הביקורת העברית עוסקת בעיקרו של הספר, בתוכנו. הספר כיצירה חמרית של צורה, המצטרפת מגורמים של נייר, אות, חרת (צבע־הדפוס), מודפס וחלק, פצי־הדף, שוליו, שערו, כריכתו, מעטפתו וכיוצא בהם אינם מעניינו של המבקר. לרוב פוטר הוא את הדבר בכמה מלים כלליות וסתמיות שאינן מחייבות, כגון: “הספר נדפס בהידור רב” וכדומה. ואף על פי כן הלוא היו ימים שהקפיד היהודי על נוי ספריו:

“וכבר היה משלימות האומה, כי תמיד חשובי עשיריה בכל דור ישתדלו בכתיבת הקובצים היפים – – לפי שההבטה והעיון בצורות הנאות והפיתוחים והציורים היפים ממה שירחיב הנפש ויזרז אותה ויחזק כחותיה – – ומזה הצד הוא מותר לעשות הפיתוחים והציורים – – כי הנפש תלאה, ותיעכר המחשבה בה תמיד לעיין בדברים הכעורים – – שיהיה העיון בספרים: שתטה הכתיבה בהם אל הגסות והעובי, מאשר תטה אל הדקות, לפי שהכתיבה הגסה יישאר רשמה בחוש המשותף והדמיון, גם כן יותר מהדקה, וגם כי בעת הזקנה יחשכו הרואות ולא יצרך להיעתק מספר אל ספר. ולזה היה ממנהג הראשונים כולם לכתוב הספרים האלה בכתיבה הגסה…” דברים אלה כתב מדקדק עברי מספרד פרופייאט דוראן בספרו ‘מעשה אפוד’ בשנת קס"ג – 1403, בימים ההם נכתב הספר בכתב־יד, ורק ‘חשובי העשירים’ יכלו להזמין לעצמם ספרים ול"השתדל בכתיבת הקובצים היפים" – כדי להשאילם לאחרים ולהיות “עושי צדקה בכל ער”.

מסורת־ספר זו מטילה אחריות בפני העבר ומחייבת את ההמשך. אבל אנו לא עשינו דבר לאות המרובעת העברית. אמנם בימי הדפוס הראשונים היו המחוקקים היהודים מחוקקים ממש והכינו אותיותיהם בעצם ידיהם, אבל משרבו “בעלי בתי־הדפוס” זכו ומלאכתם נעשתה בידי זרים, וצביונה של אות־הדפוס העברית התרחק מכל הנוגע לנו.

אמנם כמה הוצאות עבריות בגולה שהתחילו מדפיסות חיבוריהן בארצות חוץ השגיחו לפחות שההדפסה תהא נקייה; למשל: דפוסי פולין לפני מלחמת העולם הראשונה, ואני מתכוון בעיקר לדפוס קרקא. והגדילו לעשות אלה שהדפיסו בגרמניה, בליפסיאה ובברלין, כגון הוצאת שטיבל ובזמן מאוחר יותר – הוצאת שוקן.

בארץ התעורר העניין לצורתו החיצונית של הספר מיום שנכנס ‘מוסד ביאליק’ לשוק הספרים כמו"ל. בעוד שהוצאת שוקן שעברה לארץ המשיכה כאן במסורתה הברלינאית, ושתי הוצאות אלה הן שהשפיעו על המו"לים האחרים שישביחו דרכי ההדפסה שלהם. יצויין, למשל, שהמעטפה האמנותית, שאינה אלא לבוש חיצוני לספר ושלט לדמותו, ושהיתה עכשיו לשיגרה, לא באה אלא בהשפעתו של מוסד ביאליק, שהיה המתחיל בדבר לפני כמה שנים.

אף על פי כן פרשה זו עודנה שדה־הפקר בתחומי הספר ופסלתן של צורות מתרבה בהם, הואיל ואין יד שתדריך את המו"לים ואין עינו של מבקר מפקחת על מעשיהם, משבחת בזמן שהם ראויים לשבח ומגנה בזמן שהם ראויים לגנאי.

אשתדל איפוא בכאן להעריך את הספר העברי כמוצר מבחינת התפקיד שבו, מראהו והנוי שבצורתו החיצונית, ולא אשעה אל תוכנו. בין שיש לי עניין בו ובין שאין לי עניין בו.

לא בחרתי בספרים מיוחדים. לקחתי את הספרים העומדים על שולחני ורצוני לתאר אותם ולנתחם ולהעריך דמותם.

ואתחיל בשלוש אנציקלופדיות היוצאות לאור בארצנו:

מתכננו של ספר אנציקלופדי, במובן המירשם, התצורה – מעצב את דמותו של הספר, מסייע לקביעת פרצופו הרוחני. דמות זו נקבעת בזכרון המשתמש באנציקלופדיה, ונעשית למענו מטבע. ואם בספר רגיל אין המירשם, הדמות החומרית עיקר, הרי באנציקלופדיה – הם מזדהים עם תוכן הספר ונעשים חלק בלתי נפרד ממנו.

מרגע שקבע דידרוֹ את צורת האנציקלופדיה – היתה הצורה קשורה בתוכנו של הספר ומותנית בתפיסה שתפס הדור את תפקיד הספר. בן דורנו לא יקבל עוד צורה גמלונית זו, שאינה ניתנת לטלטול בקלות, ואולם לשעתה היתה האנציקלופדיה דבר גדול מאוד, ענקי, שגיא – אפילו מטיל אימה וכבוד. ומכאן צורתה. ואמנם במהדורתה השניה, משהתרגלו אליה וניטל ממנה המופלא שבחידושה, נצטמצמה גם צורתה החיצונית.

בימינו תפקידה של אנציקלופדיה להיות לנו ספר־שימוש, ספר עוזר ומסייע; ולא להטיל עלינו יראת הכבוד באה. רצוננו שתהא לנו רב וחבר, שאנו נזקקים להם בכל שעה. לפיכך תביעתנו היא שתהא נוחה לטלטול ולשימוש. שתהא קלה לעיון במלות־הערך שבה ובסדר הטכסט ובהערות ובמראי־מקומות ובלועזים; בתמונות וברישומים ובמפות ובנספחים וכיוצא באלו.

שלוש אנציקלופדיות לפנינו. שתים – המקראית והתלמודית – נועדו בעיקר לשמש תלמידי־חכמים. השלישית – העברית – יפה לכלל הציבור, לנוער ולעם. ואם תביעתנו מכל אנציקלופדיה שתהא נוחה לשימוש ולטלטול, הרי עיקר כוונתנו לצורתה של ה’עברית'. לצערי, אין ממדיה של זו נוחים כל עיקרם. יודע אני שיביאו טענה כנגדי את האנציקלופדיה האיטלקית, ששימשה אמת־מידה לעברית. אבל היא הנותנת, יוצרי האיטלקית היו בנים למפלגה ידועה, שתכונותיה הובעו בכל מעשי ידיה. יש ‘סגנון־מוסוליני’ בבנייה האיטלקית כשם שיש סגנון־מוסוליני בספר האיטלקי. ולא היה שום צורך שהעברית תיגרר אחרי טעם הפאשיזם ודרכי עיצובו.

יד מטפחת ואוהבת, והיודעת תפקידו של הספר שלפניה ודרכי השימוש בו, ניכרת רק באחת משלוש האנציקלופדיות שמנינו, וכוונתי לזו המקראית. אכן החל מדף המעטפת על בחירת הצבעים שלה, פני הבד לכריכה, הכריכה גופה, הטביעה, בחירת האותיות השונות, הכתב השונה, חלוקת השטח של הדף, הקלישאות המיושבות בדף, הפגינאציה, הלוחות, המפות והטבלאות – בכל כאשר לכל רואים אנו טעמו הטוב של ד"ר משה שפיצר ונצטרף לו גם דפוס שעשה מלאכתו אמונה ויצאה האנציקלופדיה מתחת ידיהם יצירה טיפוגראפית מושלמת ונאה והולמת את דור התחיה בארץ.

אויר של תרבות בספר זה ונעים לעלעל בו ולקרוא. אולי קצת חיוורת ההדפסה מחמת חרתה האפורה; אמנם אחידה – אך אפורה מדי. דבר זה בולט במיוחד בעמודים הניצבים מול לוחות. הללו נדפסו על גבי נייר כרוֹמוֹ מבריק מאוד וצבעם השחור וההדפסה ראויים לציון מיוחד. המפה הגיאולוגית חופה יפה את שטחי הצבעים מתוך התאמה גמורה לרגיסטר, והרי זה הישג נאה לבית הדפוס במחלקת המדידות של הממשלה. ולוח־הארבה אף על פי שנדפס באמצעים פרימיטיביים למדי – באופסט שהוא רק מעין־האופסט – צלילו נעים. מכאן ומכאן ישנם עמודים המעורבים שרטוטים קצת יוצאי דופן, אך ברוב הפעמים שמר המתכנן על הצורה הגראפית־טיפוגראפית הנאה, ויש בכרך זה עמודים ועמוד־אל־עמוד שסדריהם הם על טהרת הטיפוגראפיה המשוכללת.

הכריכה כולה בד בגוון אמוץ ובו טביעת זהב. הסמל שעל גבי האגף העליון ואף במעטפת המתאר כלי בית המקדש ברוח קרקרי־הזכוכית המזוהבות ביניהן – Fondi d’Oro– אינו מתקבל כל כך, ובתור תעודה היסטורית אינו מתאים למציאוּת הארכיאולוגית; וכבר השתמש מוסד ביאליק בסמל זה בשביל ה’מגילות הגנוזות'. מחמת הגיבוב שבסמליו, הריהו פוסק מהיות סמל והופך תמונה.

פתיחה של שני עמודים באנציקלופדיה מקראית

השער העיקרי ואחד העמודים מתוך אנציקלופדיה תלמודית

האנציקלופדיה התלמודית, יש לה מעטפת וכריכה וסמלים וכל שאר התגים והעיטורים ואף צורתה נוחה לשימוש, ולא הייתי שולל ממנה גם את סקירותה, אבל אי־התאמה רבה יש בה, מחמת הגזמות שבה ובייחוד בסקירותה. מלות־הערך הודפסו בפרנק־ריהל גס ביותר ומנוקדות. בצדה אות מרים דקיקה בגודל של 8 נקודות כמושג הערך, או ככותרת־משנה. הביאור לערך, כלומר הטכסט כולו, סודר באות ‘מרובע’ 8 נקודות. מראי־המקומות נדפסו בשולי העמודים באות פרנק־ריהל 6 ובראשם אות זו בת 8 נקודות. הסקירוּת במראי־מקום אלה נתאפשרה על ידי ריחוק ההערות זו מזו, כדי מרחק של שתי אותיות והסיפרה השמנה. אני נותן דוגמה של שני עמודים לפרצוף־פניה של אנציקלופדיה זו. ההדפסה טובה בהחלט והאות נדפסה ממש בשחור על גבי לבן – וזוהי מעלה חשובה.

הכריכה בד שחור טבוע זהב. בגב הכתב ובאגף העליון של הכריכה סמל האנציקלופדיה, שמשום מה שיוו לו פרצוף של וינייטה היפה לסיומו של דף – ובה ראשי תיבות א ת של שם האנציקלופדיה.

המעטפת מעשה ידיה של עלי גרוס (יערי) בנייר צהוב ועליו נדפס בשני צבעים: העיטור בירוק, והכתב – בשחום כהה כעין חום־הצילום. הערבסקא בירוק כפס רחב בשלישו העליון של עמוד המעטפת, מכילה סלסולי פרי וצמח ועליה שם האנציקלופדיה. האותיות נאות הן וסידורן יפה – רק קשה לי להבין למה קבלה האות א' את צורתה היוצאת־דופן מכל שאר האותיות? והרי יש לנו בשורה העליונה צ' שהיא מקרובי המשפחה של האות א'! מותר לעשות הכל באות לצרכים דיקורטיביים, אך צריך שדבר זה יהא לטובת העניין, כדי ליצור את הסוג של Licentia pictorica; כאן – איני יודע למה בא שינוי זה ללא שום יסוד. כמו כן איני מבין את הערבסקא הזאת ושייכותה למעטפת יפה. עלי יערי כבר עשתה מעטפות יפות מרובות, וצר מאוד שהפעם כפופה היתה לרצונם של אחרים.

מראה הכריכה של אנציקלופידה מקראית

המעטפת לספר ‘האלה ענת’ למ. ד. קאסוטו (ציור עלי יערי)

מראה הכריכה לספר ‘שעות ודור’ לא. ל. שטראוס (ציור עמנואל גראו)

מעטפת אנציקלופדיה תלמודית (במקור הדפסה שחורה על גבי רקע צהוב; ציור עלי יערי)

ולבסוף – האנציקלופדיה העברית הגדולה. יש לה אפילו נייר־בטנה מיוחד ובו סמלי מטבעות היהודים. הסמל שלה טבוע זהב במיוחד בתוך מלבן שקוע בכרך א', ובכרך ב’ – מודפס ומוזהב אבקת־זהב בתוך אותו מלבן עצמו, ודאי מחמת צוק העתים. אבל פרצופו של ספר נקבע לפעמים על ידי דברים שנראים כאילו צדדיים:

הנה מגילת העצמאות, המכריזה על מדינת ישראל. ההכרזה לפי שהיא כתובה וצורת הסרט בו היא קשורה, אינה תעודה של תרבות־נוי גדולה לארץ זו: אבל תעודות תעודות הן והיסטוריה היסטוריה היא. והמגילה הזאת קבועה כדף חזות של הכרך הראשון באנציקלופדיה, אגב סרח־עודף מקופל, ומתכנניה קבעו על ידיה את תפיסתם שלהם. אני פותח את האנציקלופדיה המקראית וכדף חזות בה – על גבי רקע חום של עור המגילה – גם פה מגילה, – אך אחת מן המגילות הגנוזות שנמצאו במערת עין פשח’ה במדבר יהודה, כדי להדגים את המאמר אלפבית. ואף מגילה זו תעודה לדורות היא – אך גם תעודה למתכנני צורתה של האנציקלופדיה המקראית.

הסדר ובחירת־האות דומים בכל לאנציקלופדיה המקראית ואולם היחס של סדר־הפצים על גבי העמוד אל השולים המקיפים אותו אינו עשוי בחשבון. אין אחידות כאן, לא משקל ולא עקביות בחלוקת־השטח והדפסת הציורים מקרית היא – הקלישאות אינם עשויים במיוחד לצרכי הספר, ניכר הדבר ברשת הקלישאות המשתנה, ומכאן חוסר־אחידות בגוון הציורים ובבהירותם. זלזול זה הייתי קורא לו בשם ‘עתונאי’, ומתגלה הוא כאשר קלישה מאסטילה מצרית באוגרית (העתקה לפי קלישה אחר) נטול את הזוית שלו, כדי לתת מקום לאסטילה גדולה אחרת מאוגרית שמקורה תצלום (טורים 685־686), המקרה גרם שבעל חי – דוב הנמלים האפריקני – ניתן בקלישה שצורתו רומבוס משום־מה – האין זה משום שהוא לקוח מתוך ספר זואולוגיה או מכריסטומטיה? דברים מעין אלה המצויים כאן לרוב אינם מוסיפים תרבות וכבוד לספר. למשל בכרך ב' יש לוח ובו יצירות אמנות מאוּר (טורים 205־206) ובפינה השמאלית של העמוד ליד ראשו של גודיאה, ריקונסטרוקציה של בית־המקדש, הקטנה בשני שלישים מן הראש; ומעל לריקונסטרוקציה פסל ברונזה זעיר וגביע זהב, ושניהם גדולים פי־כמה ביחסם אל הזיגורת…

על טעמם של מארגני האנציקלופדיה מעידים כמה וכמה לוחות המצורפים לערך איטליה, שכולם נדפסו בחרת כחולה על גבי נייר כרומו; והנה באו כמה לוחות באותו מאמר והם נדפסו בחרת חומה. ליד המאמר דוגמה אחת יחד עם חיתוכי עץ עדינים ששימשו דוגמה ל’משל הקדמוני' של ר' משה ן' צהולה באינקונבול מדפוס ברשה1491,(Brescia); מתחתם אתה מוצא חיתוך־עץ שחור־לבן של מסרל, דוגמה כבדה המבטלת את הציורים העדינים שלמעלה; ובצדו רישום־מכחול מאת גרופר שהבהיר מרובה בו על הכהה. אנדרלמוסיה.

פרק בפני עצמו הן הכתבות מתחת לציורים, כגון “עבודה במכבש יד בדפוס בּוֹדוֹני (!) אילוסטרציה של פראנס מאסרל” או מתחת לרישום של נר חרס יהודי מרומא, כתוב “מנורת־שיש” ובאותו עמוד: “דף מתוך טור אורח חיים. נדפס בבית הדפוס של משפחת (!) שונצינו באיטליה (!)”. וכיוצא באלו, וכיוצא באלו.

ודאי הייתי חוטא בשפתי אילו הייתי אומר שאין דברים נאים בכרכים אלה. הדפסתם נאה, ויש אפילו לוחות צבעוניים של יצירות אמנות. אולם פעמים דומה גם באלה היתה יד המקרה, שכן אין להבין, למה יש להדפיס כאן בצבעים (במאמר על יד איטליה) לוח מהודר, “שהוכן במיוחד בשביל האנציקלופדיה העברית”, ובו תמונתו של הצייר ‘המפורסם’ ארמאנדו ספגדיני: שלשה דורות. ועדיין אני מפקפק אם היה צורך להדפיס בצבעים את תפלת הערב Angelus של ג’ובני סגנטיני וליתן מתחתיה שם משובש – 'ד. ספנטיני’ – של האמן גופו!

אעבור עכשיו לכמה ספרים אחרים ואפתח בספרי שירה.

טוב לדעת שספר זה הוא השני במספרו – הראשון הוא ספרו של נשיא המדינה – שנדפס בכתב מיוחד, שכבר דנתי בו במקום אחר. לא הכל בכתב זה אחיד הוא, ויש בו מגרעות הטעונות תיקון בהחלט. ובשירים בולט הדבר במיוחד. אף על פי כן נראה לי, שהגב' ברוך עשתה נסיון נכבד לעצב דמות לאות העברית, ולא היה לה מוצא אחר, לפי שעה לפחות, אלא להחזיר את האות לאחור, ולבחור בזו שידי מחוקקים יהודים טיפחוה עם ראשיתה של מלאכת הדפוס; להחזיר עטרה לישנה. מכאן נפתחת דרך תשובה אל המקורות היהודיים ומכאן – פתח לכתב שיהא באמת נאה לדורנו. אולם, לצערי, הדפסת הספר אינה אחידה, הנייר, שמחמת תנאי הזמן, אינו משובח והוא שקוף – חסרון שאין מפלט ממנו. לא תמיד נדפסו האותיות בשלימותן. יש דפים והאות מרפרפת, נוגעת ואינה נוגעת בעמוד. והתוצאה היא: דף שאין אותיותיו שחורות – והדפוס חייב להיות שחור על גבי לבן. גם נראה לי, לפי כמה דפים, שהגליל או הטנבור לא היה מכוון כהלכה בשעת ההדפסה, ולפיכך פעמים עמוד שבימינו הדפסה נאה ובלחץ טוב והצבע שחור על גבי לבן; ובשמאלו צבע אפור ואות שאינה שלימה. ויש שכך הדבר בקוו התיכון של עמוד, ונמצא העמוד שחור מזה ומזה ואפור בתווך (עיין עמוד ק"פ). ועוד יש שהגדישו בצבע (עמ' ר"כ) והאות מזוהמת וכבדה. השוא והצירה מתמזגים ומקשים על הקריאה. המפתח והקולופון הם דוגמא להדפסה מרושלת, אם גם סידורם גופו טוב. לעומת זאת משמחת את העין המונומנטליות של האות והסדר הנאה – נראה לי כאילו ראשי העלים קטומים הרבה – בעמודים שנדפסו יפה (עמ' צ"ו), ודף כפול כזה לעתים הריתמוס שלו מלא טעם. חומר הכריכה גס ומלאכת הכריכה קלוקלת, אך ההתאמה של הטביעה בזהב עם צבע הבד, האות והפאכסימיל ומקומם בשטח טובים.

חתימת ספרו של א.צ. גרינברג כדוגמא לאותיות החדשות של פרנציסקה ברוך

עמוד מתוך הספר רחובות הנהר לא.צ. גרינברג

המעטפת של יעקב שטיינהרדט מעלתה שהיא נאה לתפקידה: למשוך את העין אל הספר כשהוא מוצג בחלון ראווה. אבל כוחה הקומפוזיציוני, והחלוקה של השחור והלבן – אף אם גווני השטח מרובים – הם הפעם למטה מיכולתו הגדולה של שטיינהרדט, שחיתוכי־העץ שלו מעולים בכל מקום. דרך אגב, בדש המעטפת סומן כי “תחריט המעטפה” וכו'. השם תחריט מסמן טכניקה אחרת, שאינה נעשית על־גבי העץ, כי אם על־גבי הנחושת. ואני מעיר על כך, הואיל והמונחים בתחומים אלה מאוד משובשים אצלנו, והבלבול שבהם סופו שהוא מכשיל רבים. הנה, למשל, באנציקלופדיה העברית בערך אוניברסיטה, כרך א' עמ' 927, נאמר מתחת לחיתוך עץ – “פיתוח נחושת מימי הבינים” והרי בימי הבינים אין מכירים – לא את פיתוח־הנחושת, ואף לא את חיתוך־העץ!

זהו סוג הספר שאין תואר אחר לו מאשר – נחמד לעין. הכריכה, סדר־העמודים הבהיר על גבי נייר מחוספס, אבל לבן, עם אות פרנק־ריהל מנוקדת לפי כוחה של האות – כרגיל אין המדפיסים מדקדקים בכך. בגלל הקצרת האות ל' נראית האות רחבה יותר ומרובעת – ופרנק־ריהל היא כידוע אות לא ‘מרובעת’ כלל. כרעה של האות ק' מתאחדת בשורה עם הנקודות התלויות כגון שוא וקמץ, וגורמת לרושם של משקל טוב בשטח.

אחידות השורות ורחבן, ברוב השירים, גורמת גם היא לרושם הנעים. הספר שתואר לפני זה – ספר השירים של אורי צבי גרינברג – אין בו משקל זה, וכהבדל תכנו מתוכן הספר שלפנינו, כן גם הבדל צורתו.

תכנון מירשמו של הספר בטוב־טעם ובמידה. אולם לא תמיד הולמים העמודים זה את זה. בייחוד כשה’מרובעים' באים עמוד מול חברו, ובראשו של כל מרובע אות סדורית ובראש השיר בכללו שם. לדוגמא: שער ששי – עמוד נאה, אשר סיפרת העימוד 108 עוד מוסיפה לו לוויית־חן לסגרו. העמוד שממולו, אפשר והיה נענה לו, אילו המרובע ה' היה עומד בדיוק מול א', ו’ – מול ב' וכן הלאה. השם הכולל ‘שער ששי’ היה עומד לבדו, אבל מנוחת העמודים לא היתה מופרעת. במקום זה אין לשים לב לחוק של עמודים חופים – שהרי בשירה דבר זה אינו ניתן כלל. כך ממש הדבר גם בעמודים 46־47 ובאחרים.

עמוד מתוך הספר שעות ודור לא.ל. שטראוס

לדעתי ניטלה האינטימיות מן הספר בשל כריכתו, שרצונה להיות תמונה: מראה נוף בעל הלך־רוח, ומעטפת כאחת, המשווה לספר במראה ראשון אופי של רומאן. מכל מקום מבחינה טיפוגראפית אפשר לאהוב ספר זה.

זהו ספר ה’מו"לים' הטיפוסי ביותר אצלנו. ללא טיפול, ללא חיבה. הכל יש בספר: מעטפת באותיות גדולות ובשני גוונים, כריכה שמבחינת המלאכה טובה היא (לפי התנאים שבארץ: שאין קרטון חלק, והקרטון מתוצרת הארץ יש בו ‘טרשים’), הנייר מצויין ומאיר עינים, אינו חסר אף דף הגנה, אך ההדפסה, סדר־הפצים, מקומם בשטח העמוד, מספרי העמודים, הטביעה על הכריכה – הכל ללא מחשבה מראש, ללא פרצוף־פנים, ללא השתדלות, או התאמצות כלשהי, לשוות לספר צורה נאה.

אתה פותח את הספר, ולעיניך מזדקר כתם והוא קלישה מחוק של סמל ההוצאה והחזית היא שקובעת את פרצופו של הבית. השער עצמו אינו באמצע (הבדל של ס"מ ומעלה בין השולים הפנימיים לחיצוניים). שם מקום ההוצאה ניתן בראשי תיבות: ת"א. מימי לא ראיתי ספר שבו שם העיר יינתן, ללא כוונה מיוחדת, בראשי־תיבות. וכך גם הדפים. ההדפסה בחרת שחורה, שחורה מאוד, אך האותיות ‘המסכנות’ אינן נראות יפה לעין.

שם המחבר נלחץ על הכריכה ולא נדפס. האותיות למ"ד כפופות ראשיהן מחמת התיאוריה המשונה, שאות עברית אסור לה לצאת מגדרה, משורתה. הגויים אינם חוששים לכך, וגם להם אותיות שקצותיהן עולות ויורדות, ואפילו מיוסקלין יש להם.

המעטפת נדפסה באות כחולה על גבי רקע של סגול עדין. הרכב האותיות המשונה של סת"ם עם אותיות בארבאריות ומוגזמות בגודלן, מרושמות לשם הספר ‘מליל עד בקר’ בשלש שורות, שאינך יודע מה סגנונן ומה טעמן. וכל זה נלחץ כלפי מטה, בעוד שלמעלה ניתן חלל גדול ללא צורך, ואפילו קו ההכוונה נדפס בו – קו שמן ועבה.

כשאתה פושט את הספר ממעילו החיצון – מן המעטפת – נגרמת לך קורת־רוח, כי אכן ספר שצורה תרבותית לו לפניך. כן הכריכה, וכן פנים הספר – שקולים ומדודים. ההדפסה מעל סדר־שורות – היא על טהרת הטיפוגראפיה הרצינית. יש כאן השתדלות לתת לעמוד צורה נאה, שלווה. גם כותרת העמוד וגם מספר העמוד הקבוע בסוגר, וניצב באמצע העמוד – משרים עליך שלווה זו הדרושה לקריאת ספר בלטריסטי מסוג זה. אם יש הפרעה כלשהי בדף, – הרי היא בכך, שהמקפים הארוכים הם שלא לפי המידה ואינם קבועים בקו אחד עם גגות־האות. כמות שהם – מפריעים הם לשלימות הסדר, העמוד; מרסקים את האחידות. ואיני יודע אם לא ראוי לשים מקף קצר ודק יותר, ואם הוא חייב להישאר מחמת המציאות הטיפוגראפית בתווך? מכל מקום – מזמן לא ראיתי ספר עברי בלטריסטי שדפיו זוהרים ואחידים כל כך מבחינת ההדפסה. הגוון של החרת שמור מדף ראשון ועד אחרון – ואל יהי דבר זה קל בעיניך!

עמוד מתוך הספר פרשיות לדבורה בארון

אם יש לי משהו לאמר כנגד הצורה, הרי זו השורה באותיות גדולות שבה מתחיל כל סיפור והמפריעה לקריאה הגיונית. ומעולם לא ידעתי לשם מה באה שורה יוצאת דופן זו בראשית דף, גם כשהיתה בספרים הלועזיים בראשית המאה שלנו, בהשפעת ויליאם מוריס; וכשחזרו והעלו אותה בספרי שטיבל שנדפסו בליפסיאה, או בספרי שוקן. היפה אינו עניין תלוש מהגיון ומשימושיות – ואין שימושיותה של שורה מזדקרת זו ויופיה נהירים לי. והנה אירע, שבשני הסיפורים הקטנים ‘בעול’ (544) ו’כעלה נידף' (546) נעדרת השורה המתבלטת משום־מה – אני משער מחמת שיכחה – והרי זה מרענן ממש את מראה העמודים האלה.

לא אדע את טעמו של הקו האדום המסולסל הארוך, ללא צורך וללא חוק, מתחת לשם המחברת. כשם שאיני גורס את הסמל הכבד והגדול ללא פרופורציה במקום זה ושנדפס בחרת אדומה, כן לא אדע לשם מה הוא הכוכב – כגוף זר – להפריד בין מוסד ביאליק ובין ירושלים בשורה התחתונה. הביבליוגרף יתרעם על האחראי להדפסה, שהחסיר את שנת הדפוס ושאין אתה מגלה אותה אלא בהקדמתו של אשר ברש!

אם יש לאמר את כל השבח לספר על צורתו, הרי צר לי שאיני יכול לצרף לשבח זה את המעטפת, ששניים עסקו בה. הצייר מירון סימה רצה להביא את כל תוכנו של הספר על גבי המעטפת: העיירה שבגולה, יפו, עיר המזרח, תל־אביב, בקיצור: הנוף של דבורה בארון; ולא הסתפק בכך במכסה הספר, אלא דחק וצמצם כל אלה ‘בקיצור נמרץ’ גם בגבו. על רקע שמים תכולים ועננות לבנות הנשקפים מתוך קיר חום, שנפרץ כביכול, ‘מתאר’ סימה את האפותיאוזה של הספר. והכותבן פרייס, בא ‘לפרוץ’ בתוך חומה זו ‘אריג’ של שתי וערב באות. לא אבין טעמה של מעטפת זו. “מעטפת דינה כדין הפלאקאט – והפלאקאט חייב להיות הספר לאלה שאין להם פנאי להתעכב לקריאה”, אמר קסאנדר, וכך חייב המצייר לתאר, ולא ריבוי זה שהיה לערבוביה שאין משמעותה ברורה.

ספר שלא נהגו בו סלסול, כשם שמחברו אינו נוהג סלסול בעצמו. וכמו שדברי המחבר נאמרו בשפה ברורה, כך נדפס הספר בצורה ברורה, שימושית, עניינית, ללא הידור מיותר – אך בהדפסה הגונה, באות ברורה על־גבי נייר לבן וממורק, נייר ‘אילוסטרציון’. ההדפסה נקייה ואף סדר־הפצים ברור וענייני. הייתי אומר, נקטו בסגנון משרדי ומעשי, אבל לא ניטלה ממנו הנאתו, ומראהו מלא חיוּת וערוּת. גם הכריכה, כולה בד תכלת, בגבה שם המחבר והספר בכתב המהלך לאורך, ובמכסה לפנינו סמל מוסד ביאליק בין שני מעגלים – טבועים בזהב – גם הכריכה יש בה מאותה העניינות וריחה.

המעטפה של איתמר דוד יש לה ודאי משמעות סמלית טובה: שמים רמים תכולים היורדים ומתבהרים באופק, ומתחתם – פס חום – אדמה כביכול – בו שם ההוצאה בלבן. שם הספר בלבן על רקע שמי־התכלת באותיות גמלוניות – אינו מגיד לי הרבה. שם המחבר בתכלת על רקע בהיר – שקול יותר.

שמחה היא לעלעל בדפי ספר זה – ואף קשה להינזר מן הקריאה בו, אף בשעה שאתה רוצה רק לנתח את צורתו הטיפוגראפית ואת תכנון מירשמו. תפקיד קשה היה זה למתכנן, והוא יצא בשלום בשוותו לספר ארכיאולוגי־בלשני צורה אמנותית נאה.

רובו של הטכסט, שנדפס על גבי שטח שקול יפה כנגד שולי הדפים, סודר באות פרנק־ריהל בת 10 נקודות; בעוד האות לראשים, להסברים וכדומה היא בת 8 נקודות וההערות – 7 נקודות. הטכסטים מהלוחות הובאו באות של 10 נקודות – מימין המקור ללא ניקוד; ומשמאלו בניקוד – וצריך אני לאמור שצורה זו אינה פוגמת ביפי הספר. הנייר מאיר עינים וכן ההדפסה עצמה. הלוחות והציורים שובצו יפה בספר. ההדפסה על נייר מגויר טובה. דרך אגב, לוח ד’ – אין חלוקת־שטחו נראית לי. על ידי קטיעת השטח החלק של בעל רשף, שקרקעיתו רחבה ללא־צורך, אפשר היה להעמיד את התמונות 2 ו־3 למטה ואת האסטילה למעלה, ובצדה לתת את הטכסט. במצבו כמות שהוא אין משקלו של הלוח מעויין. כן אני שואל, אם היה הכרח לשים את הקוים המיותרים, בתוכן העניינים, הנוטלים מן הדף את המונומנטליות שלו.

עמוד מתוך הספר האלה ענת ל.מ.ד. קאסוטו

ועוד הערה קטנה אחת. בספר שלפני ישנם בכמה מעמודיו קוים קופצים של הסדר – שנעילה יפה של הסדר (והדבר קל ביותר) היתה עושה בהם כתיקונם, שהרי הקלישאות לא נדפסו בטכסט.

הכריכה: בד ירוק ואנגר ירקרק אפור טבועה זהב. בגב, בכתב מרובע – שם הספר ושם מחברו, באגף העליון שרטוט קוי־ההיקף של האל בעל. גם כריכה זו מהנה את העין בפשטותה.

המעטפת היא מעשה ידיה המאומנות של עלי יערי, כאן השתמשה בשני צבעים: בירוק לאות ובחום – כעין האדום האנגלי – לשם סימול תוכן הספר על־ידי פסלה של האלה היושבת על כסאה, ובשמאלה הפשוטה מגן וחנית ובימינה המורמה מטה חובלים. עיבוד הפסל כדי צורה גראפית – נאה ביותר, אם כי היה אפשר לוותר על כמה קווי־היקף, כגון – ובמיוחד – בגב האלה.

הכתב – נכון יותר, האות כיחידה ריתמית – טוב ואחיד, אך הנטייה של האותיות א' וק' אינה הומוגנית עם כל האות. נטייה זו יפה מאוד באותיות ש', ט', ס'. מכל מקום נאה היא העטיפה יותר מרבות שראינו בזמן האחרון.

אילו ראיתי ספר זה בלא מעטפתו, ורק לפי צורתו המוארכת בלבד, הייתי חושב שספר שירים לפני. יהודי תימן, למשל, צורת ספריהם לרוב נובעת מתוך פונקציונליות ידועה. המצחף – זהו התנ"ך הכתוב שנים מקרא ואחד תרגום – צורתו, אם גדולה ואם קטנה היא, בנויה כמרובע, ספר השירים – הדיואן – לעולם מוארך הוא, אך לא יותר מדי צר, כדי שיהיה בו מקום לשולים, שהן תנאי קודם לצורת ספר נאה.

עמוד מספר מפת ארץ ישראל ותולדותיה

ומתכנן מירשמו של ספר חייב לשים זאת אל לבו, שצורה מוארכת באה לציין משהו. עברתי על ציורי המפות ולא מצאתי שצורה זו היתה מחוייבת המציאות. הספר הוא אחד מכמה וכמה ספרים של ‘הספריה לידיעת ארץ ישראל’ ואשר לקביעת צורת סידרתה הראשונה הייתי אני האחראי. לספר הראשון שבסדרה ההיא – ספרי על 'מטבעות היהודים’ – נתתי תבנית כמעט מרובעת. ייתכן שצורה זו אינה הולמת לספרי הספריה כיום; אבל מכל מקום הכרח לקבוע לספריה זו פרצוף אחד. ואם אין זכרוני מטעני אין בה שני ספרים שיהיו דומים זה לזה.

העקיבות שבמירשמו של ספר זה הידרה גם תוכו. חלוקת הפרקים, הכותרות הראשיות וכותרות העזר, כותרות העמודים, שולי־הספר – הכל עשוי על טהרת הנוי הטיפוגרפי והשימושי. אף משבח אני את השורות הסתומות הנותנות לעמוד פרצוף אחיד. שהרי השורות הפתוחות הן פרי המסורת מראשית ימי הדפוס, כשרצו לצייר את המיוסקלין בשורה חדשה; דבר שאין אנו נזקקים לו בימינו, ומה גם בכתב העברי.

לצערי איני יכול לאמור, שההדפסה עצמה עשוייה בעקיבות. הלוחות נדפסו כדבעי. לעתים הפרופורציה של הקלישה אינה בהתאמה לספר. אך אין זו אשמתו של המדפיס. ואילו בהדפסת הטכסט אין למצוא אחידות כל עיקר. מהי הסיבה, שפעמים רבות רואים את הגליון האחרון של הספר, ופעמים גם את הגליון הראשון, כשהדפסתו אינה מדוקדקת, ולפעמים אף מלוכלכת ולא מטופחת? האם כל כך חפזו לראות את הספר יוצא לאור עולם?

הכריכה הגונה וטובה. הגב טבוע זהב ובאגף העליון טביעה אטומה של סמל המו"ל.

במעטפה שהיא כשלעצמה נאה בגלל המפה באפור, ובגלל מסגרתה הכפולה, רשמה עלי יערי את האות שנדפסה באדום. האות נראית לי הפעם אשינה מדי, כאילו מדגם לאות־דפוס שיש לצקת אותה. והרי עלי יערי יודעת יפה כתב מהו. איני גורס את מעשה־המו"ל – ההארכה הטיפוגראפית של המעטפת על ידי תוספת סרט־של־רשת אפור ועליו הדפסה באות־סדר פרנק־ריהל 10 – תוספת על תוכן הספר. משום שהיא יתירה הריהי חסירה.