קיד אָמַר רַב אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה: קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי לְבָבוֹת; לְאַחַר שֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד (בבא בתרא יב ע"ב).

דְּמִן חֵיפָה – מחיפה.

יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי לְבָבוֹת – אין בו שקט נפשי בשל הרעב והוא חסר מנוחה, כאילו לִבו פועם בעוצמה מיוחדת.

*

קטו דָּבָר אַחֵר: “גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד” (משלי יא, יז) – זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם: לִגְמֹל חֶסֶד עִם אַכְסְנָיָא זוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתִי. אָמְרוּ לוֹ: כָּל יוֹם יֵשׁ לְךָ אַכְסְנָיָא? אָמַר לָהֶם: וְכִי נֶפֶשׁ עֲלוּבָה זוֹ לֹא אַכְסְנָיָא הִיא בְּתוֹךְ הַגּוּף? הַיּוֹם הִיא כָּאן, לְמָחָר אֵינָהּ כָּאן (ויק"ר לד, ג).

נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו – נפרד מהם בסוף השיעור.

מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ – ממשיך ללכת.

לִגְמֹל חֶסֶד עִם אַכְסְנָיָא – לטפל באורח (בסעודה).

*

קטז עָלִיתָ לַגַּג – סְעוּדָתְךָ עִמְּךָ; מֵאָה דְלוּעִים בָּעִיר בְּזוּז – תַּחַת כְּנָפֶיךָ יִהְיוּ (פסחים קיג ע"א).

עָלִיתָ לַגַּג וגו’ – גם כשאתה הולך למקום קרוב (כגון גג ביתך) דאג שיהיה לך מזון (שמא תרעב).

מֵאָה דְּלוּעִים וגו’ – גם כשמחירם של ירקות הוא זול ביותר, דאג שיהיה לך הרבה מהם (שמא יתייקרו ולא תשיגם).

*

קיז שָׁנוּ מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַ' מֵאִיר: דֹּק בַּשִּׁנַּיִם וְתִמְצָא בָּרַגְלַיִם (שבת קנב ע"א).

דֹּק וגו’ – טחון היטב את האוכל בשיניך ותגלה שכוח רגליך רב.

קיח הַמָּשָׁל אוֹמֵר: הַכָּרֵס טוֹעֶנֶת אֶת הָרַגְלַיִם (בר"ר ע, ח).

הַמָּשָׁל – פתגם עממי.

הַכָּרֵס וגו’ – הבטן (והאכילה) היא שנותנת כוח לרגליים.

*

קיט הַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ – מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.

מָה טַעַם? שֶׁמָּא יָבֹא עָנִי וְיִתֵּן לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ” (יחזקאל מא, כב), וְנֶאֱמַר: “וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'” (שם) – פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּם בְּשֻׁלְחָן? רַ' יוֹחָנָן וְרַ' אֶלְעָזָר אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו (ברכות נד ע"ב-נה ע"א).

הַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ – סועד במתינות.

מָה טַעַם? – מה הסיבה?

דָּבָר – לאכול.

פָּתַח וגו’ – ראש הפסוק מזכיר מזבח וסופו מזכיר שולחן (והכוונה לאותו החפץ).

מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר – על ידי הקורבנות.

וְעַכְשָׁו וגו’ – ולאחר החורבן הצדקה שעושה האדם על שולחנו היא המכפרת עליו.

*

קכ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ… בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר” (דברים יב, כ) – לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן. יָכוֹל, יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ” (שם שם, כא). – יָכוֹל יִזְבַּח כָּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל, כָּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל? – תַּלְמוּד לוֹמַר: “מִבְּקָרְךָ” וְלֹא כָּל בְּקָרְךָ, “מִצֹּאנְךָ” וְלֹא כָּל צֹאנְךָ. מִכָּאן אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה יִקַּח לְלִפְסוֹ לִיטְרָא יָרָק; עֲשָׂרָה מָנֶה – יִקַּח לְלִפְסוֹ לִיטְרָא דָּגִים; חֲמִשִּׁים מָנֶה – יִקַּח לְלִפְסוֹ לִיטְרָא בָשָׂר; מֵאָה מָנֶה – יִשְׁפְּתוּ לוֹ קְדֵרָה בְּכָל יוֹם. – וְהַשְּׁאָר אֵימָתַי? – מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

אָמַר רַב: צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אַבָּא מִמִּשְׁפַּחַת בְּרִיאִים הָיָה, אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ כִּיסוֹ יְרִיצֶנָּה לַחֶנְוָנִי.

אָמַר רַב נַחֲמָן: כְּגוֹן אָנוּ לוֹוִים וְאוֹכְלִים.

“כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ” (משלי כז, כו) – מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהִי מַלְבּוּשְׁךָ; “וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים” (שם) – לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה וְיִקַּח עַתּוּדִים, וְאַל יִמְכֹּר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה; “וְדֵי חֲלֵב עִזִּים” (משלי כז, כז) – דַּיּוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחֲלַב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ; “לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ” (שם) – לַחְמְךָ קוֹדֵם לְלֶחֶם בֵּיתְךָ; “וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ” (שם) – אָמַר מַר זוּטְרָא בְּנוֹ שֶׁל רַב נַחֲמָן: תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ. מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בָּשָׂר וְיַיִן (חולין פד ע"א).

לְתֵאָבוֹן – רק כשמתעורר הרעב לאכילת בשר.

יָכוֹל – האם אפשר.

יִקַּח – יקנה.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“מִבְּקָרְךָ” – משלך, ולא מן השוק.

יִזְבַּח – ישחט.

מָנֶה – מאה זוזים, סכום לא גדול.

לְלִפְסוֹ – לאלפסו, לתבשילו.

לִיטְרָא – כמות קטנה (כ-250 גרם).

יִשְׁפְּתוּ וגו’ – יניחו עבורו על האש סיר מלא בשר.

וְהַשְּׁאָר אֵימָתַי וגו’ – שאר בני האדם, שאין להם מאה מנה, מתי יאכלו תבשיל? והתשובה: אחת לשבוע, לקראת שבת.

לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן – לשים לב לדבריו של ר' אלעזר ולקיימם.

אַבָּא – הוא החכם הקרוי רב, שהיה ממשפחה בריאה (ויכול היה להסתפק במזונות קלים).

כְּגוֹן אָנוּ – שאיננו בריאים כל כך.

יְרִיצֶנָּה – יביא אותה במהרה לחנות ויקנה בשר.

לוֹוִים וְאוֹכְלִים – לווים כסף כדי לקנות בשר.

עַתּוּדִים – בני בקר (שנותנים חלב וצמר).

דַּיּוֹ וגו’ – די בחלב ואין צורך גם בבשר.

לַחְמְךְ קוֹדֵם וגו’ – סיפוק מזונך קודם לסיפוק מזון לבני הבית האחרים.

תֵּן חַיִּים וגו’ – למד את בני ביתך דרך חיים של הסתפקות במועט (בלא בשר ויין).

*

קכא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ.

שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל זֶה תַּרְטֵימַר בָּשָׂר

וְשָׁתָה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי, אָמְרָה תּוֹרָה יֵצֵא לְבֵית דִּין לִסָּקֵל? אֶלָּא הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹף מְגַמֵּר נִכְסֵי אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב; שֶׁמִּיתָתָם שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם; שֵׁנָה וְיַיִן לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם (סנהדין עא ע"ב–עב ע"א).

בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וגו’ – דין התורה לסקול אותו (ראו דברים כא, יח–כא) מבוסס על מה שצפוי לקרות לו בהמשך חייו.

תַּרְטֵימַר – כרבע ק"ג.

חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי – כרבע ליטר יין משובח (ועל הסורר ומורה נאמר שהוא גם “זולל וסובא”).

הִגִּיעָה תּוֹרָה וגו’ – התורה יודעת לאן יוליכו מעשיו.

מְגַמֵּר – מכלה.

מְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ – מחפש מה שהוא רגיל לו (בבשר ויין).

מְלַסְטֵם – שודד.

יָמוּת זַכַּאי – לפני שיואשם בשוד.

הֲנָאָה – תועלת (כי רשע העסוק בשתיית יין או ישן אינו מזיק).

*

קכב הַבְּרִיוֹת אוֹמְרִין: מִלּוּי הַכָּרֵס הוּא מִמִּינֵי הַחֵטְא (ברכות לב ע"א).

הַבְּרִיוֹת אוֹמְרִין – והוא פתגם עממי.

מִלּוּי הַכָּרֵס – זלילה.

*

קכג לֹא זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה שֶׁתִּכָּנֵס בְּתוֹךְ מֵעָיו – יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יְתֵרָה שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי” (ישעיה מח, י) – מָה הַכּוּר הַזֶּה אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן בּוֹ כָּל עֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי הוּא שׂוֹרְפָם וּמַפְסִידָם, כָּךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ כָּל אֲכִילוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הוּא מַפְסִידָן (ילק"ש לדברים, תתל).

בְּתוֹךְ מַעָיו – לגופו, לתוכו.

יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים – יתפלל.

שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס וגו’ – כדי שהעוני (אם לא התורה) יזכך אותו.

“בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי” – פסוק הנדרש כאומר כי ה' מטהר את האדם אגב ייסורי העוני (ו"כור" הוא תנור).

מַפְסִידָם – מכלה אותם.

*

קכד אָמַר רַב חִסְדָּא: מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל פַּת שְׂעוֹרִים וְאוֹכֵל שֶׁל חִטִּים, עוֹבֵר מִשּׁוּם “בַּל תַּשְׁחִית”.

אָמַר רַב פַּפָּא: מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר וְשׁוֹתֶה יַיִן, עוֹבֵר מִשּׁוּם “בַּל תַּשְׁחִית”.

– וְלֹא הוּא: “בַּל תַּשְׁחִית” שֶׁל הַגּוּף עָדִיף! (שבת קמ ע"ב).

פַּת שְׂעוֹרִים – לחם זול.

עוֹבֵר מִשּׁום וגו’ – עובר על האיסור של “בל תשחית” (הלשון בעקבות: “לא תשחית” [דברים כ, יט]), אל תבזבז.

שֵׁכָר – שהוא זול מיין.

וְלֹא הוּא – לא כך הדבר.

“בַּל תַּשְׁחִית” שֶׁל הַגּוּף עָדִיף – חשוב יותר לדאוג לבריאות הגוף במזונות קלים ובריאים (כלחם החיטים והיין).

*

קכה מָשָׁל מוֹשְׁלִין בְּמַעֲרָבָא: הָאוֹכֵל אַלְיָה מִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה, וְהָאוֹכֵל יְרָקוֹת זוֹלִים עַל אַשְׁפּוֹת הָעִיר שׁוֹכֵב (פסחים קיד ע"א).

מָשָׁל וגו’ – פתגם הוא הנאמר בארץ ישראל (במקורו ארמי).

אַלְיָה – בשר שמן.

מִסְתַּתֵּר – מפני נושיו.

עַל אַשְׁפּוֹת הָעִיר שׁוֹכֵב – במקום גלוי (ואינו חושש, מפני שלא הביא חובות על עצמו).

*

קכו אָדָם אֶחָד נָתַן אֶת עַבְדּוֹ לַחֲבֵרוֹ לְלַמְּדוֹ אֶלֶף מִינֵי תַּבְשִׁילִין, וְלִמְּדוֹ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת. הִזְמִינוֹ לְדִין לִפְנֵי רַבִּי. אָמַר רַבִּי: אֲבוֹתֵינוּ אָמְרוּ: “נָשִׁינוּ טוֹבָה” (על פי איכה ג, יז) – אָנוּ אֲפִלּוּ בְּעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ! (נדרים נ ע"ב).

לְלַמְּדוֹ – לבשל.

הִזְמִינוֹ לְדִין – על שלא לימד אותו את מספר התבשילים שסוכם עליו.

רַבִּי – יהודה הנשיא.

“נָשִׁינוּ טוֹבָה” וגו’ – שכחנו מה הוא שפע (ומכאן שלפחות פעם ראו מה הוא, בניגוד לדורנו שלנו).

*

קכז אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִחְיוֹת בְּלֹא יַיִן, אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא מַיִם; אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִחְיוֹת בְּלֹא פִּלְפְּלִין, אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא מֶלַח (ירושלמי הוריות ג, ה).

לִחְיוֹת – להתקיים.

פִּלְפְּלִין – התבלין.

*

קכח "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד, כג) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא; כְּגוֹן בֵּין שׁוֹתֶה חַמִּין לְשׁוֹתֶה צוֹנֵן.

מְלַקֵּט עֲצָמוֹת אֶחָד הָיָה בְצִפּוֹרִי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: רַ' שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא הָיָה. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה עֲצָמוֹת שְׁחֹרוֹת אוֹמֵר: אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֵי מַיִם; אֲדֻמּוֹת – אָמַר: אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֵי יַיִן; לְבָנוֹת – אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֵי מַיִם חַמִּין (בר"ר פט, א; ילק"ש למשלי, תתקנ).

“בְּכָל עֶצֶב” וגו’ – פסוק הנדרש כאומר כי כשהאדם טורח, יהיו לו מכך תועלת ויתרון (כגון חימום מים, שהם טובים ובריאים לשתייה יותר ממים קרים).

מְלַקֵּט עֲצָמוֹת – של בני אדם כדי להביאן לקבורה ראויה.

שׁוֹתֵי מַיִם – קרים.

*

קכט אָמַר רַ' חֶלְבּוֹ: יַיִן שֶׁל פְּרוּגִיתָא וּמֵימֵי דְּיוֹמְסִית – קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל.

רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ נִזְדַּמֵּן לְשָׁם. נִמְשַׁךְ אַחֲרֵיהֶם וְנִשְׁתַּכַּח תַּלְמוּדוֹ. כְּשֶׁחָזַר וּבָא – עָמַד לִקְרוֹא בַסֵּפֶר. בִּקֵּשׁ לִקְרוֹא “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” (שמות יב, ב), אָמַר: “הַחֹרֶשׁ הָיָה לִבָּם”, בִּקְשׁוּ חֲכָמִים עָלָיו רַחֲמִים וְחָזַר תַּלְמוּדוֹ (שבת קמז ע"ב).

פְּרוּגִיתָא – שם מדינה (באסיה הקטנה) שיינה משובח.

מֵימֵי דְּיוֹמְסִית – מי מרחצאות.

קִפְּחוּ וגו’ – גרמו לאובדן שבטי הצפון (שנמשכו אחרי התענוגות וזנחו את התורה).

לְשָׁם – אל אמאוס שבשפלת יהודה, שהיו בה מרחצאות מפורסמים.

תַּלְמוּדוֹ – כל התורה שלמד.

כְּשֶׁחָזַר – לבית המדרש.

בִּקֵּשׁ – רצה.

“הַחֹרֶשׁ” וגו’ – החליף בין דל"ת לרי"ש וכן הלאה.

בִּקְשׁוּ… רַחֲמִים – התפללו.

*

קל שָׁנִינוּ, רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מִמֶּנּוּ גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לְאָדָם אֶלָּא יַיִן. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרֹא אַבָּא וְאִמָּא עַד שֶׁיִּטְעַם טַעַם דָּגָן. רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁקִּלְקְלוּ בּוֹ נִתְקְנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה” (בראשית ג, ז) (סנהדרין ע ע"א–ע"ב).

אוֹתוֹ אִילָן – עץ הדעת (בגן העדן).

יְלָלָה – צער, אסון.

אֵין הַתִּינוֹק וגו’ – רק משעה שמתחיל התינוק לאכול מזון מוצק, בעיקר לחם, הוא גם מתחיל לדבר ולגלות את חוכמתו.

קִלְקְלוּ – חטאו (באכילת פרי אסור).

נִתְקְנוּ – בלבוש שכיסה את ערוותם.

*

קלא "וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב" (הושע ד, יא) – לָמָּה קוֹרֵא לוֹ “יַיִן” וְלָמָּה קוֹרֵא לוֹ “תִּירוֹשׁ”? אָמַר רַ' יִצְחָק: יַיִן – שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם; תִּירוֹשׁ – שֶׁכָּל הַמִּתְגָּאֶה בוֹ נַעֲשֶׂה רָשׁ (יומא עו ע"ב).

יְלָלָה – צער, אסון (והוא מעין משחק מילים: יין – יללה).

מִתְגָּאֶה – משחית את דרכו.

רָשׁ – עני.

*

קלב "כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג, לא) – כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “בַּכִּיס” – כְּתִיב וּקְרֵי “בַּכּוֹס” – הַשִּׁכּוֹר נוֹתֵן עֵינָיו בַּכּוֹס וְהַחֶנְוָנִי בַּכִּיס (יומא עה ע"א; תנחומא שמיני, ה; מדמ"ש כג, כט).

נוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסו – מרבה בשתיית יין.

דּוֹמֶה וגו’ – נראה לו כמישור שאפשר להלך בו בנקל, ואין דבר שעוצר אותו מעשיית מעשים קלוקלים.

“בַּכִּיס” כְּתִיב וגו’ – הטקסט המקראי מציע צורת קריאה שונה מצורת הכתיבה של המילה.

הַחֶנְוָנִי – מוכר היין.

בַּכִּיס – בכספו של השיכור.

*

קלג הַיַּיִן נִכְנָס בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר וְהַגּוּף מִתְרַשֵּׁל וְהַדַּעַת מִטַּלְטֶלֶת. נִכְנַס הַיַּיִן יָצְאָה הַדַּעַת. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יַיִן אֵין דַּעַת. נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד: “יַיִן” חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים וְ"סוֹד" חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים. הַדַּעַת מִתְחַלֶּקֶת בְּאַרְבָּעָה חֲלָקִים: שְׁנַיִם בִּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵלֶק אֶחָד בַּלֵּב וְחֵלֶק אֶחָד בַּפֶּה. נִתְּנָה הַדַּעַת הַזּוֹ בְּאַרְבָּעָה כֵּלִים הָאֵלּוּ, וּכְנֶגְדָּן נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁעוּר לְשִׁכְרוּת בְּאַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת יַיִן חַי, שֶׁהֵן אַרְבַּע כּוֹסוֹת. שָׁתָה אָדָם כּוֹס אַחַת שֶׁהִיא רְבִיעִית – יָצָא הָאָדָם מֵרְבִיעִית דַּעְתּוֹ; שָׁתָה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת – יָצְאוּ שְׁנֵי חֲלָקִים מִדַּעְתּוֹ; שָׁתָה שָׁלוֹשׁ כּוֹסוֹת – יָצְאוּ שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים מִדַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ מְטֹרָף, מִיָּד הוּא מַתְחִיל לְדַבֵּר שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן; שָׁתָה כּוֹס רְבִיעִית – יָצְאָה כָּל דַּעְתּוֹ, נִשְׁתַּעְמְמוּ כָּל הַכְּלָיוֹת וְנִטְרַף לִבּוֹ וְהַלָּשׁוֹן נִפְסַק, מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר וְאֵינוֹ יָכוֹל, אֶלָּא לְשׁוֹנוֹ עָגוּם (במ"ר י, ח; תנחומא שמיני, ה).

מִתְרַשֵׁל – נחלש, מתעייף.

מִטַּלְטֶלֶת – נעה ונדה, אינה מיושבת.

יָצָא סוֹד – שהשיכור אינו יכול להשגיח על מה שהוא אומר.

חֶשְׁבּוֹנוֹ – ערכן המספרי של האותיות יי"ן (50+10+10) זהה לזה של סו"ד (4+6+60).

מִתְחַלֶּקֶת – בגוף.

כֵּלִים – איברי הגוף.

וּכְנֶגְדָּן וגו’ – כמספר האיברים שבהם מצויה הדעת כך דרגות השכרות, הנמדדות בשתיית יין חי, יין שלא נמהל במים והוא חזק במיוחד, בשיעור של רביעיות של לוג (כשמינית ליטר).

לִבּוֹ מְטֹרָף – דעתו מבולבלת.

נִשְׁתַּעְמְמוּ – איבדו את חיוניותן.

נִפְסַק – כאילו נחתך.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

עָגוּם – מגמגם.

*

קלד אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: אִמּוֹ לֹא יְכוֹלָה לַעֲמֹד בּוֹ – וְאַתָּה יָכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ? גֶּפֶן זוֹ נִסְמֶכֶת בְּכַמָּה קָנִים וּבְכַמָּה דְּקָרִים וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בּוֹ – וְאַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ? (ויק"ר יב, ד).

אִמּוֹ וגו’ – הגפן, אמו של היין, אינה מסוגלת לשאת את האשכולות (וצריך לתמוך בה כדי שלא תתכופף), וכיצד יכול אדם השותה יין לעמוד כנגד השפעתו?

דְּקָרִים – מוטות.

*

קלה בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ נֹחַ לִטַּע כֶּרֶם פָּגַע בּוֹ הַשֵּׁד שַׁמְדּוֹן. אָמַר לוֹ שַׁתְּפֵנִי עִמְּךָ, אֶלָּא הִזָּהֵר לְךָ שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְחֶלְקִי, שֶׁאִם תִּכָּנֵס לְחֶלְקִי אֲנִי חוֹבֵל בְּךָ (בר"ר לו, ג; שם לא, יד).

שַׁתְּפֵנִי עִמְּךָ – בנטיעת הכרם ועשיית היין.

שֶׁלֹא תִּכָּנֵס לְחֶלְקִי – שלא תשתה יותר מדי (ויחסר חלקו של השד).

חוֹבֵל – פוגע ומזיק.

*

קלו כְּשֶׁהִתְחִיל נֹחַ נוֹטֵעַ בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כֶּרֶם. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: מָה טִיבוֹ? אָמַר לוֹ: פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים וְעוֹשִׂין מֵהֶם יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: רְצוֹנְךָ שֶׁנִּטָּעֶנּוּ יַחַד אֲנִי וְאַתָּה? אָמַר לוֹ: הֵן. מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן? הֵבִיא רְחֵלָה וּשְׁחָטָהּ עַל הַגֶּפֶן; אַחַר כָּךְ הֵבִיא אֲרִי וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ – וְהִטִּיף דְּמֵיהֵם וְהִשְׁקָה בָּהֶם אוֹתוֹ הַכֶּרֶם. רָמַז לוֹ, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה כּוֹס אַחַת – הֲרֵי הוּא כִּרְחֵלָה: עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ; כְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת – מִיָּד נַעֲשֶׂה גִּבּוֹר כַּאֲרִי וּמַתְחִיל לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְאוֹמֵר: מִי כָּמוֹנִי? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה שָׁלוֹשׁ אוֹ אַרְבַּע כּוֹסוֹת – מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה כְּקוֹף: עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמְנַבֵּל פִּיו לִפְנֵי הַכֹּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה יַעֲשֶׂה. נִשְׁתַּכֵּר – נַעֲשֶׂה כַּחֲזִיר: מִתְלַכְלֵךְ בְּטִיט וּמֻטָּל בְּאַשְׁפָּה (תנחומא נח, יג).

בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים – ענבים או צימוקים.

רְחֵלָה – כבשה.

וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם – גרם לדמם לטפטף.

וּמְשַׂחֵק – צוחק צחוק פרוע.

*

קלז כּוֹס אֶחָד יָפֶה לְאִשָּׁה; שְׁנַיִם – נִוּוּל הוּא; שְׁלוֹשָׁה – תּוֹבַעַת בַּפֶּה; אַרְבָּעָה – אֲפִלּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָהּ מַקְפָּדֶת (כתובות סה ע"ב).

כּוֹס וגו’ – שתיית כוס אחת של יין היא דבר ראוי ונאה לאישה.

נִוּוּל – דבר מכוער.

תּוֹבַעַת בַּפֶּה – דורשת במפגיע לקיים יחסי אישות.

מַקְפֶּדֶת – מהססת.

*

קלח כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יַיִן – אַתָּה מוֹצֵא כִּשָּׁלוֹן (תנחומא נח, כא).

*

קלט אַל תִּשְׁתַּכֵּר וְאַל תֶּחֱטָא (ברכות כט ע"א).

*

קמ אָמַר רַ' יִצְחָק: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תֵּרֶא יַּיִן כִּי יִתְאַדָּם” (משלי כג, לא)? – אַל תֵּרֶא יַיִן, שֶׁמַּאְדִּים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. רָבָא אָמַר: “אַל תֵּרֶא יַּיִן כִּי יִתְאַדָּם” – אַל תֵּרֶא יַיִן, שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם (סנהדרין ע ע"א).

מַאֲדִים פְּנֵיהֶם – גורם לפניהם להסמיק.

מַלְבִּין פְּנֵיהֶם – מבייש.

שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם – מביא לשפיכות דמים.

*

קמא מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה רָגִיל לִשְׁתּוֹת שְׁנֵים עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן בְּכָל יוֹם וָיוֹם. יוֹם אֶחָד שָׁתָה אַחַד עָשָׂר כַּדִּים, שָׁכַב וְלֹא בָּאָה שְׁנָתוֹ. עָמַד בַּלַּיְלָה וְהָלַךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי. אָמַר לוֹ: מְכֹר לִי כַּד יַיִן. אָמַר לוֹ: לֹא אֶפְתַּח לְךָ, שֶׁהֲרֵי שְׁעַת לַיְלָה הִיא וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי מִפְּנֵי הַשּׁוֹמְרִים. תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה נֶקֶב בַּשַּׁעַר. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב; אַתָּה תְּעָרֶה מִבִּפְנִים וַאֲנִי אֶשְׁתֶּה מִבַּחוּץ. עָשָׂה לוֹ כָּךְ, שָׁתָה וְיָשַׁן לִפְנֵי הַשַּׁעַר. עָבְרוּ עָלָיו הַשּׁוֹמְרִים, כִּסְבוּרִים שֶׁהוּא גַנָּב, הִכּוּהוּ פְּצָעוּהוּ. קָרְאוּ עָלָיו: “לְמִי פְּצָעִים חִנָּם?… לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן” (משלי כג, כט–ל) – זֶה שֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַיַּיִן רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן (ויק"ר יב, א).

לֹא בָּאָה שְׁנָתוֹ – לא הצליח להירדם.

חֶנְוָנִי – מוכר היין.

תָּלָה – הרים.

נֶקֶב בַּשַּׁעַר – חור בדלת.

תְּעָרֶה – תמזוג.

כִּסְבוּרִים – חשבו.

קָרְאוּ עָלָיו וגו’ – אמרו בקשר אליו פסוק.

*

קמב יַיִן רֻבּוֹ קָשֶׁה וּמִעוּטוֹ יָפֶה (דרך ארץ ה, ד).

רֻבּוֹ קָשֶׁה – שתייה מרובה היא דבר רע.

*

קמג בְּרֹאשׁ כָּל רְפוּאָה אֲנִי יַיִן, בְּרֹאשׁ כָּל מָוֶת אֲנִי יַיִן. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן שָׁם מִתְבַּקְּשִׁים סַמְמָנִים (בבא בתרא נח ע"ב).

רֹאשׁ כָּל רְפוּאָה – התרופה הטובה ביותר (בשתייה מתונה).

רֹאשׁ כָּל מָוֶת – הגורם הראשי למוות (בשתייה מופרזת).

מִתְבַּקְּשִׁים סַמְמָנִים – נזקקים לתרופות.

*

קמד רַב כָּהֲנָא רָמֵי: נֶאֱמַר “תִּירשׁ” וְקוֹרִין “תִּירוֹשׁ” – זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ.

רָבָא רָמֵי: נֶאֱמַר “וְיַיִן יְשַׁמַּח” וְקוֹרִין “יְשַׂמַּח” (תהלים קד, ט) – זָכָה מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רָבָא: יַיִן וּבְשָׂמִים פִּקְּחוּנִי (יומא עו ע"ב).

רָמֵי – הצביע על מה שנראה כחוסר עקביות בין קריאת מילה לכתיבתה.

נֶאֱמַר – נכתב (כגון ירמיה לא, יא) ואפשר לקרוא גם כ"תירַש".

זָכָה וגו’ – אדם שצבר זכויות, היין מרוממו.

רָשׁ – עני. וְקוֹרִין “יְשַׁמַּח” – אפשר לקרוא בשי"ן ימנית, מלשון שממה, אסון.

פִּקְּחוּנִי – עשו אותי פיקח.

*

קמה אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים” (שופטים ט, יג) – אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן (ברכות לה ע"א).

אוֹמְרִים שִׁירָה – דברי הלל ותודה, כגון שירת הלוויים במקדש בעת ניסוך יין או ברכות רבות, כגון ברכת המזון וברכות הנישואין (הנאמרות על כוס יין), הגורמים שמחה לקב"ה.

אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ – בשתייה.

*

קמו אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן (פסחים קט ע"א).

*

קמז אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁנָּנָא, הַתֵּר שַׂקְּךָ וְהַכְנֵס לַחְמְךָ – עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲכִילָה יָפָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ שְׁתִיָּה יָפָה (שבת קנב ע"א).

שִׁנָּנָא – אדם שנון וחריף (או: בעל שיניים גדולות), כינוי שגור לרב יהודה.

הַתֵּר שַׂקְּךָ – פתח פיך.

עַד אַרְבָּעִים – עד גיל 40.

יָפָה – טובה ומועילה.

שְׁתִיָּה – יין.

*

קמח יַיִן יָשָׁן – דַּעַת זְקֵנִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ (מגילה טז ע"ב).

דַּעַת וגו’ – הזקנים מוצאים בו (ביין) הנאה.

*

קמט אָמַר רַב אַחָא: מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹכֵר כְּלֵי בֵּיתוֹ וְשׁוֹתֶה בָּהֶם יַיִן. אָמְרוּ בָּנָיו: אָבִינוּ זֶה לֹא יַנִּיחַ לָנוּ כְּלוּם. הִשְׁקוּהוּ וְשִׁכְּרוּהוּ וְהוֹצִיאוּהוּ וְהִנִּיחוּהוּ בְּבֵית עוֹלָם אֶחָד. עָבְרוּ מוֹכְרֵי יַיִן בְּשַׁעַר בֵּית הָעוֹלָם, שָׁמְעוּ אַנְגַּרְיָא בַּמְּדִינָה, פָּרְקוּ מַשָּׂאָם בְּתוֹךְ בֵּית הָעוֹלָם וְהָלְכוּ לִרְאוֹת מָה קוֹל בַּמְּדִינָה. הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ, רָאָה נֹאד לִמְרַאֲשׁוֹתָיו, הִתִּיר אוֹתוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ פִּיו. לְאַחַר שְׁלוֹשָׁה יָמִים אָמְרוּ בָּנָיו: וְכִי לֹא נֵלֵךְ וְנִרְאֶה מָה אָבִינוּ עוֹשֶׂה? הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ וְנֹאד בְּתוֹךְ פִּיו. אָמְרוּ: אַף כָּאן לֹא עֲזָבְךָ בּוֹרַאֲךָ? הוֹאִיל וְהוּא נוֹתֵן לְךָ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה נַּעֲשֶׂה לְךָ. עָשׂוּ תַּקָּנָה בֵּינֵיהֶם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מַשְׁקֶה לוֹ יוֹם אֶחָד (ויק"ר יב, א).

כְּלֵי בֵּיתוֹ – רהיטיו וחפציו.

בָּהֶם – בתמורתם.

יַנִּיחַ – ישאיר (כירושה).

בֵּית עוֹלָם – מערת קבורה.

אַנְגַּרְיָא בַּמְּדִינָה – על העיר הוטל מס (מטעם השלטון הרומי) וכל בעל רכוש יחויב בו.

מָה קוֹל – מה קורה.

נֹאד – שק עור לשמירת נוזלים.

בּוֹרַאֲךָ – הקב"ה.

תַּקָנָה – הסכם.

מַשְׁקֶה לוֹ וגו’ – דואג להשקותו יין יום אחד בשבוע.

*

קנ הָיָה חָסִיד אֶחָד, וְהָיָה אָבִיו שׁוֹתֶה יַיִן הַרְבֵּה. וּבְכָל שָׁעָה שֶׁהָיָה נוֹפֵל בַּשּׁוּק בָּאוּ הַבַּחוּרִים וְהָיוּ מַכִּים אוֹתוֹ בָּאֲבָנִים וּבִצְרוֹרוֹת וְקוֹרְאִים אַחֲרָיו: רְאוּ הַשִּׁכּוֹר! וּכְשֶׁרָאָה בְּנוֹ הֶחָסִיד, נִכְלַם וְשָׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. וּבְכָל יוֹם אוֹמֵר לוֹ: אַבָּא, אֲנִי אֲשַׁגֵּר וְיָבִיאוּ לְךָ לְבֵיתְךָ מִכָּל הַיַּיִן שֶׁמּוֹכְרִין בַּמְּדִינָה וְלֹא תֵלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן, שֶׁאַתָּה מֵבִיא חֶרְפָּה עָלַי וְעָלֶיךָ. אָמַר לוֹ כֵּן פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן. הָיָה הֶחָסִיד עוֹשֶׂה לְאָבִיו בְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמְיַשְּׁנוֹ בְּמִטָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ לוֹ. פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹרֵד מָטָר, וְיָצָא הֶחָסִיד לַשּׁוּק וְהָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִתְפִלָּה, וְרָאָה שִׁכּוֹר אֶחָד שֶׁהוּא שׁוֹכֵב בַּשּׁוּק וְאַמַּת הַמַּיִם יוֹרֶדֶת עָלָיו וְהַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים מַכִּים אוֹתוֹ בָּאֲבָנִים וּבִצְרוֹרוֹת וּמַשְׁלִיכִים חֹמֶר בְּפָנָיו וּבְתוֹךְ פִּיו. כְּשֶׁרָאָה זֶה הֶחָסִיד אָמַר בְּלִבּוֹ: אֵלֵךְ לְאַבָּא וַאֲבִיאֶנּוּ לְכָאן וְאַרְאֶה לוֹ זֶה הַשִּׁכּוֹר וְהַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂים לוֹ הַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים, אוּלַי יִמְנַע פִּיו מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן וּלְהִשְׁתַּכֵּר. וְכֵן עָשָׂה, הֱבִיאוֹ לְשָׁם וְהֶרְאָהוּ לוֹ. מָה עָשָׂה אָבִיו הַזָּקֵן? הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁכּוֹר וְשָׁאַל לוֹ, בְּאֵיזֶה בֵּית יַיִן שָׁתָה אוֹתוֹ יַיִן שֶׁהָיָה מִשְׁתַּכֵּר בּוֹ (תנחומא שמיני, יא).

בְּכָל שָׁעָה – בכל פעם.

צְרוֹרוֹת – חצץ.

נִכְלַם – התבייש.

שָׁאַל – ביקש.

אֲשַׁגֵּר – אשלח.

מְדִינָה – עיר.

מְיַשְּׁנוֹ – מרדימו.

אַמַּת הַמַּיִם – המים הזורמים מן המרזבים.

חֹמֶר – חֵמר.

יִמְנַע – יפסיק.

*