א    🔗

יש ומצבה, הנטועה ועומדת בבית־חיים, מספרת על חיי־בית, כבבואה של חיי־דור – כלל ידוע הוא לדורשי־רשומות. אבל, ברגיל, כוונת־הכלל הזה למצבה ישנה נושנת, שניטעה לפני דורות הרבה, ביחוד אם חברותיה מסביב שוב אינן מגידות מה שהיא עשויה להגיד, לפי שהכתב על גבן נמחק והכתב על גבה נתקיים. אולם באמת גם מצבה, שניטעה אך זה מקרוב בבית־הקברות בוינה כך. לשונה: פ"נ/ משה הררי בערגנער / שומר ציר / בן אפרים / 1866–1939 / בן הינדה / 1870 נשרפה בבלזשץ 1942 / נולד ברעדים 1892 / עלה לארץ ישראל 1910 / שהה בוינה בשנת 1920 / ונסתלק ברעונו מהעולם הזה באביב 1921 / מציבי המבצה: / אחיו – / מלך ראשוויטש זכריה – קנדה / הערץ בערגנער – אוסטרליה / דודנים – רות בערגנער – אוסטרליה / יאסל בערגנער – מדינת ישראל / אפרים בערגנער – אוסטרליה / תנצב"ה.

הנוסח צריך שני תיקונים: תיבת ציר אין פירושה שליח אלא צייר; תיבת ברעונו נפל בה שיבוש אות ותיקונו: ברצונו. אפשר ובינתיים טרחו המציבים על תיקונם, אבל עצם הטעות הקטנה אין בה להתמיה – וינה של היום אין בה מחוקקי־מצבות עברים והמצבה הזאת, שהוקמה לפני כשנה, אומנים גויים הם שחרתו את אותיותיה.

ב    🔗

האיש משה הררי־ברגנר היה, כניכר מלשונה הקצר של המצבה, מאנשי העליה השניה, וישב בארצנו כעשר שנים. מעטות תעודות־שבכתב – אי־אז, בימי־נעורינו, כשהיינו צדים בבולמוס מיוחד מרשמי־ארצנו הרשומים בידי בני־סביבתנו, הגדולים ממנו כדי רבע דור, קראנו גם שתים שלוש רשימותיו הנלבבות – תיאורי־טיולים בסביבות שונות, שהלביבו עלינו את נופי ארצנו הרחוקים־במקום והקרובים־בנפש. רשימות אלה נדפסו מעל עמודי כתבי־העת של בני־הנעורים בשפת הפולנים “מוריה”, וכן בעלונים קטנים יותר, כגון “משמר הסאַן”. לא אדע איך נתגלגלה שמה הרשימה ההיא, האם נעתקה מבימה אחרת, או מחברה עצמו שלחה – אולי יזכרו מה בזה אנשי פשמישל, אם מ. צוואנציגר, אם מיכאל ווייזינגר (זיו) ואחרים. היו מוסיפים לזה קו לקוי־הביוגרפיה המעטים, שהתמלטו לרשות־הרבים. כי מחוצה לשורות מעטות, שמצינו בקובץ “העליה השניה”, בעריכת ברכה חבס, לא נדפס אצלנו על משה הררי דבר וחצי דבר – שם מספר ישראל טוניס בזכרונותיו על בחור, מעולי גליציה, ששמו העברי הרוני ושמו הקודם ברגמן. לאמור שמו מעיקרו כבר נשכח ממנו. אבל אם שמו נשכח, דיוקנו לא נשתכח והוא מתארו לאמור: “זה היה עלם יפה־תואר ושחור־שער, שעיניו בוערות ואף־נשר קצת מעוקם לו, כאילו הוא שבור בקצהו, פניו מחייכות חיוך של אירוניה וביישנות כאחד, – ואולי היתה בזה ביישנות בלבד, והאירוניה, כביכול, רק מכסה עליה. הכל אהבו והעריצו את הרוני, אשר יופי אצילי בלתי־רגיל קרן ממנו, אך מעולם לא התקרב לאיש ושום אדם לא “העיז” להתקרב אליו”.

אפשר והכותב ידע יותר עליו. ידע גם על ימי־שבתו בארצנו כשומר, על ימי התגייסותו בה לגדוד העברי ושירותו בו, על ימי הליכתו לוינה להלחם מלחמה כפולה בעצמו – מלחמה על יסוד־הבנין שבו, סגולת־הציור ופיתוחה; מלחמה על יסוד ההרס שבו, סכנת־העועים ועקירתה שלא עקרה, אבל וויתר על חייו ולא וויתר לה. ובאמת, ישראל טוניס, שנפטר זה מקרוב לעולמו, היה מסוגל במיוחד לתאר כמו את דיוקן חברו – גם הוא נלחם ברוח הדימונית שבו ויכול־לא־יכול לה. מעטות גם תעודות שבעל־פה – בני דורו זוכרים במעורפל את הנער המוזר והגא, המורד על סביבתו, וביותר על קטנות־מוריו, מתגרש מגימנסיה עוינת אחת ובא לגימנסיה עוינת אחרת, מניח כתליה ועולה עם העולים, שהיו בימים ההם מעטים ביותר בגלילות־גידולו. דניאל לייבל זכורה לו תמונה אחת – משה ברגנר, באולם גדול, עיגול גדול סביבו, בעיגול להבות ספירט בוערות והוא מרקד באמצע. וכמעט תמונה־סמל: עלם הנפתל לשלהבת־הכלייה (רצונך סכנת חוץ האורבת לנפשו, רצונך סכנת־נפשו הפורצת לחוץ) – והוא מטיל עליו מדעת את ההתגרות בה.

ג    🔗

והוא, כנשמע מלשון המצבה, אח לאחים, הגדול שבהם, שכן אחיו הצעיר הוא זכריה ברגנר, ששינה גם הוא את שמו, אלא שהוא נודע ברבים, באופן ששמו מעיקרו כמעט נשכח ושמו אחר קיים ועומד. הלא הוא מלך ראוויטש – משורר, מסאי, מבקר, הוגה, עסקן תרבות. כבר עצם הבחירה של כינויו, שנעשה שמו, מעיד גם על נטייתו גם על התערותו בשירה ובספרות – את השם מלך נטל לעצמו כאות־חיבה למשורר מלך חמילניצקי, שנולד בסביבות־קיוב, אך בשנת התשע לחייו עבר עם משפחתו לגליציה, גמר חוק־לימודיו בגימנסיה פולנית בלבוב ורפואה במכללת וינה, והיה גם רופא וגם סופר בעניני־רפואה, אבל עיקרו משורר עדין ודק־טעם, מחלוצי הליריקה האידית הצעירה בגליציה. במידת מה היה גם צד שוה בין מלך חמילניצקי ומלך ראַוויטש – שניהם גדלו בספרות הפולנית ובלשונה נתפרסמו ביכורי־כתיבתם, ושניהם הבקיעו לעצמם דרך ללשון־המוני־עמם. ואילו השם ראַוויטש נטל לעצמו כאות־זיקה לגיבור של סיפור, שנכתב בידי אמן־הנובילה המופלג למד שפירא.

לכאורה אין בין שני האחים אלא צד שוה אחד, והוא שינוי־השם, – ראשון משה הרוני או הררי, אחרון מלך ראַוויטש. ולא עוד אלא השוני שביניהם כמרבה להכיל – ראשון צייר, אחרון משורר; ראשון הפליג לארץ־העברים הכנוסה לחופו של ים־התיכון, אחרון הפליג לארץ־אידיש הפזורה על שבעה ימים; ראשון חלם על שיבת־עם לגבולו, אחרון הוגה גם עתה בעם־עולם; ראשון ככף הקלע של סערה, אחרון ככף־נחת. אולם המעיין ימצא, כי אין האח הצעיר אלא ככיבוש סערתו של האח הגדול – היא היא הסערה שטילטלה את מלך ראַוויטש על פני ארצות וימים, כמעט מקוטב אל קוטב; היא היא הסערה שמטלטלתו מתחום־יצירה לתחום־יצירה ואינה מניחתו גם בהשלם־החיטוב שביסוד האמנות להיות שוקט על שמריו; היא היא הסערה שמטלטלתו מעשייה לעשייה – שלשום אורגניזטור נמרץ של אגודת הסופרים בורשה; אתמול והיום שוקד על בית מידות לספריה במונטריאול; מחר־מחרתים ייגע אולי בבית האוצר הכולל של לשון־האמהות בירושלים.

והסערה בולטים ועולים בה גלי־גליה – מאז פירסם את קובץ־שירי־נעוריו “אויף דער שוועל” (על המפתן), כבר יצאו למעלה מארבעים שנה, ומאז נוספו ספרים רבים ושונים, מהם ספרי שירה, שנמזגו בהם הגות ורגש, וזכורים מחזוריו על שפינוזה, שהוא ותורתו נערצים עליו ביותר. כתאריך בתולדת־השירה היו “נאקעטע לידער” (שירים ערטילאיים) שבהם נעשה באידיש כרוזה של השירה הפורצנית ביסוד־האכספרסיוניסמוס. כשם שמסעותיו העשירו אותו ברוב התבוננויות, כך פגישותיו עם שפעת סופרים העשירו אותו ברוב תצפיות, ואף ראה להוציא ספר מיוחד בשני כרכים, שענינו עירוב דק מן הדק של הערכה והתרשמות, אלה הם שני הכרכים של “מיין לעקסיקאָן” (הלקסיקון שלי). ואכן, שתי התיבות האלה מתקיימות בשלימות – זה, אמנם, לכסיקון, שבו ניתנות הגדרות מספיקות על דרכם ופעלם של סופרים, משוררים, מספרים, מחזאים, אמנים, חכמים ועסקני־תרבות של יהודי פולין בין שתי מלחמות־העולם, אבל זה לכסיקון שלו, דהיינו כותבו מצייר כל דיוקן ודיוקן במכחול שלו ובאור התפיסה שלו ואוירה. שכן דרכו מאז בהבלטת ראייתו שלו, העושה אותו כצד מיוחד לעצמו, כמפלגה לעצמה, מפלגה מיוחדת במינה, שכן אין בה אלא חבר אחד בלבד.

נודעות הטענות כנגד דרכה של התייחדות מופרזת, אבל בימינו, ימי הקיבוציות המופרזת, נעשה החזיון הזה נדיר יותר, ושעל־כן הוא כופה ממילא להטות לו אוזן. ואפשר ואין סימן מובהק יותר מאותה עמידה מיוחדת כספרו “איינעמס יידישע מחשבות אין צוואנציקסטן יאָהרהונדערט” (מחשבות יהודיות של פלוני במאה העשרים). הוא צרור־מסות, שעיקר נושאיו ענין חיבור וחתימה של תנ"ך תנינא וענין היהודי והעולם. אין זו הרצאה של שיטה, אלא ילקוט של קטעי־הגות, מהם ארוכים, מהם קצרים, ממש אפוריסטיים וחבל שלא ניתנה אצלנו הדעת עליו, שאילו ניתנה ונתגלע פולמוס גדול. ספק, אם היתה נמצאת לו הסכמה (עצם־הצירוף: תנ"ך תנינא אינו עשוי לכך), אבל ודאי היתה נמשכת לו התדינות פורה ומפרה. והוא גם ביקש חיבור מיוחד לציון ויושביה וחזר ובא לראותם, ומגמת חיבורו עזה גם עתה – ואין ספרו אחרון “די קרוינונג פון א יידישן דיכטער אין אמריקע” (הכתרת משורר יהודי באמריקה) סטייה ממנה – ורישומי־מסעו היו מן הנחשבים ביותר, שנשמעו מפי אורחים שבאו לראות בתקומת־מדינתנו.

ד    🔗

והמצבה רשום בה שמו של אח שלישי, צעיר־האחים – הרץ ברגנר, וגם הוא נודע ברבים. מספר, שגידולו כמעט כולו בין מלחמה ומלחמה. עשה את ממשותם של חיי־ישראל כענין יצירתו, שאינה נוטה לא לנופה של שירה ולא לנופה של מסה, אלא לנופה של פרוזה סיפורית, ודרכה של הפרוזה הזאת תחילה בנובילה ואחר כך ברומן. מארבעת ספריו, שנתפרסמו עד עתה הופיע בכורם בלבד בפולין, הוא ספרו, ששמו מעיד על ענינו “שטובן און גאסן” (בתים ורחובות), ואילו שלושת ספריו האחרים נדפסו הרחק־הרחק במלבורן שבאוסטליה, שאליה נמלט מחמת המציק – הספר “דאָס נייע הויז” (הבית החדש), ובו סיפורים גם מגולתו הישנה גם מגולתו החדשה; הספר “צווישן הימל און וואסער” וענינו כשמו, דהיינו תמרורי טלטול על ספינת גולים בין שמים וים, טלטולי נודדים יהודים שברחו מפני היטלר ומבקשים מפלט לעצמם, והוא ספר שרושמו גדול היה ותירגומו לאנגלית זיכה את מחברו במדליה; ואחרון־אחרון ספרו “א שטאט אין פוילן” (עיר בפולין) והוא ראשית טרילוגיה, הבאה לתאר אחרית־חיי־ישראל ולבטיהם על רקע משפחה, אב ושנים עשר בנים, במגוונת עשירה של טיפוסים המשקפים את מיפנה־העיתים, הפתוח בפני ודאות־חורבן וביטחת־תקומה. הרומן הזה, שזכה להערכה חמה ביותר ואף לאחר שנדפס בצורת־ספר ניתן בקצת עיתונים בהמשכים, מקומם לעינינו, בבהירות וחיות, את מסכת החתימה של קהילת־ישראל בגולת־פולין. וגם קורא עברי יינתן לו לקרוא ככל קרוב (בתרגומו של א. ד. שפּיר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

ולא תמה משפחת האמנים; כי גם ירושתו של משה הרוני־הררי, סגולת הציור, חיה וקיימת – היא היתה לנחלה לבן־אחיו, הוא בנו של מלך ראַוויטש, הצייר יוסל ברגנר, שידע רוב נדודים וטלטולים, בין ורשה למלבורן, ובין מלבורן למונטריאול, אבל בפנים־פנימו חקוקה רדים (ראדימנו), עיירת ילדותו, מושב אמו זקנתו ומולדת אביו ודודו, והוא צייר דיוקנה, גם בעיטורי־סיפורי י. ל. פרץ, גם במעשיות חלם, גם בתיאורי־אימי־הנאצים. זה כמה הוא יושב עמנו בצפת, הנראית לו כאם או כאחות לעיירת־מולדתו, כשרשה בתולדות, ועמו גם רעייתו, הציירת אודרי, בת פוריטנים באוסטרליה, שלימדה את לשונה ואת עטה לדבר יהודית, וגם היא נפש אשר עשתה המשפחה הזאת.

ה    🔗

ובראש המשפחה האם, מרת הינדה לבית רוזנבלט, שסגולתה־בכוח עשתה להם לבניה ונכדיה סגולה בפועל. והם, כשם שהציבו, לפני שנה, מצבה לאחיהם, כך הציבו לפני כשמונה שנים, מצבה לאמם, בהוציאם את ספר־זכרונותיה “אין די לאָנגע ווינטערנעכט” (בלילי חורף הארוכים) – אלו זכרונות־משפחה מעיירת־גליציה בשנים 1870 – 1900, תעודה מצויינת של אשה עבריה, שנלחמה מנעוריה לדרכה וכבשה אותה בנתיבה, שנצחונות וכשלונות משמשים בה בעירבוב. כוח־תיאור בה, הנסמך אל כוח התבוננות, ופרקיה הקצרים הם פרקים נחשבים בתולדות־ההווי, וראויים שתתייחד להם פרשה לעצמה. במבוא הבנים נוגעת עד הלב הפיסקה לאמור: “אנו מוציאים את הזכרונות האלה לאור בשם כל שלושת בני־אמנו, אנו מצרפים את אחינו הבכור, שנפרד ב־26 במארס 1921 מרצונו מעולמנו. הוא נולד ב־12 באוקטובר 1892. במשך עשר שנים היה חלוץ בארץ־ישראל. הוא שירת בלגיונות היהודים שבחסות אנגליה, זכה לאותות־הצטיינות, בא דרך־ארעי ב־1920 לוינה, כדי להשתלם בכשרון־הציור הגדול שנתגלה בו פתאום, ופה עזבו רצון־החיים. אמנו אהבה אותו אהבה ללא־שיעור ומעולם לא מחקה אותו מבין החיים. שעל כן אנו מצרפים אותו כאן”.

ו    🔗

ובאחרונה על מצבה קטנה אחרת – תיבת הצבעים והמכחולים של משה הררי־הרוני, השומר והצייר. גם היא נתקיימה עד היום ואחרי גלגולים הרבה היא שמורה בבית בן־אחיו בצפת. כאחות קטנה היא התיבה הזאת למצבת־ספר לאם, למצבת־אבן לאח, סימנים למצבות חיות וממללות, מורשת חיה וממללה – בשירה, בסיפור, בציור.

[כ"ז ניסן תשי"ד]