רבים גלגלו בצער ההוויה, אך לא שמעתי מסיחים עצמם על צער אי ההוויה, אבדן תחושת הקיום, שמיטת העולם. באתי לרמוז על דבר שאין לבטאו, כי אין הוא הגיון הרוח, לא הגות הלב, אף לא הלך הנפש, כי אם רחף בנפש, הלם הישות. האין להגיד זאת? היית יש גמור, קיים בחינת ודאי, ופתאום לפתע עברך השפק ונתערערת ביסוד ובשורש, כמו נשמטת מעל צירך, נהיית לעלה נדף מעל עץ החיים, ניתק וו החיבור בינך ובין הבריאה, חרגת וכביכול נתלית על בלימה.יש חולשת הדעת וכאן חולשת החוש. בהתעלפות נרדמת ההכרה והלב ער. וכאן כוח החושב ער והלב ישן. הרי זו מעין הסתלקות שכינת החיים, ללא קלקול כמעט, בכוח החיים. כל האברים ממלאים את תפקידיהם והאיש עצמו אינו שורר בבית חייו; הבירה דולקת וכאילו אין מנהיג לבירה.

עדיין לא אמרתי דבר ברור על עצם הענין וכבר פרשתי עליו מעטה של גמגום. אוּלי לא הוּתרנו לדבר בזאת. הרי סתרי חיים כהרי סתרי תורה, שאין דורשים בהם מחשש חילול. תדע לך, שדברים האסורים מחשש חילול, גם לדיבור אין שליטה בהם. ואולי יש לנסח להיפך: נמנע המבע מן הסתם אסור משום חילול. בענינים שביציאת הנשמה לא ניתנה לפה יכולת לדבר. הם בגדר נפשי יצאה בדברי.

אך אם אין לדבר על רגע כמימרא של היציאה, כלום אין לנו גם הרשות לבטא אחד מששים לפחות מחבלי הלידה של היציאה, אותם המיחושים האופפים לפחות מחבלי הלידה של היציאה, אותם המיחושים האופפים את הנפש קודם להתעלפותה, אותו משב⁻אימים הפוקד את הישוּת בהגיעה אל סף התמוטה, אותה רעידת האדמה שבנשמה בבוא אליה תחושת המשבר הגדול? במתים חפשי. יכול שהמתים שרויים באלם הגדול, ואף למיתה הקטנה הזמנית אין לתת ניב שפתיים. אבל כלום לא נוכל לדלות מנבכי רוחנו אילו רמזים לציין את ניצניה של החלחלה הגדולה, הנותנת את אותותיה בקרבנו בפרוס רגע הבלהות, בו נשמט קרקע⁻עולם מתחת לרגלינו. היאך להגיד זאת? העולם הוא כוכב קורץ או עוף הפורח, תנור בוער או רוח נושבת. עתים הוא נחזה כשור פר מקרין ועתים בדמות לווייתן מרתיח מצולות. אך הנה התנין הגדול נעשה דג קטן, הגולש מעל כף היד וכף היד זה אני. אני… אני… מי אני? מה אני? גורל הדג נח גם עלי. עולם ואני חומקים והולכים, הממשות נמוגה. נקרעים מעליך מושכלות, הנך מתפשט מן הרגשות, חוש החיים מתפורר, חוליות מתפרקות, כאניה מפליגה המציאות ממך למרחקים. געש המים הרבים נדם והולך. הנך בראייה, בשמיעה, במישוש, אך החיים אזלו ממך. הנשימה נקצרת… אין זה קצר לרגע. היציאה היא עד ארגיעה, אך מבואיה, הניחושים הקודמים לה וספיחיה וספיחי ספיחיה יש להם משך ארוך. הדבר דומה להלם⁻תמהון בן רגע, שניצניו אותותיו מבשריו ורישומיו הנטבעים בנפש שהייתם מרובה. לאורך שעות או לאורך ימים הננו נושאים בחובנו את זכר הרגע ההוא ופחדים ארוכים מחרידים את הנפש שעות רבות לפני בוא המגור. כל הזוועות יש להן מבשרים מלפניהן ונושאי שובלן מאחוריהן. תקצר לשוננו לספר מעט מזער על נושאי כליו של מעמד הבלהות.

אף בשעות של חיי תערובת וכלאיים, שבהן הננו מעורבים עם הבריות, מסבירים להם פנים, נושאים ונותנים עמהם ומגלגלים בחברתם על ההוויות היומיומיות, יש שצרצר שמיטת העולם מצרצר בקרבנו. כלפי חוץ הננו בני העולם הזה ובקרבנו אין עולם. משולים אנו לפלוני העומד על סף פשיטת הרגל, שכבר יצא נקי מנכסיו, אין לו עוד אפילו פרוטה במזומן, ועדיין הוא מעמיד פנים כבעל הבית אמיד ומכניס אורחים ומאכיל אושפיזין רבים על שולחנו. שוב אין לו משלו כלום, אבל הוא לוקח מזונות ואף ברבורים אבוסים בהקפה להאכיל את הקרואים, כדי לקיים לשהות נוספת למראית עין את המוניטין של אמידותו. כך אנו, השמוטים, חיים בהקפה, קיימים רק לפי הזכרון, נצמדים בדמיוננו לדפניה של אניית המציאות המפליגה, נאחזים בקש, שקועים עד צוואר בתוך ים התוהו, אך מן השפה ולחוץ הננו קושרים זיקות להוויה המוסכמת. על משואות⁻עולם שחרב הננו יושבים ומדיינים כמאז ומעולם בהליכות⁻עולם. אשר לא נתנסה בזאת לא יבין תוך ומהות ואשר צעד פעם או פעמיים על הקרקע הרופס הזה, גם כן לא יצלח להלביש את מוראי הסליק בניבי שפת אנוש. לא ניתנו כלי הלשון אלא לצרכי עולם שקיומו ודאי ולתשמישי מציאות שאין עליה ערר. אך יש אח נסתר לסבל זה הנעלם, מציאות אחרת, חגה נעה כשיכורה. אין היא הקיץ ואין היא חלום אף לא מראה בלהות, כי אם חזיון⁻בדים. אתה ועולם עולים בד בבד. הבריאה כולה תלך תמס לעיניך ואף רוחך פגה. היטב תדע, תראה, תחוש, כי הנך בגוף ולך משיגי הגוף, אך החיים בקרבך תמו לגווע. צל הנך עלי אדמות. אניית היש הפליגה למרחוק המפרש הלבן לא יתנוסס עוד מן המרחק. גווע האור. פס הלובן. השחור בא.

שקר הדיו והבל הקולמוס לבטא על הנייר הלבן את פשר השחרחורת הזאת, האופפת הכל בבוא המוות הקטן כחתף לפרוש את כנפיו על ארצות החיים. האור טבעו רצוף, ואילו האופל עשוי נקודות. העיניים הפקוחות טובלות בים של אורה, העיוור משוטט בקרב נקודות⁻שחור המצטרפות זו לזו. פתיתים שחורים מרחפים בתוך חלל העולם ההולך ונשמט. האור ממלא את החלל, אך השחור מרוקן אותו. ובתוך הריקן אני ספק יש ספק לאו. מעשה חסר⁻שחר הוא לקשור מלים לאותיות בשעה זו שנקודות השחור מרצדות לעיני וקולמוסי המרקד על גבי הגליון כאילו מידרדר לתהום. אזל⁻יד, אזל⁻עולם, אפס⁻ממשות. נקודות רוצצות ואין נקודת אחיזה. נקודות ואין נקודה. הרי זה כמו בחלום, שהיד המחזיקה מפתח ליד מנעול מוחזקה לעצמה ללא תחושת השתייכות לשום גוויה, ובכל זאת מסתובבת בתוך חור המנעול ללא הרגשה שמה שנפתח הוא מנעול של דלת. מגששת היד ואין דלת. אך היד המגששת משותקה. פליאה היא שיד זו היתה תחילה זזה, הנה היא כבוּלה. יד נטולה תחושה של יד. היא שלך ולא שלך. הנך אתה ולא אתה, מציאות מופרכת, שהיא אתה. האני הוא מכל מקום אני גם בתוך התמוטה והתשמוטה. נמוג העולם, פג רוחך, והאני חי, שמא רק קיים. הוא קיים למיחושים לתמהונות, לבלהונות, קן להיסוסים ולספיקות. הכל נתון בספק; ודאי רק הספק. אתה תלוי על בלימה; המפולת שבנפש היא הממשות היחידה. הוֹשט את ידך למקרוב ולמרחוק, דבר לא תשיג, אך האבדן משוטט בכל משיגיך.

שפת אנוש ממשותה נתונה – והכיצד נלביש בה את ההעדר? אך בבוא הערר הגדול, אף מגש הכסף של המלים המזוקקות כזהב מתפוצץ לרסיסים. כלום מה הן מלים? אספלניות על מכת התוהו. הנפש שותתת דם תמיד. בצמר גפן המלים נסתם מעט קט הקילוח. בבוא התמוטה אף המלים נהפכות לקורי⁻עכביש.

מי יתן ויכולתי לדבר מעט ברורות על זאת, שאין האדם אדם אלא כל זמן שהעולם עולם והוא נתוּן בלבו, כל רוחו בו מעורה בתוך הוודאי הגדול. אדם ועולם חד הוא. העולם רחב והאדם מקופל בו כעוּבּר. שמיטת עולם עושה את העולם מפולת ואת האדם נפל.

מה אומר ומה אדבר? כשל עוזר נפל עזור. כשהעולם חג ונע כשיכור, כל האדם נהפך לסחי ולקי. אני ביש מזל, צמוד לאניה והיא מפליגה ממני והלאה. איפה אתה? מי אתה? מה דבר נפל? נפל אני. נפל. הלא קום תקום… תקום. קום…

כשם שאיני יודע להבהיר ענינה של שמיטת עולם, כך נבצר ממני להגיד, אם רבים הם האנשים השמוטים בעולם, או כי מעטים המה ואולי מעטים שבמעטים. איני יודע, לא ידעתי ולא אדע. כי על כך בני אדם אינם מספרים זה עם זה. אין להסיח כגון כך, בעיה היא: אם כל מצבי הנפש שווים לכל נפש וכל מושכל ומורגש שבי עשויים להסתבר לכל אחר, או שמצויים מושכלות, רגשות, חקרי⁻לב, פלאי⁻הגיגים, שאינם כלל⁻אנושיים כל עיקר, אלא מהווים קנין סגולי של מעטים או של מעטים שבמעטים, ואולי של פלוני יחיד בלבד. אם כך אנו נועלים את שערי הלבבות וסותמים את צינורות ההשקאה שבין הנפשות. ולא עוד אלא עושים פלסתר את כל המאמץ של מין האדם להביא את יחידיו בכוח הדיבור לידי הבנת גומלין, שהרי הבטחון בשיתוף השכלי והנפשי בין אדם לחברו מעורער עלינו מראש. אולם הטענה של נעילה וסתימה ושבירת הגשרים אינה טענה. לעולם אין להוכיח את מציאותו של עצם מתוך הצורך שיש בו. יש לאדם צורך בכנפיים – וכי מכאן ראָיה שהן ניתנו לו? אמונה ובטחון הם בוודאי צרכי⁻נפש ראשונים במעלה – וכלום אין קטני⁻אמונה ורפי⁻לב? כך מצויים קצרי השגה ומעוטי⁻דעת לא רק לגבי הליכות עולם וחזיונות הטבע וסוגיות רוּחניות כלליות, אלא גם לגבי מערכי רוחם ומאורעות עולמם הפנימי של עצמם. כיוון שיש יודעי נפשם ויש שאינם יודעי נפשם, שמא יש גם לעתים אחד היודע דבר מה מיוחד בנפשו, שלא נגנב לא לפניו ולא לאחריו לשום יצור אנושי בעולם. דבר מיוחד זה הוא לאו דווקא שיר היחוד – השיר הוא לפי עצם טיבו מלאכה שנעשתה, שהובעה, שהוצאה מן הכוח אל הפועל – אלא מין מיחוש או חוש היחוד, גילוי עולם נפלה, ראייה עצמיית, הסרת הלוט מעל איזה נוף מסתורין, שלא נפלה בחלקו של שום בר⁻דעת אחר.

תמה אני לפעמים על ההתרחשויות נפשיות שלא מצאתי להן סמוכין בשום פרשת חיים כתובה בספרות העולם, אף לא מצאתי רמזי⁻גילויים ממנה בשום שיחת חברים. על כבשוני הנפש, על אחת כמה וכמה מסתרי הידע, נמנעים מלדבר, אם מתוך חוסר רצון ואם מפאת אי היכולת. הסברה השניה מתקבלת יותר על הדעת. כשם שהגופים מסוגלים לנגוע זה בזה רק מבחוץ ואינם חודרים זה את זה אלא ברגע אחד נפרד, שבו מתלקחת אש החיים עד כדי שכחת ההוויה העצמית, כך אין השכלים והנשמות משיקים זה את זה אלא מלבר ואין בהם אפילו אותו ניצוץ בודד של דבקוּת וזיווּגין, שהגופים זוכים להם. אין חתונה של נשמות. ברשות הרוח אין מלכות אחת נוגעת בחברתה אלא כדי הבנות⁻ גומלין קלות שטחיות, רפרופיות. כל נפש אפופה מחשכים. משל למה הדבר דומה? למלון אורחים רב דיורים, שכל אחד מדייריו מוגדר ומוסתר ברשות היחיד ואינו יורד לאולם המשותף לכלל האורחים אלא בשביל לחטוף שיחה קלה או לעשן בצוותא עם שכן לשולחן. בני אדם מתחברים במידה שהעולם משמש להם זירה למשא ולמתן, וכל אחד סגור ומסוגר בתוך עולמו הפנימי. פעמים הוא פותח לפני הזולת פתח כחודו של מחט. אבל מה רואה השרוי מבחוץ כשהוא מציץ מן החרכים? ואילו הלפני ולפנים סגור לחלוטין. כל השקלא וטריא המנסרת בתחומו של הרוחני נתרמת רק ממה שנתון על גבי השטח. הזעזועים הנפשיים הגדולים אינם ניתנים כלל להבעה. המעמקים הם גן נעול. החלחלות אינן נתפסות במלים. החלחלות הן בעצם בושות גדולות, מערומים שהעין אסורה עליהם במגע.

שמיטת העולם היא חלחלה מבישה. מה אומר ומה אדבר? שמיטת העולם היא אבדנו. אבדן עולם לרגע כהרף עין הוא אבדנו לצמיתוּת, שכן כל רגע כהרף עין בעולם הוא מעמד שאינו נשנה עוד לעולם. עולם זה, שחרגתי ממנו ברגע כמימרא, אבוד ממני לנצח נצחים. יכול שכל יציאה מן הדעת נגרמת על ידי יציאה רגעית מן העולם. השגעון יונק מאיזו אבדן, כגון שכול נפש אהובה, אבדן רכוש או אבדן התקוה. מקור כל אבדן הוא אבדן העולם. כל השפויים יש להם מסתמא אספקלריה משותפת להסתכל במראה פני העולם, כגון שהדשא נראה להם ירוק, השלג לבן, עין השמים תכלת והאש נשקפת אדומה. כל בעל⁻שכל ישר מסוגל לציין לו ישר. אך אין שני מטורפים הרואים דבר אחד באצטגנינות משותפת להם וכן אין שום עצם כמות שהוא נראה לחסר הדעה. בעיני המבולבל בדעתו כל הדברים נראים מעורבים ומבולבלים, לפי שהוא רואה הכל מהרהורי לבו. המטורף הוא לא רק אובד⁻עצות ואובד⁻עשתונות, כי אם גם אובד⁻עולם. הוא רואה את העולם כגולם מת או כצפור הפורחת. עולמו הלך לאיבוד לפניו.

שמיטת העולם לשהות קצרה היא כשגעון רגעי, מיתה זוטא, דעת המוות. דעת המוות היא המוות עצמו. אף על המוות ניתן לומר: אילו ידעתיו הייתיו. ושמא אפשר להגדיר את שמיטת העולם בחינת מחלת הנופלים הפוקדת את העולם, בדומה למחלת הנכפים הפוקדת את האדם. הרי היא מעין אפיקורסות המפעפעת בנפש לגבי קיום הבריאה, בדומה לכפירה בקיום הבורא. אין אבדן אלוהים נחשב לתחלואה, אם כי פגיעתו רעה בשורש החיים. בדומה לכך לא נתעוררו על רעה חולה זו של אבדן העולם, המכרסמת אולי רבים ואין הם משגיחים בה.

כשם שהרהורים אפיקורסיים לגבי קיום האל מסעירים לפעמים אף את המאמינים וכשם שמצויים שוכחי⁻אל אף בקרב שוחריו, כך אין שום נפש מחוסנת כנגד הרהורי⁻מינוּת בקיום העולם וכנגד שכחת ההוויה. לא על שום נדירותם של רגעי הכפירה בקיום העולם, אלא, אדרבה, על שכיחותם היתירה מסיחים את הדעת מהם, כדרך שאינם מרגישים עוד על הרוב בשקיעת השמש. היה בעולם רק איש אחד, שהתפעל באמת מן השקיעה, והוא אדם הראשון, שכששקעה השמש ביומו הראשון תקפתו אימה של אבדן העולם. אולם הסחת הדעת מן האבדון אינה מרפאת אותנו מן התחלואה הזאת. כלום חולי בלתי מודע אינו סכנה לחיינו? משול האדם לאמו אדמה. מה אדמה יש בה חלקות חולות, שוממות, טרשיות, אף נפש האדם יש בה חלקות חולות, לא זרועות, מדבריות. ומה אדמה יש בה שטחים מזועזעים היורקים לבה, אף נפש האדם כך. אי מנוס מרעידות אדמה שבנשמה? מי יצילנו מהרי הגעש הגנוזים בתוכנו?

רבות דוּבר על יודעי דבר, יודעי חן, יודעי בינה לעתים; ומה מעט סחוּ באנשים יודעי רעד, יודעי שגעון יודעי אבדן, שהעולם נחטף מידיהם מפעם לפעם כילד⁻חמודות שנחטף מידי אמו הורתו בידי בן שחץ, והיא בהתחמץ לבה בקרבה ובהתעטף עליה נפשה אף לזעוק מרה לא תוכל, כי דמיה קפאו בעורקיה. ככה תקפא החיוּת בתוכנו משואת⁻פתאום בחשוך עלינו עולמנו. פרי היית בעץ החיים ולפתע הושלכת כנצר נתעב. השלכת הזאת – הכי לא יכירנה מקומה בקרב התחלואים האנושים מאוד? מין האדם עובד לשמות הנו. בן בלי שם, אף אם חולי קשה הנהו, כמוהו כאין בעיניו. לא מצאתי רופאים המחפשים מזור לתחלואה הזאת. לא שמעתי קוראים לה בשמה, ואני אשר בכור זה נצרפתי לעתים לא אדע לכנותו ולהגדירו אף במעט. אף נבצר ממני להגיד, אם חולי רע הוא או שמא היפוכו של דבר. מתת יקרה, יתרון חוש ותוספת מגולה, ברכת אלוהים, את אשר יאהב יחוננהו בה למען אחרי הצער באבדן העולם יבוא על שמחת מציאתו אותו. יתרון יש מסתמא באבדן הזה. לא הרי המלומד באבדן כהרי יתר בני התמותה. ההם חיים כל זמן חייהם ומתים רק במותם. ולא כן הוא המת וחי לסירוגין. הוא נולד וחוזר ונולד, אף מת חוזר ומת, כנגד לידה אחת ומיתה אחת זוכה הוא להרבה לידות ולמיתות רבות.