א) נחמן    🔗

הוא היה עלם צעיר, כמעט נער שעה שהתיצב לפני מפקד הפלוגה ספק מבויש ספק בלתי בוטח בעצמו.

“אבנר”, אמר, “גם אני רוצה לצאת לפעולה הלילה”.

מפקד הפלוגה כבש את חיוכו. רב נסיון היה וידע שבמקרים כאלה לא די באמירת “עודך צעיר מדי” וכיוצא בזה. הוא ידע כי יש לנהוג בכובד ראש ב"קשרים" ולהביע את הסרוב במלים אדיבות ובסבר פנים, מחשש שמא יפגעו רגשותיהם.

“תבין, נחמן, הן לא יתכן הדבר. ליל הסדר הערב ואתה תקבל חופשה כדי שתוכל לבלותו במסיבת הוריך ובני משפחתך”.

נחמן הרכין ראשו קמעא. נתאכזב מן הסרוב, אך בתוך כדי כך אזר אומץ ולחייו העלו אדמומית:

“תודתי לך, אבנר, אולם אין לי קרובים בארץ, ואשר להורי – הם אינם בחיים. הלילה, בליל הסדר, תמלאנה שש שנים מאז נלקחו ע”י הנאצים. ברצוני להתיחד עם זכרם ולעשות משהו מיוחד. תן לי לצאת לפעולה, “אנא”. – – –

נחמן השיג את מבוקשו, והוא יצא. אבנר עצמו לא יצא ועל הפעולה נצח סגנו שייקה.

למחרת, עם שחר, כשהחבריא חזרה לבסיס לא חדלו הבחורים מלדבר על נחמן הכל העלו על נס את התנהגותו האמיצה בקרב ואת לחימתו ללא חת.

בפעולה זו סבלה הפלוגה שלש אבדות. נחמן לא חזר. יוּדקה, החובש הפלוגתי, סיפר כי ברגעים האחרונים שמע אותו ממלמל: אבא, אמא… בליל הסדר נהיה ביחד…"

ב) גדעון    🔗

“גידי” כך קראו לו בפלוגה.

לכאורה בחור ככל הבחורים. אפשר אף פחות בולט מהם. קצר קומה, שמן במקצת, והלוּכוֹ, כך אמרו, דומה יותר לזה של סטודנט מאשר לזה של איש החי"ש.

אך כל זה רק “לכאורה”. למעשה היה גידי אחד המעולים שבפלוגה. כסמל תרבות כלום לא יכול היה שלא לצאת לשום פעולה ולהסתפק בכל אותן עבודות השגרה היום יומיות שהיה אחראי להן? ודאי שכך. אולם אל נא תחפזו ליחס לגידי מורך לב… אדרבא, כשרק קלטה אזנו ידיעה כלשהי בדבר פעולה העומדת להערך, כבר מצאת אותו ליד אבנר כשהוא עומד ומתחנן: “קח אותי, קח אותי”…

ולפעמים “לקחו” אותו…

ופעם אחת נצטוה לחזור יחידי לבסיס לפני בצוע המשימה. שוו בנפשכם – מחלקה מתקדמת באישון ליל, חושך ואפלה מסביב, המטרה אמנם רחוקה עדין אך הנה – לפתע – מוציא גידי את מפוחית הפה שלו מכיסו ומתחיל לנגן…

הוא הובא למשפט ונקנס קשות אך לא על כך דאב לבו. גרוע מכל שלא ניתן לו לצאת לפעולה למעלה משלשה חדשים, עד לאותו מבצע של ליל הסדר בפקודו של שייקה.

אך מאותה פעולה לא חזר וחיילי הפלוגה לא יספו לשמוע את הצלילים הנעימים של מפוחית הפה שלו.

ג) ג’ינג’י    🔗

ג’ינג’י…

למרבית הבחורים שבפלוגה ניתנו כינויים, איש איש וכנויו, ואלה על שום מה? פשוט, הם היו עשויים לחבב אדם על רעהו… כך דרכו של עולם, משקראת לאיש בכנויו, כבר קנית אותו לחבר לך.

והכינויים רבים ושונים יש שהיו קיצורו של שם: גדעון היה ל"גידי", שמשון ל"שמשי" ואבנר “לנרי”. יש שהיו מתורגמים לשפת האויב (“מוסה”, “דאויד”) ויש שבטאו משהו מאפיו או מדמותו של האדם.

עזריאל נקרא בפלוגה “ג’ינג’י” על שום בהרות השמש שכסו את לחייו ועל שום אדמוניות שערו.

הוא הובא לפלוגה בכח ממש, לאחר שהשתמט כמה חדשים מן השרות. למעשה עשויה היתה המלחמה להסתיים ו"ג’ינג’י" היה עשוי להשאר בחזקת “משתמט” כל אותו זמן, אלא שיום אחד הופיע אחד האזרחים למטה הפלוגה וידיעה בפיו: ברחובות העיר משוטט בחור צעיר, שכנו לדירה, במדי חייל ומצליח להוליך שולל את הבריות ואת ה"הגנה".

ואותו בחור הובא אחר כבוד לפלוגה וצורף למחלקת הטירונים לאימון ראשוני.

הכל נבאו שה"ג’ינג’י" יגרום לה לפלוגה צרות צרורות, ואכן בזמן הראשון נתאמתה נבואתם לחלוטין, אלא שלמרבית הפלא הפך “ג’ינג’י” בהדרגה לאחד הכחות המעולים של הפלוגה ולאחר אימון מיוחד בקורס למפקדי כתות, חזר אליה כאחראי על כתת טירונים.

בחייו האזרחיים היה עזריאל מוכר ירקות בשוק. דוכן היה לו והוא היה מכריז על סחורתו בקולי קולות. כשהיתה רוחו בדוחה עליו היה מדגים בפני חבריו את הכרזותיו משכבר הימים ומפטיר: “אז היו ירקות ולא היה תאבון, עכשיו אין ירקות ויש תאבון”.

בכתה שהוא היה מפקדה היה צעיר בוגר גמנסיה, ובהשפעתו החליט “ג’ינג’י” לנטוש (לאחר המצור והמלחמה) את מכירת הירקות ולהתחיל בלימודים.

אך לאותה שעה גדולה לא זכה “ג’ינג’י” וגם דוכנו בשוק הירקות נשאר מיותם.