חוש האמת וחוש היושר מזוּוגים זה לזה מברייתם. הישר סולד ונרתע מן השקר המעוקם והנפתל לפי טבעו.
יש ישר לעצמו הנזהר מלהוציא מפיו דבר שקר ואף דובר אמת בלבבו, אך אין לבו מתחמץ בקרבו כשאחרים מפיחים כזבים ואינו צועק חמס על השקר המהלך קוממיות בראשי השווקים ואף לא כשהוא חודר לתוך חוּגוֹ הצר ומושל שם בכיפה. הוא את נפשו הציל. אבל כלום באמת הציל? משל לאדם השומר על נקיון דל"ת אמותיו בלבד ואינו מקפיד על הסחי והזוהמה הסובבים אותן. נפש העולם אחת היא. הנפש הפרטית אינה אלא טיפה מן הים. וכי יכולה להיות טיפה נקיה בים של לכלוך? אמנם הטהרה מתחילה מן הנקודה האישית, אבל אין היא מסתיימת בה. הישר לאמיתו אינו יכול לעשות שלום עם גילויי העקמומיות הן ברשות היחיד שלו והן ברשות הרבים.
מצויים טובים וישרים המושכים את עצמם מכל קריאת תיגר וזעקת⁻מרי מתוך הסברה, ששלטון השקר הוא מעין גזירה עליונה או דרך הטבע, אין עצה ואין תחבולה כנגדו. נמצא, כל הצועק גורע, שכן לא די שאינו מפחית את מידת שלטונו של השקר אף כחוט השערה, אלא הוא מוסיף לו כוח על ידי שעושה לו פרסום⁻יתר ומגדיל את שמו. רבים מסתמכים גם על המקרא המפורש “והמשכיל בעת ההיא ידום”. בכל כגון זה כל המביא לו כתנא דמסייע מקרא מפורש ראוי להחשידו שהוא פועל בשליחותו של היצר הרע. דרכו של יצר הרע לשכך מצפון נסער בכתובים מפורשים, שאין מובנם ברור כל צרכו. וכלום יש מי שירד באמת לסוף מובנו של כתוב זה? מי הוא המשכיל ומה משמע בעת ההיא? ומניין לפלוני שזמנו דווקא הוא בגדר העת ההיא? אפשר חל על זמנו כתוב אחר, אף הוא מפורש, ואם לא יגיד ונשא עוונו, או הוכח תוכיח. כבודו של הכתוב על המשכיל במקומו מונח, אבל הרבה נגרע מכבוד האדם העומד בנפש קרה על האמת הנרמסת ואינו צועק הצילו.
השקר פוגע בבבת־עינם של החיים, מרעיל את האוויר, צובע את כל המראות בצבע של מיתה משונה, כי הבל־פיו נושף מוות. הוא מעקם את כל הקווים, קו המציאות, קו השכל הישר, קווי בריאות הגוף ובריאות הנפש, עושה פלסתר את היצירה האנושית, עוקר את הכשרון משרשו. כשרון הוא יושר ואף האמנות חותמה אמת. כל החכמים לאמיתם הם אנשי־אמת, אם כי לא כל אנשי־אמת ראויים לתואר חכמים. ואילו שקרן אינו מסוגל כלל להגיע למעלת החכם. החכמה היא ראיית המציאות כמות שהיא. תפיסת הדברים במישרים. והשקרן מזייף גם לעצמו, אין צריך לומר לאחרים, את המראות. מתוך הרגל להשחיר את הלבן ולהלבין את השחור, לקרוא לאור חושך ולחושך אור, הוא נעשה גם בינו לבין עצמו עיוור לצבעים.
מכאן שאנשי־אמת מותאמים יותר לחיים, הפועלים לפי חוקים מוצקים, ברורים ונאמנים. הטבע אינו סובל דייסות וחרוסת. בו קיים זה לעומת זה: שחור, לבן, עגול, מרובע, חום, קור, סיבה, תולדה. אף ההגיון מחייב יושר ונאמנות. שתיים פעמים שתיים הן תמיד ארבע, לא שלוש או חמש. דרך הטבע פועל אדם ישולם לו. נוצר תאנה יאכל פריה, העובר על בל תשחית אף הוא יוצא בכלי ריק. הכופר בשכר ועונש חותר תחת קיום העולם. בלי עזרה הדדית שום משטר־חיים לא יקום. בעזרה זו כל אחד חייב לתרום חלקו. אך השקרן משתמט, מאחז־עיניים וגונב־דעת, כל פעם שהוא נתבע לשאת בשותפות כל שהיא. סופו שייגלה קלונו ויכיר את פרצופו. לאחר כך יהיה מן הצועקים לעזרה ואינם נענים, פושט-רגל לאחרים אינו נפטר מן העולם עד שפושט רגל גם לעצמו.
חוש האמת וחוש החיים הם היינו הך.
אוהב החיים, אם אינו מעוקש ומנוּון, השוחר חיים שלא כדרכם, עתים מרצון ועתים מאונס, עושה את האמת נר לנתיבו, שבלי נר זה דרך החיים תשתבש עליו. הטבע משקר פחות מן השכל. יצר הרע משחת לפעמים פחות מן היצר הטוב בהתחסדותו. התאווה חותמה אמת. הבהמי שבאדם אינו מתכחש לא לעצמו ולא לאחרים. הקיבה הגופנית נפגעת יותר ממאכלים גרועים ומחמרי⁻מזון מזוייפים מאשר הקיבה הרוחנית מדעוֹת נפסדות ומרעיונות משוּקרים. המצפוּן של הגוף מפותח לאין שיעור יותר ממוסר הכליות של הנשמה, החוטא לגופו ענשו מהיר ואף חרטתו אינה נדחית לאורך זמן. חמאה לא⁻טריה היזקה קרוב וגלוי לכל אחד. אך כלום רבים נפגעים וסולדים ממחשבות זרות, לא⁻טריות ונדושות? ואם נדקדק להבחין בין שקר לערמה יתחוור לנו, שבעלי⁻חיים אינם משקרים כלל, אם כי אף הם משתמשים בתחבולות⁻ערמה במלחמה של קיומם. ערמה היא זריזות. ובטבע הזריז נשכר, אבל אין השקרן נשכר. הטבע הוא תמים וישר ולא עיקש ונפתל. החיים ניזונים מן האמת, אם כי התועים בדרכי החיים נפתים להאמין, ששולחנו של השקרן דשן יותר. המבין יבין שרק ניצוץ האמת מקיים את כל הקשרים והזיקות שבין אדם לחברו ובין עם למשנהו. אמת מארץ תצמח וארץ מאמת תצמח. אפילו המדינה, שיסודה מדנים, נושמת וחיה בכוח הריאה של האמת, אלא שהיא עלולה לחבל באמת ובחוצפה גלויה לעתים תכופות יותר מן היחיד, ולכן מדינות נהרסות לעתים תכופות וכל אחת, אפילו היא מעצמה, מרחפת תמיד בין החיים ובין המוות. המדינות קיימות לעולם על סף חורבנן, מאחר שהשקר הוא סעיף ראשון במעלה בספר הברית הבין⁻לאומי. עמים עתיקים נותרו בחיים, מדינות עתיקות לאו.
האמת היא דרך המלך של החיים, השקר סטיה, אפילו תאמר שרוב מנין האנשים בעולם סוטים הרבה ותועים בשבילים, מגמתם וכיסופיהם הטמירים הם לדרך המלך. כולם מהלכים אליך, אך רק מעטים מגיעים עדיך. האמת היא ציפור⁻נפשנו אך השקר הוא אותו סוס שבנשמה, עליו רומז אפלטוֹן, שהרגלו לבעוט. האמת היא מציאה כשרה. השקר הוא אופן של התאבדות.
החיוניות והאמת מסתייעות זו בזו. אמנם, ההתחברות עם האמת גורמת לעתים נזק חמרי וכרוכה בהפסד ידידים, ובשעת⁻חירום יש בה גם משום סכנת⁻נפשות. אבל רוב הפסדיה יוצאים בשכרה. היא נפסדת למועד קטן ונשכרת למועד ארוך. כל האומר, ששקרנים לעולם ידם על העליונה, אינו אלא טועה. הדברים נראים ככה כשהם נסקרים לפי חלקות⁻חיים קטנות ומערכות נפרדות. אבל אין פוסקים הלכות לפי כתמים ונקודות, אלא לפי יריעות רחבות וקווים ארוכים. אדם רואה רק מקרוב ומקיף בנסיונו האישי חיי⁻דור לכל היותר או שני דורות, ואף זו לאו. על הרוב הוא דן לפי חיי⁻שעה ובאספקלריה של חוגו הצר. משל למי שלא ראה מימיו קציר ואסיף ורק ראה אנשים חורשים אדמה וזורעים לתוכה זרעונים, והוא תמה ושואל: על מה העלוּבים הללו מכלים את כוחם? כך אדם קצר⁻ימים ושבע⁻רוגז מחווה דעה על עולם השקר ועולם הפקר, צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
החיים יסודם חוק, צדק, משפט, אמת. טול את העמודים האלה והעולם יחזור לתוהו ובוהו. היושר הוא עמוד העולם הגדול אפילו פגיעתו רעה לפעמים בעולם הקטן. האמת היא תענוג שכדאי גם ללקות עליו.
אין האמת עשויה לשמש מקור⁻חיים, אלא אם כן מעמידים אותה במעלה אחת עם עצם החיים ותופסים אותה בחינת ערך עליון שצידוקו בו גופו. כשם שטעם החיים נפגע ברגע שהשכל הנקרן מתחיל להתלבט במתן טעם ונימוק לחיים ובחיפוש אחרי תכליתם, כך נפגמת האמת כשטורחים למצוא לה הנמקות בנסיבות שהן מחוץ לספירה שלה. אין האמת רוקחת וטבחה, אלא עקרת הבית; לא משרתת להוויות העולם, אלא הגברת בהוד מעלתה. מועילה לפי שהיא יפה, ולא יפה לפי שמועילה. לא אמת על מנת ובתנאי ומשום, אלא בלי שום משום. אוי למי שיתוש “להיות או לחדול” נכנס לתוך מוחו. כך אין מקום לחקור למקורותיה של האמת ולתנאי גידולה והתפתחותה, אם נעוצים הם בעולם האצילוּת או בעולם העשיה, אם הם צורך המשא והמתן או ענין של תיקון הנפש. נהר גדול זורם ממקורות רבים ואין זה סותר את זה. כל הנחלים הולכים אל ים האמת. היא עומדת על נחלת האבות, היינו, המורשה, על בסיס החוק המעניש את השקרן, על יסוד העזרה ההדדית, על רגשי הבושה, התוקפת את הנתפס לדבר שקר, על חוש הכבוד העצמי, על אהבת הנוחות – קל יותר לזהוֹת את הדברים עם עצמוּתם ומהותם מאשר לסרסם ולזייפם – על התשוקה לתיאום ולהרמוניה המפעמת את רוב הבריות, על הפחד מפני המדוחים הצפונים בסטיה מן האמת – השקרן עלול להסתבך ברשת של כזביו ללא מוצא – על הרגשת הבטחון ושלוות הנפש הנקנית לשומרי אמונים לדברים כמות שהם ולמעשים כפי שמתרחשים. אבל קודם לכל עומדת האמת על עצמה. לא רק התוך הוא שלה, אף לבושה משלה. כל העטיפות האחרות אינן מורידות, אבל גם אינן מעלות אותה. נאמר צו עליון, דיין שבלב, כתב⁻אמנה, תחבולה כנגד פגע זה ותרופה כנגד נגע פלוני, לא אמרנו עדיין את העיקר. היא אוויר לנשימה. לא סם⁻רפוי, אלא סם⁻חיים.
הגרעין הנכון שבפראגמאטיזם עושה אותו לשיטה אבל לא למורה⁻דרך. שיטה הולכת ושיטה באה והחיים זורמים באפיקיהם. כך זורם נחל האיתן של האמת באפיקיו שלו ולא באפיקי השיטות. שיטה זו היא מסכת רחבה וארוכה, אבל לא תשקרו הוא דיבור קצר ונמרץ. הוא יותר מדי קצר מלהיכנס לתוך מסכת רחבה. קצר המצע מלהשתרע. אבל גם במצע רחב מדי קשה להשתרע. מכל מקום אין האמת יכולה להתפרקד במיטה רחבה. הדיון הרחב באמת נוטל את נשמתה. הדגשה יתירה של התועלת כשאור בעיסת האמת ממעטת את דמותה. עולימתא שפירא זו יפה לה הרחף במרומים. משם היא משרה את שכינתה על דרי⁻מטה. אבן⁻חן שופכת את נגוהותיה בריחוק כל שהוא. תגיש אותה סמוך ממש לעינים אין היא נראית עוד.
התועלת אינה מידה ולא אמת⁻מידה. וכי מניין אנו יודעים שהמועיל לאלתר לא יהיה גרם⁻היזק לאחר זמן? אפילו נצחונות גדולים צופנים בחוּבם מפלות. משגיא לגויים ויאבדם. כל שראשיתו שגיאה יכולה אחריתו להיות מצערה. אף במשחק האישקוקי גוררים פעמים הפסדים ראשונים נצחונות, וכן להיפך. ולא זו בלבד שאיננו יכולים לדעת מראש על פי הנתונים בהווה את התוצאות, איננו מסוגלים אפילו להביט את האותות לאחור להעריך מה מידת התועלת או הנזק שנתגלגלה על ידיהם. מדע דברי הימים לא היה ולא נברא. אי אפשר למשל להגיד כעת אם רצח יוליוס קיסר בידי ברוטוס היתה לו השפעה מועילה או מזיקה על תולדות רומא, כל שכן על תולדות העולם. לעולם אנו רואים אירועים ואיננו מבינים את השתלשלותם. דברי הימים הם ספר החתום לפנינו. לא מהם נלמד את תורת האמת.
אמת אור. אין בידינו אלא לפיד זה. נכבה אותו יכסנו החושך וניעשה בוּרים גמורים באלף⁻בית של הבריאה, לא נדע יום ולילה, רום ועומק, שכל ושגעון, לא נדע מה שלי ומה שלך, אף לא מי אני ומי אתה. לפיד האמת מאיר את העוּבדות, אבל לא מתוכן הוא נדלק. מחצבתו אש גבוה וממנה באה אש הדיוט. לא אנו יצרנו את האמת, היא יוצרת אותנו וצרה צורה לגופים וגם לשאינו בדמות הגוף. שום בשר ודם לא ראה נשמה, אבל אמת היא שיש נשמה. גיבורי ימי קדם, חוזי⁻יה, רבי הזמירות, חכמי כל הדורות לא נגלו אלינו בבתי⁻חמרם. אף על פי כן הם ניצבים כמו חיים לפנינו, ממתיקים שיח עמנו ודוברים מתוכנו, מצלצלים כפעמונים בלשוננו, רק מתוך האמונה והבטחון שאבותינו ואבות⁻אבותינו לא הנחילו לנו שקרים במזיד. הם נתפתו בוודאי לדמיונות, אבל לבנו סמוך, שכוונותיהם היו טובות ואדיר חפצם היה להעביר אלינו קושט דבר אמת. עולם אמת ייבנה. טלו מאתנו את האמונה באמת או את האמת של האמונה ומיד נתייתם מן האבות, מן המורשה, מן התורות. ולא זו בלבד שנהיה יתומים מן האבות, גם נהיה עקרים מן הבנים, כי מה יכול האב להנחיל לבן אם לא את האמת שבלבו ואת בטחונו בקיום העולם. אף הקנינים החמריים הם גבשישי⁻אמת. אם אין ערכין – והאמת היא אם כל ערך – אין גם נכסים, אין בטחון⁻בעלוּת על שום דבר, אף לא יוצאי⁻חלצים. הכל נעשה הפקר.
בבית העלמין של הדורות טמונים חללי⁻אמת רבים, אבל מרובים מהם חללי השקר. רבבות מתו על קידוש השם וריבוא רבבות על חילול השם. המתים על קידוש השם לא מתו, אלא נפטרו והסתלקו מן העולם הזה בשעת ליקוי⁻מאורותיו. הם תיעבו את החשכות, את המרמה, את הזדון והרשע ובחרו מוות מחיי⁻קלון, שהם מיתה כפולה ומנוּולת. הם העדיפו מיתה בפעם אחת מחיים שהם מיתות בכל יום ובכל שעה. ורבים מהם הלכו מן העולם בשמחה ובאמונה בחיי העולם הבא. לכן מבחינתם שלהם, בתוך רגשם הזוהר, לא מתו כלל. הם עזבו את עמק הבכא ועלו לפסגת האושר, יצאו בדלת אחת מגיהינום ונכנסו בדלת שניה לגן⁻עדן. חסידים ויראי⁻שמים אמרו, שאין המוות אלא עקירת⁻דירה או יציאה מחדר לחדר. אולם חללי השקר נספו בעוונם. הם לא עלו למרומים, אלא ירדו לשאול תחתיה של שטנה לעולם ובוז לנפשם. כן, הם מתו וגם שמם נרקב, אם כי השמות הרקובים לא נמחקו עדיין מספרי הלימוד של דברי הימים, פועל⁻ידיהם של מורים לא להשכיל ולא לצדקה. על נירון השד משחת נשפכה דיו הרבה יותר מאשר על דיוֹגנס ועל ברוּטוּס. ואף ברוטוס לא זכה להתנוסס על דפי דברי הימים אלא בזכות החנית שנדקר בה יוליוס קיסר ולא על שום תכונותיו הנעלות. וכי משום שספרי דברי הימים הם ראי עקום נאמר שהחיים האמיתיים שרשם עקום ונפתל גם כן? האמת אינה זקוקה לאישור מטעם העוּבדות ואינה מופרכת על ידיהן. היא ריבונית.
חללי האמת לא מתו אלא נגאלו. מותם היה בגדר שבירת עול מחפיר, זינוק כלפי מעלה, המראה לערפלי טוהר, מעין ריצה אחרי ציפור הקסמים אמת שיצאה למסעה במרומים. עדיין לא הובע, לא הושר ולא הושאג התענוג בעזוזו, המפעם את הנפש, בשברה את חרצובות החומר מחמת בחילה ומיאוס בסדר⁻עולם מרושע. הלא כחתן הנכנס לחופתו יעלה הקדוש לגרדום בקריאת שמע. יש רגע של כליון וכלות הנפש, שטעמו נצח. הכי ירידה היא העליה במעלות קדושים לדבקוּת בחי החיים? כמה זעומה מנת החיים בשבעם שנות עבדוּת מחפירה לעומת רגע אחד של הגדת אמת במחיר החיים. זה רגע שחיי⁻עולם נטועים בתוכו. תמצית. מה היא שתיה של טיפין⁻טיפין לעומת לגימה אחת גדולה מן הגביע?
אין דף בשום ספר התולדות לאנשי⁻שם, העולה מבחינת טוהר ההרצאה ותום התיאור ושגב הסמל מן הפרק “בחיי אישים” לפלוטארכוס, המוקדש לשעות הפרידה מן החיים של קאטון האחרון. כל ניצוצות האמת וכשרון החירות – אמת וחירות הן זיווּג מששת ימי בראשית, כי השקרן הוא עבד לכל – ותשוקת ההורשה הנאצלה נתלקחו ונתלכדו כאן למוקד גדול. אחד מבני העליה הגדולים שבכל הדורות עולה קרבן על מזבח האמת. כשראה קאטון שכלו כל הקיצין במערכה עם העריצות וחזר אל ביתו “אסף את בנו ואת ידידיו, והיה מסיח אתם רבות, ובין השאר יעץ לצעיר – היינו, לבנו – שלא יפנה אל עסקי המדינה, שהרי לנהוג בהם, כמו שיאה לקאטון לא ייתכן עוד לעת כזאת, ולנהוג שלא כמותו תהיה חרפה”… “לאחר שהתרחץ סעד בחבורה גדולה… בשעת המשתה… הושמעו דברי⁻חן רבים, בזה אחר זה שקלו בענינים פילוסופיים שונים והגיעו אל מאמרי הסטואיים… ואל האחד שבהם, שלפיו אין בן⁻חורין אלא הצדיק וכל הרשעים עבדים הם”… “עד שהכל הרגישו שגמר לשים קץ לחייו ולהוציא את נפשו לחירות. על כן נשתררו לאחר דרשתו דממה עמוקה וחולשת הדעת”…“לאחר שנתן למפקדי השומרים את הפקודות הראויות חיבק לבנו ולכל אחד מידידיו בחיבה יתירה… והוא פרש אל חדרו ונטל לידיו את ספרו של אפלטון על הנפש”. לאחר כך ציווה להביא אליו את החרב “ותבע את חרבו בתקיפות יתירה”. כיוון שסירבו להביא אליו את החרב נכנס בוויכוח ממושך עם ידידיו והזכיר להם, שגם הם כמוהו דגלו כל ימיהם בדעות הפילוסופים. הידידים יצאו בוכים מן החדר, אך נער קטן הביא לו את החרב. “הוא נטלה, שלפה והסתכל בה. משראה שלהבה חד ושלם כל צרכו, אמר: עתה שלי אנוכי”. עד ששמעו המשרתים רעש, ומיד נכנסו בנו וידידיו. כשראו אותו מתבוסס בדמו ורוב מעיו יצאו מבטנו, והוא חי ומביט אליהם, עמדו הכל נדהמים". גם כל הקורא בפרק זה עומד נדהם ורואה לפניו את קאטון האחרון. חי חי הנהו. קאטון לא מת. הוא מת אפילו פחות מסוקראטס. כי סוקראטס במותו – אף הוא פרשה נשגבה בספרו של אפלטון ובספר דברי הימים – ציווה רק לתלמידיו ולא לבנו. אין אנו יודעים אם סוקראטס הזקן היה אב לבנים מבוגרים או לאו. אפלטוֹן לא טרח לספר על כך, אבל הוא סח לנו שאשתו באה אצלו לפני מותו ותינוקה בזרועותיה. פרט זה מוסיף דווקא נופך של גנות או של מהתלה מעט, לחזון היגונים הגדול של פטירת סוקראטס. אולם במערכה הנוּגה, בה עמד קאטון, נזדווג לו גם בנו. רק במקום שבן עומד לצד האב או בצדו שם מערכה גורלית שלימה. אב ללא בן הוא רק מחצית המערכה. האמת נבחנת לא בדור אחד, כי אם בדורותיים לפחות. רק במצווה את אמיתו אחריו ליוצא⁻חלציו, ולא רק לתלמידו, הוא כוהן⁻האמת לאמיתו. האב מרחם על בנים. ואם הוא מורה לבנו על אורח⁻חייו בזה תלך וכזה ראה וקדש, אף האב מתקדש עלינו. הבן עד לאביו והתלמיד לרבו. ורק על פי שניים עדים תקום האמת. לפיכך נראית לנו מערכתו של קאטון האחרון שיא של קידוש השם בקרב הגויים של העולם העתיק. האמת אינה רעיון או חזון בלבד. גם ההגשמה היא לה כור⁻מבחן. קאטון האחרון יצא מן הכור טהור ומצורף, היינו, בן⁻חורין גמור. לא זו בלבד שנולד בן⁻חורין, אף קנה לו את החירות במחיר דמו.
הירודוטוס כותב בספרו הראשון על הפרסים (ע' 54): “מה שאינם רשאים לעשות, אינם רשאים גם לדבר עליו. הם חושבים את השקר כמגונה ביותר, ואחריו לעשות חוב, וזה מטעמים שונים, אמנם ביחוד, יען כי הלוֹוה, אומרים הם, נאלץ גם לשקר”. רצה לאמור: השקר הוא עבדוּת. השקרן הוא עבד בדומה ללוֹוה, כי הוא בעל⁻חוב תמיד לאחרים ולעצמו. לעולם הוא מסתבך בחובות למציאות כי האמת היא המציאות והמציאות אמת.
אף זו. סוקראטס היה כבן שבעים במותו. ואילו קאטון היה בסך הכל בן ארבעים ושמונה. לפי כל הסימנים היה קיסר נותן לו את חייו אילו הסגיר עצמו לידיו, אבל הוא לא רצה לקבל את חייו במתנה מידי עריץ. את החיים ואת האמת אין לקבל במתנה. צריך לשלם את מחירם. מעשה אבות סימן לבנים ומעשי בנים זכר לאבות. הואיל וקאטון שירת את האמת והחירות בכל נפשו ומאודו הלך גם בנו בעקבותיו והביא את קרבנו על מזבח החירות, ואף בתו שמרה אמונים לאביה באורח⁻חייה ובאורח⁻מותה.
אין הקרבן ראָיה לסתור את האמת. קרבן⁻נדבה הוא יסודו של עולם. הרי השקר תובע קרבנות לאין שיעור יותר. תורת האמת זורעת חיים ותורות השקר זורעות מוות. לאליל השקר כורעים⁻נופלים, אך נופלים חללים, ולמען אלוהי האמת עולים לגרדום, עולים בזריחה ובשמחה. כל פעם שגובר כוח האמת בעולם מתעלים החיים וכבוד האדם עולה לגדולה.
ואף על פי כן יש סייג לאמת, שהרי אף החיים, שהם בוודאי הערך המוחלט, אינם מעבר לכל סייג. בנסיבות מסוימות קיים חוק ייהרג ואל יעבור. וכשם שאדם מצוֹוה ליתן לפעמים את חייו למען האמת, כך פעמים הכרח הוא ליתן את האמת למען החיים במידה שאפשר להעלים את האמת, בלי להתכחש לה או להרפישה ולהשמיצה. כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים. אמנם, זוהי פירצה הקוראת לשחיתות ולצביעות לגניבת הדעת ולהיתממות. כל עריק ומשתמט יכול לומר על עצמו: מי אני ומה כוחי לריב את ריב האמת הנרמסת? וכי מי ישמע לי ומי יציית לי? ושוב: הלא המשכיל בעת ההיא ידוֹם. כן, אין מחסור בתירוצים בשביל לברוח מן המערכה הקשה, ומערכת האמת קשה בכל עת. אבל האמת תורה היא וחיים בה. בתורה ובחיים אין לקבוע מסמרות. לא בחוקים נשליט את האמת, אלא באהבה וברצון. ענין ייהרג ואל יעבור או יעבור ואל ייהרג במסכת האמת תלוי כולו בלב. אין ליתן פקודות ללב אימתי עליו להתחמץ למראה העוול ולישא את קולו ברמה, אבל הלב יודע. הוא לבדו ממוּנה על הגשמת האמת. הוא לבדו יודע לקבוע עתים, עת לחשות ועת לצעוק. המשכיל דומם כל זמן שהוא יכול להבליג על צו האל⁻דמי שבלב. הבלגה ממושכת מדי בוודאי אינה מידה.
בתולדות העמים, ובחיי עמנו על אחת כמה וכמה, לא חסרו תקופות של התעוררות המצפון הפרטי והציבורי, בהן נפרצו כל הסכרים ונעקרו כל הסייגים לנחל האיתן של האמת, העושה בכל עת את דרכו עלי אדמות אם באפיקים גלויים ואם בסמויים מן העין. אין שום דור יתום משליח האמת, הצועק במרי⁻רוחו: לא אוכל עוד החשות! מי שחש את דבר האמת כצרבת בלבו שוב אינו חוקר ודורש בבינה לעתים איזוהי שעה כשרה לאמת ואימתי שעה⁻לא⁻שעה. לאיש האמת כל השעות הן שעתה. כדרך שאוהבי החיים שוחרים אותם בכל עת, הם רואים חיים וחומדים אותם גם בצרה וביגון. שום קדרוּת למטה לא תחשיך עליהם את התכלת שבמרומים. לא איכפת לו גם אם הוא בלחץ המקרים והמעשים נהפך לאיש ריב ומדון לכל הארץ על אף אהבתו לשלום. כל העולם מצד זה והוא מצד זה. יש תוהים עליו ושואלים: מה רעש? העולם הוא עולם. כך היה וכך יהיה. עדור את חלקתך ונטור את כרמך. אי אתה אפוטרופוס לכל. כן, לא אפוטרופוס לכל, אבל גם לא אדון לסערת⁻רוחו. רוח הנסערה אומרת: מי לי פה ומה לי פה בארץ הזאת אם לא נר האמת נשמת האדם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות