א. הפסוקים בתורה    🔗

מצות אכילת מצות ניתנה לישראל במצרים לפני שיצאו משם “בחפזון”. בשמות פרק י"ב אנו קוראים “ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וכו' ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו” (פסוקים א’–ח'), וחוזר הכתוב בפסוק טו: “שבעת ימים מצות תאכלו”. אחרי זה בפסוק יז אנו מוצאים בפעם הראשונה את טעם המצוה: “ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים”. בפסוק לד מוסר הכתוב את המאורע שאירע בעת יציאת מצרים: “וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררות בשמלתם על שכמם”, מה שמציין את החפזון בו יצא העם ממצרים. העובדה הזאת מוצאת את הסברה בפסוק לט: “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם”. טעם זה הובא גם בספר דברים: “שבעת ימים, תאכל עליו (חזקוני: בגללו וכו' תאכל מצות בגלל הקרבן הבא לזכרון יציאת מצרים) מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים” (טז, ג).

הגדה עתיקה בבית הנכאת בצלאל

 

ב. מדברי הכתובים אנו למדים:    🔗

א) בני ישראל אכלו מצות עם קרבן הפסח לפני שיצאו ממצרים (שמות יב, א’–ח');

ב) טעם אחד לאכילת המצה “כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים” (שם, שם, יז) ולדעת חזקוני באה אכילת המצות בגלל הקרבן שהוא קרבן לזכרון יציאת מצרים. מסתבר שהכוונה העיקרית בטעם זה הוא, כי ע"י אכילת המצה אנו זוכרים את המאורע הראשי שגרם לעניין הפסח.

יש לשים לב להדגשה על “הוצאתי”. המצה באה להזכירנו שהקב"ה הוא שהוציאנו ממצרים. יציאת מצרים לא היתה תוצאה של תהליך טבעי, היסטורי, התפתחותי, מחוייב המציאות, אלא פעולה אלקית – מעשה נס. נשתנו סדרי בראשית – והלחם הבלתי רגיל שאנו מצווים לאכול בפסח מזכיר לנו את שידוד מערכות הבריאה ביציאת מצרים, ומעורר אותנו לזכור את ה' שהוא מחולל המאורע הכביר הזה – הבורא ומשנה הבריאה כרצונו.

ראוי להזכיר בזה דברי החינוך (מצוה י') המצה היא “לנו אות ומופת גמור, כי יש אלוה קדמון, חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות; ובידו לשנות היש כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם”.

ג) טעם שני לאכילת המצה קשור בעובדת החפזון – בני ישראל אכלו מצות בצאתם ממצרים “כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם” (שם, שם, לט). כסף וזהב נטלו אתם אבל צידה לא עשו להם, לא הספיקו לעשות, כי כך גזרה ההשגחה שביום גאולתם, ביום אשרם הגדול יאכלו לחם עני, כמגורשים, כבורחים אשר לא ניתן להם אלא להציל נפשם.

זהו ההסבר הדתי־היסטורי המסתבר מדברי הכתובים עצמם. עתה נעבור לדעות המפרשים ונתבונן בטעמים שהם נתנו לאכילת המצה בפסח.

 

ג. נימוק סמלי וחינוכי    🔗

פילון מביא תחילה את הנימוק הדתי־היסטורי: “משום שאבותינו כשיצאו לדרך בדבר האלקים נהגו בחפזון יוצא מגדר הרגיל ולקחו אתם גבלולי בצק שלא החמיץ” (זכר למציאות מסויימת בעת היציאה ממצרים).

אך הוא נותן לאכילת המצה גם נימוק סמלי – היא סמל התקופה והזמן בו חל חג הפסח, שבו אנו מצווים לאכול מצות “שבאותו זמן (ומתכוין אני לתקופת האביב, שבה חל החג) תבואת הדגן אינה בשלה בשדות קמה. זמן הקציר לא הגיע עדיין לתבואה זו, שלא נתבשלה עדיין כל צרכה ועומדת בעוד זמן מה להתבשל, דומה המזון שלא החמיץ – סימן לתקוה טובה, שמכין הטבע ביד רחבה ובשפע בשביל המין האנושי את מתנות צרכיו השנתיות”.

פילון נוהג לקשור את החגים בתופעות הטבע ובתקופת השנה בה הם חלים. כך הוא מסביר את הסיבה שחג הסוכות חל בחמשה עשר לחודש, שהוא מעין יום ארוך מלא אור, וחג הסוכות הוא חג האסיף – “גמר שכלול מתמיד ומוצק וסיום כל חגי השנה, מאחר שהאדם כבר סיגל לו את תבואת השדה ושוב אין מקום בלבו לחרדה ודאגה לתוצאות הקציר אם תהיה טובה או רעה; שכן דאגות האדם לא יסורו ממנו עד שיאסוף את פרי אדמתו, לפי שהוא צפוי לכל מיני סכנות בין בידי אדם ובין בידי חיות”.

פילון מוצא במצוות שאנו מקיימים בחגים, גם ערכים חינוכיים, לכן הוא רואה בישיבה בסוכה “תועלת מרובה לגבי החינוך למעשים טובים”.

בדרכו זאת הוא מסביר גם את אכילת המצה, בחג האביב, כשהטבע עדיין לא השלים את מלאכתו בהכנת המזון למין האנושי.

גם התורה רמזה לקשר זה שבין המצה לאביב בכתבה: “שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב” (שמות כג, טו) וחוזר ואומר: “שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך למועד חדש האביב” (שם לד, יח).

פילון מביא גם את הטעם החינוכי. “לפי המפרשים את כתבי הקדש” – יש במצה משום התקרבות לטבע; “מזון שלא החמיץ הוא מתנת הטבע, החמץ הוא מעשה אמנות – – – ומאחר שחג האביב – – – משמש זכר לבריאת העולם, וילודי האדם הקדמוני ובניהם היו מוכרחים להשתמש במתנות הטבע כמות שהן בלא כל שינוי, כי התאוה לא שלטה עדיין בהם – התקין החוק מזון המתאים לזמן ההוא. הוא רצה בכל שנה לשוב ולהבעיר את ניצוצות אורח החיים שיש בו משום קדושה ופרישות, להשתמש בחופש החג והעצרה, ולעורר הערצה וכבוד לחיי הקדמונים, חיים של הסתפקות במועט וחסכון, וכן להשוות את חיינו במידת האפשר לחיי הקדמונים”.

אם כן במצה אפשר למצוא לא רק זכר ליציאת מצרים אלא גם זכר לבריאת העולם – זכר לראשוניות; ובקיום המצווה הזאת אנו מתחנכים לחיי קדושה ופרישות; לחיים של הסתפקות במועט. טעם זה ודאי נרמז לדעתו בכינויה של המצה “לחם עני”.

 

ד. זכר ליציאה ממצרים או לשעבוד במצרים    🔗

ואנמם מרבית המפרשים רואים ב"לחם עני" טעם חשוב לאכילת המצה בפסח. חלק מהם מפרשים את העני כזכר ליציאה ממצרים וחלק מפרש את העני – כזכר לשעבוד במצרים.

(א) זכר ליציאה ממצרים

בסילוק לשבת הגדול “אין ערוך אליך” אנו מוצאים את סיבת “לחם העני” – כזכר ליציאה ממצרים: “ולמה אכילת מצה לחם עני? שלא הספיק בצק להחמיץ עד שגאלם מעני” – אם כן אנו אוכלים לחם עני לזכר הגאולה מעני.

רמב"ן רואה את העני בחפזון, בו יצאו ממצרים וכן הוא אומר: “הזכיר במצה שהיתה לחם עני להגיד, כי ציוה לזכור שיצאו בחפזון והוא עני – – –” (דברים טז, ג).

אברבנאל אף הוא רואה בלחם עני – זכר לגאולה, אמנם מנקודת ראות אחרת. “הסבה וטעם המצוה שאנו אוכלים מצה בלילה הזה ושהיא לזכרון מהירות הגאולה והיציאה ממצרים שלא הספיק בצקם להחמיץ” ופירוש הכתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” “המצות הוא לחם עני נמוך ושפל ובלתי גדול לפי שבחפזון יצאת מארץ מצרים עד שלא הספיק הבצק להתגדל ולעלות ונשאר נמוך ועני” (לפי פשוטו של מקרא וראה להלן – דעת ספורנו).

המצות הן איפוא זכר לחפזון שגרם לכך שאבותינו אכלו מצות – לחם מצומק.

אברבנאל מסביר גם את העובדה שהתורה הזהירה כבר על אכילת מצות לפני היציאה ממצרים, ולפני שהיה קיים הנימוק של “חפזון” כלומר לפני שהתרחש אותו מעשה של צימוק הבצק.

“כי השי”ת היודע עתידות צוה אותם לעשות המצה לזכרון אותו פלא שהיה עתיד לעשות להם הלא תראה שצוה בפסח מצרים משום ‘ופסח ה’ על הפתח', ובאה המצוה קודם מעשה הנס. וכן היה בענין המצה, מפני חפזון היציאה נצטוו בה והיה הציווי קודם – – –".

הר"ן בחידושיו על הרב אלפסי בפרק ערבי פסחים (מובא בפירוש אברבנאל להגדה) מסביר אף הוא שהמצה היא זכר לגאולה ממצרים: “מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה, שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצים אותו, דפסח מצרים לא נהגו אלא לילה ויום כפסח שני ולמחר היו מותרים במלאכה ובחמץ, לפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי, אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה”.

קרובה לדעת זאת היא גם דעתו של ר' שמשון רפאל הירש: המצה היא “לחם עני ועבדות”, ש"נדרש היה להיות בידי ישראל לאות ולמופת בשעת הגאולה". כיון שגורשו ממצרים “לא הספיקו להכין להם לחם חופש”.

אין זה איפוא סתם זכר למאורע אלא סמל לגאולה או לשעת הגאולה הבאה לפתע ואוכלים בה לחם עבדות.

ב) זכר לשעבוד מצרים.

הזכרנו איפוא את המפרשים הרואים ב"לחם עני" זכר ליציאה ממצרים. כיצד מפרשים אלה הרואים בו זכר לשעבוד במצרים.

בהגדה עצמה אנו קוראים: “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. – – –”

שוב אנו קוראים בהגדה:

“מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק וכו'” (ממאמרו של רבן גמליאל).

על כך מעיר אברבנאל: “ראה רבן גמליאל בסגנון הכתובים שני טעמים במצות מצה; האחת מורה על הגלות להיותו לחם עני, שהיא קשה ונאות לעמלים ועבדים, וכמו שהיו אוכלים אותו בארץ מצרים – – – וטעם שני – – – כי בחפזון יצאת מארץ מצרים – – – שביאור היות המצה זכר ליציאה המהירה ולא לגלות – – – ומאשר מצא רבן גמליאל (בעל המאמר הנ"ל) הסתירה הזאת בטעם המצוה, התירה באמרו, שהמצוה שנצטוו עליה בפסח מצרים לא היתה מאותו טעם המצה שנצטוו עליה לדורות. כי המצה עם הפסח במצרים היתה זכר לגלות ולעינוי השעבוד ואותה מצה שציוה לדורות היתה זכרון לחפזון ומהירות הגאולה”.

רש"י בפירושו ל"לחם עני" רואה בזה סיבה לאכילת המצה “שמזכיר את העוני שנתענו במצרים”.

רמב"ן – מביא אף הוא את הפירוש הזה: “וכן זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” (דברים טז, ג).

ספורנו – כורך את שני הפירושים יחד – זכר ללחם שאכלו במצרים וזכר ללחם שאכלו ביציאת מצרים: “לחם שהיו אוכלים בעניים ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים”.

 

ה. מצה “אות הנצח” לעם הנצח    🔗

הרב קוק זצ"ל מצביע על אות הנצח שנרמז ונסתמל במצות אכילת מצה בפסח. הוא מדגיש את דברי רבן גמליאל “כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא וגאלם”. בני ישראל במצרים היו דומים ב"גרגרים הגוייתיים ונפשיים" ל"גרגרי אבק ההזנה מקמח". וכשנתגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה על אבותינו וגאלם נתאחדו הגרגרים האלה והפכו “למוצק גבוש אחד, לעשות ממנו את העם היחידי, שהוא מקור מחית העולם לעדי עד”. כמו גרגרי הקמח “בהתאחדם על ידי זילוף המים לתוכם יבוא הבצק, אשר יובא באש והיה ללחם, היסוד המזין הממשיך את חיי האדם בצורתם המפותחת – –”. “הגאולה בלבת אשה העמידה את בצקת העם בצביונו הנצחי ורוממתו מעל לכל שינויים ותמורות – – –” כל מחשבה לשנות “את בצקם של אבותינו” לא תצליח. “עיסתו הכללית של עמנו – – – תעמוד ברוחה ובטעמה – – –”. הרב קוק משווה תרבות האדם ל"לחם החול" – החמץ. הוא נתון לתמורות ולהשפעות חליפות הזמן. לא כן נצח ישראל. המצה היא עדות ל"נצח ישראל אשר לא ישקר ולא ינחם; הולך הוא במסילתו הישרה, על אף מנדיו, על אף כל מטילי ארס־השאור בעיסתו הצחה. המצה הנצחית אשר לא הספיקה – ולעולם לא תספיק – להחמיץ".