האמונה באחוות כל הנבראים בצלם האדם אינה סותרת כלל את ההנחה, שיש הבדלי⁻דרגות בין הנשמות. אחד הוא המין, אך כמה שונים פרטיו זה מזה. אדם היה אפלטוֹן וכן הרוסטרטוס, מרקוּס אברליוּס וכן נירון, ר' ישראל בעל שם טוב וכן, להבדיל, יעקב פרנק, הגיבורים והקדושים בכל אומה ולשון וכן כל בוגד בצור מחצבתו ועוכר⁻עמו. רבים ביקשו ליישב פליאה זו שמחומר אחד קורצו טיפוסים אנושיים נוגדים כל כך זה לזה על⁻ידי ששיתפו ליוצר האדם את השטן או את כוחות הסיטרא אחרא ונמצאו רשעי כל העמים מתיחסים על ילדי השטן או על בני החושך. תירוץ זה לא בא אלא לסבר את האוזן, ליישב את התמיהה בדוחק. אין לנו ברירה אלא להעקיף את הסתירה, שיש בין האמונה בשוויון כל האנשים מבחינת קדושת החיים ובין הסברה שהם מחולקים מצד הטיב והאיכות, הערך והמעלה, אף גם מצד יסוד המעלה שבהם. שום דת, הגורסת את מוצאו האלוהי של הבשר ודם, לא נעלה את הדלת בפני החלוקה בין נחותי⁻דרגה ליחידי⁻סגולה, בין רמי⁻מעלה לחדלי⁻אישים, בין רשעים לצדיקים ובין צדיקים לבינונים. אפשר לאהוב גם את הפחותים ונקלים, אבל פחיתוּתם ונקלוּתם בעינן עומדות. נשמת שדי תחיה את הכל, אך לא כל נשמה טהורה היא, לא כל אחד מעורה בחיי נשמות ולא כל אחד הוא בעל נר נשמה, כלומר, עושה את הנשמה נר לנתיבתו בחיים. המלה נשמה, בדומה למלים מרובות אחרות, יצאה בגלגוליה למשמעויות שונות. תחילתה נשימה, לאחר כך רוח החיים, לאחר כך בהשאלה ליסוד הנאצל שבנפש, לכוח הטוב שבאדם, היינו, ליצר הטוב ובמשמעה העליון היא תמצית המהות האנושית, הכיסופים והדבקוּת באין סוף. הואיל וכל משמעויותיה של הנשמה משמשות בה בערבוביה הננו מסמיכים לה את התואר יתירה, כדי לציין בה את אישי המעלה, בעלי שאר רוח או כוח היוצר. המלה יתירה עשתה לנו שירות רב. מעכשיו אנו יכולים להגיד ללא חששה והיסוס, שבני אדם נחלקים לבעלי נשמה יתירה ולמחוסרי נשמה יתירה. אף נשמה יתירה פשטה תכנה הראשון ולבשה שונה ממנו. תחילתה שפע עליון מתוך קדוּשת הזמן כגון בשבתות ובימים טובים; לאחר כך ניתנה ענין ליתרון הכשר בהשגות נאצלות, ליתרון כזה החושב וההוגה, לחלק נוזף בחכמה בינה ודעת, למנה אחת אפיים בחדוות היצירה.

מיהוּ בעל נשמה יתירה? בעל חוש⁻סגולה להאזין בתוך נפשו להמית הבריאה, משל נפשו הפרטית היא קונכיה של ים החיים הגדול, להסתכל בהוויות העולם באיצטגנינותו הפרטית ולחבר את התופעות הבודדות למסכת כללית. עיקרה של נשמה יתירה הוא מתן תיקון לחלקי תוהו. בעל הנשמה היתרה סופג כביכול לתוכו זרמי חיים כחומר גלמי ומעבדם בבית היוצר שלו. הואיל ויש בו מידה יתירה הוא מוסיף לכל ענין ותופעה נופך משלו. כל דבר שהוא לש אותו יוצא מתחת ידיו מחודש. אין הוא משנה כלום מן העוברות, אבל נופח בהן רוח חדשה.

נשמה קונכיה היא מבחינה אחת בבואה של עולם ומלואו ומבחינה שניה עולם לעצמו, נושא עצמו, הוגה עצמו, טובע ערכין בכוח עצמו. הגושפנקה שלה היא שליחותה. היא עמוסה שליחות של מעשי הגהה ותיקון או של פריצת גדרים וניתוץ אלילים. יש לה שליחות ואין היא חיה בשילוח ובמרושל. לעולם היא פועלת בכוונת מכוון. אין לה פסיעה בלי בחירה וידיעה. בעל הנשמה היתירה הוא שליח וגם שותף לבריאה.

אין מנוס מן הרעיון: יש נשמות מיוחסות. הרמב"ם נתן את זכות הבכורה לפילוסוף יודע דעת עליון לישיבה בגן עדן, בלי לראות בדבר זה סתירה למצוות ואהבת לרעך כמוך. אף במשנתה של החסידות, שאהבת כלל ישראל הוא כלל גדול בה, נתייחדה לנשמת הצדיק מעלה עליונה שהיא גזע ושורש, ואילו נשמות חסידיו הן בגדר ענפים; נשמת הצדיק כללית ונשמות מקורביו וחסידיו פרטיות. גדולה מזו, זכיה מיוחדת נפלה בחלקן של נשמות הצדיקים לברוח לפני שאדם הראשון אכל מעץ הדעת.

הקבלה מבחינה בין נשמות של תוהו ונשמות של תיקון. ושוב חלקו חכמי המסתורין את הנשמה לארבע דרגות: א) נפש. ב) רוח. ג) חיה. ד) יחידה. נפש, הדרגה התחתונה, יש לכל גוף. אף יחידה, הדרגה העליונה, חלק אלוה ממעל, נתונה לכל נברא אנושי בבחינת סתימו ובלתי מוּדע. וזהו הניצוץ של גבוּרה ומסירות נפש, המתלקח ברגע של נסיון גורלי ומביא את פשוטי אדם לידי קידוש השם. מה שאין כן רוח וחיה, שהן נחלתם של יחידי סגולה בלבד. אנשי הרוח החיה מעטים הם לא רק בקרב אנשי מעשה והבינונים שבבני אדם, העוסקים בהוויות העולם החמרי. הם מעטים גם בקרב אנשי הרוח, שהתורה או החכמה היא אומנותם, שהרוח היא אצלם החומר שביד היוצר. רוב אנשי הרוח הולם אותם יותר השם אנשי כלי⁻רוח, שכן הכוח הפועל שבהם הוא לא שאר הרוח או הנשמה היתרה, אלא רוח הקליטה או כלי הקיבול שבהם. ניתן לומר, שהם לא נשמות אלא כלים. רוב למדנים מופלגים, למשל, הם כלים לרוח. הם יושבים על הכלים במעבדתם, נושאי כלים לאישי היצירה, משמשים מחסנים של פסוקים ונוסחאות. צנא מלא ספרי הוא יותר מחמור נושא ספרים, אבל לא יותר מן הספרן הבקי בשערים של הספרים. בעלי הכלים אינם נכנסים לפני ולפנים של מסכת יצירה אלא באים בשערים, עומדים על הסף.

בשום דור לא גלגלו ולא קלקלו כל כך בצירוף המשונה אנשי רוח כבדורנו. הכל שואלים ודורשים באנשי רוח. על הרוב מכוונים כלפי נושאי כלי הרוח. כמה מרובים האנשים המדברים על הרוח, אך הרוח אינה מדברת אליהם ולא מתוכם. יכול שפלוני הוא פרשן ליצירות רוחניות וכלל לא נכנס למחיצתה של הרוח ואינו מסוגל להבחין במשב הרוח. יותר ממה שקלקלו ברוח על ידי שיגרא דלישנא, מיעטו מתוך רוב שינון את דמותה של רוח הקודש. כל הפועל בספירה שאינה חומר בפועל ממש, כגון שאינו חורש אדמה, אינו תופר בגדים, אינו מתקין נעליים ואינו מייצר נשק להריגה, אלא מחבר פזמונים מצלם פרצופים וכותב מחזות שעשועים וסיפוּרי מעשיות, מוחזק כאיש הרוח. כיוון שהוא עושה את מלאכתו בכשרון ומוסיף לה תבלין של חריפות השכל או סממנים מגרים כל שהם, מקנים לו תואר בעל רוח הקודש משל אי אפשר לחבר זמר או לצייר תמונה ולכתוב סיפור המעשה מושך את הלב ביתרון הכשר בלבד, מתוך רוח החול.

ומה בין רוח החול לרוח הקודש? ברוח החול מעתיקים חיים או מצלמים פרקי טבע. ברוח הקודש נוצרים חיים חדשים, שהם עצמם פרקי טבע. החול מתאר את החיים, מרצה עליהם. אך הקדושה יוצרת אותם.

מסכתא יצירה היא מסכת החיים ומקורה בדרגת הנפש המכוּנה חיה. והיא שמהווה מוֹתר אדם⁻נשמה מן האדם⁻כלי. אדם⁻כלי¹ עשוי להיות מחונן בכמה סגולות רוחניות בעלות איכות, כגון שהוא למדן מופלג, חוקר ופרשן, בעל כשרון לצייר נופים או לחבר מנגינות, שירים רגשיים וסיפוּרים עלילתיים. אולם לא כל מעשה חושב חותם החיה טבוע בו. מוצא אתה פרקי נוי ופסלי חן, שאינם נובעים ממקור החיים, אלא ממקור הזכרון והדמיון. הם פרי התרשמות או התרגשות, עשיה במתכונת של דפוסי⁻יצירה מסוימים. אפשר לחקות את הטבע ואפשר לחקות את האמנים הגדולים היוצרים טבע. פשיטא שבכל מעשה אמנות שותפים גם הכלים, הכשרון והחוּשים. כנגד זה יש בעלי רוח הקודש שאינם כלל במעשי יצירה, לפי שאין להם הכלים הדרושים, החוּשים והסממנים. אולם גם כלים, חושים וכשרון, בלי רוח הקודש, אינם משמשים אלא כדי להביא נובלות⁻אמנות לעולם.. בכל מסכת יצירה מצויה מידה מרובה של חיקוּי והעתקה מן הטבע. שיר או סיפוּר הם חיבור של חלקי מציאות שבעין או של רשמים משוקעים בזכרון ומרופרפים בדמיון – אף הדמיון הוא מין זכרון – אולם מכריע בהם לא הכוח הפועל אלא הכוח היוצר. לא מיזוג הסממנים עיקר, אלא מזג הממזג, חכמת הצירופים. חוש המיון והסיוג, ולדיוקו של דבר, כוח החיים. לכן ראוי גם מטעמים של נקיון הדעת להחליף את הצירוף רוח הקודש בצירוף רוח החיים.

הנשמות הגדולות הן מיכלים לשפע חיים. שפע זה מעניק ליצירותיהן מנת חן וחיוּת, העושה את הנפשות הפועלות בהן צלמי חיים ממש. כל יצירה שמקורה קדוש יותר, היא גם חיה יותר ונתוּנה פחות למרותו של הזמן האוכל ומכלה. אישי התנ"ך, אברהם יצחק ויעקב, דוד, שלמה, ישעיהו, ירמיהו עזרה ונחמיה, משה ואהרן וכל האחרים, אף יצורי החזון שבהם, כגון רות, איוב וקוהלת, נראים לנו חיים ומתהלכים בקרבנו כדמויות בשר ודם, לא כתובות ומתוארות, אלא נושמות ופועלות ויוצרות חיים. הן נכתבו ברוח הקודש ובה הן חוסוֹת מפני הכליה והבליה. וזה אולי קו המבדיל הראשי בין ספר הספרים ליתר הספרים. כל האחרים הם מורשה מן העבר להווה ומאתמול להיום, ואילו התנ"ך הוא כולו הווה, היום חותמו. הוא לא נכתב, אלא נכתב והולך באצבע אלוהים או באצבע החיים. אמנות החול עושה תמונות, צלמים, פסלים, מסכות, אך אמנות הקודש מורידה מתוך אוצר הנשמות נפשות חיות, יוצרת אנשי⁻מופת, היוצרים חיים לאורך זמנים. אין הישארות הנפש אלא בתוך הקדושה. אמנות החול עושה העתקה מן המציאות, אמנות הקודש מולידה מציאות חדשה ומקימה עולם בתוך עולם.

אמני העולם העתיק עד שצרו צורה ירדו לטבול בתוך באר מים חיים, תיארו את החיים מתוך שהסתכלוּ בחיי⁻נשמות. כל הבריאה היתה בעיניהם כספר פתוח, הכתוּב באלף בית של נשמה. אף הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הסתכל בתורה וברא את העולם. כיון שבאה תקופת התחיה חדלו לעשות נפשות והתחילו לצייר תמונות, חדלו לשאוב מתוך מעין החיים והתחילו להעלות דמויות מתוך הרשמים². אותה שעה ירדה מסכת כלים לעולם. יתכן שבעולם העתיק לא נכנסו כלל לפרדס היצירה אלא אישי ההשראה הגדולה, כשם שלא דברו בקהל רב אלא נביאים מקודשים מבטן שהציקתם רוח החיים. אדרבה, רבים ברחו מן האש הקודש וכבשו את נבואתם כיונה בן אמיתי וכמרבית נביאי ישראל שקראו לא ידעתי דבּר. היתה אימת היצירה. עדיין לא נגלה בזמן ההוא רז זה שאפשר לפעול בכוח הכלי בחרט אנוש ולדבר בלי מגעה של רצפת האש בלשון. גם בדורות אחרונים הופיעו אמנים, שנשמת שדי תחיה את יצירתם, אלא שבני עליה הללו מעטים. כנגד זה מתרבים והולכים חכמי הכלים. כיון שבאה תרבות בא שלטון המלאכה לעולם.

הניגוּד בין כלי לנשמה ובין מלאכה ליצירה נותן אותותיו לא רק ביצירות הרוח, אלא גם בכל שטחי הפעולה האנושית ואף באורח החיים של יחידים ועמים. במעשי בני אנוש הגדולים והקטנים אתה מוצא שתי בחינות אלו של כלי ונשמה, זו לעומת זו. בכל עשיה אף באהבה, ביראת שמים, בהתבוננות, בשיחת רעים, אפשר לנהוג זיקה של מלאכה או של דביקוּת ומסירות נפש. אף כשאדם שופך את שיחו לפני קונו עשוי הוא לעמוד לפניו כבן המתחטא לפני אביו או ככלי מלא בושה וכלימה וכעבד שסרח. יש נותן צדקה כפי שוויה, ואם היא שווה פרוּטה הריהוּ נותן פרוטה; ויש מחמם את הפרוטה באהבת נפש. כל הדברים נתונים לנו אם כענין לזיקה ואם כענין לדבקוּת. אף במוסר, בצידקוּת, בערכי הנוי נראות שתי הבחינות הנוגדות זו לזו. ולא זו שאפשר לחיות ביושר מתוך זיקה למידה זו, ללא דבקוּת בה. אפשר גם למות על קידושם של ערכים מתוך זיקה אליהם בלבד.

כיוון שבאר מים חיים ומעין הקדוּשה הם היינו הך ויסוד הקדושה שופע ממקור הנשמה, פליאה היא, שאפשר לחיות את החיים רק מתוך זיקה להם ללא דבקות בהם. אולם כך הוא הדבר. לא כל החיים נביעתם חיונית. אפשר לחיות לא את החיים, אלא את המותיות שבחיים; לא את הקיים ועומד, אלא את החלוף; לא את ההווה, אלא את העבר; לא את העדנה, כי אם הבליה הטבועה בהם. לא כל החיים קרוּיים חיים ולא כל החיים יוצאים ממקורם הברוך של החיים. יש חיים ממקור אכזב. כלום אין דרגות בנפשות לכוח השמחה? לא כל הצוחקים שמחים. שמחה לאמיתה היא עלית נשמה, התלהבות, השתפכות היחידה לתוך הכולל, השגת בבואה דבבוּאה של נצח, שכחת האני, ביטול היש. לכן לא הכל מסוגלים לטבול בתוך ים החיים. יש חיים בהיקף רחב ויש חיים בפסקאות קצרות, כמו תלמיד בבית הספר מכאן ועד כאן. יש בעלי נשימה ארוכה ויש שאינם במעלה זו. לא כל אוזן בוחנת זמירות ולא כל עין רואה אור יקרות. רבים אין להם בעולמם אלא אור קפאון, ללא יסוד הדבקוּת.

אפשר להדביק כלי אל כלי, אבל הכלי עצמו אין בו בו כוח מדבק, אם כי יש בו כוח ההולם והמהמם. לכן בעלי הכלים אינם משפיעים אלא מרעישים, אינם אוצלים מרוחם אלא פורצים לרשות הזרה, אינם משכנעים אלא כופים עצמם על הזולת, אינם מפרים, אבל טובעים בכל זאת את חותמם בדור. כגון, האפנה, התעמולה, זיקוקין של גירוי החושים וגניבת הדעת, כל מיני התחבולות להכנסת רוח תזזית בלבבות כדי לעשות את הרבים כלי שרת לסיפוק צרכיה של כת קטנה רודפי בצע או פרסום. בסיטרא אחרא אפשר לפעול הרבה, אבל אין לעשותה דבק טוב בין הבריות לאורך ימים. בלי ניצוץ מאש הקודש אי אפשר ללכד עם, אף לא כת או סיעה, לקיום גלוי ומושך, אם כי גדול כוחה של הקליפה לפעולה מהירה או מחתרתית. הוא הדין אי אפשר להביא בריאה מתוקנת לעולם, אלא אם כן מפיחים לתוכה זיק נשמה.

כל הגדרה מחייבת סייג וסייג לסייג, לפי שכוחות מוגדרים קיימים רק במופשט ולעולם אינם מתגלים בחטיבות מוחשיוּת ביסודם הנקי. הכל בא במעורב, אלא שהדברים נבדלים זה מזה לפי חלקי⁻צירופיהם. כשאנו מבדילים בין נשמות לכלים הכוונה לאופן המיזוג של חלקי הנשמה והכלי באישים הפועלים. כמותו של כל חלק טובעת את האיכות. גם באדם⁻כלי פועל יסוד החיה, אלא שאינו בא לידי גילוי עד שכוח חיצוני חזק ממנו דופק על שערי לבו, עוקרו מתוך השיגרה, מעביר לנגד עיניו את אור הקפאון, מטלטלו טלטלת גבר ומדליק בו אש ההתלהבוּת. יום גדול, מאורע הרה גורל, איש אביר החזון, נותן נשמה חדשה לעם. באין חזון, אם לא ייפרע, יקפא עם.

אפילו אדם מן השורה, היושב על הסדנה הקטנה של חייו וכלי מלאכתו בידיו, כיוון שאהבה גדולה פוקדת אותו, הריהו יוצא מתוך גדרו; יורד מעל הכלים ופותח פיו בשירה. מה שראתה שפחה על הים לא ראו נביאים גדולים. כשנקרע ים השיגרה יוצא אדם מכליו ונכנס לתוך ספירה של חיי נשמות. אמנם, גם פלוני הפייטן אינו צופה תדיר בעולם באספקלריה של נשמה ואינו מובטח ברוח הקודש לכל ימות השנה. אף הוא כל פעם שאינו נכנס בדחילוּ ורחימוּ לתוך בית היוצר ואינו מצפה להשראה עלול להוליד נפלים ולחבר שירים מלאכותיים ממקור הזכרון, ילדי נכרים מאומצים, עשויים על דרך החיקוּי כמתכונת הנושאים והדימויים המתהלכים בבתי שיר רבים.

זה הכלל, כל נשמה היא עצמיית. כל כלי הוא טופס של מהדורה גדולה. תמצא לומר: במה נבדל הפייטן משאינו פייטן אם זה וזה זקוק להשראה, לרוח חזקה הצוררת אותו ויד חזקה האוחזת בו? ההבדל ביניהם הוא כמו בין הכליף לשעה למי שתו⁻מלכות חקוק במצחו, בין נביא מקודש מבטן למי שנבואה נזרקה פעם אחת מפיו, בין משורר בחסד עליון לאורג שיר באקראי. כל זעזוע נפשי עשוי להוליד שיר. אולם זעזוע שירי זה יקר המציאות הוא בחיי אדם מן השורה ולעולם אינו משפיע עליו עד כדי התנערות הנפש מתרדמתה, אלא אם כן הוא נוגע בישותו הפרטית. ואילו הפייטן אינו זקוק כלל להתרעשות אישית. נפשו יוצאת לעתים ממסגרותיה ללא דפיקות חיצוניות על גבה. היא שואבת כל עיקרה ממקור עצמה. לא התנאים המוחשיים, כי אם הידיים הנעלמות הפורטות עליה, מכניסות אותה לספירה של חיי נשמות. איש הנשמה נושא בתוכו את היד המכה עליו. אין הוא מתעבר לחזון ממה שמחוצה לו. כוח הפראתו טמון בחובו. הוא הדלי והוא הבאר, נמצא, הוא יושב כביכול על מלאות האני. יכול אתה אומר שאין לו בעולמו אלא אני שלו, אבל אני מגובש ומרוכז זה כבד המשקל, אינו אלא נרתיק החיים הגדולים, הנשלפים חיש מהר מתוכו ומשתפכים לתוך הכולל. כשרון ההתפשטות מן האני והכושר לשכחת עצמו הם סימן מובהק לנשמה עצמיית וכוללת שאינה צמודה לכלי.

אם נעמיד את הארעי כנגד הקבע לסימן הבדלה בין כלי לנשמה, לא נחטיא, כמדומה, את נקודת האמת. אין כזית חיים בלי התנוצצות של נשמה. אך ההתנוצצות היא בעצם דעיכה. מה שנוצץ ובא הוא גם דועך והולך. בעלי הדבקוּת אינם מתנוצצים בלבד. שרשם נעוּץ בספירות הנשמות. המאורעות החיצוניים מתחוללים כביכול בחובם פנימה; לא על גבם אלא בתוכם חורשים המעשים המתרחשים בעולם.

ואולי לא נהיה מן הטועים אם נציין בהדגשה, שאדם נשמה הוא לאו דווקא בעל מוחין דגדלוּת. הוא הדין אדם⁻כלי הוא לאו דווקא מקטני ההשגות. אדם⁻כלי יכול שמוחו פתוח כפתחו של עולם ודעתו הרחבה משמשת צינור לזרמים רוחניים גדולים. אולם אין האישיות נמדדת לפי מחזור החיים השוטף דרכה, אלא לפי קרן הקיימת של חיוניות המקננת בקרבה, לפי ההון היסודי של חכמה בינה ודעת הגנוז בבית האוצר שלה, לפי עצמת שרשיה ועצמיותה. הפתגם של אלפריד דה מוסה, שנתמעך מרוב שימוש בו, עדיין ליח⁻אמיתו לא פג: כוסי קטנה, אבל אני שותה מתוכה. עצמיות כל שהיא היא כל והכל. טיפה של אין סוף היא גם כן אין סוף. לא הכמות מכריעה, אלא הטיב קובע. על הטיב מעיד החותם האישי. השותה ממקורו מקבל שפע מבאר מים חיים והסמוך על שולחן אחרים, אפילו השוּלחן דשן, הוא גופו אביון. שונא מתנות יחיה, כלומר, הוא חי. כיון שאינו נצרך למתנות סימן שיש לו מקור חיים משלו. אך הכלי עומד ומצפה לחיים שיכניסו לתוכו. פלוני העומד ומצפה לחוויה, הרודף אחרי ראווּת, הלהוט אחרי רשמים, סימן לו שהוא נאלץ לרוות את צמאונו מחיים שאוּבים.

החיה מפרידה בין מלאכת מחשבת ובין מלאכה מחושבת. מלאכת מחשבת יונקת מן המחשבת השפוכה בחלל היקום, סופגת לתוכה את הגות הבריאה, קולטת את רינת הספירות, מלאכה מחושבת בנויה לפי קווי הרעיונות, שכבר יוצקו למטבעות מתהלכות בתחוּמה של התרבות וחוקיה, והיא כתובה לפי תווים שנעשו כבר סומכות לרבים. כל שחותמו חיה חוט של יחידה משוך עליו. הוא כביכול יוצא דופן, אין לו אח ומשל. קול יחיד ביסודו שלו הוא על הרוב קול קורא במדבר. אולם גם קול קורא במדבר, הנובע מן החיוני, אינו הולך לאיבוד. אף המדבר שוש ישיש כערבה וכל הקולות שנפלו לתוך חולות המדבר עשויים להוליד בנות⁻קול. החיים אינם מתים לעולם. נשמה אחת היא נשמת כל חי. רק הכלי נשבר. הפרטי מתנדף. האישי יורד לנשיה. אבל נר נשמה לא יכבה לעולמים. כל שמקורו נפש יש לו הישארות הנפש.

החיוני הוא האמיתי מבחינת הנצח אם גם מופרך הוא מצד המציאות הזמנית. החי מאוד שותף תמיד למקור החיים. יכול שהחי מאוד מתהלך בעולם הזה כצל. דומה, אין לו קרקע מתחת הרגליים. אך לא כל דומה נכון הוא. יש איש חי שאינו רב פעלים. אולם הדיינים שופטים לפי התוצרת הנראית, לפי הנכסים והקנינים הנרכשים, משל מנות החיים המתבשלות בתוכנו דרך הטבע לובשות צורות של בתים, שדות, חשבונות עוברים ושבים בבתי הלוואה וחסכון, מכוניות⁻פאר, רהיטים משובחים ובגדי כבוד. יש מנות חיים שמהן מתהווים מלאכים, זמירות, שמחות, הגיונות, חלומות נאים, נופי⁻נשמה, שאינם מרהיבי עיניים אך מרחיבי הדעת. ממון, כבוד, מפעלים, הם סימנים לרדיפה אחרי מעמד בחיים ולא אותות לרכישת חיים.

לא זו בלבד שאין הנכסים החמריים משמשים אַמוֹת⁻מידה לחיים, אף היצירות הרוחניות אינן הוכחות מובהקות להם. יש אמן נחשל והוא נושא בחוּבוֹ אוצר בלום של חיים. כושר הביטוי אינו כרוך בחיים פנימיים עשירים. יש אילמים שנפשם אומרת שירה ועיוורים לצבעים החוזים מחזה שדי. הנזירים והקדושים היו בעלי שפע של חיים. רבים הוללים מבזבזים את המעט שיש להם. החיוניים ביותר אינם להוטים כלל אחרי גירויים חיצוניים וגילויים רעשניים. שיכורי אלוהים אינם שותים יין. אוכלי מן שמים אינם זוללים בשר ודגים. העוּבּר בתוך מעי אמו אינו חסר למזונו כלום. כך שרויים בעלי הנשמה בתוך חיקו של הבורא ומקבלים כל טוב מידו הגדולה, המלאה, הפתוחה והרחבה. כל דבר הנופל בבריאה נופל לתוך נבכי רוחם. ממילא אינם זקוקים להרפתקאות חיצוניות. דברי ימי העולם מתרחשים בקרבם. אף כל המעשים בעבר נוגעים להם ופוגעים בהם. לעולם אין הם אדישים ובשום רגע אין לבם פנוי ונפשם ריקה. בעלי הנשמה היתירה הם בעלי המכאובים הגדולים, כי שפע חיים בקרבם ויוסיף חיים יוסף מכאוב. הואיל והחיים הם לידה, חיים מרובים הם חבלי⁻לידה מתמידים. בעלי הנשמה היתירה יושבים תמיד על האָבניים, אפילו בקהל האמנים היוצרים לא יתייחדו. אדם⁻כלי עמל⁻הרבה, אבל הוא בא גם על שכרו ורואה נחת בחייו. אדם⁻נשמה בעל יסורים הוא לפי עצם טבעו. הוא איש הדבקוּת, דבקוּת היא מקור של צער ומכאובים.

אשרי היושבים על הכלים ושבעתיים אשרי האיש שהוא שלו והנשמה שלו.