דברים בכינוס “יוגנטרוף” בניו־יורק    🔗

א.    🔗

אקדמות מלין אטול רשות לשתים הערות.

הערה אחת: כבר הסכנתי בכמה וכמה מהופעותי, ברשות־רבים גדולה או קטנה, להזכיר, כי נוהגני כר' יוסי, שאמרו בו, כשנקרא לדוכן, אף־על־פי שלא היה כהן, היה עולה. ובאמת כשאין אני נקרא – איני נע ואיני זע; אולם כשאני נקרא – אם קוראַי הם קשישים, הריני מהלך ובא, שיראו כי אף אני מתון כמותם; אבל אם קוראַי צעירים, הריני מקפץ ובא, שיראו, כי אף אני קונדס כמותם. וראיה לכך – כשגוף יהודי קשיש, כקונגרס התרבות היהודית (יידישער קולטור־קאָנגרעס), סבר, כי אין לי מה להגיד לו, לא נדחקתי לבוא אצלו. אך כשגוף יהודי צעיר, כ"יונגטרוף", סבר כי יש לי מה להגיד לו, באתי, ואפשר כי צפוי לי עסק טוב יותר, שדרכם של קשישים שבחינת כבדהו היא להם מרובה, ושעל־כן בחינת חשדהו אף היא להם מרובה יותר, ואילו צעירים בחינת כבדהו היא להם פחותה, שעל־כן בחינת חשדהו להם פחותה יותר. הלכך אין בידי אלא להודות להם למזמיני על מנת־האמוּן שקצבו לי, ולואי וסופי מוחזק להם ראוי לכך. על כל פנים אני מרוצה, שביטלו מחשבתם תחילה, כפי שהביעוה בהזמנתם הראשונה, שפירסמוה בקונטרס האחרון של “יונגטרוף”, לעשותני בחינת האורח־הנואם, בה"א הידיעה ועשאוני אורח־נואם, באופן ששוב אין כל האחריות עלי, והריני כאותו מגיד, שנקרא מעיירתו הרחוקה ובבואו נאמר לו כי גם המגיד־דמתא ישא דברו, השיב: מנהג־זוגות כבר נהג בימי התנאים וכפליים לתושיה: אם המגיד שלכם עושה־אש הרי אחת משתים –אם ידבר לפני ויצית לבה, אבוא אני אחריו ואגדילנה; ואם ידבר אחרי, יגדיל את האש שהצתי אני; אך אם הוא מכבה־אש, הרי אחת משתים – אם ידבר לפני, לא יהא לו מה יכבה; ואם ידבר אחרי, אקוה כי אשי תתמיד ולא יוכל לה, אך אם יוכל לה ויכבנה, מה ערכה של אש שניתן לכבותה.

הערה אחרת: הופעתי הראשוני בניו־יורק היתה הרצאה שנקראה: בין אמירה לשמיעה, והתחננתי בה אל שומעי, כי יואילו לא בלבד להטות אָזנם לדברי אלא גם להקשיב להם כתומם, ואף הבאתי כמה וכמה דוגמאות לכך, מה עלתה לי, כשלא שמעו דברי כתומם, ותלו בי בוקי־סריקי. והרי אם אפשר היה שיארע לו לכביכול שהוא יגזור: לא יהיו לך אלהים אחרים, ואוזן־אדם תפסח על התיבה האחרונה ונעשה איסור חלוט כהיתר גמור: לא יהיו לך אלהים, מה אפשר שיארע לו לבשר־ודם, אולם אף שביקשתי רחמים עלי הועילתני בקשתי כקרני־אומן לברמינן – ואפיזודה מוזרה בכינוס האחרון של קונגרס התרבות היהודית תוכיח, ולא אומר עתה על כך לא דיבור ולא חצי דיבור.

ב.    🔗

וכתום שתי ההערות אומר מה לעיקרו של דבר. מה שידוע לי בענין “יוגנטרוף” אינו אולי הרבה, וודאי שאינו הכול – משהו שמעתי שם, בירושלים בין בכתב, מתוך קונטרסיו, בין בעל־פה, משיחות עם חבר או שני חברים המשוייכים לו ושהיו תלמידי, ויותר מזה נודעתי פה, בניו־יורק, בהשקיפי ברקע מוצאו והתפתחותו; אך דומני כי ידיעתי יש בה כדי היתר קושיא רבתי – עד כמה עודנו בחזקת נסיונה של פורמאציה ותיקה להעמיד לעצמה גייס צעיר יותר, ועד כמה הוא כבר נסיון של התעוררות־נוער עצמית ועצמאית, שהתיאשה מן הפורמאציה הותיקה או, לפחות, אינה יכולה לסמוך עליה, וסוללת את דרך עצמה בכוחות־עצמה. אם תקישו מאופן־הניסוח, שניסחתי את הקושיא, כי בחינת עוד אינה חשובה עלי ביותר, מה שאין כן בחינת כבר, שהיא חשובה לי ביותר, יהא, אמנם, הדין עמכם. אך דעתי היא כך, משום שאני מכיר את כורחה של התעוררות כזאת מקורות דורי אני, ואני מודה בכורחה של התעוררות כזאת בדורכם אתם. אפתח בביוגראפיה של דורי במסגרת של אוטוביוגראפיה –מאז עמדתי על דעתי, במידה שנער בן אחת־עשרה יש בו דעה, הייתי שרוי בחלל־אוירה של תנועת־הציונות ועד קום מדינתנו היתה היא ביתי היחיד. וודאי שידעתי, כי הציונות היא אך אחת האורינטאציות ברחוב־היהודים ומצויות אוריניטאציות אחרות, החלוקות לו בלבד בקו הפוליטי־אקטואלי אלא למלוא־אורכה של החזית הלאומית־היסטורית, וכמעט כל אורינטאציה מתכוונת לדמות אחרת של העם. אולם אף שהתנגשתי בכל האורינטאציות האלו, הרי עיקר המחלוקת שלי ושל שכמותי לא היתה עמהן, אלא עם הדור הקשיש של הציונים, ולא משום שנפלגנו מבחינה אידיאולוגית או מבחינה פרוגרמתית, אדרבה עיקרי־הנחותיהם היו עיקרי־הנחותינו, אך נפלגנו מבחינה מנטאלית, ואם תרצו לומר: מבחינה מוסרית. כי לא הבינונו, בפשיטות, על־מה נחצה להם האומר־ועושה, שהאומר הוא ענין אחד והעושה הוא ענין אחר. האומר־שלהם טען, כי עם־ישראל חייב לשוב לארצו־מקדם, הצריכה חידוש, והעושה־שלהם היה משיב לשאלה, מי ומי ההולכים, שהכוונה היא לזולתם ולא להם עצמם. האומר־שלהם טען, כי עם־ישראל חייב לשוב ללשונו, הצריכה חידוש, אבל העושה־שלהם היה לרוב מניח את הדבר לזולתם, כשם שאמרו, כי שפת־העם צריכה שמירה ורבים־רבים מהם הוציאו מכלל זה את ילדיהם, ודיברו לשון־לעז ולא תמיד של העם מסביב, אך כמעט תמיד של היסוד השליט. וכן ראינו, עד־מה הדין היה עם שלמה שילר שהורנו, כי לא טמיעת הלשון האידיאולוגית אלא טמיעת הלשון האוטומאטית היא־היא הסכנה הגדולה, והלא בעינינו ראינו – ההחלטות של ועידות־המפלגה דיברו ברמה על חשיבותה של עברית ושל יידיש, אך עתוני־התנועה דיברו ברמה יתירה גרמנית, פולנית, אונגרית, רומנית וכדומה. ואַל תשכחו, כי אלה היו עדיין ימים טובים – אם נשוום למעמדנו כהיום הזה, כשהרוב המכריע של יהודי־העולם שוב אינם נזקקים ללשון־בית.

אך נשוב אל הימים כשהיינו צעירים ואנו, כלומר אני ושכמותי, בהסתדרויותינו, ואני מונה אך שתים שהייתי חבר בהן – “השומר הצעיר” ו"החלוץ" – ביקשנו אך דבר אחד; לתקן השידוך שנתקלקל, הוא השידוך שבין אומר לבין עושה. לענין הלשון – דיברנו עברית, ואלה שלא ידעו, לא בושו לגמגם; דיברנו יידיש, ואלה שלא ידעו, לא בושו לגמגם; בינינו לבין עצמנו לא דיברנו בלשון בית־הספר, לשון־הגויים. בענין הארץ – קמנו והלכנו אליה, וקשה לומר, כי הם הציונים הותיקים ורוב מנהיגיהם היו מאושרים ביותר, ביחוד אם הילדים שלהם עצמם נמשכו למעגל ובו. עד היכן הגיעה אותה מחלוקת פנימית, ניתן ללמוד משתים דוגמאות. דוגמה ראשונה – בבוא הכנסיה השלישית של “השומר הצעיר”, בשנת 1920, להחליט בענין העליה, שחייבים בה כולנו כאחד, ומנהיגנו אז, אליעזר ריגר, ניסה להתנות תנאים כדי לדחותה ולא נשמענו לו, אנוס היה למצוא תואנה ולהסתלק ממנהיגותו, ולא הורדנו עליו דמעה אחת. העליה נפתחה וראשוני־העולים היו המנהיגים הצעירים, ובכללם אף המנהיג־שבדימוס. דוגמה אחרונה – בשוא גל העליה ההיא לארצנו ומי שזירזנו אליה לא היה בעולים, לא מחלנו לו זאת. ולא היה זה קוטל־קנים – היה זה ראש וראשון, מרטין בובר שנשא, כשנתיים קודם לכך, את משאו המהולל: ציון והנוער, שבו כינה את הנוער סיכוי־המזל הנצחי של האנושות, ביחוד בשעת־משבר, כמשפט המשבר המשולש שפקד את עמנו: המשבר הדתי, המשבר הלאומי, המשבר החברתי, שכן הנוער, הנוהג כובד־ראש כלפי החיים, מסייע לו לעמו להתגבר על הפורעניות האלו. מקץ שבע עשרה שנה לאחר שהשמיע את המשא הזה, לא יכולתי שלא להזכיר את תרעומתו הכאובה של הנוער על מנהיגו, שדרש לעשייה ונשאר בהפּנהיים להעשיר לשונם של הגויים.

ג.    🔗

ידעתי, כי הביוגראפיה שלכם שונה ואחרת משלי, אולם רק מתוך הביוגראפיה שלי אני יודע, ידיעה־שבחוויה, מה משמעה של תנועת־נוער. ודאי, בימינו קשה להגדיר את הנוער, הגדרה כוללת ואופטימיסטית, כדרך שהגדירו בובר, ראינו יותר מדי סוגים של נוער, שהם ההיפוך של סיכוי וההיפוך של מזל, ולא בכדי ראה שלמה צמח להשמיע התראתו החמורה: ארור האומר פולחן־הנוער ובובר עצמו אמר בזה דברים ברורים במסתו על הדעות הקדומות של הנוער, אולם גם לאחר התראה זו מפני סוג זה של עבודה זרה, ניצבת כל הסתערות־נוער בפני הברירה: לקללה ולברכה, ואוי לו לדור שבני־נעוריו עולים על הדרך האחת ואשרי הדור שבני נעוריו עולים על הדרך האחרת, באופן שאמירתו של בובר טעונה תיקון לאמור: הנוער אינו אמנם תמיד אך הוא לעתים לא רחוקות סיכוי־המזל של דור או של דורות. ובבואנו עתה להקשות, האם מצויה נעימה מיוחדת בהתגעשות־הנוער בימינו, המסעירה כמה וכמה ארצות, הרינו מקשים בעצם, על אפשרות של מחאה רצינה על הפילוג שבין אומר לבין עושה ושל נסיון רצין להתגבר עליו, איש איש בחיי עצמו.

והריני מורה היתר לעצמי להקשות כך על סמך התבוננותי פה, בסיועה של תוספת ההיתר: אורח מלין רואה מילי־מילין. ודאי, מילי־מילין לשון גוזמה, אבל חללו של גארדן, של אולם, של דירה אינו גוזמה; וכאן הספקתי לרחרח את המרחק שבין אומר לבין עושה. באתי בימים שאפרים אוירבך קראם: די גאָלדענע טעג (הימים של זהב) – מיליוני יהודים יצאו מכליהם, וכל ניו־יורק היהודית היתה כמרקחה ושמחתי גם אני, שהרי מתוך ההתלהבות לראש־ממשלתנו הבהיקה האהבה לארץ־היהודים וההבנה לנפתולים על חירות־מולדת־היהודים. אבל לא יכולתי להניס את הרהורי כי זהו, בעצם, חזיון משונה: כל עיקרה ועצמה של אוכלוסיית היהודים במדינתנו היא משהו למעלה ממחצית מניינה של גלות אמריקה, ולשמחה מה זו עושה, וביחוד מצד סוברים – ומי בימינו אינו בכללם – כי המדינה היא לעם כולו, אך לא להם עצמם, ואינם מקשים, אם המדינה תוכל לעמוד במיעוט־אוכלוסים כזה, ולא בלבד בימי־מלחמה אלא אף בימי־שלום. כמעט כל עם, היושב בארצו, יש לו הגירה אל מחוצה לה, אך עם, שתפוצתו עולה כמה מונים על מניינו בארצו, ועודו חושב כי דיספרופורציה נצחית כזאת היא דרך הטבע, כמותו כמפלצת. אילו ההתלהבות המופלגה למדינה היה בה ממש יתר, היתה מתחלחלת לזאת, שהפילוג בין אומר לעושה מצדיקה כביכול ולא היתה מסתפקת לא בראווה הגדולה של ימי־הזהב ולא בראווה הקטנה כמהומת־חנוכה במדיסון־סקוור גאַרדן וכדומה.

והבאתי את המשל הזה לא בלבד משום שענינו קרוב אלי, אלא משום שענינו הוא אולי עתה משותף ביותר לרובם של יהודי ארצות הברית. ידעתי גם ידעתי כי אף הם מיני אוריינטאציה ומיני דיסאוריינטאַציה שונים להם, ואלה ואלה מעמידים ניגודים, שהם מוציאים עצמם לחלוטין או לשיעורין זה מכלל זה, כשם שידעתי שהם מניחים פתח לשאלה, מה בכל אלה משיורי־אינרציה של אתמול ומה בהם מסימני־אַוואַנגאַרד של מחר, אך עיקר־העיקרים הוא, כיצד הם נוהגים במערכת הייחוסים שבין אומר לבין עושה. ומקרן־חזות זאת מעניין אותו ה"יוגנטרוף" – לא אדע, אם הוא משוך לאחת האוריינטאציות הקיימות או הוא נאבק לאוריינטאציה שלו עצמו. העובדה, כי הוא מקשיב לקשישים מהם שהם, כמדומה, עלו מקרבו או עמו כמו שיקל פישמאן על תפיסתו האמריקאית הפלוראליסטית, איני יודע, אם אמנם צפוי לה יום־מחר, או למרדכי שכטר המשוטט בסביבי תפיסה טריטוריאליסטית. שאיני יודע אם היה לה אפילו יום־אתמול, ובמזדמן אף ליוצא־דופן זקן שכמותי, דוב ירושלמי, שירושלים היא לו מרכז וכל השאר הוא לו היקף בלבד, החייב להתקרב יותר ויותר למרכז, כפי שמצריך קיבוץ־גליות שלם, – היא עובדה נאה למדי, אך לא אנו הקשישים, ברל ושמרל, מוטל וקופל, ואפילו לא שיקל אלא שיקולכם שלכם עצמכם יכריע על דרככם שהיא איננה, לעת עתה ברורה לי, ואולי אף אינה ברורה לעצמכם. אבל כפי שהבנתי מקונטרסכם הקודמים, דבר אחד ברור עד־גמירא, והוא עניין היידיש, אולם בקונטרסכם האחרון קראתי שיחה בירושלים, וכאן כבר מעורב ענין העברית, ואם הוא, כמדומה עלי, סימן למהלך, שאלה היא, האם לפנינו המשך לפורמאציה תרבותית ישנה יותר או חידוש של פורמאציה תרבותית צעירה יותר. שאלה, שגישתכם שלכם בלבד ומיבצעיכם שלכם יענו עליה, ואין בידי אלא להטיל צרור של הערות־צדדין, ואולי קוצה של הערת־יסוד.

ד.    🔗

לענין הערות־צדדין, הרי אף הן סובבות ציר־הביקורת בתחום שבין אומר לבין עושה, וקודם־כל לגבי לשון־יידיש, כפי שהתבוננתי וראיתי פה ברשות רבים אחת ואחרת, בתוקף משתתף בפועל או בחילופו. ואין אני מתכוון לרשות־רבים, שפתחיה וחלונותיה פתוחים כמו אגודת הסופרים על שם י.ל. פרץ, מועדון פּאֶ"ן היהודי, באַנקט הייוואַ – פה ופה נשמעת, ברוך השם, לשון־יידיש; הריני מתכוון לרשות־רבים, שכינוסיה נערכים בפתחים ובחלונות סגורים יותר, כישיבות של מוסדות, כזימונים של עסקנים וכדומה. אחד מראשוני המוסדות, שהקביל את פני, היתה מועצת הספר היהודי, העוסקת בעידודה ובתפוצתה של ספרותנו בעברית, ביידיש ובאנגלית. אכן, יצחק זילברשלאג קידמני בעברית נאה ויודל מאַרק קידמני ביידיש נאה, אך אחרי שני הנאומים הקצרים האלה כלפניהם, נשמעה אך אנגלית, וכשניתנה לי רשות הדיבור אמרתי את תמיהתי על מוסד, שצריך היה להבין, ומסתמא אף מבין, כי עיקר־ספרותנו הוא בלשונותינו, ואינו נותן לציבור מופת לכך ואינו מגלה זאת במושביו. הייתי מוכן לתשובה, כי אינם יודעים, המיסכנים, והייתי מוכן לתשובתי על תשובתם, על שום־מה הם, המיסכנים, שאינם יודעים, חייבים להיות חברים באותה מועצה. אך הייתי חושד־בכשירים, כי לאחר החלק הרשמי של הישיבה, התפתחה שיחה רווחה, וכמעט עם כל חברי־המועצה ונתחוור כי הם יודעים, ברוך־השם, מי עברית ומי יידיש ומי תרוויהון. או זאת: אנו מסיבים בביתו של שקראנו לכבוד יובלו של משורר עברי־ויידי מהולל, אך הנאומים הם באנגלית גרידא, ואך לאחר שהעירותי, בנאומי ביידיש, כי המשורר ההוא מזלו שיחק לו, שנעדר מאותה מסיבה, שאילו נקלע אליה לא היה מבין אפילו מלה אחת, כשם שלא היו מבינים הסבים ואבות־הסבים, לדיוקנאותיהם, מעשה־אמנים, המקשטים את הקירות סביבת־סביב, נפסקה האנגלית, כדי לחזור ולהשמע עד־מהרה. פיקאנטית יותר היתה המסיבה בענין המילון הגדול של לשון־יידיש – דברו בה יידיש, ואפילו עריבה ביותר, אך בהגיע מחזור הנאומים השני, הרי אותם יהודים נכבדים עצמם דיברו אנגלית. והרי אבן־הבוחן של היחס ללשון־שמבית היא לא רשות־הרבים הפתוחה, שבה נשפכים ברגיל מיני דיקלאמאציות ודיקלאראציות, אלא הישיבות הפתוחות פחות, כאותן שהזכרתי ודומיהן. תגידו, מה יסכון לנו, אם ידברו שם יידיש, נטף של ביתיות בתוך ים של נכריות, הרי ניתן להשיב לכם, מה יסכון לנו אם אין מדברים בה – הלא זה מעשה המוזג, שהשיא את בתו, והעמיד חבית ריקה, שהאורחים ימזגו לתוכה את היין השרוף, מה עשו האורחים, שפכו אחד־אחד בקבוק מים, ואף הוא המוזג עשה כן; והנה מידה מגונה היתה בידי האורחים, ששיטו בו בבעל־השמחה, אך מידה מגונה הימנה היתה בידי בעל־השמחה, ששיטה בעצמו.

כלום לא די, שהעתון האנגלי־יהודי המצוייר לילדים פה מתפשט במאה אלף עותקים ומעלה, בעוד עתון כזה ביידיש או בעברית אינו יכול לחלום על אלפים; או שתיאטרון לילדי־יהודים מציג פה בכל שבת שלהם, במשך עשרים וחמש שנים תמימות, כמעט באנגלית בלבד; כלום לא די, כי בכל עיר ועיר, שיש בה ישוב־יהודים ניכר, מופיע עתון אנגלי למענם, בעוד עתוני־יום ביידיש וכתבי־העת בעברית עמידתם כעל כרעי־תרנגולת; כלום לא די בכל אלה, וצריך להגביר את מציאות־הלעז גם במקומות, שבהם ההגינות הפשוטה ביותר, ואפילו הפירמה, מחייבות להסתפק בלשון־מבית. הקושיה קושיה, אבל באשר המחיצה שבין אומר לבין עושה נעשתה כמכת־מדינה וכמעשה־שבכל־יום, היא קושיה התלויה ועומדת. וזוהי הממשות, שבה חזית־יידיש שלכם נתבעת להיאבק על הצוו של אומר־ועושה.

עד כאן הערותי לפירסומיכם בניו־יורק, מכאן ואילך הערותי לפירסומכם מירושלים – גם בו הדברים אמורים בעניין יידיש, ביתר דיוק: אף בענין יידיש, שכן הויכוחים בארצנו אינם בדרך כלל, מונותימאטיים, אלא מקיפים פקעת־בעייות. לעצם הויכוח על הצבר, אסתפק ברמיזה, כי אם לפני שנים היה בחור מניו־יורק או מבואנוס־איירס מביט בו בצבר, מתל־אביב או מירושלים, כמלמטה למעלה, הרי הוא מביט בו עתה כמלמעלה למטה, ולפי שגם פחתת־הערך וגם הרגשת יותרת־הערך, הן במקרים כאלה, בחזקת תסביכים, ראוי להמתין ליחס־הדדין תקין יותר, העשוי, במוקדם או במאוחר, לבוא על גמר־בישולו. ואילו לעניין יידיש ראוי לזכור תמיד, כי יש לפחות, הבדל גדול אחד בין ניו־יורק לירושלים – פה יידיש מתנגשת בתחרותה של לשון־נכר שמתוך שהיא הולכת ונעשית לשון יחידה ושלטת, היא חומסת מתרבותנו את הערך הביתיי ההיסוטורי והאקטואלי ביותר; שם יידיש נתקלת ביריבותה של לשון־שמבית, שהיא הראשונה והקדומה ביותר שליוותה את האומה למלוא אורך דרכה ההיסטורית, והנתונה עתה בעצם תהליכה של תחיה המקפת כל־מכל.

הלכך שאלה היא, אם פורמאציה של בני־נעורים צריכה להימשך לקונצפציות, שהישרו את לשונותינו בכעין מלחמת־דמים, ולא משום שהן, הלשונות לפי תפקידן ההיסטורי והאקטואלי רצו בכך (שהרי הן בפירוש לא רצו בכך ובמשך שמונה מאות שנים קיימו קואורדינאַציה פונקציאלית מופלאה), אלא שהאידיאולוגיות היריבות, שנלחמו זו שזו ברחוב־היהודים, רצו בכך, ולפי הדיאגנוזות והפרוגנוזות על קיומו של העם, שסתרו־אלו־את־אלו ורחקו אלו מאלו כרחוק מזרח ממערב, היו כביכול מחויבות בכך. אבל האידואולוגיות, ויהי כתב־היוחסין שלהן כאשר יהיה – בין ייחוסו של אחד־העם בין ייחוסו של דובנוב, אם להזכיר אך את שני היריבים, שנעשו דגלים לשני מחנות רחוקים של העם – לא צפו את המציאות, שבה אנו נתונים ועומדים עתה, וממילא לא צפו את עובדותיה העיקריות ביותר – את כלייתם של רוב יהודי־אירופה, את תקומתה של מדינת־ישראל, את חלוקת יהדות הגולה לשני גושים, המייצגים שני משטרים יריבים, אך צד שווה להם – מחמת טעמים דומים, כמו הריכוז בכרכים שמתלווה לו פיזור, האקדמיזציה של מקצועות וכו’ – שם קשה לחלוטין ופה לא קל כל עיקר לקיים את היהודים כציבור על ייחודו בהוויה ובהווי, וראש־הקרבנות הוא, שם ופה הלשון הקולקטיבית שלנו, המתכווצת והולכת, שם על־שום תגבורתה של הרוסית ופה על־שום תגבורתה של האנגלית.

ה.    🔗

ודאי נדרשת מידה נכונה של דרך־ארץ בפני הקונצפציות היריבות, ויהא משום הטעם הפשוט, שאנו מחוייבים בדרך־ארץ בפני כל כיוון וכיוון, שביקש לקיים את היהודים כיהודים וטרח על כך להלכה ולמעשה, אבל אין חובה זו פוטרתנו מחובה גדולה כמותה והימנה, היא חובת ההתבוננות הביקורתית והממשית ולשפוט, מה בקונצפציות אלו עודו בחינת הלכה ומה בו כבר בחינת אגדה, היסטוריה, מיתוס. ולא אעמוס עלי עתה מלאכה כבדה זו ואסתפק בניסוי לעמת את בעיית־הלשונות והמציאות עתה. כך, דרך משל, אשאל, אם מותר עדיין לחזור על אימרתו של בעל־מחשבות: כל שאינו יודע יידיש – הוא גוי; כל שאינו יודע עברית – הוא עם־הארץ. הוא אמר זאת במציאות, כשרוב היהודים ישבו, בהמונים צפופים, הן במטרופולין, במזרחה של אירופה, הן במושבותיה, בשתי אמריקה, – והרחוב, הבית האולפנה בית־המדרש, הספר, העתון, התאטרון אישרו את האמירה הזאת, אף שכבר אז, מצויים היו, בשכבות העליונות, רבים כאלה שהאמירה הזאת מכנה אותם עמי־ארצות. ואפילו מלחמת הלשונות, שחילצה במרוצת הימים, את שאינו־יודע יידיש מתוארו של גוי, ואת שאינו־יודע־עברית מתוארו של עם־הארץ, לא היה בידה לערער על אמיתה של האמירה הזאת במציאות היהודית במזרחה של אירופה, הן במטרופולין הן במושבותיה. אולם בקירובה של מלחמת העולם הראשונה וביחוד לאחרי יריבות־הלשונות נתחדדה כל־כך, שלפי תכנית־הלימודים של “תרבות” לא יהיו תלמידיה מסוגלים לקראו את “פישקע דער קרומער” ולפי תכנית־הלימודים של “צישא” לא יהיו תלמידיה מסוגלים לקרוא את “ספר הקבצנים”, ובכוונה פירשתי בשמו אותו ספר עצמו, שחיברו אותו מחבר עצמו, ושראה עצמו נושם, ורצה שכל ישראל ינשמו, בשני הנחיריים. ובינתיים עשתה טמיעת־הלשון האוטומטית את שלה – רוב ילדי־ישראל בפולין לא הלכו לא ל"תרבות" ולא ל"צישא", אלא לבתי־ספר של גויים. ואילו כיום היו, לפי האמירה ההיא, כל ילדי־ישראל במדינת־ישראל מוחזקים גויים, לפי שאינם יודעים יידיש, ורוב ילדי ישראל באמריקה היו מוחזקים עמי־ארצות וגויים, לפי שאינם יודעים לא עברית ולא יידיש. ודומה, כי לא קל עתה לומר כן, כפי שקל היה בשעה, שבעל־מחשבות פלט אותה אמירה – אשר למדינת־ישראל, הרי תרכובתה הדימוגראפית נותנת, כי רוב הילדים אין להם ייחוס של יידיש, שהרי אבותיהם וסביהם בעיראק, בתוניס, במארוקו, בבלקאן לא היה להם כאותו ייחוס בכלל, ואשר לאמריקה – הרי ישוב־היהודים בארצות־הברית קיים את אופיו הלשוני שלו לא בלבד ביתר כוח ועצימות, אלא אף בייתר מקוריות וחידוש, משקיימו שאר המיעוטים הלאומיים, ובנה ספרות ועתונות, אלא בגזירת־כור־ההיתוך תוקפה עודו חזק מתוקפן של המגמות הפלוראליסטיות, ואחד מהבדלי־היסוד, שיהודי כמותי, שעשה כמלוא־יכלתו שלא להיות עצמו ושלא להניח לאחרים שיהיו, לא בחזקת גוי ולא בחזקת עם־הארץ, נתקל בו, הוא במה שהוא נוטל אנתולוגיה עברית דהאידנא ומוצא בה מחברים צעירים וצעירי־צעירים, ובהם מעטים ביותר, היודעים יידיש, והוא נוטל אנתולוגיה יידיש דהאידנא ומוצא בה מחברים קשישים וישישים, ובהם מעטים ביותר, היודעים אף עברית, באופן שהאמירה הנזכרת היתה מעמידה את המחברים שבאנתולוגיה הראשונה כעצרת גויים, ואת המחברים שבאנתולוגיה האחרונה כעצרת עמי־ארצות, והיתה זו מסקנה משונה ביותר.

אין זאת אומרת, כי סופר־יידיש דהאידנא, הרוצה לקרוא פרק משניות ונזקק לכורחו לפטרושקה, או פרק שירת הלוי ונזקק לכרחו לי. י. שוואַרץ, או לנובלה של עגנון ונזקק לכרחו לרובינשטיין, הוא תלמיד־חכם, כשם שאין זאת אומרת, כי סופר עברי דהאידנא הרוצה לקרוא מונולוג של שלום־עליכם ונזקק לכורחו לי. ד. ברקוביץ, או מחזה של לייוויק ונזקק לכורחו לשלונסקי, או לבלדה או שיר של מאגנר ונזקק לכרחו לאמיתי, מלצר או טנא הוא יהודי במלוא־הפה ובניסוח זה אמירתו של בעל־מחשבות כוחה יפה גם עתה. ולכאן יכולה לקפוץ תנועת־נוער, אם תסייע בזכות הצווי: אל תהיה כאבותיך, ותפרשו: תהיה כאבות אבותיך, ביחוד שהריאוריינטאציות שהשתוללו בשני הדורות האחרונים ניסו לפרקם והם, היסודות עמדו על נפשם. תנועת נוער יהודית היא, בעצמו־של־דבר, הליכת הנכדים אל סביהם מעל ראשי־אבותיהם, כל מה שהנכדים בניו־יורק וירושלים יזדמנו יותר וישיחו ביניהם יותר, תהא הליכתם אורגנית יותר ושלימה יותר.

ו.    🔗

ואסיים במה שפתחתי לפנים, בדברי על שני הקצוות שלנו – הקצה האחד, המבקש לבנות את תרבותנו על תקופתה האחרונה בלבד, והקצה האחר, המבקש לבנות את תרבתנו על תקופתה הראשונה בלבד, והזכרתי את ההלצה הנודעת, והוא מעשה בר' יונתן אייבשיץ, בעודו תינוק והתעקש, שיתנו לו דג שלם, מה עשתה אמו, נטלה ראשו וזנבו של דג וחיברתם והגישה לבנה הקטן; למחרת כשאותו קטן עמד להתפלל, הבחינה אמו, כי שעת תפילתו היתה בלועה ביותר, תמהה על כך, השיב לה, כי כבר הספיק לומר תפילת מה־טובו ותפילת עלינו, חזרה ותמהה על כך, אמר: אם ראשו וזנבו של דג פירושם דג שלם, אמירת מה־טובו ועלינו פירושה תפילה שלימה. הנמשל שונה משהו מן המשל – הקצוות שלנו (ושאר הכיוונים מתנודדים ביניהם) אפילו לא עשו מה שעשתה אותה אם, כי הם או שהכריזו את הראש או את הזנב ככל הדג כולו, ואף לא עשו מה שעשה יונתן הקטן, כי הם או שהכריזו את מה־טובו או את עלינו ככל התפילה כולה. והאמת כאמיתה היא: דג הוא אורגניזם והוא מורכב לא בלבד ראש וזנב אלא אף ובעיקר כל מה שביניהם; תפילה גם היא אורגניזם, והיא מורכבת לא בלבד מה־טובו ועלינו, אלא אף ובעיקר מה שביניהם, ואם תעמידו תחת המשל את הנמשל: אומה, אמונה, תולדות, תרבות, תבינו את הדבר לאשורו ותטלו עליכם לעשות. כי לכך נוצרתם, ויפה שעה אחת קודם.

[ט"ז טבת תש"ל]

ארבע קושיות    🔗

1. מה ההבדל שבין מה שציירת לעצמך קודם ובין מה שראית עתה בענין יהדות ויהודים עם ביקורך בארגנטינה, בראַזיל, אורוגווי, ארצות הברית וקאנאדה?    🔗

לא, איני מוכן להשיב על רגל אחת לשאלתך במלוא־היקפה, אבל אם רצונך להסתפק בענין גדול ונחשב, שהעסיק את דעתי ולבי, אנסה להשיבך; והענין הוא ענין חיי הלשון וטיבם. מבחינה זו, כמבחינות אחרות מה שציירתי לי קודם על סמך קריאה בספרות החיה ובעתונות השוטפת ציירתי, בסיוע שיחות וזימונים עם אנשי הגלויות האלו שנזדמנו עמי בארצנו, ובתוספת חליפת מכתבים משופעת שביני לבינם. אמת, כלל־התמונה שנצטייר לכל אלה, אינו שונה במכריע ממה שנמצא לי פנים אל פנים. אבל אינה דומה ראייה לשמיעה, שדרכה של ראייה שקליטתה חדה וברורה יותר. ואף זאת, רשמיה של העין הרואה מקרוב חריפים מרשמיה של העין הקוראת מרחוק.

ועוד זאת, התרשמותי בענין חיי הלשון מוגבלת על תחום־מגע שאינו יוצא מגבולם של הנזקקים ללשונות היהודים כי אליהם באתי ואותם אני מבקש. נמצא שלא היה לי זימון־של־ממש עם רובם המכריע של יהודי הארצות האלה, ששוב אינם נזקקים ללשון־העם אלא ללשון נכר (אנגלית, ספרדית, פורטוגיזית), שהיא להם לשון־חיים וביטוי יחידה. משום כך אין אני נוטל רשות לעצמי לומר מה על הרוב המכריע הזה, אך עצם העובדה, שהוא כפי שהוא, הוא לי החויה המרה ביותר בנדודי וביותר שהוא תהליך, שהמחסומים לו, אפילו היו מתחזקים, הם מעטים, לעומת שיעור התפשטותו ועצמתו. ודאי יש הבדל בין ארצות דרומה של אמריקה וארצות צפונה, אבל אפשר שההלכה כיש אומרים, כי אין זה אלא הפרש של שנים, של חצי יובל בערך. והשאלה היא, מה גובר בתהליך הזה, האם גורלם הכולל של המיעוטים הלאומיים, שמידת עצמיותם הלשונית מתקלשת, בשיעורים שונים, אך בהדרגה מתמדת, או גורלו המיוחד של המיעוט היהודי, שהלך עוד באירופה בקו הטמיעה המסוכנת ביותר והיא לא טמיעת־הלשון האידיאולוגית אלא טמיעת־הלשון האוטומאטית. אפשר כי לפנינו שני גורמי־התהליך, ועל כן הסכנה חמורה ביותר. על כל פנים זה חלק של ההופעה המחרידה, כי רוב היהודים בימינו אינם מדברים לשונם ושלטונה היחיד של לשון־הנכר היא יותר ויותר מוחלט.

לכאורה יכולתי בגבול נסיוני־מסעותי, להתנחם באלפי היהודים הקשישים יותר, שדיברתי אליהם בלשון יידיש ובמאות היהודים הצעירים יותר שדיברתי אליהם לשון עברי, ביחוד בארגנטינה; אולם קושיא היא אם זו בת־קול מאתמול או בשורה וביותר בשורה גדולה, למחר, והיא קושיא החלה לא בלבד על מאנהטן שאני חש עצמי בה זר אלא אף על ברונקס, איסט סייד, בורו פארק, שאני חש עצמי בהם בן־בית. ואמנם, כבר ניסה מי שניסה להאמינני, כי מצוי טיפוס חדש של יהודי, ואפשר לו שיהא יהודי מלא ושלם, וכל חיי רוחו בלשון נכר, אך עודי אדוק בסברה, שאין מלאות ושלימות אלא למי ששתול בתוך קיבוץ־עמו, המלוכד בכוח אמונתו, תולדותו, ארצו, לשונו. ודאי, אם אפשר היה לו לדובנוב שילמדנו כי עמנו מעולה על העמים משום שאינו צריך, לקיום עצמיותו, לארץ, אפשר לו לדובנוב זוטא שילמדנו כי עמנו מעולה על העמים משום שאינו צריך, לקיום עצמאותו, ללשון, ונמצאים הצריכים גם לארץ ויושבים בה וגם ללשון ומדברים בה, מיני יהודי מיסכנים. כך דרכה של שורת־היגיון שמשנעוותה, פיתולי־עיקומיה אין להם סוף.

אך נניח את השכל העקום ונשוב לשכל הישר – הוא הוא השכל הישר והטוב, העומד להם לכל הטורחים נאמנה על חינוך ילדיהם בלשונותינו. בעיני ראיתי בארגנטינה כמה מסירות נפש נדרשת להקיף אפילו את המיעוט שהחינוך הזה הצליח להקיפו והוא הדין במיעוט הקטן יותר כאן וכבר המשלתי על כך משל האם, שזרועותיה אין כוחן לחבוק את כל ילדיה, ואפילו אלה שהן חובקות, חומקים ונשמטים הימנה. אך שלוש צרות ראיתי – צרה אחת, שהטורחים לקיים את המועט מחזיקים הרבה טובה לעצמם ונוהגים מידת שישו בני־מעי בעצמם ואינם נוחים לשמוע מי שמזכירם המעמד כהוויתו, בדרך שהקשיתי בבואנוס איירס: טירחתכם המסורה מקפת עשרים אחוזים של הילדים, נמצאים שמונים אחוזים מופקרים לטמיעת־לשון, ואם כן עיקר השאלה, אם בעוד שנה, שנתים תקיף טירחתכם עשרים אחוזים וחצי או, חלילה תשעה עשר אחוזים וחצי. צרה אחרת – ריב הלשונות הנמשך לו כאילו לא נשתנה דבר וחצי דבר תחת אשר יתחברו הגורמים, המבחינים בגודל הסכנה של טמיעת הלשון, ויתלכדו כדי חזית משותפת כנגד שלטונה היחיד של לשון־נכר. צרה אחרת הכרוכה בקודמתה – התבצרות גופים פוליטיים, שנתרוקנו מתוכנם ושוב אינן קיימים קיום של ממש, סוג אחד מאחורי הלשון האחת וסוג אחר מאחורי הלשון האחרת, בעוד שאלה ואלה אינם מי שהיו, בין שהם ציונים בין שהם בונדאים וכדומה, והדברים יגעים. ניסיתי דברים לכאן ולכאן ואודה נואשתי מדור הזקנים, ואנסה דברים אל דור הצעירים ואראה מה יהיו חלומותי.

2. מה דעתך על היצירה בלשונותינו, עברית ויידיש, בארצות הברית?    🔗

אם לשון יצירה פירושו ספרות, ובעיקר ספרות יפה (שירה, פרוזה, מחזה, מסה) הרי המשבר בולט וניכר, וביטויו מיעוט סופרים וספרים, ומפורסמות אינם צריכים ראיה. השאלה היא, אם המשבר, כרוך גם הוא בתגבורת שלטונה היחיד של לשון־נכר, הוא אמצעו של פסוק או סופו. ודאי הבדל גדול יש בין ספרות יידיש, ששימשו אותה כאן סופרים הרבה וקוראים הרבה, ובין ספרות עברית, שסופריה וקוראיה היו מועטים משל חברתה־יריבתה, וההבדל הזה ניכר גם עתה. הצד השווה הוא בכך, כי “הדואר” או “בצרון” מכאן ו"צוקונפט" או “יידישע קולטור” מכאן אי אתה מוצא בהם משתתפים חדשים וצעירים, ילידי ארצות־הברית, באופן שגילם הממוצע של הכותבים הוא מעבר לחמישים, ברגיל בגבול הששים, והיוצא מן הכלל אינו בא אלא לאשרו. לכאורה, צריכים היו מוסדות החינוך, אפילו אינם מקיפים אלא מיעוט, להעמיד סופרים, המכלכלים בכתיבתם לשון־עברית, ולא היא – מה שהם מעמידים מבחינה זו, הם לרוב חוקרים, וכבר אמרו, כי מספר הפרופיסורים לספרות עברית, ובמקצת גם לספרות יידיש יהיה בקרוב מרובה ממספר הסופרים, והוא כבר מרובה ממספר הסופרים בני גילם. ואין לשכוח, כי גם הספרות האחת והאחרת התפרנסו בעיקרן על גלי ההגירה, כולל ההגירה האחרונה, והיא של פליטי־השואה, וספרות יידיש הסתייעה ממנה, מה שאין כן הספרות העברית, שאם לא להביא במנין קצת אורחי־עראי ואורחי־קבע מישראל, מהם ששכחו כתבתם הקודמת, לא נסתייעה, ומספר טובי סופריה (רגלסון, הלקין, אפרת) השתקעו בארץ־ישראל. פעמים מתהבהב משהו כדמות תנועת ספרות צעירה, אך היא כביצה בת יומה. ועילומה סמוך לגילויה, והנחמה מועטת. אם ההתעוררות הזועמת של הנוער הדורש להפיכה בחזית החינוך לערכי העם וקיומם, תמריד את הציבור, הרי דרכה של הפיכה לחדש, ובכלל חידושיה עשוי לבוא חידוש השיבה אל לשונותינו וחידוש הזיקה היצירית להן, אך השאלה היא, אם ההתעוררות הזאת אינה כביצה בת יומה אף היא, ומפי העתונות היהודית איני עשוי ללמוד דבר לאשורו. אין בי ספק, כי אם אמנם הנוער יתעורר לראות את הדברים ואמיתם וכאמיתם, לא כפי שהמוסדות מעמידים אותם, הוא עשוי לראות ולהראות צדדים שהמימסד מתעלם מהם מאפס־דעת או מעלימם מדעת, וממילא יעמוד הנוער עמידה גלויה ונועזת על מכלול הבעיות של עצם ההוויה היהודית בגולה הגדולה הזאת. על כל פנים בידיו, בידי הנוער, המפתח לדרך־החיים ולדרך־היצירה בהם, אם דרך המלך – המשכה של ירידת כוחה של הלשון־מבית, אם דרך הפיכה – שיבה אליה וחיזוקה. אלא ששיבה אינה ניתנת לשיעורים, שיבה פירושה שלימות. וכאן פתח למחלוקת הגדולה, שההשתמטות הימנה היא כאן מסימניו הבולטים של דיוקן הציבור, קברניטיו וראשי־מוסדותיו.

3. איך התרשמת, לחיוב או לשלילה, משומעי הרצאותיך בייוו"א ובמקומות אחרים?    🔗

ראשית הבא לדבר ברשות הרבים לא התרשמותו אלא התרשמות שומעיו עיקר, ולפי שראיתי שאינם מפהקים ואינם מתנמנמים אלא יושבים ושומעים, אין פתח אלא לאחת ההנחות: או שנהגו כך משום אדיבותם או שנהגו כך משום הנאתם, ומה הנחה נכונה היא – לא לי המשפט. שנית, יש חילוק בין הרצאותי שענינה של כל אחת ואחת בדל ועומד וקהל שומעיו, מרובה אך עראי, ובין שיעורי שענינם מחזור־לימודים רצוף וקהל שומעיו מועט אך קבוע. כמובן קל יותר להבחין במה שהוא יציב יותר ומתחלף פחות, ושעל־כך אומר משהו בענין השיעורים בייוו"א – זו היא התחלה צנועה אך רצינית של לימודי־ספרות יידיש לתלמידים, המבקשים להתמחות בה, אם כמקצוע־לימוד לגופו אם כסיוע למקצועות־לימוד אחרים. ודאי כי דרור אחת אינה עושה אביב, אך אחרי יבוא גם חברי־להוראה, איש איש למחזור לימודים, ובשיתוף פעולה סולידי עם חוקרי יידיש פה, יתחזק כלי מחזיק ברכה.

4. התרעמו עליך שאמרת שיש להעביר את מרכז ייוו"א מניו־יורק לירושלים. אם יעבירו את כל מוסדות התרבות מארצות הגולה למדינת ישראל, מה יישאר לאלה הנאלצים להישאר בגולה?    🔗

ראשית, לא הוא נוסח דברי. בנאומי בבאנקט של ייוו"א אמרתי כהאי לישנא: “כלום אין שורת ההגיון נותנת, כי מכון זה יהיה במקום, שהוא עתה לא בלבד לבה של חכמת ישראל, אלא אף לבה של הדינאמיקה ההיסטורית והאקטואלית שלנו”. והוספתי: “אנא ואנא, שאלו קודם כל את עצמכם וענו לעצמכם”. ובכן היתה זו שאלה וקשה, שהנשאלים ישאלו את עצמם וישיבו לעצמם שנית, אין אני יודע אם התרעמו על כך, כשם שאיני יודע מה פתח מניח שואל ומבקש לתרעומת. שלישית, הייוו"א לא נולדה בניו־יורק, אלא הועברה אליה, וכשם שהועברה אליה, אפשר שתועבר לירושלים, ובמה פחותה זכותה של כהנית מזכות של פונדקאית. רביעית, אם אתה קורא לשון תרעומת לתמיהה שתמה עלי משה קרישטאל ולבדיחה שבדח עלי ב. שפנר, הרי יש כתובת רצינית משלי – יתמהו ויתבדחו על מי שאמר: כי מציון תצא תורה וכו' ועל מי שאמר: עתידים כל בתי המדרש שבבבל שייקבעו בארץ ישראל. ואין לי אלא להוסיף: ולוואי ויקבעו בעוד מועד, לרבות מתפלליהם ותלמידיהם.

[כסלו תשכ"ט]