א    🔗

אין לנו ידיעה גמורה בשום דבר. כל ידיעה היא אמונה בחלקה. וכי אנו יודעים באמת שהלבן הוא לבן ואימתי הוא פוסק להיות לבן ונעשה לבנבן, לבן בהיר או לבן כהה? או שמא יודעים אנו בוודאות אי הגבול בין יום ללילה ומה שיעורו של בין השמשות? אנו מניחים, סבורים, משערים, חותרים אל הידיעה, מאמינים שהננו יודעים, או מאמינים שאפשר לדעת. הננו מתיימרים לדעת גם את העבר, שכל המקרים והמעשים בו הם קבלה בידינו מפי קודמינו דור אחרי דור. ידיעת העבר עיקרה אמונה במספרי הקורות, שלא סיפרו לנו רוב שקרים וכזבים. שמכל מקום העבירו אלינו בתוך שמועות פורחות, גוזמאות ודמיונות, גם קצת דברים של ממש, מעשים שהיו, נבואות שנתקיימו ובשורות שנתאשרו. אין צריך לומר שאין לנו שום ידיעה ברורה ובטוחה מה יהיו פני העולם או אם יהיה בכלל עולם, בעתיד הקרוב. וכי לא יתכן שהתרחשות משנה מערכות תתחולל היום או מחר? אין זה מן הנמנע שהארץ תפתח את פיה לבלוע את כל יושביה או שיבוא מבול למחות את היקום. מחזה שמין האדם הרה והגה אותו כחזות קשה המתקבלת על הדעת. אף על פי כן הננו יודעים, כלומר, ידיעה שבאמונה, שהכל יהיה כדאשתקד, הארץ לא תימוט, השמש תזרח, פרחים וצמחים יכסו כל הר וגיא, אמהות תנענענה תינוקות בעריסותיהם וילדים יגלגלו כדורים. כן, העולם יהיה עולם. האמונה, השאור שבידיעה היא שנותנת לנו בטחון בקיום ומקיימתנו בחיים. ובכן, בואו ונאמין בכל הדברים הנחוצים לקיומנו ואל נאמין בכליוננו.

אל תאמין במותך. מה? ידוע לך שתמות? אבל ידיעה בלי אמונה תקפה פג. טול את צימוק האמונה מן הידיעה ושוב אין בידך אלא השערה רופפת, מהוססת, צולעת בדומה לתלת⁻רגלית שנקטעה ממנה רגל אחת. אל תאמין במותך – ושוב לא תדע אותו מלגו, אלא מלבר, על פי השמועה ומתוך “מה דאמרי אנשי”. ידיעה חסרת⁻אמונה היא לכל היותר ספק. ובכן, תיהנה מן הספק.אומרים, מוות יש בעולם. אבל מה הענין הזה נוגע לך?

ב.    🔗

אין דבר מתמיה מן הפחד מפני המוות, הבא להרחיקנו ממפלצת הכליון ונמצא מקרבנו אליה. רק האדישות מרחיקה, האימה מושכת ומרתקת. היצור בן השחץ, המטיל עלינו מגור, מתגדל והולך בעיני⁻דמיוננו הנבעתות, תופח ומשמין. הוא מגודל להחריד ולועו ענק, ואילו אנו הנפחדים מצטמקים ומתקטנים וצונחים באפס⁻אונים ובחוסר⁻ישע לתוך הפה הפעוּר. הפחד הוא סרסורו של מלאך המוות. גדולה מזו, הוא חלק מן המוות. הנבעת הוא בר⁻מינן חי. שרה אמנו נשמתה פרחה מתוך פחד שמא תישלח המאכלת לצוואר בנה. יעקב פחד שמא לא יוכל לכלכל את האושר הגדול לראות את בנו יוסף חי וקרא אמותה הפעם. הוא ניצל מן המוות על ידי שאמר קריאת שמע אותה שעה, לפי חכמי האגדה. אבל מה קריאת שמע יש בפי הרבים, המשווים לעיניהם לעתים מזומנות את מלאך המוות כמו חי? קראתי מעשה בפלוני חסיד מאומות העולם, ומלך הוא, שהיה ישן בלילה וארון מתים בצדו, כדי להפיג מלבו מתוך הרגל את אימת המוות, וכן מעשה בפלוני בשר ודם פשוט, שהיה מתעטף בתכריכים לשנת הלילה, בשביל לקשור יחסים לבביים עם זה העומד ומנפנף עליו בחרבו. תחבולות חסרות⁻שחר, שמקורן הפחד חסר הדעה. פחדן מפני המתים הולך ללון בבית הקברות. קשה עלינו הפרידה מן החיים – לכן אנו מזדרזים לשכן את המוות בתוך החייים גופם. עם לבן גרתי. יעקב מפחד מפני עשו – בא הזכרון המחבל ומעלה לפניו גם את דמות לבן עוינו וצוררו. היה מי שביקש להתאבד על ידי טביעה וכבר עמד לקפוץ לתוך הים הגדול, אלא שנסוג לאחוריו מחמת אימת הזרימה העזה של המים. אנו רוצים לקפוץ לתוך ים החיים הגדול, אך נרתעים ומרתתים משום חזקו של הזרם, הנוהר כביכול אל הכליון. לעולם הקרבן מסייע בידי טורפו. זה שיראה וגובה לו מעורר בלב הנרדף יראת הרוממות.

כל פחד הוא בחלקו יראת הרוממות, ואין יראת הרוממות אלא יראת הכבוד. המלך, נערץ אתה עלינו! – קראו נדוני⁻רומא בעלותם לגרדום. שר הפחד מכשף גדול הוא, אך אם הפחד הוא שליח המוות, שמא הוא העריץ בכבודו ובעצמו? אין זאת אומרת, שעם עקירת הפחד ייעקר שלטון המוות, אבל ייתכן שיצומצם וירוסן מעט או הרבה. ענין אחד לחיות את החיים בלב שלם, בקומה זקופה ובהיסח⁻דעת גמור ממה שיבוא, ויבוא מה שיבוא, ואם יבוא נאמר לו “ברוך הבא”, מן הסתם באת לטובה ולא לרעה, לשמחה ולא ליגון, להעלותנו לערפלי⁻מרומים ולא להורידנו שאולה, ואל נכון על יום טוב באת, קחני אם שלך אני ושאני להיכן שתישאני, מעבר להרי⁻חושך בוודאי לא תשאני, אולי גם אל אור זרוע שבעתיים תביאני". וענין אחר לעמוד בים הזועף של החיים ככלי מלא אימה ופחד, לא כי כנידון העולה בכל רגע ורגע פסיעה למרומי הגרדום. חיינו עשויים להיות עץ החיים ועשוים להיות עץ התליה. המוות הוא ללב הבוטח פגישה ללב המסוער פרידה. ואם תאמר שיש גם הרבה מן המועיל והמדרבן בזכירת יום המוות, טוב כי נלך לקראתו ולא נזחל אליו. ארבע פנים היו לכל אחת מחיות הקודש במראות יחזקאל. למלאך המוות פנים שתיים. מכאן פנים זועפות, ומכאן פנים שוחקות. למה נשווה לו דמות אויבנו הקדמון ואויבנו בנפש? מוטב נכנהו אליהו המבשר, אם כי בשורתו סתומה מאתנו. וכי לא מספיקה לנו חזית החיים, שאנו באים לפתוח חזית שניה זו, והיא מערכה עם מלאך המוות? מגלגלים כל כך הרבה בחזית שניה זו, שהחיים נהפכו לדו⁻קרב מתמיד עם המוות. שוב אין אנו חיים, אלא מתמותתים בלי הרף.

ג    🔗

כשם שאין טעם להתקוטט תמיד עם מלאך המוות, כך אין הגיון בחיים, שתוכם רצוף אמירת וידוי וכתיבת צוואות בלתי פוסקות, כאילו אין לנו מלאכה אחרת לעשותה בעולם הזה מלבד ההכנה למיתה. בענין זה נשתבשו לצערנו רבים מן הסטוֹאים הראשונים ועד החסידים האחרונים, שיצאו והורו שאין החיים אלא מכינה למיתה ואין העולם הזה אלא פרוזדור לטרקלין ונשמה זו שניתנה לנו לא באה אלא בשביל ללוות את הגוף הכושל לעפרו לשמש שם מאכל לרימה ותולעה. תוהה אני אם יש שכל לומר שהאדם ביקר, איש⁻חמודות זה, נצטווה להיוולד ולהתגלגל בעולם התחתון כך וכך שנים, לראות חיים במעט טובה וברוב צער, רק על מנת כך שתהיה לעתיד לבוא סעודה שמנה לתולעים. אדם לעמל יוּלד. אך מסתמא יש טעם לעמל זה. לחיינו יש טעם, אם כי כמוס הוא מאתנו. יתכן שצדקה נעשתה לנו בגניזתו. טוב אור הגנוז שבעתיים מן האור הגלוי. שבעה טעמים וק"ן חנים לטעם כמוס.

מסתבר שיש סמיכוּת בין התשובה למיתה. זכרון יום המוות מעורר לפעמים את הלב לתשובה וחרטה על מעשים רעים. אבל מן החכמה לעשות ריווח בין הדבקים האלה. כשם שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, כך תשובה התלויה בדבר אינה תשובה. רק תשובה לשמה, היינו, לשמה של היטהרוּת הלב, לשמו של הטוב, כלומר, לשמם של החיים שיסודם טוב, מחוללת תמורה בנפש ומכבסת קצת כתמים שבה. אולם תשובה וחרטה, הנזונות מזכרון המוות, אינן תשובה מאהבה אלא מיראה. כל דבר היוצא ממקור הפחד סורו רע. הוא עשוי לזעזע ולא לרפא.

ראוי לנו לכוון את פנינו למזרח ולא למערב, לזריחה ולא לשקיעה, לאמונה ולא לכפירה, לשמחה ולא ליגון, לנועם ולא לחובלים, להר הברכה ולא להר הקללה. די לנו שהמוות מציץ אלינו מן החרכים. אין כל צורך לקרקר קירות ולהרים פרגודים, החוצצים בינינו ובין מלכוּת השאוֹל. בדומה לאביוֹנים העומדים בשערי בית העלמין ומקשקשים בקופסאות “צדקה תציל ממוות”, כך מצויים המצלצלים בלי הרף בפעמונו של מלאך המוות, כדי להצילנו מ… מן החיים, כנראה. עומדים הם על המשמר שלא ניכשל חלילה בהיסח הדעת מסוף כל אדם. רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. ובדין אמר. התשובה לשם תיקון החיים אף היא סם⁻חיים. באו והוסיפו: הואיל ואינך יודע יום מותך אתה צריך לעשות תשובה בכל יום, ולא עוד אלא בכל שעה ורגע, כי אם לא עכשיו אימתי. תשובה מתוך ישוב הדעת, תשובה בשובה ונחת, מתוך חשבון הנפש, היא כלי מחזיק ברכה, אבל תשובה מתוך בהלה ופחד, ללא צלילוּת הדעת, כי אם בטירוף הדעת, בפיזור ובמרוצה, תחת שוטו של מלאך המוות, קלקול יש בה ולא תיקון. העולם נהפך לבית⁻עלמין, החיים נעשים נהמא דכיסופא והאדם שוב אינו עוד אזרח בארץ, איש חי ורב⁻פעלים, אלא שכיב מרע כל ימיו.

המוות אינו יועץ טוב.

ד.    🔗

אילו שומעים לי היו מוציאים משימוש הלשון את שני צמדי⁻המלים חיי⁻שעה וחיי⁻עולם. חלוקה זו אינה נראית לי. היא גורמת לנו הפסדים מכמה וכמה בחינות. מה משמע חיי⁻שעה? עלבון היא לשעה לומר עליה שהיא רק שעה. כל שעה היא עולם. אם חיינו עלי אדמות אינם אלא חיי⁻שעה, אף חיי⁻שעה אינם. לעולם יש רק חיי⁻עולם ואין כלל חיי⁻שעה. ואם חיי⁻עולם הם כאותו מעין הנובע וכנהר שאין לו סוף המתפשט והולך ושוטף ומשטיף שטחים לאין שיעור, היכן יש עוד ריווח לחיי⁻שעה? הנצח תופס הכל: את השטח, את העומק ואת הרום. בשטר⁻מכירה של בית אומר המוכר לקונה אני מוכר לך את כל הבית הזה מתהום האדמה ועד רום הרקיע. אין שום ביניים ואין שכנגד. כל רגע חותמו נצח. ואם הנצח פורץ ועובר את כל הגבולין אי כאן מקום לחדלון, לכליון, למוות? בדקתי ולא מצאתי תפוסת⁻מקום למוות בכל ארצות החיים. מי שנתן לנו חיים נתן אותם לנו במלואם מראשית ועד אחרית, מאז ועד עתה ועד סוף כל הדורות. כל מי שרגלו דרכה ארבע אמות בעולם קנה לו חזקה על כל העולם. המלה עולם יש לה גם הוראה של לעולם, היינו לעולם ועד. אף בכלל החיים יש ים הזורם לעדי⁻עד. מי שטבע את המטבע חיי⁻שעה מיעט את הדמות וצמצם את האור. מה רבותא היא שעולמנו נעשה עמק הבכא והאדם אָבל מברייתו? אם באמת אין לנו בעולם הזה אלא חיי⁻שעה בדין הוא שנתהלך אבלים תמיד. אם בני⁻תמותה אנו כבר שבקנו חיים, שכן כל העומד ומצפה לדבר כבר נהפך לחלק מהדבר או שהדבר נהפך לחלק מעצמותו. אם מוות בסיר⁻חיינו הרי כל שיחנו ושיגנו הם מעין אמירת קדיש על עצמנו.

ואם ישאלך המקשן או הלגלגן: הכיצד אתה כופר בעיקר המוות ומצודתו פרושה על כל החיים? או שמא אין אדמתנו זרועה חללים ואין אנו דורכים כל ימינו על החללים? אף אתה אמור לו: אין אני כופר כלל במוות, אלא איני מאמין באין שבמוות. אין אין. הכל הוא יש. החיים הם יש נראה והמוות יש בלתי נראה. החיים הם מציאות מסוג אחד. המוות מציאות מסוג שני. לכן אנו אומרים שהאדם רואה חיים ואיננו אומרים שהוא רואה מוות. החיים הם טוב; טוב מאוד זה המוות. החיים הם אור המתוק לעיניים. המוות אור מתוק שבעתיים, אך לא לעיניים. מאידך גיסא, כלום כל החמודות שבחיים הם דבר שבעין? גם בחיים מרובה שאינו⁻בעין מן הבעין. חלומות, כיסופים, זכרונות, געגועים, מחשבות, רגשות, אהבות, כן, אהבות, הם דברים גלויים ומוחשיים? הרבה מן הטוב הוא בגדר טמיר ונעלם. יש רגע הצופן בחובו זמן רב. לא העצם עיקר. כי אם הבחינה שבה משיגים אותו. רגע בחינת נצח אינו עוד רגע קטן.

אפשר לחיות את החיים בחינת המוות ואפשר להסתכל במוות באספקלרית החיים, מבחינת חיי⁻עולמים.

ה.    🔗

המוות הוא סוף קיומנו המושג לנו בחושינו שבעין וראשית⁻קיומנו, שלתכלית השגתו מזומנים לנו מסתמא חושים אחרים. וכי מי שבראנו בצלמנו זה ובחושינו אלה אינו יכול לעשותנו לבריה אחרת? מן הגזם יצא פרפר. פעם ראה יחזקאל שדמות פני החיה פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר. בפעם אחרת נאמר שנגלה לו פני כרוב במקום פני שור. סתירה זו מתרצים חכמי האגדה בכך שלא נחה דעתו של הנביא מפני השור, התפלל עליו ונעשה כרוב. אפשר יש מי המתפלל על אדם תחתון, שבבוא יומו יתגלגל לאדם עילאה, שאין אדם תחתון מסוגל כלל להשיג את דרכיו ואת מחשבותיו, לא את טבע מציאותו ולא את דרכי חזיונו. נאמין באפשרות הגלגול הזה. הרי בלי אמונה איזו שהיא אי אפשר כלל. אבל תחת להאמין במוות מוטב שנאמין בהישארות הנפש ובתקומה לחיים חדשים, הנעלים מהשגתנו. האמונה, כידיעה, היא ענין שברצון. אין אדם יודע אלא אם כן הוא רוצה לדעת. אבל צריך לרצות את הרצון. מי שאינו רוצה ברצון אינו יכול כלל לרצות. מכאן שאף הרצון הוא מאמץ. בשביל לעוף צריך להפעיל את הכנפיים, כשם שצריך להתניע את הרגליים ללכת ואת הידיים למשש. האמונה היא פרי עמלנו. וכלום לא כדאי לעמול על ההתפשטות וההתרחבות מעבר לגבול חוג⁻חיינו הצר?

כדאי לחיות שטחי⁻זמן גדולים ונרחבים. נחיה אותם בדמיוננו, בחשקנו, בחזוננו, בעוצם כיסופינו – ויימצאו לנו. חיי⁻עולם ניתנים על ידי אהבת⁻עולם, אהבה רבה. שמינית שבשמינית מטעם חיי עולם הבא ניתנת לנו לפעמים בחלומנו. נקרעת רקמת הזמן בדומה לכר שמתחת לראשנו הנקרע ונוצות הנצח עפות מתוכו. אשרי מי שראה את אליהו הנביא של הנצח בחלום⁻שנתו, שנתן לו שלום והחזיר לו שלום. טועמי החלום ההוא חיי⁻נצח זכו. החלומות לא שווא ידברו. בחלומות אף המתים יחיו לפנינו.

מכאן תשובה למקשים לשאול: כלום היה פעם מעשה, שאחד מעולם האמת בא אל פלוני מן החיים לגלות לו סוד מן ה"חדר", שיש חיים לאחר החיים? כן, מעשים רבים היו במתים שבאו לפקוד את החיים בשנתם ושוחחו עמהם כדבר איש אל רעהו. כל מה שיש בחלום צפון מסתמא גם בהקיץ. תאמר: איני מאמין בחלומות, כי אין בהם ממש. אל תאמר כך, לפי שבתוך⁻תוכך אינך חושב כך. על כרחנו אנו חולמים ועל כרחנו הננו נוהים אחרי החלומות. אין אדם המבטלם ביטול גמור. הכל הוא חלום ומן החלום הכל. אם אין החלום לנו מה יש לנו? אנו הצאן והחלומות המרעה. מן החלומות אנו נזונים ובהם מרווים צמאוננו. הכל הוא חלום: האהבה, האמת, הצדק, השוויון, התקווה, חזון מלכות שדי, נחת מבנים ובני⁻בנים. כל יצירה חדשה אינה מעשירה את העולם אלא בחלום חדש. ואם תאמר בתוקף⁻דעה שהחיים אחרי המוות הם חלום, במה תערער דעת יש אומרים, שאף החיים לפני המוות אינם אלא חלום? על כרחך אתה אומר: אנו חיים לפי שהננו מאמינים שאנו חיים. האמונה בחיים היא מקור החיים. מקור נוסף לחיים היא האמונה שאין מוות. אל תאמין במותך.

ו.    🔗

כלום יכול העולם להתקיים בלעדי? יכול. ובכן יהיה זמן שהעולם יהיה ואני לא אהיה. אבל זה לא יהיה עוד העולם של עכשו. העולם הקיים בשעה שאני כותב שורות אלו לא יהיה עוד. ההוא יהיה אין⁻בו⁻אני. יהיה אחר. נמצא שכל זמן שהעולם הזה קיים אף אני חי וקיים. הווה אומר: אני עולם! כשאני לא אהיה אף העולם לא יהיה עוד. הרי שאין העולם יכול להתקיים בלעדי. וזו היא נקודה חשובה, מכרעת.

כך היה המעשה, פעם היה עולם, שאף אני הייתי שתול בתוכו והוא היה נטוע בקרבי. ברור? איש לא יוכל להכחיש זאת. שום כוח שבעולם לא יוכל לעולם ועד לבטל את מציאותי הזמנית למצער. אני דבר מדברי ימי העולם. אני עובדה לעדי⁻עד. פה אני שכנתי. על האדמה הזאת דרכתי. לשמים את ראשי נשאתי. בזהרי השמש טבלתי. במו אזני לשירת הציפרים הקשבתי; רוחות בשפתי נשקתי; בין עצי היער רקדתי, פרחים קטפתי, פרי כל עץ למינהו טעמתי, כל ניר נאה אהבתי, בחברת אדם דבקתי ואת העולם אהבתי באהבת עולם. אני ועולם נהיינו לאחדים ועד עולם לא תתפרד עוד חבילתנו. אשי תעשן כאן לנצח וגחלתי לא תדעך. וכשם שאני הייתי עולם, כך העולם היה אני. כל השדות, ההרים, העמקים, הנחלים, המעינות, הימים, הנופים והמנגינות היו שלי ואני שלהם. הכל היה אני ואני הכל. חלק הייתי? ובכן, הייתי הכל. ולפי שהייתי פעם הריני לתמיד. שעה הייתי והיא לעולם ועד. אחטא לאמת באמרי כי חיי היו רק חיי⁻שעה או כי חיי היו צרורים בצרור המוות וכי שיוויתי את המוות לנגדי תמיד. לא, כי את החיים שיוויתי לנגדי תמיד. ידעתי שאני אמות – ומה בכך? את המוות ידעתי. ואת החיים הרגשתי. מפני המוות באוולתי פחדתי, אבל את החיים אהבתי. אינה דומה עבודה מיראה לעבודה מאהבה, כשם שאינה דומה ידיעה להרגשה. וההרגשה שלי לוחשת לי, שכשם שהייתי כך אהיה, אהיה כאשר ובאשר אהיה. לא אמות כי אחיה. החיים אינם מתים. הם נובעים, מפכים, זורמים ומשתפכים, אבל אינם יורדים לטמיון, אינם כלים. הם הולכים להיכן שהולכים ואינם מתים. האש אינה נעשית מים, וכך אין החיים נעשים מוות. ואם אין החיים מתים, מי מת, מה מת, היכן כאן מקום למיתה?

ממה נפשך, או שהכל אינו אלא משל, בין החיות ובין החדול, או שיש גם נמשל, והוא טעם כמוס, טעם מתוק, טעם מחיה נפש, לכל, גם לפטירה המדומה, שהעיניים זולגות עליה דמעות על שום שהלב שנתחלחל למראה פג ונטמטם ואינו חש ומרגיש באש החיים אשר תוקד תמיד בקרבו. אין דמעות מכבות אש, אלא פורשות עליה צעיף של אפר.