה ומגנא עלן. אחתיוהו שדינהו. אינהו איקלו, יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה, שנאמר: ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה': וכתיב: ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן²⁶ (זכריה ג, א–ב). אמר ליה: ידענא דצדיקא את, אלא מאי טעמא אהניא בך פורתה נורא, חנניה מישאל ועזריה לא אהניה בהו כלל? א"ל: אינהו תלתא הוו ואנא חד, א"ל: והא אברהם²⁷ יחיד הוה? התם לא הוו רשעים בהדיה ולא אתיהיב רשותא לנורא, הכא הוו רשעים בהדי ואתיהיב רשותא לנורא. היינו דאמרי אינשי: תרי אודי יבישי וחד רטיבא, אוקדן יבישי לרטיבא (סנהדרין צג).

בשנוי נוסח    🔗

רבי יוחנן²⁸ היה אומר: עלו ישראל לבבל ולא הניחו את מעשיהם הרעים. אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נעשו רופאי שקר והיו מרפאין את נשי כשדים ובאים עליהם בתשמיש המטה. שמע המלך ואמר לשרפם. אמרו שניהם: יהושע בן יהוצדק איש צדיק הוא יבוא עמנו, בזכותו אנו ניצולין. אמרו לו: אדוננו המלך! האיש הזה היה עמנו בכל דבר. צוה המלך לשרוף את שלשתן באש וירד מלאך מיכאל והציל את יהושע משרפת אש והעלהו לפני כסא הכבוד, שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול ושניהם נשרפו באש²⁹, שנאמר: אשר קלם. “אשר שרפם” אין כתוב כאן, אלא “אשר קלם”, הא למדנו שנתחרכו שערותיו בעוונותיהם (פרקי דרבי אליעזר פל"ג).

בשנוי נוסח בעלום שם    🔗

ורגלים ממהרות לרוץ לרעה (משלי ו, יח). זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים ולא דים, אלא משגלו לבבל היו מוסיפין חטא. ומה עשו בירושלים? נביאי שקר היו ולא הניחו אומנותן בבבל והיו מסרסרין זה לזה בעבירות. היה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי מלכות בבבל והיה אומר להם: הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך, והוא אומר לו: הרי היא לפניך הכנס³⁰. היה מתיחד³¹ עמה ואומר לה: הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, לכי ושמשי עם צדקיהו בן מעשיה והולידי ממנו נביאים, והיתה שומעת לו ומשלחת אחר צדקיה והוא בא ומשמש עמה. וצדקיה בן מעשיה אף הוא כך היה עושה. היה מסרסר לאחאב. וזו אומנתן שלהם³². בוא וראה כמה היו רשעים! הוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים. היתה אשה מעוברת רואה³³ אחת מהם אומרת לו אם נביא אתה מה אני מעוברת זכר או נקבה? והוא אומר לה: זכר, היה יוצא לשכנותיה ואומר: נקבה תלד פלונית. אם ילדה זכר אומרת נתקיימו דבריו של נביא, ואם ילדה נקבה שכנותיה אומרות לה כך אמר לנו הנביא אלא שלא רצה ליצר לך³⁴. היו עושין כך עד שהגיע לשמורת³⁵ אשתו של נבוכדנצר. נכנס צדקיה אמר לה: הקב"ה שלחני אליך לכי ושמשי עם אחאב ותולידי נביאים. אמרה לו איני יכולה לעשות אלא על דעת בעלי אלא יבא ונודיענו שהוא חפץ בדבר זה. הלכה אצל בעלה ואמרה לו לנבוכדנצר שלח בשבילם ובאו שניהם, ואמר להם כך אמרתם לאשתי אמרו כן הקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים. אמר להם והלא שמעתי על אלהיכם שהוא שונא זימה ועל שפרץ זמרי³⁶ בזימה עשרים וארבעה אלף נפלו בשבילו, ואתם אומרים כך שמא חזר בו. אם אתם נביאי שקר או נביאי אמת איני יודע, אלא כבר בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים ונפלו לתוכו ויצאו חיים ושלמים. ולכם איני מסיקו אלא יום אחד ונשליך אתכם לתוכו; אם תנצלו מן הכבשן אני יודע ודאי שאתם נביאי אמת ונעשה על פיכם כל מה שתאמרו. אמרו לו חמו"ע שלשה היו ואנו שנים, והנס נעשה על ידי שלשה. אמר להם: יש כאן שלישי כיוצא בכם? אמרו יהושע כהן גדול, והם חשבו בלבם לומר שעל זכותו הם ניצולים. הביאו ליהושע הכהן, השליכוהו עמהם לתוך הכבשן שניהם נשרפו ויהושע הכהן הגדול ניצול, שנאמר (זכריה ג, ב) “הלא זה אוד מוצל מאש”. ומן אחאב וצדקיה לוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר: "ישימך אלהים כצדקיה וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש (יר' כט, כג). מי גרם לרשעים אלה לישרף? על שרצו ברגליהם אחר התועבות ועברות (מדרש תנחומא והוא מדרש ילמדנו פרשת ויקרא).

[השווה להלן שינויי נוסח ד ילקוט יר' שט; ה פסיקתא דרב כהנא פיסקא כה.]

אמוראים    🔗

אמר ר' יוחנן: הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג בהם נבוכדנאצר הרשע. כשהיו שרויים בארץ לא היו שותים אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות, וכיוון שגלו לבבל שתו מים מפרת ומתים מהם הרבה. לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם, ועל מיתתם שמתו בדרך ולא הניחם לקוברם, ועל ההרוגים שהרגו בהם פרת³⁷. ולא עוד אלא שהיה נבוכדנאצר הרשע יושב בספינה, הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר³⁸, שנאמר: “וכשדים באניות רנתם” (יש' מג, יד), וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר. נשא נבוכדנאצר הרשע את עיניו וראה אותם³⁹. אמר לעבדיו: מפני מה הולכים הללו בקומה זקופה בלא משאוי? מיד הניחו משאוי על כתפם עד שנכפפה קומתם וכך אמרו על עצמם: “על צוארינו נרדפנו” (איכה ה, ה). באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שועתם למרום (פסיק"ר כח והשווה גם ילק תתפד).

אמר רבי תחליפא בר קרויה⁴⁰: באותה שעה⁴¹ נכנסו כל מלאכי השרת⁴² ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו לפניו: רבונו של עולם! עולם ומלואו שלך הוא; לא דייך שחרבת דירתך של מטה, אלא שתחריב גם בית דירתך של מעלה? אמר להם: רדו מלפני ושאו את משאו מעל בני. מיד ירדו לא מלאכי השרת בלבד, אלא אף הקב"ה נשאו עמהם (פסיק"ר כח).

דרש ר' יצחק⁴³: “על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו” (תהלים קלז, ב). בוא וראה עפרה של ארץ ישראל לתשובה⁴⁴. עד שהיו בארץ ישראל היה ירמיה אומר להם: עשו תשובה עד שלא יתחתם עליכם גזר דין, ולא קיבלו. כיון שגלו היו נוהגים קדושה במצוות, נטלו כנורותיהם ותלו אותם בערבות (שם ילק' תתפד).

א"ר חסדא⁴⁵: וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו. משום דצדיק ה' וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו? אין! צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו ועוד גלות יכניה קיימת⁴⁶, דכתיב ביה בגלות יכניה: “החרש והמסגר אלף”; “חרש” כיון שפותחין הכל נעשו כחרשין, “מסגר” כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחין. וכמה היו? אלף (סנהדרין לח).

אמר ר תנחום בר חנילאי: בשעה שיצאו חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש, באו כל אומות העולם וטפחו לשוניהן של ישראל על פניהם. אמרו להם: יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם! מיד פתחו ואמרו: “לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים” (דניאל ט, ז) (סנהדרין צג).

בעלום שם    🔗

“כי שם שאלונו אויבינו דברי שיר” (תה' קלז, ג) באותה שעה אמרו להם אומות העולם: עמדו ושוררו לפני עבודה זרה כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש, אמרו להם: אילו אמרנו שירה במקומנו, לא גלינו מארצנו ועכשיו האיך נאמר שירה לפני עבודה זרה? מיד עמדו והשליכו מהם תילי תילים⁴⁷ של הרוגים. ואע"פ שהרגו מהם הרבה היתה להם שמחה, שלא אמרו שירה לפני עכו"ם שנאמר ותוללינו⁴⁸ שמחה (פסיק"ר כ"ח).

“על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו” (תה' קלז, א) מה ת"ל שם ישבנו⁴⁹? מלמד שלא היתה להם שם ישיבה. משיצאו מא"י עד שהגיעו לפרת לא היה להם מנוח לישב. לפיכך נפלו עליהם בעילה⁵⁰: אמרו, אלהיהם של אלו רחמן הוא, וכיון שמסבירים לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם; שמא ישובו התחברו כולם ויקראו לאלהיהם ויחזרו⁵¹ ולא הועלנו כלום. לפיכך היו דוחקים אותם ומריצים אותם על כרחם (שם).

וכל⁵² ישראל באים הגולה, יצאו לקראתם בני בארי ובני מדינות אחרות והיו רואים אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרין עם ה' אלה ומארצו יצאו דבוודאי דאלה הם מה עשו בני בארי? באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר. אמר להם: על מה אתם עושים כך? אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה אמר להם: הואיל ואינו אלא דרך בזיון לכו והלבישום לישראל. מה שכרם של בני בארי? נטה עליהם הקב"ה חסד מכל ארץ ישראל. ואין לך בא"י שהיו יפים ביותר אלא בני בארי (פסיק"ר פ' כח).

איסתנדרא⁵³ דמישן חתניה דנבוכדנצר הוה. שלח ליה: מכולי האי שבייה דאייתית לך לא שדרת לן דקאו לקמן? בעי לשדורי ליה מישראל. א"ל פלטיהו בן בניהו: אנן דחשבינן ניקו מקמך הכא, עבדין ניזלו להתם. ואמר נביא: מי שעשה טובה בישראל ימות בחצי ימיו (יחזקאל יא, יג) (קדושין עב).

אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל. כי מטו שוש אמרי: שויא כי ארעין. כי מטו עלמין אמרי: כעלמין. כי מטו שוש תרי אמרי: על חד תרין⁵⁴ (סנהדרין צד, עא).

אמר לו הקב"ה (לחבקוק): כשאמרתי בגלות ראשון “כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה” (ירמיה כט, י) ולא היו מאמינים, אלא בנו בתים וישבו. כיון ששלמו שבעים שנה מה כתיב? “כה אמר כורש מלך” (עזרא א, ב). ואף עכשיו כשיגיע הקץ אני גואלכם (ילקוט המכירי ישעיה מה, ט).

 

פרק שני: אורך הגלות    🔗

לפי מסורת היהודים המאוחרת ארכה גלות בבל שבעים שנה⁵⁵. אולם מבחינה היסטורית אי אתה יכול לקיים מספר עגול זה, משום שלמעשה ארכה הגלות לכל היותר רק חמשים שנה (537/8–586/7). ראשיתה של מסורת זו אף היא כבר מצוייה בכתה"ק, ששם מובא המספר 70 בכמה מקומות שמדובר בהם על בבל. ברם, מה שנוגע לעניננו חשובים בעיקר המקראות בירמיה כה, יא–יב וכט,⁵⁶ על שום שהמסורת המאוחרת מביאה סעד וסמך לדבריה דווקא מכתובים אלה⁵⁷. אפשר להניח אמנם, שמספר השנים בירמיה יש לראותו כצבא שנותיו של אדם עלי אדמות כדוגמת תה"צ, י; יש' כג, טו; אבל עוד בימים קדמונים רווחה הדעה בקרב העם שמספר זה קבוע ועומד ולפיו יש לחשב ולמנות את שנות השעבוד. בדניאל ט, יב כבר בקשו הסבר כיצד ליישב את שבעים שנות הגלות שבנבואת ירמיה כדי להשוותן בתיאום למאורעות ההיסטוריים. בדהי"ב לו, כא מובאים דברי ירמיהו בתוספת הסבר, המוכיח בעליל כי ראו אז את מספר השנים מדוייק כלשונו וכמשמעו. הנה כי כן מובן איפוא מאליו, שגם האגדה מחזיקה בדעה זו ומשתדלת בדרכים שונות להוציא את המספר 70 מתוך המאורעות ההיסטוריים. עד כמה ובאיזה מידה עלה הדבר בידה נראה להלן.

לצורך בירורו המדוייק של פרק זה נמנה כאן את שורת המלכים של השושלת הבבלית החדשה:

לפי האגדה:

מלחמת כרכמיש היתה בשנת 605. באותה שנה עצמה עלה נבוכדנאצר על כסא המלוכה. באותה שנה נכנע יהויקים (יהויכין) מרצון.

בשנה הראשונה הכניע את נינוה ובשניה את יהויקים שהיה משועבד לשלטון הבבלי.

תנאים    🔗

ר' יהודה⁵⁸ אומר: חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה⁵⁹, שנאמר: על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו (יר' ט, ח). בהמה בגימטריא⁶⁰ חמשין ושתים (מס' יומא נד).

א"ר יוסי בן חלפתא: חמשים ושתים שנים לאחר חורבן הבית לא עבר אדם בארץ ישראל, כמה שכתב (יר' ט' ט) “מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו”. ולמה? מפני שהיתה בוערת באש שהושלך עליה, כמ"ש (איכה א, יג) ממרום שלח אש בעצמותי. ומה שהיה לאלהים ליפרע מן ירבעם בן נבט וחביריו נפרע מהן באותן שבע שנים⁶¹ שהיתה ארץ ישראל בוערת באש; הוי אפילו ירבעם בן נבט וחביריו חיים⁶² הם לימות המשיח⁶³ (פסיק"ר א).

רבי יוסי אומר: מלכות בבל שבעים שנה⁶⁴, מלכות פרס לפני הבית ל"ד שנה, מלכות יוון⁶⁵ ק"פ שנה, בית חשמונאי ק"ג⁶⁶ שנה, מלכות הורדוס ק"ג שנה (ילקוט דניאל תתרסו).

אמוראים    🔗

ר' אבהו⁶⁷ אומר: ארבעים וחמש שנים מלך נבוכדנאצר. תדע לך שהוא כן, בוא וראה: בשנה שמלך, עלה לירושלים וכבש את יהויקים מלך יהודה; "בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנאצר מלך בבל לירושלים ויצר עליה (דניאל א, א). שמונה שנים מלך על מלכות יהויקים⁶⁸, ואחד עשר שנים מלך על מלכות צדקיהו, הרי תשעה עשר עד שלא נחרב הבית, ומשנחרב הבית עשרים ושש שנה. תדע לך שהוא כן, בא וראה: מן גלות יהויכין עד שמלך אויל מראדך בנו שבעה ושלושים שנה⁶⁹, שנאמר: ויהי בשלשים ושבע שנים לגלות יהויכין מלך יהודה בשנים עשר חדש בעשרים ושבעה לחדש נשא אויל מראדך מלך בבל את ראש יהויכין מבית כלא (מל"ב כה, כז), (פדר"א פרק מט).

“בימים ההם כשבת המלך”, וכתיב בתריה: “בשנת שלש למלכו” (אסתר א, ב). אמר רבא⁷⁰: מאי “כשבת”? לאחר שנתיישב⁷¹ דעתו עליו אמר (אחשורוש): בלשאצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא נעינא. מאי היא? דכתיב: “כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה מפקוד אתכם”; וכתיב: “למלאות לחורבות ירושלים שבעים שנה”. חשיב ארבעין וחמש דנבוכדנצר ועשרים ותלת דאויל מרודך⁷² ותרתי דידיה, הא שבעים. אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקו, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו. היינו דקאמר ליה דניאל: ועל מרא שיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך (דנ' ה, כג); וכתיב ביה: בליליא קטיל בלשאצר מלכא (דנ' שם), אמר (אחשורוש): איהו מיטע טעי, נא חשיבנא ולא טעינא. מי כתיב למלכות בבל? לבבל כתיב. מאי לבבל? לגלות בבל. כמה בצירן תמני⁷³. חשיב ועייל חילופייהו חדא דבלשאצר וחמש דריוש וכורש ותרתי דידיה, הא שבעין, כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר השתא ודאי תו לא מיפרק, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו. בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי⁷⁴. והא שפיר חשיב? איהו נמי מיטעא טעי, דאיבעי ליה למימני מחרבות ירושלים. סוף סוף כמה בצירן? חדיסר, איהו כמה מלך? ארביסר, בארביסר דידיה איבעי ליה למיבני בית המקדש אלמה כתיב: “באדין בטילת עובדת בית אלהא די בירושלים” (עזרא ד, כד)?. אמר רבא שנים מקוטעות הוו⁷⁵. תניא נמי הכי: ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה.

אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא, דכתיב: בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים (דניאל ט, ב) מדקאמר “בינותי” – מכלל דטעה (מס' מגילה יא–יב).

בעלום שם    🔗

גלו בשבע, גלו בשמונה, גלו בשמונה עשר, גלו בתשע עשרה, גלו בשבעה לכבוש יהויקים⁷⁶, גלות יהויכין שהיא שמונה לנבוכדנצר. גלו בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים גלות צדקיהו, שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר, דאמר מר: שנה ראשונה כיבוש נינוה⁷⁷, שנייה כיבוש יהויקים (שם יא, ע"ב).

“ובשנת שתים למלכות נבוכדנאצר חלם נבוכדנאצר חלום ותתפעם רוחו” (דניאל ב, א). אפשר לומר כן?⁷⁸ אלא בשנת שתים לחורבן הבית שמנה הכתוב שנים לחרבן הבית וחדשים לחרבן הבית. וכה"א: “ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה בשנים עשר חדש בעשרים וחמשה לחדש” (יר' נב, לא), וכתוב אחד אומר “בעשרים ושבעה” (מל"ב כה, כז), וכתוב אחד אומר “בעשרים וששה”⁷⁹. בכ"ה מת נבוכדנאצר ונקבר בכ"ו בו; בכ"ז הוציאו אויל מרודך בנו מקברו⁸⁰ וגררו בשביל לבטל גזרותיו, לקיים מה שנאמר: “ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב” (יש' יד, יט). בו בפרק מת צדקיהו (ילק' דניאל תתרנט).

“ודריוש מדאה קביל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין” (דנ' ו, א). מה ת"ל “כבר שנין שתין ותרתין”? אלא מלמד: ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויכין נולד שטנו דריוש. והרי שבעים חסר אחד למיום שכבש את יהויקים ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה לקיים מה שנאמר: “בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי אשר המלך על מלכות כשדים” (דנ' ט, א). ואי אתה מוצא שנה למדי בכתובים אלא זו בלבד. ואף ירמיה אמר להם "ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ (יר' נא, מו) זו של בלשאצר, “ובא בשנה השמועה” – זו של בבל, שנאמר: “והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה” (יש' יג, יט), ואחריו “בשנה השמועה” מה שנאמר “ולפי מלאת לבבל שבעים שנה”, “ומושל על מושל” – זה כורש הפרסי (ילקוט דנ' תתרסד וגם בסדר עולם).

וממפלתו של סנחריב עד שעלה נבוכדנצר בימי יהויקים מאה ושבע שנים. ובשנת ארבע למלכות יהויקים עלה נבוכדנצר פעם ראשונה⁸¹ והגלו משבט יהודה ואפרים ומבנימין שלשת אלפים ועשרים ושלשה ומשאר שבטים שבעת אלפים גבורים⁸². ומה היתה גבורתם – והם אסורים בזקים? אלא שהיו גבורי תורה. זו היתה גלות חמשית⁸³. ושהה נבוכדנצר ג' שנים ועלה פעם שניה והגלה ד' אלפים ושש מאות משבט יהודה ומבנימין ומשאר שבטים שבעת אלפים “והחרש והמסגר”. גלות זה העלה לבבל את יכניה והיא גלות ששית. בין גלות ששית לשביעית אחת עשרה שנה של מלכות צדקיהו, ובשנת תשע עשרה⁸⁴ שנה למלכות נבוכדנצר עלה הוא פעם שלישית לאנטוכיא⁸⁵ ושלח נבוזראדן על ירושלים; וכבש לצדקיהו ושרף את ההיכל ונטל את כלי בית ה' והגלה נפשות שמונה מאות ושלשים ושנים – כל אלה חורי יהודי ובנימין⁸⁶. ושייר מהם בירושלים והמליך את גדליהו בן אחיקם עליהם⁸⁷. ואח"כ ישמעאל בן נתניה והרג את גדליהו ואחר נתיראו והלכו למצרים. זו גלות שביעית. ובשנת כ"ז שנה למלכות נבוכדנצר לכד צור⁸⁸. ובשנת כ"ט למלכותו לכד מצרים, ושטף ליהודים שהיו בעמון ומואב ובסביבות ארץ ישראל, וירמיה וברוך, הוליכן עמו למצרים, ואח"כ לקח ירמיה וברוך והגלם לבבל⁸⁹. וישראל שגלו למצרים הלכו לאלכסנדיאַ. זו גלות שמינית (יילינק: בית המדרש, מדרש עשר גלויות).

“ענה דודי ואמר לי” (שה"ש ב, י) ענה לי על ידי דניאל ואמר לי על ידי עזרא. מה? אמר לי: “קומי רעיתי יפתי” “כי הסתו עבר” אלו שבעים שנה שעשו ישראל בגולה; “הגשם חלף הלך לו” אלו חמשים ושתים שנה משחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים. ולא שבעים שנה הן? צא מהן שמונה עשרה שנה שהיתה בת קול מפוצצת ואומרת לנבוכדנצר: עבדא בישא! סוק וחרוב ביתא דמרך, דבנוי דמרך לא שמעון ליה (מדרש שה"ש ב, יג).

 

פרק שלישי: כורש ודריוש    🔗

כורש, מייסדה של ממלכת פרס האדירה, מזרע האכמנידים החל את פרשת גדולתו עם נצחונו המכריע על אסטיאגס, שכתוצאה מכך בא איחודן של פרס ומדי למעצמה אדירה אחת⁹⁰. עד מהרה החלו שוב שאר המעצמות הגדולות שבאותו זמן להרגיש במציאותו של כוח חדש זה. עוד בשנת 547 נפלה סארדס בידי הכובש הגדול, ולודיה הממלכה האדירה שהפילה חתיתה על שכניה מקרוב ומרחוק כרעה נפלה לארץ הרוסה וחרבה. לבסוף עבר הכוס גם על בבל; לאחר מלחמות רבות, שמהלכן אינו ידוע לנו לכל פרטיו, נכנעה בבל לשבט ולחסד תחת עולה של פרס (538). אולם כורש, כדרכו, התייחס לעמים המנוצחים בחסד ולאחר שסיפח את ממלכת בבל למלכותו השאיר את העיר בשלום.

יהודי הגולה קדמו את פניו כפני גואל, ואמנם עוד בשנת 536 הוציא פקודה של מתן רשיון ליהודים לשוב לארץ ישראל ולבנות את מקדשם⁹¹.

אישיות כזו, שהחריבה ארצות ומדינות בחדא מחתא והקימה חדשות במקומן מן ההכרח שתעורר תמיהה בלבות בני זמנה ופליאה בעיני הדורות הבאים. דמיון הרבים מצא בגבור מלחמה ומושל פאטריארכלי מפוקח זה ענין רב לענות בו. מסביב לשמו נקלע זר גדול של אגדות לא רק בקרב הפרסיים, אלא גם אצל העמים שנוצחו על ידו: מדי, בבל וישראל⁹². וכך דרכה של אגדה שהיא משתיתה את חוטיה אצל אישים מפורסמים על שני מומנטים עיקריים: לידתם ומיתתם. האגדה אוהבת כמו כן להדגיש את עלייתם של בני הדיוטות⁹³ מפשוטי־עם על כסא המלוכה על פי איזה נס שהתרחש להם (דויד, סרגון, רומולוס ואחרים)⁹⁴. על כורש, שעשועיה של האגדה, מסופר שגרופית דשקמא היה (קטסיאס), או שבילה את ימי־נעוריו בתנאים דלים ופחותים (הרודוט)⁹⁵.

גם האגדה יודעת לספר לנו על ייחוסו השפל של כורש. אולם בשעה שאגדות פרס ומדי מביאות אותו במגע אם אסטיאגס וחצר המלכות של מדי, מעמידה האגדה שלנו אותו ואת דריוש על ידם של נבוכדנצר ובלשאצר. היא מביאתו גם במגע עם דניאל, שזרזו להרוס את בבל ולקחת את רסן השלטון בידיו. מחמת שהחזיק טובה לדניאל על זירוזו זה ובשל נבואת ישעיהו נותן כורש ליהודים לשוב לארצם ולבנות את מקדשם בירושלים⁹⁶. ואעפי"כ ידעה האגדה לדבר קצת גם בגנותו; הרשיון להקים מחדש את ממלכת יהודה לא נתנו כורש, לפי דעת קצת ממארי דאגדתא, אלא מתוך חשבון פוליטי ותועלת עצמית, ולפיכך נתקפחה במידת־מה בעיניהם חשיבותו הרבה של מאורע זה.

“דריוש מדיא” (דניאל ו, א) הוא לפי המסורת שלנו בן בריתו הגדול של כורש ושניהם ייצגו את הממלכה האדירה של פרס ומדי. וכאן אנו נתקלים בקשיים גדולים מאוד ביחס לאישיותו ההיסטורית של זה⁹⁷, שהרי לא ידוע אם בין נובוניד וכורש מלך עוד איזה מלך ממלכי מדי על בבל. יוסף בן מתתיה (קדמ' י, יא) מספר, שדריוש זה בנו של אסטיאגס ודודו של כורש היה ונודע בשם קיאקסגרס השני, ואעפי"כ קשה לנו להניח, למרות שהמסורת אומרת זאת בפירוש, שהוא מלך על בבל. דריוש זה הוא וודאי פרי דמיונה של המסורת⁹⁸ שנתרקמה אחר כך בקרב הימים בעקבות המחשבה הקודרת על ממלכת מדי האדירה שקדמה לפרסית ושפכה את שלטונה גם על בבל⁹⁹.

¹⁰⁰

תנאים    🔗

ר' נחמיה אמר: אחשורוש שבטל מלאכת בית המקדש, הוא אחשורוש שגזר עליו שיבנה. וכי הוא גזר? והלא כורש גזר! אלא כתיב “בשנת חדא לכרש מלכא” (עזרא ו, ג)¹⁰¹. באותה שעה נכנסו כל סנקליטין¹⁰² שלו אצלו, אמרו לו: אביך גזר עליו שלא יבנה ואתה גוזר עליו שיבנה¹⁰³. וכי יש מלך מבטל גזרת מלך? אמר להם: הביאו לי קינסון הנעתקין¹⁰⁴. מיד הביאו לו. הה"ד: “והשתכח באחמתא בבירתא” (עז' ו, ב). מאן כתיב ביה? “כען שימו טעמא לבטלה” (שם ד, כא). אמר להו: מי כתיב “לעולם?” לא כתיב אלא “עד מני טעם יתשם (עז' ד). מאן אמר לי שאילו היה אבא קיים, לא היה נבנה? לפיכך כוללו עם הנביאים, הה”ד: “ושבי יהודיא בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכללו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש ואסתרתחששתא מלך פרס” (עזרא ו, יד). (מדרש אסתר א, א).

אמוראים    🔗

ולמה עשה הקב"ה? בשביל שלא הניחה אחשורוש ליתן רשות לבנות הבית. אמרה לו: מה שהחריבו אבותי¹⁰⁵ אתה מבקש לבנות? אמר רב: אותו הלילה שנהרג בלשאצר והמליכו לדריוש¹⁰⁶, אמר לו דריוש לכורש: עמוד וטול מלכותך שאתה ראוי למלכות, שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל המלכות. שהיה כורש כאפיקין¹⁰⁷ של נבוכדנצר והיה דניאל שואל בשלומו של מלך. אמר כורש לדניאל: הצרת לי, למה אתה שואל בשלומו כך? שלא ישמע המלך ויהרגני, אמר לו: עתיד הקב"ה ליתן לך מלכות, שכבר נתנבא עליך ישעיה שתמלוך ותתן רשות לבנות הבית, שנאמר: “כה אמר ה' למשיחו לכרש אשר החזקתי בימינו” (ישעיה מה, א). אמר לו כורש: דניאל אמר “פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס” (דניאל ה, כח), למדי תחלה ואחר כך לפרס. והיה דריוש מדי וכורש פרסי; ויש אומרים אביו היה מדי ואמו פרסית¹⁰⁸. וכשהמליכו דריוש אותו הלילה, היה מסב במקום שהיה בלשאצר מסב ונפלה ערבוביא בביתו של בלשאצר, שהיו אלו הורגים ואלו בוזזים. ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין. כשראתה הבית מעורבב, שהיתה סבורה שאביה קיים ובאה לחלקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו (ילקוט אסתר תתרנ; השווה גם מדרש אסתר י, יא).

“עת הזמיר הגיע” (שה"ש ב, יב) הגיע זמן של רשעים שישברו, הגיע זמן של בבליים להשמד.

“וקול התור נשמע בארצנו” (שם). אמר ר' יוחנן: קול תייר טב נשמע בארצנו. זה קולו של כורש, הה"ד: "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים (עזרא א, ג). (מדרש שה"ש ב, יג).

א"ר חסדא¹⁰⁹: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן¹¹⁰, שנאמר: “דברי נחמיה בן חכליה: ויהי בחודש כסלו שנת עשרים” (נחמיה א, א), וכתיב: “ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא” (שם ב, א), מדקאי בכסלו וקרי ליה “שנת עשרים”, מכלל דראש־השנה – לאו ניסן הוא. וממאי דמעשה דכסלו קדים, דילמא מעשה דניסן קדים? לא סלקא דעתך, דתניא: דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו, אמרן נחמיה למלך בניסן. דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו (נחמיה א, א), נחמיה אמרן למלך בניסן. מתיב ר' יוסף: “ביום עשרים וארבעה לחודש בששי בשנת שתים לדריוש” (חגי א, טו), וכתיב: “בשביעי (בשנת שתים) בעשרים ואחד לחודש” (שם ב, א); ואם איתא בשביעי, בשנת ג' מיבעי ליה? אמר רבי אבהו: כורש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל. מתקיף לה רבי יוסף: חדא דא"כ קשו קראי אהדדי, דכתיב: “ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר די היא שנת למלכות דריוש מלכא” (עז' ו, טו), ותניא: באותו זמן בשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו וכתיב: “ויבא ירושלים בחודש החמשי היא שנת השביעית למלך” (עזרא ז, ז) ואם איתא: שנת השמינית¹¹¹ מיבעי ליה? ועוד מי דמי התם כורש הכא דריוש? תנא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא. כורש שמלך כשר היה, ארתחשסתא על שם מלכותו ומה שמו? דריוש שמו¹¹². מ"מ קשיא. א"ר יצחק: לא קשיא, כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ¹¹³. מנלן דאחמיץ?: נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת נפקתא בית מלכא תתיהב" (עז' ו' ד). למה ליה דעבד הכי? סבר: אי מרדו בי יהודאי, אוקלייה בנורא¹¹⁴. אטו שלמה לא עבד הכי? והכתיב: “שלשה טורי גזית וטור כרתות ארזים” (מל"א ו, לו). שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה, שלמה שקעיה בבניינא איהו לא שקעיה בבניינא, שלמה סדייה בסידא, איהו לא סדייה בסידא (מס' ראש השנה ג–ד).

אמ"ר תנחומא: נבוכדנצר שחיק מחיק סיגל כל ממונו של עולם. כיון שנטה למות אמר: מה אני מניח כל ממון זה לאויל מרודך? עמד וגזר ועשה ספינות גדולות של נחושת ומלא אותן וחפר והטמינן בפרת והפך פרת עליהם. ויום שעמד כורש וגזר שיבנה בית המקדש, גילה אותם הקב"ה לו, שנ': “לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים” (ישעיה מה, א–ג). (ילקוט המכירי על ישעיה מה, ג; השווה גם מדרש אסתר א, ד).

“דודי שלח ידו מן החור” (שה"ש ה, ד) א"ר אבא¹¹⁵ כהנא: וכי מה טיבו של חור זה להיות מגדל שרצים? אלא כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע! כל נסים שעשית לי ע"י כורש, לא היה מוטב לעשותן לי ע"י דניאל וע"י אדם צדיק? אעפ"כ “ומעי המו עלי” (שם). א"ר עזריה: גזר טב אנא, אתון אמרין “ומעי המו עליו”, גם אני אמרתי: “מעי מעי אוחילה” (יר' ד, יט). (שהש"ר ה, ד).

דרש רב נחמן בר חסדא: מאי דכתיב “כה אמר ה' למשיחו לכורש” וגו' (ישעיה מה, א), אטו כורש משיח הוא? אמר אמר לו הקב"ה למשיח: קובל אני עליך, על כורש אני אמרתי: הוא יבנה ביתי וגלות ישלח; והוא אמר: מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א, ג) (מס' מגילה יב, ע"א, השווה לכאן גם ילק' המכירי על ישעיה מה, א).

בעלום שם    🔗

“קומו השרים” (ישעיה לא, ה) – זה כורש ודריוש – “משחו מגן” (שם) – קבלו מלכותא. הוה אמר כורש לדריוש: מלוך את קדמי. אמר דריוש לכורש: לא כן פירש דניאל “פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס” (דניאל ה, כח). למדי תחלה ואח"כ לפרס, הוי את דמליך קדמוי. כיון ששמע אותו רשע [בלשאצר], שלח ואמר לחיילותיו: כל אומה ומלכות שמרדה בי נבוא עליהם. א"ל הקב"ה: “רשע! אצל הכל שלחת, או שמא אצלי שלחת? חייך! לית פורענות דההוא גברא מן אתר אחרן אלא מגבי, הה”ד: לא ממוצא וממערב וגו' כי אלהים שופט זה ישפוט וזה ירים"; “ישפיל” לבלשאצר ו"ירים" – לכורש ודריוש (שה"ש רבה ג, ד).

כורש ודריוש שוערין של בלשאצר היו. וכיון ששמע הכתובים הללו, א"ל: כל מאן דמתחמי הכא ליליא הדין אפילו דהוא אמר לכון דאנא הוא מלכא ארימון ליה ראשיה. ואין דרכן של מלכים להיות מניחים בית הרעי שלהם לפנים מטרקליניהון, אלא חוץ לטרקליניהון. נתותרו מעיו כל אותו הלילה ונפק מנפק, לא ארגשון ביה א"ל [כורש ודריוש] מאן את? א"ל: אנא הוא מלכא! אמרין ליה: ולאו כן פקיד מלכא, דכל מאן דמתחמן הכא ליליא דין אפילו אמר לכון דאנא הוא מלכא ארימן רישיה? מה עשו? נטלו פרחה של מנורה ופצעו את מוחו, הה"ד (דניאל ה): “ביה בלילא קטיל בלשאצר מלכא כשדאי” (שה"ש שם).

“וידי נטפו מור” (שה"ש ה, ד) מררים, דגזר כורש ואמר: דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבר. יצא כורש לטייל במדינה וראה המדינה שוממת. אמר: מה טיבה של מדינה זו שוממת? איכן הם הזהבים? איכן הם הכספים? אמרו ליה: ולא את הוא דגזרת ואמרת: כל יהודאין יפקון ויבנו בית מקדשא, מנהון דהבין, מנהון כספין הא דמסלקין למבנא מקדשא. בההיא שעתה גזר ואמר: דעבר פרת עבר, דלא עבר לא יעבור. דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה, אמרו, מוטב שנאכל סעודת א"י ונברך על א"י; עזרא וסיעתו וחבורתו לא עלו באותה שעה, שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה. ויעלה ברוך בן נריה? אלא אמרו: ברוך בן נריה אדם גדול וישיש היה ואפילו בגלקטיקא לא היה יכול להטען (שור השירים ה' ה).

“דברי פי חכם חן” (קהלת י, יב) זה כורש מלך פרס שאמר: “מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל” (עזרא א, ג). “שפתות כסיל תבלענו” (קוהלת שם) – שבלע דבריו וחזר בם. “תחלת דברי פיהו סכלות” – שאמר: הוא האלהים אשר בירושלים. “ואחרית פיהו הוללות רעה” – דחזר ובטל גזרותיו ואמר: מאן דעבר עבר, ומאן דלא עבר לא יעבר (קוה"ר י, טו).

 

פרק רביעי: שיבת ציון הראשונה בימי זרובבל ובנין בית המקדש    🔗

תקופה זו בדברי ימי ישראל טרם קבעוה חוקרים בבירור מדויק. יתר על כן; לא רק השאלות הצדדיות אלא אפילו אלו העיקריות – כגון, אם בכלל קיימת היתה שיבת ציון ואם הוחל בבנין הבית עוד בימי כורש ובדומה לשאלות ממין זה – טרם הובאו לידי הכרעה, וכאז כן עתה הן סלע המחלוקת שבין הפרשנים וההיסטוריונים.

בדרך כלל אפשר לחלק את כל ההשערות והחקירות הרבות הנוגעות לתקופה זו לשלשה חלקים. כאן יש לנו קודם כל דעה קיצונית אחת ההופכת את כל הקערה על פיה; היא סותרת לחלוטין את השקפתנו המסורתית ומבטלת לגמרי את תפיסתנו ההיסטורית הקודמת של תקופתנו¹¹⁶. הדעה השניה, השמרנית, המשתדלת להצדיק את התפיסה המסורתית של אותה תקופה והמקיימת את מהלך המאורעות כמות שהם מתוארים בספרי עזרא ונחמיה¹¹⁷. בנגוד לשתי דעות קיצוניות אלו קיימת שלישית, המבקשת להוציא מספרי עזרא ונחמיה את הגרעין ההיסטורי, ורק לאחר בדיקה מדוקדקת של המקורות ובתנאים מסויימים היא מקיימת את ההשקפה המסורתית¹¹⁸. הדבר מובן מאליו, שבכל חלק וחלק קיימים חלוקי־דיעות רבים בכל הנוגע לסדורם ואמיתותם של המקורות השונים שבספרי עזרא ונחמיה ובנוגע למהלך המאורעות לפרטיהם. אולם במחקרנו זה שאין בו מקום להארכת דבור יתירה, אנו רואים מחובתנו למיין מיון מסויים של הדעות השונות אם כי רק בראשי קווים בלבד.

לפי דעת קוסטרס מהלך המאורעות כך היה: בימי כורש לא שבו הגולים למולדתם. תקוותו של ישעיהו השני, שראה בכורש משיחם של ישראל לא נתמלאה. כורש טרוד היה בעניינים אחרים. מלאכת בנין בית המקדש, תחילתה וסופה, נעשתה אך ורק בידי הנשארים בארץ ובלי עזרה מן החוץ. בשנים הראשונות למלכות דריוש קמו בירושלים נביאים אחדים, שנתנו את הדחיפה לבנין הבית. בוני הבית לא נתקלו בהתנגדות רצינית ולפיכך כבר הושלם בשנה השישית למלכות דריוש. על ידו כבר הונח ממילא היסוד להתפתחות חיי העדה שלהבא. קוסטרס מודה אמנם, שלאחר שהבית וחומת העיר עמדו על תלן עלו קצת גולים עם עזרא.

דעתו של גוטהה שונה מזו של קוסטרס רק בזה שהוא מקיים פקודת כורש בדבר בנין הבית¹¹⁹. “כורש פקד רק על בנין בית המקדש של אלהי השמים בירושלים”. לשם ביצועה של מלאכת בנין זו שלח כורש את ששבצר ממשפחת דויד כנציב. הוא גם ירה את אבן הפינה למקדש החדש, אלא שהעבודה הופסקה באמצע. רק בימי חגי וזכריה עלתה בידו של זרובבל להתגבר על מזימות השומרונים ולבצע בשלום את בנין הבית.

תיאורו של ווינקלר הוא בכלל מופלא במינו¹²⁰. הוא מודה שבימי כורש שבו הגולים לארצם ובראשם עמד ששבצר, אלא שעד מהרה פרצו קטטות בינו ובין המתיישבים על שום שהוא לא היה די אדוק בעיניהם. ואעפי"כ בנה ששבצר אח"כ את בית המקדש על אפם ועל חמתם של האדוקים וגמרו בשנה השישית לכורש.

לאחר מותו של כורש ועלייתו של קמביזס, ששנא כל ממלכת כוהנים, על כסא המלוכה הלשינו האדוקים על ששבצר; המלך החדש עלה מיד בחיל רב על ירושלים והחריב את העיר ואת המקדש; במשך כל ימי מלכותו נשארה ירושלים שוממה, ורק עם תחילת מלכותו של דריוש היסטאספיאה החלו זרובבל ויהושע להקים מחדש את הריסות בית המקדש. ובשביל בית מקדש זה תיכן יחזקאל, שנלחם בששבצר, את תכניותיו שבפרקים מ–מח.

בנגוד להשקפות אלו מתאר אורללי את מהלך המאורעות לאור ספרי עזרא ונחמיה כך¹²¹: לבקשת ראשי האבות מיהודה הוציא כורש פקודה על דבר רשיון שיבתם של אותם היהודים, שהיו מוכנים לבנות מחדש את בית המקדש. הוא נתן להם את כל כלי המקדש. “פקודתו של כורש נתכוונה אך ורק למטרה הפולחנית בדומה לשאר פקודות פולחניות שכורש הוציאן לאחר כיבוש בבל”¹²². בהנהגתם של ששבצר, זרובבל¹²³ ויהושע כהן גדול עלו הגולים לארץ ישראל; מיד החלו בכל ההכנות לבנין הבית ובחגיגיות רבה ירו את אבן הפינה¹²⁴. אולם עד מהרה חלו עכובים והפרעות במלאכת הבנין משום שהשומרונים שמו מכשולים גדולים בדרכם של הגולים, שמיחו בידם להשתתף בבנין הבית. נוסף לכך תכפו ובאו דאגות ההתיישבות ומתוך כך נדחה בנין בית המקדש משנה לשנה. רק בימי דריוש יכול היה אותו זרובבל עצמו לבצע בהצלחה בעזרתם של הנביאים חגי וזכריה ויהושע כהן גדול את בנין בית המקדש.

כבאי־כח העמדה המתווכת נביא בזה את דעותיהם של אד. מאיר ושל ולהאויזן אע"פ שבפרטים רבים, ואפילו בשאלות עקרוניות, הן נוגדות וסותרות אהדדי.

מאיר מגן בדרך משכנעת על אמיתותן של התעודות הארמיות בספר עזרא כנגד כל המערערים עליה ובייחוד נגד ולהאוזן¹²⁵. העובדה שהתעודות נתחברו בארמית דווקא היא מעידה על אמיתותן, שהרי הארמית “היתה בכל ממלכת האכמנידים הלשון הרשמית בשביל כל המדינות המערביות שהשתרעו וחרגו מעבר לכל תחומי העולם השמי”¹²⁶. על יסוד חקירותיו הוא בא לידי מסקנה, ש"כל הבנין המלאכותי שקוסטרס הקימו במקום המסורת מתמוטט לחלוטין". שיבת ציון בימי כורש היא עובדה מקויימת ומאושרת בתעודות (עזרא ה) ואי־אפשר לבטלם בהתנצחות דברים¹²⁷. כורש פקד על שיבת הגולים לארצם ועל בנין ביהמ"ק. ששבצר עמד בראשם ונתמנה נשיא ביהודה. ששבצר זה מזרע דויד היה והוא זהה עם שנאצר¹²⁸ (דהי"א ג, יח). אולם שבי ציון הסתפקו לפי שעה במזבח בלבד ובנין ביהמ"ק נדחה לשנים מספר¹²⁹.

רק בקיץ של שנת 520 חדרו על ידי הנביאים חגי וזכריה חיים חדשים לתוך העדה. זרובבל שראוהו כמשיח ושהנביאים בשרו את בואו עשה את מעשהו במרץ רב ובחורף שנת 519 הניח את היסוד לבנין בית המקדש וגמרו בשנה השישית למלכות דריוש. הופעתם של הנביאים נגרמה על ידי המהומות שפרצו בממלכה הפרסית בשנים 521–519¹³⁰.

לפי ולהאוזן הרי כל המסופר בעזרא א, ה–ו אינו היסטורי משום שכתובים אלה סותרים את דברי חגי וזכריה¹³¹. ואעפי"כ אין הוא מטיל ספק, בניגוד לקוסטרס, בשיבת הגולה בימי כורש. אולם הרשימות אינן שייכות לזמן שיבת הגולה, אלא לתקופה יותר מאוחרת; “אלה הן רשימות של יהודים שישבו במחוז נציבות הפרסית בירושלים” מתקופה מאוחרת¹³². בימי ששבצר לא הונח שום יסוד לבנין ביהמ"ק, ורק כעבור עשרים שנה לאחר מכן הופיע זרובבל, שהיה מזרעו של דויד, בלוויית יהושע הכהן והנביאים חגי וזכריה. "סיבת הופעתם של חגי וזכריה היא – לדעתו של וולאויזן – בנין בית המקדש, ולא, כמו אצל הנביאים קודמיהם, איזה אסון היסטורי. אין לראות אצלם שום רמז או רישום בקשר לזעזועים שעברו על ממלכת פרס בתחילת ימי מלכותו של דריוש היסאפסיס¹³³.

האישים שעמדו בתקופה זו בראש העדה היהודית היו זרובבל בן שאלתיאל ממשפחת דויד ויהושע בן יהוצדק. שני אלה היו פעילים ביותר בשיבת הגולה ובבנין ביהמ"ק ונתחבבו מאוד על הנביאים ועל כל העם. זכרם חי דורות רבים בספורי עם שעטרו את עלילותיהם של בוני הבית ומחדשי חייה של האומה בזרי תהלות ואגדות. כך, למשל, מספרים, כמו אצל דניאל, בשבח חכמתו ועמדתו החשובה של זרובבל בחצר דריוש¹³⁴. הוא נעשה באופן זה לאחד מאנשי כנסת הגדולה בירושלים, ויחד עם זה מבליטים גם את תורתו הגדולה¹³⁵. בימות המשיח בזמן תחיית המתים נועד לו לזרובבל תפקיד חשוב, והמשיח עצמו יהיה מזרעו. לפי האגדה מת זרובבל בבבל, שחזר לשם לשרות המלך לאחר שסידר את העניינים בא"י¹³⁶.

בנוגע ליהושע לא הגיעו אלינו ידיעות כל כך מרובות. אולם אף הוא היה לכאורה בן יקיר לאגדה, שהרי לפיה ניצל בדומה לאברהם ורעו דניאל מכבשן האש¹³⁷.

לעומת זאת אי אפשר לומר מבחינה היסטורית שום דבר בוודאות בקשר למאורעות האחרונים בחיי זרובבל ויהושע. אין לנו כמעט שום נקודות־אחיזה ביחס לזמן שבין סיום מלאכת בנין ביהמ"ק ושיבת הגולה בימי עזרא. השערות רבות שיערו בקשר לכך. אולם סברתו של גרץ¹³⁸ נראית בעינינו כנכונה, לפיה לא יכול זרובבל שהיה מזרעו של דויד המלך לחיות זמן רב באחווה ובשלום עם יהושע שהיה מזרע הכהונה. פרצו מריבות בין שניהם שעברו ונתרבו גם בתוך העדה ופלגוה לשתי מחנות אויבות. במלחמה פנימית זו היתה ידו של זרובבל על התחתונה והוא היה צריך לפנות את מקומו. אין זה כלל מן הנמנע, שהוא חזר, כדברי האגדה, לבבל. על ידי כך הפסיד בית דויד את תפקידו המדיני החשוב בישראל לתמיד¹³⁹. ורק התקוות, ההבטחות וייעודי הנביאים לימים טובים מאלה קשורים היו עדיין קשר הדוק ואמיץ עם בית דויד. עם סלוקו של זרובבל נשאר השלטון בידי בית צדוק לזמנים ממושכים.

גם השערתו של גוּטהה¹⁴⁰, שלפיה חילק דריוש מחדש את ממלכת פרס לעשרים פחות ועי"כ מיותרת היתה המשרה בירושלים, אף היא מתקבלת על הדעת. בירת מושבו של האחשדרפן היתה דמשק או חלב, ואילו בירושלים קבלו ראשי האבות את התפקיד של הסדרת ענייני הצבור. ועוד סברה שלישית נפוצה, ולפיה נהרג זרובבל בהתקוממות נגד הפרסים. כך סבור סלין¹⁴¹, אבל למרות ראיותיו המוצלחות אין לה להשערה זו על מה שתסמוך ויהא זה אפילו מבחינת האומדנה ההיסטורית בלבד. הוא קובע את זמנו של מאורע זה בין השנים 500–515¹⁴². ראייה עיקרית להנחתו משמשים לו לסלין שירי עבד ד' של ישעיה השני שהוא מפרשם בקשר לזרובבל¹⁴³. ברם, רוב הפרשנים סוברים שפרקי עבד ד' אינם מתייחסים לשום יחיד או פרט מסויים וכל כוונתם אינה אלא משל וסמל לעם ישראל כולו¹⁴⁴, ובדרך כלל סבור גוטהה “אין שום ראיה לכך אם בכלל באו בירושלים לידי מעשה מלבד דבורים ותכון תכניות”¹⁴⁵.

אמוראים    🔗

רבי יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכול, שנאמר: “כה אמר ה': כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה” (יר' כב, ל); ובתר דגלה כתיב: ובני יכניה אסיר שאלתיאל בנו¹⁴⁶ (דהי"א, ג, יז); “אסיר” שעיברתו אמו בבית האסורין; “שאלתיאל” ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין¹⁴⁷. ד"א שאלתיאל, שנשאל על אותו¹⁴⁸ אל; זרובבל, שנזרע בבבל, ומה שמו? נחמיה בן חכליה שמו (סנהדרין לז–לח).

אמר ריש לקיש: מקודש הבית שלא עלה עזרא באותה שעה, שאילו עלה עזרא באותה שעה, היה לשטן לקטרג ולומר: מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה מלשמש יהושע בן יהוצדק כ"ג. ויהושע בן יהוצדק היה כהן גדול בן כ"ג, אבל עזרא אע"פ שהיה אדם צדיק, לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה כמותו.

א"ר סימון: קשה הוא שלשלת יוחסין לפני הקב"ה להעקר ממקומה; “על כפות המנעול” שמשם ננעל פרת לפניהם¹⁴⁹ (שה"ש ה, ה).

מאי טעמא איענש¹⁵⁰ [יהושע בן יהוצדק]? א"ר פפא: שהיו בניו נושאים נשים שאינן הוגנות לכהונה ולא מיחה בהם (סנהדרין צג).

אמר רב שמואל: מאי דכתיב וארצה בו ואכבד (חגי א, ח) וקרינן ואכבדה; מהי שנה דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים (יומא כא, ע"ב).

כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו [על המזבח] ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא¹⁵¹. מאי טעמא? אמר רבי יוסף: משום דלא ספק. א"ל אביי: השתא מקדש ראשון, דכתיב ביה: “יהודה וישראל כחול אשר על [שפת] הים” (מל"א ד, כ) ספק; מקדש שני, דכתיב ביה: “כל הקהל כאחד ארבע רבוא” (עזרא ב, סד) לא ספק? א"ל: התם אש של שמים מסייעתן, הכא אין אש של שמים מסייעתן¹⁵² (מס' זבחים ס, ע"ב).

בית מנכרא צורתו, אלא מזבח מנא ידעי? א"ר אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ר' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום (זבחים ס"ב ע"א).

בעלום שם    🔗

כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם. וכך התנו נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהם, שנאמר (נחמיה י, לה): “והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהים לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה” (תענית כח, ע"א).

זמן עצי כהנים והעם תשעה: באחד בניסן בני אורח בן יהודה, בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה, בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה, בשבעה בו בני יונדב בן רכב, בעשרה בו בני סואה בן בנימין, בחמשה עשר בני זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול בני עדין בן יהודה, באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה¹⁵³ (שם כו, עא).

ת"ר: ארבע משמרות¹⁵⁴ עלו מן הגלות ואלו הן: ידעיה, חרים, פשחור ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על עשרים וארבע. כללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו שש, בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו שש וכן פשחור וכן אימר. וכן התנו נביאים שביניהם, שאפילו [יהויריב]¹⁵⁵ ראש משמרת עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר (יהויריב) טפל לו¹⁵⁶ (תענית כז, ע"א).

 

פרק חמישי: הנביאים האחרונים    🔗

חגי זכריה ומלאכי נזכרים כרגיל בספרות התלמודית ביחד ונקראים “נביאים אחרונים”. הם לא עסקו רק בנבואה בלבד, פעולתם הקיפה גם את שדה ההלכה. ואמנם הלכות רבות נמסרו לנו משמם¹⁵⁷. הם היו בני דורם של הגולים הראשונים מימי כורש, והם נמנים יחד עם זרובבל ויהושע כה"ג כחבריה הראשונים והעקריים של הכנסת הגדולה. לפי האגדה המאוחרת מתו שלשתם בשנה אחת ועמהם נסתלקה הנבואה מישראל עולמית¹⁵⁸. התורה שהיתה על ידי עזרא לנחלת כל העם כולו גרמה לכך, שקמו חכמים ומורי הלכה ומתוך כך לא נזדקקו עוד לנבואה. שכן לא נביאים, אישי עם חופשיים ובלתי־תלויים, נלהבים והוגים קבעו מכאן ואילך את גורל האומה, אלא מוסדות על תקנותיהם, כלליהם וסעיפיהם הקבועים ועומדים¹⁵⁹. חגי, זכריה ומלאכי כבר אינם תופסים אותו מקום מכובד כדוגמת הנביאים הראשונים, ואפילו דניאל שלא היה נביא עדיף מהם.

אי אפשר לקבוע שום הנחה היסטורית בקשר לזמנם המשותף של שלשת הנביאים הללו. רק חגי וזכריה אפשר שהיו בני דור אחד הואיל ושניהם עוררו וזרזו את העם לבנין בית המקדש ובשרו את ימות המשיח, לעומת זאת הרי המצב כמות שתיארו מלאכי הוא אחר לגמרי¹⁶⁰ ואין כל שותפות ודמיון בינו ובין זה שאצל חגי וזכריה. חגי הוא לכאורה בן דורו הגדול של זכריה וייתכן מאוד שהוא עוד ראה את הבית הראשון, ואילו זכריה עדיין צעיר לימים היה אז¹⁶¹. וודאי שאין להשוות את חשיבותם של אלה בנבואה לזו של קודמיהם ישעיה, ירמיה ואפילו של יחזקאל. מתוך ספריהם אנו למדים על הירידה של הכוח הנבואי¹⁶². נכונים מאוד הם דברי גרץ האומר¹⁶³: “נאומיהם חסרים את המעוף הפיוטי, את החלוקה והשימוש במשלים ודימויים קולעים; גם אור חזונם פחות היה מזה של הנביאים קודמיהם. הם רק חזרו למעשה על מהלך־מחשבתם של אלה ונצלוהו לצורך זמנם”. גם מארטי סובר: “חגי וזכריה אינם שווים כלל בערכם לקודמיהם. הרי בעיקרו של דבר אין הללו מתעוררים לרעיונות עצמיים חדשים, אלא הם משתמשים ומקיימים את דברי הנביאים קודמיהם¹⁶⁴. עיקר רעיונם של שני נביאים אלה הוא, שהתשועה קרובה לבוא; ימות המשיח כבר הגיעו אלא שמן הצורך הוא לבנות קודם את ביהמ”ק שאלהי ישראל ישכון בתוכו. את הרקע ההיסטורי להופעתם רואה אד. מאיר במאורעות ההיסטוריים החשובים שארעו אז בממלכת פרס¹⁶⁵. הכרתם הנכונה של מאורעות הזמן ההיסטוריים היה יתרונם הגדול של הנביאים הראשונים; הכרה זו אנו מוצאים אותה גם אצל חגי וזכריה ומשום כך אנו רשאים לייחד להם בלא היסוס כלשהו מקום בין הנביאים¹⁶⁶ ובפרט לאחר שדבריהם פעלו פעולה רבה על בני דורם.

האחרון בשלישיית נביאים זו הוא מלאכי. רוב מפרשי המקרא מן החדשים חושב את ספר מלאכי ליצירתו של אחד עלום שם. השם מלאכי שבראש הספר נשתרבב לשם בידי מסדר מאמר מחמת אי־הבנה מן הכתוב ג, א¹⁶⁷. זמן חבורו של הספר הוא קצת מאוחר מזה של חגי וזכריה. הדעה הנכונה ביותר היא זו הקובעת, שזמנו הוא בין סיום מלאכת בנין ביהמ"ק ועד לקבלתה של תורת הכהנים, היינו בסופה של תקופה זו¹⁶⁸, אחרים מאחרים את זמנו בעוד כמה עשרות שנים ואומרים, שהספר נתחבר בימי היעדרו של נחמיה מן הארץ (424–432)¹⁶⁹. תוכנו חיוור וחלש יותר מזה של ספרי חגי וזכריה. בספר מלאכי גוברת נעימת ההטפה על הדבור השוטף של נביא. ספר זה חשוב בשבילנו כמצבת זכרון מתקופת עזרא והוא פותח לפנינו אשנב־הצצה לראות בעדו את המצב בירושלים “על כל מפלגותיה וכיווניה: היהירים, האדישים, הספקנים והיראים; אנו רואים את ירושלים מקום שם בקעו ועלו בעיות ושאלות (על ערך היראה והחסידות), שהטרידו עוד רבות בשנים את העמקנים והוגי־הדעות החשובים שבקהל היהודים”¹⁷⁰.

אמוראים    🔗

“וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמו לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא” (דניאל י, ז). מאן נינהו אנשים? אמר ר' ירמיה איתימא ר' חייא בר אבא: זה חגי, זכריה ומלאכי. אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מנייהו, אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאוי ואיהו לא נביא; איהו עדיף מינייהו, דאיהו חזא ואינהו לא חזו (מגילה ג, ע"א).

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה; אחד שהעיד עליהם על המזבח, ואחד שהעיד עליהם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבים אע"פ שאין בית (זבחים, סב, ע"א).

אמר רב נחמן: מלאכי זה מרדכי, ולמה נקרא שמו מלאכי? שהיה משנה למלך. מיתבי: ברוך בן נריה, ושריה בן מעשיה, ודניאל, ומרדכי בלשן, וחגי, זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש. תיובתא.

תניא א"ר יהושע בן קרחה: מלאכי זה עזרא וחכ"א מלאכי שמו.

אמר רב נחמן: מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא, דכתיב בנבואת מלאכי: “בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ד' אשר אהב ובעל בת אל נכר” (מלאכי ב, יא) ומאן אפריש נשים נכריות, עזרא, דכתיב: “ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות” (עזרא י, ב). (מגילה טו, ע"א).

משמתו נביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל; ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול (סנהדרין יא).

 

פרק ששי: עזרא ונחמיה    🔗

גם השאלות הנוגעות לשני אישים אלה שנויות במחלוקת. רבים מן החוקרים מערערים על סדר השמות של המסורת ומשנים אותו לנחמיה – עזרא¹⁷¹. ולא עוד אלא היו שהעזו אפילו לומר, שכל זכרונות עזרא אינם אלא מעשה ידיו של מחבר דה"י והאיש עזרא הועבר אל עולם המיתוס¹⁷².

לפי המקורות והנאמנים יותר למסורת כך היו תולדות זמנם של עזרא ונחמיה¹⁷³:

משהגיעה השמועה ליהודי בבל על המשבר הדתי והמצב הקשה שהיישוב החדש בארץ ישראל היה נתון בהם לאחר בנין ביהמ"ק, החליטו הללו לבוא לעזרתו על ידי שיגור של תוספת כוחות רעננים חדשים לשבי־ציון¹⁷⁴. הם שלחו את עזרא הסופר בראש קבוצת אנשים נבחרים מכל שכבות העם אל א"י כדי להכניס כאן סדרים וחיים דתיים חדשים. עזרא קבל מאת המלך ארתחשסתא את הרשות ללמד ליהודים היושבים שם את התורה, להסדיר את עבודת המקדש והקרבנות ולהעניש את הממרים¹⁷⁵. באחד לחודש החמישי שנת 458 הגיע עזרא ירושלימה, תקנותיו הראשונות מכוונות היו נגד נשואי התערובת, שראה בהם סכנה גדולה לקיום העדה המתעוררת לחיים חדשים. שכן האיך ידעו בני הדור הצעיר לשמור ולקיים את המצוות והחוקים אם אמותיהם מבנות הנכר הן¹⁷⁶.

ברם, עזרא לא הצליח הצלחה יתירה בתקוניו. מתחילה אמנם נתלהב העם לקריאתו הנמרצת, אך לאט לאט פגה התלהבותו ופנה לו עורף¹⁷⁷. ונתגלגלו הדברים והגיעו אפילו עד לידי התנגדות גדולה. עמי הארצות השכנים, שאת בנותיהם הדיח עזרא ללא רחם, והמשפחות מישראל שתקנות אלו פגעו בהן, היו לאויביו.

לשם הגנה בפני האויבים מן החוץ רצה עזרא לבצר את ירושלים על מנת שיוכל להגשים לבסוף את תקוניו בארץ¹⁷⁸. אולם דווקא בשעה שהחל לבנות החומה מצאו אויביו הזדמנות רצוייה להלשין עליו אצל המלך ואמרו, שהעיר המבוצרת תהיה לרועץ לממלכת פרס. המלך פקד מיד על אחשדרפנו להשבית את בנין החומה. אויביו של עזרא השתמשו בהזדמנות רצוייה זו כדי לחסל לחלוטין את שארית הבצורים; הם הרסו את החומה והציתו את השער¹⁷⁹.

עתה פסקה השפעתו של עזרא לגמרי, וכל עניינם של החרדים לדבר ה' היה מוטל בספק.

ויהודי בבלי מכובד ובעל השפעה, נחמיה בן חכליה, מי ששימש שר המשקים אצל המלך ארתחשסתא, בא עתה לעזרתם של החרדים ויראי ה'. משהגיעתו השמועה על מצב דברים זה בירושלים ביקש וגם קבל חופשה מטעם המלך לעלות ירושלימה ולבצר את העיר¹⁸⁰. המלך מינהו פחה ביהודה¹⁸¹ ונתן בידו אגרות לפחות עבר הנהר שיתנו לו לעבור בשלום וגם עצים בשביל הבנינים ימציאו לו¹⁸². מצבו של נחמיה היה איפוא טוב מזה של עזרא; הוא לא היה תלוי בחסדו של הפחה הפרסי ועורר אצל משפחות האצילים המרדניות יחס של כבוד אליו, ראשית מעשהו היה בנין החומה¹⁸³. המיוחסים וגם פשוטי העם כאחד היו מלאי התלהבות ושתפו עצמם בבנין החומה¹⁸⁴. נחמיה הצליח לסלק את כל המכשולים של עמי הארצות. כמו כן עלתה בידו להרים גם את מצבם הסוציאלי של המעמדות הנמוכים על ידי הקלת עול המסים והארנוניות ולהשכין עי"כ את השלום בתוך קהל שבי הגולה¹⁸⁵.

והנה עתה שוב נזדמנה ובאה השעה הכשרה לפעולתו הריפורמית של עזרא. עוד באותה שנה עצמה (בסתיו 444) קבל עזרא את ספר החוקים ובאסיפה פומבית השביע את כל הקהל לשמור ולקיים את כל המצוות והחוקים שאלהים נתנם לעמו בידי משה¹⁸⁶. ובזאת תמה ונשלמה פרשת פעולתו של עזרא ואין אתנו יודע עוד דבר על אודותיו. לעומת זאת נמסרה לנו שורה ארוכה של מאורעות בחיי נחמיה מתקופת השנים שלאחר 433. אנו למדים מהם כי לאחר יגיעה רבה עלתה בידו להסדיר את מנוחת השבת; הוא גרש אחד מבני הכוהנים בעוון קחתו לו בת נכר לאשה¹⁸⁷. באותה תקופה נתייסדה גם העדה השומרונית על הר גריזים. היא נוסדה בידי אלה שנחמיה הדיחם מתוך קהל ישראל ומשום כך בחרו בעבודת פולחן חדשה במקדש ישן¹⁸⁸.

בספרות התלמודית תופס עזרא מקום ראשון במעלה ובפרסום. עלייתו ירושלימה דמוה חז"ל לעלייתו של משה להר סיני¹⁸⁹. עזרא נתן תורה שנית לישראל לאחר שנשתכחה מהם¹⁹⁰.

חשיבותו עלתה על זו של אהרן¹⁹¹ ואעפי"כ לא זכה לשמש בכהונה גדולה אם כי שבי־הגולה היו בלי ספק מזכים אותו בה¹⁹². הוא היה הראשון במעמד הסופרים שלאחר כך, שמילא תפקיד חשוב מאוד בתולדות ישראל¹⁹³, והוא הניח את היסוד לכנסת הגדולה. הרבה תקנות והלכות תלמודיות נמסרו לנו בשמם של עזרא, הסופרים ואנשי כנסת הגדולה¹⁹⁴. התקנות שנמסרו לנו בתלמוד בשמם של עזרא, הסופרים ואנשי כנסת הגדולה הם בדרך כלל מעורבבים מאוד. המסורת המאוחרת ייחסה אחר כך מתוך החזקת טובה לעזרא, מחוללו של הזרם הרוחני החדש בישראל, את כל המוסדות היעילים, החדושים והתקנות הטובות, שמקור מוצאם בלתי ידוע היה.

נחמיה שהוציא לפעילות במרץ רב ותוך הקרבה עצמית את הצעת החוקה של עזרא¹⁹⁵, נדחה על ידו כמעט לגמרי מן המסורת המאוחרת. רק פה ושם נזכר בספרות התלמודית גם שמו של נחמיה על יד זה של עזרא.

העם שראה בתורה חזות הכול החשיב ממילא יותר את האיש שהפיח בו רוח של חיי דת חדשים, אע"פ שמעולם לא יכול היה עזרא, כפי שכולנו יודעים זאת, להקיף בתקוניו וחדושיו את כל שכבות האומה השונות בלי עזרתו היעילה ופקחותו המדינית של נחמיה. כמו בכל מקום כך גם כאן הכריעה אגדת העם הישראלית המאוחרת לצד המנהיג הדתי ועברה בשתיקה על הדבּר המדיני¹⁹⁶.

תנאים    🔗

תניא: ר' יוסי אמר: ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה. במשה הוא אומר: “ומשה עלה אל האלהים” (שמות יט, ג), בעזרא הוא אומר: “הוא עזרא עלה מבבל” (עז' ז, ו); מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן¹⁹⁷ תורה. במשה הוא אומר: “ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים” (דברים ד, יד), ובעזרא הוא אומר: “כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא ז, י). ואע"פ שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב¹⁹⁸, שנאמר: “וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית” (עזרא ד, ז); וכתיב: “ולא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא” (דניאל ה, ח)¹⁹⁹. וכתיב: “וכתב את משנה התורה הזאת” (דברים יז, יח) – כתב הראוי להשתנות²⁰⁰. למה נקרא אשורית? שעלה עמהם מאשור (סנהדרין כא, ע"ב, כ"ב ע"א).

תניא: רבי אומר: בתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל; כיון שחטאו נהפך להן לרודף, כיוון שחזרו בהם החזירו להם²⁰¹, שנאמר: “שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך” (זכריה ט, י). למה נקרא שמה אשורית? שמאושרת בכתב.

ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אלעזר בן פרטא שאמר משום ר"א המודעי: “כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר: “ווי העמודים” (שמות כז, י)²⁰²; מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו, ואומר: “ואל היהודים ככתבם וכלשונם” (אסתר ח, ט); מה לשונם לא נשתנו, אף כתבם לא נשתנה” (סנהדרין כב, ע"א והשווה גם ירושלמי מגילה פ"א, ט).

רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים²⁰³ קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה²⁰⁴ (מגילה לא, ע"ב).

אמוראים    🔗

אמר ר"ש בן לקיש: מאי דכתיב: “וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר” (איוב לח, טו). מפני מה עי"ן של רשעים תלויה? כיון שנעשה אדם רש מלמטה, מעשה רש מלמעלה. ולא נכתביה כלל? ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: מפני כבודו של דויד וחד אמר משום כבודו של נחמיה בן חכליה²⁰⁵ (סנהדרין קג, ע"ב).

עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו²⁰⁶. מסייעא ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב: לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. ומאן אסקיה? נחמיה בן חכליה (בבא־בתרא טו, ע"ט).

מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרא סיפרא על שמיה?²⁰⁷, א"ר ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר: “זכריה לי אלוהי לטובה” (נחמיה, יט). דוד נמי מימר אמר: “זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך” (תהלים קו, ד)? דויד רחמים הוא דקבעי. ר' יוסף אמר: מפני שסיפר בגנותן של ראשונים, שנאמר: "והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם וגו' (נחמיה ה, טו) ואף על דניאל שגדול ממנו סיפר (סנהדרין צג, ע"ב).

אין מוסיפין על העיר²⁰⁸ אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד; ובשתי תודות ובשיר. ובית דין מהלכין וב' תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם (שבועות פ"ב משנה ב). הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת.

רב הונא אמר: בכל אלו תנן, רב נחמן אמר: באחת מכל אלו תנן. רב הונא אמר בכל אלו תנן, קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתא וקידשה לעתיד²⁰⁹ לבא; ועזרא זכר בעלמא הוא דעבר. ר' נחמן אמר: באחת מכל אלו תנן. קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ועזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוו אורים ותומים²¹⁰ (שבועות טז, ע"א).

מר זוטרא ויש אומרים מר עוקבא: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברית ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. בררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.

הדיוטות מי הם? אמר רב חסדא: הכותים.

מהו כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב לבונאה²¹¹.

בעלום שם    🔗

את מוצא: כשגלו לבבל מה עזרא אמר להם? עלו לא"י! ולא היו מבקשים. אמר להם עזרא: זרעתם הרבה והבא מעט. אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (חגי א, ו). “זרעתם הרבה והבא מעט” – משבטל לחם הפנים; “אכול ואין לשבעה” – משבטל נסוך המים; “שתו ואין לשכרה” – משבטל נסוך היין; “לבוש ואין לחום לו” – משבטלו בגדי כהונה; “והשתכר משתכר אל צרור נקוב” – משבטלו תמידים של צבור. כל כך למה? שבטלו הקרבנות. (מדרש תנחומא שמות כח).

“עשה תורתך קבע” (אבות, א, טו) כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו עראי, אלא יעשה אותו קבע. ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו, שנאמר: “ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם”; וכן בעזרא הוא אומר: “כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' ולעשותו” ואח"כ “וללמד בישראל חק ומשפט” (אדר"נ יג, ב).

אמר רבי אליעזר: כתיב: “לעזרא הכהן הסופר”. מת"ל סופר? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים (שקלים פ"ה, א).

עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה (מס' סופרים פ"י, ב).

י"ב שנה עשה [נחמיה בן חכליה] בא"י, מתקן בחומה ומושיב את ישראל איש בעירו ואיש באחוזתו (ילק"ש תתרסט).

עשרה תקנות תקן עזרא: שקורין במנחה בשבת; וקורין בשני ובחמישי; ודנין בשני ובחמישי; ומכבסין בחמישי בשבת; ואוכלים שום בערב שבת; ושתהא אישה משכמת ואופה; ושתהא אשה חוגרת בסינר; ושתהא אשה חופפת וטובלת; ושיהו רוכלין מחזרים בעיירות; ותיקן טבילה לבעלי קריין (בבא־קמא פב, ע"א; ירושלמי מגילה פ"ג, א).

הראשונה – פרה אדומה – עשה משה והשניה עשה עזרא (פרה ג, ה).

 

פרק שביעי: השומרונים    🔗

ישראל חשבו את השומרונים לעם טמוע ומעורב; הם הפריכו את מוצאם הישראלי ואמרו, שהם מזרע הגויים ששבה מלך אשור והושיבום בשומרון²¹². התלמוד קורא להם עפי"ר בשם כותים ומכנם בלעג “גרי אריות” כרמז למסופר במלכים ב' יז, כד–כט²¹³. רוב ההיסטוריונים קובע את זמן התהוותה של עדת השומרונים והקמת מקדשם בהר גריזים בתקופת עזרא ונחמיה. ואמנם כסמוכין לכך משמשים המאורעות של אותו זמן. אולם יוסף בן מתתיהו²¹⁴ מספר לנו על ראשית התהוותה של כת השומרונים כדברים האלה: מנשה, אחיו של ידוע כהן גדול, נשא לאשה את ניקאסו בת סנבלט; וכיוון שמאן לשלחה לבית אביה הדיחוהו מקהל ישראל. הלה פנה לחותנו, שהקים לו מקדש בהר גריזים כדמותו ותבניתו של ביהמ"ק אשר בירושלים. מנשה היה לכהן גדול של העדה החדשה. יחד אתו הלכו לשומרון עוד כוהנים והדיוטות רבים מישראל שלא רצו לגרש את נשיהם הנכריות²¹⁵. ברם, ידיעה זו מימי אלכסנדר הגדול²¹⁶ שאינה מתאימה לאותה תקופה, מן הצורך הוא להקדימה ולקבעה בזו של עזרא ונחמיה; ובדרך זו תתאים אמנם הידיעה המובאת אצל יוסף בן מתתיהו עם הכתוב שבנחמיה, יג, כח²¹⁷. שטאדה רוצה למצוא מצוע בין שתי הידיעות עי"כ שהוא מניח, כי עצם ליכודה של עדת השומרונים חל בתקופה שלאחר נחמיה. גם קירכהיים סבור, שהקרע הגמור קם והיה רק בימי אלכסנדר הגדול²¹⁸. התלמוד תולה את התפרדותם של השומרונים מקהל ישראל בדחייתם מלהשתתף בבנין הבית בעת שיבת הגולים הראשונים בימי זרובבל. אולם דעה זו קשיים הרבה עמה. הואיל והשומרונים יש להם חמשת חומשי תורה וכעין ספר יהושע, הרי וודאי קבלו את התורה שלהם, וכן גם בצעו את לכודם הסופי, בזמן שהתורה בחלקיה העיקריים כבר היתה סדורה²¹⁹. קרוב לוודאי הוא, שאיזו התגרות או מעשה איבה מצדם של השומרונים השניאום על המתיישבים; ובינתים והקרע גבר והלך והשנאה אף היא עלתה וגדלה²²⁰. השומרונים עצמם, שמשפחות אחדות מהם יושבות עדיין עד היום בשכם, אומרים שהם זרע נאמנים של ישראל ומקור מוצאו של שמם הוא מלשון “שומר”. במכתבם ל"אחיהם" שבאנגליה²²¹ הם כותבים: "אנו מבטיחים לכם, אחינו בני ישראל, שאנו דבקים בתורת משה נביאו באמת ובאמונה ושומרים את התורה הקדושה ונקראים בשם “שומר”.

אמוראים    🔗

אמר רב נחמן בר יצחק: דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה (חולין ו, ע"א).

בעלום שם    🔗

הכותיים לא נחשבו משבעים לשון, אלא מיתר חמשה גויים ששבה מלך אשור²²², שנאמר (מל"ב יז, כד) “ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים, וישב בערי שומרון”…

כשגלו ישראל משומרון, שלח סנחריב את עבדיו והושיבן בשומרון להעלות מס למלכות. שלח הקב"ה בהן את האריות, שנאמר (מל"ב יז, כ): “ויהיה בתחלת שבתם שם לא יראו את ה' וישלח ה' בהם את האריות. שלחו ואמרו לו הגויים אשר הגלית וגו'” וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם וגו'. שלח וקרא לכל זקני ישראל, אמר להם: כל השנים שהייתם בארצכם לא שכלה אתכם חיית השדה, ומה עסקה עכשיו? אמרו: נאמר לו דבר אחד לו ישיב אותנו לארצנו. א"ל: הארץ אינה מקבלת גוי שאינו עוסק בתורה ולא נמול. אמר להן: תנו לי שנים מכם שילכו לשם וילמדו אותם. ודבר המלך אין להשיב. מיד שלחו לשם את ר' דוסתאי בר ינאי ואת רבי סבייא²²³ ולמדו אותם בכתב ס"ת נוטריקון²²⁴ ובוכין. ואעפ"כ “את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים” עד שעלה עזרא מבבל וזרובבל ויהושע בן יהוצדק והתחילו בונין בהיכל, שנאמר (עזרא ה, ב) “באדין קמו זרובבל בר שאלתיאל וישוע בן יהוצדק ושריו למבנא בית אלהא”, באותה שעה באו עליהן השומרונים למלחמה ק"פ אלף. וכי שומרונים היו? והלא כותיים היו? אלא על שם העיר שמרון נקראו שומרונים. ועוד בקשו להרוג את נחמיה במרמה. שנאמר (נחמיה ו): “לכה ונועצה יחדו” (נחמיה ו, ז); ובטלו מלאכת בית ה' ב' שנים, שנאמר (עזרא ד, כד) “באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס”, מה עשה עזרא וזרובבל ויהושע? קבצו את כל הקהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות שופרות ושלש מאות ספרי תורה ושלש מאות תינוקות. והיו תוקעין והלוים היו משוררים ומזמרין ומחרימין ומשמתין ומנדין את הכותיים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי. מכאן אמרו: האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר. ואל יתגייר כותי בישראל ואל יהא להם חלק בתחיית המתים, שנאמר (עזרא ד, ג): “לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו”; וכתיב (נחמיה ב, כ): “ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים”. וכתבו וחתמו ושלחו את החרם לכל ישראל שבבבל, והם הוסיפו עליהם חרם על חרם, והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם, שנאמר (עזרא ו, יב): “ואלהא די שכן שמה תמה ימגר כל מלך ועם די ישלח ידה להשניא לחבלא בית אלהא דך די בירושלם” (מד' תנחומא פרשת וישב).

 

פרק שמיני: הכנסת הגדולה    🔗

בספרות התלמודית מדובר הרבה על כנסת הגדולה מיסודו של עזרא, שלידו וליד נחמיה מילאה תפקיד חשוב מאוד במחצית השניה של תקופת התחדשותה של האומה. ימיה נמשכו כביכול עד לחורבנה של ממלכת פרס. את שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת הגדולה, מזמנים יחד עם אלכסנדר הגדול²²⁵. פעולתה של כנסת הגדולה הקיפה את כל שטחי חייה של האומה והיתה מכוונת בעיקר להאדרת התורה והפצתה²²⁶. התלמוד מייחס לאנשי כנה"ג תקנות הרבה; הם תיקנו, לפי דברי התלמוד, שמונה עשרה ברכות על הסדר, קריאת המגילה בפורים, כתיבתם וחתימתם של הספרים יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר, קביעת המסורה, הנקוד, שנוי הכתב²²⁷ ועוד. מלבד זה שימשה כנה"ג כעין בית דין עליון לישראל בדומה לסנהדרין שלאחר כך. לפי תלמוד בבלי היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה מאה ועשרים, ואילו לפי הירושלמי כללה רק שמונים וארבעה, לפי גירסת שניהם נוסדה כנה"ג בימי עזרא והיא נתקיימה במשך כל תקופת הפרסים עד מאוחר בזמן היוונים. היא בטלה לכאורה רק בימי המהומות שנתרגשו ובאו עם מרד החשמונאים, כדי לחדש ולהמשיך לאחר השחרור והחזרת הסדר ביהודה את קיומה כסנהדרין של אחד ושבעים.

קיומה ההיסטורי של כנסת הגדולה ומהותה שנויים במחלוקת ההיסטוריונים והחוקרים השונים²²⁸. רוב חוקרי ישראל סבור, שאיזה מוסד נוסד בימי עזרא שנועד לו התפקיד לשמור על התקונים הדתיים שנעשו בעמל כה רב ולהפיץ את ספר התורה. מוסד זה הוא לפי דעתם כנסת הגדולה שהתלמוד מאריך כל כך לספר עליה.

הרנ"ק דימה למצוא אפילו את ראשיתה של הכנסת ואת מספר אנשיה בס' נחמיה²²⁹. שכן בנחמיה ח, יג מסופר שראשי האבות לישראל נאספו אל עזרא להשכיל את דברי התורה; וכן אנו למדין גם מנחמיה ט, א־ב וי, א־כו על אסיפה גדולה, וכאן נמנו 85 שמות של אנשים שכרתו אמנה וחתמו עליה שעה ששאר פשוטי עם באו רק באלה ובשבועה ללכת בתורת אלהים. גם גרץ מסכים לדעה זו באמרו: “בראש החותמים עמד נחמיה, וחתמו בסך הכול כחמישה ושמונים מחשובי העם את שמותיהם. אסיפה רבתי זו קראוה בשם כנסת הגדולה”, ובמקום אחר נאמר שם: “מכנסת גדולה זו התפתח וצמח אח”כ כעין מועצה לענייני דת ומוסר חשובים"²³⁰. גם וייס נוטה לדעה דומה לזו, אלא שהוא אומר שכנסת הגדולה היתה רשות שהיתה לה הסמכות להפוך על ידי אשורה את השקפותיהם העיוניות של הסופרים לחוקים²³¹. פירסט²³² רואה בכנסת הגדולה מעין מועצה מדינית שכיוונה במשך 260 שנה רצופות (184–444) את גורלו של העם מבחינה מדינית ודתית כאחד. בלוך רואה אפילו כעין בית נבחרים תחיקתי המורכב מבאי־כוח כל המעמדות והמקצועות. ברם, בנגוד להשקפתו אומר הרצפלד, שכנה"ג, שהוא מזהה אותה עם הסנהדרין, כללה רק 70 או 71 חברים מראשי הכהנים, הלויים והסופרים; היא פשטה את כוח שלטונה על התחיקה והנהגת ענייני המדינה; אלא מתחילה לא היתה יצירתו זו של עזרא אלא הסמכות המשפטית העליונה. גם אוואלד²³³ היה סבור כך, אלא שהוא מניח שסמכויותה של כנה"ג היו בתקופה היוונית מוגבלות מאוד ולא היתה לה כל השפעה על ענייני המדינה. השפעה זו באה לה רק לאחר נצחונם של המכבים ששחררו את העם מעול זרים.

מן הראוי להזכיר כאן עוד את השקפתו של יוסט²³⁴ שהיא הנכונה לכאורה והקולעת ביותר אל האמת; לפיה של זו היו אנשי כנסת הגדולה סופרים וחכמים מימי עזרא ועד סוף המאה השלישית שעסקו בחקר התורה, חוקיה ומצוותיה. גם שירר הצטרף לדעה זו באמרו: “אנשי כנסת הגדולה היו חבר חכמים וסופרים שהכריעו בעניינים תיאולוגיים”²³⁵. אולם רוב החוקרים דוחה ומתנגד לקיומה של כנה"ג כרשות עצמאית במובנו של התלמוד. “כנסת הגדולה” – אומר ולהאויזן בביטחה דוגמאטית – הריהי פרי דמיונם של מלומדים²³⁶. אולם השקפתו של קינן Kuenen היא מפורטת ונוגדת לשאר כל הדעות שהזכרנון ושהן רואות פחות או יותר ברוח התלמוד את כנסת הגדולה כמוסד היסטורי. גם קינן סבור שנחמיה ח–י שימש לחז"ל כמו לרנ"ק כמקור, אלא שהוא מניח שהאסיפה שמדובר עליה שם “לא היתה מחוקקת אלא מקבלת חוק ומשפט”. “האסיפה שמסופר עליה בנחמיה ח–י זוכה לשנוי צורה מידיהם של מורי התלמוד, אולם באותה שעה גלוי וידוע כמו כן ש”אנשי כנסת הגדולה" הללו שצורתן נשתנתה לא היו ולא נבראו. כנסת הגדולה היא מושג בלתי היסטורי"²³⁷.

אמוראים    🔗

“ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם” (נחמיה ט, ד), מאי אמור? א"ר יהודה ואיתמא ר' יונתן: בייא, בייא! היינו דאחרוביה לביתא וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו לשראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן; כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, – לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן²³⁸. בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומי בתעניתא, בעו רחמי, נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה: אמת. א"ר חנינא: ש"מ חותמו של הקב"ה אמת, נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים; אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דע"א. בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה; אזל קליה בד' מאה פרסי. אמרו: היכי ניעביד, דילמא משמיא מרחמי עליה? א"ל נביא: שדיוה בדודא דאברא וכסיוה באברא; דשייף קליה, דכתיב: “ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת על פיה” (זכריה ה, ח). אמרו: הואיל ועת רצון הוא, ניבעי רחמי איצרא דעבירה²³⁹. בעו רחמי אימסר בידייהו. חבשוה תלתא יומי, עיבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו²⁴⁰, אמרו: היכי נעביד? ניבעי פלגא, פלגא מרקיעא לא יהבי²⁴¹. כחלינהו לעיניה; אהנו ביה דלא איגרו איניש בקריבותיה²⁴² (סנהדרין סד, ע"א).

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר: “האל הגדול הגבור והנורא” (דברים י, י"ז), אתא ירמיה ואמר: “עכו”ם מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? (יר' לב, טז) לא אמר נורא, אתא דניאל אמר: עכו"ם משתעבדים בבניו איה גבורותיו? לא אמר גבור (דניאל ט), אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים ואלה הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? (יומא סט, ע"ב).

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות (ברכות לג, ע"א).

מי מנאן?²⁴³ אמר רב אשי: אנשי כנסת הגדולה מנאן. א"ר יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד²⁴⁴, באתה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה, יצתה בת קול²⁴⁵ ואמרה להם: “חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב; בל יתיצב לפני חשוכים” (משלי כב, כט). מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בז' שנים וביתו בנה בי"ג שנה, לפני מלכים יתיצב, בל יתיצב לפני חשוכים. ולא השגיחו עליה". יצתה בת קול ואמרה: “המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני” (איוב לד, לג; סנהדרין קד, ע"ב).

בעלום שם    🔗

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה; הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה (מסכת אבות א, א).

מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר (מגילה יז, ע"ב).

אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא טו, ע"א).

בראשונה היו אומרים: משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים: ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם (אדר"נ א, ד).

עשרים וארבעה תעניות ישבו אנשי כנה"ג על כותבי ספרים, תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאלמלי מתעשרין אין כותבין (פסחים נ, ע"ב).

“כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו” (אסתר י, ג). לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, – מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין²⁴⁶ (מגילה טז, ע"ב).

פתחיה הוא מרדכי; ולמה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון (שקלים יח, ע"א).

מה עשו אנשי כנסת הגדולה? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה. ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום. הה"ד (נחמ' י, א) ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים “על החתום” וגו'. כתוב אחד אומר: “ועל החתום” וכא"א: “ועל החתומים” היאך? אלא “ועל החתום” זה ב"ד של מעלה, “ועל החתומים” זה ב"ד של מטה (מד' רוב רבה ד).

 

פרק תשיעי: שמעון הצדיק    🔗

בתקופה הסתומה והמעורפלת שנמשכה מאז מותו של נחמיה ועד לזמנו של אלכסנדר הגדול יש לנו אך ורק דמות מאירה אחת ויחידה, שמילאה את עם ישראל כוחות רעננים ועוררה בלבות בני זמנה והדורות הבאים יראת כבוד בפניה, אישיות זו הריהי שמעון הצדיק ששימש בכהונה גדולה²⁴⁷. הוא גילה פעילות רבה ומאומצת בשטח התקונים בבית המקדש ובעיר. הוא בנה וגם ביצר מחדש את חומות ירושלים שנהרסו בימי תלמי הראשון; כמו כן דאג על ידי תיעול לאספקת המים בשביל בית המקדש ואף שכלל ושיפץ אותו.

אולם גם בשדה הרוח הצטיין שמעון הצדיק כאחד המתקדמים שבבני דורו. האימרה שנמסרה לנו משמו מעידה, שהוא היה יורשן הנאמן של השקפות הנביאים שכן גמילות חסדים חשובה בעיניו כעבודת²⁴⁸ ביהמ"ק. הוא לא היה לכאורה כלל מחבבם של קרבנות. הקרבן, לפי דעתו, רצוי רק אז לגבוה כשהוא מובא מתוך דחף פנימי ולא מחמת מצות אנשים מלומדה²⁴⁹. הוא היה אחד הראשונים שהיה לו בית תלמוד, ואנטיגנוס²⁵⁰, אחד מתלמידיו, קבל תורה מפיהו והפיץ אחר כך את רעיונותיו. הדורות שבאו אחריו עטרו לראשו עטרת אגדה. רוח הקודש שרתה עליו ונסים רבים נעשו בימיו בבית המקדש ומשנפטר לעולמו פסקו ולא נשנו עוד²⁵¹. גם ישוע בן סירא, גדול המשוררים שבאותו דור, הקדיש לו אחד מפרקי משליו ותיארו כטיפוס האידיאלי של כהן גדול²⁵².

בעלום שם    🔗

שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (מסכת אבות א, ב).

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני! מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: “רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רימה ותולעה. העבודה, שאגלחן לשמים”. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: “כמותך ירבו נזירים בישראל!” (נזיר ד, ע"ב; השווה תוספתא נזיר ד).

בעשרים וחמשה בטבת יום הר גריזים הוא דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ירושלים עמו, ואבוקות של אור בידיהם. וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם: למה באתם? אמרו לו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עכו"ם להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו, שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם, מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שבקשו לעשות בית אלהינו – ואותו היום עשעוהו יום טוב (יומא סט, ע"א).

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל (יומא נג, ע"ב).

מעשה באחד שהאריך וגמרו להכנס אחריו; אמרו שמעון הצדיק היה. אמרו לו: למה הארכתה? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא יחרב. אמרו לו: אעפ"כ לא היית צריך להאריך (ירושלמי יומא כד, ע"א).

תנו רבנן: ארבעים שנה, ששימש שמעון הצדיק, היה גורל עולה בימין; מכאן ואילך, פעמים עלה בימין, פעמים עלה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין; מכאן ואילך, פעמים מלבין, פעמים אינו מלבין, והיה נר מערבי דולק; מכאן ואילך, פעמים דולק, פעמים אינו דולק.

והיה האש של מערכה מתגבר, ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה, חוץ משני גזרי עצים, כדי לקיים מצות עצים; מכאן ואילך, פעמים מתגבר, פעמים אין מתגבר. ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו, ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. וכל כהן שמגיעו כזית – יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר; מכאן ואילך, נשתלחה מארה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. וכל כהן מגיעו כפול. הצנועין מושכין את ידיהן, והגרגרנין נוטלין ואוכלין (יומא לט, ע"א).

תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד, לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם (יומא לט, ע"ב).