פעילות ציונית במחתרת בליטא הסובייטית 1940–1941

מוקדש לזכרו של יו”ר הקורטוריון של היומון הציוני "די

אידישע שטימע" בקובנה, מר בוריס ברנשטיין ז”ל.

 

בין המחתרת לשלטון: ימין דוחה ושמאל מקרבת    🔗

התייחסותם של ארגוני המחתרת הציוניים למשטר הסובייטי בכלל ולשלטון הסובייטי בליטא בפרט לא היתה אחידה והיא נעה בין אהדה מוגבלת לביו הסתייגות. לעומת העוינות הקיצונית והתוקפנות הרבה שגילו רוב רובם של ארגוני המחתרת הליטאיים וגם הפולניים כלפי השלטון הסובייטי הצטיין היחס של ארגוני היהודים במתינות ניכרת.

כמובא לעיל היו “פועלי ציון שמאל” הראשונים, אם לא הבלעדיים, שניסו להוכיח את הזדהותם המלאה כמעט עם המשטר הסובייטי ופירסמו זאת ברבים. ברם, מחמת הצעדים החריפים שנקטו כלפיהם השלטונות בהוקעה פומבית ובמאסר פעיליהם המעטים² שוב לא היו מסוגלים לפעול. לעומת זאת איפשרו הנסיבות להנהגת השומר־הצעיר ולפעיליה לחשוב, כי אולי בשלו התנאים לאפשרות סבירה שהמשטר הסובייטי יכיר ברעיון הציוני וישנה את עמדתו³. מכל מקום פיעמה בלבותיהם במשך זמן ניכר התקווה שיש מקום לנסות ולשכנע את השלטונות הסובייטיים בכיוון זה. תקווה זו, שטופחה למעשה מהיום הראשון לכניסת הצבא האדום וכוונה במידה מסויימת למישור המעשי, לא סתרה – לגבי דידם – מבחינה עקרונית, את הפעילות התרבותית שנוהלה במסגרת עשרות התאים החשאיים של התנועה במקומות שונים.

העבודה המחתרתית (לרבות שימוש בצופן סודי בתכתובת), עליה הוחלט בעצה אחת עם שליח התנועה מארץ־ישראל, נוהלה "תוך התנגדות נחרצת לא להיגרר לפעילות אנטי־סובייטית”; ולא זו בלבד, אלא בשורה של מקרים הצליחו חברי השומר הצעיר ליצור מגעים עם השלטונות הצבאיים ושלוחות אחרות של הממשל, מגעים שהושתתו על אהדה הדדית וחתירה להידברות מסויימת, כשכל צד מצפה לכך שבסופו של דבר ישכנע את הצד השני. על רקע זה ניתן אולי להבין את משמעות העובדה שקן “השומר הצעיר” בוילנה המשיך לפעול חדשים אחדים לאחר הפיזור הרשמי של כל התנועה. הדבר קרה לאחר שיחה גלויית לב בין ראש הקן בפועל אבא קובנר (לימים מפקד ארגון הפארטיזאנים פ.פ.או, בוילנה) לבין הממונה מטעם השלטונות. הלה שאל: "האם מתן מעמד חוקי לקן משמע התרת חינוך ליציאה מברית המועצות? אבא קובנר השיב בחיוב וציין ש”חינוך זה יהיה מיוסד על הנאמנות לברית־המועצות ועל התקווה שעליה לארץ תוכר על ידי הסובייטים, כזכות היהודים לריכוזם במולדתם ההיסטורית”.⁴ לימים משהורעו התנאים הפוליטיים החליטה, כאמור לעיל, ההנהגה לפרק את הקן במו ידיה.

מערכת יחסים ידידותיים נקשרו בין חברי השוה”צ בחוות מיכאלין לבין הצבא והשלטונות האזרחיים. בחווה זו שנמצאה בדרום ליטא, כ־3 ק”מ מעיר המחוז מאריאמפול היו מרוכזים במשך זמן ניכר קרוב ל־100 חברי התנועה מפולין (גדודי “הבוקע”, “הכובש”, “גלאון” ועוד), כאשר הטיפול בעלייתם ארצה נתון בידי נציגיהם (אדם ראנד וחיים גלבארד). במשך הזמן הפכה החווה לבסיס אספקה חלקי ליחידות הצבא האדום שבסביבה. חיילי הצבא האדום העדיפו לשאוב מים לשתיה מהבאר שבמשק, מחשש למעשי־חבלה מצד איכרי הסביבה. לידי החווה נמסרו עדרי־צאן וחזירים לגידול בשביל הצבא. שיתוף הפעולה המשקי הגביר את האימון ההדדי ואת היחסים האישיים בין הצדדים. תוך כדי השיחות גלויות־הלב סופר לחיילים ולקצינים על השאיפה לעלות לארץ־ישראל ולכונן שם בית־לאומי וכד’. פעילות ניכרת הוכיחו בתקופת הבחירות לסובייט העליון (והיו כמה שהצביעו אפילו פעמיים ויותר). כמו כן השתתפו חברי החווה כיחידה מאורגנת בתהלוכה במאריאמפול לרגל החגיגות לציון מהפכת אוקטובר. הם צעדו אחרי הצבא האדום ו”שרו את שירי המהפיכה והעבודה ביידיש. עברית ורוסית. הגנראל הסובייטי שקיבל את המצעד גמר את ההלל על "הנוער הנהדר הזה המזכיר לו ברוחו ובשירתו את הנוער במולדתו”.⁵ בין המבקרים רמי המעלה מטעם השלטונות שביקרו בחווה היה הגנראל ירמנקו (לימים מרשל בברה”מ), תת־השר לחקלאות ועוד. ביקוריהם גרמו לפירסום החווה בעתונות והיה מי שכינה אותה “הקולחוז הראשון בליטא”. במסגרת המדיניות הכללית באותו זמן מונה מטעם המדינה קומיסאר לחווה אך במשך הזמן נקבע במקומו חבר קיבוץ כאחראי לגבי השלטונות. היחסים הטובים עם השלטונות נמשכו במשך כל תקופת קיומה של החווה עד סמוך למלחמה, כאשר עברה החווה לרשות המדינה.

מגעים נוספים בין שני הצדדים, אך ביוזמתם הברורה של פעילי התנועה הזו, נערכו במישור האידיאולוגי גרידא – ונכשלו באיבם. אחד מהם כבר הוזכר לעיל. במגע הנוסף שיסופר עליו להלן התכוונו שני חברים בוגרים מגדוד “השרון” של קן קובנה לנסות ולהסביר לשלטונות שהשומר־הצעיר אינה תנועה קונטר־מהפכנית, וכי הם דווקא רוצים להשתלב בעולם המהפכה. שני היוזמים התייעצו בראש הקן לשעבר יצחק וידוקלה. ביו היתר הועלה הנימוק ש”אולי ברה”מ תצא מורחבת מהמלחמה הזאת, תתווספנה רפובליקות ואולי אחת מהן תהיה זאת שלנו”.⁶ בסיכום אושר תוכן תזכיר שחיברו השניים (הסיה גולדפארב ואליעזר־לולה אייזנבוד) שנועד לאחד האישים הבכירים של הצמרת הפוליטית־אידיאולוגית בליטא הסובייטית. על הגשת התזכיר וגורלו מספר א. אייזנבוד:

“…מעשה שהיה כך היה – יחד עם הסיה גולדפארב כתבנו עצומה, והחלטנו לפנות אל המרצה למרכסיזם־לניניזם בפקולטה שלמדתי בה. (למדתי בפקולטה של רפואה וטרינרית בקובנה).(…) להרצאות שלו האזינו כל המרצים וגם הסטודנטים שידעו רוסית ואני בתוכם. המרצה היה באמת מעולה, מרצה בחסד עליון, והוא הרצה יפה מאד על המרכסיזם והלניניזם וכל התיאוריה היפה – ואני מאד התלהבתי מההרצאות שלו. ואז, יחד עם הסיה, (אני ידעתי רוסית יפה) כתבנו מכתב ארוך על עשרה עמודים שלנו – "לחניכי השומר־הצעיר עמדה חיובית לבנייה הסוציאליסטית בברה”מ” (…) אבל אין אנחנו מבינים דבר אחד – מדוע ברה”מ, אינה מוכנה להכיר בתנועת השחרור של היהודים, בה בשעה שהיא מכירה בכל תנועות השיחרור” (…).

(…) אחרי ההרצאה ניגשתי למרצה ואמרתי לו: “אני לא מבין כל כך בתורת המרכסיזם־לניניזם, יש לי כמה שאלות ואני הבעתי אותן בכתב!” הוא אמר: “בסדר, בשבוע הבא תיכנס אלי”. אחרי ההרצאה בשבוע הבא, הוא הזמין אותי לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת, החוויר נורא, התרגש ואמר לי ככה: “תראה, אני קראתי את זה וגם קרעתי את זה וזרקתי לסל־האשפה. שלא תעיז לעולם ובשום מקום ובשום נסיבות לכתוב שטויות כאלה! אתה לא יודע מה יקרה אתך!” אני זוכר את זה עד היום. כמובן שהוא לא מסר את זה הלאה. כעבור זמן קצר פרצה המלחמה”.⁷

המחתרת של השוה”צ היתה אכן מיוחדת במינה מבחינת התייחסותה למשטר הסובייטי: לא שנאה את המשטר גם לאחר שהחל מדכא אותה, אלא שאפה לרכוש את אהדתו. כפועל־יוצא מגישה זו גובש הקו הבא: בזמן מגע עם השלטונות והמפלגה הקומוניסטית יש לכפור ולהכחיש כל התארגנות שהיא, אך בשום אופן לא להכחיש את הזיקה האידיאולוגית, מכל מקום ככה נהג, לדבריו, יצחק וידוקלה כשנעצר, כאמור לעיל, עם חומר בידו שנועד לפרסום בכתב. חברי תנועה מרכזיים נהגו כך גם קודם לכן כשנפגשו עם אחד ממזכירי הקומסומול (סרגיי כהן־צדק), ביוזמתו של האחרון. הלה לא הסתיר את הערכתו לחברי תנועה זו כנוער שמאלי בעל רמה – שנפתחו לפניו כעת כל האפשרויות להשתלב במשטר החדש, אך כל זאת בתנאי שיעזוב את הרעיונות הציוניים.⁸

אחד משני הבתים בוילקומיר בהם התגוררו חברי השומר־הצעיר מפולין, כקיבוץ לכל דבר, הולאם ע”י הצבא האדום והפך לבית הבראה לחיילים. בתוכם היו יהודים רבים. ביניהם לבין חברי הקיבוץ נערכו לא פעם ויכוחים סוערים בנושאים שונים ובין היתר על מצב היהודים בברה”מ, נוכח המגמה לחסל את בתה”ס ושאר המוסדות היהודיים. לימים גבר הלחץ האידיאולוגי מצד השלטונות המקומיים. לבסוף הוצע להם ע”י המפלגה הקומוניסטית “להיכנס אליהם כקבוצה מאורגנת” בתגובה לכך הוחלט להתפרק.

לאור כל הדברים הללו כונסה בחשאי, בתחילת 1941, ישיבה מורחבת של חברי ההנהגה הראשית, כדי לדון על אפשרות קיום ממושך של התנועה במחתרת ובה באו לידי ביטוי הפקפוקים ההולכים וגוברים בקרב חברי השורה בדבר האפשרות שברה”מ תכיר בציונות בכלל ובתוך תחומיה בפרט. 

שבועות מועטים לפני פרוץ המלחמה הגרמנית־סובייטית נתברר ששלטונות הבטחון החלו לעקוב בצורה שיטתית אחר פעילי ההנהגה הבלתי־ליגאלית. אחד מהם היה יצחק וידוקלה. ומאז היה לו ליווי מתמיד של שני אנשים. באותו זמן נאסר גם אייזיק דיסקאנט ולאחר שהוכיחו לו שידוע להם דבר קיומה של המחתרת השומרית, נתבקש למסור לחבריו שעל התנועה להפסיק פעולותיה ושום רע לא יאונה לחבריה.

בחוגי השוה”צ העריכו ששינוי היחס נגרם בעיקר משום שהתאכזבו מן התקווה שניתן יהיה לשכנע את חברי התנועה להצטרף בהמוניהם לקומסומול ומשום שלאחר הטיפול ברביזיוניסטים ואחרים הגיע גם תורם. לאור מצב זה החליטה ההנהגה הראשית, בסמוך למלחמה, על ריאורגניזציה נוספת במבנה המחתרתי ועל מעבר לפעילות בתאים מצומצמים ביותר תוך הגברה משמעותית של החשאיות והזהירות.

אהדה מסויימת למשטר הסובייטי כגורם המגשים את הסוציאליזם הורגשה, בעיקר בזמן הראשון בקרב חלקים ניכרים (במיוחד יוצאי תנועת “דרור”) של המחנה החלוצי הכללי, כולל החלוצים הפליטים מפולין. יחד עם זאת לא השלימו רבים במחנה זה (במיוחד יוצאי השוה”צ־נצ”ח על סמך נסיון התלאות של תנועתם בראשית דרכה בברה”מ) עם התופעות השליליות של המשטר הסובייטי: החל במשפטי מוסקבה והסכם ריבנטרופ–מולוטוב וכלה בברוטאליות הפוליטית והתעמולה היומיומית הגסה, בה נתקלו על כל צעד.

אכן, בדומה למדיניות של השלטון לגבי השומר־הצעיר נעשו נסיונות רבים ושיטתיים לקרב גם את אנשי המחנה החלוצי. במיוחד בלטה תופעה זו בזמן הראשון, עת נדרשו בכל מחיר אנשים נאמנים לשלטון לשם ביצוע המהפיכה הכלכלית־חברתית במדינה. לא זו בלבד שבאותה עת לא נגעו בדרך כלל בקיבוצים והניחום לפי שעה להתקיים, אלא שמבין החלוצים גייסו בעלי־תפקידים למנגנון הממלכתי־ציבורי. כמה מתוכם גם נבחרו להשתתף במיבצעי ההלאמה של מפעלי המסחר והתעשיה. על הדילמה ששררה בקרב חלק מחברים אלו שלפתע מצאו עצמם משולבים בצורה פעילה במהלכי המשטר החדש סיפר, כמה חדשים לאחר מכן, אחד מהם שהגיע לא”י:

“…במחשבה משותפת הגענו לידי סיכום שאין לנו חלק ונחלה במשטר הזה, אם כי יכולה להיות הערכה של כל אחד ואחד מאתנו לגביו באופן שונה, אבל אין לנו חלק ונחלה בעזרה אקטיבית למשטר הזה, עד שלא יכיר בציונות… אם מישהו נמצא בבית־חרושת או באגודה מקצועית, אז הוא לא צריך לרצות לעלות בדרגה בחברה, אלא צריך למלא את תפקידו כ”חלוץ" בכל מקום, נאמן ומסייע למפעל שהוא חי ממנו ומתפרנס ממנו ועושה את עבודתו מתוך כנות…”⁹

בין אם עמדו השלטונות על האבחנה הדקה אך המשמעותית של עמדות השוה”צ ו”החלוץ" (לאחר מכן “חירות”) ובין אם לאו, מכל מקום הם המשיכו במאמציהם לשדל את החלוצים להשתלב במערך הפוליטי והחברתי. במיוחד לטשו פעילי המפלגה הקומוניסטית עיניהם לחווה החלוצית בוואלאקומפיה שע”י וילנה, ע”מ להפוך חווה זו לקולחוז לדוגמא לאיכרי הסביבה. לשם כך שוגרו לחווה תעמלנים מטעם הקומסומול שניהלו ויכוח ארוך ומייגע עם החלוצים שבראשם עמד מרדכי טננבוים. לפי מקור אחד נמשך הויכוח ארבעה ימים ולילות ובו הופיע מרדכי לא “כמתנצל אלא כמתקיף, כתובע זכויות העם היהודי לחיי חירות במולדתו”.¹⁰ בצורה אחרת נערכו התקפות אידיאלוגיות על חברי קיבוצים מפולין שהיו גרים אז בשאבלי. אחת החלוצות מספרת בעדותה כי עקבו אחריהם על כל צעד ושעל ולחצו עליהם במידה כזו שכלפי חוץ אנוסים היו להצהיר “שהמנהיגים שלנו הוליכונו שולל”.¹¹

בנוסף לפער שהלך וגדל במישור הפוליטי התחדדו גם היחסים בין המחנה החלוצי והשלטונות סביב נושא ההתאזרחות. מאחר וקבלת האזרחות הסובייטית עשוייה היתה לבטל כל סיכוי סביר לעליה לארץ – סירבו החלוצים בתוקף להתאזרח, תוך ידיעת הסיכון הכרוך בצעד זה, שהרי המשטר ראה בכך אקט של חוסר פאטריוטיזם אם לא גרוע מזה. על אף זאת הצהירו רבים מאנשי החלוץ “שאנחנו רוצים לא”י ופה אנחנו פליטים ולא מוכנים לקבל אזרחות סובייטית”.¹² נקודת חיכוך נוספת בין השלטונות שעלול היה להיהפך לסלע מחלוקת בין השלטונות וחוגי “החלוץ” המקומי ואחרים התמקד במישור החינוכי, אך כפי שנזכר לעיל לא הספיקו פעילי התנועה להתמודד בנושא זה כראוי מחמת פריצתה הפתאומית של המלחמה. אם לסכם את כל הניואנסים בהתיחסות של יוצאי תנועת “החלוץ”, השומר־הצעיר־נצ”ח והחלוץ־הצעיר “דרור” לגבי המשטר, מתקבל הרושם שניתן לכנותו כנייטראליות־אוהדת. גישה זו באה לידי בטוי בעלונים שפרסמה בחשאי תנועת “חירות” וזו אמורה היתה, בין היתר, לשמש נימוק לקולא, במידה והמעורבים בפעילות זו ייתפסו.¹³

שונה לאין ערוך מהתייחסותם של השומר הצעיר ו”חירות" למשטר הסובייטי היתה זו של א.ב.צ. אמנם הודות לשמעון גראז’ מי שהיה מראשי הארגון וממעצביו הרעיוניים בא לידי ביטוי באידיאולוגיה של א.ב.צ. גם הנושא הסוציאלי אם לא הסוציאליסטי,¹⁴ אולם אין זאת אומרת, שהחברים כרכו נושא זה בהתייחסותם לברית המועצות ולמשטרה. להיפך “רובם ככולם לא התלהבו מהמשטר הסובייטי¹⁵ ועד כדי כך הגיעו הדברים שאחת מחברות א.ב.צ. (יוצאת “מכבי הצעיר”) שגילתה פעילות מסויימת בבית־הספר התיכון הסובייטי ננזפה ע”י חבריה בשל כך.¹⁶ מאידך היו מקרים כשחברים הצטרפו ל”קומסומול” על דעת הנהגת הארגון וניצלו את עמדתם שם לטובתו.¹⁷ נימה אנטי־סובייטית בוטאה בעיתון המחתרתי “ממעמקים” של “בני־עקיבא” – שכן הללו חונכו על הצדק הסוציאלי הגלום בתורה ונגד המארכסיזם.¹⁸ יחד עם זאת לא ידוע וכנראה שגם לא היה אף מקרה של שיתוף פעולה בין ארגוני מחתרת ציוניים לבין ארגוני המחתרת הליטאיים¹⁹ והפולניים.²⁰

מחמת תדמיתו הימנית הקיצונית של המחנה הרביזיוניסטי ברחוב היהודי ומסיבות טאקטיות ואחרות נזהרו פעילי מחנה זה מפעולה והבעת דעות אנטי־ סובייטיות,²¹ פרט לדבקותם ללא סייג ברעיון הציוני. במאמר המערכת של בטאונם “מאמענט” הובאה זמן קצר לאחר כניסת הצבא האדום לליטא “ברכה לחיסול הדיקטאטורה הפאשיסטית, חופש לעם אבל חופש ודמוקרטיה לכולם”.²² באותו בוקר הוזמן העורך האחראי בנימין רובינסון (שכבר היה עסוק באותה עת בחיסול הארכיונים של התנועה) למשרד הפנים של המשטר החדש ונחקר בקשר למאמר זה ובמיוחד לגבי הכוונה של הביטוי “חופש לכולם” – בו במקום הודיעו לו על סגירת העתון. על אחד מפעילי בית”ר המרכזיים בשאבלי, אייזיק לויתן, הופעל לחץ וטירור אישי ולא עבר זמן רב והוא נאסר. היה זה ב־11 ביולי 1940 ערב הבחירות לסיים העממי. יחד עמו נאסרו עוד פעילים ציוניים. לאחר שנאסר הוצע לו מטעם הקומסומול המקומי לפרסם בעתון הצהרה שהוא חטא בעבר, ואף היו מוכנים להסתפק שיודה בטעותו.²³ פרט למאסרים בודדים הסתפקו השלטונות בשלב זה בעיקר בהתמודדות אידיאולוגית־תעמולתית מעל גבי העתונות. כך למשל נוצל מותו של ז’בוטינסקי לפרסום מאמר בשם “הגסיסה של הרביזיוניזם”, המנתח את תכניה של תנועה זו מבחינה חברתית ופוליטית: "באירופה פשט כבר הרביזיוניזם את הרגל, מחר יפשוט את הרגל באמריקה ובכל העולם כולו. בני העשירים יענדו אמנם סרטי אבל, אך הנוער המרומה של השכבות העממיות ימצאו במהרה את דרכם חזרה לעם ולקומוניזם”.²⁴ המאמר מבשר את סופה הקרוב בעקבות מות מנהיגה. על התייחסותו של הממסד לציונים בכלל ולרביזיוניסטים בפרט ניתן לעמוד מתשובה שהתפרסמה בסתיו 1940 בעיתון הפרו־קומוניסטי “פאָלקסבּלאַט” לאחד הקוראים: “לשאלתך מה יהיה עם הז’בוטינסקאים אנו יכולים לענות לך שהגישה לז’אבוטינסקאים לשעבר הינה אינדיווידואלית – כלומר שמטפלים בכל אחד ואחד לחוד והכלל הוא שאם האדם הוא ישר ומוכן לעבוד ביושר – אין לוקחים בחשבון את עברו”.²⁵ פרט למספר קטן של מנהיגים ופעילים ציוניים שנכללו בגל הגדול של המאסרים ערב הבחירות לסיים ביולי 1940, לא פגעו השלטונות בזמן הראשון באנשי תנועות ציוניות ובמיוחד לא בחברי השורה. במשך זמן ניכר שלטה אפילו הדעה ש”כאן זה יהיה אחרת” לעומת ההתייחסות הברוטאלית יותר מצד השלטונות באיזורי פולין ורומניה. מהמצב הנוח יחסית התרשמו חברי התנועות הציוניות שהגיעו לכאן כפליטים ממזרח פולין, אחת החברות²⁶ שהגיעה מלבוב שבגליציה המזרחית מתארת התרשמות זו:

"…בוילנה היתה אווירה של עליה והפעם נראו כאילו סימנים של פעמי הגאולה מתקרבים. קבוצות רבות יצאו והצליחו למרות הניירות המזוייפים, ליוינו פעם רכבת של עולים ובה נסע זאב איבנסקי, חבר התנועה מלידה (כיום חבר עין־חרוד). הרכבת יצאה, כששירת התקוה בוקעת מפי העולים. אני זוכרת שטייס רוסי רצה להיכנס לאותה רכבת ולא נתנו לו מקום. קשה היה להאמין שהיה זה אותו משטר כמו בלבוב. עבורנו היו אלה פעמי המשיח”…²⁷

רושם זה בא גם לידי ביטוי בולט בדו”ח שנמסר בארץ־ישראל בט”ז בטבת תש"א (11.1940) ע”י חברת ההנהגה הראשית של “הנוער הציוני” לאה אפשטיין מיד עם עלותה. בין היתר נכללה בדו”ח הפיסקה הבאה:

"המצב בליטא הסובייטית שונה מזה שבאזורי הכיבוש הרוסי והאחרים. הסובייטיזציה התרבותית והכלכלית מתנהלת באופן אטי יותר, ולכן גם מצב הציונים אינו חמור כל כך כמו באזורים אחרים. השלטון רואה בנוער החלוצי חומר טוב ומועיל לבנייה הסוציאליסטית ומשתדל להשפיע עליו בכיוון הקומוניזציה. לא פעם נשלחו ב”כ המפלגה השלטת אל הקיבוצים, אבל בלי תוצאות …”²⁸

בכ”ז היו ספקות בלב רבים מבין הפעילים המקומיים והפליטים והם הססו אם אכן כדאי להגיש בקשה להיתר־יציאה. היו שסברו, כי אין זו אלא מלכודת, כלומר השלטונות יקבלו פרטים על הרוצים לעזוב ואח”כ יאסרו את כולם וישלחום לארץ גזירה. נציב בית”ר האחרון, יוסף גלזמן, החליט להגיש בקשה על אף העובדה שכאזרח ליטאי הוא לא יכול היה לטעון כמו הפליטים, שבקשתו נובעת מהיותו בודד ונכרי וכך ניתן היה להאשימו בהבעת אי־אימון למשטר. לאחר שהגיש את הבקשה היה גלזמן כמו האחרים מבקר תכופות במשרדי נ.ק.וו.ד כדי לקבל תשובה לבקשתו. בדרך כלל היה ביקור מעין זה נמשך דקות ספורות בלבד; אך באחד מביקוריו השיגרתיים עכבוהו והוא הוכנס לאולם גדול בו ישבו שני אנשים, שנראו בעיניו כיהודים, שהזמינוהו לשבת ופתחו עמו בשיחה ממושכת על אפשרות של עסקה פוליטית מוזרה, אחד מהם פנה אליו ביידיש ולאחר מכן התפתחה שיחה שבמהלכה הוצעה לגלאזמן הצעה מיוחדת במינה שעניינה הוא בשיתוף פעולה צבאי בין אצ”ל לבין מוסדות הבטחון הסובייטיים המרכזיים לקראת מלחמה צפויה בין ברה”מ לבין גרמניה הנאצית. להלן קטעים מהצעה יוצאת דופן זו כפי ששוחזרה על ידי חבר מפקדת אצ”ל מפולין נתן ילין־פרידמן, כפי ששמע אותה אישית מגלאזמן מיד בגמר השיחה הנ”ל:²⁹

“… אזרח גלאזמן, נשלחנו הנה על־ידי הקומיסאריאט הסובייטי לענייני פנים, בראשי תיבות, נ.ק.וו.ד. אני מתכוון לקומיסאריאט הכל־סובייטי במוסקבה. נשלחנו הנה במיוחד, כשמטרתנו אחת: לנהל אתך את השיחה הזאת. אבל לפני שאנו נכנסים לשיחה ממש, הנה הקדמה קצרה: אם יוודע לאיש זולתך שמץ מן השיחה, יהיה גורלנו – זה (והוא החווה בימינו תנועה של לחיצה על הדק אקדח ברקה הימנית). אך זה יהיה גם גורלך. אנו מאמינים שלא אנחנו ולא אתה נגיע לכך. השיחה בינינו תישאר סודית”…

"אל תשגה, אזרח גלאזמן, ואל תחשוב לרגע אחד שאין אנו יודעים מי ומה אתה. ידוע לנו עליך הכל. לא רק שהיית המפקד הארצי של בית”ר, תנועת הנוער של ז’בוטינסקי. מלבד התפקיד הרשמי הזה היה לך עוד תפקיד, סודי ובלתי־ידוע לרוב האנשים. ידוע לנו היטב שהיית בליטא אחראי על תאים של הארגון הצבאי הלאומי, המחתרת העברית בפלשתינא.

"מדוע שלחו אותנו לשוחח אתך דוקא? ראשית, כי אנו מאמינים שאתה פטריוט יהודי גדול ואוהב את עמך כמונו. כי סוף סוף בנים אנו לאותו עם יהודי. שנית, וזה חשוב לא־פחות: ידוע לנו, לאחר שלמדנו את כל החומר, כי רק בין הצעירים הקשורים עמך אפשר למצוא חומר טוב, ומתאים לתפקיד שאנו עומדים להציע לך. אנו יודעים הכל גם על הארגונים הציוניים האחרים, אבל הם אינם באים בחשבון. הם ניא־נאדיה, לא יוצלחים. כל אלה מהשומר הצעיר, החלוץ, הנוער־הציוני.

"ובכן, בהיותך פטריוט יהודי, אין ספק שגורל אחיך היהודים קרוב ללבך ויקר לך. לא נעלם מעינינו שאתה וחבריך ציונים כל שאיפותיכם מרוכזות בארץ־ישראל, אבל אסור לך לשכוח, אזרח גלאזמן, שבפלשתינא יושבים עכשיו רק כחצי־מיליון יהודים. ופה –מיליונים. שם עדיין יושבים הם לבטח. החזית רחוקה מהם. וכאן – חלק גדול מהם כבר נאנק בלחץ המגף הפאשיסטי הדורסן של גרמניה. וחלק אחר – על הגבול ממש.

“אולי נדמה לך שהיהודים היושבים בברית־המועצות, כבר חייהם בטוחים; כמו שכתב מנהיגך ולאדימיר ז’בוטינסקי בספטמבר בשנה שעברה, אחרי שהצבא האדום נכנס לביאלורוסיה ולאוקראינה המערבית. הוא צדק בשיקול־הדעת שלו. גורל היהודים באותם השטחים היה נורא ומר, אלמלא התקדם לשם הצבא האדום. אבל אל תחשוב שהצבא האדום הגיבור יוכל להגן עליהם לבל יאונה להם כל רע. החיה הפאשיסטית הגרמנית לא השלימה ולא תשלים עם קיומה של ברית־המועצות, המכחישה יום יום את התורה הגזענית שלה. היא תתנפל עלינו. הגרמנים יתקיפו אותנו. תפרוץ מלחמה איומה, שלעומתה המלחמה במערב היא משחק ילדים. ברית־המועצות לא תיפול, לא כעבור שבוע ולא כעבור שבועיים מפרוץ המלחמה. ראה את המפה התלויה פה על הקיר. ארצנו גדולה. כל אירופה המערבית היא ננס לעומת גודל השטחים של ארצנו הסובייטית. אבל המלחמה תהיה איומה. לחיים ולמוות. היכן תהיה החזית? לא ידוע. אך אנו נהיה מעוניינים שכל אירופה הכבושה תהיה חזית לגרמנים. שהפאשיסטים יותקפו מן העורף. שהם יותקפו יומם ולילה על־ידי גדודי פרטיזאנים”.

"אמור אתה: מי עוד מסוגל להילחם בפאשיסטים הגרמנים כמונו היהודים? מי עוד כבני עמנו חייהם אינם חיים אם ינצחו הפאשיסטים? למי עוד צפויה סכנה כזאת? ודאי ידוע לך מה נעשה ביהודים בפולין הכבושה בידי ההיטלריסטים. להכות בהם, להכות בכל מקום, ובלי־הרף – זה תפקיד יהודי גדול.

אליך אנו פונים, כי חקרו ומצאו שאתה ראוי למלא תפקיד של מארגן ומפקד של גדודי פארטיזאנים יהודים. יש לך בחורים אמיצים וגם מאומנים קצת בשימוש בנשק. אנו נשלים את אימונם. ניקח אותם לבית־ספר גבוה ללוחמה פארטיזאנית בברית־המועצות (…).

"עוד דבר רציתי להגיד לך: על החינוך הציוני שלכם לא תצטרכו לוותר. אנו נהיה מוכנים להשלים עם העובדה שבגדודים שלך יינתן חינוך ציוני. ידברו על פלשתינא ועל החיים שם ועל החלטתכם לצאת לשם בבוא היום. בזה תהיו עצמאיים. החינוך הפוליטי יהיה מופקד בידיכם. לא יהיו לכם “פוליטרוקים” ממונים מטעמנו. לא נעשה נסיון לכפות עליכם דעות מנוגדות לדעותיכם.

"ובכן, אזרח גלאזמן, תשארו ציונים, בהסכמתנו, בגלוי. אך תהיו גם פארטיזאנים למען היהודים שסכנה נשקפת לעצם קיומם. האם אין זו הצעה נהדרת לאידיאליסט כמוך?”.

תגובתו הראשונית של גלזמן להצעה מפתיעה זו היתה תדהמה. משהתאושש – ביקש שהות של יומיים־שלושה כדי להרהר בדבר עד שיוכל לתת להם תשובה. לאחר שיקול דעת והתיעצות (בין היתר עם נתן ילין־פרידמן), בה הועלו צדדים שונים של ההצעה לרבות אפשרות של מלכודת, סוכם שגלזמן ימסור לשני הפונקציונארים הסובייטיים תשובה מעין זו:

“הוא מבין היטב את חשיבות ההצעה ומייחס לה ערך החורג מתחומי הפרט והרגע. הוא רואה כבוד לעצמו שהמוסד הסובייטי מצא אותו ראוי להביא לו הצעה כזאת, והוא מודה על האימון שרוחשים לו. וודאי שהוא וחבריו נכונים להילחם בנשק ביד נגד החיה ההיטלריסטית להצלת יהודים. הוא מאושר שיוכלו לעשות זאת בברית עם ברית־המועצות האדירה. אולם עם זאת חייב הוא להזכיר להם את הידוע להם מקודם: אין לו סמכות להכריע הכרעות גורליות על דעת עצמו. בהיותו אחראי מטעם אצ”ל, הוא נתון למרותה של המיפקדה של אירגון זה בארץ־ישראל. הוא בטוח, כי מיפקדת אצ”ל בארץ תראה כמוהו את חשיבות ההצעה ותהיה נכונה לפעול בכיוון זה, לפי תנאים מוסכמים על שני הצדדים. על כן, הוא מציע שתיערך פגישת בין נציגים מוסמכים של שני הצדדים בארץ נייטראלית, למשל טורקיה. הוא מביע מראש את נכונותו להישאר במקום ולשמש בן־ערובה לשמירה על סודיות הקשר”.

מששמעו הפונקציונארים את תשובתו זו ביקשו להבהיר מספר פרטים טכניים, רשמו רשימות ונקבעה פגישה נוספת, לאחר שתתקבל “תשובה ממוסקבה”. אלא שזו כנראה לא הגיעה וההצעה לא הועלתה שוב (לפחות בשלב זה). ראוי לציין שחברו הקרוב של גלאזמן וסגנו בתקופת הפעילות המחתרתית, המפקד האחרון של קן בית”ר בקובנה יחזקאל פולארביץ, אינו מאשר את הגירסא המובאת כאן ע”י ילין וזאת בין היתר גם משום שלא שמע בשעתו מגלאזמן שום רמז על כך. יתר על כן, לו עצמו הציעו בשעתו השלטונות הסובייטיים לשמש עבורם מרגל בחו”ל ובעבור זאת יותן לו ולחבריו (ביניהם יוסף גלאזמן, מנחם בגין וצבי לוין) לעלות לארץ־ישראל. גם במקרה זה הוצעה ההצעה לאחר שפולארביץ’ פנה בצורה המקובלת לשלטונות הבטחון לקבלת היתר יציאה.

גירסא נוספת מספר אברהם שטוקארביץ, מי שהיה חבר הנציבות בליטא ומפקד קן בית”ר בקובנה לפני פולארביץ: כשהוא, גלאזמן ודיליון (קצין שלטון בית”ר) הגישו (כ”א בנפרד) לשלטונות הסובייטיים בקשה להיתרי־יציאה, הוצע לכל אחד מהם (בנפרד) לשמש כסוכנים או מרגלים למען ברה"מ בארץ ישראל. ההצעה באה משני אנשים שהגיעו כנראה ממוסקבה. להלן ספורו של שטוקארביץ:

“…הם התחילו להסביר לנו – אתם נוסעים לארץ איפה שהאנגלים שולטים, וזוהי ארץ קאפיטליסטית, אתם תהיו שונאי המשטר הסובייטי – הקפיטליסטים הם האויבים שלנו, הם אימפריאליסטים וכו'. אתם צריכים להבין באם אנו נשלח אתכם הרי אתם נהפכים לאויבים שלנו – ואנו לא מעוניינים בזה – אנו מבינים את הזיקה והתקווה שלכם להקים שמה מדינה יהודית, זוהי אידיאה יפה, אבל צריך להבין שקיימים פה שני גושים – הגוש המזרחי מצד אחד, הקומוניסטים, הרוצים להביא את ההצלה לכל העמים – מצד שני האימפריאליסטים הרוצים להחניק את שאיפותיהם הצודקות של העמים, ביניהם את האומה היהודית – מה אתם חושבים שהבריטים יתנו לכם מדינה יהודית – אתם תצטרכו להיאבק… אנו בתור ביתר”ים, בתור אנשי ז’בוטינסקי היינו משוכנעים שהמאבק שלנו עם הבריטים יימשך עד שנגרש אותם – אבל לא חשבנו שצריך לגרש אותם בעזרת הסובייטים – אבל הם התחילו לשכנע אותנו שהם יכולים להיות הפארטנרים שלנו…

טוב, שמעתי ואמרתי לעצמי – תנו לי לצאת – ואחרי זה אני יורק עליכם… נפגשתי עם חברי, עם גלאזמן ודיליון, החלפנו רשמים על השיחות אתנו – התברר שהם שוחחו עם כל אחד ואחד מאתנו בנפרד בדיוק באותו נושא וכמעט באותן המלים…התייעצנו מה צריכה להיות תשובתנו – חשבנו, אולי נסכים לדבריהם ונשמע מה רוצים מאתנו? ומה הם יציעו לנו? אחר כך התחילו שיחות ארוכות כבר לא בקונסוליה – ושוב הם הזמינו כל אחד לחוד. פעם אחת נפגשתי עם קצין גבוה שהוא אחר כך נשאר בליטא בשליחות איזו שהיא וכנראה מטעם הבולשת שלהם, הוא כנראה נפל אחר כך בידי הגרמנים, שמו לא ידוע לי אני זוכר רק את שמו של הפקיד בקונסוליה פטרוב, ובכן הקצין הזה הציג פעם לפני בשיחה מפה גדולה בתוכה גם ארץ ישראל – ואמר, ראה אנו לא רחוקים ­– אנו בין כך וכך נגיע לשם – אתה צריך להבין זאת – או שאתה הולך אתנו – אז אתה תוכל להגיע ארצה, אינך הולך אתנו, מקומך אתה – יודע איפה שתהיה – זה היה כמעט איום. בפגישתנו ספר פעם גלאזמן שהם הציעו לו ואמרו לו – בוא נחתום על חוזה בהסכמתך (הם לא הבינו שאחד מוסר לשני את תוכן השיחות) להיות שותף שלנו – (הם לא הציעו לו להיות סוכן – אלא שותף) – אנו ניתן לכם נשק, אתה תעמוד בראש הארגון, אתה תרכוש לך חברים נוספים, אני חושב שאתה תבין את זה – אנו נעזור לכם לגרש את הבריטים – אתם תהיו השותפים שלנו; – כששמענו את הספור הזה – אז זה היה נראה לא כל כך רע… די הגיוני – למה לא לגרש את הבריטים – באם הם מסכימים לתת לנו מדינה יהודית, הרי זה שותף די הוגן ודי טוב, במיוחד שהם מסכימים לתת נשק ושאנו נארגן צבא לאומי – זה מצלצל די טוב – אבל לאחר הרהור שני חששנו שזוהי מלכודת – (רצונם להפוך אותנו לסוכנים שלהם – להפוך אותנו למרגלים) – לא יכולנו לראות את עצמנו בארץ כמרגלים של ברית המועצות. גלאזמן היה היחידי בינינו שחשב שאולי צריך ללכת אתם? דיליון היסס וגם אני היססתי – לא האמנתי להם… ובכן היססנו – והתלבטנו קשות, כל הזמן חשבנו כן – ולא – היססנו, לפעמים אמרנו טוב, באיזו צורה. ולפתע פתאום הכל נגמר – הם ראו שמצדנו אין הכרעה ברורה – והקשרים נפסקו ויותר לא הזמינו אותנו.

אני זוכר בבוקר אחד פגש אותי אחד מהשניים שניהלו את המו”מ בוילנה (הייתי שם במקרה) הוא הכיר אותי, ואמר לי, תראה, תוציא לך מהראש את כל האידיאות שלך לעלות ארצה, אנו עכשיו לא נרשה לכם לצאת, יבוא הזמן שאולי נרשה לכם לצאת, אבל לא עכשיו – תלכו לעבודה, שום דבר לא יקרה לכם, ובאמת מאז אני ודיליון התחלנו לעבוד, גלאזמן לא – הוא ראה בזה סכנה, ובמידה מסויימת בצדק: לא מתקבל על הדעת שהם ימחקו את כל זה שהיה אתנו".³⁰ מעין המשך לדו־שיח זה בין שני הצדדים התקיים כשנתיים לאחר מכן בתקופת הכיבוש הנאצי ביערות ביילורוסיה. יוסף גלאזמן שהגיע לשם בראש קבוצת לוחמים מגיטו וילנה נשא ונתן עם קומיסאר הבריגדה הפארטיזאנית יורגים (הוא גנריק זימאן³¹ שהגיע כצנחן ממוסקבה) בקשר להקמת גדוד פארטיזאני יהודי שיקלוט נוער מגיטאות וילנה וקובנה.

 

מיצוי הדין ע”י השלטונות: מאסרים וגירושים    🔗

מאז התבססותו של השלטון הסובייטי בליטא ועד יומו האחרון, כשגייסות גרמניה פלשו לשטחי המדינה, ניהלו זרועות הבטחון ושלוחות אחרות של השלטון מערכה שיטתית נגד יריביו הפוליטיים. בראש וראשונה היו אלה פעילי הארגונים הלאומיים של הליטאים שהתארגנו במשך הזמן למאבק אנטי־סובייטי פעיל עד כדי ביצועי חבלה ושיתוף פעולה עם סוכני ה”אבוואהר" הנאצי לקראת המלחמה הצפוייה בין גרמניה לברה”מ. במקביל, אם כי במידה קטנה יותר, הופנתה מערכה זו גם נגד היריבים הפוליטיים המסורתיים של הקומוניסטים ברחוב היהודי החל בבונדאים וכלה בציונים. בצד ראשי הארגונים הליטאיים הפאטריוטיים והפאשיסטיים (בראשם הנשיא לשעבר סמאטונה) הוזכרו גם שמותיהם של מנהיגים ציוניים כמו רובינשטיין, מראשי הציונים הכלליים וגרינברג – מראשי מפלגת צ. ס. ואחרים. בעצרת ההמונים היהודים שיזמה הלשכה של המיעוטים הלאומיים שעל יד הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ב־5 ביולי 1940, לקראת הבחירות לסיים העממי, איזכר ראש הלשכה הנ”ל גנריק זימאן בנאומו ש”הגרינברגים והרובינשטיינים רקדו מה־יפית וליקקו מגפיהם של הכלבים הסמאטונאיים" ושעתוניהם "ירקו ברעל על ברה”מ”.³² יומיים לאחר מכן הודח רובינשטיין סופית מהמערכת של היומון הציוני “די אידישע שטימע”, שבראשה עמד קרוב ל־20 שנה ובלב כבד המתין למאסרו הצפוי ואכן נאסר כעבור חמישה ימים.³³

“בליל שבת – מספר רובינשטיין בזכרונותיו – ב־12 ביולי 1940 אחרי חצות, באו נציגי הנ.ק.וו.ד. ביניהם יהודי קומוניסט, ערכו חיפוש קפדני בכל דירתי, פשפשו והפכו בספרי ובניירותי, שמו את כל הכתבים בארגזים והושיטו לי פיסת־נייר: פקודה לאסור אותי".³⁴ פקודת מאסר זו היתה אחת מיני רבות שהופעלה אז בעיקר נגד אלפי מנהיגים ואנשי־מפתח בקרב הציבור הליטאי בכוונה לנטרל ע”י כך את היסודות שעלולים להפריע למהלך התקין של הבחירות לסיים העממי, שנערכו יומיים לאחר מכן. מבין האישים היהודים שנאסרו אז בנוסף לרובינשטיין הנ”ל היו: אפרים גרינברג, עורך היומון הציוני “דאס ווארט”. גוטמן טרוספוס ממנהיגי פועלי־ציון; מרדכי רודניק ממנהיגי צ.ס. בשאבלי ומנהל הגימנסיה העברית שם; אייזיק לויתן ויוסף זיוו מראשי קן בית”ר בשאבלי; סטיבאלסקי – יו”ר ארגון ברית החייל בשאבלי; אברהם זימאנסקי מווילקובישקי ועוד. באותו גל ראשון של מאסרים נכלל מספר לא רב של אנשי־ציבור יהודים לא־ציוניים.³⁵ רובם, פרט למרדכי רודניק ואפרים גרינברג³⁶ ששוחררו לאחר זמן קצר, נותרו בבתי־הכלא. יתירה מזו, מאסרים בודדים נמשכו גם לאחר מכן.³⁷ כך למשל נאסר ב־1 באוגוסט 1940, בוילנה, היו”ר לשעבר של “ברית החייל” בפולין ד”ר מירון שסקין וכחודש לאחר מכן נציב בית”ר בפולין מנחם בגין ועוד אחדים מחבריו. ב־30 בספטמבר נאסר בקובנה יו”ר ההסתדרות הציונית החדשה בליטא צבי לוין. ב־26 לאוקטובר נאסר אחד ממנהיגי צ.ס. המרכזיים ומפעילי האוטונומיה היהודית בליטא, עו”ד לייב גרפונקל. המאסר בוצע בעת שביקר במשרד הפנים (נ.ק.וו.ד.) לרגל בקשתו להיתר יציאה מליטא, על סמך ידיעה שבמוסקבה מוכנה עבורו אשרת כניסה לארה”ב. “עוד לפני כן – מספר גרפונקל – חדלתי מלהיות פעיל בשטח החברתי והפוליטי… אני יושב בבית והייתי כל הזמן מחכה שיבואו לאסור אותי. נסיתי עוד להמשיך בעבודת עורך־ דין, אבל ראיתי שזה דבר בלתי־אפשרי…”³⁸ כדי שיוכל בבוא הזמן להתגונן כראוי בעת המאסר הצפוי הכין לו גרפונקל בכיסו עותק מההסכם הליטאי־סובייטי האחרון שבו צויין שברה”מ מכירה בחוקים של ליטא. גם רובינשטיין שנאסר כאמור מהראשונים בגין פעילותו הציונית טען באזני חוקרו "אמנם הייתי עסקן ציוני אבל עסקתי בציונות בליטא. לפי חוקי ליטא, הציונות כאן היתה מותרת ולכן לא עברתי על שום חוק. ברית־המועצות הכירה בליטא העצמאית ובחוקיה. באיזו סמכות אתה דן אותי על פשע שלא היה פשע כלל. הציונות אסורה ברוסיה, אבל אני לא גרתי ברוסיה, לא הייתי אזרח סובייטי ולא עברתי על שום חוקים סובייטיים. על פי איזה חוק תוכל באופן פורמלי להאשים אותי " התגובה של החוקר היתה חמקנית ובוטה כאחת ואיפיינה במידה רבה את טיבו של המשפט הסובייטי “אל תלעיטני בפורמאליסטיקה ובחוקים, אין אנו זקוקים כלל לחוקים, כדי להשמיד אויב. כשיש צורך אנו דנים על סמך המצפון הריבולציוני”.³⁹

המכנה המשותף של האשמה שיוחסה לגרפונקל, לרובינשטיין ולכל יתר האסירים הציוניים התמקד בנושא המוגדר במילון המשפטי הסובייטי כקונטרבולוציה וסימונו המקביל במערכת העונשין הוא הסעיף 58 המתפצל לסעיפי־משנה רבים. רובם ככולם של האסירים הציונים שוכנו בתאים נפרדים; החקירות, שהתנהלו בעיקר בלילות, החלו זמן ניכר לאחר המאסרים עצמם. חוקריהם, רוסים, ליטאים ויהודים, השתמשו בין היתר לצורך חקירתם במדריך־כיס ובו נתונים על כל המפלגות והתנועות הפוליטיות, ביניהן על התנועות היהודיות לסוגיהן. הציונות הוגדרה בין היתר "כסוכנת של האימפריאליזם הבריטי ושעיקר תפקידה זוהי הלוחמה נגד הקומוניזם”.⁴⁰ החוקר הרוסי ממוסקבה שחקר לילות רבים את רובינשטיין ותוך כדי כך התווכח עמו על פירוש הקונטררבולוציה הציונית הוציא, באחת החקירות הללו, פתק וקרא מתוכו: “אתם הציונים הנכם מרגלים פשוטים, סוכני אנגליה, משרתי הקפיטליזם הבינלאומי, אתם רוצים לנשל מאדמתכם את העמלים הערבים ולכונן בפלשתינה מדינה בורגנית־ריאקציונית שתהא מכורה לאימפריאליזם הבריטי ושתדכא את עמי המזרח התיכון.”⁴¹ תוך כדי החקירה נשאל רובינשטיין מתי נתקבל לשירות החשאי של בריטניה, איזו משכורת קיבל מדי חודש, אילו ידיעות כבר מסר להם וכן: מי היו חבריו ושותפיו במלאכת הריגול. משהגיב רובינשטיין על שאלות אלו בהבעת תימהון ובהכחשה מוחלטת הטיח בפניו החוקר: "כל עסקן ציוני הוא מרגל וסוכן של ממשלה זרה. אתה קיבלת כסף לא רק בעד ידיעות צבאיות, אלא גם לשם מלחמה נגד התנועה המהפכנית הקומוניסטית, בנאומיך ובמאמריך הרעלת את נפש הנוער היהודי ובאופן כזה חסמת לפני הנוער את הדרך למחנה המהפכני”.⁴²

להאשמתו הבסיסית של אייזיק לויתן ממפקדי בית”ר בשאבלי צורפה גם האשמה נוספת דהיינו: קשרים עם המשטר הליטאי הריאקציוני וזאת מכיון שהפעילות בתנועת הנוער היהודית היתה מיועדת בעיקר להסיח את תשומת לבו של הנוער מהנושא של המאבק המעמדי. לאחר חדשים רבים של חקירות־לילה שעליהם פיקח חוקר יהודי בשם סמוטין, הודיעו לו רשמית (לפי סעיף 207) על סיום החקירה וכי הוא מואשם לפי הסעיפים: 58/4 (קשר עם הבורגנות הבינלאומית) ו־58/10 (תעמולה אנטי־סובייטית אינדיוידואלית). וכך הוסבר לו: “בעבודתך בתנועה הציונית הפאשיסטית! – בית”ר – שאפת ליצירת מדינה יהודית וצבא יהודי והיות והציונות היא כלי־שרת של האימפריאליזם האנגלי, אז אתה במישרין ובעקיפין היית סוכן של האימפריאליזם הבריטי ומכאן הקשר עם הבורגנות הלאומית – זהו סעיף 58/4, ומה שנוגע לפעילות החינוכית בתנועת הנוער – זהו סעיף 58/10”.⁴³ גם ליו”ר ההסתדרות הציונית בליטא צבי לוין שניסה לטעון בפני חוקריו שלא עשה כל רע לקומוניזם, הוסבר שעל ידי עצם השתייכותו למפלגה כזו הוא היה נגד המשטר הקומוניסטי, נגד ההמונים והפועלים וזאת בנוסף לכך שהיה במגע עם השרים האנגלים. הוא הואשם ע”פ הסעיפים 58/8, 58/10, ו־58/11.⁴⁴

אולם שלא כרובינשטיין וכלויתן שהוגלו כבר באביב 1941 לקצווי ברה”מ לאחר ש”טרויקה" (שלישיה) פסקה להם, בתור “אלמנט מסוכן מבחינה סוציאלית”, עונש של 8–51 שנות מאסר במחנה־עבודה⁴⁵ נותרו לוין וגרפונקל בבית הסוהר עד פרוץ המלחמה.⁴⁶ למעשה שוחררו ע”י הליטאים שפרצו את הכלא עם הפלישה הנאצית ושניהם כיהנו לימים כחברי היודנראט בגיטו קובנה. ד”ר מ.שסקין מראשי הרביזיוניסטים מפולין היה כלוא בבית הכלא לוקישקי בווילנה, לא נחקר ולא נשאל דבר במשך כחודש ימים. לאחר מכן הודיעו לו שיש כנגדו הוכחות של השתייכותו לשירות הבטחון האנגלי, שהינו מרגל וכו'. באותו בית־כלא ישב⁴⁷ גם נציב בית”ר בפולין מנחם בגין ולימים נזדמנו יחד באותו התא. על כך מספר ד”ר שסקין: “…היינו רק שנינו, זה היה עוד לפני פסק־הדין. ערכנו את הסדר הראשון. שמענו שחג הפסח קרב ובא ואז הכינונו מצה. ייבשנו כמה פרוסות לחם, זרינו עליהם קצת קפה וסוכר וחממנו אותם וזו היתה המצה שלנו. (הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא). עמדנו ליד החלון וכשגמרנו להגיד את ההגדה, מה שזכרנו בע”פ, שרנו את “התקוה” מכל קצוות בית הסוהר ענו לנו מיד ב”התקוה”. מהומה. בבית הסוהר לא אוהבים רעש. התחילו לדפוק בכל הדלתות “שקט שקט”. זה אחד מזכרונותי מאותה תקופה"…⁴⁸

בליל ה־1 באפריל 1941 הודיעו לו על פסק דינו: 8 שנות עבודת־פרך. בין 50–60 איש שקיבלו באותו לילה פסק דין דומה. בכלא לוקישקי היה גם מנחם בגין ופעילים ציוניים מפולין וליטא. רובם הוגלו לאזורי הצפון באיזור פצ’ורה ולימים שוחרר חלק מהם בעקבות ההסכם שיקורסקי–סטאלין ב־1941, התגייסו לצבא הפולני בפיקודו של גנרל אנדרס והצליחו להגיע לארץ־ישראל. חבר מרכז פועלי־ציון בוילנה נאסר בצורה מקורית למדי: "בא אליו אדם צעיר והציג עצמו כנציג של מוסד כלכלי והציע לו משרה במוסד הזה. האיץ בו שילך ישר למוסד, כי העבודה מחכה לו. בהיותם בדרך פנה אליו הצעיר בדברים אלו: “האם אתה באמת תמים כל כך ומאמין שבזמנים כאלו יבואו אליך הביתה להציע לך עבודה? ודווקא למי שהיה חבר בפועלי־ציון? אנחנו הולכים לנ.ק.וו.ד.”.⁴⁹ במשרדי נ.ק.וו.ד. הוא נחקר ע”י חוקר יהודי בדבר פעילותו בעבר, על חבריו ויחסו לברה”מ ולבסוף דרשו ממנו לספק מידע בצורה קבועה – כלומר לשמש סוכן. משהלה סירב נתנו לו אורכה להימלך בדעתו וציווו עליו לחזור במועד מסויים. למעשה הוא הצליח לצאת מגבולות ברה”מ ב־23 בספטמבר 1940 שכן נכלל בקבוצת עסקנים של פועלי־ציון שקיבלו היתרי יציאה. לית מאן דפליג שמקרה זה עשוי לשפוך אור על מידת התיאום בין הזרועות השונות של מערכות הבטחון הסובייטית; ידועים מקרים נוספים בהם הוצע לאנשים שבקשו היתר לעלות לארץ־ישראל, לשמש בסוכנים תמורת מילוי בקשתם.

פעיל בית”ר שמידט, שנאסר עם חברו לאחר שהתאמנו בנשק והחביאוהו, נשפטו ל־15 שנות מאסר והוגלו לאיזור ארחאנגלסק. במקביל למאסרים וההגליות הציקו השלטונות לפעילים שונים בצורות אחרות. קצין שלטון בית”ר לשעבר, יחזקאל דיליון שהוזכר לעיל, היה מוטרד בצורה שיטתית ע”י מוסדות הבטחון מדי לילה ולחצו עליו למסור מידע על חבריו וציונים אחרים. על כך מספרת אשתו כדלקמן: "הוא היה גומר את העבודה ב־2 בלילה ואחרי העבודה, כשהיה יוצא היו כבר מחכים לו והיו לוקחים אותו על “ההר הירוק” והיו דורשים ממנו חומר־ממשי: על היהדות, על הרביזיוניסטים והוא היה בא סחוט בשעה 6 לפנות בוקר. כשהייתי שואלת אותו “מה הענין”, קודם לא רצה לספר לי מפני שהם איימו עליו, אחר כך הוא סיפר לי ואמר: “אין לי כבר כח, אני לא יודע מה לעשות”.⁵⁰ חבר נציבות בית”ר, ישראל יברוביץ, מספר על צעיר בשם משה אקסלרוד: “כמה שבועות אחרי בוא הרוסים הוא בא אלי עם דמעות בעיניים: מה לעשות. בא אלי אחד מה־נ.ק.וו.ד. ודורש ממני שאתן לו ידיעות עליך ועל פולארוביץ ומאיים עלי”.⁵¹

שיטת המעקבים, הלחצים והאיומים פשטה גם במערכת החינוכית וכוונה במיוחד נגד תלמידי הכיתות העליונות של בתה”ס התיכוניים שלפני כן למדו במוסדות עבריים והיו ידועים כציונים פעילים. מספרת על כך חברת השוה”צ לשעבר שלמדה באותה שנה בב”ס תיכון ע”ש שלום עליכם: “… נקראנו להנהלה, כמה חברים שלמדו ב”שלום עליכם" בגימנסיה, ושם, לא בצורה חינוכית כל־כך אמרו לנו: דורשים מאתנו להפסיק להיפגש ולטפח את אותן ההיכרויות שהיו לנו לפני כניסת הרוסים, לפני כניסת הצבא האדום, ואם אנחנו נתייחס בקלות־דעת לאזהרה הזאת – נמצא את עצמנו במצב מאד לא נעים…"⁵² חברי א.ב.צ. שהיו מרוכזים במידה רבה בבה”ס התיכון היהודי מס. 12 בקובנה היוו אובייקט מתמיד לחשדנות ומעקב מצד הנהלת המוסד ונאמניה מבין התלמידים, כפי שמספרת אחת מהן: “תמיד הרגשנו שעוקבים אחרינו: עמדו שניים ודיברו אז תמיד היה שלישי שהיה צריך להאזין”.⁵³ מספר חברים וביניהם יעקב בסראבי (בית הרבי), האחים לובוצקי ואחרים נלקחו לחקירות למוסדות הבטחון “הושבו במקום חשוך, רק מנורה האירה פניהם. החוקרים גידפו והיכו אותם, כדי לדעת מי הוא המארגן; אחרי שעות מספר שוחררו”.⁵⁴ שולמית גורדון משאבלי שסייעה כפעילת “חרות” בהוצאת העתון הבלתי־ליגאלי ובהחדרת עלונים לכיסי הסטודנטים באוניברסיטת וילנה, קבלה יום אחד התראה מהבית שאביה נאסר ובין היתר אמרו לו חוקריו שמעשי בתו ידועים. מחמת זה חששה מאד ממאסר פתע ולמען הימנע מעינויים הצפויים במאסר הכינה לה רעל, על כל צרה שלא תבוא.⁵⁵

לימים חלה החמרה משמעותית גם לגבי המוני המתדפקים לקבלת היתרי יציאה. בראש וראשונה חשו במיפנה זה הפליטים שהיו המעורבים העיקריים בנושא זה וחלקם כבר התנסה ברדיפות מצד השלטונות הסובייטים עוד בהיותם לפני כן במזרח פולין. על התמורה הזו והשלכותיה הגורליות מספר פעיל "העובד הציוני” שהגיע לליטא מלבוב שבגליציה המזרחית ולהלן קטע מסיפורו: “…גם כאן התערער המצב במהרה. עד אז העלימו השלטונות עין מהמתרחש למרות שידעו שכמה עשרות רשיונות הפכו למאות (ואולי אלפים); אבל כנראה שיד מלשינים היתה בדבר ובבת אחת השתנה היחס והתחילו חקירות ורדיפות. ביום בהיר אחד הופיעו רשימות “העולים” ב־נ.ק.וו.ד. ועל האנשים הוטל להתייצב. ברשימה היה כלול גם שמי לפי הניירות שהיו בידי. כמנוסה, למה מסוגלים הסובייטים לעשות ביחסם לנוער ציוני מאורגן, התחננתי לפני חברי, שלא יעיזו להתייצב ב־נ.ק.וו.ד, אבל היו כאלה שפחדו להישאר בוילנה, פן לא ימצאו מחבואים והלכו להתייצב. בין אלה היו חיים קורנרייך, יולק פריילך מנוביסונץ. את כולם הביאו לרכבת מיוחדת ופוצצו אותה בפרברי העיר קאונס, היא קובנה…”⁵⁶ חבר המחנה הציוני הדתי מפולין שהתגורר בקובנה ביחד עם שניים מחבריו והתפרנס מעבודה בביח”ר ושהיה מעורב כמו רבים מציבור הפליטים בזיוף אשרות עבור המבקשים לעלות לארץ ישראל, נאסר גם הוא באותם ימים ועל כך הוא מספר: “… יום אחד מופיעים לפני בבהח”ר שני אנשים מה־נ.ק.וו.ד. ואומרים לי שראש המשרד שלהם מבקש לשוחח עמי. הובילוני לגמנסיה לבנות, שכן שם שכן המשרד שלהם, הראש היה יהודי מקובנה… בתחילה דיבר עמי בלבביות מזוייפת ובין היתר ציין שאני צעיר ושבחרתי בדרך לא נכונה ושאני תועה. לפי שאלותיו הבנתי שהוא חותר לדעת מיהו מזייף הויזות ומטעם מי הוא עושה זאת. כאשר אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר העיף לי שתי סטירות עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי רטוב מהמים ששפכו עלי הושיבו אותי על כסא והוא חזר להיות לבבי אלי. קודם דיבר עמי ליטאית ואני עניתי לו בפולנית ואילו עתה פנה אלי ביידיש ואמר שהוא מתייחס אלי כאב ואני מגיב כמו בן סורר ומורה. הוא לא הציל מפי שום דבר ועצרו אותי למספר ימים. מדי כמה שעות ביום ובלילה לקחו אותי לחקירה, לא נתנו לי לישון ועינו אותי. לבסוף כששוחררתי הייתי עייף בצורה נוראה כזו, שלא הייתי מסוגל לחשוב בהגיון. סירבתי למסור את כתובתי וטענתי שאין לי דירה ושאני ישן בבהח”ר. אותה שעה כבר הייתי בטוח שעוקבים אחרי ואסור לי לסכן את חברי. הייתי אכן חייב לישון בבהח”ר שם הוקצתה לי פינה על ידי שומר הלילה. לפי השמועות שהגיעוני לאחר מכן בא מאסרי כתוצאה מחשיפתם של אחרים שיצאו ע”פ אשרות מזוייפות. אחדים מהם הגיעו לארץ ישראל ואחרים לא נשאר מהם זכר. כתוצאה מכך בודדנו מהתנועה. חששו שעוקבים אחרי ואולי יחשבו שלא שמרתי כראוי על כללי הזהירות. נתקו איפוא, את המגע עם כל השלישיה שלנו, אך הבטיחו שאם תעלה הזדמנות לעלות לא ישכחו אותנו”.⁵⁷

בערך באותו זמן נתפס פעיל נוסף של המחנה התורני הציוני, הוא אברהם מלמד, כשהוא מעביר מוילנה לקובנה דרכונים מזוייפים עבור חבריו. תוך כדי נסיעה נערך חיפוש פתע וכאשר השגיחו שהוא זורק משהו בעד החלון הוא נעצר ל־24 שעות ותוך כדי החקירה שברו את שיניו.⁵⁸ ההחמרה נגד הפעילים הציונים הורגשה בוילנה במיוחד באביב 1941. באותו זמן כבר נפסקה כמעט לחלוטין היציאה ההמונית של פליטים לארץ ישראל ולמקומות אחרים. לקראת המלחמה הצפויה עם גרמניה הנאצית החלו אז השלטונות לבצע מאסרים המוניים בקרב יסודות עויינים ובלתי יציבים ובין היתר בין הפליטים מפולין שלא קיבלו אזרחות סובייטית, לרבות החלוצים שעדיין ציפו לאפשרות עליה והמשיכו במאמצים נואשים בכוון זה.⁵⁹ הד מאותם ימים קשים מצוי בקטע המובא להלן ממכתבה של ציפורה בירמן: “…בחודש הרביעי הציף ה־נ.ק.וו.ד. את וילנה. היה זה יום יפה. המונים הוגלו לסיביר. מכוניות המשא אצו־רצו כחיות פרא, כפעם בפעם חנו, סייעו באדיבות להעלות על המכונה אישה זקנה כבת שבעים או זקן בורגני לשעבר או “רב” או אנשים אחרים, עשירים, רבנים, חסידים, סתם נשמות כשרות וכמובן – חלוצים. כולנו ישבנו חבויים במאורותינו. התלכדנו כתמיד. דאגנו איש לרעהו בכסף, במקום לינה וכיוצא באלה. היחיד שישן בביתו היה מרדכי. הוא הכין לו כל מיני תרופות והמתין”.⁶⁰ חברת קבוץ הכשרה לשעבר מפולין שביחד עם בעלה התגוררו אז בוילנה מספרת בעדותה: “השלטונות השקיעו מאמץ רב כדי לתפוס את הקיבוצניקים. רבים מהם אכן נשלחו לסיביר. גם אותי ואת בעלי חיפשו בכל מקום ואנחנו הלכנו מבית קולנוע אחד לשני שהפכו למקומות המסתור שלנו. לא ישנו בבית ובמשך חדשי החורף היינו לנים במחסן עצום של בעל־הבית שלנו ובעוד האחד נרדם – השני עומד על המשמר”.⁶¹ רק כאשר שכך הגל הראשון של המצוד כלפי אזרחי פולין לשעבר ניתן היה לנשום לרווחה. התעוררה בעית ארגון משלוחי סיוע דחופים לחברים שגורשו למחנות בקצווי ברה”מ וכאמור לעיל הוקמה אז גם קרן מיוחדת בשם “מצר” (משען לאסירי ציון – רוסיה).⁶²

המכה הכבדה והגדולה ביותר על ראשי הציבור הרחב של ציוני ליטא, אם כתושבים ואם כפליטים, הונחתה במסגרת ההגליות ההמוניות שהחלו במקומות שונים, בליל ששי אור ליום שבת 15 ביוני 1941, באותו לילה הועמסו משפחות שלמות של ליטאים, פולנים ויהודים על גבי משאיות והוסעו לתחנות הרכבת ומשם מזרחה לקצווי ברה”מ.

אכן, עד הרגע האחרון כמעט, הצליחו שלטונות הבטחון הסובייטיים להסתיר במעטה סודיות חמורה את ההכנות השיטתיות והמדוקדקות שנערכו משך חודשים רבים לקראת המבצע הזה, שכפי שהתברר מאוחר יותר הקיף בעת ובעונה אחת לא רק את ערי ליטא ועיירותיה, אלא את כל האזורים שסופחו לברה”מ במזרח אירופה בתקופת 1939–1940, מאסטוניה בצפון ועד בסרביה בדרום.

בהכנת הרשימות של “יסודות אנטי־סובייטיים” (בכוח ובפועל), בקנה מידה ארצי, הוחל כבר חדשים רבים לפני כן, במסגרת היחידות החשאיות של מוסדות הבטחון. בין השאר אמורות היו רשימות אלו לכלול גם את “כל אותם האנשים שכתוצאה מעברם הסוציאלי או הפוליטי, מהשקפתם הלאומית־שוביניסטית⁶³, או בגלל חוסר יציבותם המוסרית והפוליטית – הם מתנגדים למשטר הסוציאליסטי ובשל כך עלולים להיות מטרות אנטי סובייטיות, מנוצלים על ידי סוכני ביון של מדינות זרות ומרכזים קונטרבולוציוניים”. בנוסף לחברי מפלגות אזרחיות, לאומניות ופאשיסטיות, נצטוו סניפי מוסדות הבטחון להכליל ברשימות אלה גם את הסוגים הבאים: חברים שגורשו מן המפלגה הקומוניסטית, טרוצקיסטים, סוציאל־דמוקרטים, מהגרים, אנשים שניהלו התכתבות עם חו”ל, אספרנטיסטים ופילאטליסטים, מהגרים פוליטיים ואזרחי מדינות זרות. אין ספק שבין האחרונים נמצאו יהודים לא מעטים ובעיקר פליטים מגרמניה, אוסטריה, צ’כוסלובקיה ופולין. לפי הוראת הקומיסאריאט לעניני בטחון (נ.ק.ג.ב.) בליטא הסובייטית, מס’ ⁶⁴000223, מן ה־25.4.1941, נדרשו הסניפים המקומיים להמציא לו דוחו”ת־סיכום מדי חמישה ימים על האנשים במחוזם, אשר השתייכו לארגונים אנטי־סובייטיים והכוללים, בין השאר, (סעיף רביעי) את היסודות הלאומניים והקונטרבולוזציה בסקטור היהודי,⁶⁵ והם: א.) סגל המנהיגים מכל הארגונים הציוניים והעובדים הקבועים של העיתונות. ב.) כנ”ל לגבי ארגון ה”בונד". ג.) ארגונים יהודיים מיליטאריסטיים ופורמציות פאשיסטיות (ברית לוחמי החזית היהודים, ברית־החייל, בית”ר, אל־על, והמפלגה הרביזיוניסטית). כמו כן אמורים היו יהודים להיכלל גם ברשימות אלה כגון, בעלי בתי־חרושת לשעבר, סוחרים וכמו כן פליטים, טרוצקיסטים, מגורשי המפלגה הקומוניסטית וכדומה.

במסגרת הוראה נוספת נדרשו ה”שלישיות המבצעיות" בכל מחוז לרשום בטופס מיוחד מתוך היסודות העוינים הנ”ל את המועמדים לגירוש או למאסר. הפיסקא המתייחסת ליהודים כוללת (בעיקר) את שלשת הסוגים המיוחדים שהוזכרו לעיל בהוראה ⁶⁶00023. בצרוף פרוט הדרג המסויים שיש להכלילו בגירוש או במאסר הצפוי, דהיינו: א) סגל מנהיגי הארגונים הציוניים – החל מדרג ועדים מחוזיים ומעלה, והמשתתפים הקבועים של העתונות שלהם. ב) סגל המנהיגים של ארגון ה”בונד" כנ”ל. ג) סגל המנהיגים של פורמציות צבאיות ופאשיסטיות:

1. איגוד החיילים שלחמו בעד עצמאות ליטא (הועד הארצי).

2. ברית־החייל – החל מוועדים מחוזיים ומעלה.

3. בית”ר, אל־על – החל מוועדי עיירות.

4. המפלגה הרביזיוניסטית – החל מוועדי עיירות “ציונים־סוציאליסטיים” נכללו תחת סעיף מיוחד כללי יחד עם אנשי מפלגת העם (ליאודינינקאי) והסוציאלדמוקראטים בתנאי שקיים חומר מרשיע נגדם מבחינה פוליטית־חברתית. בהתאם להוראות אלה כללו הרשימות של היסודות האנטי־סובייטיים והמועמדים למאסר ולגירוש, גם את בני ביתם ומשפחותיהם שגרו עמם. לפי דו”ח יומי מה־30 במאי 1940 המתייחס לאיזור קראטינגה מסתבר שברשימת המועמדים למאסר ולגירוש נכללו 15 ציונים. ובדו”ח היומי מה־3 ביוני 1941 במחוז טלז’ נכללו 2 ציונים ועוד ארבעה מבני משפחותיהם.⁶⁷

במסגרת הגירוש ההמוני שבוצע כאמור בליל ה־14 ביוני 1941 ונמשכה עד סמוך לפרוץ המלחמה עם הנאצים ב־22 ביוני הוגלו מאות, אם לא יותר, של פעילים ציוניים מכל ערי ליטא ועיירותיה וביניהם המנהיגים הבאים: מהתנועה הרביזיוניסטית (הצה”ר) ובית”ר וברית־החייל: דוד בידרמן, שלמה גפן, יחזקאל דיליון, שאול דיליון, יחזקאל דוידזון, צבי וולפוביץ, ישראל יברוביץ, מייזל, יחזקאל פולרביץ, אליהו פלינק, זאב רוזנטל, אברהם רוטשטיין, שמעון שפירא, אברהם שטוקרביץ ואחרים. מהציונים הכלליים: ד”ר בנימין ברגר, ד”ר יואל ברוצקוס, בוריס ברנשטיין, ד”ר משולם וולף, מאיר זיידנשנור (מוילנה), ד”ר יצחק לויתן, ניסן מיסלר, מאיר קנטרוביץ ואחרים. מהציונים המדיניים (גרוסמאניסטים): ד”ר שמואל גולדברג, ד”ר יצחק דוברוביץ, ד”ר אריה הסלזון. מפועלי־ציון שמאל: עו”ד מיכאל טרוספוס ואחרים. מתנועת המזרחי: אליהו אולשטיין. מבין ותיקי מלחמת העצמאות הליטאית: חבר מרכז “מכבי”, דוד חסמן פידלר ואחרים. בין מאות המשפחות הציוניות שהוגלו אז היו גם בני הזוג בתיה (לבית פרבוזניק) ובעלה ניסן גולדשמידט מיאנובה – שניהם חברים פעילים של בית”ר. התפרצות ה”שלישיה המבצעית” – לביתם ומהלך הגרוש מתוארים על ידה כדלקמן:⁶⁸

“… בשעת לילה מאוחרת של ה־14 ביוני 1941, התעוררנו לשמע נקישות ממושכות בדלתנו. על שאלתנו מי שם, הכריז מישהו ברוסית: פתח, אנו מן ה־נ.ק.וו.ד. שניים התפרצו לחדרנו הקטן עם אקדוחים שלופים בליווי ראובן וידצקי מן הקומסומול. הם ערכו חיפוש יסודי⁶⁹ וציוו עלינו להתכונן לדרך תוך 20 דקות. הורשינו לקחת חפצים עד 100 ק”ג. באפילת הלילה הובילונו במשאית בליווי חיילים לתחנת הרכבת. אסרו עלינו להיפרד מההורים ומקרובים. הוכנסנו לקרון־משא, הדלתות נסגרו על מנעול ובריח וזקיף סובייטי שמר עלינו… ביום המחרת הופיעו אמא אבא אחים ואחיות. עומדים הם מרחוק ואין מרשים להם להתקרב. מבעד לאשנב המסורג רואה אני אותם בוכים… למחרת באישון הלילה, באחת התחנות דפקו על דלת הקרון ושאלו על ניסן. הוא נצטווה לצאת את הקרון..⁷⁰ ויותר לא ראיתיו. הוא ניספה במחנה ראשוֹטי ב־1942…" מסיבות שונות לא בכל המקרים נאמר למועמדים לגירוש שהמדובר ביציאה של מחוץ לגבולות ליטא. כך למשל טענו אנשי “השלישיה המבצעית” שפרצו אותו לילה לביתו של המנהיג הציוני, בוריס ברנשטיין, שעליהם לעבור לעיר אחרת”.⁷¹

היו מקרים כשלמגורשים צורפו נם קרובים או סתם אנשים שנמצאו אז בבית כמו המקרה של איש תנועת “תורה ועבודה” בקובנה אולשטיין שביחד עם אשתו ובתו בת החדשיים גורשו גם גיסתם ובעלה; ואילו במקרה של הפעיל הציוני מאקס שדכנוביץ מקיבארט לא נעתרו השלטונות להפצרות הבן הצעיר להצטרף להוריו, שכן לא נכלל כנראה ברשימה. פרט לשחרור ד”ר אלחנן אלקס, מראשי הציונים בקובנה, ואולי עוד אחדים – לא הצליחו ההשתדלויות של הרגע האחרון בחלונות הגבוהים לבטל את הגזירה.⁷² חלק מן הפעילים הציונים שגורשו הופרדו מעל בני משפחותיהם והוסעו מליטא לתחנת סטארוביילסק שבאוקראינה, בתחילה שוכנו שם במינזר ולאחר פרוץ המלחמה הועברו למחנות בצפון הרי אוראל שנקראו “סווראוּראַלאג”; חלק הועבר למחנות אחרים, כגון ראשוֹטי שבחבל קראנסנויארסק גארי בפלך נובוסיבירסק, פצ’ור־לאג, שבחבל וורקוטא (קומי א.ס.ס.ר) ועוד. רבים מהם כמו ד”ר ברגר, דיליון, ד”ר לויתן ואחרים נפלו מעבודת הפרך והרעב ומתו.⁷³ בני משפחות הפעילים ומספר מסויים של ראשי משפחה הועבר בשעתם מליטא (ברובו המכריע בציר נובו־ווילייקא – אורשה – יארוסלאוו) למקומות שונים שבחבל אלטאי כגון: ביסק, בארנאול, קאראסוק ועוד וכן גם לחבל נארים ולמקומות אחרים.⁷⁴

בהתאם להסכם סטאלין–שיקורסקי שוחררו בסוף 1941 אסירים ומגורשים אזרחי פולין לשעבר: ביניהם היו פליטי פולין לשעבר בליטא כמנחם בגין ואחרים וגם תושבים רבים של וילנה והסביבה. לאחר השיחרור נהרו הללו ברובם דרומה לאזורי אסיה המרכזית, חלק מהם גוייס לצבא הפולני בפיקוד הגנרל אנדרס ובחלקם זכו להגיע לארץ ישראל עוד בימי מלחמת העולם השנייה. בשלהי קיץ 1942, כשנה לאחר בוא המגורשים לחבל אלטאי, הועברו רבים מאד מהם לחלקים אחרים בירכתי ברה”מ. בין השאר הם שולחו לישובים נידחים שבחבל וורכויאנסק שבאגן הנהר לאנה ובדלתא שלו עד הישפכו לים לאפטייב, ברפובליקה האוטונומית היאקוטית לרבות הבירה יאקוטסק ועיר הנמל אלקמינסק, וכן גם בישובי דייגים הצפוניים ביותר, כגון, ביקוב־מיס ואחרים.⁷⁵

בעוד הללו מסתגלים ו”מתבססים" במקומות גלותם החדשים, היו עדיין ראשי המשפחות ומספר אסירים בודדים כלואים במחנות העבודה והם כותבים למשפחות בארץ ישראל:

“יקירי, אני נמצאת עם בני שלמה ויהושע בישוב לכריתת עצים ביערות אלטי, מחוז טרואיצקי, אנו בריאים ושלמים. את צבי לא ראיתי יותר משנה, מאז שאסרוהו. ואין שום ידיעות ממנו… את חבר “מייסטאס” אין רואים (רמז שאין בשר – ד. ל.) פיאנה (ז. א. חלב) מקבלים לפעמים. הודיעו לי את כתובות בני המשפחה, אם הן ידועות לכם.”⁷⁶

בעקבות מכתבים כאלה, לא זו בלבד שהקרובים בחו”ל החלו להריץ חבילות (בגדים, אריגים, טבק, תרופות, חוטים, תה, קפה, סבון וכו’) אלא שבכמה מקרים אף הפכו למעין מרכזי־קשר ומידע, וקישרו ביו בני המשפחה בתוך ברה”מ גופא. תופעה זו הלכה וגברה ולימים לבשה צורה מאורגנת וממוסדת ביוזמת ארגונים ציבוריים יהודיים ברחבי העולם בכלל ויוצאי ליטא בפרט. חלק מהתכתבות הפנימית נוהל גם בעברית.⁷⁷

באחד ממקומות הגירוש הנידחים ביותר בברה”מ, בו שכנו למעלה מ־100 יהודים ליטאיים, התפתחה מעין קהילה בזעיר אנפין. זה היה ביקוב־מיס שבצפון יאקוטיה.⁷⁸ מקום זה מהצפוניים ביותר, נמצא על חצי אי שומם על יד שפך נהר לאנה ליד ים הקרח הצפוני, בקו הרוחב 72, מרבית השנה שורר שם הלילה הארקטי ומשתוללת סופת שלג והמקום מכוסה שכבה עבה מאד של קרח והקור מגיע כדי 50- מעלות צלסיוס. הקשר המקובל עם שאר חלקי רוסיה (“היבשת”), מתנהל בעיקר (פעמיים בשנה בלבד) בשיירת אניות. עיקר קיומם של המגורשים שם היה על הדייג – בחורף מתחת לקרח ובקיץ – במכמורות. בנוסף לכך עסקו האנשים והנשים בהכנת רשתות, המלחת הדגים ועבודות אחרות הקשורות בענף זה. כמו כן היו תופרים לעצמם בושלקים (מעילי־רוח) ומקוששים סחף עצים על שפת הלנה, להסקה. כלים קטנים, קישוטים וכדומה יצרו האנשים מעצם הממוטה, שהיו מוצאים לפעמים בתוך הקרח המתפורר, כששיכון קבע שימשו כאן ה”יורטות" הבנויות משלד עץ ועליו מוצמד איזוב ואדמה. המיבנה הוא כמעט ללא חלונות. יוזמתם הראשונה של המגורשים היהודים במקום התבלטה בשכלול המבנה הפנימי של היורטות, כך שלכל משפחה תהיה לפחות פינה פרטית משלה. ריכוז היהודים בכמה יורטות מיוחדות, שכונו – “ארץ ישראל”, – סייע לשימור הזיקה ההדדית ביניהם ואפילו להגברתו. כך למשל, קיימו תמיכה מתמדת ושיטתית בנשים ובילדים שראשי משפחותיהם היו במאסר ובמקרים קשים אחרים. הנפטרים היהודים היו זוכים לטהרה ולהלויה כדת וכדין, אף בתנאים החמורים ששררו במקום ואפילו נמצאו מתנדבים לחקוק מצבות (באותיות עבריות) על קבריהם. באחד החדרים של היורטות היהודיות נערכו תפילות כמעט באופן שיטתי. אפילו צעירים שקודם לכן היו רחוקים מהווי דתי השתתפו כאן בתפילה. רובם ככולם שבתו בראש השנה וביום כיפור ורבים שבתו גם בשאר החגים. סדר פסח נערך כאן על כל פרטיו ודקדוקיו בהשתתפות מירבית ופעילה. הגדה של פסח וכן מגילת אסתר, הועתקו לעתים ביד. הילדים ובני הנוער לא זו בלבד שגדלו כאן באוירה יהודית חמה – דיבור באידיש, שירה בעברית – אלא שקיבלו גם שעורים בפרקים נבחרים של תולדות עם ישראל וכן למדו מפי אחדים מהמבוגרים את השפה העברית.

גם לאחר סיום המלחמה ותוך המועד של ריצוי העונש הוגבלו השרידים מבין המגורשים ואסירי המחנות לשעבר בזכויותיהם האזרחיות; דהיינו: ניתן להם היתר להתיישב אך ורק בראדיוס של 201 ק”מ ממרכז אדמיניסטראטיבי כל שהוא. במילים אחרות: נגזרה עליהם גלות נצחית כמעט באיזורים נידחים של ברה”מ, בטייגה, באסיה המרכזית, בחבלים הצפוניים לרבות הצפון הארקטי. כמה מהם שהסתכנו והעיזו לאחר ריצוי תקופת עונשם לחזור באופן בלתי חוקי לליטא, נאסרו שם והוגלו שנית לקצווי ברה”מ.⁷⁹ פרט למקרים בודדים לא הצליחו בדרך כלל הנסיונות להיחלץ בצורה ליגאלית מן הגלות, אם על ידי פנייה אישית לשלטונות,⁸⁰ ואם לקונסוליות⁸¹ או על ידי דרישה מקרובים⁸² בליטא או בחו”ל. יתר על כן, עם תום המלחמה הותר למספר מצומצם של צעירים יהודים ביאקוטיה לצאת משם וללמוד ברחבי ברית המועצות, ברם, עם התחלת המסע האנטי־יהודי החזירו את כולם.⁸³ הוא הדין גם לגבי מקרים דומים ממקומות אחרים. זאת ועוד, גם לאחר המלחמה המשיכו השלטונות לגזור עונשי מאסר על גולים שכביכול עסקו בארגון “רשת סוכנים ציוניים” בקיום פולחן דתי חשאי, ב”תעמולה אנטי־סובייטית ובהסתה לבריחה מרוסיה לפלסטינה.” ⁸⁴

היו גם מקרים טראגיים בהם נאלצו אסירים וגולים יהודים לאחר המלחמה, לשהות במסגרת אחת משותפת עם פושעי מלחמה ליטאיים, עם משתפי פעולה עם הנאצים ועם רוצחי יהודים בתקופת השואה. רק באמצע שנות ה־50 ובסופם הורשה מספר ניכר של גולים לחזור לליטא. לימים זכו כמה מהם לעלות לישראל ולהשתלב במהירות יחסית בחיי המדינה וכן גם להמשיך בטיפוח הרעיון הציוני והעליה מברה”מ, פעילות באגודת “אסירי ציון” וכדומה. עם זאת, נותרו עדיין במקומות נידחים בברה”מ, מספר יהודים שהוגלו בשעתם מליטא ועד היום טרם חזרו.⁸⁵

ניצולי השואה בדרך לארץ