(פעילות ציונית במחתרת בליטא הסובייטית 1940–1941)

מוקדש למורי ורבי מאיר ק. “אליועני", שמאז תש”א, עת

השתלטו הסובייטים על ליטא – כמובא להלן במאמרי – חי

כגולה בארץ גזירה, אך זכה להקים דורות של תלמידים,

אשר גם בעתות מבחן ושואה נשארו – כדרכו – נאמנים

וקנאים למורשת הלאום והשפה העברית.

מקדמא דנא היתה יהדות ליטא ידועה בזיקתה לארץ־ישראל ובפעילות מעשית למענה. זיקה זו באה לידי בטוי, בין היתר, בעליה של קבוצות ויחידים, החל מעליית החסידים במחצית השניה של המאה ה־18, המתנגדים וה”פרושים" בראשית המאה ה־19 ועד עצם היום הזה. יהודי ליטא עמדו בראש מפיצי רעיון ישוב א”י ומחוללי תנועת “חיבת ציון” בשנות ה־80 של המאה ה־19 ובאותה עת הלכו ורבו בערי ליטא ובעיירותיה אגודות “חובבי־ציון”.² לאחר הקונגרס הציוני הראשון הצטרפו יהודים רבים בליטא לאגודות הציוניות,³ שהתרכזו בעיקר בפעילות תרבותית וחינוכית וכן גם בגיוס מועמדים לעליה ואמצעים לחזוק ההתישבות בארץ ישראל. אולם “חובבי ציון” לא היו הגוף היחיד שפעל בקרב הצבור היהודי – ובנוסף לרדיפות והגבלות שבאו עליהם מצד המימשל הצארי – עמדו הציונים החילוניים והדתיים כאחד בלחץ אידיאולוגי כבד מצד ה”בונד" מחד והדתיים הקיצוניים (“הלשכה השחורה”) מאידך.

תנאים נאותים לפעילות ציונית מקיפה ומגוונת נוצרו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם הקמתה של ליטא העצמאית. אמנם, עקב השתלטותה של פולין שכנתה על וילנה והאיזור – שטחים בעלי אוכלוסיה יהודית צפופה – מנתה עתה יהדות ליטא כ־155,000 נפש בלבד, (7.5% מכלל התושבים), אולם למיעוט היהודי נודעה חשיבות מרובה במדינה הצעירה, במיוחד במישור הפוליטי והכלכלי. אי לכך כיהנו אישים יהודים ידועים (בעיקר מהמחנה הציוני הכללי) כשרים בממשלות הראשונות של ליטא העצמאית. למיעוט היהודי הוענקה אוטונומיה רחבה לניהול תרבותו הלאומית.

אוטונומיה זו זכתה להישגים במישורים רבים בקרב יהדות ליטא. בראש ובראשונה יש להזכיר את מערכת החינוך הלאומית הרחבה שהוקמה אז ואשר הקיפה כ־97% מכלל הילדים היהודים.⁴ מערכת זו החזיקה מעמד ללא שינויים ניכרים במשך 20 שנות קיומה של ליטא העצמאית. מתוך 13,856 תלמידים שלמדו בשנת 1937 ב־107 בתיה”ס היהודיים העממיים, למדו 9,699 בבתי ספר עבריים־ציוניים של רשת “תרבות”, ואשר ביחד עם תלמידי בתיה”ס הדתיים של רשת “יבנה” היוו כ־85% מן התלמידים ואילו 15% למדו בבתיה”ס היידישאיים. הרכב דומה היה גם בבתי הספר התיכוניים הפרטיים של היהודים: מתוך 14 בתי”ס תיכוניים 11 היו עבריים.

גימנסיות אלו העמידו במשך כ־20 שנות קיומן כ־6,000 בוגרים, מהם עלו לארץ ישראל כ־1,500. מתוך 30 גני־ילדים יהודיים שהיו בליטא בשנת 1934 – 24 היו עבריים. במוסדות החינוך הללו ובשורה של מוסדות תרבות אחרים, כגון הסטודיו העברית, הספריה ע”ש א. מאפו, וכן בחלק ניכר של ארגוני הספורט, תנועות נוער ואגודות הסטודנטים – היתה שלטת השפה העברית ובהן שימשה העברית גם לשון הפיקוד, ההדרכה והנהלת הענינים. כמו כן הופיעו בעברית שורה ארוכה של פירסומים כלליים ומפלגתיים והתנהל בה חלק ניכר של פעולות הכינוסים, המחנות, האסיפות והאירועים האחרים. השפה העברית נשמעה תכופות בחוצות הערים והעיירות וכן השתמשו בה כשפת דיבור יום יומית במספר לא מועט של משפחות בקובנה ובערי השדה.⁵ אכן לא בכדי ציין ח.נ. ביאליק באחד מביקוריו בקובנה, ש”אם וילנה ידועה כירושלים דליטא, הרי ליטא כולה היא ארץ־ישראל דגלותא".⁶

התוצאות המזהירות הללו בתחום החינוכי והתרבותי הושגו, במידה רבה, אם לא מכרעת, הודות לתנועה הציונית בליטא, שהיתה גורם פעיל ומרכזי בציבור היהודי, החל מהמאבק לאוטונומיה⁷ בשנות ה־20 הראשונות ועד למאמציה בקליטת פליטי המלחמה היהודים מפולין בשלהי שנת 1939. מראשית התארגנותה הציבורית של יהדות ליטא במסגרת המוסדות האוטונומיים בראשית שנות ה־20 היוו הציונים לגווניהם את המחנה הגדול ביותר בקרב יהדות ליטא. בועידה השניה של הקהילות שנערכה בקובנה בפברואר 1920, נבחרו למוסד הביצועי העליון של יהדות ליטא (שנקרא אז “ועד הארץ”) 40 איש, שמבחינה מפלגתית־פוליטית התחלקו כדלקמן:⁸ "אחדות” (אנשי אגודת ישראל ודתיים אחרים) 16 איש, “מזרחי” 4, “ציונים כלליים” 7, "צעירי ציון” 11 “פאָלקספארטיי” (יידישיסטים) – 2, 

מידת הייצוג הבולטת של סיעות ציוניות בדוגמא שלפנינו אינה מקרית, תופעה זו נמשכה בציבור היהודי גם בשנות ה־20 המאוחרות ובשנות ה־30. כך למשל השתייכו רוב הסטודנטים לתנועה הציונית על כל גווניה, לעומת היידישיסטים והקומוניסטים שהיו מיעוט קטן ביותר; על תופעה זו⁹ ניתן לעמוד מתוצאות הבחירות לנציגות הסטודנטים הכללית באוניברסיטה של קובנה ב־1931: מתוך מספר כולל של 32 נציגים נבחרו 10 יהודים: 9 מרשימות הציוניות־לאומיות ו־1 מהרשימה הקומוניסטית. ההרכב המפלגתי של ההתאחדות הכללית של הסטודנטים היהודים בשנה”ל 1931/2 היה: “על המשמר” (אגודה תרבותית ציונית) 70 איש,”התאחדות הסטודנטים צ.ס." (ציונים סוציאליסטים) 80, ביתריה (קורפורציה לאומית) 80, “ירדניה” (קורפורציה רביזיוניסטית מפלג גרוסמן) 40, “אל על” (קורפורציה רביזיוניסטית) 20, “הרצליה” (קורפורציה ציונית כללית) 30, “מוריה” (דתיים) 30, “אוּרוֹרא" (קומוניסטים) 50, “בר גיורא” (בוגרי בתי”ס לא יהודיים) 15, “אוניטאַס פמינארוס” (קורפורציה של סטודנטיות בלתי מפלגתיות) 20; מתוך 465 חברי ההתאחדות היוו, איפוא, הסטודנטים הציוניים לפחות 350 איש, הקומוניסטים 50, ואחרים 65.

באותה שנה, 1931, היו בתנועות הנוער הציוניות על כל גווניהן, קרוב ל־9,000 חברים,¹⁰ והם השתייכו למסגרות הבאות: השומר הצעיר, בית”ר, השומר הצעיר–נצ”ח (נוער צופי חלוצי), מכבי, החלוץ הצעיר, גורדוניה, והנוער הציוני. בעקבות הפילוג בתנועה הרביזיוניסטית ופרישת הפלג של מאיר גרוסמן (מפלגת המדינה היהודית) קמה בליטא תנועת נוער נוספת בשם “בר”ק" (ברית קנאים.)¹¹ כן היו פעילים בשנות ה־30 תנועת הנוער הדתית “בני עקיבא”, ארגון הספורט “הפועל” ועוד. בתוך מחנה הציוני בליטא הלך וגדל בשנות ה-30 משקלה של תנועת העבודה שכללה בתוכה את צ.ס. (ציונים סוציאליסטים) וצעירי ציון – התאחדות, תנועות הנוער השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, נצ”ח וגורדוניה וכן את רוב קיבוצי ההכשרה. המחנה השני בגדלו (לפחות עד הפילוג ב־1933) היה הרביזיוניסטי ובמרכזו “ברית הצה”ר” וכן בית”ר, “ברית החיל” ועוד.¹² על יחסי הכוחות בין המפלגות הציוניות ב־1931 ניתן לעמוד על פי הרכב הוועדה הארצישראלית: צ.ס. – 4 נציגים, צעירי־ציון־התאחדות – 1, ההסתדרויות החלוציות – 1, הצה”ר – 4, ציונים כלליים – 3, המזרחי – 1. רובן של התנועות הללו וכן תנועת “החלוץ” הקימו קיבוצים, אם במסגרת “החלוץ” או בנפרד, – בהם קיבלו בוגרי התנועות הכשרה מעשית לקראת עלייתם לארץ־ישראל.¹³

בבחירות לקונגרס הציוני הי”ח, שנערכו בליטא ב־1935, השתתף מספר שיא של בוחרים. 44,845 קולות כשרים נמנו ואושרו ע”י בית הדין של הקונגרס. הקולות נחלקו כדלקמן: אגף העבודה – 25,915 קולות. מזרחי ותורה ועבודה – 6,000, מפלגת המדינה היהודית – 5,332, ציונים כלליים ב’ – 4,633, ציונים כלליים א’ (מתקדמים) – 2,565. באותו זמן הופיעו בליטא מטעם המחנה הציוני היומונים: “די אידישע שטימע” מטעם הציונים הכלליים, “דאָס וואָרט”, מטעם אגף העבודה, ו”דער מאָמענט" מטעם המחנה הרביזיוניסטי: המפלגות ותנועות הנוער פירסמו גם שורה של כתבי־עת שונים בעברית וביידיש. בין היתר השתקף בפירסומים אלו הפולמוס החריף ואף המריבות והמדנים ששררו בין המפלגות וגם בתוכן. מזמן לזמן ארעו התנגשויות בין התנועות היריבות גם ברחוב. אם כי התנועה הציונית נסבלה ע”י המשטר החצי־פאשיסטי ששלט בליטא והארגונים הציונים הורשו לפעול, לא נמנעו השלטונות מלהציק לתנועות ולמפלגות הסוציאליסטיות על רקע חשדנותם היתרה לקשר אפשרי בינם לבין המפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית. בגלל היחס הזה נאלצו לא פעם הארגונים והתנועות הללו להופיע בשמות אחרים. כך למשל היה השם הרשמי של “השומר הצעיר” – “שומריה”, מפלגת¹⁴ צ.ס. נקראה “האגודה ע”ש סירקין” וכו'.

מאז נאלצה ליטא, ב־1938, לוותר לגרמניה הנאצית על נמל ממל, גברה במידה מוחשית התעמולה האנטי־יהודית מצד הלאומנים הליטאים המתוסכלים וכן מצד חוגי הסוחרים ובעלי המלאכה. התנפלויות על יהודים ארעו גם בין כתלי האוניברסיטה. מצב זה וכן הנסיגה הכלכלית הממושכת, שנתנה אותותיה בתקופה זו במיוחד בסקטור היהודי, גרמו, בין השאר, להתעצמות ניכרת של חוגי השמאל הקיצוני ברחוב היהודי,¹⁵ שהצליחו בראשותו של המורה ג. זימאן, לפלג את ציבור הסופרים היהודים ולהשלים את השתלטותם על היומון “פאָלקסבּלאַט” (בטאונם של היידישיסטים־הפאָלקיסטים) ובמידה מסויימת גם על מוסדות תרבות, מיסודם של ארגונים כמו “ליבהאבער פון וויסן” ואחרים. מאידך נראו באותה עת סימנים בולטים לירידת מימדיה של התנועה הציונית. כך, למשל, ירד מספר רוכשי השקל הציוני ב־1938/9 ל־25,511 לעומת 50,830 ב־1934/5. שפל ניכר פקד את קיבוצי ההכשרה ונותרו בהם כ־180 חלוצים בלבד. מגמה זו לא פסחה גם על תנועות הנוער הציוניות. הגדולה שבהן – השומר הצעיר, ירדה מ־4,500 חברים בשנות השלושים הראשונות עד 1,500 חבר.¹⁶ ב־1939/40 חלה אמנם בתנועה זו התפתחות מעודדת מבחינה כמותית ופעולתית (בעיקר ע”י תוספת ניכרת מקרב הנוער הלומד), אך היא עדיין המשיכה לסבול מהמשברים שפקדוה ביתר־שאת עקב סטיות שמאלניות בקרב מיטב חבריה.¹⁷ גם בתנועות ציוניות אחרות כמו נצ”ח (נוער צופי חלוצי) “החלוץ הצעיר” ו”מכבי הצעיר" התגלו מדי פעם בפעם חברי “קומסומול” (תנועת נוער קומוניסטי) מוסווים, אך במדה חלשה יותר מאשר ב”השומר הצעיר".

בתוך המחנה הציוני עצמו חל קיטוב משמעותי בין ה”שמאל" (המפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות, תנועת השומר הצעיר ועוד) שהתגבש כ”גוש של הליגה למען ארץ־ישראל העובדת" לבין “הימין” (ציונים כלליים ב’, המזרחי ומפלגת המדינה היהודית) – שהתגבש כ”גוש לאומי". בקרב חוגים רביזיוניסטים ואירגוניהם העיקריים (הצה”ר, ברית החייל, ובמיוחד בכל הדרגים של תנועת בית”ר שהקיפה אז למעלה מ־2000 חברים), הלכה וגדלה ההשפעה האקטיביסטית והזיקה ל”ארגון הצבאי הלאומי" בארץ־ישראל. בפיקודו של שליח הארגון נערך ב־1939 קורס מיוחד למפקדים ברמת ראשי קבוצות.¹⁸ במקביל נערכו הכנות אינטנסיביות לעליה בלתי ליגאלית לארץ־ישראל דרך פולין ולאחר כיבושה של זו – בדרכים אחרות. כן עסקו פעילי בית”ר אחדים ברכישת נשק לשם ציוד העולים הפוטנציאליים ולמטרת אימונים.¹⁹

ב־1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה ופולין השכנה הובסה תוך שבועות מעטים. בין יתר השטחים המזרחיים של פולין שעליהם השתלטה אז ברה”מ נכלל גם איזור וילנה הסמוך לליטא ותמורת בסיסים צבאיים בליטא ניאותו הסובייטים למסור את העיר וילנה וסביבתה לידי הליטאים. אולם עד שהדבר מומש הלכה למעשה שלטו הסובייטים בעיר במשך כ־6 שבועות והספיקו לאסור ולהגלות שורה של אישי ציבור ומנהיגי מפלגות בעיקר ממחנה ה”בונד" וגם מספר פעילים ציונים כגון אהרון צינצנאטוס מ”צ.ס.–התאחדות" ואחרים. שיבושים רציניים, אם לא הקפאה מוחלטת, חלה במרביתן של המסגרות הציבוריות הפוליטיות המגווונות שוילנה התברכה בהן במיוחד.

להלכה לא הפסיקו השלטונות הסובייטים את פעילותן, אלא התעמקו בבדיקה מקיפה של כל אחת מהן. “הקומיסר המטפל בעניני חברה בעיר וילנה – מסופר בעדות שנרשמה שבועיים לאחר בוא הצבא האדום²⁰ – אמר לכל נציגי ההסתדרויות אשר התפקדו אצלו, שבינתיים הם יכולים להמשיך בפעולתם. לא היתה להם כל אפשרות לעמוד על טיבה של כל הסתדרות לחוד. הם עדיין לא למדו להבדיל בין האיגוד למלחמה בשחפת לבין “השומר הצעיר”. באותו הקשר מסופר גם ש”לפני יומיים סגרו את מעון ההסתדרות הציונית בוילנה. ומתברר שעשו זאת בלי שום פקודה מהשלטונות. המעון נפתח שוב ומחכה כנראה ליום הדין". ראויה לציון העובדה שקבוצת כדורגל ממינסק, פנתה להנהלת קבוצת הכדורגל של “מכבי” בוילנה בדבר עריכת תחרות ביניהן.²¹

פעילות ערה יחסית בחיי תנועות פוליטיות אחדות התפתחה באותם ימים במידה רבה הודות לפעילים מרכזיים מוארשה וממקומות אחרים שהיוו כאן תגבורת אידיאולוגית ניכרת. כך, למשל, התקיימה אז בוילנה אסיפת בוגרי קן “השומר הצעיר” ביוזמתו ובהשתתפותו הפעילה של חבר ההנהגה הראשית של תנועה זו, יוסף שמיר (דיאמאנד), סמוך להגיעו לכאן אחרי שמונה ימי נדודים מוארשה הנצורה. אסיפה זו נקראה “כדי לקבוע עמדה ולשוחח קצת על המצב הנוצר עקב כיבושם של הסובייטים”. להלן כמה מהשאלות העיקריות שהועלו בה: מה יהיה על הקיבוץ היהודי בפולניה? מה יהיה על תנועת “השומר הצעיר”? מצב הישוב היהודי בארץ; הכדאי לשמור על קיומה של התנועה ובאיזו מידה ניתן הדבר? מה צריך לעשות כל בוגר של התנועה ברגעי הכרעה אלו? וכדומה. בסיכום התקבלה העמדה “שצריך לחכות ושצריך להשתדל בכל האמצעים הכשרים או הלא־כשרים, כדי שאנשים יוכלו לעלות ארצה”. הרושם מדברי המשתתפים בדיון זה היה, כפי שרשם משקיף ארצישראלי:²² “עוד לא ברור איך יוכלו הבחורים האלה להגשים את זה. דבר אחד ברור – שהמהפכה לא ניתקה אותם מחלום נעוריהם: תקומת העם היהודי בארצו הנבחרת”. אף כי לא הופסק קיומם של אירגונים ציבוריים ואפילו מדיניים־חינוכיים, גברו החששות בקרב חבריהם, עד כדי צמצום הפעילות למינימום, או ירידה למחתרת.

כבר בסוף ספטמבר החלו להגיע לכאן, במספרים גדלים והולכים, פליטים מכל חלקי פולין, לרבות האזורים המזרחיים. נהירתם גברה בעיקר לאחר הידיעה שוילנה עומדת לעבור לשלטון ליטאי. שכן הגבול עם רומניה נסגר למעשה והסיכוי היחידי להיחלץ מפולין הכבושה היה דרך וילנה, משמע – דרך ליטא הנייטראלית; מכאן – סברו, ובצדק – גם יקל עליהם לצאת לכל קצווי עולם. בין הפליטים הראשונים שהגיעו לוילנה במאורגן, בלטו קבוצות של תנועות נוער חלוציות וקיבוצי הכשרה מכל קצווי פולין, שהחלטתם נחושה – לצאת מכאן, בכל הדרכים האפשריות, לארץ ישראל. כבסיס ראשון לקליטתם בעיר שימשו קיבוצי ההכשרה המקומיים, כמו “שחריה” ברחוב סוּבוֹץ’ 37, ואחרים. עד העברת וילנה לליטא, הספיקו להתרכז בה כ־400 חלוצים²³ מתנועות השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני, החלוץ המזרחי ואחרות. באותו זמן הגיעו מספר מנהיגים ציוניים מרכזיים, כמו ד”ר משה קליינבוים (סנה) מהציונים הכלליים, זרח וארהאפטיג מהפועל המזרחי ואחרים.²⁴ תוך חודשים אחדים התרכזו בוילנה כ־15,000 פליטים יהודים וביניהם כ־2,000 חלוצים, שבאו מאורגנים במסגרת קיבוצי ההכשרה שלהם.²⁵ בתחילה הצטופפו רובם ככולם בתנאי מחסור קשים במספר ריכוזים בעיר וילנה וסביבתה. לימים הועברו כ־600 מהם, בלחץ השלטונות, לערי השדה הבאים: שאבלי, מאריאמפול, פוניבאֶז', קיידאן, בירז', טאַווריג וכן לאחוזות וחוות חקלאיות. היסודות הצעירים והמאורגנים שבתוכם על מנהיגותם נקלטו והשתלבו מהר בארגונים הזהים והמקבילים וכן במפלגות האחיות המקומיות שבמקומות פזוריהם. הפליטים מצידם הוכיחו גם הם כוח ארגוני וגמישות, ועקביות רבה בחתירתם לצאת את ליטא במהירות האפשרית לארץ־ישראל, לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים. הודות ליחס האוהד של שלטונות ליטא וניצול הקוניוקטורה הפוליטית הבלתי ברורה, ותוך מגעים עם גורמים שונים בחו”ל וכן עם קונסוליות בקובנה כולל הקונסוליה הסובייטית, הצליחו המוסדות והפעילים המקומיים – בתחבולות שונות – ובעזרת המימון הנדיב של הג’וינט, היא”ס ואחרים לפרוץ נתיבי יציאה לאלפי פליטים.

המגע הבלתי אמצעי עם ציבור מגוון ובעל רמה זה, של זרם הבאים מפולין, גרם ליהדות ליטא בכלל ולפעילי המפלגות והתנועות בפרט – מלבד חוויה תרבותית וחברתית – גם לזעזוע מסויים, שהוציאם משאננותם היחסית והגביר את עירנותם ואת חרדתם. בין השאר, החל להסתמן בין היהודים המקומיים תהליך מוגבר של נסיונות לעלות, תהליך שנפסק באיבו עם כניסת הצבא האדום. לקראת צירוף חבל וילנה בו היו מרוכזים אז כ־100,000²⁶ יהודים התעוררה תקווה סבירה, שהממשלה הליטאית תיאלץ שוב להתחשב יותר במיעוט היהודי כיסוד יציב ונאמן, ועל ידי כך ישופר מצבו הפוליטי והבטחוני, שבסוף שנות השלושים התערער, כאמור, במידה ניכרת. אולם עם כניסת הליטאים לוילנה נערכו שם פרעות דמים ביהודים.²⁷ נוכח הסכנה לפרעות נוספות גם במקומות אחרים התכנסו בקובנה נציגי ארגונים ציוניים ואחרים לדון בהקמת “הגנה עצמית” והוכנה תכנית מפורטת, שכללה משמרות קבועים,²⁸ מערכת קשר ונשק (אקדחים). בציבור היהודי הלכה וגברה הציפיה לשינוים פוליטיים מרחיקי לכת, שישחררום ממועקת הסכנה המוחשית הנשקפת להם באם המצב הנוכחי, הבלתי יציב יימשך. יחד עם זאת היה בשינויים צפויים אלה כדי להחריד יסודות מסויימים באוכלוסיה היהודית שהיו מזוהים עם המשטר בליטא וכן עסקני ציבור ופעילים מפלגתיים המוכרים ברבים. במיוחד גברו החששות בין המנהיגים הציוניים המרכזיים, שכן הללו ראו את עצמם כמועדים ראשונים לפורענות בכל חלופי משטר.²⁹ במצב מתוח זה ובפחד מפני אפשרות השתלטות סובייטית או נאצית על ליטא, פשטו ב־15 ביוני 1940 יחידות חי”ר ושריון של הצבא האדום על ארץ זו, בעקבות אולטימטום סובייטי שהוגש יום קודם לכן לממשלה הליטאית. מנה ובה הוקמה ממשלה עממית שהכריזה מיד על שיחרור אסירים פוליטיים ועל ליגאליזציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15 ביולי נערכו, בהשראת מפלגה זו, הבחירות ל”סיים העממי" שכבר בישיבתו הראשונה הכריז על ליטא כעל רפובליקה במסגרת ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות. הסובייט העליון נעתר לבקשה זו ב־3 לאוגוסט 1940 ומאז הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית לכל דבר, והתקיימה בתור שכזאת קרוב לשנה, עד שנכבשה בידי צבאות גרמניה הנאצית.

 

1. עם כניסת הצבא האדום לליטא: חרדה ותכונה    🔗

חלקים ניכרים בצבור היהודי, היו מודעים לאפשרות של כניסת הצבא האדום לליטא – ולאור הנסיבות הפוליטיות ראו בה את הרע במיעוטו ואף על פי כן גרם מימושה הפתאומי והדראמאטי לתחושת הלם כללית, למבוכה ולחששות. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים אשר עקב רקעם האידיאולוגי והסוציאלי נתונים היו לדאגה מן השינויים האפשריים. בדרך כלל לא באו הדברים לידי ביטוי פומבי, ברם היו גם כאלה שהביעו דעתם בקול רם, וכאותו רופא ידוע בקובנה שצפה מחלון ביתו ביחד עם שני חבריו ממרכז הציונים המדיניים על הטאנקים הסובייטים ואמר: "יהדות ליטא תיחרב… נגזרה כלייה על התרבות העברית… בעוד שנה נימצא שלשתנו בבתי־כלא סובייטיים.³⁰ “מאירק” מפעילי הציונים הכלליים ב’ ומורה בגמנסיון העברי בקובנה השיח לבו בפני תלמידיו “בקול חנוק ובעיניים דומעות באמרו שהנה מתחילה עכשיו תקופה קשה ליהודים בכלל ולציונים בפרט וכי היה מעדיף שיבואו הגרמנים שהורגים את הגוף, ולא הרוסים שיהרגו את הנפש”.³¹

באולם האוניברסיטה שבוילנה התקיימה, באותה שבת בה חדרו הסובייטים לליטא, אקדמיה חגיגית שהוקדשה ליובל ה־80 להולדתו של ד”ר הרצל ויובל ה־15 של האוניברסיטה העברית בירושלים. התכנית כללה תכנית אמנותית ונאומים בשפה העברית מפי הרב רובינשטיין, ד”ר י. וויגודסקי, מנחם בגין, ד”ר י. שייב וד”ר ח. נ. שפירא. עם היוודע באולם דבר כניסתו של הצבא האדום לעיר “נתבלבל מאד ד”ר שפירא, לא עצר כוח להאריך בנאומו וכעבור עשר דקות הפסיק”.³² הקהל עוד הספיק לשיר את “התקוה” – “בדבקות ובאהבה ובדמעות” והתפזר מיד. באסיפה השבועית של סניף “בני עקיבא” בקובנה נערך באותה שבת, במקרה או שלא במקרה, דיון על הנושא: “מה מסוכן יותר: הכליה הפיזית שיביאו הגרמנים או הכליה הרוחנית שיביאו עמהם הסובייטים”. חלק גדול של החברים סברו שהסכנה הרוחנית מסוכנת יותר. במהלך אסיפה הודיע אברהם מלמד מראשי התנועה על סגירת הסניף והפסקת הפעילות. צעד זה ודאי שלא אירע במקרה, שכן הכנות מסוימות בכיוון זה נעשו עוד קודם לכן. על כך מספר א. מלמד: “קיימנו שיחה עם מספר בוגרים נאמנים שאנחנו סמכנו עליהם ויחד עמהם עיבדנו רשימה משותפת של הנהגת הקן ושל עוד כמה פעילים למקרה שהרוסים ייכנסו – שנוכל להתארגן בצורה מחתרתית. ואכן מיד לאחר שכולנו התפזרנו, קיימנו מיפגש בביתה של החברה איה קפלן… בפגישה השתתפו 15 חברים וחברות והנחנו את היסודות המחתרתיים”.³³

צעדים מוקדמים ואמצעי זהירות מוחשיים ננקטו בזמנו גם ע”י הפיקוד של “הארגון הצבאי הלאומי” בוילנה, שמנה גונדות אחדות ובהם כ־100 איש, רובם ככולם פליטים מפולין. להלן הסברו של אחד ממפקדיו דאז נתן פרידמן־ילין, לאמר: “ליטא עמדה להיות מסופחת לברית המועצות. ידוע היה לנו שבחור אחד מהעיר לידה, נחום זצפיצקי, שהסתובב בחוגי “די טאט” ותאי הארגון בוארשה, מסר לנ.ק.וו.ד. פרטים מלאים על הארגון ופעולתו. היה ברור שעם כניסת הסובייטים הוא יופיע גם בווילנה. על כן החלטנו לנקוט באמצעי זהירות נוספים: לפזר את הגונדות ולארגנן מחדש לאחר בדיקה קפדנית ויסודית ולאחר הסתכלות בוחנת בהתנהגותו של כל אחד בימי השלטון הסובייטי”.³⁴ גם במחנה של תנועת “החלוץ” על שלוחותיו וסניפיו, לרבות ציבור הפליטים מפולין שכבר התנסה תחת שלטון סובייטי זה מקרוב, היו מודעים במידה מסויימת לאפשרות של השתלטות סובייטית על ליטא ועל המשתמע מכך; על כך מספר אחד מראשי התנועה יהודה דן: “ביום הראשון כשנכנסו הרוסים לטאווריג, רמזה לי מדריכה (בסניף) שהיא כבר יודעת אלה מהחניכים “ישארו נאמנים לתנועה”.³⁵ באותו יום וגם במשך שבוע שלאחר מכן התנהל בריכוז החלוצי הגדול שבוילנה ברחוב סוביץ 17, סמינאר מדריכים מטעם “החלוץ הצעיר–דרור” וזאת בעת שהורים מודאגים ממקומות שונים בליטא חשו לכאן ע”מ לוודא את שלום בניהם ובנותיהם וגם כדי לקחתם הביתה.

ביטוי מוחשי לרחשי לבם של רבים מחברי המחנה החלוצי באותה שבת (15 ביוני 1940) ניתן למצא בדבריו של נתן בליזובסקי (שהיה חבר מרכז “החלוץ” בווארשה וריכז את הפעולה בקיבוצי ההכשרה של חלוצי פולין בליטא) כפי שנמסרו על ידו במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה ב־18 לינואר 1941: “המחנה שלנו היה ביום כניסת הצבא האדום סגור ומסוגר בבית. מעטים מתוכנו הספיק להם הכוח הנפשי לצאת החוצה ולראות בתהלוכת הצבא האדום. לא יום חג היה לנו היום הזה, אלא יום אבל. ידענו שהצבא האדום, הנושא עמו שיחרור לליטא, למעמד הפועלים ולעם הליטאי – מעול הפאשיזם – מביא אתו הרס וכליה לתנועה שלנו, לציונות, לישוב היהודי בליטא על בתי הספר העבריים שלו, שהיו נתמכים ע”י הממשלה, על התרבות העברית, על הציונות. לא יכולנו לשמוח. הבלגנו ושתקנו. היתה ביחסנו לרוסיה אהבה ושנאה כאחת”.³⁶

תחושה אמביוולנטית לגבי כניסת הצבא האדום לליטא איפיינה במיוחד את הנהגת “השומר הצעיר”, דהיינו: “רגש אהדה עמוק והפחד שלא נוכל להתקיים”³⁷ עם זאת לא מנעה הרגשת אהדה זו מלערוך בין החברים המועמדים תכנית להמשך הפעולה והכנות מדוקדקות אחרות לשם אפשרות של פעילות בתנאי מחתרת. לשם כך נבחרו עוד קודם לכן מוסדות מישנה (מרכזיים ומקומיים), חברי התנועה חולקו לתאים מעוטי משתתפים, הוכנו חמרים ומכשירי³⁸ דפוס לתקופה ממושכת וכו'. על הדיונים להכנות אלה שנערכו בהשתתפות שליח התנועה מא”י לוי דרור, מספר מי שהיה אז ראש הקן הקובנאי וחבר ההנהגה הראשית יצחק דקל (וידוקלה), את הדברים הבאים:

"התכוננו לכך, והיתה לנו החלטה והיו לנו הנחיות איך לנסות לפעול במחתרת. אני עוד זוכר שישבנו עם לוי (דרור), לפני שהספיק לעלות. עלי הוטל תפקיד מפורש – לא להיות מעורב, באותה תקופה מיד לאחר הכיבוש, כי היה ברור שיעקבו אחרי. הרכבנו את ההנהגה הצעירה, ישבנו יחד אתם, עיבדנו את שיטת התאים. המקשר אתי היה אייזיק דיסקאנט ז”ל, מתוך ההנהגה הצעירה. היתה לנו החלטה ברורה שהוא יראה אותי רק מספר פעמים, פעם בשבועיים או פעם בחודש, ויספר לי על הנעשה… החלטנו על תאים בני חמישה חברים – משלושה עד חמישה, עם מקשרים; דיברנו גם איך נפעל, קבענו לנו דבר שהוא די קשה לביצוע, אבל היתה הנחייה ברורה בנידון: אין אנחנו מחתרת נגד השלטון. היתה לנו הרגשה (עכשיו זה מצלצל כמשהו שלא מן העולם הזה) – אבל היתה לנו הרגשה מאד חזקה שהוטלה עלינו מעין שליחות היסטורית של גשירת גשר בין עולם המהפכה לבין תנועת השחרור של העם היהודי. לא ידענו איך תיגמר המלחמה… חשבנו, הרי מישהו צריך לעשות זאת, לא תארנו לעצמנו שההתנכרות יכולה להימשך, שעולם המחר לא יבין את הצורך בגאולתו של העם היחיד הנמצא במצב לא נורמלי, ושהם פשוט לא יודעים. אנחנו נספר להם, נדווח להם. על כן, איזו מחתרת יכולה זו להיות. בודאי לא מחתרת אנטי־סובייטית, אבל מחתרת שקודם כל תקיים את התנועה. היות שלא היה לנו ברור איך ייגמרו הדברים, אך לעומת זאת ידענו שיהיו זעזועים גדולים, יקום עולם אחר, בלתי מוכר ובלתי ידוע לנו. רצינו להבטיח בראש וראשונה את הגוף הזה ואת הקבוצות אשר ישארו נאמנים לאותה שליחות”³⁹.

חלק ניכר מבין חברי השומר הצעיר, וכן גם מתנועות אחרות השתתפו בצורה זו או אחרת בעצרות השמחה וההזדהות הרבות שנערכו באותם ימים בהשראת השלטון החדש, הפרו־קומוניסטי. בין הנושאים שחזרו עליהם כמעט בכל עצרות ההמונים היו: הבעת תודה וההזדהות ל”ממשלה העממית" החדשה, לצבא האדום המשחרר ולמיבצר הדמוקרטיה והשלום – ברה"מ, והדרישה להעניק ליגאליזציה למפלגה הקומוניסטית על שלוחותיה ולאגודות המקצועיות שהיו עד עתה מחוץ לחוק. לעומת התייחסותם הפושרת, אם לא המסוייגת, של רוב המפלגות הציוניות לחילופי השלטון, בלט בייחוד גלוי הדעת של פועלי ציון. מפלגה זעירה זו שרוב ימיה נרדפה ע”י המשטר הקודם הציגה עתה את עצמה כמפלגה הקומוניסטית היהודית בליטא. בין היתר נכללה בגילוי הדעת “ברכה לברה”מ על שיחרורה של ליטא כולה, דברי הערכה ותודה על תמיכתה בבירו־בידג’אן והבעת תקוה שברה”מ תתמוך גם בפלשתינא – הבית הלאומי של העם היהודי”. בין החתומים על גילוי דעת זה היה עו”ד גוטמן טרוספוס, יו”ר המפלגה.⁴⁰

תגובתו של המשטר החדש לגלוי הדעת הנ”ל היתה חד־משמעית וחריפה. כפי שניתן להיווכח מהקומוניקאט שפירסם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הליטאית: “פועלי ציון מכריזים על עצמם כמפלגה קומוניסטית יהודית. אנו מצהירים, כי בליטא אינה קיימת מפלגה קומוניסטית יהודית, אלא – אך ורק מפלגה קומוניסטית ליטאית אחת. פועלי ציון אלה הם קבוצה יהודית קטנה, אנטי־מהפכנית ולאומנית, הקשורה אפילו עם הטרוצקיסטים”.⁴¹ להודעה זו, שפורסמה בשורה של עיתונים, צירף הפאָלקסבּלאַט פירוש רחב מאת הקומוניסטי הוותיק י. ש. (יוסל שוחט) שקטעים ממנו מובאים להלן:⁴² “הפעצעקעס” (אנשי פועלי ציון) מופיעים בין הפועלים רק בשעה שהם רואים צורך לנהל תעמולה למען ארץ־ישראל או להתנפל על המפלגה הקומוניסטית. איש לא שמע עליהם בקשר לארגון שביתות או השתתפות בהן, או ליטול חלק במלחמה נגד הפאשיזם הליטאי, נגד משטרו של הרודן סמטונא (…) התנועה המהפכנית בליטא יודעת אל נכון, כי פועלי ציון עמדו בקשרים הדוקים מאוד עם שונאיו הגדולים ביותר של הפרולטריון העולמי והליטאי – עם הטרוצקיסטים⁴³ ובכלל מהווים המה קומץ אפסי ללא שום אחיזה בין הפועלים היהודים. ואילו עתה משליטא שוחררה – יוצאים פועלי ציון מחוריהם ומבטיחים לנצל את החירות למען הפצת רעיונותיהם… בדבר הפתרון היחידי של שאלת היהודים בנוסח הידוע… בהבינם שכיום כבר לא ניתן לפתות את הפועלים ע”י הבלוף הפלשתינאי, שכן ידועה אהבתם של כל הפועלים למפלגה הקומוניסטית. הם הכתירו עצמם בשם מזויף – המפלגה הקומוניסטית היהודית והרי ידוע שכמו כל המפלגות הקומוניסטיות בנוייה גם המפלגה הקומוניסטית בליטא על העקרון של מיגזרים איזוריים. ז. א. שבליטא תהיה מפלגה קומוניסטית ליטאית אחת ויחידה. לא תקום בליטא לא מפלגה קומוניסטית יהודית ולא פולנית ולא של לאום אחר. ייאמר בגלוי שהזיוף של הפעצעקעס (פועלי ציון) מהווה פרובוקציה במלוא מובן המלה. זה נסיון לפלג את תנועת הפועלים לשלול ממנה את אופייה האינטרנציונליסטי, להוליכה בדרך השוביניזם הלאומי (…) הופעתם זו של פועלי־ציון היא אכן פרובוקטיבית… לכל הדעות. בעוד המה מפרשים את החופש כדי לפלג את תנועת הפועלים, יש להגיד להם בגלוי: לא, חופש כזה בליטא לא יקום ולא יהיה".

אין ספק שההודעות הללו והאיומים הסמויים שהתלוו אליהן לא היו על דעת מערכת “פאָלקסבּלאַט” בלבד. מכל מקום תוך זמן קצר מאד נאסר עו”ד טרוספוס הנ”ל וכן גם חברים מרכזיים נוספים ממפלגת פועלי ציון כמו מרדכי מיקלישאנסקי, דוד באק, גיטה, ישראל בולל⁴⁴ ואחרים.

 

2. גזירת הפיזור    🔗

בין אם המלחמה המוחצת שהמימסד אסר על פועלי ציון שמאל היוותה צעד מחושב מראש ובין אם היה זה פרי תגובה על גילוי הדעת שלהם, מכל מקום ניצלו השלטונות עובדה זו ומיצוה עד הסוף מבחינה מינהלית ותעמולתית. לאין ערוך שקטה יותר (לפחות על פני השטח) ושטחית יותר היתה התמודדותם של השלטונות עם שאר המפלגות והארגונים ברחוב היהודי. לגביהם, כמו לגבי הארגונים הלא־יהודים, פורסמה ב־27 ליוני (דהיינו 12 ימים בלבד לאחר כניסת הצבא האדום לליטא) הודעה לאקונית בשם מיניסטריון הפנים וזו לשונה:

“תוך הסתמכות על סעיף 48 של חוק האגודות (“ידיעות הממשלה” מס’ 522) ומסיבות של בטחון המדינה הריני מחליט להקפיא את פעילותן של אותן האגודות ושלוחותיהן שנרשמו עד ה־20 ביוני במירשם האגודות. האגודות המוקפאות ושלוחותיהן תוכלנה גם הלאה להתקיים באם יקבלו ממני רשיון מיוחד. בקשות לרשיונות כאלה יש להפנות אלי: א) אגודות הפועלות בקובנה עד יולי 1940. ב) אגודות הפועלות במקומות אחרים בליטא – עד ה־8 ביולי 1940. את ביצוע החלטה זו אני מטיל על כל קציני המחוזות".

א. גויזיאוויצ’יוס⁴⁵ בשם המיניסטר לענייני פנים.

אם כי היו כאלה שהאמינו שבליטא “זה יהיה אחרת” מאשר בברה”מ ובמזרח פולין (הסובייטית) וקיוו שההודעה בענין המפלגות היתה פורמאלית גרידא,⁴⁶ הרי שהתברר במהרה, כי עוד לפני כן נחרץ גורלן של כל המפלגות⁴⁷ פרט למפלגה הקומוניסטית ושלוחותיה (שהרי הללו לא היו רשומות כלל עד ה־20 ביוני). הדבר נומק בכך שאין יותר מקום למפלגות אחרות שבמשך זמן רב לחמו נגד העם ונגד העצמאות של ליטא. עם זאת ניתן עדיין זמנית לפעול “עד הודעה חדשה” למספר אגודות סעד ציבוריות, מכבי אש מתנדבים וכדו'.

נראה שכל הצעדים הללו וכן אלו שבאו לאחר מכן היו פעולות מחושבות היטב שנועדו לקדם בצורה הדרגתית ושקטה יחסית את תהליך הסובייטיזציה של ליטא. אין ספק שהפעלת תהליך זה התבסס במידה לא קטנה על הנסיון שנרכש כשמונה חדשים קודם לכן בשטחי פולין המזרחיים שסופחו לברה”מ. עם זאת הושקעו ממאצים רבים לשוות לתהליך זה אופי חוקי ודימוקראטי.

בסוף יוני הופסקה הופעתם של מספר ניכר של עתונים ושבועונים וביניהם “דאס וואָרט” ו”דער מאָמענט". אקט זה לווה במסע הסתה והוקעה נגד מה שכונה “הבריונות העיתונאית” שכוונה בין היתר נגד עורכי העתונים הציונים ראובן רובינשטיין ואפרים גרינברג.⁴⁸ מבין העיתונים האחרים שנותרו לפי שעה היו אחדים בעלי עמדה אופוזיציונית לשלטון הקודם כמו ה”פאָלקסבּלאַט" שבאותו זמן כבר היה למעשה הבטאון של מזכירות הסקציה למיעוטים ע”י מרכז המפלגה הקומוניסטית שבראשה עמד ג. זימאן.

תיאור ענייני של מסע ההשמצה וההוקעה שליווה את איסור קיומן של המפלגות והתנועות הציוניות וביטוי להרגשת חלק מהחברים מובא דלהלן בקטע של מכתב מה־1 ביולי 1940, הוא היום הקובע להפסקת פעילותן של המפלגות בעיר קובנה, אשר נשלח ע”י פעילי תנועת “הנוער הציוני” בליטא לחבריהם בארץ־ישראל: “הענינים מתפתחים בטמפו (קצב) מהיר, לדעתנו. חיסול התנועה הציונית כבר החל. נסגר עתון “פועלי ציון” “דאָס וואָרט”; עתון הציונים הכלליים ב’ קיבל הוראה להרחיק את העורך ראובן רובינשטיין וכמובן שההוראה קויימה. עתון זה, “אידישע שטימע”, כבר פסק להדפיס ידיעות מהארץ. בעתונים של הקומוניסטים מאמרים והתנפלויות על הציונות ועל עורכי עתונות ציונית שהם בריונים “פען־באנדיטען” (בנדיטים של עט). קיימנו התיעצות של נציגי הקבוצות והקנים שלנו והוחלט על המשכת הפעולה. סיסמתנו תהיה להחזיק מעמד במחתרת ולחתור למטרה. עומדים בקשר הדוק עם חבריו של מישה ליפשיץ (בלטביה) ומי יתן ונוכל להחזיק מעמד. תקוותנו רבה כי נצח התנועה לא יישכח”.⁴⁹

עד ה־7 ביולי (הוא היום הקובע של הפסקת פעולותיהן של המפלגות שמחוץ לעיר קובנה) ניתן היה עדיין לקוות כי לפחות קיבוצי הפליטים בוילנה ובמקומות אחרים יורשו להמשיך את קיומם וזאת על סמך העובדה שהשלטונות הציעו למרכז “החלוץ” להגיש בקשה בנידון. אולם באותו יום התקבלה התשובה השלילית⁵⁰ ושרידי התקוות נגוזו כליל. ב־10 ביולי פורסמה בעתונות ההודעה הרשמית והסופית על הפסקת פעילותן של שורת ארגונים יהודיים, רובם ככולם ציוניים. בין היתר נאמר בהודעה זו: “…הארגונים היהודיים הריאקציוניים שהפיצו את השוביניזם היהודי יכלו לפעול באופן חפשי ולשעבד את החברה היהודית. כעת, משתשומת הלב נתונה לאדם העובד ולא לבורגנות, סירב חלק מהארגונים להמשיך בפעולה וחלק נוסף נסגרו בפקודת המיניסטר לעניני פנים. ואלה הארגונים היהודיים שיפסיקו פעילותם: 1) חברת “מזהירי שבת”; 2) מפלגת המדינה היהודית; 3) מפלגת הציונים הכלליים הפרוגרסיביים (המתקדמים); 4) אגודת נשים ציוניות (ויצ”ו); 5) אגודת הנוער היהודית שומריה השומר הצעיר; 6) הסתדרות מזרחי; 7) קרן היסוד וקרן קיימת לישראל; 8) ארגון “החלוץ” בליטא: 9) “תפארת בחורים”; 10) בית”ר; 11) ההסתדרות הציונית; 12) המשרד הארצישראלי”.⁵¹

מקצת מתגובות המחנה הציוני להודעה זו מובעת בקטעי המכתב שנשלח באותו יום לארץ־ישראל ע”י חברי “הנוער הציוני” ובו נאמר:

..את אשר יגורנו בא עלינו. הבוקר נתפרסם הצו שאוסר את קיום כל ההסתדרויות הציוניות. הנימוקים של האיסור ידועים: נוסח הייבסקציה במהדורה יותר נבזית – חיסול קני הבורגנות והפאשיזם היהודי… השוביניזם העברי – הלאה מהרחוב היהודי… בקיבוצים שוררת דפרסיה. בערבים שרים שירי ארץ־ ישראל, מרבים לקרוא “אל הגבול” של שרה גלוזמן (ואגב, מתרגמים אותו לאידיש) ואת ספרו של צנציפר (אריה) “עשר שנות רדיפות”. בדרך כלל הציבור התנועתי מוכן לכל דבר העלול להתרחש. ישנם חברים שמוכנים לשלם מחיר למען המשכת דרכנו. עד מתי יימשך מצב זה – קשה לדעת. כל זמן שלא יפזרו אותנו לא נזוז מהמקום. עליכם לזכור אותנו, לא לחסוך מאמצים. הרשימה של החברים נמצאת אצלכם ונא לדאוג לעלייתנו. נשארנו בלי כסף, קיבלנו את גליונות “העובד הציוני”, חוברות “מקורות” ו”העולם" מלונדון. מי יודע מה שצפוי לנו בחיק הימים. החזקים יישארו והחלשים אולי ייסחפו אחרי הזרם, אולם נצח התנועה לא ישקר, נתקיימה בנו התוכחה “והיו חייך תלויים לך מנגד”. קשה לנשום באוירה מקולקלת ולמרות הכל חושבים אנו שסוף פדותנו לבוא ונשוב כבני חורין למולדתנו. קיבלנו מכתבים רבים מהארץ, מהקבוצות, פלוגות הנוער ומחברים. אנא, תהיו זהירים במכתבים. באם לא תהיה עלייה בקרוב נמשיך בעבודתנו"…⁵²

למעשה לא הסתפקו השלטונות בהפסקת הפעילות בלבד אלא תבעו את הרכוש והציוד של הארגון ובעיקר את המיסמכים והרשימות של חברי ההנהלה וחברים מן השורה. בדרך כלל הועבר הרכוש למוסדות ציבוריים שהורשו להמשיך או שהוקמו זה מקרוב לפי תנאי המשטר החדש.⁵³ כך למשל נמסר האיצטדיון של אגודת הספורט “מכבי” בקובנה (שנסגרה בסוף יולי 1940) לרשותה של העיריה ואילו מיתקני ההתעמלות, הציוד וכן גם אותות ההצטינות שזכתה בהן האגודה נמסרו למוסד הממלכתי לתרבות הגוף.⁵⁴ תפקיד פעיל בחיסולם של הארגונים הציוניים וכן גם בהחרמת רכושם מילא ראש הלשכה למיעוטים במרכז המפלגה הקומוניסטית העורך והמורה לשעבר זימאן⁵⁵ שכוכבו החל לעלות במעלות המימסד החדש. הוא קיבל לידיו את רכושה של קורפורצית הסטודנטים “ירדניה”⁵⁶ וכן ביצע אישית את סגירת המשרד הארצישראלי. כפי שמספר מנהלו האחרון צבי ברק (בריק): “באחד מימי יולי הראשונים מצאתי בבואי למשרד את הנריק זימאן (…) הוא ישב בחדרי ליד שולחני. בבואי ערך חיפוש בבגדי, לקח ממני את מפתחות המשרד ותיבת הדואר וגרשני”.⁵⁷

 

3. דרכי התפרקות והתחפרות    🔗

עוד בטרם פורסמה רשמית ההודעה הראשונה בדבר הפסקת⁵⁸ הפעילות של הארגונים, הזדרזו כמה מפעיליהם לבער ולהחביא מיסמכים ופריטים אחרים כדי למנוע החרמתם הצפויה, על כל המשתמע מכך. וזאת על אף העובדה שחלק ניכר משמות ראשי הארגונים ופעיליהם היו כבר מצויים בהתאם לחוק בידי משרד הפנים. מעדויותיהם של קציני נציבות בית”ר ופעילים אחרים מסתבר שהם החלו במיבצע זה ביום כניסת הצבא האדום. באחד הצוותים שעסקו בכך בקובנה היו ראובן גרשטיין, שרה גפן, דוד רום ובנימין רובינזון. על כך מספר זה האחרון: "במשך יום ולילה נעשה מיון המסמכים. רוב המסמכים הועברו למסגריה של משפחת יולק ושם נשרפו בתנור של ההסקה המרכזית (משך ימים רבים). דגל קן בית”ר קובנה, הסמלים ומסמכים חשובים הוטמנו בחורשה ע”י המנזר המפורסם בפאז’איסליס. המקום סומן על המפה בתקוה להגיע אי פעם ולהוציאם.⁵⁹ לדבריו “אף מיסמך של בית”ר ליטא לא נפל לידי ה־נ.ק.וו.ד.” (כמובן פרט לרשימות השמיות של האחראים, שכאמור לעיל, היו בידי מיניסטריון הפנים בלאו הכי ושהיו ברובן פיקטיביות). לפי עדותו של מזכיר נציבות בית”ר ישראל יברוביץ הוטמנו באדמה, בין היתר, בתוך שני כדים, גם אקדחים ונשק אחר ששימש לפני כן לאימונים.⁶⁰ בצורה דומה ולפעמים גם בטכס כלשהו כמו שירת הימנון בית”ר וכדומה⁶¹ הוטמנו הסמלים והנשק בוילקומיר, בשאבלי ובמקומות אחרים.

ביעור מיסמכים וצילומים נערך כבר ביום הראשון לבוא הצבא האדום ולאחר מכן ע”י החברים של קורפורציות הסטודנטים “בתריה”,⁶² “אל־על”, “בת־עמיה”⁶³ ואחרים. עם פרסום הצו לסגירת הארגונים החלה פעילות ערה גם בתנועות ובמפלגות ציוניות נוספות במטרה למנוע החרמת רשימות חברים ופריטי ציוד מסויימים כמו מכונות כתיבה⁶⁴ על ידי השלטונות. מבחינה משפטית ומעשית ניחן לראות בכך ראשיתה של פעילות מחתרתית. על התכונה בנושא זה במרכז הציוני הכללי מספר המזכיר של מוסד זה את הדברים הבאים:

“…מהמרכז והשורה הקפידו שלא למסור רשימות חברים, לא למסור שמות, לא לגלות בעלי תפקידים לאנשי המשטר החדש. הקשר האישי התבטא בתאים שהתארגנו חיש במתכונת של מחתרת. הפגישות התקיימו בחדרי חדרים או באמצעות שליחים נאמנים – מפה לאוזן, מיד ליד. כלפי חוץ כאילו לא ידע ולא הכיר איש את רעהו. למרכז הציוני ברחוב לוקשיא 12 בקובנה הגיעה הדרישה להגיש פירוט הנכסים, המשרדים, רשימות חברי המרכז וזאת בנימוק של רישום ארגונים קיימים כביכול וכו'. ההחלטה היתה שחברי המרכז הציוני לא יגישו שום רשימות ולא יחתמו על שום מסמך, לא יעבירו כל רכוש או עמדה כלפי חוץ – המרכז כאילו לא קיים. הותירו לאנשי היבסקציה והבולשת הבולשביקית את ביצוע העבודה הבזויה של הפקעות נכסים של ארגונים ומוסדות ציוניים כלליים, מוסדות חינוך, תרבות וצדקה… המרכז הציוני עשה לפני חיסולו “בדיקות חמץ” למהדרין. ארכיון יקר ערך ירד לטמיון באין מוצא אחר. מבין פועלי הדפוס של “אידישע שטימע” הופיעו בפני הקורטוריום של העתון נציגי ועד⁶⁵ הפועלים העירוני (“גוראיספּולקום”) ותבעו מחברי הקורטוריום למסור לידיהם את מפתחות בית הדפוס ולהעביר להם את הדפוס וכל הרכוש שלו. הקורטוריום היה מנאמני המרכז הציוני הכללי, בראשותו של מנהל העתון עו”ד טראפידו… הוא נאלץ לברוח כדי להימנע מחתימת כניעה על צו הלאמה של העתון”…⁶⁶

לאור העובדה שהשלטונות השכילו בלאו הכי לשים ידם על רכוש המפלגות ורשימות חבריהם הפעילים ניתן לומר, שההתעסקות היתירה בנושא זה על ידי התנועות נבעה במידה רבה ממניעים רגשיים וחשיבותה היתה בעיקר סימלית וערכית ואולי גם חינוכית. בחינה זו באה לידי ביטוי מוחשי גם בשלבי התפרקות נוספים והיו ארגונים שייחסו לה משקל רב מאד, כגון המיסדר האחרון שנערך בקן בית”ר וילנה כשלושה שבועות לאחר כניסת הצבא האדום לעיר: "…בסוף שלושת השבועות נודע, כי אין להמשיך יותר, כי אין לסכן את חיי מאות הצעירים סתם לשם הפגנה, אשר תעבור ללא הד, מכריז המפקד על הפסקת העבודה. היה זה המסדר האחרון. האולם צר מלהכיל את שורות הבית”רים. הנה מימין עומדת בית”ר הצעירה, ערוכה חמישיות, חמישיות… כולם במדי בית”ר, עוד המנורות נוצצות מעליהם, וסימני תכלת־לבן שעל כובעיהם עליזים עוד כפרפרים ורק עניבותיהם השחורות כאילו האריכו פתאום, כאילו רחבו וכסו את כל החזה… ומולם עומד הלגיון… טורים ארוכים, ארוכים לאין ספור; גדודים גדודים הם עומדים ומפקדיהם לפניהם ומאחוריהם בוגרי בית”ר, בחורים־ארזים בחסנם… באו בבגדי בית”ר למסדר האחרון. הוקראה הפקודה האחרונה: "עבודת אנוסים תהא עבודתכם… גזרה כי תבוא לנעול את דלתות המועדון, אולם את בית”ר אין בריחים אשר יסגרו בעדה. “בית”רים,. “תל־חי!” ענו הבית”רים הצעירים. “תל־חי!” ענו הבוגרים, “תל־חי!” השיבו הכתלים ונדמו, היה זה “תל־חי” האחרון”.⁶⁷

עם כל החשיבות הערכית והחינוכית שניתן לייחס למעמד מסוג זה, הרי היה בו מעט מאד כדי לקדם את מכלול הבעיות שעמדו אותה שעה בפני המנהיגים והפעילים שבמחנה הציוני. על ההתלבטות בסבך הבעיות, ובראשן ההמשכיות – אם? ואיך? – ניתן לעמוד מהדו”ח ששלח באותם ימים חבר ההנהגה של השוה"צ הפולני בליטא, אשר קטעים מתוכו מובאים דלהלן:

“…בבת אחת נערמו בעיות בכל שטחי חיינו: יורידיות, כלכליות, חברתיות וארגוניות. האפשרות הממשית ביותר שתבעה תשובה היתה אפשרות הפיזור… למעשה, החלטנו להמשיך יחד עד גבול האפשרות, הטעם לדבר היה בעיקר חברתי והוא דמה בכל הבחינות לטעמים שהניעונו לנהוג כך במצב דומה בעבר. אך היה ברור, שיש להביא בחשבון תנאים, שבהם לא יהיה רצוי, או שלא נוכל, לשבת יחד. על כן הוחלט, שבכל מקרה של פיזור (מרצוננו⁶⁸ או לפי צו מבחוץ) נסתדר בחבורות קטנות, שיקיימו שיתוף פעולה מלא בתוכן ועזרה הדדית ביניהן לבין עצמן, במסגרת החברתית הקודמת: פיזור ולא חיסול”.⁶⁹

ואכן, מבחינה מעשית החליטה מועצת הריכוז השומרי שבקרב החלוצים הפליטים לפרק את המסגרות של קיבוצי ההכשרה ולהתארגן בקבוצות של 4־5 חברים שיחיו בצוותא. כמו־כן הוחלט לפזר את הקן השומרי בוילנה, אף על פי שלהלכה התירו לו השלטונות להמשיך, אלא שדרשו להגיש רשימה של הפעילים. על כך מספר ראש הקן באותם הימים, אבא קובנר:

“…כינסנו את חברי הקן והודענו להם על הפסקת פעולתו. רבים ראו בנו בוגדים ברעיון, אבל אנחנו החלטנו לרדת למחתרת. פיזרנו את כולם והשארנו גרעין שיעקוב אחרי האנשים שיבדוק מי מהם נשאר נאמן לרעיון ומי התרחק ומצטרף לקומסומול. רובם נשארו נאמנים. הקמנו הנהגת חירום משותפת ל”השומר הצעיר” המקומי ולחברים שמקרב הפליטים… בהנהגה זו היו חייקה גרוסמן. אדק בוראק ואני. החלטנו לארגן חמישיות מחתרתיות. לא כל החברים התקבלו אוטומאטית, היתה סלקציה."⁷⁰ והוא הדין בקן השומרי בקובנה. לעומת מספר חברים שהתרחק מהתנועה וחלקם הצטרף לקומסומול, נראה שרובם ככולם של 25 המדריכים נשארו והמשיכו לעבוד גם בתנאי מחתרת, לפי המתכונת שעליה החליטה ההנהגה הראשית (הוותיקה) עוד קודם לכן.⁷¹ בהתאם לכך הופעלה הנהגה צעירה של 5 חברים וביניהם: צבי (הסיה) גולדפארד, ליאו זימן, רעיה גר ואייזיק דיסקאנט. זה האחרון שימש כאמור גם כמקשר עם חברי ההנהגה הוותיקים וביניהם עם יצחק (איצל’ה) וידוקלה – הוא דקל, שלפי ההוראות ניתק כל קשר עם חבריו וחניכיו לשעבר. על כך מספרת אחת מחניכותיו:

“…היינו פוגשים את איצל’ה לעתים רחוקות מאד (היינו בקשרים די טובים במשך כל השנים) והיינו תמיד אומרים: מה קרה לו? הוא כאילו לא מכיר אותנו, הוא לא עונה לנו לשלום, אם הוא רואה אותנו מרחוק – הוא מסתובב והולך למקום אחר, או שהוא משתף פעולה עם הסובייטים, או שבכל זאת הוא עוסק במשהו בתנועה; אבל בכל זאת – הרי זה לא טבעי, מי שעוקב אחריו ואחרינו יודע שאנחנו היינו בתנועה והוא היה בתנועה, אז זה לא טבעי שהוא לא מכיר אותנו… העסק הזה הטריד אותנו במשך חודשים. היו שמועות שעצרו אותו אבל אנחנו לא האמנו”..⁷²

עם היוודע תשובתם השלילית של השלטונות לגבי המשך הקיום של ריכוזי “החלוץ” (בצירוף הוראות המפרטות לאן לצאת) נאלץ מרכז “החלוץ” לפזר את ריכוזי ההכשרה ואת התנועה בכללותה. יחד עם זאת נעשו מאמצים עליונים לעבור לשיטת ארגון אחרת בהתאם לתנאים. אי לכך חולקו קיבוצי ההכשרה (בראשונה בערי השדה) לחוליות קטנות בנות 5–7 חברים. מאוחר יותר הוחל בפירוק קיבוץ “שחריה” הגדול בוילנה, קיבוץ ע”ש אלכסנדר זייד⁷³ בקובנה ועוד. במידת האפשר הוכנה גם מערכת קשר אישי בין החוליות לבין עצמן ובעיקר ביניהן לבין המרכז.

בדומה להשוה”צ הקים גם מרכז “החלוץ” הנהגה חדשה (מרכז ב’) שכללה⁷⁴ חברים חדשים וצעירים מ”החלוץ הצעיר–דרור”, השומר הצעיר–נצ”ח וכמו כן מהגוש הכללי של תנועת החלוץ הליטאי והפולני: נוח פוריץ, טדי פיק ומרדכי טננבוים. זה האחרון הפך לימים לאיש המרכזי בתנועת “החלוץ” ולחוגים שהתארגנו מקרבה לאחר מכן. 

על תחילת ההתארגנות של תנועת השומר הצעיר נצ”ח לקראת פעילות מחתרתית (פעילות – שהובילה מאוחר יותר לאיחודה עם החלוץ־הצעיר־דרור) מספר חבר הנהגתה:

“…זמן קצר לאחר כניסת הרוסים התקיימה בעיר שאבלי, שהפכה בינתיים להיות אחת ממצודותיה החזקות, המועצה האחרונה של פעילי התנועה. כינוס זה בו השתתפו 15 פעילים מרכזיים לא התקיים עוד במועדון התנועה, כדוגמת הכינוסים הרגילים, אלא בביתה של הח’ בלומה שלוסברג. בכנס זה הוחלט לגשת לגיבושה של התנועה כתנועת מחתרת מבוססת על קבוצות בנות 3–4 חברים, המתנהלת באופן ריכוזי ועל פי חוק משמעת קפדנית ונכונות בלתי מוגבלת למילוי תביעותיה של התנועה”.⁷⁵ אם כי בשלב זה כמעט ולא פגע המשטר החדש ישירות בחברי התנועות החלוציות – בכל זאת שוב אי אפשר היה לפעול באוירה החברתית החדשה, שהפכה להיות עויינת במידה הולכת וגוברת. “בין לילה הפכו בני הנוער את עורם – מציינת בזכרונותיה חברת קיבוץ “דרור” בשאבלי⁷⁶ ואלה שעוד אתמול היו באי־ביתנו והתלהבו ממראה עיניהם – הפגינו היום את איבתם לנו, ושוב נתחסל הקיבוץ. נאלצנו להיעלם מחוג ראייתם של השלטונות ואוהדיהם ולבוא במסתרים..” המטרה היתה: ארגון תאים להסברה וחינוך עברי לאומי, נכונות להעפלה ולעליה…"

לפני פירוקה הרשמי של תנועת “בני עקיבא” עוד הספיקו פעיליה בקובנה לשהות במשך סוף שבוע במקום הקייט קולאוטובה. לאחר מכן נפגשו כ־15 חברים נאמנים בביתה של איה קפלן, שם הונח היסוד לפעילות המחתרתית שהתבססה בעיקר על אילתורים שונים.

בין היתר השתמשו בשיטות צופן שככל הנראה לא הועמדו בפני מבחן רציני.⁷⁷ לימים התרחב הארגון כדי 80–90 איש והוא הופעל גם בכמה מערי־השדה כגון שאבלי ועוד. בקובנה התרכזה הפעילות בביתו של אברהם ראפופסקי. אחדים מהפעילים המרכזיים כהלל פשדמסקי ומאיר הובשה שהו באותה עת בוילנה. קיבוצי “החלוץ המזרחי” ו”השומר הדתי" פסקו להתקיים. דוגמא לפתרון שהיה אופייני לחלוצים הפליטים מפולין מתוארת בזכרונותיו של חלוץ דתי מהעיירה מייטשעט בפולין: "החבילה נתפרדה והתפזרנו בקבוצות קטנות לעיירה סמוכה – גודלבה, במרחק 7 ק”מ מקובנה. קבוצתנו מנתה 4 בחורים ובחורה. הבחורים עבדו בקובנה ויום יום הלכנו או נסענו כשמשורים וגרזנים בידינו לקובנה ושם עבדנו בחטיבת עצים, ואילו החברה עסקה במשק הבית. למרות פירוק הקיבוצים ופיזור חבריהם לקבוצות קטנות קיים היה קשר הדוק בין הקבוצות ובין המוסדות המרכזיים. אנו חברי הקיבוצים גם עשינו הכנות למקרה של רדיפות בעוון הציונות וגם מאסרים… נקבעו ראשי קבוצות ומקשרים והוכן אף כתב סתר למקרה הצורך…⁷⁸

פרטים משלימים על מצבם של החלוצים הפליטים שנאלצו לעזוב את קיבוציהם בערים ובחוות חקלאיות מובאים במכתבו מה־11.8.1940 של איש “העובד הציוני” מפולין לחבריו בא”י: “…הקבוצה התפזרה לפלוגות קטנות מטעמים ידועים. עם מרבית החברים הקשר הוא הדוק… תמיכת ועד הפליטים נפסקה לגמרי. באופן רשמי הוועד הזה עוד קיים, אולם הוא חדל לגמרי לפעול באשר הכניסו לתוכו קומיסרים של המשטר החדש ואת הציונים פיטרו. החברים חיים רק משכר עבודתם הדל ומובן שקשה להתקיים מסכומים פעוטים אלה… איך השפיעה התמורה הפוליטית על חברינו? בדרך כלל עלי לציין שאנו עדים למסירות נפש גדולה מצד החברים, הם אינם יודעים כל ויתור ונכונים להמשיך בכל התנאים כאן ובכל מקום אחר בו יזדמנו יחד”.⁷⁹

על אף הסיכון שבדבר⁸⁰ ערכה הנהגתה של תנועת “מכבי הצעיר” בקובנה מחנה קיץ עוד בסוף יוני 1940, במקום הקייט קולאוטובה שעל שפת נהר הניימאן. בראש המחנה עמד שאול ביילינזון. המחנה אמור היה להימשך כשלושה שבועות ובמשך אותו זמן קיוו להגיע לשיחות מעמיקות עם המשתתפים כדי לקבוע מה ייעשה הלאה. אולם המחנה פוזר כעבור שבוע בלבד בין השאר בגלל התערבותם היתרה של חיילי הצבא האדום שחנו בסמוך וש”החלו להשפיע בשיריהם ותעמולתם על הנוער” – כל החברים החלו לשיר את הלהיט הסובייטי של אותם ימים – השיר “קאטיושא” ודומיהם. משחזרו החברים לקובנה וביקרו במועדון של התנועה – “מצאו כבר את הכל הרוס”.⁸¹ ביילינזון ומספר חברים שהיו במחנה החליטו להקים ארגון ציוני חשאי. עוד ביולי 1940 קיבל מפקד קן בית”ר בשאבלי אייזיק לויתן הודעה מנציב בית”ר יוסף גלזמן ובה פקודה לערוך בשאבלי כנס־גלילי של סניפי בית”ר בליטא הצפונית, על מנת לברר מה לעשות בתנאים החדשים. בכנס השתתפו כ־20 איש ובין היתר הוחלט ש”אנו כולנו נשארים במקום (כרב החובל שעוזב את הספינה האחרון) ע”מ לא לאבד את הקשר עם הנוער". עקב החשש לתדמית המיוחדת בה הם מתוארים ברחוב היהודי ע”י המשטר החדש, שומה היה על פעילי המחנה הרביזיוניסטי להיזהר יותר מאשר חברי ארגונים ציונים אחרים. אי לכך מיעטו המנהיגים והפעילים הידועים בציבור להיפגש ביניהם באופן פומבי ונמנעו אפילו להיראות בקהל. גם לאחר ששכך הגל הראשון של ההוקעות והרדיפות למיניהן, המשיכו מנהיגי התנועה ופעיליה לנקוט באמצעי זהירות חמורים: בוילנה, קובנה, שאבלי, וילקומיר ומקומות אחרים עברה הפעילות למסגרות חשאיות – לתאים זעירים של 5 איש שניהולם הופקד בדרך כלל בידי אנשים צעירים ופחות ידועים בציבור הרחב, בין אלה היו יהודה זופוביץ (שכינויו באצ”ל היה “כוכבא” ולימים היה מראשי המחתרת האנטי־נאצית בגיטו קובנה). אחדים מחברי אצ”ל בקובנה וביניהם אברהם מאנייסקין היו מרבים להיפגש באופן שיטתי על שפת נהר הניימאן, כביכול לשם טיול, ולמעשה הם המשיכו לפעול במסגרות מקבילות לבית”ר.

אחד ממוקדי הפעילות המחתרתית של בית”ר בוילנה שכן במשחזה בהנהלתו של חבר פעיל בשם יעקב. תוך כדי עיסוקו במלאכת ההשחזה היה הלה מפעיל תאים חשאיים, מעביר להם הוראות ומקבל דו”חות, עד ששירותי הבטחון הסובייטיים עלו על עקבותיו ולאחר זמן קצר נאסר והוגלה לסיביר.⁸² על אף המגמה של הדצנטרליזציה המשיך נציב בית”ר לשעבר, יוסף גלזמן (אשר היה לאחר מכן מראשי האירגון האנטי־נאצי בגיטו וילנה) לרכז מידע על הנעשה בתאים ומזמן לזמן גם “מוריד” הנחיות והוראות. על כך מספרת מי שהיתה ראש קבוצה בקן בית”ר בשאבלי “…שמרתי קשר עם פלוגתי. התפלגנו לתאים תאים… מדי פעם בפעם הייתי נוסעת לקובנה להיפגש עם גלזמן כדי לקבל ממנו הנחיות, למסור לו דו”ח על עבודתנו ולברר עמו את בעיות השעה”.⁸³ מצד שני המשיך גלזמן לקיים קשר ואף להיפגש בחשאי (בין היתר גם בבתי כנסת) עם מנהיגי בית”ר מקומיים כמו דיליון, פולרביץ וכן עם נציבה האחרון של בית”ר בפולין מנחם בגין. כדי שיוכל לפקח באין מפריע על הפעילות החשאית של בית”ר בכל ליטא הסובייטית, לרבות בענין היציאה לחו”ל שהיתה למעשה עליה לא”י, ירד גלזמן עצמו ל”מחתרת־עמוקה" ואימץ לו את כללי הקונספירציה החמורים שעליהם שמר בקפדנות.⁸⁴ כמקשר שימש לו דוד רום, שעמו היה נפגש בקפה “קונראד” או במבנה הישן של בית הדפוס, שבו עבד רום. לימים העביר גלזמן את עיקר פעילותו מקובנה לוילנה, אם מסיבות של קונספירציה ואם בגלל העובדה שבעיר זו עדיין התרכזו מיטב הכוחות הנאמנים של המחנה הרביזיוניסטי מפולין.

עם הספוח הרשמי של ליטא לברה”מ בסתיו 1940 ובהתחלת שנה”ל החדשה (כשבמערכת החינוך העברית החלו להורות הכל ביידיש) גברה הסובייטיזאציה בקצב מהיר. באותה שעה היו כבר רבים מהארגונים הציוניים הוותיקים מהשומר הצעיר ועד בית”ר (כמקומיים וכפליטים) מחופרים בצורה זו או אחרת בעמדות מחתרתיות, כשהם דרוכים לקראת המיבחנים שהעתיד צפן בחובו. מכל מקום, הן בליטא והן בעולם החפשי (שהרי חלק ניכר מאירופה כבר היה כבוש בידי הנאצים) ציפו יהודים רבים לעמידה מכובדת ואמיצה מצד נושאי דגל הציונות והתרבות העברית, לפחות במישור הרוחני.⁸⁵ “אף אחד לא יצליח לעקור מן השורש את הסנטימנטים הציונים מקרב היהדות הליטאית” – כתב באותם ימים בטאונם של פועלי ציון בארה”ב “דער אידישער קעמפער”⁸⁶ – שכן ליטא ספוגה בהשכלה יהודית ובמסורת והיהודים אשר שם מצויידים היטב לקראת התנגדות רוחנית. יבורכו על כן חברינו ויתחזקו – אלה שיאלצו לסבול הן כציונים והן כסוציאליסטים דימוקראטיים שלא יאבדו את עוז רוחם ותוחלתם במחתרת שהועיד להם הגורל”.

 

4. הקמתן של מסגרות חדשות    🔗

בגלל חששות אישיים וכן מסבות אחרות נמנעו מנהיגים ציוניים לא מעטים מלהיות מעורבים בעבודה המחתרתית. בעיקר היו אלה אישים ידועים בציבור⁸⁷ מהגיל הבינוני ומעלה והמטופלים במשפחות. בעוד שתנועות נוער כמו השומר־הצעיר סבלו יחסית מעט מתופעה זו, הרי בארגונים מפלגתיים ואקדמאיים נוצר מיד חלל ריק בשכבה המנהיגה. גם בתנועת “בני־עקיבא”, ב”גורדוניה" וכן בהשומר־הצעיר–נצ”ח שבשאבלי⁸⁸ הצטמצמה שכבת ההנהגה גם עקב יציאתם של אחדים מאנשי המפתח למקומות אחרים. אמנם במצב זה ניתן היה להיעזר במידה מסויימת בכוחות ההדרכה והמנהיגות שנמצאו עדיין בשפע בקרב חברי הארגונים שהתרכזו בקרב פליטי פולין. אולם רוב רובם של מנהיגי החלוצים ופעיליהם היה שקוע וטרוד במאמצים העליונים ובתחבולות השונות להשגת היתרי יציאה ולעלות לא”י. חלק ניכר אכן הצליח בכך וכתוצאה מזה נתדלדלו שורותיה של המנהיגות גם בקרב החלוצים־הפליטים, והדבר הורגש במיוחד בעת צרה ומצוקה, כפי שמסתבר מהקטע הבא ממכתבה של אחת מפעילות המחנה החלוצי: “…אותה שעה היינו מחוסרי ישע. לא היה אדם שנטכס עמו עצה. לא היו כוחות בתנועה. כן, השליחים היו מגיעים אלינו כשהשעה היתה נוחה ושרצו חזרו למקומותיהם. היום כשסכנת גירוש לסיביר מאיימת על כל עבודה ציונית חלוצית, אין אחד.. כולם נסעו, ברחו ממקום העבודה המסוכן והשאירו אותנו לנפשותינו עזובים ומיואשים. עזובים מחברים שהיו קרובים עוד ביום אתמול”…⁸⁹ ההסתמכות וההסתייעות במנהיגות מקרב מחנה הפליטים היוו⁹⁰ לכל היותר פתרון ארעי וחלקי בלבד.

בנסיבות אלו – של היעדר המנהיגות המסורתית מצד אחד ופיחות במשמעות השוני האידיאולוגי בין הארגונים הציוניים השונים מצד שני – התגבש באופן טבעי הרעיון להשתית את העבודה הציונית־תרבותית (לפחות בעתיד הנראה לעין) ע”י הפעלה גוברת והולכת של הגילאים הצעירים בהדרכה, באחריות ובריכוז העבודה וכן בשיתוף פעולה מתקדם עם פעילי ארגונים קרובים עד כדי מיזוג ממש בין תנועות שונות. על רקע זה קמו במקומות שונים בליטא הסובייטית בערך באותו פרק זמן (שלהי שנת 1940) שתי מסגרות ארגוניות חדשות, אף כי שונות זו מזו: תנועת “חירות” – שהתארגנו במקומות השונים בליטא וארגון־ברית־ציון (א.ב.צ.) שפעל בעיקר בקובנה.

 

5. “חירות”    🔗

עוד בקיץ 1940, כאשר הסכנה הנשקפת להמשך קיומם של הארגונים הציוניים היתה ברורה לכל, פנו חברי “הגוש הכללי” במרכז “החלוץ” הליטאי (יצחק פלקסמן ויהודה דן) לנציגי השוה”צ (לוי דרור וירחמיאל ווסקובויניק) ו”גורדוניה" (אלכסנדר אריאל) והציעו איחוד כללי של כל תנועות הנוער של “גוש ארץ ישראל העובדת”. בעקבות סירובם של נציגי השוה”צ ו”גורדוניה" לאיחוד⁹¹ המוצע, הועלתה הצעה לאיחוד חלקי בלבד שיכלול רק חלק מן התנועות והן: החלוץ־הצעיר, דרור והשומר־הצעיר–נצ”ח. לכאורה נשאר מרכז “החלוץ” כמקודם מוסד־גג שכלל בתוכו גם את “גורדוניה” ו”השומר הצעיר", אולם לאחר שלוי דרור ואלכסנדר אריאל (שניהם היו שליחי תנועותיהם מא”י) חזרו לארץ – נותק למעשה המגע בין מרכז החלוץ לבין תנועות אלו. שתי התנועות – השוה”צ־נצ”ח ו”דרור" היו קרובות זו לזו מבחינה אידיאולוגית וארגונית וכבר התנסו קודם לכן פעמים מספר בתהליכי הידברות ביניהן לקראת איחוד, שלא יצא אל הפועל עקב מכשולים שונים. אולם עתה הפך האיחוד לדבר מובן מאליו. יתר על כן כתוצאה מהקשר ההדוק שנוצר כבר קודם לכן בין חברי תנועות אלו לבין החלוצים הפליטים מפולין מתנועת “דרור” (שהיו מרוכזים בקיבוצים בשאבלי, טאווריג ומקומות אחרים) התהדק שיתוף הפעולה באורח טבעי.

עקב משקלו הניכר של המרכיב הפולני במסגרת האיחוד המשולש הועבר מרכז פעילותו לוילנה. על הכללתו של המרכיב הפולני כבר בשלבי ההקמה הראשוניים של המסגרת החדשה שכונתה “חירות” מספר אחד ממייסדיה: 

“…כבר באותה שעה היה ברור, אם כי איני זוכר כיצד נוסח הדבר, שהתנועה תהיה תנועת מחתרת מאוחדת שתכלול גם את חברי התנועה הפולנית שהיו שותפים עמנו ב”החלוץ” ובדרך הקיבוצית. נקודה זו הוגדרה וסוכמה בישיבתו הראשונה של מרכז ב’ של ה”חלוץ" – מרכז המחתרת שהורכב ע”י שיגור נציגי ההנהלה של התנועות ושנועד להחליף את המרכז הרשמי שהיה ידוע לשלטונות⁹²…" הרכבו של המרכז הבלתי ליגלי של החלוץ שיקף מציאות זו. חבריו היו: יהודה דן⁹³ מוותיקי ה”סתם חלוצים" בליטא, נח פריץ ודוד פיק נציגי נצ”ח. יתר חבריו היו פעילי התנועה הפולנית – צבי מרסיק איש אוקראינה, ינטל (גלוך) – נערה תוססת וגכחנית⁹⁴, הראשונה שעברה בשעתו את הגבול הפולני והקימה את הקשר עם התנועה בליטא וסללה את הדרך לקליטה ההמונית של אנשי החלוץ בליטא. השתתפו בישיבה זו גם הח’ קוז’יברודסקי – מראשי “דרור” בפולניה ואולי עוד איש או שניים שאיני יכול להיזכר בהם כעת. בישיבה זו, כאמור, התגבש כגוף קבוע המרכז שמושבו הועתק אחר כך לוילנה ושם הצטרף אליו מרדכי טננבוים. בישיבה זו הותוותה גם הדרך לבניינה הארגוני של התנועה. למעשה נגשנו להקמת התנועה מחדש (הדגשה שלי – ד. ל.) תוך היאחזות ב”חברי־מפתח" שעליהם הוטל להקים מחדש את התאים."⁹⁵

כפי שנאמר לעיל חייב היה כל חבר להצטרף מחדש לתנועה וזאת ע”י חתימה על נוסח שבועה, בו הוא מבטיח לעמוד לרשות התנועה, לשמור על סודותיה, לבצע את כל משימות שיוטלו עליו ואף למסור את חייו לכשיידרש. עם הקמת השלד הארגוני של התנועה החדשה, והעברת מרכזה לוילנה נחלצו פעיליה להוצאת חומר בכתב (חוזרים ועתונים) במטרה ללכד את חברי התנועה וכן “להפגין את קיומם כלפי פנים וחוץ”. בהקשר לזה נתעוררה שאלת השם של התנועה החדשה. “השם נצ”ח לא התאים מטעמים רבים, גם השם “החלוץ” היתה בו סכנה היות ואיפשר מיידית לזהות את בעליו”. זאת ועוד, בעוד שהחברים מיוצאי “דרור” בפולין שהצטרפו לתנועה הוותיקה־חדשה הזו רצו כמובן שהיא תיקרא בשם “דרור”, העדיפו לעומתם יוצאי השומר־הצעיר–נצ”ח לשמור על ייחודה של התנועה הליטאית. לבסוף נבחר השם “חירות” (בעקבות ארגונו של נחמן סירקין) שהוא גם שם נרדף ל”דרור" וביחד עם זאת ביטוי קולע לכיסופיה של תנועת שחרור לאומית הנאלצת לפעול בתנאי דיכוי ומחתרת. לתאים המחתרתיים הראשונים של “חירות”⁹⁶ שקמו בסוף 1941 בוילנה, שאבלי וקובנה הצטרפו, כאמור, בעיקר יוצאי תנועות השומר הצעיר–נצ”ח והחלוץ־ הצעיר–דרור וכן גם כמה חברים לשעבר של השומר הצעיר וכאלה שבעבר לא היו שייכים לאף תנועה. אם כי להלכה נפרצו הדפוסים הקודמים של התנועות שהרכיבו עתה את “חירות”, הרי למעשה הושתתו הקשרים, לפחות בהתחלה, על הנאמנות לתנועת המוצא והזיקה האישית למדריכים ולפעילים המוכרים מהעבר. משום כך כנראה ידעו רק מעטים על קיומה של התנועה החדשה ועל שמה. כך למשל התקיימו בקובנה תאים זעירים שבמרכזם עמדו פעילי תנועת החלוץ־הצעיר וכמה משרידי קיבוץ ההכשרה המפורק ע”ש אלכסנדר זייד ו”גשר".⁹⁷ פעילות רבה יותר מבחינה יחסית, קיימה “חירות” בעיר שאבלי⁹⁸ שלפני כן היתה אחד ממעוזי תנועת השומר הצעיר–נצ”ח בליטא. הפעילות הקיפה כאן במידה רבה את התלמידים לשעבר מבתה”ס העבריים שנותרו מתוסכלים לאחר שנאלצו בלחץ הנסיבות לעבור ללימודים באידיש. כמדריכים ומקשרים שימשו פעילים צעירים מקומיים שהופעלו והונחו על ידי חלוצים מפולין וביניהם חנה זילברצוייג.⁹⁹ חלוצה נוספת רבת מרץ שהתבלטה באותה תקופה בהפעלת התנועה החדשה בערי ליטא ובעירותיה היתה לאה פיש. אחד הריכוזים החזקים והפעילים של “חירות” היה בווילנה בהנהגתם של צבי מרסיק מפולין וטדיק פיק משאבלי. פרט לחברי “החלוץ הצעיר” ו”דרור" המקומיים והפליטים שהיוו את גרעין התנועה החדשה נעשתה בוילנה עבודה ציונית־תרבותית בקרב הסטודנטים היהודים.¹⁰⁰

בפרוור של וילנה (וולוקומפיה) נערך גם בחנוכה בראשית 1940 הסמינריון הארצי של התנועה בהשתתפות חברים ממקומות שונים בליטא ואף מווהלין ומזרח גליציה כמו שיינדל¹⁰¹ שווארץ מהעיר קובל ואדק גולובנר מלבוב. באותה עת כבר התבלט מרדכי טננבוים כאישיות מרכזית של התנועה. (לימים הוא היה מפקד המרד של גיטו ביאליסטוק). בנוסף למעורבותו בקואורדינציה החלוצית של הפליטים בוילנה, בטיפוח קשרים עם חברי התנועה שנותרו בפולין¹⁰² ובמאמצים הקדחתניים שהשקיע בנושא העליה בכל הדרכים, התמסר טננבוים במידה גוברת והולכת להרחבת תנועת “חירות” בערי ליטא ובעיירותיה וכן גם במזרח פולין. לשם כך ערך, בתיאום עם לאה פיש שהוזכרה לעיל ופעילים אחרים, שורה של ביקורים במקומות שונים, בהם נמצאו שרידי הקיבוצים המפורקים. סיני אוקורנט לשעבר חלוץ בקיבוץ טאווריג, שהועבר משם עם קבוצה של 5 חברים לעיירה פאקרוי מספר על כך לאמר:¹⁰³ "…עבדנו בסביבה בכריתת עצי־יער. כל החורף רק עבדנו עד אשר הופיעה אצלי לאה פיש (…) היא בישרה לי שהוחלט שלא להתקפל; עומדים להקים תנועה במחתרת וממשיכים לפעול בתוך הנוער היהודי בליטא (…) בביקורה השני אמרה לי…שאני ועוד אחת נופיע כזוג ועלינו לעבור לאוקמרגה (היא וילקומיר). עברנו לשם, שנינו הצטרכנו להקים שם תאים של חמישיות, הצלחנו לארגן תאים אחדים (..:) מרדכי טננבוים בא פעמיים לאוקמרגה. לראשונה – במרץ או אפריל 1941 (…) והוא סיפר לי על התנועה במחתרת ועל הנסיונות ליצור קשרים עם התנועה בפולין. הפגישה השניה היתה ביום שישי האחרון לפני פרוץ המלחמה…”. כמו בוילקומיר הוקמו תאי “חירות” (בד”כ בני 5 איש) גם בפוניבאֶז' ובמקומות נוספים סך הכל עשרות אחדות.¹⁰⁴

וכך מתוארת האוירה הדינאמית באותם ימים בתנועה המחתרתית כפי שנרשמה כ־20 חודש לאחר מכן בידי אחת החברות הפעילות:

“…לא קפאו על השמרים. חוזרים נכתבו כמעט שלא בהסתר. הם הופצו בכל עיר ועיר. בכל מקום שהיה בו חבר שלנו. בכל מקום קראו את חוזרינו – בקבוצות וביחידות, יום חג היה לסניפים כשהובא להם דבר התנועה. שלא פסקה מלפעול אף לרגע. לא זו בלבד שלא פחת מספרנו, אלא יתירה מזו; נצטרפו אלינו גם חברים חדשים, צעירים מגמנסיות ומן האוניברסיטה שקודם כלל לא היתה לנו שום גישה אליהם. היו מתאספים בקבוצות בנות חמישה. נוצרה לשון חדשה. שא, שקט. על פי רמז התמצאו במה שלא נאמר. העבודה נתקדשה על כל אחד בלא שאלות. העבודה היומיומית נעשתה בשקט. אני נזכרת בפסח של שנת 1941, בבתי־החרושת ובבתי־הספר הירצו נגד החגים הללו. אצלנו היתה הגדה נהדרת כדרך שהיינו רגילים וכריכתו, בכחול־לבן והיא נשלחה לכל מקום, ואפילו אם לא היה שם, אלא אחד בלבד… כך התנהלה עבודת התנועה בלא הפסק, תמיד עמדו על המשמר, תמיד כתבו והדפיסו. חוזרים, מכתבים לחבר, בסניף סיפקו גם ספרים וכו'. הפעילים היו עושים התייעצויות. למברג, קובל, וילנא, וקובנה ביקשו דרך כיצד להרחיב את העבודה”…¹⁰⁵

תהליך גידולה של התנועה וכן התבססותה מבחינה ארגונית, רעיונית והסברתית לרבות הוצאה לאור גוברת והולכת של פירסומים נמשך עד עצם פרוץ המלחמה ב־22 ביוני 1941. רבים מהחברים יצאו במאורגן בקבוצות קטנות לעומקה של ברה"מ, חלקם הנותר השתתף באופן פעיל במלחמה וחלקם – בעיקר הבנות – התארגנו לגור במעין קיבוצים ועם סוף המלחמה עלו לישראל.

(א.ב.צ.) ארגון־ברית־ציון. לעומת תנועת “חירות” שהוקמה, כאמור לעיל, בעיקר מלמעלה ותוך מחשבה תחילה בידי פעילים שבעצמם או באמצעות חבריהם לתנועה כבר רכשו נסיון או לפחות מידע על פעילות מחתרתית במשטר סובייטי, הרי תולדתה של א.ב.צ. היא ספונטאנית וספורדית. הקמתה מעוגנת במידה רבה ביוזמתם של פעילים צעירים ממספר תנועות נוער בקובנה וכן מגימנזיסטים וסטודנטים ללא כל נסיון מעשי, אך בעלי הכרה ציונית עמוקה. בשלב הראשון – התארגנו בשלהי קיץ 1940 עשרות אחדות במסגרת קבוצות קטנות ונפרדות וזאת על בסיס של היכרות אישית ואימון הדדי. אחת מהקבוצות הראשונות הללו שהורכבה בעיקר מגימנזיסטים וסטודנטים קמה ביזמתם של פעילי “מכבי הצעיר” וביניהם בילינזון, פומפיאנסקי, למדנסקי והאחים קריסטאל. ארבעת האחרונים היו גם מקשרים ומדריכים של תאיהם, שכללו 5 חברים כל אחד. לימים גדל מספרם לכ־20. בין ראשי התאים היה גם יצחק שפירא שלאחר מכן היה לאחד המנהיגים המרכזיים של א.ב.צ. בגיטו קובנה. כל תא התאסף מדי שבוע או שבועיים, לעתים במסווה של מסיבה חברתית, והיו מאזינים במידת האפשר ל”קול ירושלים". באמצעות מערכת ארגונית ניתן היה בשעת הצורך להזעיק את כל החברים תוך זמן קצר.¹⁰⁶

כמעט במקביל החלו להתארגן תלמידי הגמנסיות העבריות לשעבר שלמדו עתה בבת”ס תיכוניים סובייטיים בשפת ההוראה ביידיש (מס. 11 ומס. 12). לרבים מהם נותרה עדיין זיקה חזקה לערכים הציוניים, לשפה העברית ואפילו אל חלק ממוריהם שסימלו בעיניהם את נושאי הערכים הללו. ליחס מיוחד זכו אותם המורים שפרשו מההוראה מתוך דבקותם העקשנית בעקרונותיהם הלאומיים. כך למשל רחשו תלמידים רבים כבוד ויקר למורם לעברית “מאירק” (חבר מרכז הציונים הכלליים ב') ששוטט עתה מחוסר־עבודה והתקיים בין היתר ממכירת ספריו וממתן שיעורים פרטיים בעברית. יחידים מהם אף המשיכו לקיים עמו מגע ולא פעם גם להתייעץ עמו בחשאי בנושאים אידיאולוגיים ומצפוניים.¹⁰⁷ משהתגבשו קבוצות מחתרתיות שפעלו בעיקר במישור הלאומי־ חברתי היווה מורה זה דמות בעלת סמכות והשראה לפעילים אלה.¹⁰⁸ המורה השני שפרש ושעמו קיימו תלמידיו לשעבר מגע היה ד”ר אריה הסלזון. הלה התפרנס מעבודתו בבית חרושת, אך מחמת מעמדו המרכזי הקודם בתנועה הציונית (סגן יו”ר מפלגת הציונים המדיניים) הפך עתה למוחרם מבחינה פוליטית וחברתית. הפגישות בינו לבין תלמידיו נערכו על כן תוך זהירות יתירה, כפי שמתואר בזכרונותיו:¹⁰⁹ “כל פגישה ופגישה – היתה מתוכננת מראש, כל צעד מחושב היטב, היו מתקרבים למקום הפגישה שניים. האחד היה מתעכב ועומד על המשמר, מסתכל מרחוק בכל המתרחש מסביב והשני היה ניגש אלי רק לאחר שהוא מקבל מחברו סימן ש”הכל בסדר". כלומר, שאין מסביב דבר המעורר חשד. הפגישות היו מתקיימות ליד מקום העבודה שלי, בשעת צאתי מבית־החרושת (בו הייתי מועסק) ופעמים באחד הרחובות הצדדיים ופעם בביתו של אחד מהתלמידים, הם סיפרו לי בפרוטרוט על חוויותיהם, על דאגותיהם ועל פעולתם. (…) אך מכיון שהדיבור העברי נאסר והשפה העברית הוכרזה למעשה (אם כי לא באופן רשמי) לשפה קונטרבולוציונית, התרבות העברית נחרבה ומנהיגי ההסתדרות הציונית היו צפויים למאסר – התגלתה בצעירים אלה העקשנות היהודית הטיפוסית (ועקשנות היהדות הליטאית בנוסף על כך) והם התחילו לדבר דווקא עברית, לקרוא דווקא ספרים עברים, ללמוד היסטוריה יהודית ולהתעסק בבעיות ישוב ארץ־ישראל, אף להתכונן לעליה. הם נתמלאו אהבה עזה ונאמנה למסורת היהודית ושנאה עמוקה לעריצות האופפת אותם. ומאחר שבדיבור העברי, בקריאה בספר עברי ובדיונים על ארץ־ישראל בגלוי היתה כרוכה סכנה, הם יצרו מחתרת לכל פרטיה ודקדוקיה, התארגנו קבוצות־קבוצות קטנות שהאחת לא ידעה מחברתה ולא על הרכבה. חברי הקבוצה היו נפגשים פעם לפעם במקומות סתר, שם היו מדברים עברית, שומעים הרצאות על תולדות היהודים ודנים בשאלות ארץ־ישראל.¹¹⁰ והכל נעשה בלהט נשמה, בהתלהבות עצומה ובמסירות נפש".

על צמיחתו של אחד התאים שבנוסף לפעילות הציונית ביצע גם “סחיבה” של ספרים עבריים, מספר בזכרונותיו תלמיד הכיתה העשירית של בית־הספר התיכון ע”ש שלום עליכם (לשעבר, גמנסיון עברי קובנר ע”ש משה שוובה). להלן קטע מסיפורו: "…אינני יודע על פי יוזמת מי, אולם בראשית שנת הלימודים פנה אלי חבר בגימנסיה, שלום בלומברג (המנוח כיום) ואמר לי, כי רוצה הוא לשוחח אתי ברצינות, ביחידות, בבית פרטי. מהעת ההיא החלו להתאסף בדירתנו פעם בשבוע 5–6 מחברינו. על כוס תה ומתיקות היינו דנים בעברית ספרותית טובה על דרכים ועל אפשרויות, כיצד נוכל להישאר עם דעותינו הציוניות הקודמות. באחת הפגישות האלו, שבה השתתפו רק שלום בלומברג, יואל פרידלנד ואני, הוחלט להוציא באיזו צורה שהיא מהגימנסיה שלנו ספרים רבי־ערך בנושאים ציוניים והיסטוריים¹¹¹, אשר בעת ההיא כבר הוציאום מספרית בית־הספר, ושמו אותם בחדר מיוחד נעול בחותמות. על ספרים אלה היה לשמש לנו מקור ללמוד מפיהם בחוג שלנו. שלום בלומברג חיבר מיד לפי הזכרון רשימת ספרים הדרושים לנו, כי ידע היטב את תוכן ספרית הגימנסיה שלנו. אם אין זכרוני מטעני, היה עלינו להוציא כ־150 כרכים (…) כך ביצענו שלושה מסעים עד אשר הוצאנו את כל הספרים לפי הרשימה שהוכנה…” ¹¹²

ראוי לציין שהתלמידים הנ”ל שביצעו את “סחיבת” הספרים העבריים, לא השתייכו קודם לכן, כרבים אחרים, לתנועות נוער או ארגונים ציוניים אחרים. חלקם הצטרף רק עתה לפעולות מחתרתיות בתאים, וזאת בהשפעת חבריהם שהיו פעילים בתנועות נוער, אך בעיקר מתוך מניעים אישיים חזקים שדחפום לבטא את זיקתם לתרבות עברית ולציונות. אחדים מחברי התאים הללו התרכזו סביב המורה איקה יהושע גרינברג, שחתר לאיחוד עם הקבוצה המחתרתית של יוצאי תנועת “מכבי־הצעיר” שהוזכרה לעיל. לימים היוו תאי שתי הקבוצות האלו מרכיבים חשובים של ארגון־ברית־ציון (א.ב.צ.). אף כי רק למעטים מביניהם היה השם הזה ידוע, נראה שהמרכיבים המרכזיים והראשונים של הארגון החדש היו חברי הנוער הציוני א’. קבוצה אחת מחברי תנועה זו ובראשה חיים שפירא (בנו של מנהל קק”ל בליטא) דגלה כבר בראשית התארגנותה ברעיון של איחוד כל הדבקים ברעיון הציוני ללא הבדל מוצא מפלגתי,¹¹³ רעיון שהפך לימים לאחד היסודות של א.ב.צ. קבוצת פעילים אחרת מתנועה זו ובראשה שמעון גראז’ שהיה לאחר מכן לאחד ממייסדי הארגון החדש, ניסתה בסתיו 1940 לפתח פעילות משותפת עם חברים דתיים (כמו יוסף וואסילבסקי מהעיירה מרקינה ומשה וולברשטיין מקובנה) בחווה החקלאית ליאופולטבה שבדרום מערב ליטא. כך הונח היסוד לשותפות ענינית ואידיאית בין צעירים ציוניים מהמחנה הדתי והחילוני בליטא במשך מלחמת העולם השניה וכן במחנות הריכוז בגרמניה. בחווה זו היו כ־20 איש; רובם ככולם עבדו בעבודה החקלאית במקומם של האריסים הליטאים שהועסקו קודם לכן בחווה זו על ידי בעליה היהודי. אף על פי שהחברים לא היו רגילים לעבודה מסוג זה, אם בכלל, השתדלו מאד לעמוד במשימה. עיקר הפעילות בשעות הפנאי התרכזה סביב נושאים ציוניים־לאומיים. הדבר בא לידי ביטוי בהרצאות ובויכוחים על התנועה הציונית, על עתיד בנין הארץ ועשירי תוכן רוחני מיוחד היו מסיבות “עונג שבת”.¹¹⁴ תפילות נערכו מדי יום ביומו במסגרת מנין קבוע וכמו כן קויים מטבח כשר. בתכניתה של הקבוצה היה לקבל מהשלטונות אישור רשמי להישארותם במקום זה כחברי משק קולקטיבי (קולחוז) והם קיוו שבמסגרת זו יוכלו כאן לחיות באין מפריע באווירה ציונית־לאומית; אולם בלחצם של האכרים שבסביבה לא הסכימו השלטונות להישארותם ובאביב 1941 נאלצו כולם לעזוב את המקום. עם שובם לקובנה מצאו כבר שם התפתחות ניכרת בכיוון הקמת הארגון המאוחד שכאמור כונה לאחר מכן א.ב.צ, (ארגון ברית ציון). גורם נוסף שהשפיע על הקמת א.ב.צ. והיווה בו מרכיב חשוב היו הסטודנטים ובעיקר תלמידי השנה הראשונה והשניה. על הרקע ועל המניעים שלהם בהקמת הארגון החדש מספר מי שהיה חבר צעיר של הקורפורציה¹¹⁵ הציונית “ביתריה”: "…אני לא זוכר שיבוא מישהו מהמנהיגים הפוליטיים הרוחניים שהיו קודם – שיבואו ויאמרו “חברה בואו ונעשה משהו…” היינו נפגשים ומדברים בינינו שיש צורך דחוף לארגן משהו כדי שנוכל להביע דעות בקשר למה שקורה ומה שעומד בפנינו… היו אלה למעשה הצעירים של הקורפורציה לא הפיליסטרים ולא הדוקטורים ולא יותר מבוגרים מאתנו…¹¹⁶

במקרה או שלא במקרה נוצר אז מגע בין קבוצת הגימנזיסטים בראשותו של שמעון גראז', יעקב בית־הרבי (בסרבי), זלצברג ואחרים, לבין קבוצת הסטודנטים חברי קורפורציות ציוניות לשעבר. בעקבותיו באו פגישות מורחבות יותר שנערכו בדרך כלל בתוך בתים פרטיים, מוסוות לפעמים כהתכנסויות לשם משחק פינגפונג; לא דובר בהם עדיין על הקמת ארגון, “כי אם על התקרבות הדדית”.¹¹⁷ ממפגש למפגש גדל מספר חברים. בנוסף לקבוצות מקרב יוצאי “הנוער הציוני א’”, “מכבי הצעיר”, “בני עקיבא” וסתם גימנזיסטים וסטודנטים ציוניים שלפני כן לא היו חברי תנועה כל שהיא, הצטרפו עתה חברים בודדים גם מ”גורדוניה", מהמחנה הרביזיוניסטי ועוד. אלה ואלה נתקבלו ע”י הצטרפות פרסונאלית ולא ארגונית. הפעילות קוימה במסגרת של תאים בני 3–5 חברים המאורגנים ע”י מיפקדה שבין ראשיה נימנה שמעון גראז'. מאחר וחלק ניכר מחברי א.ב.צ. נימנו על תלמידי הגימנסיה הריאלית (בי”ס תיכון סובייטי מס’ 12) הפך מוסד זה כמוקד עקרי¹¹⁸ לפעילות חברי הארגון. עובדה זו איפשרה בין היתר לקיים בקרב התלמידים מעקב והסתכלות אחרי “מי שנוקט עמדה פרו־קומוניסטית ומי שמוסיף לנקוט עמדה ציונית עברית.¹¹⁹ את האחרונים גייסו לארגון”.

נראה שבדצמבר 1940, כחצי שנה לאחר כניסת הצבא האדום לליטא, היה ארגון ברית ציון כבר מגובש למדי. מסיבה חגיגית נערכה ע”י הארגון בחג החנוכה שלקראתה פורסמה החוברת הראשונה של הבטאון “ניצוץ”. להלן קטע מזכרונות על אירוע זה ומהותו כפי שנכתבו ב”ניצוץ” 5 שנים לאחר מכן ע”י אחד המשתתפים באותה מסיבה:

“אם מדובר על זמן הולדת ארגוננו – הריהו חל בערך לפני חג־החנוכה ואם בחיים הציונים הליגליים היה ערך רב לחג לאומי כגון חג החנוכה על אחת כמה וכמה בזמן הסובייטים, בלי ידיעת השלטונות, במחתרת. השמירה על המסורת הלאומית ועל התרבות הלאומית והקנאות של “אף על פי כן” היו בין הקווים האופייניים הראשונים של הארגון החדש. דווקא מסיבת החנוכה הראשונה שהתקיימה מאחורי דלתות סגורות ומסוגרות לכדה את בחירי הנוער הלאומי שהתאחדו שבועות אחדים לפני כן לא.ב.צ., כאילו שלהבת הנרות חדרה אל חום לבם ונסכה בהם תקוה. כי נס גדול יתרחש שם, כי יצליחו במלחמתם להתגשמות האידיאל הציוני, ומה גדולה היתה שמחתם בראותם בחג החנוכה את הניצוץ הראשון.¹²⁰ בהקמת הארגון הזה בלטה מעין מחאה נגד המציאות הקודמת בתנועה הציונית – מצד אחד ונסיון להביא בשורה רעננה לציבור הציוני – מצד שני. לקו זה (לא רק להמשיך בישן, אלא לחפש את החדש) – היה א.ב.צ. נאמן במשך כל 5 שנות קיומו הן בתקופת המשטר הסובייטי, הן בגיטו והן על אדמת גרמניה לרבות הימים שלאחר השחרור.¹²¹ באותם ימים הוזכרו ב”ניצוץ" הסיבות והרקע שהביאו ב־1940 להקמת א.ב.צ. להלן קטע מהם:

“עוד בימי הקיץ הראשונים של 1940, עם כניסת הצבא האדום לליטא, הרמנו את דגל העבודה הקונספירטיבית ובא.ב.צ. יצרנו אחר כך את המכשיר הארגוני להמשכת העבודה הציונית בכל התנאים, על אף הכל ולמרות הכל. הרי עשינו את זה הואיל ומצפוננו הלאומי הכריח אותנו ללכת בדרך זו. סכנו את חיינו והמשכנו להתאסף ולעמוד בקשר בינינו, לשלח חברים עם עליית הפליטים ולשמור על שארית התרבות העברית והלשון העברית… עוד אז הוצאנו בפעם הראשונה את “הניצוץ” ששימש במשך חמש שנות פעולתנו מורה דרך לתנועתנו. "הרגשנו שיש לא רק להמשיך את הישגי הישן אלא לחפש את החדש. נוכחנו בהתפוררות המופרזת של ההסתדרות הציונית שלפני פרוץ המלחמה, הכרזנו מלחמה על הדיפרנציאציה המופרזת, של המכניזציה של התנועה, על התרוקנות תכנה ועל האדישות לגבי השאלה הסוציאלית שהפכה לאחת הבעיות המרכזיות באמצע המאה העשרים…”¹²²

ארגון א.ב.צ. התקיים מחנוכה תש”א (דצמבר 1940) ועד סוף תקופת השלטון הסובייטי, במתכונת חשאית, ותוך כדי כך הרחיב מסגרתו ופעל בעיקר במישור התרבותי. עם כיבוש ליטא ע”י הנאצים ביוני 1941 נקלע מספר ניכר של פעילי א.ב.צ. לגיטו קובנה ושם היוו גרעין תוסס לארגון המוני של צעירים ובני־נוער, ואילו לאחר המלחמה הניחו שרידיו יסוד לתנועת נוח”ם (נוער חלוצי מאוחד) בקרב שארית הפליטה שבגרמניה.

 

6. פעילויות ותכנים    🔗

פעולות הארגונים הציוניים שהחליטו להמשיך את קיומם בצורה מחתרתית הוכתבו במידה רבה ע”י המוטיבאציות, הטמפרמנט והמרץ של חבריהם ואוהדיהם – מצד אחד, והסכנות החמורות הצפויות מצד השלטונות והרחוב – מצד שני. חלק ניכר של הפעולות שבוצעו בידי חברי הארגונים ואנשי הפריפריה שלהם, ניתן לראותן יותר כפרי הספונטניות, האילתור והיוזמה המקומית, מאשר כתוצאה מתיכנון זהיר ושיטתיות מחושבת. למעשה שלטו שתי מגמות אלו בכל מישורי הפעילות שייסקרו בפרק זה כשהעיקרי והרחב מכולם הוא המישור התרבותי־רעיוני, אשר ממנו מוצא לפעולות עניניות־”גשמיות". בדומה לא.ב.צ. נועדה חשיבות רבה לנושא התרבותי, הרוחני והרעיוני גם בכל שאר ארגוני המחתרת הציוניים. אולם בעוד שב־א.ב.צ. היוותה הפעילות סביב נושאים אלו נקודת כובד כמעט בלעדית, הרי שאצל אחדים מהארגונים האחרים היתה פעילות זו חלק ממיכלול רחב יותר ורובם ככולם ייחסו לפעילות זו דרגת עדיפות גבוהה. בין הסיבות לכך ניתן לציין: א) רוב רובם של החברים היו בני גילאים צעירים, שזה לא מכבר חבשו ספסלי בתי”ס עבריים או שהיו מעורים בתרבות העברית ובשפתה ולכן לגביהם היתה המשכיות זו טבעית וניתן היה בקלות יחסית לעניין בנושא זה גם את מי שלא היה חבר בתנועת נוער. ב) הודות לגילם הצעיר היו רוב החברים משוחררים על פי רוב מדאגות, שלא כמנהיגי התנועות והשכבה המבוגרת של הפעילים שבנוסף לחששותיהם מרדיפות, היו מטופלים בדאגות פרנסה¹²³ ועול משפחה. ג) פעילות בנושא תרבותי היתה הכי נוחה ואפשרית ביותר מהבחינה המעשית ולכאורה גם לא מסוכנת כל־כך מבחינת ההתנגשות עם השלטונות.

במידה זו או אחרת הפכו, איפוא, נושאי “התרבות עברית” ו”שמירת הגחלת הציונית" לציר מרכזי של הפעילות המחתרתית. מבחינה זו לא היה הבדל מהותי רב בין הארגונים וזה התבטא על פי רוב בסגנון ובצורה. כך למשל היו חברי אחד התאים של השוה”צ מתאספים לעיון במשנת בורוכוב¹²⁴ ואילו חברי “בני עקיבא” לשעבר שהיו נפגשים בבתים פרטיים בעיקר בשבתות, היו שרים משירי ארץ־ישראל ושירים כמו “צור משלו אכלנו” לפי מנגינות רוסיות;¹²⁵ כמו־כן מסרו מזמן לזמן מידע על א”י שהגיע בכל מיני דרכים. כמוהם נהגו גם חבריהם שחזרו לקובנה מחוות ליאופולטווה,¹²⁶ והוא הדין גם לגבי חברי ארגונים אחרים. כמה מחברי “גורדוניה” לשעבר ציינו בחשאי את כ”ד בשבט – הוא יום השנה ה־18 למותו של אבי תנועתם – א. ד. גורדון. התכונה לאירוע זה ומהלכו מתוארים להלן ע”י יעקב קאופר שהיה אז מהמנהיגים המרכזיים של גורדוניה: “התכוננו לכ”ד בשבט. הוחלט, כי ביום זה תתקיימנה אספות בכל התאים של התנועה, עלי היה להרצות בשני תאים, פעם אחת בערב ופעם שניה למחרת אחרי הצהרים… בערב התאספנו בביתה של חברה אחת. מספר המשתתפים היה יותר מ־10, כולם משכבת המגשימים ולא חסר איש מכל הנקראים… מצב הרוח היה חגיגי, אם כי תוגה חרישית קיננה בלב כולם. די היה להיזכר באקדמיה הפומבית רבת העם של אשתקד ולהשוותה למה שזכינו לו היום, כי עיני כולנו תמלאנה דמעות. דומיית קודש שוררת בחדר חבר אחד קורא לפני הנאספים את החוזר של ההנהגה הראשית: “…ואם את דבריו לא נוכל להשמיע הפעם פומבית ובאזני רבים, הרי את תורתו ואת עזבונו הרוחני נישנה ונעמיק בחביון לבנו… וכמו האנוסים בשעתם, אשר התכנסו למועדים, כדי לקיים את קשרם עם מסורת אבותינו ואמונתם, כן אנחנו נתכנס במחתרת, כדי לחזק זיקתנו עם תנועתנו והארץ…” אחרי כן נקראו ידיעות מהארץ, עד כמה שאפשר היה ללקטן מתוך מכתבים ומן הרדיו הירושלמי. בין השאר נודע לנו על אסיפת־אבל בלונדון לזכרו של דב הוז, אולם איש מאתנו לא ידע איפה ובאיזה נסיבות קרה האסון הזה. לבסוף אחרי ההרצאה הוחלט לשלוח אל הלשכה הראשית של הקהק”ל בירושלים מברק־ברכה לרגלי יום כ”ד בשבט וזה הוצא אל הפועל עוד בלילה ההוא”…¹²⁷

גם בבית”ר התבססה הפעילות המחתרתית העיקרית על קשר בין החברים לשעבר, ביסוסם ועידודם, על ידי עזרה הדדית, ובראש וראשונה על ליבון הרעיון הציוני על צורותיו השונות. המדריכה רחל סלקיה היתה נפגשת עם חניכיה לשעבר בגן ציבורי או יוצאת איתם לטייל ותוך כדי כך מספרת להם על אישים ידועים שמילאו תפקידים חשובים בתולדות עם ישראל, כגון שרה אהרונסון מקבוצת “נילי” וכדומה. יחד עם זה ניסתה, בעזרתם, לערוך השוואה בין המציאות דאז לבין המציאות הנוכחית על כל המסקנות המשתמעות מכך.¹²⁸ כאן גם המקום לציין את התופעה של לימוד עברית לשמה במסגרת תאים מחתרתיים שהוקמו במספר ערים ועיירות על בסיס של היכרות פרטית ותנועתית לשעבר.

הווי תרבותי קויים גם בקרב החברים לשעבר של קיבוצי־ההכשרה בקובנה (כמו “גשר”, “גזית”, “זייד”) ובמקומות אחרים. בשאבלי, למשל, נערכה בי”א באדר מסיבה רבת־משתתפים, שהרוח החיה בה היה מנהל הגימנסיה העברית לשעבר מרדכי רודניק. ואף כי שוחרר זמן קצר לפני כן מבית הסוהר הסובייטי, לא היסס ונשא נאום ציוני נלהב.¹²⁹ גם בקרב הקבוצות שהרכיבו את תנועת “חירות” המאוחדת ניתנה עדיפות למטרות הבאות: “הסברה וחינוך עברי לאומי ונכונות להעפלה ולעליה”.¹³⁰ בפגישות החשאיות שארגנו בשאבלי חלוצים פליטים מפולין ביחד עם יוצאי תנועת השומר הצעיר–נצ”ח היו משמיעים הרצאות ועורכים במשותף ערבי קבלת שבת, שרים ומדברים עברית. דפוסי המגעים הללו שנוצרו בין החלוצים הפליטים והנוער הציוני המקומי התמידו בשאבלי עד פרוץ המלחמה וגם לאחר מכן, בתקופת המחתרת האנטי־נאצית בגיטו. לא בכדי נאמר בעדותו של אחד מהחברים הפעילים: “כשנכנסנו לתוך הגיטו כבר היינו למעשה מאורגנים”.¹³¹

אחד משיאי פעילותה במישור התרבותי־רעיוני של תנועת “חרות” המאוחדת ניתן לראות בסמינריון שקויים בחנוכה תש”א (דצמבר 1940 – ינואר 1941) בבית ההבראה לשעבר של תנועת “דרור” בפרוור הווילנאי וולוקומפיה ושנמשך יותר משבוע ימים בהשתתפות כ־20 חברים מליטא ומפולין וביניהם: טדי פיק, מרסיק (שניהם גם נשאו הרצאות), ינטל גלוך, חנה זילברצווייג, סיני אוקרנט, צפורה בירמן, מרים פליישפארב ואחרים. הסמינר רוכז בידי מרדכי טננבוים ואדק גולובנר מלבוב (מזרח גליציה). זה האחרון וכן שיינדל שווארץ מקובל (ווהלין) מסרו דו”ח על התנועה באיזורים הפולנים הנתונים לשלטון סובייטי. סמינר זה הוקדש בחלקו לדיון רעיוני וארגוני. כרקע עיוני שימש בין היתר מאמרו של מ. ביילינסון “תנועות ומשבריהן”. בסיכום התגבשה תפיסה לגבי מבנה התנועה במציאות דאז: מעגל ראשון פנימי – צוות הפעילים המצומצם המרכז את הפעולה. מעגל זה מתפשט לכוון המעגל השני – הפריפריה הקרובה של חברי התאים הפעילים של התנועה ובהיקף – המעגל השלישי, הפריפריה הרחוקה שיש לקרבה, להשפיע עליה ולרכוש אותה".¹³² במסגרת הדיונים הרעיוניים באו לידי ביטוי גישות שונות לגבי היחס של התנועה למציאות הסובייטית. עם כל החשיבות של הדיונים הרעיוניים והארגוניים, נודעה חשיבות מיוחדת לאווירה החברתית ששררה בסמינר. “מזמן לזמן נשמע שיר חלוצי – מתארת אחת המשתתפות את ההווי החברתי שם¹³³ – אמת, לא פרצנו בשירה, אבל בעמקי הלב שרנו בשקט וחלמנו והיה מי שהתפעל, לא עצר כח לשלוט על עצמו, ונתלכדה הורה. מלאי עידוד וכח נפרדו הסמינריסטים כל אחד למקומו, כל אחד לעבודתו…"

פעילות מרכזית נוספת בכל הארגונים הציוניים הבלתי־ליגאליים דאז התמקדה במישור הקומוניקאטיווי, במגמה ליצור צינורות קשר יעילים בין ההנהגה לבין חברי השורה והפריפריה ובמקביל להמשיך בטיפוח הקשרים עם ארץ־ישראל, לקבלת מידע והנחיות. חלק ניכר מהפגישות בין החברים בתוך א.ב.צ. וארגונים אחרים הוקדש למסירת ידיעות שונות על ארץ־ישראל שנאספו ממקורות שונים לרבות האזנה ל”קול ירושלים".¹³⁴ על הענין הרב שנודע לנושא הארץ־ישראלי בין יהודי ליטא בכלל ולחוגים הציונים בפרט, ניתן ללמד מתוך הקטעים המובאים להלן מתוך סקירה שנשלחה ע”י “הנוער הציוני” בליטא לחבריהם בארץ:

“…הננו למסור לכם בשם כל משפחתנו התנועתית בגולת ליטא את רגשי השתתפותנו בצערכם הרב לרגלי ההפצצה על תל־אביב. מדי ערב אנו מאזינים ל”קול ירושלים” ולבותינו נשברו בקרבנו בשמענו את הידיעה המחרידה על הנסיון הקשה שעבר על תושבי תל־אביב ועל תוצאותיו… דברי העידוד של חיים וייצמן לישוב ששידר הערב רדיו ירושלים עודדו גם אותנו.. אנו רוצים שתדעו שאין גבול להתעניינותנו במה שעובר על הישוב. אולם התענינות זו היא לא רק מצדנו. נזדמנתי אמש ברכבת עם יהודים בני 20–30 שהתחנכו בליטא על התרבות העברית ולא חדלנו לדבר על ההפצצה של תל־אביב. רב היגון בכל בית יהודי כאן… כל יהודי מרגיש כי אחיו נופלים וכי מנסים להחריב את ארצו. הייתי בקאונס עת נתקבלה הידיעה על ההפצצה והיא נמסרה באותו ערב מפה לאוזן. בכל מקום היא שימשה נושא השיחות. רק עכשיו רואה אני כי החינוך העברי בליטא היכה שרשים עמוקים. עד היום שומעים בחוצות הערים את השפה העברית מצלצלת בפי צעירים"…¹³⁵

גם לאחר שהעתונות המקומית החלה להעלים בשיטתיות ידיעות הנוגעות למצב בארץ־ישראל ובעולם היהודי, המשיכו מספר פעילים לנהל התכתבות ערה עם ארץ־ישראל, אם כי תוך זהירות רבה ומודעות לקיום הצנזורה. כן התנהלו עדיין במשך זמן ניכר חילופי מברקים (חלקם מוצפנים) בין מרכזי תנועות ומוסדות בא”י ובמקומות אחרים לבין פעילים מקומיים ופליטי פולין. ממברק שנשלח ממרכז התנועה הרביזיוניסטית בלונדון לקובנה ב־3 באוגוסט 1940 נודע לפעילי התנועה בליטא על מותו של זאב ז’בוטינסקי. מברק מוסווה זה הגיע ע”פ כתובתו של קצין הנציבות יחזקאל דיליון וזו לשונו: “מצטער להודיע שהיום בבוקר מת לפתע בניו־יורק בקרב משפחתו הדוד זאב. נא להודיע למשפחה ולחברים. היו חזקים”.¹³⁶ במידה וחלק מהפעילים לשעבר המשיכו עדיין לקבל בדואר עתונים ופרסומים אחרים מארץ־ישראל, הם מסרו אותם לחבריהם וכך הועברו החדשות מיד ליד במסגרת חוגים מצומצמים.¹³⁷ לימים כשקשר המכתבים הלך והשתבש נותר “קול ירושלים” כאחד ממקורות המידע היעילים ביותר. ואכן לא בכדי הובעה אז באזני הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל המשאלה, בשם ציוני ליטא, שבראדיו ירושלים תימסרנה גם ידיעות ציוניות ויהודיות כלליות.¹³⁸

סיכומים מהמידע על א”י וכן ידיעות נוספות היו נמסרים כאמור בפגישות התאים ויחד עם זאת הופיעו בפירסומי ארגונים השונים. בנוסף לבטאון של א.ב,צ – “ניצוץ” שהופעתו החלה, כאמור לעיל, בחנוכה תש”א (דצמבר 1940) ונמשכה עד לאחר מלחה”ע השניה (1946),¹³⁹ הופיע בתחילת 1941 בקובנה פירסום בשם “ממעמקים”¹⁴⁰ מטעם “בני עקיבא”. בערך באותו זמן הוצאה לאור ע”י חברים מקומיים ופליטי פולין מתנועה זו, חוברת זעירה בשם “שירי מולדת” ובה 13 שירים עבריים,¹⁴¹ ובה ההקדמה הבאה: “והיו השירים לביטוי צורב לגעגועינו אליך מולדת; את מולדת אשר הקדשת מאז ומעולם ברית ה’ ובדם קדושים, זכרך תמיד לנו למשיב נפש, לבנו אליך תמיד; אנו במערב ולבנו במזרח, היי ברוכה מולדת”. אנשי “השומר הצעיר” שמלכתחילה הסתירו מכונת־כתיבה בעברית ומכונת שכפול, החלו בהכנות מעשיות להוצאת בטאון פנימי בעברית. בשלב זה נעצר לחקירה יצחק וידוקלה (העורך המיועד) כשבכיסו מאמר הדן על הכשלון של תכנית ההתישבות היהודית בבירוביג’אן והמעלה את הטענה “אז מדוע בירוביג’אן ולא ארץ־ישראל”.¹⁴² לאחר זמן קצר שוחרר וידוקלה אך מחמת תקלה זו לא יצאה התכנית אל הפועל, שכן בסמוך לכך פרצה המלחמה. המחנה הרביזיוניסטי הספיק בדוחק לפרסם את גליון “המדינה” האחרון ולא יסף יותר. תשומת לב ניכרת לנושא הפירסומים ניתנה במיוחד בתנועת “חירות”. בשלב הראשון¹⁴³ הוצא לאור עלון אינפורמטיבי משוכפל בידי שני מחברים של השומר הצעיר–נצ”ח (טדי פיק ונח פורץ). תפוצתו של עלון זה בשפה העברית היתה מצומצמת שכן נועד מלכתחילה לחוג החברים בליטא, לאחר הקריאה בו מצווים היו קוראיו להשמידו. לימי זכרון לאומיים כגון: חנוכה, י”א באדר, כ’–כ”א בתמוז, הוציאו עלונים בעלי תוכן ופרשנות לאור המציאות. “חירות” פירסמה עלוני־הסברה מיוחדים לסטודנטים היהודים באוניברסיטת וילנה והפיצה אותם בצורה מיוחדת: סטודנטים חברי התנועה היו תוחבים אותם בחשאי בין דפי הספרים של עמיתיהם בחדר הקריאה באוניברסיטה ובמקומות אחרים ואף בתוך כיסי מעיליהם שבמלתחות וכו'. עם הידוק הקשרים בין שלוחות התנועה שבליטא הסובייטית ואוקראינה המערבית (ווהלין ומזרח גליציה), הוחלט להעביר את הדפסת העתון הבלתי־ליגאלי מלבוב לוילנה בביתה של מרים לוביאש וזאת, “מאחר שהתנאים בוילנה היו נוחים יותר”.¹⁴⁴ מסיבה זו היו מכינים שער מיוחד עם כותרת “חירות” (צויר בידי שולמית גורדון) שנועד עבור ליטא ושער נוסף עם הכותרת “דרור” – היו מתקינים בלבוב עבור החברים באוקראינה. קשרים ובלדרים מיוחדים (לרוב בנות) העבירו את החומר כשהוא מהודק ברצועות־בד סביב לגופם ובצורות אחרות.¹⁴⁵ בווהלין עסקה בהפצתו של העתון שיינדל שווארץ. תיאור ממצה ובהיר על מיגוון הפעולות שנתבצעו אז ב”חירות”, במיוחד במישור הקומוניקאטיווי מובא להלן, מתוך קטעי מכתב של צפורה בירמן שהוזכרה כבר לעיל: “…הקשרים היו יוצאים לדרכם כשהם עמוסים בדברי התנועה ומביאים דרישת־שלום. לא שכחנו גם את החברים שהוגלו. אף זכרנו את הרעב השורר בוארשה. נוצרה קרן משען לאסירי־ציון ברוסיה, ובקיצור: “מצר”. היינו שולחים חבילות על־פי כתובותיהם של כל החברים שהוגלו. שלחו חבילות לוארשה. עשו את העבודה, אבל שקט לא ידעו. מרדכי ומרסיק תמיד חיפשו, תמיד תיכננו, ורצו לפרוץ בכל הדרכים. מרדכי תיכנן נסיעה לבוכרה, כדי לפעול שם ולהמשיך בדרכו משם. כך אמרו לפרוץ ולהתפרץ. כך התנהלה עבודת התנועה בלא הפסק. תמיד עמדו על המשמר. תמיד כתבו והדפיסו: חוזרים, מכתבים. עתונים. לחבר בסניף סיפקו גם ספרים וכו'. הפעילים היו עושים התיעצויות. למברג, קובל, וילנה וקובנה ביקשו דרך, כיצד להרחיב את העבודה…”¹⁴⁶ עם סגירת מוסדות החינוך העבריים והפיכת חלקם ליידישאיים עלה על הפרק גורל הספרים העבריים שנמצאו במוסדות הללו ואשר לפי כל הסימנים נידונו לגניזה, אם לא להשמדה. והוא הדין גם לגבי הספרים בספריות פרטיות וציבוריות. אי לכך נחלצו תלמידים לשעבר ברובם חברי תנועות ציוניות להצלת הספרים העבריים. – פשוטו כמשמעו.¹⁴⁷ מאחר והספרים היו כבר בשלב זה מרוכזים בדרך כלל בחדר מיוחד נעול וחתום בחותמת – הרי הוצאתם בחשאי ופיזורם בבתים פרטיים היו מיבצע משולב ומסוכן למשתתפיו. בקובנה השתתפו במיבצעים אלה חוליות מאולתרות מבין תנועות הנוער לשעבר “מכבי־הצעיר”, “הנוער הציוני”, בית”ר ואחרים. חברים של אחת החוליות הללו הצליחו בעזרת מפתחות מזוייפים להוציא מהגמנסיה העברית לשעבר ע”ש שוובה בקובנה, כמות גדולה של ספרים לפי רשימה שהוכנה קודם לכן.¹⁴⁸ לפי התכנית אמורים היו ספרים אלו לשמש את פעילותם התרבותית־עיונית בעתיד. כדי להעביר את השלל שכרו סוס ועגלה.

לאחר שהחותמות של הגמנסיה נמחקו פוזרו הספרים בבתי חברים. בצורה כזו ובדומות לה הוציאו ספרים עבריים מהספריה הפרטית של אבא באלושר ומהגמנסיה הריאלית לשעבר, שכאמור לעיל הפכה לגמנסיה הסובייטית יידישאית מס. 12 אולם כאן גילתה ההנהלה שחסרים הרבה מאד ספרים¹⁴⁹ ופתחה בחקירה נמרצת. השומר הלא־יהודי ששוחד בשעתו ע”י המבצעים, גילה עתה את שמותיהם וכמה מהם נעצרו למשך יום יומיים בנ.ק.וו.ד. ונחקרו ע”י איש בטחון דובר יידיש. כמו כן הובאה למקום המעצר אמו של אחד התלמידים העצורים (שתחת מרפסת ביתו הוחבא חלק מהספרים) על מנת להשפיע עליו להודות במעשה. בסופו של דבר איש מהם לא הודה וכולם שוחררו. עם זאת למדו המבצעים (רובם ככולם מהקבוצות שהרכיבו את א.ב.צ.) וחבריהם “לא לשחק עוד בשוטרים ובגנבים” – מצד אחד ולהתכונן לפעילות קונספיראטיבית יותר”¹⁵⁰ מצד שני. דבר סחיבתם של אלפי ספרים עבריים נתגלתה ע”י שלטונות הבטחון גם בשאבלי. שלא כבמקרה הקודם היו מעורבים בהלשנה מלבד השומר של המוסד גם אחד מהמורים הנודעים.¹⁵¹

פרטים על פעילות דומה בוילנה פרסם ב־1941 מורה עברי, מיד לאחר שעלה לא”י: “…יום לפני צאתי את וילנה נכנסתי לבית אחד בו גרו 2 סטודנטיות מליטא, מכרות שלי. בהיכנסי הביתה שמעתי דיבור עברי בחדר; אני שומע את הסטודנטיות מדברות עברית ועל השולחן מונחים ספרים עבריים חדשים, מקוריים ותרגומים. אני שואל אותן לפשר הדבר והן מספרות לי: התחילה תנועה עברית בקרב הסטודנטים. כל הסטודנטים מצ”ס ועד בית”ר התאגדו לאגודה אחת והיסוד המאחד היא הלשון העברית. הם מדברים עברית גם בכתלי האוניברסיטה החדשה וקוראים ספרים עבריים. את הספרים האלה המונחים על השולחן הם השיגו בבמ”ס לספרים יהודים, הם עוברים בכל בתי מסחר הספרים היהודיים וקוראים את הספרים העבריים… תנועה מעין זו התחילה גם בקרב המורים העבריים שהרבה מהם אנוסים. הרבה מורים כבר החלו להתנער מן המכות שהוכו בימי המאורעות ופתחו בפעולה עברית במחתרת. לפני צאתי נודע לי על ועדה של שלושה מורים שאספו בסתר את כל ספרי הלימוד העבריים, שחדלו להשתמש בהם בבה”ס למקום אחד והם מחלקים אותם לחוגים ללימוד וקריאה עברית"…¹⁵²

בדומה לפעילות בנושא הספרים העבריים, שהקיפה חוגים לאין ערוך יותר רחבים מאשר התנועות המחתרתיות והפריפריות שלהן גם יחד, ארעו גם תגובות ספונטאניות אחרות למציאות החדשה. היו אלה אקטים של הזדהות או מחאה מצד בודדים וקבוצות שקבלו לא פעם ביטוי הפגנתי וראוותני, עד כדי סיכון המעורבים במעשים אלה. תופעות המחאה וההפגנה בלטו במיוחד בקרב צבור התלמידים לשעבר של בתה”ס העבריים; אלה נגרמו אמנם במידה רבה עקב הקושי האובייקטיבי להסתגל תוך תקופה קצרה מאד לשפת ההוראה ביידיש, אולם בעיקר נבע הדבר מתוך אי השלמה עם דחיקת השפה העברית וכל הקשור בה מכותלי בתה”ס. אחד הביטויים ליחס זה ניתן לראות בתופעה שנסתמנה כבר בקיץ 1940, כשתלמידים לשעבר של בתי”ס עבריים העדיפו “לאות מחאה” לעבור לבת”ס אחרים לרבות רוסיים, תוך תקווה ששם “לא תישמע לכל הפחות השמצה מתמדת על א”י, על היהדות ועל התרבות העברית”.¹⁵³ חלק מהתלמידים המשיכו לדבר עברית בינם לבין עצמם וגם בפרהסיה.¹⁵⁴ והיו גם ביטויי מחאה והפגנה אחרים החל משירת האינטרנאציונאל “במלים של התקווה” ובדיחות אנטי־סובייטיות שסופרו בכיתה וכלה בציור סיסמאות ציוניות על הקיר ובהופעה בכיתה בחולצה של בית”ר.¹⁵⁵ לא פעם הסירו תלמידים ותיקים של הגמנסיה העברית ע”ש שוובה¹⁵⁶ בקובנה את “הסמרטוט האדום עם הסמל הסובייטי”¹⁵⁷ בו כוסה השלט העברי של המוסד; חברת א.ב.צ. שהצטיינה בריקוד באלט בביה”ס, סירבה בתוקף להשתתף בתכנית ריקודים בנשף לציון אירוע סובייטי ונימקה סירובה לחברותיה: “אני לא ארקוד אצל הרוסים”,¹⁵⁸ יתירה מכך, במהלך הנשף יצאה היא וחברותיה בריקוד “הורה” תוך שירה בעברית. בעקבות התנהגותה זו הוזהרה חמורות ע”י הנהלת ביה”ס באיום של הוצאה מהמוסד. אם כי חלק ניכר מהתלמידים שהיו מעורבים בפעילויות הפגנתיות מסוג זה השתייכו לארגונים המחתרתיים, הרי אין להסיק מכך שהדברים נעשו לפי הנחיות או הוראות מגבוה, שהרי מבחינת חוקי הקונספירציה היה בכך משום חישוף וסיכון שלא תמיד עמד ביחס סביר לתוצאות הפעולה.¹⁵⁹ זאת ועוד: בנוסף לצורך להיזהר מעיני השלטונות, שומה היה עליהם להימנע גם מהיתקלות בחסידי המשטר החדש ברחוב היהודי. שלא החמיצו שום הזדמנות להתקיפם.¹⁶⁰

היו גם מקרים שפעילים ציוניים ידועים ומבוקשים ע”י השלטונות נטלו חלק פעיל באירועים בעלי אופי הפגנתי וראוותני. כך למשל נאמו ראשי המחנה הרביזיוניסטי בליטא ופולין בעצרת האזכרה הספונטאנית שהתקיימה ב”בית־המדרש החדש" שבקובנה, עם היוודע דבר מותו של זאב ז’בוטינסקי.¹⁶¹ נציב בית”ר האחרון על פולין מנחם בגין שהשתתף ביחד עם מנהיגי התנועה במיסדר אזכרה בבית הקברות בוילנה ביום השלושים למותו של ז’בוטינסקי מספר בזכרונותיו: “…שם התכנסו עשרות בית”רים (ביניהם יוסף גלזמן, יצחק אפשטיין, אברהם אמפר, נתן פרידמן, ד”ר שייב, ירחמיאל וירניק, שלמה סקולסקי ועוד). לאותו מסדר הבאנו בחשאי את דגלנו, ניצבנו סביב קברו של בית”רי צעיר, אשר בדרך לוילנה בנסותו דרכו להגיע לא”י, קפא בסערת שלג. התפללנו, שרנו את שירו של ראש בית”ר “מגוב רקבון ועפר”… ובעוד הדגל הכחול לבן מתנוסס מעל בית הקברות נשבענו בכל התנאים ובכל מחיר לשמור אימונים לצוואת מורנו לרעיון התחיה של עמנו”…¹⁶² במשך שבוע לאחר מותו של ראש בית”ר ישבו רבים מפעילי התנועה “שבעה”, ערכו מנינים ועמדו במשמרות כבוד. גם בימי ה”שלושים" נראו לא מעט מחברי בית”ר כשעל דש בגדם סרט שחור וסמלי אבל אחרים. וכך זה היה בוילנה: "התאספו מניינים של אבלים בבתי סימטאות לא ניראים, בחדר של ד’ על ד' ישבו האבלים, תריסי החלונות מוגפים, כל מסך מורד. נר אבל מפיץ אור כהה, ספר תהילים פתוח לפני כל אחד ואיש אחרי רעו אומר את פרקו, מלה במלה; פסוק אחרי פסוק… כצללים באו אנשי המנין – במחתרת – כצללים גם יצאו ולמחרת היום שאלו את השכנים מי הוא הגר בחדר זה בו ישבו אנשים באפלה עד אחרי חצות?..¹⁶³

לאין ערוך מסוכנת יותר היתה פעילותן של מספר חוליות מאצ”ל ובית”ר בנושאים צבאיים לרבות אימונים בנשק. לפי עדויותיהם התקיימה פעילות זו בקובנה, וילנה, שאבלי ובמקומות אחרים, בעיקר בקיץ 1940.¹⁶⁴ מתוך דאגה להתקפות אפשריות מצד הליטאים הלאומנים על המוני היהודים, נקבעו בקבוצות המחתרתיות של יוצאי “מכבי הצעיר” בקובנה סידורים מיוחדים לאזעקה מהירה של עשרות צעירים למקום הפורענות.¹⁶⁵ מבחינה מעשית לא הופעלה מערכת זו אף פעם, שכן ההתפרצות של הליטאים נגד היהודים התחוללה בעת הפלישה הנאצית כשגם הצבא האדום וכל המשטר הסובייטי בליטא נתמוטטו כבנין קלפים. על רקע חששות שהשלטונות עומדים לצמצם או אפילו לבטל את מערכת החינוך היהודית (ביידיש) לקראת שנה"ל 1941/42 נתעוררו חברים מרכזיים ב”חירות" בכדי “לא לתת לקומוניסטים לבצע את זממם”.¹⁶⁶ בין היתר אירגנו הסברה מקיפה בקרב ההורים היהודים בערים ובעיירות שכל אחד מהם ידרוש מהשלטונות את החינוך בשפת האם שמגיע לכל תלמיד לפי החוק הסובייטי.

פעילות חשובה נוספת בה היו מעורבים כמעט כל הארגונים הציוניים שהמשיכו להתקיים במחתרת התמקדה בתנועת היציאה מברה”מ (כשלב ראשון) והעליה לארץ־ישראל. הכוונה בעיקר להמוני הפליטים מפולין – חלוצים, עסקנים, וסתם ציונים ואנשים פרטיים – שלא הספיקו לצאת מליטא כל זמן שזו היתה מדינה עצמאית. העובדה שליטא הפכה להיות חלק אינטגראלי מברה"מ, הגבירה את חששותיהם פן לא תותר יציאתם ועל כן לא פסחו עתה על שום אמצעי לרבות זיופים והסתכנויות אחרות כדי להשיג מטרה זו. ביטוי למצב הרוח הקודר והחרדה לסיכויי העליה במחנה הפליטים–חלוצים לאחר כניסת הצבא האדום ניתן למצוא במכתב מ־10.7.1940, מאת איש “העובד הציוני” לחבריו בא”י, אשר קטע מתוכו אנו מביאים כאן: “…בשטח העליה העניינים לא זזים. הבטיחו לתת ויזות מעבר גם עבור פליטים דרך רוסיה, אבל באופן מעשי הדבר לא מסודר בקרו אצל הקומיסריון לעניני חוץ של ס.ס.ס.ר. דויקנוב, העושה כעת בארצות הבלטיות והוא הבטיח לשלוח תזכיר חיובי למוסקבה. גם סגן המיניסטר לעניני חוץ של ליטא הצהיר שלפליטים יתנו לצאת לחו”ל וגם לא”י. עד עכשיו לא היו שום מעצורים לאזרחי ליטא לעזוב את הארץ. כעת לא נותנים כבר דרכיות־חוץ לאזרחים בגיל הצבא ולאלה שהיו פעילים בצבוריות המקומית. לעורך דין ג. מקובנה סרבו שלשום לתת דרכית חוץ.¹⁶⁷ איך שיהיה, עליכם לזכור אותנו ולהצילנו מרחוק, אל תחסכו מאמצים. רשימת החברים אצלכם והשתדלו לא להחמיץ שום הזדמנות"…¹⁶⁸

במקביל לבקשות, התרעות ותלונות שהמטירו הפליטים לחו”ל עשו הם עצמם מאמצים עליונים למציאת פתרון כל שהוא ליציאתם. בין היתר עסקו בכך אנשי המשרד הארצישראלי מוארשה שהיו כעת פליטים ובראשם ד”ר זרח ווארהפטיג. בתיווכם של חבר המרכז הציוני בליטא ד”ר אלחנן אלקס (מי שהיה לאחר מכן יו”ר היודנראט בגיטו קובנה) וגורמים אחרים, העיזו הללו לפנות ישירות לשלטונות הסובייטיים בליטא בנסיון לשכנעם שיציאת הפליטים רצויה, בנוסף לבחינה ההומנית, גם מבחינה עניינית, שכן הפליטים הם יסוד זר ללא סיכויים להשתקם כאזרחים מועילים. למרבית ההפתעה נתקבלה תשובה עקרונית חיובית, בעיקר לגבי אותם הפליטים שיש להם אשרות־כניסה לארץ מסויימת והם קיבלו היתר יציאה מברה”מ.¹⁶⁹ אולם מכיוון שהשגת אשרות כניסה היתה מוגבלת מאד ולימים בלתי אפשרית גם בגלל שהקונסוליות הזרות עקרו מליטא, החלה פורחת תעשיית אשרות מזויפות למקומות שונים בעולם וביניהם למושבה ההולנדית קוראסאו. שמץ מהפעלתנות הקדחתנית ששררה באותם ימים בחוגי החלוצים מתואר ע”י אחת הפעילות ממחנה זה, כדלקמן:¹⁷⁰ “…לילות וימים ראיתי את חברינו מהורהרים ומחפשים נתיבות. אם נזדמן לידיו של אחד מאתנו איזה פתק, היו הכל בודקים את הפתק, שמא אפשר להסתייע בו ולרמות את הקונסוליות ולהימלט. הנני נזכרת בשמחה ששרתה בחדרנו, שעה שהביאו סרטיפיקאטים פולניים. בידינו מילאנו ובידינו חתמנו ורשמנו: קיראסו. כן, ידענו שבעד תרמית זו עלולים אנו להיירות. אי־אפשר היה בלא זה. הכרח לנו (לדעת), ולוא לצורך מצפוננו בלבד, כי נעשו כל המאמצים. לא שקטנו. היינו רצים זה אל זה ומשתפים זה את זה בכל פיסת נייר. בשמחה נטלנו לידינו את התעודה העשויה. בסערה באנו אל חדרי הקונסוליה והיינו עומדים ימים בתור כדי למסרה. לא אחד בלבד הוזהר על־ידי שלוסברג:¹⁷¹ אתם רושמים בידיכם פתק לסיביר! אף־על־פי־כן לא ויתר שום אדם. הכל נדחפו למטרה. לאחר־מכן נעשתה ההרגשה איך־שהוא נוחה יותר, איך שהוא היה המוח חופשי יותר. אבל לא לזמן רב. הקונסוליה תפסה את ענין חתימותינו והתעודות העשויות והתחילה בחיפושים. ראשון שנכשל היה ברל גרונס, שעה שדרש אשרה. אסרוהו והחזיקוהו במשמר קפדני. למן אותו זמן היינו כולנו בהרגשה שיגלונו. אך לישב בטל ולהמתין, לא היה זה ענין בשבילנו”…

במאמצים עליונים ותוך סיוע גורמים בחו”ל כמו הסוכנות היהודית, הג’וינט וכדומה הצליחו לצאת, בין דצמבר 1940 לאפריל 1941, כ־700 חלוצים וכן מספר ניכר של חברי ארגונים ציוניים – בקבוצות או כבודדים. יציאתם של הללו הפכו לאירועים דראמטיים בחיי יהודי ליטא. “מאות היו באים לרכבת וליוום בדמעות ושירה.”¹⁷² בין הללו היו חברי התנועות הציוניות המקומיות שהספיקו תוך השנה האחרונה להדק את קשריהם התנועתיים והאישיים עם הפליטים וכמו כן סייעו להם במסירות ובסיכון רב בפעילות למען העליה. בפעילות זו, שראו בה מעין עבודת־קודש, שימשו המה בין היתר יועצים, שליחים, בלדרים ואף מזייפי תעודות. כך למשל עמדו לרשותו של המשרד הארצישראלי (הפולני) בליטא מספר חברים מתנועת “תורה ועבודה” המקומית, כמו: אברהם מלמד, הלל פשדמשקי, ביילצקי, ואברהם ראפופטצקי, זה האחרון, שלימים היה ממנהיגי א.ב.צ. בגיטו קובנה, התמחה במיוחד בזיוף חותמות על המיסמכים שנדרשו ע”י השלטונות הסובייטים ושהודפסו ע”י משה מוסל כדי לקבל היתר־יציאה.¹⁷³ כמו כן עסקו בזיוף חתימות דוד רום ממפקדי בית”ר קובנה, מפקד גדוד “מעפילים” של בית”ר בוילנה ורבים אחרים. משה שוחט מהשוה"צ במאריומפול סייע לחברי התנועה מפולין בהגשת המיסמכים לשלטונות המקומיים, תירגומם לליטאית וכדומה. מאשה ואסתר גאיל בקובנה הסתכנו לא פעם תוך כדי סיוען לחברי “העובד הציוני” מפולין להשיג דולארים בשוק שחור כדי לממן את עלייתם. עד אפריל 1941, אף גם לאחר מכן תפס נושא העליה (של פליטי פולין) מקום חשוב מאד, אם לא מרכזי, במערכת הפעילויות של התנועות הציוניות המקומיות בליטא שהמשיכו לפעול במחתרת. האנשים נסחפו לפעילות זו מכורח המציאות ומכוח התלהבותם והזדהותם עם הנושא. מאידך, מעט מאד יחסית נעשה מצדם לגבי עלייתם הם. במידה מסויימת נבע הדבר מסירובם המוחלט של השלטונות לאפשר יציאתם של אזרחי ליטא הסובייטית לחו”ל. אי לכך לא הירשו לצאת למספר פעילים ציוניים, אף על פי שבידיהם היו אשרות כניסה לא”י (סרטיפיקאטים). אחדים מהם נאסרו לאחר מכן ונשלחו לסיביר ולאיזורים נידחים אחרים. אכן, בחוגי א.ב.צ., “חירות” וארגונים אחרים הועלתה אפשרות ההברחה מליטא דרך הים הבאלטי לסקאנדינאביה ומשם לארץ־ישראל, אך הנושא נותר במסגרת של דיבורים ודיונים גרידא¹⁷⁴. גם הנסיונות המעשיים יותר שנעשו מטעם נציבות בית"ר בכיוון זה לרבות מו”מ עם מבריחים בנמל הדייגים שוואנטו, העלו חרס.¹⁷⁵ במידה שפעיליהם המרכזיים לא נאסרו בשלב זה או אחר, התמסרו הללו גם לאחר מכן לפעילות תרבותית חינוכית וכן גם לטיפול בארכיון התנועה. על פעילות זו ניצח נציב בית”ר לשעבר עד היום האחרון של השלטון סובייטי בליטא, כפי שמספרת בזכרונותיה אחת מעוזרותיו הנאמנות: “… באחד מימי יוני 1941 בא אלי הבית”רי דוד רום ומסר לי פקודה, שעלינו להעביר את ארכיון נציבות בית”ר ליטא לוילנה. עלינו לצאת במוצ”ש תיכף עם צאת השבת. ניסע בקרונות נפרדים, והמזוודות יהיו ברשותי… ותך כדי כך מסר לידי מכתב מיוסף גלזמן מוילנה. הגענו בשלום לוילנה. בתחנת הרכבת כבר חכו לנו חברים עם סיסמא ונטלו את המזוודות הכבדות. עודנו יושבים ומשוחחים, מספרים אחת לשני את הקורות אותנו ורם־קול פלח את האוויר הודיע שבעוד כמה רגעים בשעה אחת בצהרים ידבר מולוטוב שר־החוץ הרוסי דאז. בנאומו הכריז מולוטוב על מלחמה בין רוסיה לגרמניה. בחוץ בהלה. הרחובות מלאים אנשים רצים. צעקות, יללות פלחו את האויר סביב. חזרנו למלון. דפיקה בדלת. באו בית”רים-ות כ־5 במספר להעבירנו לכפר. תיכף יבואו לקחתך מפה – אמר ויצא. כעבור חצי שעה בא בית”רי לקחתני. סלק החוב במלון ויצאנו”.. ¹⁷⁶