צה אָמַר לוֹ רַב לְרַב הַמְנוּנָא: בְּנִי, אִם יֵשׁ לְךָ – הֵיטֵב לְךָ, שֶׁאֵין בִּשְׁאוֹל תַּעֲנוּג וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ. וְאִם תֹּאמַר: אַנִּיחַ לְבָנַי – חֹק בִּשְׁאוֹל מִי יַגִּיד לְךָ? בְּנֵי אָדָם דּוֹמִים לְעִשְׂבֵּי הַשָּׂדֶה: הַלָּלוּ נוֹצְצִים וְהַלָּלוּ נוֹבְלִים.
אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁנָּנָא, חֲטֹף וֶאֱכֹל, חֲטֹף וּשְׁתֵה: הָעוֹלָם שֶׁאָנוּ יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ לְבֵית מִשְׁתֶּה דּוֹמֶה (עירובין נד ע"א).
אִם יֵשׁ וגו’ – אם יש ביכולתך, עליך ליהנות מכך.
שְׁאוֹל – עולם המתים.
אֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהּ – אי אפשר לדחותו.
אַנִּיחַ לְבָנַי – אשאיר להם (את הרכוש) כירושה.
חֹק בְּשְׁאוֹל וגו’ – מי יודע מה הכללים בשאול (ואפשר שהבנים יגיעו לשם קודם לאב).
הַלָּלוּ – חלק מהם.
נוֹצְצִים – פורחים.
שִׁנָּנָא – אדם שנון וחריף (או: בעל שיניים גדולות), כינוי שגור לרב יהודה.
חֲטֹף – הזדרז.
בֵּית מִשְׁתֶּה – מקום שנועד לשמחה.
*
צו רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית, שֶׁמָּא יִפֹּל עַל הַצִּבּוּר וְיִהְיוּ צְרִיכִין לְפַרְנְסוֹ.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מָה טַעְמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” (בראשית ב, ז) – נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְךָ הַחֲיֶהָ (תענית כב ע"ב; תוספתא ברכות ב, יב).
הַיָּחִיד – כל אדם.
שֶׁמָּא וגו’ – פן יחלה, לא יוכל לעבוד ויצטרך הציבור לפרנסו.
טַעֲמוֹ – הראיה שהוא מביא מן התורה.
הַחֲיֶהָ – דְאג לשמור אותה בחיים.
*
צז שָׁנִינוּ, רַ' אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: “וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ” (במדבר ו, יא) – וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְּצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִכָּאן, כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא (נדרים י ע"א).
בְּרַבִּי – הגדול (לשון כבוד).
“וְכִפֶּר” וגו’ – הפסוק מדבר בנזיר הנדרש להביא קורבן לאחר תקופת נזירותו.
צִעֵר עַצְמוֹ – מנע עצמו וגרם בכך צער לגופו.
וּמָה זֶה – ואם הנזיר.
מִכָּל דָּבָר – מכל התענוגות (ויושב בצום).
*
צח שָׁנִינוּ, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וְרָאִיתִי שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי, וְהָלַכְתִּי לְמַלְאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן וְנִסְתַּכַּלְתִּי בְּבָבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז עָלַי יִצְרִי, וּבִקֵּשׁ לְטָרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל! עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: “נָזִיר לְהַזִּיר לַה'” (במדבר ו, ב) (נדרים ט ע"ב).
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק – שהיה כוהן בתקופת הבית השני.
אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא – קורבן שמביא נזיר (מיין) אשר נטמא במהלך ימי נזירותו (והכוהנים אוכלים חלק ממנו [במדבר ו, ח–יא]). שמעון הצדיק התנגד לנזירות ולכן לא השתתף באכילת קורבן זה פרט למסופר כאן.
טוֹב רֹאִי – יפה.
קְוֻצּוֹתָיו וגו’ – שערו מתולתל.
מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית – מדוע קיבלת על עצמך נזירות (שבסופה צריך הנזיר לגלח את כל שער ראשו)?
בָּבוּאָה – השתקפות הדמות במים.
פָּחַז עָלַי יִצְרִי וגו’ – קפץ עלי יצר הרע (בגלל התפעלותי העצמית מן היופי) והיה יכול להביא אותי לחטא שיוציאני מן העולם הזה.
בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ – שהוא עולמו של הקב"ה.
בְּמִי וגו’ – בגוף העתיד להיאכל בקבר.
הָעֲבוֹדָה – לשון שבועה (בבית המקדש).
אֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם – אגלח את שערי (לאחר תום ימי הנזירות) לשם שמים.
מִיָּד עָמַדְתִּי וגו’ – דברי שמעון הצדיק.
“לְהַזִּיר לַה'” – לשם שמים.
*
צט אֵיזֶה חָסִיד שׁוֹטֶה? רָאָה תְּאֵנָה בִּכּוּרָה אָמַר: בְּמִי שֶׁאֶפְגַּע בּוֹ תְּחִלָּה אֶתְּנֶנָּה לוֹ (ירושלמי סוטה ג, ד).
חָסִיד שׁוֹטֶה – אדם הסבור שהוא נוהג מנהג חסידות אך אינו אלא טיפש.
תְּאֵנָה בִּכּוּרָה – תאנה שהבשילה.
בְּמִי שֶׁאֶפְגַע וגו’ – אתן את התאנה לראשון שאפגוש (במקום ליהנות ממנה).
ק אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב: עָתִיד אָדָם לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מָה שֶׁרָאֲתָה עֵינוֹ וְלֹא אָכַל.
רַ' אֶלְעָזָר חָשַׁשׁ לִשְׁמוּעָה זוֹ, וְהָיָה מְכַנֵּס פְּרוּטוֹת וְאוֹכֵל בָּהֶן מִכָּל דָּבָר פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה (ירושלמי קידושין ד, יב).
עָתִיד אָדָם – לאחר מותו.
וְלֹא אָכַל – מרצונו החופשי (כי חשב שראוי לא ליהנות יתר על המידה).
חָשַׁשׁ לִשְׁמוּעָה זוֹ – התייחס בכובד ראש לאמירה זו של רב.
מְכַנֵּס – אוסף.
מִכָּל דָּבָר – מכל סוגי המאכלים.
*
קא כָּל הַמַּשְׁחִית דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו הֲנָאָה עוֹבֵר בְּ"לֹא תַשְׁחִית" (דברים כ, יט) (מד"א לפסוק).
עָלָיו – ממנו.
עוֹבֵר – על איסור.
*
קב שְׁלוֹשָׁה מְשִׁיבִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵם: קוֹל וּמַרְאֶה וְרֵיחַ.
שְׁלוֹשָׁה מַרְחִיבִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵם: דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְכֵלִים נָאִים (בר' נז ע"ב).
מְשִׁיבִים – גורמים ליישוב הדעת, לנחת.
קוֹל וגו’ – שירה נאה, יופי וריח טוב.
מַרְחִיבִים וגו’ – מגדילים את סיפוקו מן החיים.
כֵּלִים – חפצים (כגון בגדים או רהיטים).
*
קג פְּחֹת מִמַּאֲכָלְךָ וּמִמִּשְׁתְּךָ וְתוֹסִיף עַל דִּירָתְךָ (פסחים קיד ע"א).
פְּחֹת וגו’ – המעט בהוצאות על מאכל והוסף על שיפור תנאי הדיור.
*
קד "נָשִׁיתִי טוֹבָה" (איכה ג, יז) – אָמַר רַ' יִצְחָק נַפָּחָא: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ (שבת כה ע"ב).
“נָשִׁיתִי טוֹבָה” – שכחתי (בשל צרות החורבן) מה היא טובה.
כֵּלִים – בגדים, מצעים.
*
קה רָאָה בְּנֵי אָדָם נָאִים וְאִילָנוֹת נָאִים אוֹמֵר: בָּרוּךְ מִי שֶׁכָּכָה לוֹ בְּרִיּוֹת נָאוֹת (תוספתא ברכות ו, ד).
אוֹמֵר – מברך לקב"ה.
כָּכָה לוֹ – כך המצב בעולמו.
בְּרִיּוֹת – דברים שנבראו.
*
קו הָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבִים אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְעוֹלָמוֹ (ברכות נח ע"ב).
הָרוֹאֶה וגו’ – ראו בקטע הקודם.
*
קז "כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ" (ישעיה סה, ח) – מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְכַרְמוֹ בְּשַׁבָּת וְרָאָה עוֹלֵלָה אַחַת וּבֵרֵךְ עָלֶיהָ. אָמַר: כְּדַאי הִיא הָעוֹלֵלָה הַזּוֹ שֶׁנְּבָרֵךְ עָלֶיהָ (בר"ר כט, ב).
עוֹלֵלָה – אשכול ענבים.
בֵּרֵךְ עָלֶיהָ – אף שלא קטף אותה (בשל קדושת השבת).
כְּדַאי – ראויה.
*
קח רָאָה אֶת הַפַּת וְאָמַר: בָּרוּךְ שֶׁבָּרָא פַּת זוֹ, כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ! הֲרֵי זוֹ בִּרְכָתָהּ (תוספתא ברכות ד, ד).
הֲרֵי זוֹ בִּרְכָתָהּ – ויצא במילים אלה ידי חובת ברכה על אכילת לחם (אף שלא זה הנוסח שנתקבל בסופו של דבר).
*
קט מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת וְרָאָה נָכְרִית אַחַת נָאָה בְיוֹתֵר, אָמָר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' " (תהלים קד, כד).
וְאַף רַבִּי עֲקִיבָא רָאָה אֵשֶׁת טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס הָרָשָׁע, רַק, שָׂחַק וּבָכָה. רַק – שֶׁהָיְתָה בָּאָה מִטִּפָּה סְרוּחָה, שָׂחַק – שֶׁעֲתִידָה לְהִתְגַּיֵּר וְיִשָּׂאֶנָּה, בָּכָה – שֶׁאוֹתוֹ נוֹי יִבְלֶה בְּעָפָר (עבודה זרה כ ע"א).
מַעֲלָה – מדרגה.
נָכְרִית – לא יהודייה.
טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס – הוא טיניאוס רופוס, נציב רומי ביהודה בראשית המאה השנייה לספירה.
רַק – ירק, רקק.
שָׂחַק – צחק.
טִפָּה סְרוּחָה – זרע הגבר.
יִשָּׂאֶנָה – לאישה (והיא מסורת אגדית).
יִבְלֶה – יתבלה, יאבד (לאחר מותה).
*
קי שָׁנָה רַ' אַבָּהוּ: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי… אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ” (עמוס ב, ט) (בכורות מה ע"ב).
מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה – מתפאר באנשים גבוהים מעשי ידיו.
*
קיא אָמַר רַב יְהוּדָה: מִי שֶׁיּוֹצֵא בִּימֵי נִיסָן וְרוֹאֶה אִילָנוֹת כְּשֶׁהֵם מְלַבְלְבִים אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבִים לְהִתְנָאוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.
אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ” (תהלים קנ, ו) – אֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ (ברכות מג ע"ב).
חִסֵּר – מנע, החסיר.
בְּרִיּוֹת – דברים שנבראו.
לְהִתְנָאוֹת – לשמח, לגרום הנאה.
*
קיב "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה" (בראשית ב, ה) – כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים עִם הַבְּרִיּוֹת; כָּל הָאִילָנוֹת – לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ (בר"ר יג, ב).
מְשִׂיחִים – דורש את המילה “שיח” מלשון שיחה ודיבור, שלחישת העלים נשמעת כעין שיחה.
לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת – אולי דורש “שיח” מלשון “לשוח בשדה” (בראשית כד, סג), שעניינו טיול מרגיע והינפשות בטבע.
*
קיג "יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז, ו) – רָשָׁע בְּחַיָּיו חָשׁוּב כְּמֵת, מִפְּנֵי שֶׁרוֹאֶה חַמָּה זוֹרַחַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ “יוֹצֵר אוֹר”, שׁוֹקַעַת – וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ “מַעֲרִיב עֲרָבִים”; אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ; אֲבָל הַצַּדִּיקִים מְבָרְכִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וְשֶׁרוֹאִים וְשֶׁשּׁוֹמְעִים (תנחומא וזאת הברכה, ז).
“יוּמַת הַמֵּת” – הביטוי נדרש על הרשע, שכבר בחייו נחשב כמת.
“יוֹצֵר אוֹר”, “מַעֲרִיב עֲרָבִים” – ברכות הנאמרות לפני קריאת שמע של בוקר וערב.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות