העממיות שבחג הפסח    🔗

רב חלקם של הנשים והאנשים הפשוטים, בעיצוב דמותם של החגים והמועדים שלנו. יצירות העם תורמות תרומה גדולה ומעניקות לכל חג את צביונו, טעמו וריחו, המיוחדים לו. יצירה זו הנובעת מעמקי השתין¹ של העם מוצאת לה בטוי בשלשה פנים: במנהגי החג, במאכלי החג, ובידע־עם שלו.

בעוד שהיצירה המנהגית מצאה לה, על כל פנים, ברובה הגדול, מקום בספרי הדורות ליד אחותה הבכירה, ההלכה, הרי זה מטבע דברים, שהפולקלור נשאר בדרך כלל תורה שבעל פה, ומיעוטו בלבד באו בספרים.

זה הכלל אמרו בספרים: אין לך כל ספר וספר שאין בו משהו חדש וטוב. אלא, יש ספר רב הכמות ומעט האיכות ויש מעט הכמות ורב האיכות. כלומר, ספר גדול וכרסתן שדבריו קטנים ודלים, ולעומת זה ספר קטן וצנום שדבריו גדולים ורמים. הוא הדין, לגבי ידע עם בספרים: יש ספר גדול שאין בו אלא משהו דמשהו ממנו, וספר קטן שיש בו אגב ההלכה והמנהג הרבה מן הפולקלור.

אי לזאת נסתפק, איפוא, במיעוט, במשהו מזה ומזה, וללא הפרדה בין הדבקים. בהתאם לצורה בה הם באים בספרים.

קמח פסח    🔗

מנהג ישראל עתיק ותיק: שלשים יום לפני הפסח מכריזים על מגבית כללית של “קמחא דפסחא” או “מעות חטים” שממנה מספקים לנצרכים קמח למצות, יין לארבע כוסות ויתר מצרכי החג. מגבית זו מקיפה את כל התושבים וסיסמתה היא: “או קח או תן”.

מכאן בא הביטוי בלשון העם על אדם המתפרנס מן הצדקה, או ממעות הבאות ממדינת הים: “פלוני חי ממעות חטים”.

טוב ליפול על השכל מליפול על הפנים    🔗

האדמו"ר העממי ר' מאירל פרימישלני אמר פעם ב"שבת הגדול": ב"שולחן ערוך" (סימן תכ"ט) נפתחות הלכות פסח תחת הכותרת “אין נופלים על פניהם כל ניסן ובו שני סעיפים”, ובראש סימן זה כותב הרמ"א (רבי משה איסרליש, בעל ההגהות על השלחן ערוך) “ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים לצרך פסח”.

לכאורה, – שאל ר' מאיר’ל – מה ענין חלוקת חטים לעניים אצל נפילת אפיים? (תחנון) אלא כך אומר הרמ"א: מה לי אם אתה נופל על פניך אם לא, העיקר שתדאג נא לספק צרכיהם של עניים, שלא יצטרכו הם, העניים, ליפול על פניהם בחודש ניסן, בחג החרות הגדול והקדוש.

מתוך ספר המנהגים, אמשטרדם תפ"ג    🔗

טחינת חיטים לקמח של פסח

אפיית מצות

דרשה דרישה    🔗

מספרים על רבי מנדלי מלינסק כשעלה לדרוש בשבת הגדול פתח ואמר:

מורי ורבותי, מנהג ישראל הוא, בשבת הגדול דורש הרב בסוגיה חמורה מהלכות החג, הרב מקשה ומתרץ שוקל וטורח. נושא ונותן בסוגיה יחד עם הבעלי בתים הלמדנים, עד שהדברים מתיישבים על מכונם. אף אני לא אשנה מן המנהג ונטריח בדברי הרמב"ם:

הרמב"ם פוסק בהלכות פסח כי כל אחד מישראל, אפילו עני שבעניים, מחויב באכילת מצה בפסח ובשתיית ארבע כוסות, ואילו בהלכות גניבה ואבידה פוסק הרמב"ם כי גניבה איסור גדול וחמור מעתה, שאלה גדולה יש לי בדברי הרמב"ם, סתירה “ורמינהו” מדבריו על דבריו. עניים הללו מה יעשו בפסח? כסף אין בידם פרוטה לפורטה לקנות צרכי פסח, לגנוב אסור בהחלט כיצד, איפוא, יתיישבו שני הפסקים הללו?

בידכם בעלי בתים – סיים הרב – התשובה הניצחת לקושיא חמורה ובעיה קשה זו, התנדבו ותנו “מעות חטים” בעין יפה ונמצאו פסקי הרמב"ם מתיישבים מאליהם.

מבין חונן ונותן    🔗

מעשה ברבי יוסף־בר מבריסק שנכנס אליו אדם אחד בפרוס הפסח ושאל: ילמדני רבינו האם אוכל לצאת ידי חובת “ארבע כוסות” בחלב?

אמר לו ר' יוסי־בר: האם חולה הוא ואסור בפקודת הרופא בשתיית חלב? הלה ענה בגמגום, לא, כי אין ידו משגת לקנות יין. מיד אמר הרב לאשתו הרבנית, לתת לו לשואל עשרים וחמשה רובל לקנות יין “לארבע כוסות”. היהודי סרב תחילה לקבל את הכסף, לבסוף נאות לקבלו בתורת הלוואה.

לאחר שיצא שאלה הרבנית את ר' יוסי־בר: – מה ראית לתת לו עשרים וחמשה רובלים, והרי יין לארבע כוסות אינו עולה יותר משלשה רובלים? ביני – השיב לה הרב – אילו היה יהודי זה מסדר הסדר בדגים ובשר ככל בעלי־בית בישראל, הרי לא היה בא לשאול אם יכול לצאת “ארבע כוסות” בחלב, שהרי היה אסור בשתיית חלב. משאלתו למדתי שאין לו צרכי פסח ולא כלום ונתתי לו כדי סיפוק כל צרכי פסח.

למען החייל    🔗

פעם אחת, בפרוס הפסח, נכנס פרנס העיר אל הרב ר' שמואל מוהליבר ואמר: רבינו, שנת בצורת היא, היוקר מאמיר מיום ליום ובני העיר אינם יכולים להתקין צרכי פסח.

נזמין את הדיינים – אומר ר' שמואל – ונתיר קטניות בפסח זה. רבינו – נענה הפרנס – תבוא עליו ברכה! מיצר ודואג הייתי, כיצד אספק צרכיהם של החיילים בפסח זה? עכשיו נחה דעתי אף הם יאכלו קטניות.

חיילים ישראליים – סולד ר' שמואל – לא, לא תהא כזאת בעירנו! אני, אתה וכל בני העיר הרשות בידינו לאכול קטניות בפסח זה, ואילו החיילים חייבים אנו להאכילם מאכלי פסח ומעדני יום טוב כמו בשנים כתיקונן.

בין בני לבין בן חמי    🔗

האגדה החסידית מספרת: פעם אחת בערב פסח לאחר חצות אמר רבי לוי־יצחק אל השמש שלו: בוא ונטייל מעט ברחובות ובשווקים של ברדיצ’וב.

יצאו ופגעו באחד מן הערלים, ממעבירי גבול ומבריחי מכס. העמידו רבי לוי יצחק ושאל אותו בלחש:

האם יש לך איזה סחורה “אסורה” הבאה מעבר לגבול? יש ויש – ענהו הערל – מכל המינים צמר ושיראים, מכל מה שהעין רואה והלב חומד.

הניח רבי לוי יצחק את הערל והלך ובא עם השמש שלו לרחוב היהודים פגש באדם מישראל שהוא ממהר ללכת לבית המרחץ לכבוד החג. העמידו, ושאל אותו:

יש לך חמץ בביתך או ברשותך?

– חמץ – נרתע הלה, רבי ומורי, מה עול מצא כי כבוד תורתו כי יחשדנו שאשאיר חמץ בביתי בערב פסח לאחר שש שעות? פטרו לשלום והלך הלאה. פגש ביהודי אחר ושאלו: יש לך חמץ? נעץ הלה שתי עינים תמוהות ברבי לוי־יצחק והתחיל בוכה: – רבי יהי חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו. חלילה לי להשהות חמץ ברשותי לאחר חצות.

אותה שעה, נשא רבי לוי־יצחק עיניו לשמים ואמר, ה' אלוקי ישראל, השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ראה את עמך את ישראל, איך הם שומרים את מצוותיך. קיסר רוסיה מלך אדיר הוא, כמה שופטים ושוטרים ובתי אסירים יש לו כמה אנשי צבא וחיילי משמר העמיד לפקח על הגבולות, שלא יבריחו ולא יעלימו סחורות חוץ, ואף על פי כן מכניסים כל מיני סחורות מחוץ למדינה ומצויות הן למכירה: ואתה הזהרתנו: “לא יהי לך חמץ”, לא העמדת עלינו שוטרים ולא אנשי צבא – ובערב פסח מבעוד יום אין משהו חמץ מצוי בבית ישראל.

בדיקת חמץ    🔗

צריכים לבדוק אחר החמץ היטב היטב. עד כמה שידו של אדם מגעת. והמנהג שמיד לאחר הבדיקה מנערים את כיסי הבגדים שמא נשמרו בהם פרורי חמץ.

טומן ידו בצלחת    🔗

ומעשה בהרב ר' אייזיק, רבה של סלונים, שראה יהודי עשיר אחד, שהיה ידוע ככילי וקמצן מופלא, שמנער את כיסיו מפרורי חמץ בערב פסח. אמר לו הרב, אתה פטור אתה, מן הדין, מלנער את כיסיך שהרי על פי הדין מחוייבים לבדוק עד שידו של אדם מגעת, והרי ידך לא מגעת לכיסיך.

רחמנא ליבא בעי    🔗

ועיקר העיקרים בבעור חמץ שיפקיר את החמץ בכל לבו ולא בדרך הערמה וה' בוחן לבות וכליות ויודע אם לעקל או לעקל קלות אם עושה בלבב תמים ושלם.

וב"פרי חדש" (הגהות על השולחן ערוך מהגאון רבי חזקיה די סילווה רבה של ירושלים) נשאל מעשיר אחד שנתנו לו במתנה חטה אחת ועל החטה היה כתוב הפסוק (דברים ח' ח': “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש” (שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל) וגם היה כתוב על החטה הזאת שם ושם אביו של הכותב, הכל באותיות מרובעות וטעמים ונקודות. ועל החטה מרוב חשיבותה, כשמגיע ערב פסח, מוציא מביתו את החטה לשוק לרשות הרבים, ומציעה כהצנע בתוך חור אחד, נעלם משליטת העין והיד, ואחר הפסח הוא הולך וחוזר ונטלה משם ומביאו לביתו.

והרב “פרי חדש” השיב לעשיר השואל: שאסור לעשות כן, שחטה שורין אותה במים כדי שתתנפח ותתרחב בטרם שכותבין עליה. והיא חמץ גמור. ומפני מעשה האומנות שבה היא חשובה לשימה באוצר המלוכה, כלומר היא שוה כסף. ובודאי אין בעליה מפקירה בכל לבו, ומעשיו מוכיחים על מחשבתו שאין בדעתו לבטלה ולהפקירה ואינה אלא הערמה. ואסור לעשות כן.

ומאחר שכאמור עיקר ביעור חמץ הוא הביטול שבלב ובניקוי ובדיקה בלב לא סגי, עד שיבטלנו במחשבתו, בזה שיחשוב שמפריקו, לכן תיקנו מיד אחרי הבדיקה בערב יאמר “כל חמירא” וכן יחזור ויאמרו לאחר שריפת החמץ, על החמץ שהשאר עוד לארוחת ערב ובוקר, שמא נשאר ממנו מה.

אפיית מצות    🔗

"יפה ביחוד היתה התכונה לקראת המצות: “כלי הקודש” וסתם יהודים חרדים אמידים ועניים היו הולכים יחד קודם שקיעת החמה, לבושים מלבושי יום טוב ונושאים על שכמם דליים אל הבאר לשאוב “מים שלנו”, דהיינו מים שעברה עליהם לינת לילה (ראה שו"ע או"ח כ"י–תנ"ג סעיף א') אין לשין אלא במים שלנו, בין שהם מי בורות ומעינות בין שהם מי נהרות, ושואבים אותם מבעוד יום או בין השמשות ואין לשין בהם עד שיעבור (הלילה כולו) והיו מזמרים פרקי הלל ויוצאים ברקידה תוך כדי מעשה השאיבה והילדים מרקדים ושמחים עמם במצוה זו.

ומעשה בהגאון הצדיק רבי מאיר מרגליות, רבה של אוסטרא פעם בלכתו, כמנהגו שנה שנה, אל אחת הבארות שבסביבות עירו לשאוב “מים שלנו” והימים ימי הפרשת השלגים, שקע עד ברכיו בבוץ העמוק, פגע בו אחד מעשירי אוסטרא כשהוא נוסע על מרכבה כבודה, והלה פנה אל הרב וביקש ממנו לעלות על מרכבתו. החזיר לו רבי מאיר, כשפניו מחייכות: “מצוה גדולה כזו של הכנת ‘מים שלנו’ יש לי רק פעם אחת בשנה ואינני רוצה למסור אותה לסוסים”.

המהדרין נהגו לאפות המצות בעצמם בעצם ידיהם, מלישה ועד סוף אפייה. והיו הרבנים וחשובי העדה וכל המקפידים על “שמורה” מתאספים בחדר הנחתום ומפילים ביניהם גורל, מצותיו של מי תהיינה הראשונות ללישה ולאפייה. ויש שיהודי פשוט מ"עמך" זכה בגורל והיתה עיסתו הראשונה על פני זו של הגבירים והרבנים.

כשהמציאו, לפני כמאה שנה, את המכונה לאפיית מצות, היתה המכונה שנויה במחלוקת חריפה אצל גדולי התורה. מהם שהתירו להשתמש בה ומהם שאסרו. בראש האוסרים עמד ר' שלמה קלוגר, רבה של ברודי, כשהסבירו לו יתרונות המכונה לגבי מניעת החמיצה הודות למהירות העבודה, אמר: טעם כמוס עמי לאסור ולא ידעו מה הטעם, עד שנודע לאחר הזמן שהטעם הוא שהמכונה עלולה לעשות מלאכת הפועלים ולקפח העבודה של אלמנות ויתומים.

ומעשה בר' ישראל סלנטר שהיה מדקדק לעמוד על גבי העובדים והעובדות העוסקים באפיית המצות ומשגיח עליהם בעין פקוחה שהכל ייעשה כדין וכדת על פי כל החומרות.

פעם חלה ר' ישראל ולא היה יכול ללכת אל אפיית המצות כמנהגו וביקש מתלמידיו ללכת במקומו.

משהלכו לשם שאלוהו: רבינו, כמה עלינו להיות זהירים ביותר? הוו זהירים ביותר – החזיר להם ר' ישראל – בכבודה של האשה הלשה את העיסה שלא לצערה, לא לגעור בה ולא להכלימה, עלובה זו אלמנה היא…

שריפת חמץ    🔗

היו מקומות שהשמש היה סובב הולך בערב פסח לפני הצהרים בשווקים וברחובות ברובע היהודי, ומכריז: “שרפו את החמץ”.

ויש מנהג לשרוף את החמץ במקום צבורי, כגון: אצל בית העלמין, או בתנור הגדול של בית המרחץ העירוני:

וכן המנהג בעיר הקודש ירושלים, ששורפין את החמץ בפומביות ועסק גדול במדורות בחוצות שמכינים ילדי ישראל.

והרי לך תיאור קצר של “שריפת חמץ” בירושלים:

אין דומה מדורת החמץ למדורה שעושים הילדים בל"ג בעומר, שזו של ל"ג בעומר “הדלקה” רבתי היא, אחת ויחידה לכל מתפללי בית־הכנסת ולכל השכונות שמסביב, והכל מרקדין ומשתמחים סביבה, מה שאין כן מדורות של ביעור חמץ כל חבורה של נערים משיאה מדורה לעצמה, ובעלי הבתים קרבים אליה אחד אחד, משליכים צרורות החמץ לתוך האש, שוהים קימעה ומנערים כיסיהם ונפטרים מן המקום בעוד ששפתותיהם מרחשות “כל חמירא וחמיעא”.

בכל זאת מקצת מאותה התלהבות של ל"ג בעומר נדבקת בילדי ירושלים גם בערב־פסח. זה מביא סמרטוטים וניירות וזה מביא קש וגבבא, חבילי ענפים ושבבים יבשים. ויש גם שמושכים מתחת סינורות אמותיהם פחיות של נפט ובלואי סחבות. וכולם עומדים על האשים שומרים ושוקדים על המדורות שלא תתמעטנה ולא ידעכו. משנראה יהודי עובר בקצה הרחוב וחבילה של חמץ בידו וסדור תחת בית שחיו, מיד קופצים הנערים כנגדו בצהלה ומושכים בשולי בגדיו ומפצירים בו שיבער את חמצו במדורה שלהם דוקא ולא במדורה שלהם דוקא ולא במדורה השכנה.

ואכן אפשר שיש לראות כסמך ומקור למנהג זה לשרוף את החמץ בפומביות, שעושים כן “זכר למקדש” שכך שנינו במשנה דפסחים (א. ג.): “שתי חלות של תודה פסולות היו מונחות (לסימן בערבי־פסחים) על גג האיצטבא (של העזרה בבית־המקדש) כל זמן שמונחות העם אוכלים (חמץ) ניטלה אחת – תולין, לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן – התחילו כל העם שורפין”.

וותיקין המדקדקים במצוות נוהגים שמציתין את המדורה ששורפין את החמץ בענפי הלולב, בבדי הערבה של הלולב ובדי ה"הושענות" שקיימו בהם מנהג נביאים וחבטו בהם ביום “הושענא רבה”. – הואיל ונעשתה בהם מצוה אחת תעשה בהם מצוה אחרת.

והמהרי"ל היה נוהג להסיק את התנור לאפיית המצות בעצי ערבה של לולבין שהיו לו בסוכה. ויש שעושים מהם מכבדת לכבד בו את התנור לאפיית המצות מן האפר. וכתב בספר מהרי"ל: “ועמא דבר נוהגים כמו כהרי”י סג"ל שהיה מסיק עמהם" (עם הלולב וערבות) התנור לג' המצות (שלוקחים ל"סדר") ור' יצחק אור זרוע היה מתקן לו מעצי “הושענות” קולמוס לכתוב בו חידושי תורה.

רשמים ראשונים של מכירת חמץ אנו מוצאים עוד במשנה: (פסחים כא. א.): “כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי”. בית שמאי ובית הלל לא נחלקו אלא על זמן המכירה, לבית שמאי אין מוכרים אלא אם יש לו לנכרי – הקונה – זמן שיאכלנו קודם הפסח, ולבית הלל רשאים למכור כל־זמן שמותר לאכול (שם יח. ב). וכן אנו מוצאים רשמי מכירת חמץ בגמרא (פסחים יג. א.): “מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקייא מלאה חמץ אצל יוחנן הקוקאה, ונקבוה העכברים והיה החמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי, שעה ראשונה, אמר לו: המתן, שניה אמר לו: המתן, שלישית אמר לו: המתן, רביעית אמר לו: המתן (לפי שאדם צריך להזהר בפקדון שהפקיד אצלו חבירו יותר מברכושו שלו) חמשית – אמר לו צא ומוכרה בשוק”, כיון שהגיע זמן איסור חמץ, הרי אינו יכול להחזיק יותר בפקדון ולעבור על־ידי כך על איסור חמץ.

כיום תופס ענין מכירת חמץ מקום חשוב בהוי החיים של ערבי פסחים, שהרי אפילו מי שביער את כל חמצו, גם כן עושה שטר מכירה, על כלים חמוצים ועזים ופרות חולבות וכדומה, כדי להנצל מחשש חמץ, שמא נשאר משהוא דבוק בכלים וגם על החמץ הבלוע בדופני הכלים.

ולא יהיה ענין מכירת חמץ אצל האדם כמו מצות אנשים מלומדה, אלא צריך שיגמור בדעתו שהוא מוכרו באמת לנכרי מכירה גמורה וחלוטה.

חמץ גוי    🔗

דיני מכירת חמץ רבים הם, וכמה פרטים ופרטי־פרטים שלהם תלויים בשערה. ולאו כל אדם יכול להתמצא בהכנת שטר המכירה והקנינים השונים לשמור לעשות ולקיימם כדת וכדין.

ולפיכך המנהג בכל תפוצות ישראל מקדמת־דנא שמכירת החמץ מבוצעת באופן קולקטיבי, באמצעות בתי־הדין שבעיר וכן כותב רבי חזקיה מדיני ב"שדי חמד" שלו ערך “חמץ ומצה”: “המנהג בליטא ופולין גדול, מקדמת־קדמתא, שבני העיר נותנים כח והרשאה ביד הממונה על זה למכור כל החמץ של כל בני העיר”. וכן מנהג ישראל בכל מקומות מושבותם לסדר את מכירת החמץ באמצעות “הרב דמתא” או בית הדין המקומי.

ופה בירושלים היה המנהג שלא רק המוכרים, היינו הבד"צ היה קבוע בדבר זה, אלא גם הערלים הקונים החמץ היו שני ערלים קבועים, אחד משה’לה באשעטע, שהיה הקונה הקבוע אצל בית דין של פרושים, והשני מוסה בן כפר השילוח, שומר בתי הקברות היהודים על הר־הזיתים, שלא יגנבו הערבים את המצבות להשתמש בהם כאבני־בנין, מה שהיו הפראים הללו עושים כפעם בפעם. שני הערלים הללו שהיו קונים את החמץ מידי הבית דין צדק בכל ערב פסח, מדי שנה בשנה, נעשו בקיאים בדיני מכירת חמץ וגם למדו לדבר לקרוא ולכתוב, הרבה יהודית וקצת עברית, וכבר היו יודעים לתת תשובות נכונות ומדויקות על עשרות השאלות שנשאלו על־ידי חבר הבית דין בקשר למכירה, וכשקרה פעם שטעה הגוי הקונה באחת מן התשובות, היה מצחק ואומר “טעות גוי מותר” ומתקן את עצמו, וכשקרה שאחד מן הדיינים טעה בשאלה, והקדים את המאוחרת או האחר את המוקדמת היה הערל מעיר לו על כך ואומר רבי שמואל’קה (כלומר הגר"ש סלנט, שהיה אב בין דין בירושלים למעלה מ־60 שנה) כך וכך היה נוהג בענין זה, או כך וכך.

בערב פסח דשנת תש"ח, כמה ימים קודם ליציאת בריטניה מארץ ישראל (בי"ד באייר של אותה שנה), היתה המלחמה נטושה בין בני ישראל ובני ישמעאל והגיעה לשיא תוקפה. כל הכבישים הדרכים והשבילים בארץ היו משובשים בגייסות של כנופיות של ליסטים מזויינים, עד שכמעט שבתה תנועת כלי־הרכב הבין־עירונית. ועל כל גבול וגבול, בתחומי הערים והמושבות, וביחוד בערים המעורבות השתוללו קרבות רחוב, נשפכו סוללות והועמדו עמדות ונבנו מחסומים של אבנים וביטון באמצעו של כל רחוב ושוק להפריד בין שתי המחנות. וכל גבעה וכל גג גבוה הפכו לעמדות צלפים שמשם פצעו ורצחו עוברי דרך שלוים. הקשר היחידי שבין הרובעים היהודים לרובעים הלא־יהודים היו הכדורים המעופפים מעבר לעבר יומם וליל.

ובימים ההם וירושלים העיר סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, ואוכלוסין היהודים שבה נתונים במצוק ובמצור ואין לאל ידם לספק את צרכיהם לכבוד החג. והנה נוספה דאגה על דאגותיהם, עלתה על הפרק בעיה מיוחדת במינה הנה ערב פסח, שעת מכירת חמץ, ממשמשת ובאה ואפס גוי מן העיר בשטח שבידי ישראל, גם לחיילים הבריטים אין גישה, כלואים בארבע מכלאות שיצרו לעצמם מוקפים גדרות תיל, כגון גווין־גראד ויתר שלשת האיזורים הסגורים, כל־שכן שלא היתה כל אפשרות לערלים הקונים התדיריים של החמץ להגיע למקום מושב בית הדין, כשם שאי־אפשר היה לחברי בית־הדין להגיע אליהם.

כל דרך היתה שדה מלחמה, כל שביל – חזית, כל רחוב – בריקדה – וכל בית – מבצר – וכל גג תצפית והכל – עמדה.

אולם, בערב פסח, בשעה 8.30 בבקר בהגיע שעת מכירת החמץ, נכנסה לפתע־פתאום, מבלי שיודע מישהו האיך וכיצד ועל פי מי בוצע הדבר, הפוגה אובטמטית מוחלטת, פסקו יריות הצלפים והתפוצצות הכדורים והפגזים נשתתקו והקולות חדלו.

באותה שעה, כאילו לפי הסכם הדדי, עמדו חברי בית הדין ויצאו אל קוי האויב אשר בקרבת שכונת מוסררה, (כיום שער, או מעבר, מנדלבוים) שם מצאו את “החמץ הגוי” הקבוע, ושם סדרו את המכירה וכתבו וחתמו שני הצדדים על “שטר המכירה” לאות אמת וצדק כדת וכדין, כשהרבנים עומדים בצד גדר האבנים מעבר מזה, והערל הקונה עומד בצד הגדר מעבר השני.

כיון שנסתיים טכס מכירת החמץ, בעוד היו הרבנים “המוכרים” בדרכים חזרה לבתיהם, מיד חזרו הרובים להרעיש את חלל אוירה של ירושלים, וכדורי הצלפים זמזמו שוב מעל לראשי המהלכים ברחוב.

עתה נוהגת ממשלת ישראל העצמאית למכור את החמץ של מדינת ישראל על־פי כח והרשאה באמצעות בית הדין הגדול בתוככי ירושלים, תבנה ותכונן. הקר"ה (בלא הכנסה כחק). וכשבא הדבר לפני החסיד קיר"ה (קיסר ירום הודו) אמר: “הדבר ידוע שאין זה משא־ומתן של תגר אלא ענין דת־רעליגיאהן, על כן אין זה בחיוב שטעמפיל”.

בכל פסח ובפסח, ולפניו ולאחריו, נתעוררו עשרות שאלות חמורות בקשר עם מכירת חמץ. שהרי חמץ שעבר עליו הפסח ולא נמכר כדת וכדין אסור בהנאה לעולם. הרבנים השתדלו תמיד למצא כח דהיתר.

אבל, קרו כמה מקרים, שלמרות חפוש מחופש בכל צדדי ההיתרים לא מצאו הרבנים פתח כלדהו להיתר ואז פסקו כמובן, כדת של תורה שהסחורה הנידונה אסורה היא בהנאה ועל הבעלים להשמיד ולאבד את המלאי האסור. וידועות כמה עובדות מהן שהובאו בתשובות ומהן שנמסרות בעל־פה, אשר יהודים פשוטים, מאמינים בה' ובתורה הפסידו במו ידיהם רוב או כל רכושם כדי להנצל מעבירה של חמץ שעבר עליו הפסח. לא פעם אירע שבעלי מזיגה יהודים הובילו לשפיכה לנהר עשרות עשרות חביות של ספירט ושאר מיני משקאות יקרות שעלו להם בהון תועפות. ולא עוד אלא ששילמו שכר סבלים ופועלים שהעמידו למלאכת שפיכה זו ויצאו נקיים מנכסיהם. מדי שנה בשנה עמדו עשרות, מאות, יהודים תמימים בנסיונות גדולים ולא ערערו ולא הרהרו אחרי מצוות ה'. שכשם שהיו יהודים מוכנים ומזומנים בכל עת ובכל רגע לקיים “בכל נפשך” ולמסור נפשם על קידוש־השם, כך היו נכונים בכל שעה ושעה לקיים “בכל מאדך” בכל לבם ונפשם.

בקשר עם איבוד חמץ בידים מספרים:

מאימתי התחילה פסיה אשת הגביר רבי יונה שבסטרי־סמבור לעשות הכנות לפסח?

לא יאומן כי יסופר, אבל גופא דעובדה כך הוה. תיכף־ומיד ביום אסרו־חג של פסח אחד כבר התחילה בהכנות לצרכי פסח שני של השנה הבאה לטובה. ועסקה בהכנות אלה במשך כל תריסר ירחי שתא, כלומר כל השנה כולה, שנה תמימה.

כמובן, שבשביל כך זכתה והיה סיפק בידה לספק את הפסח כדבעי למיהווי ולעשותו הכל דצריך ובכשרות גדולה בכל ההידורים והחומרות. כל־שכן שבעלה ר' יונה היה גביר גדול והיתה היכולת בידה לסדר הכל כרצונה על צד היותר טוב וכשר. שר' יונה המון עסקים שונים היו לו ומצודת מסחרו ורשת מרכולתו פרוסה היתה בכל הסביבה, בערים ואגפיהם בכל ימי חייו, אלא שלבסוף נעשה סיטונאי של מכולת, ואף אז עדיין היתה הפרוטה מצויה בתוך ביתו לא יחסר הכתר והזהוב.

כיצד היתה פסיה עושה? תיכף באסרו־חג של פסח, הזמינה את הגוי חוטב עצים וותיק, שיצא היערה וחטב עצים ככל הצורך בשביל כל ימי הפסח הבא. אסור היה לגוי לנגוע, בשעת עבודת הקודש הזו, בפרוסת לחם או חתיכת חמץ כלשהו. והיתה פסיה משביעה אותו כל כך. ואף־על־פי־כן אמרה, אין אמונה בגוי והעמידה עליו איש יהודי מהימן בתור משגיח שישגיח עליו בעינא פקיחא שלא יחמיץ הערל את העצים. וכשהביא את עגלת העצים הביתה שמה את העצים בשמירה ובזהירות רבה בארגז המיוחד לכך, שבו נשארו כל השנה כולה סגורים על מסגר ואיש או אשה לא נגעו בהם נגיעה כל דהו, וממילא לא היה בהם שום חשש ופקפוק של כל חמץ וכל איסור.

משהיו לפסיה עצים לפסח קנתה אווזים וברווזים שמהם היתה מכינה מזון לפסח. עופות הללו שמה בכלוב מיוחד ולא עירבבתם עם יתר העופות, ששאר עופות אוכלים חמץ ותולעים וכל אשר ימצאו, אבל עופות הללו לא היו מאכילים אותם מין גרעינים שאין בהם חשש חמץ ושום תערובת חמץ. וכשהגיעו ימי החנוכה היתה פסיה מטגנת מהם את השומן לפסח בעסק גדול ובשמירה על שמירה יתירה.

משהגיע ראש חודש ניסן התחילה סדרה של הכנת מים כשרים לפסח, שלא כל המים כשרים לפסח, לבשו הנשים שמלות חדשות וסנורים חדשים על גביהן, הביאו מסננות חדשות ועמדו על הבאר ושאבו כל צרכן לתוך חביות מיוחדות לכך.

וכיצד היתה אפיית המצות? ממש אין לספר ואין לתאר כל מיני הדורי מצוה ושפורי עבודה, היו לה מערוכים מיוחדים משלה וטבלאות של עץ מיוחדות, וכלים מכלים שונים חדשים ומטוהרים. והמשגיחים משגיחים בעין פקוחה ובשבע עינים על אבן אחת ועל מערוך אחד ועל היעות ועל המרדות, ועל המזלגות. ומנקים כל דבר שבעה נקיונות על כל מצה ומצה לקיים מה שנאמר ושמרתם את המצות. מסכת שלמה ומיוחדת במינה היתה פרשת אפיית המצות.

והעוזרים והעוזרות כולם יראים ושלמים שאפשר לסמוך על שרותם ועל זריזותם והמשגיח עומד עליהם, וגם לרבות פסיה היא עצמה, משעת לישת הבצק ועד הוצאת המצה מן התנור והכנסתה לסלים.

ביתו של ר' יונה ששה חדרים מרווחים היו בו וטרקלין גדול אחד. והיו משתמשים בכל ימות השנה בחדרים לדירה ורק בחג ומועד בלבד היו משתמשים בטרקלין. וטרקלין זה משמש טרקלין ה"סדר", שבו היה רבי יונה עורך את הסדר בקדושה ובטהרה בשמירה על שמירה. כיצד היתה פסיה עושה? כמה שבועות לפני חג הפסח הבדילה והרחיקה את הילדים וכל אדם מן הטרקלין ומגרדים ומנקים ומדיחים ומשפשפים כל דבר וכל כלי שבטרקלין, אחרי הניקוי כיסו כל דבר באריגים ושמיכות שלא יפול עליו פרור של חמץ או גרגר של קמח.

אף הביצים לצרכי הפסח טבלו אותם במים שלש טבילות בזו אחר זו. כך נעשה ונגמר והוכן הכל בתכנון מלא וביד חרוצה כשר לפסח על צד היותר טוב וביתרון הכשר למהדרין מן המהדרין. ואז לבה של פסיה שקט ומצפונה נקי.

רבות מחשבות בלב איש ולכל צריך אדם לסיעתא דשמיא. ואפילו במילי דשמיא ובעניני כשרות צריך אדם שיתמזל לו מזלו ולא יאונה לו כל און. והנה אירע מה שאירע וקרה מה שקרה, מקרה לא טהור ולא נעים לפסיה וביתה, זה בעלה ר' יונה, נפסדה כשרות הפסח שלהם ונתקלקל שמחת יום־טוב שלהם.

עסקים שונים היו לו לר' יונה ולבסוף נעשה סיטונאי למיני מכולת והיה מזמין סחורה מעיר הבירה וינה. הכין בעל בית חרושת אחד, לצרכי פירסומת, מין שעונים שהם של מתכת מבפנים ושל שוקולדה מבחוץ, שוקולדה זו חמץ היתה. שלח שעון אחד לר' יונה צוה ר' יונה ותלוהו בטרקלין החג שלו, שכלי יפה ומפואר היה וגורם לקורת הנאה ביום טוב. הסיחו דעתם מן השעון בערבי פסח ולא ביערוהו מן הבית. וכשישבו מתוך הרחבה ונחת מסובים לשולחן ה"סדר" הסתכלו בכותל וראו את שעון החמץ תלוי במקומו על הקיר, אמרו זה לזו וזו לזה, אוי חמץ בבית ונזדעזעו, נפלה פסיה ונתעלפה.

הלכו אצל הרב דמתא ובכו ואמרו: רבינו, חמץ נמצא בבית שלנו, מה נעשה? אמר להם לכו אצל הערל יאן הקונה החמץ של העיירה, יסירו ויטלנו וישליכנו לתוך הדינייסטר, שחמץ שעבר עליו הפסח הוא ואסור בהנאה. הלכו אצל יאן והשעה כחצות הלילה, והוא ישן שכור כלוט. בקושי הקיצוהו ובקושי הסבירו לו את הענין הלך יאן ונטל את השעון והלך אל הנהר ורבים מבני העיר מהלכים אחריו הלויה גדולה לשעון החמץ, עד שהגיעו אצל הדינייסטייר.

ועדיין היה אותו גוי מתאוה לאכול מן השוקולד המתוק הזה ובקושי מנעוהו מזה ולא זזו משם עד שהשליכו לתוך הנהר. והמתינו עד שבלעוהו וסחבוהו הגלים אז חזרו לשוב לביתם בשמחה וששון.

והואיל ועל פי דין צריכים למסור לערל הקונה את החמץ גם את המפתחות ממקום שם מוחסנים הדברים החמוצים, לפיכך קרה הרבה פעמים שהמוכרים היהודים סבלו צרות־צרורות מן הלקוחות הערלים שקונים את החמץ. שהערל היה עושה בסחורה כבתוך שלו וביד היהודי לא היה כח למחות או לפצות פיו, הלא מכר לו מכירה גמורה וחלושה.

והגאון רבי חיים־מרדכי מרגליות אבד"ק דובנא ב"שער־תשובה" (או"ח סימן תמ"ח סק"ח) מספר: "ושמעתי שגדול אחד נשאל לפניו, אחד שמכר את החמץ, מרתף משקאות, לערל אחד, והקונה הלך בימי הפסח בכל פעם למרתף היין ומשתכר. והמשקאות היו יקרות עולות דמים מרובים למוכר. וגם היה דואג וחושש שלא ירבה לו, קונה קבצן זה רעים להתרועע שישתו וישכרו עמו ויפסידו לו הפסד מרובה. והוא בהול על ממונו ובא אל גדול אחד נפשו בשאלתו כדת מה לעשות להציל ממונו, ששמע שיש מן הפוסקים שסוברים שמותר לו לומר למשרת שלו שיבקש את מפתח המרתף מן הערל, שצריך הוא להוציא איזו חפצים שלו. ואחר־כך ישתמט ממנו או שיאמר לו שאבד את המפתח.

והגם שנראה שאין בזה איסור. אף־על־פי־כן, לא השיב גדול זה לשואלו דבר אלא אמר לו שיבוא אחר־כך, בעוד שעה שעתים שרוצה הוא שהות להתיישב בדבר.

מה עשה הגדול? כשהלך השואל שלח והזמין את הערל הקונה ואמר לו שצריך הוא לשלוח מכתב דחוף לאדם אחד בכפר רחוק מכאן כמה פרסאות, נתן את המכתב הזה ליד הערל הקונה וקצץ לו שכר חשוב בשביל מסירת המכתב. בשהות ההליכה והחזרה של הערל בשליחות זו עברו ימי הפסח.

בגדי לבן    🔗

נהגו שבעל הבית “מלך הסדר” לובש בגדי לבן ומצנפת לבנה על ראשו ובאבנט בד יחגור מפני שהיושב בראש, העורך את הסדר – אומר הגאון רבי צבי קאלישר – נחשב כעומד במקום כהן גדול שהיה משמש ביום הכפורים בבגדי לבן, והסדר הוא זכר לקרבן פסח והשולחן כמו מזבח.

ועוד היה אומר מהר"צ קאלישר: כי רבינו חיים כהן, מבעלי התוספות שאומר (כתובות קי. ב) ד"עכשיו כי יש כמה מצוות וכו'", הוא עצמו – כמובא בספר “כפתור ופרח” השתדל לעלות לארץ־ישראל, כדי להקריב קרבן פסח במועדו.

“ומנהגנו – כותב רבי שלמה גנצפריד – ללבוש את הקיטל” לעריכת הסדר.

“הטעם בזה, משום שבגד זה בגד מתים ולובשים אותו להכניע הלב שלא תזוח דעתו של אדם עליו מחמת שמחת החרות” אלא גם בשעת חדוה שהוא בבחינת מלך יזכור כי “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” והחי יתן אל לבו כי לשם כך ניתנה לנו החרות משעבודו ועולו של בשר־ודם.

ועוד טעם יש בלבישת הקיטל ביום־הכפורים ול"סדר": “להדמות למלאכי השרת”.

בהגדה    🔗

ההגדה של פסח הנה, עד ימינו אנו, הספר הנפוץ ביותר בעמנו. אין, איפוא, כל חדש בדבר שהרבה ידע־עם נשתזר ואורג מסביב לה. כגון:

– רבי מאיר’ל מפרימישלן שהיה רגיל לדרו לשון הדיוט, בהסבו פעם אחת ל"סדר" בליל התקדש חג אמר:

קדש – אם רצונך להתקדש

ורחץ – להתרחץ מעוונותיך

כרפס – הכר שמתחת ראשיך ופת לחם שלך

יחץ – תתן המחצה לעניים

מגיד – אם יבוא עני לביתך תגיד לו

רחצה – שירחץ ידיו לסעודה

מוציא – ויברך על הלחם

מצה – על ידי זה תוציא

מרור – כל המרירות מתוך ביתך

כורך – תשב עם עני זה ביחד אצל

שלחן עורך – בכל מה שיש לך ואל תתן לו לשבת בדד.

צפון – בזכות זה תזכה לפרנסה בכסף וזהב אשר מצפון יאתה

הלל – תהלל ותודה לה' על שפע ברכה וטובה

נרצה – ותהיה מרוצה ומקובל בעיני אלקים ואדם.

גם אדמו"רים אחרים דרשו חרוזי־סימנים הללו כמין חומר:

קדש ורחץ – היה רבי אברהם’לה מסוכטושב אומר – בכל מקום אנו מוצאים שהרחיצה קודמת לקדושה. “ורחץ במים וטהר” וכאן קדם “קדש ל”רחץ", לרמזנו כשם שביציאת מצרים נגאלו ישראל, אף על פי שלא היו ראויים לגאולה, כמו שנאמר (יחזקאל טז) “ואת ערום ועריה” ודרשו רבותינו (במכילתא) “ערומים מתורה ועריה מן המצוות”, כן בגאולה העתידה יזכה כל אחד מישראל, גם מי שאינו ראוי מצד עצמו להתעוררות של קדושה, מכל־מקום יזכה לשפע של רוח קדושה וטהרה אשר יערה ממרום על כלל ישראל.

יחץ מגיד יחץ – יחצה את המצה השניה לשנים; מגיד – יאמר את ההגדה. ולמה נסדר “יחץ” קודם ל"מגיד", הלא החצייה צורך האכילה היא, לאפיקומן וכו' לומר לך: שצריך האדם להקדים נעשה לנשמע עשייה לאמירה כלומר, קודם־כל בראש וראשונה, צריך האדם לחצות את לחמו ולפרוס מפרוסתו לדל, גם אם הוא בעצמו עני ואביון, ומאכלו מצה – לחם עוני, חלה עליו מצות צדקה לתת מפתו לדל, לדיכפין ורעב ממנו, ורק אחרי שעשה זאת ראוי הוא לומר את ההגדה, לומר שירות ותישבחות לפני השם יתברך, מלך משובח ומפואר עדי עד.

רבי שמואל מפוריסוב היה רגיל לומר:

כרפס, נוטריקון שלו ראשי התיבות: כלל ראשון פה סתום.

יחץ מגיד: גם מה שהכרחיות לך להגיד ולדבר תייחץ לחצאין ותקמץ בדיבורים, שעל ידי כך:

מוציא מצה מרור: על ידי השתיקה הבלימה וההבלגה תוציא את עצמך מן המצה ומריבה ומן המרור ומרירות שלהן.

סימני הסדר    🔗

המבנה המסובך והמפואר של “סדר” ליל פסח, המלא וגדוש דינים ומנהגים קבועים על כל זיז וזיז ועל כל תג ותג שלו, הביא לידי כך שעוד בימים קדמונים, וביחוד אז שספרי הגדה, כתב־יד, מעטים היו ולא היו מצויים ביד כל אדם, נתנו בהם סימנים, שקבעום בחרוזים ושלא־בחרוזים. סימנים הכוללים את תמצית הפעולות השונות של הסדר, כדי להקל על הזכרון.

סדר הסימנים המקובל ורווח ביותר ונפוץ כמעט בכל תפוצות ישראל הוא זה שנדפס ברוב ההגדות של פסח:

קדש ורחץ / כרפס יחץ

מגיד רחצה / מוציא מצה

מרור כורך / שולחן עורך

צפון ברך / הלל נרצה

חרוז זה, מקובל היה, שמחברו הוא רבי שמואל מפלייזא, אחד מבעלי התוספות שחי במאה הי"ג, – וזה עפ"י הדיעה שהעלה שד"ל – ולא היא, שכבר הוכיח הגרי"ל הכהן־מימון, בספרו “חגים ומועדים” שקדומים הם הסימנים הללו, שהרי הם מובאים במחזור ויטרי ובעל מחזור ויטרי קדם לרבי שמואל הנזכר. וכנראה – משער הרב המחבר בצדק, – שהוא “מסדר פסח” של רבן של ישראל רש"י (רבינו שלמה יצחקי) שמחזור ויטרי נתחבר על ידי תלמידו המובהק.

ולפי שכל סימן וסימן מחרוז זה הוא מועט המחזיק כמה וכמה פרטים ופרושים יש שגם את הפירושים של הסימנים חרזו בחרוזים. דוגמה לכך אנו מוצאים בהגדה עם פירוש הגר"א מווילנא (תל־אביב תר"פ) פירוש על הסימן “יחץ”, כנראה מעטו של הגר"א ז"ל:

יחץ: יקח את המצה האמצעית ויבצענה לשתים / בלי עצלתים / החלק הגדול בין כר לכסת תחת מראשותיו יטמין / למען תהיה שמורה לאפיקומן / וצריך אותה לקחת – ולכרכה במטפחת / והמדקדק מניחה על כתפיו לזכרון / כאשר עשו שבטי ישורון / ממצרים בעלותם / על שכמם צרורתם בשמלותם / והפרוטה השבורה / יחזיר למקומה בקערה.

יש שמוצאים סימנים מסימני הסדר גם בתלמוד גופו: בפסחים קט"ז ע"ב: תניא כוותי' דר' יוחנן תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט (תבלין ירקות שמילין בחרוסת זכר לתבן, וחרוסת שכותשים בו הדק זכר לטיט רש"י) אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היו אומרים “תגרי חרך” שבירושלים: בוא וטלו לכם תבלין למצוה.