א.    🔗

שאוני ואומר תחילה דבר תודתי הנלבבת לעצם הקריאה אשר קראתם לי, כי אבוא לפגישתכם היום, שהיא אף כזימון שבין עובד בשדה הלשון העברית וספרותה ובשדה יידיש וספרותה בירושלים, ובין ציבור נכבד של מעוניינים במדעה של יידיש בניו־יורק. באמת, זו לי הפעם הרביעית שאני נקרא לכינוסי ייווא.

בפעם הראשונה קראני סניפה של ייוואָ בתל־אביב לשם פגישה עם ד"ר שלמה ביקל עליו השלום. אודה, שלא ידעתי קודם, כי סניף כזה קיים, כשם שלא ידעתי אחר־כך לשם מה הוא קיים. מתוך הדין־וחשבון הכספי נמצאתי למד, כי רובו של התקציב נשאר בקופה, והוא כמדומה, שבח מסופק; מתוך הדין־וחשבון הענייני נמצאתי למד, כי הסניף עסק, לפי הוראות ייוואָ בניו־יורק, בחקירת התהליכים של העלייה בימים ההם וחילק שאלונים, ולא ירדתי לסופו של דבר; האם מעט מוסדות בארצנו עוסקים בכך, – הממשלה, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים, העיריות, האוניברסיטה, ומנגנאות להם ומומחים להם – מה יפעלו קצת חוקרים מתנדבים. בקיצור, הן הדין־וחשבון האחד הן הדין־וחשבון האחר לא הסבו לי רוב נחת־רוח, אבל בבקשי את רשות הדיבור, פטרתים בהערה קצרה, והעליתי ספק של עיקר בענין עצם קיומו של סניף ייוואָ בארץ־ישראל, שפירושו לפנים היה: ירושלים כסניפה של ירושלים־דליטא, ופירושו עתה הוא: ירושלים כסניפה של ניו־יורק, וכל זאת בימים, שמתקיים והולך דבר־הנביא שהטרחתיו אף בחנוכת הקתידרה ליידיש, שהושיבוני בה: כל הכתוב לחיים – בירושלים. ולפי שהבורא הואיל לחונן אותי במה שנחשב לו לקאַנט כגדולה שבגבורותיו של האדם: אין אני חושש להיות מגוחך, לא הרעימוני חיוכי־האירוניה, שקרצו נגדי, והסתפקתי בחיוך־ההסכמה של שלמה ביקל, שניסה אז לבאר את ההחלטה דאז להמיר, בתוארה של ייווא, את התיבה Yiddish בתיבה Jewish דבר שאינו סביר לי עד עצם היום הזה.

בפעם השניה נקראתי לכינוסה של ייווא בניו־יורק ואמרתי להיענות לה לקריאה, אף מחמת שעת־כושר לאמץ את הקשר־שבכתב עם ראשי ייווא בכוחו של קשר־שבעל־פה, ולחזק בדרך־כך את מערכת הייחוסים שבין ייווא והקתידרה־ליידיש. הכינוס ההוא עמד במזלו של יובל, הוא יובל החמישים לוועידת־הלשון בצ’רנוביץ, ותחילה אמרתי לגלגל את דברי על־כך, כדי להסביר, על־שום־מה אני משיג, מבחינה היסטורית־ביקורתית, על הדיעות המקובלות עליה, אך התגברתי על היצר הרע של המזיק־ברשות־הניזוק, וויתרתי על נושא היידישיזם, שלא מעט מסקרנותי נתון לו, לטובת נושא ביידישיסטיקה, שרוב התעניינותי נתון לה. אך התקשיתי להתגבר על שני היסוסים – ההיסוס האחד, שאי אפשי בטלטולי־מסע; ההיסוס האחר, הרתיעה להוציא ממונו של ציבור לטיסה על פני האוקינוס לשם דיבור שכל שיעורו כמחצית שעה. משני חכמי ירושלים, שנועצתי בהם, ראה החכם האחד לזרזני: למען השם, סע, התלכדותה של חכמת ישראל, שחכמת־יידיש היא בת זקוניה, תחזיק לך טובה על כך. ואילו החכם האחר ראה להסתייג ביותר ממוסדי־מדע, המורכבים חוקרים ואידיאולוגים, שזיווגם אינו עולה יפה, ויהא משום כך בלבד, שהראשונים, החוקרים, יוצאים לחפש, ואילו האחרונים, האידיאולוגים, יוצאים למצוא, ונמצא כי אהא במצודה קשה, והוא היה מהרהר כפליים, אם ראוי לו ליסב לשולחן כזה. הראשון השיבותי לו, כי התלכדותה של חכמת ישראל, בכוח סיפוחה של אותה בת־הזקונים למשפחה כולה, הוא כהטלת זרע החייב להתחמם בתוך האדמה ימים הרבה, עד שהוא מבצבץ ועולה ופורח ונושא פרי, תהליך כזה יפה לו הכתוב: אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ. האחרון השיבותי לו, שאין אני ירא ליכנס לסוגר שרובץ בו אריה, ולא משום שאני גיבור כל־כך, אלא משום שיתחוור מה שנתחוור באותה הלצה, והוא מעשה היהודי שנכנס, לשם פרנסה, לסוגר, שרבץ בו אריה, וכשמילמל ושיניו נוקשות זו לזו: שמע ישראל, נענה לו האריה בלחישה: השם אלקינו השם אחד, שכן האריה לא היה אריה אלא אחד אריה־לייבוש שלבש עורו של ארי. לבסוף גברו היסוסי ולא נסעתי, והדבר כמעט עבר בשלום. אמרתי: כמעט, כי אמנם היתה סערה זוטא בצלוחית של מים. פלוני והוא עיתונאי יצא ברוב רוגזה, הלמאי לא ראיתי לבוא ותלה בי מה שתלה (ואין אני ערב, כי אילו ראיתי לבוא ובאתי, לא היה מוצא לו תואנה אחרת), ומשורר מפורסם, קיפח כל חוש של פרופורציה וכתב, כי ועידת־צ’רנוביץ היה בה פגם – מנדלי ושלום עליכם לא פקדוה; ויובל ועידת־צ’רנוביץ אף הוא היה בו פגם – אני לא פקדתיו. בא מכס וויינרייך, וכיד הטאקט הטובה עליו פירסם מכתב־למערכת ובו העמיד את הדבר כאמיתו ולאמיתו.

בפעם השלישית קראני סניף ייווא בארגנטינה שאבוא לכינוסו השנתי ונעניתי, ובפני קהל רב הערכתי את האבידה הגדולה שאבדה לנו עם פטירתו של מכס וויינרייך, שחכמת יידיש ראוי שתאמר עליו: בכל ביתי נאמן הוא, כשלשון נאמן בכפל־מישמעו: לשון נאמנות ולשון אומנות.

ב.    🔗

ועתה בפעם הרביעית, קראוני אנשי ייווא, שמואל לאַפין ומיכל הרצוג, ואנשי האוניברסיטה בירושלים, נשיאה אברהם האַרמאַן והריקטור נתן רוטשנטרייך דיברו על לבי, כי איענה ונעניתי, שכן הדברים היו אמורים לא בהפגנה קצרה, כדמותו של קונגרס, אלא ביגיעה ארוכה קצת, אילו ירחי לימוד במסכת ספרותה של יידיש באוזניהם של חברים־להוראה ותלמידים. נמצא הבנקט עתה כמין אגב־אורחא, שאני מסתייע בו, כדי להגות ברשות־הרבים קצת הרהורים היסטוריים וביקורתיים בעניינה של חכמת־יידיש. אך קודם שאומר את שאומר, חייבני במתן פירוש מועט, על מה אני נוקט כינוי חכמת־יידיש ולא כינוי מקובל: יידישיסטיקה, קל וחומר כינוי, נוסח גויים: יידיסטיקה. ואני נוקטו לא משום שמצאתי פסול במונח: יידיסטיקה. אדרבה, הוא עשוי כנוסח המונחים השגורים: רומניסטיקה, גרמניסטיקה, סלאוויסטיקה וכדומה, אלא משום שלושה טעמים מיוחדים.

הטעם הראשון הוא חשש של עירבוב־המשמעות. העוסק בגרמניסטיקה הוא גרמניסט ועניינו ברור; בעוסק בסלאוויסטיקה הוא סלאוויסט ועניינו ברור; אולם העוסק ברומניסטיקה והוא רומניסט שוב אין עניינו ברור כל־כך, שכן אפשר שהכוונה תהא לחוקר לשונות רומניות ואפשר שהכוונה תהא למחבר רומנים. מסובך יותר הוא עניין המונח: יידישיסט שאפשר שהכוונה תהא שעוסק ביידישיסטיקה ואפשר שהכוונה תהא למי שהוא חסיד של יידישיזם. ויידישיזם אינו בגדר דיסקיפלינה מדעית אלא בגדר תנועה לאומית־חברתית, שנשענה אל מציאות גדולה של יידיש במזרחה־של אירופה והסתעפויותיה במושבותיה בעולם כולו; תנועה שנתגבשה, בבירור ובמודע, כלפני שלושה דורות ואידיאולוגיה לה משלה תוכנית לה משלה, ליכדה סביבה גופי־ציבור גדולים, מהם אף, ואולי העיקר, מפלגות פוליטיות, והצד השווה הוא הכרת יידיש – לרובם כלשון היחידה ולמיעוטם כלשון העיקרית של העם; לפחות בשטחיה של היידיש החיה; הכרה המחייבת מדיניות־תרבותית מסויימת. אמת, היידישזם היה גורם עז בגידולה ובהתפתחותה של היידישיסטיקה, שהרחיבה את עתה ותודעתה של לשון־יידיש וספרותה, אולם יידישיזם ויידישיסטיקה אינם ממילא שניים שהם אחד. אמת, אפשר שיהיו בחינת שניים שהם אחד, כדמות אוניה פרסונאלית, אחדות אישית, כפי שמצינו אותה ברבים מחוקרי־יידיש, אך אין הכרח בכך, ועדים לכך לא מעטים מחוקרי־יידיש.

הטעם האחר: כשם שיודאיסטיקה קרויה, כדרך גוברין יהודאין: חכמת ישראל, שהמונח מדעי היהדות לא דחאה, כך ראוי לכנות את היידישיסטיקה, כדרך גוברין יהודאין: חכמת יידיש, בפרט שחכמת יידיש היתה, ובמקום שלא היתה דין שתהיה חלק אורגאני של חכמת־ישראל, המקפת את המפה המכסימאלית של המדעים על הכל ועל כולם, שהם משל עמנו, בכל הזמנים ובכל הארצות, היא־היא המפה, שבה יידיש תופסת את מקומה הפרופורציונאלי, המשתרע על פני שמונה מאות שנה, ובלב־לבו של בית היוצר של שבט־אשכנז. אמת, במפה הזאת אין לשון יידיש בת־יחידה, אלא אחות ללשון העברית, והיתה ביניהן פעולת־גומלין מתוך חלוקת־תפקידים מופלאה, באופן שכל המדבר על שמונה מאות שנה, לא כל שכן על אלף שנה של תרבות־יידיש ומתארה לעצמנו במונחים של מלחמת־הלשונות בשני דורות אחרונים תולה, במחילה, בתולדותינו בוקי־סריקי, והיא בדיה שהיזקה קשה מהיזקו של חולי. ודאי דרכה של דיסקיפלינה מדעית שהיא נוטה להיות מפה לעצמה, ואף היידישיסטיקה היתה בה נטייה כזאת, היחוד באפוטרופסותו הפורה והמפרה של היידישיזם. אמרתי: היתה בה, ולא אמרתי: יש לה, שכן בין מודין בגלוי בין מודין בצנעה – מתחזקת והולכת ההכרה, כי חכמת־יידיש היא חלק בחכמת־ישראל, וכמה וכמה סימנים בולטים לכך. אם להיעזר במשל, באנאלי אך נכון, הרי חכמת־יידיש היא, ככל חכמה מיוחדה שלנו לגבי חכמת־ישראל הכוללת כאדמה הסובבת את עצמה, אך סובבת כאחת את השמש.

הטעם האחרון לצידוקו של המונח: חכמת יידיש – אותה חכמה כבר היתה קיימת לפני היידישיזם, והיא אף קיימת בלעדיו, וכדרכו של כל מדע ומדע, היא נחלצת מלהיות אמצעי לאיזם גדול או קטן ונעשית תכלית לעצמה. וגדולה שורת האיזמים שחכמת יידיש נדרשה ונדרשת להיחלץ מהם. נפסח על האיזמים שהם בנותן־סימן להתעניינות־חוץ בלשון יידיש, החל באיזם הנאור, כפי שהיה ההומאניזם שהזריח את יגיעתו של בוקסטורף, וכלה באיזם עכור כפי שהיה הקרימינאליזם, שהאפיל את החיטוטים למן שודט עד טהיללה, ונעמוד על האיזמים, שהיו בנותן־סימן להתענינות בלשון יידיש, התענינות־מבית, התעניינותנו שלנו.

ג.    🔗

אך תחילה אנו חיבים לתרץ קושיה חמורה: מה ראתה חכמת־ישראל, ואף בהתחלותיה, לעסוק גם ביידיש, והרי אבותיה, הדור השני, השלישי והרביעי לאחר מנדלסון, לא היו אוהביה, ואדרבה עשו, ככל שידם הגיעה, לעקירתה משורשה ואף עקרוה בתחומם. כדי להבין זאת, צריך סקירה, ותהא מרפרפת, על מהלכה של חכמת ישראל וגלגוליה. ברגיל, שוקד עם על דעת עצמו כדי להבהיר לעצמו את האמת על עצמו, את לשונו שלו, ספרותו שלו, פולקלור שלו. לא כן היתה כוונת חכמת ישראל בהתחלותיה – מכאן ביקשה, כמאמרו השנון של צונץ, לערוך לה ליהדות, והכוונה היתה ליהדות ההיסטורית, לוויית־קבורה נאה, ומכאן ביקשה להוכיח, כי מה שתובעת האידיאולוגיה שלהם על תוכניתה, כלומר אמנציפציה, שתפתח לפניהם לרווחה את שעריה של האומה הגרמנית, תרבותה וחברתה, הוא כעניין שזקנו מגודל משכבר הימים. אמנם לסברתם אין לשון יידיש אלא מפלצת, גרמנית מקולקלת וצריך להחליפה בגרמנית מתוקנת, והם אף החליפוה אבל כלשון הפתגם: אף דודה שניטל חוטמה דודה היא, זוהי בכל־זאת כמין גרמנית, וככל שגילו והוסיפו, כמה יסודות וצורות של גרמנית־בינונית־עילית מצויים בה בלשון יידיש, גדלה שמחתם, שהרי היה בידם להכריז את זקניהם וזקני־זקניהם כנושאי תרבות גרמנית קדומה, כפי שיכלו להכריזם, ואף הכריזום, לגבי אמונות טפלות, כשפים, שדים, השבעות ושאר תשמישי הפולקלור, כביכול אמרו: עיניך, רבי גרמני, רואות שדי הם שדיך, ולא בלבד עליה משותפת לנו, הדיוטה העליונה של השכלה אלא מרתף משותף לנו, היא הדיוטה התחתונה של אמונת־עממים. ולתוך האיזם הזה, הגרמניזם, הגניבה את עצמה ההתענינות המופרזת ברוטוולש, לשון־גנבים הגרמנית, שהגניבה לתוך עצמה צרור מלים עבריות מסורסות, כביכול אמרו: עיניך, רבי גרמני, רואות, עוד שני מרתפים משותפים לנו, וגם במרתף העליון, בדימונולוגיה, חטפנו משלך, הרי במרתף התחתון, הקלפטולוגיה, חטפת משלנו, והחשבון שבינינו – סליק.

כך היו הדו־פרצופין, פני־יאנוס, של חכמת־ישראל בראשיתה ואף בהמשכה, והן בבוא, למשל, יוסף פרלס לכתוב בענין גלוסארים, והן בבוא משה גידמאן לכתוב על החינוך בימי הביניים, והן בבוא מאכס גרינבאום להוציא אסופתו הגדולה, אסופת טכסטים של יידיש למקרא, מדרש וסיפורי מעשיות – הרי העין האחת פנתה לעצם העניין, אולם העין האחרת פזלה לקשרים אל התרבות הגרמנית, כדי להוכיח, כי אנו שרויים בה משכבר הימים. לימים, כשחכמת־ישראל נחלצה במעט מלהיות שדכנית של האמנציפציה, ואף עברה לידי חוקרים ממזרח־אירופה, עלה איזם אחר, והוא ההבראיזם. אפתח בקוריוז – בקונגרס־הציוני השני ראה נשיא־הזיקנה, ד"ר קרפל נתנאל ליפּפּאֶ לחלק קונטרס הבא להורות, איך ניתן בנקל ללמוד לשון־קודש לפי לשון־יידיש – היתה זו שיחה בנויה ברוב אמנות וחן, כולה עשויה מילות לשון קודש, השכיחות בלשון יידיש. אברהם יערי חזר ופירסם אותו חיבור קטן ב"קרית ספר", ולאחר שניתחתי לשונו והשוויתיו לדרך כתיבתו של ד"ר ליפּפּאֶ וכל בני דורו, באתי לכלל מסקנה, כי מן הנמנעות הוא, כי הוא־הוא המחבר, והעזתי לשער, כי בהיותו בטראנופול, כחתנו של קארל פלוהן, עוזרו של יוסף פרל, מצא בגנזיו כתב־יד, שחיברו מנדל לפין או איזה מתלמידיו, ולעת־זקנה, כשזכרונו שוב לא שימשו כהלכה, נראה לו אותו כתב־יד בחינת כולו שלי ופירסמו משמו שלו עצמו. הריני מספר כל אלה, כי זהו אולי הניסיון הראשון, שבניינו קלות־ראש אך עניינו כובד ראש, שניסה אחד המשכילים הראשונים, לעסוק ברכב־לשון־הקודש שבתוך לשון־יידיש. אף אחרים, מגדולי המשכילים, עמדו על כך – כן ר' יצחק הר לוינזון המטיל, זעיר שם זעיר שם, השערה, כפי שהוא מפרש, דרך משל, תיבת יאַנדעס, שהוראתה מצפון, לא לפי תיבת יהדות, אלא לפי תיבת ידעות, שכן עניין ידיעה במושגו של מצפון ומונחו בקצת לשונות אירופה.

ואף שאין זה אלא דרוש, קיבלו אנין־טעם כש"י עגנון – אולי משום כבודו של ריב"ל, שהוא משארי־משפחתו. יותר ממנו הפליג אד"ם הכהן, שעמד על ההבדל שבין ההיגוי של מילת־לשון־קודש בטכסט של לשון־קודש ושל אותה מילת־לשון־קודש עצמה בטכסט של לשון יידיש. תצפית חשובה היא לו, אם כי לא הבין חשיבותה, כפי שהבינה גדול המדקדקים בזמננו, ר' חנוך ילון שראה בהבדלים האלה מסורות קדומות המוכיחות, כי לשון־יידיש נשתמרו בה שיורים של הגייה הדומה יותר להברה הספרדית, ולפי שלשון־הדיבור נוהג לקיים הגייה קדומה יותר, הרי לפנינו תוספת עדות, כי האשכנזים לא ידעו, לפני המאה הי"ד, מה שקרוי בפינו הברה אשכנזית. על סמך הנחותיו של ילון בנה מכס וויינרייך בית־מידות וביצרו בשלל ראיות, ופיתח תיאוריה חריפה על תחייה בבלית, שלא הייתי חותם עליה שטר, אולי משום שאני מדמה לדחות חתמתי לבן־שטר אחר.

פחותה בהרבה היתה ההתעניינות באיזם אחר, אף כי גם לגביו מצויים כמה פרקים רבי־עניין, והיה טעון תשומת לב מיוחדת מצד מחקר יידיש בברית־המועצות, הלא הוא הסלאוויזם. קודם כל ענין סלאווית מערבית לשון כנען, והיא צ’כית ואולי לאוזיצית, שכמה עשרות מילותיה שנשתיירו ב"אור זרוע" וב"ערוגות הבושם" מעלות את הקושיה, שניתן להקשותה אף לגבי מיני יידיש אחרים, ולא בלבד לגבי פרובנסאלית, אלא אף לגבי לאדינו. לגבי פרובנסאלית – ספרות גלוסארים ואף ספרות פיוטים וכדומה ולא נשתיירו אלא קצת מילים וצורת דקדוק אחת; לגבי לאדינו – הגיעה עד לידי ספרות עממית הגונה, אבל דוד פאֵרדו סיימה במה שאייזיק מאיר דיק התחיל, וכמעט שירדה מעל הבמה. לא, גורלה של לשון זו וזו וביותר יחסו של זכרון העם להן אינם עשויים להעיר הרהורים עליזים, ולא בכדי נאחזו שמואל ניגר ואחרים בלשון הארמית החיה עד עצם היום הזה, ללמוד גזירה שווה לגבי לשון יידיש שלנו. אך נחזור לעיוננו – לשון יידיש מדדה בדרך כלל, מידת כבוד למרכיביה לפי גילם, ונחמה מועטה היא לרכב הסלאווי, שקצת חוקרים חיפשו סלאוויזמים במקום שלא היו, כדרך אלכסנדר הרכבי שתלה מוצא סלאווי במלים כמו העזה, קאטאָוועס, או יודא א. יאפה שכתב כתב־יוחסין סלאווי למלה כמו וואטנמאכער, כשם שכתב כתב־יוחסין ליטוויני למילה כמו דאַווענען. עד היכן הכבוד לרכב הקודם יותר מגיע, ניתן ללמוד מכאן ממחקרו הממצה של אלפרד לנדוי על מלות־יידיש שלפי מוצאן הן גרמניות אך לפי משמען הן סלאוויות ומכאן ממחקרו של שלמה נובל על לשון־טייטש של החומש, שמתוכו אנו למדים בבירור, עד־כמה התחום האינטימי הזה היה נעול בפני היסוד הסלאווי, ואם מנדל לפין פתח לפניו שער ודלת, לא היתה השפעתו ניכרת והסלאווית יצאה כביכול בשן ועין.

ד.    🔗

הבלטתי את האיזמים האלה כמגמות לעיסוק חלקיי בלשון־יידיש, לפי העניין המדעי ולפי הכוונה התרבותית־פוליטית והעמדה האישית של החוקר. אבל רכביה של לשון אינם עדיין הלשון, כי הם מחלקים אותה לפי מקורותיה, ואילו מהותה היא בתשלובם, העושה אותם חטיבה אחת, ובתפקידים הנחצבים לו לכל יסוד ויסוד, ובעיקר בהתנהגותם המלוכדת, המתחשבת פחות מאין הם באים ויוצאים ומתחשבת יותר לאין הם הולכים ונכנסים. כדי להבין זאת דין ליישב קושיה משולשת: לשון־יידיש על־שום־מה ולשם־מה וכיצד? על־שום־מה ולשם־מה – כבר ניתנו כמה וכמה תשובות, החל במתתיהו מיזיש וספרו המדעי־יותר: Die Entstehungs ursachen der jüdischen Dialekte וכלה בישראל יאֶפרויקין וספרו הפובליציסטי־יותר על הלשונות היהודיות, אם לפסוח על יעקב בוטושנסקי וספרו החובבני־יותר “מאמע יידיש” וכדומה בבני־סוגו. כיצד – הוא עניין קורותיה של לשון־יידיש, ויש בידנו כמה וכמה עבודות חלקיות, אך מכס וויינרייך בלבד העז ונטל עליו לחקור את המכלול כולו, ובהופיע ספרו השלם, שאנו יודעים אך קצת פרקיו, ידובר בו נכבדות, ואפשר כי שוב יגיע תור מחקרן של בעיות חלקיות ובדיקתן. סימן לכך, כי עוד בחייו נתגלעה פלוגתה מדעית בכמה עניינים, שהם מתחום עיסוקו המדוקדק. על כל פנים ניתן לנו גם בספרו זה גם בספריו האחרים, וכן במחקריהם של קודמיו ובני דורו, איזם, והוא האיזם הפורה והמפרה ביותר – היידישיזם. עוד ביידישיזם המוקדם – ואין אני מדבר ביידישיזם המשוער, הנתלה בהם ברחוקים, כגון ר' אליה בחור או ר' יחיאל מיכל אפשטיין, אלא ביידישיזם הממשי של קרובים, כגון ר' יעקב שמואל ביק, שנצטלל בו ביהושע מרדכי ליפשיץ, מחבר מילון של לשון יידיש, שהשכיל לעסוק בה במלוא החטבתה, ואין צריך לומר הידישיזם בתכלית בשילותו, בשני דורות אחרונים, ושהיה מנוע ומנוף להתפתחותה של חקירת יידיש המקפת את כוליותה של הלשון והעיסוק בחלוקת יסודותיה אינו לה עניין של מהות אלא של שיטה, של מיתודה, שכן העיקר הוא בחרישה המדעית של מה שהוא בין המרכיבים ומעליהם. וכאן אסור לצמצם את זכויותיו של היידישיזם לטובת היידישיסטיקה – בחסותו ובאווירתו התפתחה דרגה מעולה וסולידית של מדע־יידיש, כפי שהיא נתונה לפנינו החל ב"פנקס", דרך ייסוד ייווא וכלה בכלי־ביטויו ומפעלותיו. אך הגיעה השעה לאמנציפציה של היידישיסטיקה כמדע מן היידישיזם כמדיניות, ואפשר שהדבר יהיה בחזקת־פרדוכס אם אומר, כי מכס ווינרייך, שנתאחדו בו היידישיזם והיידישיסטיקה כאוניה פרנסונאלית, לא זו בלבד שחי את היריבות הזאת אלא אף גבר עליה, אם לא מבחינה גנטית הרי מבחינה דיאלקטית. והרי הוא עצמו דיאלקטיקן היה – הרי לא חשש לקבל את הלכתו של מתתיהו מיזיש על הסיבות הקונפסיונאליות של תקומת יידיש והתהוותה, והראה, כי במרוצת הזמנים השתחררה הלשון מסיבותיה ונעשתה תכלית לעצמה, ושוב עניין של דיאלקטיקה הוא כי מכס וויינרייך ובני־דורו סייעו במכריע לשחרורה של היידישיסטיקה כמדע מן היידישיזם כמדיניות, וממילא סייעו לה לחכמת־יידיש להיותה חלק אורגני בחכמת־ישראל.

ה.    🔗

הזכרתי את הישגיה הגדולים של חכמת־יידיש, אך באמת גדולתם היא לגבי מעמדה המצוי לשעבר אך לא לגבי מעמדה הרצוי לעתיד־לבוא, כי מבחינת הרצוי עודה כנתונה בחיתוליה. אף זו מדרגה – להרות את העובר ולילד את הוולד ולהוציאו לאוויר העולם ולאורו, אך העיקר הוא גידולו וטיפוחו עד בר־מצווה ועד החופה. הקושיה היא, מי ישא בתעודה הזאת וירימנה, מי יעסוק במאות המחקרים, ואולי באלפיהם – מונוגרפיות, דיסרטאציות וכדומה – המנמנמים וישנים שפוני־טמוני־יידיש; מי יתקין את הביבליוגרפיה הגדולה והשלימה של ספרות יידיש ועיתונותה; מי יכתוב קורותיה הממצות והמופרטות; מי יבנה את המילון האקדימי־היסטורי, שלגביו מילונו של אוריאל וויינרייך ואוצרו של סטוטשקוב ואף מילונו הגדול של יודל מארק הם בחזקת הכנה; מי יוציא הוצאה אקדימית של הקלאסיקה, מי ינער את אבק הארכיונות מעל גנזי כתבי היד וכדומה. התשובה הסבירה והאחרת: עובדי־מדע. אך היא תשובה ששאלה אחרת בצדה: מי יילד לנו כל אלה? התשובה הסבירה והאחת: מי שילדם לכל אומה מתוקנת – האוניברסיטאות, הקולג’ים, המכונים, ביתר דיוק; הקתידראות ללשון יידיש וספרותה שבהם, כפי שהן קיימות ועומדות גם פה בירושלים. אך הבדל גדול יש, אם קתידרה כזאת נמצאת או אינה נמצאת באווירתה של חכמת ישראל הכוללת, ולפי שאין לך עתה כאווירה זו, על היקפה ועצימותה, אלא בירושלים, ניתן אך בה להקים את המכון השלם והמושלם לתרבות היהודית במזרחה של אירופה. אולם אם כן, ראוי היה לו למוסד כמו ייוואָ הנזכרת בתל־אביב, הלא היא ההרהור, אם המרכז של ייווא דין שיהיה בניו־יורק או בירושלים. אין בי יומרה שאהה מוחזק סוס, ואף לא סוס מעשה־עץ, ואיני מועמד לאסטרטגיה המיתית של טרויה, ואדרבה מנהגי לשחק בקלפים גלויים, ועל־כן אקשה: כלום אין שורת ההגיון נותנת, כי מכון כזה יהיה במקום, שהוא עתה לא בלבד לבה של חכמת־ישראל, אלא אף לבה של הדינאמיקה ההיסטורית והאקטואלית שלנו. ואם שיקל פישמן, שנאם לפני, דיבר על שלושת הגלגולים של ייווא, ראשון בווילנא ושניים שלאחריו בניו־יורק, ניתן לדבר על גלגולו הרביעי – בירושלים. אנא ואנא, שאלו קודם־כל את עצמכם וענו לעצמכם, ואם בשקלא־וטריה זו ביניכם לבין עצמכם, תשאלו את עצמכם, אם אין זה מן הראוי שאף אתם עצמכם תתגלגלו שמה, ואם תשיבו לשאלה הראשונה ולשאלה האחרונה תשובות הן, האמינו לי כי לא יהא בלבי עליכם, אדרבה תגרמו לי נחת־רוח.

[ג' טבת תש"ל]