א    🔗

השואל לנתיבי־התפתחותה של ספרותנו בדור האחרון ולפניו ונדרש לתחנותיה, מוצא במסילת מעברה הגדול והמכריע מגולת־רוסיה לשני מרכזיה החשובים מעבר לים, תחנה שחשיבותה גם מרובה גם מיוחדה במינה, היא תחנת־גליציה. התיאור המצוי של התחנה הזאת הוא, בערך כך: לאחר תקופה של מונוטוניה אפיגונית, שבאה אחרי תקופה של פריחה בימי־השכלה, התנשבה רוח של התעוררות, ביחוד מכוח ההשפעה שבאה מעבר לגבול, וחלה התנערות, שפריה הוא אשכול־הכשרונות, שהיה ברכה לספרותנו בשתי לשונותיה. אולם התיאור הזה, שנעשה שיגרה, צריך תיקון והגון ביותר – מקורו בשיגרה גדולה ממנה, היא התפיסה הרווחת, שאינה רואה אלא את השכלה בלבד כמסד ספרותנו עתה. לפי התפיסה הזאת, חלה האפיגוניות ההיא לא בלבד על ההשכלה, שלא יכלה שלא להגיע עד מהרה לכך, אלא על כל הרוחניות היהודית בפרובינציה ההיא. ולא היא, תקופה זו, הנגדרת כתקופת־כמישה, היתה באמת תקופת־פריחה – בעצם הימים ההם בצבצו ועלו, בתחום הלמדנות, כוחות נחשבים במלחמתה של ההלכה לצד יכולת הכבישה של המציאות החדשה, ולצד חיזוקו של תלמוד־תורה בשכבות רחבות; כשם שבעצם הימים ההם בצבצו ועלו, בתחום החסידות, כוחות נחשבים, עד שמותר לדבר על מולד־מישנה שלה, שנתן אותותיו אותות בשדה־ספר; ואחרון אחרון בעצם הימים ההם עלתה, מתוך השכבות הקרויות תחתונות, ובגלים מוסיפים והולכים, כמין אינטליגנציה הדבקה בערכי־העם וקניניו, לא מתוך יוהרה של גומלי־חסד לעמם, כדרך רוב המשכילים, אלא מתוך צניעות מוטבעת ומובנת־מאליה של בנים האוהבים את אביהם ואמם. עם שלושת הגילויים האלה ובם, כבר הבשיל תהליך ההתנערות מבפנים, ובבוא הרוח מבחוץ לא היה אלא כמסיר קליפה אחרונה הצריכה הבקעה.

כנודע, ניכרת התנערות הזאת ביצירה, הן בחלקה העברית והן בחלקה האידית. החלקה הראשונה עודריה נודעים הרבה לקהל־העברים, וכמעט כולם עיקר יצירתם בארצנו, והיוצא מן הכלל אינו אלא בא לאשרו – הרי א.מ. ליפשיץ כהרי ש. שטרייט; הרי אשר ברש כהרי ש"י עגנון; הרי אברהם בן־יצחק כהרי א.צ. גרינברג ואחרים, ומפורסמים אינם צריכים ראייה, וכבר נאמרו דברים הרבה בצדדים השונים שביניהם, וביותר בצדדים השווים שביניהם, הכלולים בצד שוה הקרוי: נוסח גליציה. החלקה האחרונה עודריה נודעים פחות לקהל־העברים, והמתבונן בראשיתה מוצאה בחינת מאזנים, שהכף האחת, כף־השירה, מלאה וגדושה ונוטה בכבדה כלפי מטה, ואילו הכף האחרת, כף־הפרוזה, חסרה וקלושה ומתנפנפת בקלותה כלפי מעלה. כי הנה נתפרחה, בראשית ההיא, כבבת־אחת סיעה של בעלי־שיר היוצאים בשיר, ואילו בעלי־הפרוזה נראו לגבם בכמות מבוטלת. ובאמת, כשאנו רואים משמרת ראשונה, שבלטו בה שמואל יעקב אימבר ויעקב מסטל, מלך חמילניצקי ודוד קניגסברג; ומשמרת שלאחריה, שבלטו בה משה לייב האלפרן, מלך ראוויטש וא. צ. גרינברג, וכנגדם משמרת־לא־משמרת, כגון יעקב ליפשיץ, שלא יצא מכלל הבטחה טובה; פישל וויטקובר, המכונה אימ"ן, שעשה כמה ניסויי־סיפור ופסק מעיינו ושקע בכתיבה ז’ורנליסטית; ראובן פאַהן, שסיפורו לא חרג ממסגרת אילוסטרציה למחקרו – אין אנו יכולים שלא לתמוה עד־גמירא על אותה דיספרופורציה מוזרת. והנה המצב המשונה הזה נשתנה־בתכלית עם גילויו של כוח־הפרוזה העז והנועז, השופע והכבוש כאחד, כוחו של א. מ. פוקס. רק עתה ניתן לדבר על שלימותה של ההתנערות ונושאיה; נושאים תרתי משמע – בחינת סוגי־כותבים ובחינת סוגי־כתיבה. ואמנם, נאמרו דברים הרבה בצדדים השונים שביניהם וביותר בצדדים השוים שביניהם, הכלולים בצד שוה הקרוי: יונג גאליציע, כלומר, גליציה הצעירה.

ב    🔗

אולם כשאנו מנסים לעמוד על ייחודו של מספרנו זה, מסגרת גידולו ודרכו, מתפקפקת בידנו הגדרת הנוסח המפורט, כשם שמתפקפקת בידנו הגדרת הנוסח הכולל. מה שניתן בסיפוריו וביותר איך שניתן הניתן בהם, מעלה ספק נכבד, אם שרשי־הצמיחה ניתנים להצטמצם על תחומי־המקום והזמן, הכלולים במונח גליציה ומושגו; ודרכו של הספק שהוא מוליד בני־מינו ושעל־כן סופנו מפקפקים, אם גם ראשי החלקה העברית ניתנים להצטמצם כך. ודאי, סיפוחה של הפרובינציה האחת, ממזרחו של נהר סאַן, ושהיתה קודם חלקה של פודוליה ווהלין, ושל הפרובינציה האחרת, ממערבו של נהר סאַן, שהיתה קודם חלקה של פולין, ושילובן כחטיבה בממלכת־ההאַבסבורגים וקירובן למרכזה של אירופה, עשו בהמשך הימים את היצור המיכני כיצירה אורגאנית, המצויינת בדפוס פרצופה, אבל במעמקי־ההווייה של עדת־ישראל פעלו כוחות גלויים וסמויים מלפני הסיפוח ומלפני השילוב כאחת. וביותר הורגש כוחם של כוחות אלה בקו־הניתוק, שבו נעשתה החציצה בין הקהילות מעבר מזה ומעבר מזה. ואכן, פשוטי־עם לא קיבלו עליהם תחילה את הכינוי גליציה ונהגו ימים הרבה כינוי אחר, שסופו נשתקע ולא נתקיים לנו אלא בקונטרסי־חסידים ובפארודיות־משכילים, הוא השם קורדון. ומן הדין לבדוק, עד היכן ועד מתי הגיע שימושו בפי העם, – ש. בן־ציון עודו מספר, באבטוביוגרפיה שלו, כי בעיירתו הבסראבית היה לו מלמד מן הקורדון. על־כל־פנים יותר משנתקיים הכינוי, נתקיים המקופל בו – מכלול ההווייה וההוויי שלפני הניתוק ומכלול ההווייה וההוויי שלאחריו, מזיגתם ופירודם. שעל־כן אולי לא מקרה הוא, כי רשות הביטוי של עולם ההווייה וההוויי, רשות הפרוזה הגליצאית, מתפשטת ברצועת הקורדון, ונמצא א. מ. פוקס, גידולה של ממשות היולית ביותר, כהמשכו המהופך של יוסף פרל, גידולה של מגמה אינטליגנטית ביותר, שמרחק מועט מבדיל בין עריהם, באופן שיז’ירנה חשובה כמבואה של טארנופול; כשם שיוסף פרל גופו לא היה אלא כהמשכו המהופך של נוסח סיפור־העם, כדרך גיבושו בסיפורי־החסידים, שעיקר לידתו גם הוא ברצועת הקורדון וסביביה. והאמנם מקרה הוא, כי סופרי גליציה, שכוחם בפרוזה המגלמת את ממשותם של חיי מחצבתם הם בני הסביבה ההיא – כן בחלקה העברית, אם אשר ברש אם ש"י עגנון, וכן – ואולי; ביחוד – בחלקה האידית, החל בפראַדל שטוק וכלה באיצי מצקר, ואלה האחרונים הצד השוה שבהם תיאורם של חיי־ישראל או בפרברה של עיירה על מיצרה או בחללו של כפר על מרחביו.

ואמנם, א. מ. פוקס הפליא לספר על איש־הקורדון המעורה בתחתית ההיולית של הוויית־העם וגאל אותו, על דרך התיאור והשיחה מאלם חייו וקדרותם, וגילה את אמיתו, שעיקרה בכובד של רצינות ובחומרה של אחריות לגורל עדה ואדם. נסיוני־התיאור שהיו לפניו אורם שאול היה – המנסים היו, ברגיל, אם לא תלמידיהם של משכילים, הרי שכניהם או, למצער שכני־שכניהם, כלומר נראים בעיני עצמם כעומדים על הר נשפה וכדרך שקודמיהם השפיעו מעליו תוכחתם, הרי הם משפיעים את חמלתם על פשוטי־העם שבשפל, ומדמים כי לפי שעמידתם ברמה דין למשוך אליה, אם לא במקלות חובלים הרי במקלות־נועם, את המסכנים שבתחתיתה, מה שאין כן א. מ. פוקס, שהיה עצם מעצמם ובשר מבשרם של הפראָסטאקעס וידע את איש־העם מביתו ומפנימו, ושעל־כן השכיל בסיפוריו, שהם כפורצים את חרצובות עצמם מרוב גודש של ציור ומרוב דחיסות של שיח, וראש תכונתם אחדות השורש של אמת ואמנות.

ולפתח הערכת אמיתו ואמונתו טעות רובצת, היא הטעות שבהגדרה; פרימיטיב. והטעות הזאת באה מתוך שנתחלפו להם למעריכים המתואר והמתאר. ודאי, המתואר הוא הפרימיטיב, במידה שהכינוי הזה עשוי שיהא הולם שכבת־עם, כפשוטי־עמנו, שהיו באמת ערובת התרבות והמוסר, סמוכות העצמיות, וכוחם ונאמנותם הם שעמדו לנו בפני התפוררות למיניה. אבל המתאר לא יסכון לו ככינוי הזה; והרי תיאורו וסגולת תיאורו הם בהיפוכו הגמור ודיה בדיקה של ההבחנה הגמורה בין הצד הדסקריפטיבי והצד הדיאַלוגי בסיפוריו, הן מבחינת שימושי הלשון וחיתוכם, להעמידנו על כך. וזאת לזכור, לא קלה עקיבות ההבחנה הזאת בספרות, שראשית־הפרוזה שלה בסיפור המעשה החסידי מזה ובמונולוג המשכילי מזה; כשם שלא קלה עקיבות ההבחנה הזאת בספרות, שהמשך הפרוזה שלה גברה בו התספוגת הלירית, במקומה ושלא במקומה; והרי גם המנולוגיסמוס וגם הליריסמוס, כאוצרות השמורים לרעת הפרוזה ותעודתה האפית, נעשו נחלת הקלאסיקה שלנו, בשתי חלקות הלשון כאחת.

ואין צריך לומר כי פרוזה כשל מספרנו, שאינה מתירה לעצמה לא התרת־מה של המתח ולא הרווחת־מה של הצפיפות, כדרך שהתירה לעצמה, ובנדיבות יתירה, סביבתו הספרותית – השפעת הפילטוניות הוינאית – פרוזה המבקשת לצוד בכל הדרכים, בעצם התיאור ופירוטו, בהמשלה, בדיוק־הדיבור, במימרה, את חמרם וחומרתם של החיים המתוארים, של הנפשות המסופרות, של קרקע־היסורים, היא כשדה מוקשים למי שמבקש להריקה מלשונה הטעונה והסמיכה ללשון אחרת, ותהא גם לשון תאומה כלשוננו. כמידת־המסירות שבידי המחבר, דין שתהא גם מידת־המסירות שבידי המתרגם, ורק קישור מיוחד ליצירי פרוזה אלה וייחודם והכרת־ערכם לדיוקן־הערכתנו בעיני עצמנו, עשויים שיעוררו מתרגם למלאכתו. כמשפט הזה היה משפט משה ברסלבסקי – נפלא לעצמת־הסיפור וענינו קינא קנאה גדולה לעברית, להביא מחזור הסיפורים האלה בבריתה. בחיבה ושקידה־למופת לקט את הסיפורים, שהיו זרויים ופזורים באכסניות שונות, ונתנם בתרגומו בכרך ראוי, שקרא אותו שם נוקב, הממצה תוכו של המספר: בגויים. לאמור, הרי לפנינו מספר, שמתוך שלא יכול היה לספר אלא את האמת לאמיתה, תיאר את מציאותו של ישראל לאמיתה והיא מציאות של גולה כבדה ומכבידה שהעם המגולם בדמותו וחייו של איש־העם מתלבט באפלת־רשתה. ואכן, הרוצה לראות, בתמונות נאדרות, את אמיתת הכתוב הרשום בראש הספר ההוא: ובגויים ההם לא תרגיע – ילך אצל כל סיפור וסיפור שבספר ויראנה.

ד¹    🔗

וכמשפט ספרו האחד הוא משפט ספרו האחר – גם הוא, מחזור סיפורים גדול יותר, לא בא עדיין במקובץ במקורו, והוא ניתן עתה כאסופה לקהל־הקוראים העברים. ומתרגמו, שלמה שנהוד לא עשה את שעשה אלא מתוך קירבה ויחס מיוחדים למספר וסיפורו, ואספו נקרא גם הוא שם נוקב, הממצה תוכו של המספר: תהום פעור. מלאכת־תרגומו אין לשער גודל יגיעתה, שכן נהג בסיפורים אלה כדרך שנהג מחברם – לא הורה לעצמו כל היתר לקולא. ויתירה עשה, שעזר ביודעים לתהליך שנפסק וחידוש הוא צריך – הכוונה להזרמת האידיומאטיקה של המקור לתוך התרגום. ההזרמה הזאת, שהיא כדרך הטבע וסימניה ניכרים בפרוזה שלנו שמגמתה ריאליסטית, חל בה הפסק, ביחוד באזורו של התרגום – מנדלי, במיבצעו הכביר לתרגם בעצמו את עצמו, הוא שהפסיק את הזרימה הזאת מתוך שטרח למצוא מקבילות באוצרה של העברית, ביחוד מתקופת המדרשים ואילך, וטירחתו המופלאה הצמיחה לנו מלאכת מחשבת. אולם הבודק ומעיין ימצא, כי גם מלוא כוחו של האמן המופלא הזה לא יכול היה למנוע הפסד גוונים ובני גוונים, שהמקבילה לא יכלה להכילם ואף לא הכילתם. דרכו של מנדלי הוא באותה כפילות המסלול כדרך שכבר מצינו, אם כי בדיוטה נמוכה יותר, באביה מחוללה מנדל לפין, כלומר בנין שתי מלכויות לשון שאין האחת שואלת מדעת מחברתה, גם אם היא משאילה שלא מדעת לחברתה. והיא הפרדה שאינה כדרך הטבע והחיים והפרוזה הריאליסטית שלנו לא נהגה על פיה, מה שאין כן התרגום של הפרוזה האידית, שהיה אדוק בהפרדה ההיא או פוסח על שתי הסעיפים. אכן, גם פה נדרשת שבירת המחסום – כי אוצר האידיומאטיקה של אידיש כגילומו של הגניוס הלשוני שלנו, הוא אוצר קליטה לגיטימי ביותר להתרחבותה של העברית החיה. ברוח הזאת פעל המתרגם של הספר שלפנינו ופעולתו באה מתוך הרגשה נכונה של פרופורציה וחלוקת חמרי־הלשון לפי המקורים וטבעם.

המבקש ללמוד שיעור במלאכת־התרגום ושוני־שיטותיה, יתעורר כממילא למעשה־הקבלה בין שני הספרים, ושעת כושר מיוחדת לכך מזמן לו סיפור שניתן בשניהם, ויעמוד במבורר לא בלבד על ההבדל שבעצם מלאכה ודרכה, אלא גם על השוני בגישה הפסיכולוגית של שני המתרגמים – ראשון, חניכה של ארצנו ועומד במערכתה החלוצית, שהסיפורים האלה הבליטו לפניו את כורח־הבריחה מן הנכר ככורח שבמציאות; אחרון, בן עירו של המספר ונושם חלל־אויר־גידולו, שהסיפורים האלה הבליטו לפניו את מצות־השיבה אל הבית כמצוה־שבזכרון; ראשון שנועז ונחלץ ככובש־עיר, אחרון שהשגיא כבונה־מבצר, והרי הוא ניצב לפנינו ובו דמות חיי־העם במיצר־הגלות, חיי הפראָסטאַק, מלח־האומה ולחמה.

[ט"ו תמוז תשי"ד]