רקע
רחל אליאור
פרשת יתרו

פרשת יתרו (שמות יח–כ), היא הפרשה המופלאה שבה אלוהים מתגלה לראשונה בקולו לרבים ומדבר אל עמו במעמד סיני, כורת לראשונה ברית עם העם כולו, ומצביע על זהותו כמשחרר העבדים: “אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” (כ:א). כלומר, האל מגדיר את זהותו כאל המקדש את החירות, לפני שהוא כורת ברית עם עָם העבדים שיצא זה עתה מעבדות לחירות, ולפני שהוא נותן את החוק בעשרת הדברות.

בתרבויות שונות אנו למדים שאין מתן חוק דתי ללא התגלות אלוהית, אבל אף התגלות אלוהית לא פתחה בסיפור המעבר הדרמטי מעבדות לחירות או במאבק הנצחי בין התאכזרות אנושית מדכאת ומשעבדת, לחסד אלוהי נצחי של חירות ושוויון, המאוים תמיד, בכל דור מחדש, בעריצות אנושית משעבדת של הרוב כלפי המיעוט, ובהתעללות אכזרית מדכאת כלפי אלה השונים ממך בדתם או בגזעם, בלאומיותם, בלשונם או בתרבותם, השוללת את כבוד האדם, ריבונותו וחירותו.

בפרשה זו יתרו כהן מדין, חותן משה, מקדים ומייסד את עקרונות המשפט הציבורי החל בשווה על כל העם שאין בו מעמדות, אין בו אצולה ואין בו עבדים, כלומר, במשפט הציבורי אין חוקים שונים ושיפוט שונה לבני מעמדות חברתיים שונים. יתרו קובע זאת כשהוא אומר למשה משפט הנכון כאז כן היום, שהמשפט לעולם איננו תלוי באדם אחד בן חלוף, אלא בבחירה מושכלת של שופטים ישרי דרך ונקיי כפיים, שאין עליהם מורא אדם:

“וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם, בְּכָל־עֵת, וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ” (יח:יט–כב).

פרשת יתרו מובילה אותנו אל פסגת המסע הגדול בתולדות האדם שהחל ביציאה מעבדות לחירות, או ביציאת מצרים, שבעה שבועות קודם לכן, מסע שבו השתחרר העם מעריצות אנושית, מחיים תחת חוקי רשע המבדילים בין בני אדם לפי מוצאם, מעמדם או תפקידם. היציאה מעבדות לחרות משמעה שחרור מכפיפות לחוקי אוון ומשפטי רשע שבני אדם מחוקקים כדי לדכא, לשעבד, להתעלל ולהפלות את זולתם, ופדות וגאולה מהתאכזרותם של בעלי הכוח המדכא והמשעבד למשועבדים. המסע הדרמטי אל מעמד סיני, במדבר, שבו נודע לראשונה חוק אלוהי נצחי המחליף חוקי רשע אנושיים, מעמד שבו נכרתת בין האל לעמו ברית נצחית של שבועת צדק וחירות בחג השבועות, זמן מתן תורה, מלשון שבעה שבועות ומלשון שבועה הקשורה במחזורי חירות נצחיים ובהשבתה שביעונית נצחית של מחזורי הזמן. בברית זו שבה נגלה האל בהתגלות מעוררת אימה ויראה במעמד סיני, ‘וכל העם רואים את הקולות’, מקבל העם על עצמו הכנעה לחוק אלוהי נצחי של אלוהי ברית סיני, אלוהי הצדק, השבועה, השוויון והחירות, המחיל חוק אחד ושבועה אחת וברית אחת ומשפט אחד על כל בני ישראל ממין זכר.

על פי הלוח הכוהני במגילות מדבר יהודה שנמצאו בקומראן, שכולן כתבי קודש, ראשית המסע, אחרי חציית ים סוף, הייתה ב־26 בחודש הראשון (ביום ראשון, ממחרת השבת, בתום חג הפסח, כ"ו בניסן, יום ראשון, מועד הנף העומר) ופסגתו, מעמד סיני, חלה שבעה שבועות בדיוק לאחר מכן, ביום ראשון, ממחרת השבת, ה־15 בחודש השלישי (ט"ו בחודש סיון, חג השבועות, זמן מתן תורה ומועד קציר חיטים וחג חידוש ברית סיני על פי המסורת הכוהנית במגילות קומראן).

הפרשה דנה בחלום האלוהי כפי שנודע למשה בן עמרם בן קהת בן לוי: “וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן־הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים, כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”.

אלוהים מטעים את העובדה שלבני האדם אין ריבונות על הארץ, ואין גם שום חזקת בעלות עליה, באומרו “כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ”, ומגדיר את חלומו: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”. משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, הוא כוהן, כמו אחיו אהרון בן עמרם בן קהת, בן לוי, שכן, כל בניו של קהת בן לוי הם כוהנים, ורק בניו של קהת הם כוהנים. שני בני לוי הנותרים, גרשון ומררי, הם לויים. משה ואהרון הם נכדיו של לוי מבתו הצעירה, יוכבד, שנישאה לעמרם, בן אחיה קהת. ב"ספר היובלים" שהתחבר בחוגים כוהניים וחלקים ממקורו העברי נמצאו במערות קומראן, אנו למדים שיעקב אביו של לוי, מוריש את ספריו לבנו, לוי, ולו בלבד.

אלהים פונה למשה ואומר לו יט:ג “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.” באותו מבנה משפט שבו פונה משה אל אחיו הלויים בסוף ספר דברים ואומר להם “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (לג:י).

הפרשה מספרת כידוע על עלייתו של משה להר סיני ועל כך שאלוהים אומר לו: “יֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ־רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ”. אולם עד סוף הפרשה אהרון איננו נזכר שנית.

במגילות מדבר יהודה, שנמצאו במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, מצוי קטע המיוחס לאהרון הכהן המכונה אליבחר, בגלל הפסוק בספר במדבר “והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח” (יז:כ) “והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים” (יז: כד) המתאר את מעמד סיני מזווית ראיה לא מוכרת:

"יבינו בחוקות מושה… ויען אליבחר [וי]אמר: ש[מעוני] עדת יהוה והקשב כול הקהל הגדולים והקטנים לכ[ול] איש תושב… ארור האיש אשר לוא יעמיד וישמור ויע[ש] לכול מצ[וות י]הוה בפי מושה משיחו וללכת אחר יהוה אלוהי אבותינו המצו[ה] לנו מהר סינ[י] וידבר ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו ומראה [זיו] כבודו הראנו באש בעורה ממעלה [ב]שמים… ועל הארץ עמד על ההר להודיע כיא אין אלוה מבלעדיו ואין צור כמוהו [וכול] הקהל נעו וחתו ורעדודיה אחזתם מלפני כבוד אלוהים ומקולות הפלא [וינועו] ויעמודו מרחוק ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא…] בהקדשו וכמלאך ידבר מפיהו, כיא מי בבש[ר ]כמוכ[] איש חסדים ויוצ[ר מעשי]ם אשר לוא נבראו מעולם ול.. […].

(4Q377, frag. 2, ii: 1–12)

דברי המגילה המהדהדים ממרחק אלפי שנים, מזכירים שני תיאורים נוספים של מעמד סיני, הראשון בספר שמות כד, ט"ו–י"ח

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הָהָר; וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־הָהָר. טז וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־יְהוָה עַל־הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. יז וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

ובספר דברים ה, יח–כג

אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל–קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף; וַיִּכְתְּבֵם עַל־שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, וַיִּתְּנֵם אֵלָי. יט וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת־הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. כ וַתֹּאמְרוּ: הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת־כְּבֹדוֹ וְאֶת־גָּדְלוֹ, וְאֶת־קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי־יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וָחָי. כא וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם־יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד–וָמָתְנוּ. כב כִּי מִי כָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ כָּמֹנוּ–וַיֶּחִי. כג קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל־אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ–וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ."

התורה מלמדת שהחוק שניתן בסיני הוא אלוהי ונצחי ואיננו כפוף לשינוי מעשה ידי אדם. האדם איננו מחוקק, רק האל מחוקק, והחוק איננו כפוף לגחמות אנושיות ולאינטרסים אנושיים של בעלי כוח, רודפי כבוד, או בעלי ממון ובעלי פניות. לעומת זאת, המשפט הוא זה המסור לאדם, כלומר פירוש החוק ויישומו על פי שיקול דעת אנושי, בהתאם לנסיבות משתנות, אתגרים בלתי צפויים ונורמות משתנות. אשר על כן יתרו חותן משה, שעל שמו נקראת הפרשה, אומר למשה מי הם אלה הראויים לשפוט מקרב כל שבטי ישראל: “אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שׂ֣נְאֵי בָ֑צַע” ואף מנחה אותו איך לבזר את מערכת המשפט:

עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵֽבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָֽאֱלֹהִֽים:

כ וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהֽוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֨רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַמַּֽעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֽׂוּן:

כא וְאַתָּ֣ה תֶֽחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָ֠ם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת:

כב וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ:

כג אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם:


במגילה שבה מתאר אהרון, אליבחר, את מעמד סיני, רגע מתן החוק האלוהי הנצחי וכריתת הברית הנצחית בין האל לעמו, הוא קורא למשה משיח, איש האלוהים, “כמלאך ידבר מפיהו” והוא מתאר את קהל ישראל ש"רעדודיה אחזתם". בחקר הדתות שגור הניב שטבע רודולף אוטו לתיאור האימה בפני השגב הנורא בזמן ההתגלות (Mysterium Tremendum). הטרמנדום הלטיני הוא מלשון טרמורה, Tremore בלטינית רעד. הרעד, מלשון חיל ורעדה בפני השגב האלוהי המסתורי והנורא, הוא המשתקף במגילות המקודשות במילה הייחודית “רעדודיה”, המתארת את תגובת הנוכחים השומעים והרואים במעמד סיני, להתגלות האלוהית, ברגע מתן החוק האלוהי בהר העשן באש בעורה מן השמים כשנשמעים קולות רעמים, ברקים ושופרות..

עם הוא קהילת זיכרון עתיקה, שיש לה עבר משותף ועתיד משותף, ויש לה שפה משותפת וספרות משותפת, המספרת לעצמה סיפורים על עברה ועל עתידה. סיפורים רבים נעלמו בתהום הנשייה במהלך הדורות, אולם משעה שהתגלו מגילות קומראן, ראוי לנו להאזין ברוב קשב לסיפורים עתיקים אלה, שכאמור, כולם כתבי קודש, שכתבו ‘בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם’ מ’זרע אהרון קודש קודשים', שהקפידו מאד על לוח השנה המתחיל ביום השוויון של האביב, האחד בניסן, או היום הראשון בראש חודשים, הוא חודש ניסן, מועד יציאת מצרים וחודש המעבר משעבוד לחירות, או רגע הגאולה מחוק אנושי אכזר ומרושע, לחוק אלוהי צודק. חודש ניסן הוא החודש הנפתח בשבעת ימי המילואים של כל הכוהנים, חודש ראשית הלוח (שמות י"ב ב) שניתן לעם בן חורין שיצא מעבדות לחירות. בלוח השנה השמשי שנפתח בניסן, חודש החירות, לכל מועד משבעת מועדי ה' יש תאריך קבוע וידוע מראש. כאמור לעיל חג השבועות, חג מתן תורה, מועד ברית סיני, הוא זה המתואר כאן בפרשת יתרו, לפי הלוח של בני צדוק הכוהנים, צאצאיו הישירים של אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי. מועד מתן תורה הוא יום ראשון ט"ו בחודש סיון, שבעה שבועות אחרי הנף העומר, החל תמיד ביום ראשון כ"ו בחודש ניסן, ביום ראשון, הראשון בתום חג הפסח.


*

פרשת השבוע היא פרשת יִתְרוֹ שהיא פרשת השבוע החמישית בספר שמות. הפרשה מתחילה בפרק י"ח, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ', פסוק כ"ב. הפרשה פותחת בסיפור על יתרו, חותן משה, וממשיכה בסיפור מעמד הר סיני. הפרשה כוללת שני נושאים בעלי חשיבות מכרעת, האחד העוסק במשפט והשני העוסק בחוק. המשפט הוא אנושי והחוק הוא אלוהי: הנושא הראשון קשור ביתרו כהן מדין, שהפגין התבוננות חודרת במעשיו של משה חתנו, לצד תבונה אנושית עמוקה, שהביאה לכינון מערכת המשפט בתקופת הנדודים של העם במדבר, המיוסדת על שיתוף פעולה אנושי וביזורה של מערכת המשפט בין כל שבטי ישראל על פי חלוקתם השבטית. לשון אחר יתרו כהן מדין, שנודע גם בשם רעואל, לימד את משה את כינון מערכת המשפט המבוססת על האצלת סמכויות לשופטים והוראת החוק לעם כולו, שאפשרה מעבר מהנהגה כריזמטית נבואית חד פעמית, המופקדת הן על החוק הן על המשפט, להנהגה ראציונלית ממונה, המתחלקת במטלות, בסמכות ובאחריות, או מנביא יחיד סגולה שבו בוחר אלוהים, לשופט בשר ודם, איש־חיל נקי כפים, אוהב אמת ושונא בצע כסף, שנבחר בידי בני שבטו.

הנושא השני הוא מעמד סיני, מעמד ההתגלות שקדם למתן החוק משמים, כלומר, יום המועד או יום הברית שהוא יום מתן עשרת הדברות לעם כולו. המדובר באפיפניה επιφάνεια או בהתגלות אלוהית הכרוכה באימה ויראה, המתנה מתן חוק משמים, המחייב ציות ויראה. מאז פרשת יתרו המשפט שמור תמיד בעם היהודי, בצביונו האידיאלי שלא תמיד עמוד במבחן המציאות, לאוטונומיה האנושית של אנשים ישרי דרך ונקיי כפיים, אשר נבחרים מכלל שבטי ישראל או ממונים בידי זקני השבטים, ואילו החוק תמיד שייך להטרונומיה האלוהית או לתורה מן השמים המתווכת לעם בפי הנביא.

במשפט המנוהל בידי בני אדם יש תמיד מקום לשאת ולתת לשמוע ולדבר ולהעביר את הדיון ממדרג אחד למשנהו, או ממשלב אחריות אחד למשנהו, או מהמקבילה המקראית לבית משפט השלום, למחוזי, או לעליון או לבית הדין הגבוה לצדק, באופן מדורג הכפוף לשיפוט אנושי.

מעמד סיני הוא מעמד כריתת ברית בין האל לעמו, שבו האל מדבר והעם מאזין ושומע (מכאן שמע ישראל). עניינה של הברית הוא מתן החוק האלוהי לעם שנגאל מעבדות לחירות והחליף חוק אנושי עריץ בחוק אלוהי משמים, הנודע כעשרת הדברות, דהיינו החוק נודע לראשונה בדיבור משמים אשר נשמע באוזני כל העם. רגע מכריע זה שכונן את אלוהיותו הנשגבת של החוק המצוי מעבר לכל ויכוח, ואת מקורו ההטרונומי הנצחי, שאיננו נתון לעיון ודיון, קל וחומר להתרסה או מחלוקת, נקרא ברית סיני או מעמד סיני או חג מתן תורה או יום העדות וחג המלאכים או חצי החודש השלישי או חג השבועות מלשון שבועה ומלשון שבעה השבועות שחלפו מיציאת מצרים בליל שימורים ליל מכת בכורות, למעמד סיני, ונקשר במסורות שונות, נבואיות, כוהניות, מדרשיות ומיסטיות.

המסורת המקראית מציינת שמעמד סיני שבו נחצו הגבולות בין שמים וארץ באופן חסר תקדים התרחש בחודש השלישי, המסורת הכוהנית עומדת על כך שרגע מכריע זה של האפיפניה האלוהית בפני העם כולו, שקדמה למתן החוק לעם כולו, הוא ברית סיני או מעמד סיני שחל בחג השבועות במחצית החודש השלישי, הוא חג הבריתות והשבועות oath and covenat שהפך במסורת הכוהנית לחג חידוש הברית, או חג המעבר בברית, שנקרא גם חג המלאכים .

המסורת המקראית הקדומה המצויה במזמור סח בתהילים, המזכירה את הר אלוהים הוא הר סיני, ואת משה שעלה למרום, את מסורת המרכבה – רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם – הכרוכה במעמד סיני, ואת המלאכים הנודעים בשם אלפי שנאן שהשתתפו בו, מספרת לנו דבר מה על הגיבור האלוהי של מעמד סיני, נותן החוק, היורד אל ההרים להתגלות התגלות אלוהית, או מזכה את הצופים היראים באפיפאניה, הכרוכה בדיבור, הקודמת למתן החוק, שכן אין מתן חוק דתי ללא התגלות אלוהית, ועל הגיבור האנושי שלו העולה למרום ומביא מתנות לאדם בדמות חוקים כתובים.

הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן.

לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים

הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ

אַף יְהוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח.

רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן

אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.

עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי

לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם..

[תהלים סח י"ז–י"ט]

פסוקים אלה הם המקשרים בין ברית סיני בחג השבועות, יום מתן תורה, לפי המסורת הכוהנית, לחזון המרכבה של יחזקאל בן בוזי הכהן, בחג השבועות, לפי המסורת הכוהנית של בני צדוק, שיחזקאל מרבה לדבר בשבחם בעשרת הפרקים האחרונים של ספרו.

בפרשה זו יש ניבים יפים ומטבעות לשון מהדהדים שהשפיעו על הלשון העברית, לשון הקודש, מהאלף השני לפני הספירה ועד היום, הלשון שבה דיבר אלוהים לעמו ביום העדות, בברית סיני בדברים בברורים, בהירים ונחרצים שעיצבו את קהילת הזיכרון של העם היהודי בשפה העברית, לשון הבריאה, והניחו תשתית לחוקיה הנודעים כ’תורה מן השמים'.

אביא להלן את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואוסיף ביאורים שלי בכתב רגיל.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

יתרו הוא כהן בן שבט מדין. לפי המקרא המִדְיָנִים הם צאצאיו של מִדְיָן, שהיה בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה, שאותה נשא לאישה אחרי מותה של שרה ולאחר שגירש את הגר. יתרו הוא כהן, כלומר אדם המתווך בין צרכיהם השונים של בני האדם המִדְיָנִים לבין אלוהי מִדְיָן, באמצעות חוקי הכהונה של עמו ופולחנו. יתרו הכהן הוא אביה של צפורה, אשת משה. השמועה על חציית ים סוף בכוחו של ה' אלוהי ישראל עשתה לה כנפיים והתפשטה ברחבי מדבר סיני, עד שהגיעה למקום שבו ישב יתרו עם בני ביתו.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.

צפורה אשת משה נותרה בבית אביה עם שני בניה, אותם ילדה למשה לפני שנים רבות:

וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

גרשם הוא שם ידוע בשבט לוי, זה שמו של בנו הבכור של לוי. גרשם הוא דודו של משה, כי אמו יוכבד היא בתו בצעירה של לוי, ובנו נקרא על שם דודו.

וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.

גם אליעזר או אלעזר הוא שם נפוץ אצל בני לוי, בנו של אהרון אחי משה, נקרא אף הוא אלעזר.

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.

זה הרמז הראשון לכך שאלוהים יתגלה בהר וידבר מן ההר אשר במדבר, אשר אפשר לראותו רק מרחוק, אך אפשר לשמוע ממנו בבהירות את הקול המרעים מעורר היראה והרעדה.

וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ.

ככל הנראה חלפו שנים לא מעטות מאז שמשה הצעיר נשא את צפורה לאישה והשאיר אותה עם שני בניהם בבית יתרו במדין, ועד שהיה בן שמונים כשפגש אותה שנית ליד הר סיני. הפרק בשלב זה אינו אומר מאומה על המפגש בין האיש לאשתו ובין האב לבניו. המספר מרחיב רק על המפגש עם גיבור הפרשה, החותן הבא בימים, יתרו כהן מדין.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה.

משה רחש חיבה לחותנו, בטח בו ושיתף אותו בסיפור קורותיו מאז שחזר למצרים והפציר בפרעה לשלח את עם בני ישראל.

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה.

גיבור הסיפור הוא אלוהים המושיע את עמו ומעניש את פרעו וחילו.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.

ויחד, מלשון חדוה, כלומר וישמח יתרו למשמע דברי משה על מעשיו של אלוהים בהצלת ישראל ובענישת מצרים.

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם.

זוהי הפעם הראשונה שהתיבה ברוך ה' ללא שיוך פרטי נזכרת. קודם לכן אמר נח: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם [שאיננו אלוהי חם ויפת] (בראשית ט כ"ו) ועבד אברהם אומר: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם [שאיננו אלוהי אנשי ארם] (בראשית כ"ד כ"ז) אבל מיתרו אנו למדים איך צריך לברך את אלוהים ששמו יצא בכל הארץ ואיך צריך להודות הניצול למצילו ואיך עונה המאזין למספר לו על ישועת אלוהים וגבורתו. עד היום כשאנו אומרים ברוך השם אנו חוזרים על ברכה זו שאמר יתרו:

בָּרוּךְ יְהוָה

יתרו מבאר מה התחוור לו מסיפורו של משה:

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

יתרו מכיר בגדולת אלוהים הנזכר בשמו המפורש העולה על זו של האלים המקומיים האחרים.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

עוד מלמד יתרו כהן מדין מה הוא הדבר הנכון לעשותו כשאדם מבקש להביע תודה לאלוהים על נס או הצלה או גאולה או ישועה. על הנושע והנגאל המודה לגואלו, להעלות עולות וזבחים לאלוהים. אהרון אחי משה וזקני ישראל מצטרפים לטקס שעורך כהן מדין לפני האלוהים. המזבח עליו זובחים עולות וזבחים מכונן חלל מקודש, העלאת הזבח והעולה מחוללת פולחן מקודש, הקשור בהבעת תודה ובציון דבר ראוי לציון, לעדות, לשמירה ולזיכרון. העולה נשרפת כליל לה' וחלק מהזבח הופך למאכל החוגגים. כלומר יתרו הכהן הוותיק מלמד כאן את משה ואהרון בני לוי הלכות עולות וזבחים לנוכח זקני ישראל. למקום המקודש – מזבח, משכן, היכל או מקדש – ששם מעלים קרבנות, עולות וזבחים – בפולחן מקודש, מצטרף בדרך כלל גם מועד מקודש המנציח עדות על דבר מה משמעותי שקרה לעדה וזיכרון מקודש המספר על דבר מה שראוי לשמור ולזכור.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם

וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.

משה בן עמרם, בן קהת הכהן, בן לוי נוחל הספרים, בן יעקב, עוסק במשפט ושופט על פי דבר האלוהים שנודע לו לבדו. כל קבוצה אנושית ללא יוצא מהכלל זקוקה למערכת משפט אליה מביאים הצדדים המאשימים או הנאשמים, הנצים או המתפלמסים, המתקוטטים, הלוחמים או המבקשים צדק, את טענותיהם ותלונותיהם ועדויותיהם, כדי שהשופט ישמע ויאזין ברוב קשב, יבחן את העדויות בדבר הטענות והמענות, ידון, יפסוק יכריע או יחרוץ דין, יזכה את האחד ויעניש את רעהו. בדרך כלל החוק קודם למשפט, אולם כאן המשפט קודם לחוק. במסורת המקראית המחוקק הוא רק אלוהי ישראל והחוק הנצחי נמסר משמים, אבל המשפט מאז ומעולם מסור רק בידי אדם. העם רק יצא ממצרים, עוד אין לו ארץ ואין לו בית ואין לו בית דין ואין לו הנהגה או מערכת משפט מסודרת או מערכת חוק, אבל עוולות, סכסוכים, קטטות ותלונות, האשמות שווא, עלילות דברים, קנאה, שנאה, שחיתות, שוחד, מרמה והפרת אמונים, יש בכל יום ויום. משה נחלץ להציע תרופה למחלה ויושב ושופט לבדו את כל העם כמיטב יכולתו. לכל עם סיפור משלו איך החלה מערכת המשפט. היוונים מספרים סיפור מורכב ומופלא במחזה ששמו ‘נוטות החסד’ כיצד הפכו אלות הנקם האֵרינְיות לשליחות הצדק בפקודת האלה החכמה אתנה [קראו את המחזה הנפלא ‘נוטות החסד’ של אייסכילוס או קראו על המחזה בויקיפדיה ועל ‘האורסטיאה’ –קבוצת המחזות העוסקת בפרשה זו שראשיתה בבית אורסטס, ועל האלה אתנה שהפכה את שרשרת נקמת הדם של האֵרינְיות עטורות הנחשים, לבית משפט אזרחי באתונה, העושה צדק כשהמשפט מתנהל באראופגוס, גבעת ארס, והאלה אתנה ואחד עשר אזרחים משמשים כשופטים.]

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב.

יתרו החכם הבא בימים, שואל את חתנו הישיש מה הוא עושה, מה עולה על דעתו לשפוט לבדו את כל העם מהבקר עד הערב?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ

וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.

משה כבר יודע את חוקי האל ותורותיו, אלא שהללו עדיין אינם נודעים לזולתו מלבד החוקים שנזכרו מראשית ספר שמות ועד פרשת יתרו. המילה חוק והמילה תורה הן מילים נרדפות בעברית מקראית של החומש.

וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

יתרו מביע את דעתו בבירור שהדרך שמשה בחר בה איננה נכונה ואיננה טובה. חותן משה מלמד אותנו שקרוב משפחה צריך תמיד להגיד לקרוביו דברי אמת כאשר הוא סבור שמעשיו או מעשיהם אינם נכונים והחלטותיו או החלטותיהם אינן טובות וראויות.

נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ

כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.

יתרו החכם איננו מסתפק רק בדברי ביקורת על מעשיו של חתנו הישיש, אלא הוא ממהר להציע עזרה בחלוקת האחריות ובהתוויית דרך חליפית מורכבת, ויועץ עצה טובה ביחס לעולם המעשה:

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ

הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים

וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.

וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת

וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ

וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם

אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים

אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע

וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת

שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת

וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ

וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם

וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.

אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים

וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

יתרו מציע כאן מהלך מורכב ב־15 משפטים קצרים (א) הבהרה לציבור שיש תמיד ארבעה מרכיבים הקשורים לחוק: מקור החוק, אלוהים; (ב) נושא דבר החוק מהאל לעם, ונושא דבר העם לפני האל, משה; (ג) הבהרה מפורשת לכלל הציבור מה הם התורות והחוקים האלוהיים שעליהם לנהוג על פיהם, אלה שאינם נתונים למשא ומתן, מה היא הדרך הראויה ומה הם המעשים שהם מחויבים בהם; (ד) בחירת שופטים מקרב כל העם למערכת השיפוט; העם החייב להשתתף במערכת המשפט, הן כשופט הן כנשפט, על פי החוק האלוהי המתווך בידי משה ומונחל למערכת המשפט.

בכהונת השופט יוכלו לשמש אנשים מכל השבטים המוגדרים כ"אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". כלומר אנשים שאין עליהם מורא אדם, אלא יש עליהם רק מורא שמים או מורא החוק האלוהי, אנשים אוהבי אמת ושונאי שקר, אנשים שאין בהם ממידת השחיתות או החמדנות ואי אפשר להטות את לבבם בשום סוג של שוחד או טובת הנאה, אנשים שהם שונאי בצע ואוהבי צדק, כאלה שאי אפשר לשחד אותם או לאיים עליהם או לגרום להם להטות משפט. דבריו של יתרו נכונים כאז כן היום.


אנשים אלה שיבחרו על ידי העם מקרב העם יחולקו לבתי משפט שונים שיכוננו את מערכת המשפט המדורגת, המקבילה לבית משפט השלום, בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון ובג"ץ, ורק דברים שלא יוכלו להיות מוכרעים בכל הדרגות הקודמות, יובאו לפני משה שישמש כעין בית דין גבוה לצדק.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.

משה עמד מיד על תבונת חותנו ועל הצדק שבדבריו

ופעל בהשראתו ומינה ארבע מערכות משפטיות.

וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל

וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם

שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת

שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת

אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה

וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוֹטוּ הֵם.

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ

וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

משה פעל כעצת חותנו וזה חזר לארץ מדין. הפרשה אינה אומרת דבר על בת יתרו, צפורה, ועל בניה גרשם ואליעזר, שנפרדו מיתרו אביה וסבם.

*

הפרשה עוברת לחודש השלישי, הוא חודש סיון, שבו הגיעו למדבר סיני אחרי שיצאו באמצע החודש הראשון, ניסן, ממצרים, אחרי מסע של שבעה שבועות.

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

בני ישראל הגיעו להר סיני, משה עולה אל האלוהים ואלוהים קורא אליו ואומר לו מה עליו להגיד לבני ישראל:

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.

אתם כולכם שחציתם את ים סוף והלכתם במדבר והגעתם אל מדבר סיני, הייתם עדי ראייה למה שעשיתי למצרים (הטבעתי אותם בים סוף) ולמה שעשיתי לכם (הולכתי אתכם בחרבה בתוך ים סוף)

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.

אם תשמעו את מה שאני, ה' אלוהיכם, מצווה עליכם כלומר, תשמרו את מצוותי, ותשמרו את בריתי תהפכו לעם סגולה עבורי. ברית הוא מושג מפתח בזיכרון הכוהני הכתוב. כל היחסים בין האל לאדם מבוססים על ברית שהיא שבועה ארוכת טווח בעלת תוקף נצחי, המתייחסת לזיכרון עתיק על רגעי מפנה הרי משמעות ולהבטחה אלוהית עתיקה בדבר מועד מקודש, מקום מקודש, מצווה מקודשת, פולחן מקודש או זיכרון מקודש, או לעולם הנברא בספר, מספר וסיפור. ברית או שבועה היא הסכם, הבטחה, שבועה וברכה, שנעשה בין אלוהים לבין אדם אחד או עם כלל בני ישראל. הברית הראשונה נכרתה עם נח, ברית הקשת בענן (בראשית ט, ח–י"ז), הקשורה בנצחיות מחזורי הטבע ועונות השנה אחרי המבול. בברית זו מברך אלוהים את נוח ומצווה עליו ועל בניו, להיות פוריים ולהתרבות, להתפשט ולמלא את הארץ. הברית כוללת את הצבת עולם הצומח תחת שלטון האדם, את איסור אכילת הדם המצוי בבעלי החיים ואת איסור הרצח החל על בני האדם ואת המסר שאדם אלים, החוטא בסתר או בגלוי, יבוא על עונשו באלימות. בסוף כריתת הברית לנוכח הקשת בענן, אלוהים מבטיח שלעולם לא ישמיד את האנושות במבול והעולם יכון תמיד במחזוריות הנצחית של ארבע עונות השנה הנראית לכל עין, שאינה תלויה במעשי האדם.

הברית השנייה (בראשית ט"ו) הנודעת כברית עולם, נכרתה עם אברהם בן תרח, מבני שם בן נוח, שרק הוא זכה לברכת אביו (ברוך אלוהי שם). בחלקה הראשון של הברית, בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו ז–כ"א) מבטיח אלוהים לאברהם את ארץ כנען (שם, י"ח). בפרק י"ז נודעת מצוות ברית המילה החלה על כל צאצאי אברהם ממין זכר, הן מלידה הן מאימוץ, והיא כוללת את הבטחת הארץ המובטחת לצאצאיו המשתרעת בגבולות דמיוניים, מהיאור ועד הפרת והחידקל, מדרום תימן ועד צפון תורכיה, מחצי האי ערב ועד סוריה ולבנון, והבטחה נצחית בדבר ריבוי צאצאים ושגשוג העם שייוולד מזרע אברהם, שיהיה אב עמים רבים (אב המון גויים).

הברית השלישית נכרתה עם יעקב בבית אל (בראשית כ"ח, יג–טו; לה, ט–יב), אחרי שאלוהים מאשר את ברית אברהם ומנחילה ליצחק בלשון שבועה המבטיחה את ברכת אלוהים ליצחק ולזרעו (בראשית כ"ו, ג–ה). הברית השלישית היא חזרה על הבטחת הארץ המובטחת לאברהם ושמירה על יעקב בצאתו ובבואו והבטחה להרבות את צאצאיו;

והברית הרביעית המתוארת בספר שמות, נכרתה עם כל העם שיצא ממצרים במעמד סיני. לפני ברית סיני הברית נכרתה רק עם יחידים נבחרים שבהם בחר אלוהים, ונקשרה בשגשוג ופריון של צאצאי המבורך ובקשירת גורלם של אברהם, יצחק ויעקב עם הארץ המובטחת לאבות. ברית סיני מוסיפה שלל תנאים בדמות מצוות ותורות, חוקים ומשפטים, המתנים את מימוש הברית הכרוכה בחזרה לארץ המובטחת.

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כאן מופיע פסוק מפתיע, אלוהים אומר למשה שכל העם יהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש ועל משה לומר זאת לבני ישראל. מה משמעות הציפיה האלוהית בדבר החלת הכהונה על העם כולו ומה משמעות הקדושה החלה על העם כולו, טרם התברר.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה.

וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה.

משה פונה אל זקני העם, בראש כל אחד מתריסר השבטים עמדו אבות השבט, הזקנים שגילמו את החכמה שבמסורת ואת הידע הנדרש להנהגה, ואומר להם את הדברים שאלוהים אמר לו, כדי שיאמרו לבני שבטם, והם מסכימים. משה שב לאלוהים ואומר לו את דברי העם המביעים הסכמה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה.

אלוהים מבשר למשה שהוא יופיע בעב הענן וישמיע את דברו באזני העם כולו, כדי להעניק תוקף שבהתגלות אלוהית נשמעת ולא נראית, לציווי אלוהי ממקור נעלם, וכדי שהעם יאמין בדבר אלוהים, שעד כה נמסר רק מפי משה, וכדי שיאמינו בדברי משה לעולם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.

וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי.

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.

לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.

אלוהים מתנה את התגלותו בענן על הר סיני בהכנות מדוקדקות הנמשכות שלושה ימים. העם צריך להתקדש, כלומר להתנזר ממגע מיני, לכבס בגדיו, להתאסף למרגלות ההר ולא להתקרב אליו. הקרבה אל הקודש במרחב המוגבל והאסור, ממיתה.

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.

וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

מכאן ואילך תיאור מעמד סיני שראשיתו היא אירוע רב חושי החורג מסדרי הטבע. בחודש סיון (חודש יוני) אין בדרך כלל סערות גשמים, ברקים ורעמים, אולם פתיחת מעמד סיני היא שינוי דרמטי בסדרי הטבע: קולות רעמים נשמעים ומראה ברקים נראה, ועננים כבדים המקדירים את פני השמים נראים לעין, וקול שופר חזק מעורר חרדה, נשמע לאוזן.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.

וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.

תיאור הר סיני המוקף רעמים מרעימים וברקים מאירים, סביב ההר העשן כולו, מזכיר תיאור התפרצות געשית המלווה ברעידת אדמה, שיש בה אש ועשן, רעמים וברקים וקולות מטילי אימה, תיאור מעורר חרדה שהמילה עשן נזכרת בו שלוש פעמים.

כדי להוסיף על האימה והחרדה של הצופים והמאזינים למרגלות ההר, קול השופר מתגבר ומתעצם, ועל רקע הקולות, העשן, הברקים והרעמים, משה ואלוהים מדברים:

וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.

וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.

אלוהים חוזר ומזכיר למשה שעליו להתרות בעם לא להתקרב להר ולא לרצות לראות את אלוהים החבוי במעבה עב הענן, כי כל הקרב אל ההר מות יומת, אלא אם נקרא במפורש בפי האל.

וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי

כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם.

אלהים מצווה על משה לרדת ולשוב עם אהרון ולומר לכל האחרים לא להתקרב

ומשה יורד אל העם ומשמיע להם את דבר אלוהים הגלום בעשרת הדברות. בפתיחת עשרת הדברות אלהים מגדיר את עצמו באפיון הנבחר על ידו:

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

כלומר, אלוהים יכול היה לומר בפתח דבריו ‘אנכי האל הבורא את השמים והארץ וכל אשר בם’ או ‘אנכי אלוהי הברית’ או ‘אנכי אלוהי אברהם יצחק ויעקב’ או ‘אני אלוהי ההיסטוריה’ או ‘אני לבדי אלוהי החוק והמשפט’, או ‘אני אלוהי הברכה, הפריון והצמיחה ומחזוריות עונות השנה ומרכבות השמים וחסד הפריחה’ או ‘אני לבדי מחייה וממית, בורא ומשמיד’, או כל משפט אחר המעיד על ייחודו וגדולתו, על אינסופיותו המקודשת ועל השגב הנצחי הקשור בו, אבל הדרך בה הוא בוחר להציג את עצמו בעת כריתת הברית עם כל העם היא שונה לגמרי: 'אני אלוהי החירות שניצח את אלילי העבדות, אני אלוהי הצדק והשוויון שגאל אתכם מהדיכוי, מהעריצות, מההתעללות, מהאכזריות ומהעוול, מהקיפוח והאפליה, אני האל ששחררתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים.

כלומר, כרגע, בהתגלות הפומבית בעב הענן על הר סיני, כל מה שקדם לעבדות אינו חשוב, השעבוד האכזרי, מעשה ידי שושלת מלכים עריצה ומתאכזרת שאיננה מכירה בכבוד האדם ובזכויות האדם, מכאן, והשחרור האלוהי מההתאכזרות האנושית, מכאן, הם ורק הם חשובים וראויים להיזכר והם לבדם כוללים את הניסיון החי של העם כולו. מכאן ואילך יובהר בנחרצות: עבדות ככפיפות לאכזריות האנושית השוללת חירות ושוויון, כ־ Slaveryאו, Bondage היא התגלמות כל רע, ואילו החירות כ־Liberty ו־freedom היא מתת אלוהים שכל אדם זכאי לה, שכן היא זו המכוננת את כבוד האדם. אסור לשום אדם לעשות שום דבר שכרוך בשעבוד, דיכוי, השפלה, החפצה ואבדן כבוד האדם, וכבודו של כל אדם מתחיל בהיותו בן חורין ריבוני על חייו. האל כאילו אומר: אתם כולכם השתעבדתם במצרים וחשתם את כבלי העבדות והעריצות על בשרכם, כדי שלעולם לא תשעבדו את זולתכם, אתם הפכתם לעבדים בגלל הפחד חסר היסוד של מלך מצרים ויועציו, מפני מיעוט נוכרי, שהרי גרים תושבים הייתם כולכם במצרים, אתם מבני שם והם מבני חם, ואתם הפכתם לגרים משועבדים כדי שאתם בארצכם לעולם לא תשעבדו את הגר תושב או את הנוכרי המתגורר עמכם. יתר על כן, אחרי שחוויתם על בשרכם את זוועת העבדות ואת הלקח המוסרי העמוק הטמון בה, לעולם לא לשעבד את המיעוט, את הגר או את הנוכרי בכוח הרוב, אני אדוני אלוהיכם הענקתי לכם את הגדולה שבמתנות – מתת החירות. בשל מתנה זו עליכם להיות משועבדים רק לי, אלוהי החסד, המשפט והצדק, החירות והשוויון הדובר משמים, ולא לשום בשר ודם הכופה בכוח הזרוע ו7בלחץ האימה, עריצות, התאכזרות, דיכוי, כיבוש ושעבוד. והנה הדברים שאני דורש מכם כבני חורין:

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

מצוות ייחוד האל היא המעבר העמוק ממצרים, בית עבדים, מחוז האלילות רבת הפנים, האלילות המצודדת ביופייה, הנראה ברוב הדר פאר ושגב, למדבר, מחוז התגלות אלוהי הייחוד בעב ענן. אלוהים הבלתי נראה, הוא רק אל נשמע ומדבר, היות והוא נעלם מכל עין, כלומר הוא ישות המוגדרת על ידי קול, שפה ודיבור, בהיותו אל מדבר ושומע בלשון בני האדם, ולא אלוהי עץ ואבן, זהב וכסף ואבנים יקרות, דומם וחרש אך נראה לעין ומרהיב ביופיו. יש רק אל אחד ויחיד והוא זה הדובר אליכם בשפה העברית שבה נברא העולם ובה נכתב ספר בראשית, בשפת עבר שכולכם מבינים, בעב ענן וקול שופר, מהר סיני.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

אל תיכנע לדחף לתת ביטוי חזותי לנעלם, למרות שכל העולם הסובב חוצב באבן ומגלף בעץ, מפסל אלילים בזהב וכסף ועץ ואבן, באבני בהט ואבני בדולח, אודם ואלגביש ושנהבים וספירים. אל תפסל או תצייר את סוד החיים האלוהי, את רוח אלוהים המרחפת על פני המים, את ‘קול, רוח ודיבור, זה הוא רוח הקודש’ כדברי ספר יצירה, או את סתרי רוח האדם ונבכי גוף האדם הקשורים בהיעלמם באל הנעלם. אין לפסל את הנעלם הנסתר בשמים או הנגלה בטבע, יש להשאיר מרחב אינסופי, נעלם נשגב החורג מיכולת הייצוג החזותי האנושי.

*

ר' עקיבא בספרות ההיכלות, ספרות מיסטית שהתחברה בארץ ישראל הביזנטית אחרי חורבן בית שני, היה מהרוגי מלכות ומקדשי השם, והיה מיורדי מרכבה חוצי־הגבולות בין הנגלה לנעלם. כלומר, ר' עקיבא נמנה עם בעלי הסוד הבודדים שעלו ברוחם לעולם המלאכים, הוא עולם המרכבה והכרובים, בגן העדן העליון, ושבו ממנו כדי לתאר את היפעה של העולם הנעלם ולספר על היופי והשגב של עולמות עליונים. ר' עקיבא התבקש על ידי חבריו אחוזי הסקרנות מחוג יורדי המרכבה ובעלי ההיכלות, במחצית הראשונה של האלף הראשון, לתאר את דמות האל, שרק הוא זכה לראות, אחרי שזכה להיכנס לפרדס, לרדת במרכבה ולעלות לעולמות עליונים ולשוב לארצם של בני חלוף – ‘תאמר לנו מה ראית?’ הפצירו בו חבריו, ‘הרי נכנסת לפרדס, הוא גן עדן paradise, הרי זכית לראות מרחוק את אלוהים יושב על כיסא הכבוד!’ על שאלתם ענה להם ר' עקיבא תשובה נפלאה – אחרי שהפליא לתאר את שבעת ההיכלות העליונים ואת עולם המרכבה והמלאכים המשוררים והכרובים המעופפים והמנגנים את שירת הקודש, שהתחברה בעולמות עליונים ובבתי הכנסת, שהיו מרחב יצירה כוהני מיסטי של כוהנים ומלאכים, כך אמר:

אמר ר' עקיבא: כביכול כמותנו הוא

והוא גדול מכל וזהו כבודו שנסתר מפנינו..

כעין השמש כעין הירח כעין הכוכבים כפני אדם…

וסבר קלסתר פניו

כדמות הרוח וכצורת נשמה,

שאין כל ברייה יכולה להכיר בה

וגווייתו כתרשיש מלא כל העולם

שאין קרובים ורחוקים מכירים בו.1

מי שיודע איך נראית רוח אלוהים המרחפת על פני המים או איך נראית רוח האדם במסתוריה, או מה דמותה של נשמת האדם או קלסתרו הנעלם של האל, כדמות הרוח וכצורת נשמה, או ‘קול רוח ודיבור זהו רוח הקודש’ כדברי ספר יצירה, שישורר זאת במילים ויספר זאת בתפילות או בפיוטים או בסיפורים, בקול ורוח ודיבור, אבל שלא יתיימר להעניק לידע זה על האל הנשמע והבלתי נראה, מבע ויזואלי או ביטוי חזותי.

לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

אלוהים חוזר ומתרה מפני ההשפעה החזקה של התרבות החזותית האלילית המצודדת, בהיותה רבת יופי ומושכת לב, שבני יעקב ובית ישראל חיו בקרבה מאות שנים בארץ גושן, כבני חורין וכעבדים, תרבות המקדשים המרהיבים בפארם הנראה לעין, עם עמודי השיש, פסלי האלים מעוררי היראה ובריכות פרחי הלוטוס, הספינקסים המאיימים, הפסלים האדירים של אלים ומלכים והפירמידות רבות ההוד, שהשפיעו עליהם השפעה תרבותית בלתי נמנעת, ומצווה על בני ישראל למחות אותם מזיכרונם, לא להתגעגע אליהם, לא להשתחוות להם ולא לעבוד אותם, למרות שמקדשים אליליים נמצאו בכל מקום בעולם העתיק באלף השני והראשון לפני הספירה ובחלקים נכבדים מהעולם גם לאורך האלף הראשון והשני לספירה. וכאן אלוהים מזכיר את צד הדין החשבון, העונש והנקם של אלוהי הצדק והחסד הגואל מבית עבדים. ואומר מפורש לבני ישראל כאזהרה: אני גם אל זועם, קנא ונוקם, פוקד עוון אבות על בנים על שונאי, עובדי האלילים הדוממים, המתכחשים לאל הנעלם השומע והמדבר, בעוד שאני אלוהי חסד לאוהבי ושומרי מצוותי המכירים בייחודי:

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא

כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

שם האל הנעלם, ראשית השפה, הוא נסתר, נכבד ומקודש ואין לו מסורת היגוי בקול. הוא נכתב במקרא ובשל קדושתו דפים ששם האל כתוב עליהם טעונים גניזה. אין לאומרו בקלות דעת ואין לשאתו לשווא. זו הסיבה שיהודים אינם הוגים את שמו המפורש של האל ומשתמשים בכינויים שונים, כגון השם או אדוני או אלוקים או המקום. מסורת שמות האל הנעלמים והמפורשים, הסודיים והנסתרים, מצויה בלב המסורת המיסטית היהודית, הקושרת בין האל הקדוש ללשון הקודש ולשמות הקודש. הקול והדיבור, השפה ושמיעתה, כתיבתה וקריאתה, העתקתה ולימודה, פירושה ותרגומה, דקדוקה וסיפורה, היא זו המייצגת את האל הבורא עולמות ב’ספר מספר וסיפור', בכ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה', כאמור בפתיחת ספר יצירה, שכן כדברי מייסד החסידות משמו של המשיח ב’אגרת הקודש': “בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות”. רק השפה היא אינסופית ומאותיותיה שמספרן קבוע, כ"ב, אפשר לצרף אין ספור צירופים, ומספרותיה או ספירותיה, שמספרן הוא עשר, אפשר לצרף אין ספור מספרים. האותיות והמספרים הם אינסופיים והם המייצגים את הדיבור האלוהי בספר, מספר וסיפור.

*

המחצית השנייה של עשרת הדברות, נפתחת במצווה הראשונה המוטלת על העם כולו כמצוות עשה:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ

וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

מצוות השבת, שבת קודש אות הברית, היא בסיס ההזדהות של העם היהודי מראשיתו המתחילה בספר, מִספר וסיפור. השבת נזכרת לראשונה בתיאור הבריאה האלוהית, בסיום שבוע הבריאה בספר בראשית, והיא קובעת את לוח השנה היהודי המחולק לשביעיות הואיל ומהותה מוגדרת על ידי ספירה שביעונית מחזורית משביתה. המילה שבע, כמספר מקודש משבוע הבריאה, והמילה שבועה קשורות זו בזו בספר בראשית, כזכור מסיפור באר שבע והשבועה והברית בין אברהם לאבימלך (בראשית כ"א, כ"ח–ל"א). ההשבתה השביעונית המחזורית משבוע הבריאה ואילך, המכוננת את קדושת המועדים המשביתים מכל מלאכה, המכונים מקראי קודש ומועדי דרור, ואת עדיפות הנשמע על הנראה והנספר על הנחזה, היא התביעה האלוהית הראשונית. מקצב החולין והקודש, ששת ימי המלאכה והיום השביעי, שבת קודש ומנוחה, הטביע את חותמו על הקהילה היהודית לדורותיה. השבת המקודשת המחזורית והנצחית התלויה בספירה, היא יום החירות ויום השוויון ויום מקראי קודש שבו מתכנסת קהילת הזיכרון היהודית לדורותיה כדי לקרוא בספר, במספר ובסיפור. בששת ימי השבוע יש תמיד ובכל מקום עובדים ומעבידים, חופשיים ומשועבדים, לווים ומלווים, חייבים ופורעים, אבל בשבת, שבה כולם שובתים ומתכנסים ל’מועדי ה' מקראי קודש' כולם שווים כבני חורין. כאן, להלן, בא הביאור על התבנית האלוהית של המחזוריות השביעונית של עשייה ומנוחה, הנשמרת בידי האדם במחזור השבתות המקודש המכונן את הזמן היהודי ואת לוח השבתות והמועדים.

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם

וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.


כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

מצווה זו היא בעלת חשיבות רבה במיוחד, כי הקרבה שבין בני משפחה התלויים אלה באלה, וסמוכים אלה לאלה מרצון או מכורח, עלולה בנקל להשכיח את חובת הכבוד של הילדים כלפי הוריהם. אין נתבעת כאן אהבה, כי על אהבה בכל הקשור ליחסי אדם בחיי יום יום, אי אפשר לצוות. אבל כבוד במובן של הכרה בריבונותו וחירותו של הזולת, במובן של אדם הזכאי לשמיעת קושט דברי אמת ואמירת אמת והימנעות מכל שקר ומכל הזנחה או ניצול, במובן של אחריות, אחווה, חמלה, חריצות, דיוק ונאמנות, כמו במשמעות של הכרת תודה, זהירות, ודאגה של הבן להוריו שהולידוהו וגידלוהו וטפחוהו וחינכוהו, והאחריות של הצעיר הבוגר לקשיש ההולך ומדלדל, הוא הקו המנחה של יחסי ילדים להוריהם, מרגע שאלה הגיעו לגיל הבגרות והאחריות, ואלה מתחילים את מעגל ההזדקנות, התלות, הישישות והתשישות. ספר בראשית טרח להביא שפע דוגמאות לזלזול של ילדים בכבוד הוריהם, כדי להבהיר לנו שאין לסמוך על טוב ליבם של ילדים ביחס להוריהם, ועל כן יש לצוות זאת במצווה מפורשת ומיוחסת, בעשרת הדברות (אברהם נטש את הוריו בחרן ולא העמיד להם שם וזכר, יעקב, בנו של יצחק בן אברהם, תעתע באביו העיוור ורימה אותו, בני יעקב התאכזרו לאביהם האלמן, כשניסו להרוג את בנו ורימו את אביהם ותעתעו בו כששלחו לו את כתונת הפסים הטבולה בדם שעיר עזים ואמרו לו שהכתונת הקרועה החמוצה מדם מעידה ללא ספק על כך שבנו נטרף, למרות שידעו שאין הדבר כך והם מסבים סבל נורא לאביהם שהפך לאב שכול בשקר ומרמה, ראובן חלל את יצועי אביו ועוד כהנה וכהנה מעשי רשע של בנים כלפי הוריהם).

חוקים המסדירים יחסי ילדים להוריהם ויחסי הורים לילדיהם, על כל הטווח של אחריות ואהבה, חובה וחיבה, הגנה ודאגה, הם מבוקש ראשון במעלה בכל תרבות, ועליהם נאמר בהקשרים שונים כי ‘יצר לב האדם רע מנעוריו’, הן כהורה הן כילד. עד כמה רע הוא האדם ביחס לקרובים ורחוקים, להוריו ולילדיו, לשכניו ושותפיו, לעמיתיו ולמתחריו, מעידות חמש המצוות הבאות, מצוות ה"לא" הקצרות שעומק חשיבותן כעומק תמצותן ועומק שכיחותן כעומק קיצורן, מצוות האיסור המתנות חברה אנושית התקפות תמיד ובכל מקום האוסרות על האדם דברים שהוא נוטה מאוד לעשות אותם, אם רק יש לו הזדמנות ואם רק אין פיקוח ועין רואה. מצוות אלה שקולות בחשיבותן רק לחוקי איסורי העריות בספר ויקרא י"ח מבחינת גודל האיסור ביחס לגודל התשוקה לחטוא.

לֹא תִּרְצָח.

לֹא תִּנְאָף.

לֹא תִּגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ

לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

עשרת הדברות מסתיימות במשפט נפלא:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.

משפט זה הוא סינאסתזיה או ערוב חושים הנחרת בזיכרון. העם רואים את הקולות ולא רק שומעים את הקולות.

מסורת נפלאה נוספת על רגע זה נשמרה במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, ורובן נכתבו בחוגי “בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם”, במאות האחרונות לפני הספירה. המסורת הכוהנית הלא נודעת נשמרה בקטע הקשור למסורת הכוהנית על חג השבועות במעמד סיני ביום ראשון במחצית החודש השלישי בט"ו בסיון, קטע רעדודיה, מילה יחידאית המתארת את הרעד המצמרר שאחז בשומעים וברואים לנוכח השגב והאימה מעוררת החרדה של ההתגלות האלוהית שהיו עדים לה:

מסורת מקוטעת שנמצאה בין מגילות קומראן, שנזכרה לעיל, מתארת את חג השבועות ואת מעמד כריתת הברית בהר סיני הקשור במתן תורה הנקרא ‘חוקות מושה’, בלשון המשמרת את מהותו הנשגבה של מעמד ההתגלות, את האימה וההתפעמות הכרוכות בשגב האלוהי ובקולות הפלא, ואת הדיבור המלאכי, הקושר בין שמים וארץ, הנשמע מפי משה המתקדש לנוכח כבוד אלוהים:

[אותותיכה] ומופתיכה…[…] יבינו בחוקות מושה ויען אליבחר [וי]אמר ש[מעוני ]עדת יהוה והקשב כול הקהל הגדולים והקטנים…לכ[ול] איש תושב…

ארור האיש אשר לוא יעמיד וישמור ויע[ש] לכול מצ[ות י]הוה בפי מושה משיחו וללכת אחר יהוה אלוהי אבותינו המצו[ה] לנו מהר סינ[י]

וידבר ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו ומראה [זיו] כבודו הראנו באש בעורה ממעלה [ב]שמים

ועל הארץ עמד על ההר להודיע כיא אין אלוה מבלעדיו ואין צור כמוהו

[וכול] הקהל נעו וחתו ורעדודיה אחזתם מלפני כבוד אלוהים ומקולות הפלא [וינועו] ויעמודו מרחוק ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן

ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא.] בהקדשו וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי בבש[ר ]כמוכ] איש חסדים ויוצ[ר מעשי]ם אשר לוא נבראו מעולם ול…[…]

[4Q377, frag. 2, ii: 1–12]

[אליבחר, כינוי לאהרון, ראו במדבר י"ז כ]

כריתת הברית, או מתן החוק האלוהי שנודע במעמד סיני, הייתה כרוכה בהתגלות אלוהית רבת הוד במועד זה, התגלות המתוארת בפסוק “ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל” (שמות כד, י"ז), ונודעת במסורת בפסוק: “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ, י"ד), שכן, כידוע, אין מתן חוק דתי ללא אפיפניה [התגלות אלוהית].

בנוסח המגילות מצוות ה' מהר סיני היו כרוכות באש בעורה משמים וברעדודיה, או בחיל ורעדה שאחזו את הנוכחים מפני “קולות הפלא” ומפני כבוד אלוהים המדבר “ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים”.

הביטוי הלטיני שטבע רודולף אוטו, התיאולוג הפרוטסטנטי וחוקר הדתות, מחבר הספר הנודע “על הקדושה” – Mysterium Tremendum‘מיסטריום טרמנדום’, מתיחס למסתורין הנורא מול האלוהי, האחר המוחלט, לשגב, לאימה, לבעתה, ליראה ולפלצות, הגורמת לרעד נורא מיראת אלוהים – רעדודיה.

מסירת חוקות משה לעדת ישראל והאדרת דמותו של משה, בן שבט לוי, כרוכים בברית סיני בנוסח מקוטע זה, המהווה תיאור של התגלות אלוהית נשגבה שהתרחשה במחצית החודש השלישי. ההתגלות היוותה תבנית מקודשת, מלאה יפעה ושגב, לטקס המעבר בברית במחצית החודש השלישי, שנערך בידי בני צדוק הכוהנים במקדש בירושלים, על פי הזיכרון המקראי ועל פי ההיסטוריוגרפיה הכוהנית.


וחזרה לפרשת יתרו:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת.

הפחד והאימה שהיו כרוכים בהתגלות האלוהית ניכרים גם כאן

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.

היראה שעוררה הנוכחות האלוהית הנעלמת, המדברת בקול ענות גבורה מתוך עב הענן והערפל, בין הרעמים, הברקים, העשן והשופר, תכליתה הייתה להטיל אימה ולעורר יראה בלתי נשכחת, שתמנע מהעם לחטוא או לשוב ולחטוא. המשך הסיפור מעיד שתכלית זו לא הושגה אף פעם. איש עדיין לא גילה מהעת העתיקה ועד היום, מה הוא הדבר אשר יגרום לבני האדם להימנע מלחטוא. לא יראת אלוהים, לא איומים, לא עונשים כבדים מרתיעים, לא כליאה בבתי כלא מחרידים ולא מאסר בבתי כלא פדרליים. כמו שאמרה ברוריה ‘כתוב יתמו חטאים מן הארץ לא כתוב יתמו חוטאים מן הארץ’.

[אמרה ליה [לו] לר' מאיר ברוריא דביתהו [אשתו]: מאי [מה] דעתך, על מה סומך אתה בתפילה זו שימותו הבריונים משום דכתיב [שנאמר]: “יתמו חטאים מן הארץ” (תהלים קד, לה), וסבור אתה כי טוב לעולם בכיליון הרשעים, ואולם מי כתיב [האם נאמר] “יתמו חוטאים”? והלא “יתמו חטאים” כתיב [נאמר], ויש להתפלל לכיליונה של הרשעות ולא של הרשע. (ברכות י, ע"א)

*

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.

משה שב ועובר לתחום הבלתי נראה. הערפל הוא המצב שבו ענן יורד על הארץ, מונע כל ראייה חדה ומטשטש את כל קווי המתאר הברורים

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

אלוהים שב ומנחה את משה לומר לבני ישראל – אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. שמעתם את קולי גם אם לא ראיתם את מראי מפני ההר הבוער באש ורועד מקול השופר הרעמים והברקים ומכוסה עשן, ענן וערפל

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.

הקול האלוהי שב ואומר: אני חוזר ומתרה בכם ושב ומזהיר אתכם: אל תפסלו את דמותי הבלתי נראית, אל תהפכו את קולי האינסופי לייצוג חזותי, אל תעשו אותי, בורא שמים וארץ וכל צבאם, לאלוהי כסף וזהב, אל תשוו אותי, האל המופשט, הנעלם מעין כל חי, הדובר אליכם בעב ענן, לאלוהי מצרים, אלוהי כסף וזהב דוממים. האמינו בנשמע ולא בנראה, במופשט ולא במוחש, בנסתר הנשמע והנקרא בעל המשמעות האינסופית, ולא במוגבל המרהיב, מעשה ידי אדם, מפואר ככל אשר יהיה. אני האל הנעלם מעין רואים, אהיה אשר אהיה, הבורא בדיבור, הבורא בספר מספר וסיפור, אני האל המדבר אליכם, אני האל המחוקק חוק הניתן בעשרת הדברות, בדיבור! ‘קול רוח ודיבור, זהו רוח הקודש’. אין קדושה בשום דבר מוחשי, בשום כסף וזהב, עץ או אבן, [מלבד במקום שאבחר לשכן את שמי שם מאחורי פרגודים ויריעות ופרוכות, שישמרו את המרחב המקודש הבלתי נראה, ממבט של כל עין אנוש, מלבד של המשרתים בקודש], אם אין בו דיבור בלשון הקודש האלוהית, ‘קול, רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש’ דיבור נשמע, נקרא, כתוב וחרות, פועם ומפעים, נסתר ומעורר השראה, מעניק באינסופיותו האלוהית, חירות פירוש ויצירה, כתיבה, ספרות, נבואה ושירה, לאדם.

התרומה הגדולה של המונותאיזם המקראי של אלוהי הייחוד, היא בקידוש הנשמע, המופשט, הנשגב, הנעלם והאינסופי, הבורא והיוצר, המפרש והמקדש, החרות על הלוחות ונמצא בין רוח אלוהים לרוח האדם, בין רוח הקודש לבין רוח היא באדם, רוח נשמעת ולא נראית, מופשטת ולא מוחשית, המתרגמת צלילים נשמעים לסימן כתוב החרות על הלוחות [חירות על הלוחות]. הדיבור האלוהי הנכתב במגילות ונדפס בספרים, מורכב מסימנים נראים ונשמעים. הסימנים כולם, הן של האותיות הן של המספרים, מסמנים צלילים נשמעים ומילים נשמעות שהם והן בלתי מוגבלים, אינסופיים ובלתי מתכלים, פתוחים לאינסוף פירושים ולדפוסי יצירה אנושיים שונים. עניינה של עמדה זו, המקדשת את הנשמע והמופשט, את הנקרא והנכתב, הנשמע בקול או הנקרא בעין כסימנים טעוני פענוח, הוא בדחיית בלעדיות העולם המוחש הנראה, המגביל והמתכלה. השפה היא נצחית בהיותה אלוהית ובלתי מתכלה ומקור אינסופי של יצירה, מסורת, מחשבה ותקשורת. השפה עולה אלף מונים באינסופיותה הבוראת והיוצרת ובנצחיותה השומרת, המנחילה, המפרשת, הבוראת והנוצרת, על כל אלוהי כסף וזהב מפוארים ככל שיהיו, בכל היכל מרהיב או מקדש מצודד, מכל סוג.

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

הפרשה מסתימת בממד כוהני הקשור במזבח, בפולחן, בעולות וזבחים מהצאן ומן הבקר, או בעבודת הקודש של מחזורי העולה המופקד בידי הכוהנים. אלוהים מצווה ואומר למשה בן עמרם, בן שבט לוי, שרק ממנו מתמנים הכוהנים הלוויים, הנחיות מפורשות בדבר המזבח הראוי והעבודה האסורה. אלוהים מוסיף שבשלב זה אין מקום קבוע לפולחן אלא יש צורך רק במזבח אדמה שיוקם “בכל מקום אשר אזכיר את שמי שם אבוא אליך וברכתיך”. כלומר העלאת זבחים ועולות ושלמים מהצאן והבקר על מזבח האדמה, מתנה את הברכה האלוהית.

שני איסורים נוספים לפרשה: אסור לבנות מזבח אבנים בעזרת כלי ברזל המזכירים חרבות המחללות את הקודש, וקשורים במסורת הכוהנית בספר חנוך ובספר היובלים, בחטא העירים שלימדו את בני האדם לכרות מתכות ולחשל חרבות בדור השישי לדורות האדם. עוד נאסר לעלות במעלות על המזבח מחשש לגילוי אקראי של גופו של מקריב הקרבן, הנתפש כגילוי ערווה.


ההפטרה לפרשת יתרו היא חזון ישעיהו המספר בראשיתו על התגלות אלוהית לנביא. הקשר בין ההפטרה לפרשה הוא גילוי אלוהי בשתיהן וזיקה למלאכים. חג השבועות נקרא במסורת המרכבה הכוהנית גם חג השבועים, חג המלאכים ויום העדות הוא יום מתן תורה.

ישעיהו פרק ו

א בִּשְׁנַת־מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת־אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת־הַהֵיכָל. ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו–וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. ג וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל־הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ. ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן. ה וָאֹמַר אוֹי־לִי כִי־נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא־שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם־טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב: כִּי, אֶת־הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת–רָאוּ עֵינָי. ו וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן־הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם–לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיַּגַּע עַל־פִּי–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל־שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. ח וָאֶשְׁמַע אֶת־קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת־מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ־לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי.

לסיום פרשת יתרו, שבה נודע חג מתן תורה בחג השבועות, הנחשב כחג המלאכים במסורת הכוהנית,2 ומשה בן שבט לוי מלמד את עשרת הדיברות לעמו, פרשה שההפטרה שלה, חזון ההקדשה של הנביא ישעיהו, מתארת שרפים מכונפים, אביא מבחר קטן של מסורות מהעת העתיקה על מיתוס הכהונה משבט לוי, הקושרות בין בחירת לוי, וקדושת שבט לוי, לבין ההוראה ועבודת הקודש במשכן או במקדש, ובין עבודת הקודש של כוהנים ומלאכים בהיכל הארצי ובהיכלות עליונים במסורת המרכבה והכרובים.


1.

“וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך…כי שמרו את אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך”.

[ דברים לג ח–יא]

משה הוא הדובר בפרשת וזאת הברכה, באוזני כל ישראל, ומזכיר את אחיו בני שבט לוי כשומרי התורה ונוצרי הברית, המופקדים לבדם על הוראת התורה לכל בני ישראל ונבחרים לבדם לשרת בעבודת הקודש.


2.

“ויבחר זרע לוי לכוהנים וללוים לשרת לפני ה' כמונו בכל הימים ויבורך לוי ובניו לעולם כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה מכל הקמים על ישראל. וכן תכתב לו כעדות בלוחות השמים ברכה וצדק לפני אלוהי הכול. ואנחנו נזכר את הצדקה אשר עשה האדם בחייו בכל עתות השנה.. ונכתב אוהב וצדיק בלוחות השמים”.

[ספר היובלים ל, י"ח–כ]

מלאך הפנים הוא הדובר באוזני משה בן עמרם על הר סיני, אחרי מתן תורה

ומספר על הבחירה בשבט לוי המושווה למלאכים המשרתים לפני ה'. עוד נזכרת הכתיבה המאפיינת מלאכים, כוהנים ולוויים, המלאכים כותבים עדויות ובריתות על לוחות השמים ובני שבט לוי עוסקים בכתיבת ספרי התורה בהעתקתם ובהוראתם לכל הבנים הזכרים בעם ישראל.


3.

"ויפן אל לוי ויחל לברכו ראשונה ויאמר אליו

יברכך ה' אלהי הכל אדני כל העולמים

אותך ובניך בכל העולמים…

וקרב אותך וזרעך אליו מכל הכשר לשרתו במקדש

כמלאכי הפנים וכקדושים

[ספר היובלים לא י"ג–י"ד]

מלאך הפנים מתאר למשה את ברכת יעקב לבנו הנבחר לוי, המושווה, הוא וזרעו, למלאכי הפנים ולקדושים.


4.

"להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות: בריתי היתה אתו החיים והשלום…תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא ימצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.

[מלאכי ב, ד–ז]

המושג ברית והמושגים מלאך אלוהים, מלאך הברית או מלאכי קודש, או ברכות הכהונה ושבחי לוי, מאפיינים את הכתיבה הכוהנית.


5.

“הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו…ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות”.

[מלאכי ג א]


6.

“ואחרי כן פתח לי המלאך את שערי השמים וארא את קדוש עליון יושב על כסא. ויאמר אלי לוי לך נתתי את ברכות הכהונה עד אבוא ואשכון בתוך ישראל”

[ צוואת לוי ה א, בתוך: צוואות השבטים, מהדורת אברהם כהנא, הספרים החיצוניים]

הדובר הוא לוי בן יעקב, המספר לבניו על ערש מותו, בספר צוואת לוי, את תולדות בחירתו לכהונה. ואת משמעות הברכה השושלתית הטמונה בבחירה זו.


7.

"ואתה כמלאך פנים במעון קודש

וכבוד אלוהים לפניכה

ותפארתו עליך תהיה סביב

משרת בהיכל מלכות

ומפיל גורל עם מלאכי פנים

ועצת יחד עם קדושים לעת עולם

ולכל קצי נצח

כי תורה משפטיו

וישימכה קודש בעמו

ולמאור גדול לתבל בדעת

ולהאיר פני רבים בתורתכה

ויתן בראשך נזר לקודש קודשים

כי אתה תקדש לו ותכבד שמו וקודשיו".

[סרך הברכות 4, 25–28, י' ליכט, מהדיר, מגילת הסרכים, תשכ"ה,עמ' 284–286 ]

תהילה זו לכוהן הגדול המשרת בקודש הקודשים, ביום הכיפורים, מתארת את דמותו כמלאך הפנים, נמצאה ב’סרך הברכות' ממגילות קומראן, שכולן כתבי קודש שנכתבו בחוגים כוהניים.


8.

"להתיצב במעמד עם צבא קדושים

ולבוא ביחד עם עדת בני שמים

להיחד עם בני אמתך ובגורל עם קדושיכה"

[הודיה ו, 3, מגילת ההודיות, מהדיר י' ליכט, תשי"ז, עמ' 85–84]

מגילת ההודיות נמצאה בין מגילות קומראן ומתארת את בין השאר את עבודת הכוהנים והמלאכים.


9.

"כי יסד בקדושי עד קדושי קדושים

ויהיו לו לכוהני קורב במקדש מלכותו

משרתי פנים בדביר כבודו

…כי יסדם לו לקדושי קדושים

משרתים בקודש קודשים".

[שירות עולת השבת, מהדורת קארול ניוסם, עמ' 89]

‘שירות עולת השבת’ שנמצאו בקומראן ובמצדה, מיוחסות לדוד בן ישי, נעים זמירות ישראל בטור כ"ז במגילת תהילים שנמצאה בקומראן במערה ה־11. השירות מתארות את עולם המרכבה, הוא עולם המלאכים וחיות הקודש בשבעה היכלות עליונים, ואת עבודת הכוהנים והלוויים הנערכת בהיכל הארצי, במקביל לעבודת המלאכים בשבעה היכלות עליונים. בשירות עולת השבת המלאכים מכונים בשם ‘כוהני קורב’, מלאכי קודש ורוחות דעת, אמת וצדק.


10.

"רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים

צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים

כול מעשיהם קודשי דבקי פלא…

רוחי רוקמה בדני צורות אלוהים

מחוקק סביב ללבני כבודם

צורות כבוד למעשי לבני הוד והדר

אלוהים חיים כול מעשיהם

וצורות בדניהם מלאכי קודש מתחת לדבירי הפלא

קול דממת שקט אלוהים מברכים… המלך

…מהללים תמיד         אלוהים

[שירות עולת השבת, מהדורת קרול ניוסם,1985, עמ' 293]

שירה זו משירות עולת השבת מתארת את קודש הקודשים בעולם המרכבה בעדות המלאכים ובלשון המיוחדת להם.


11.

“בשעה שאמר הקב”ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן, והוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נשמותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותן"

(במדבר רבה, פרשה י"ב, ד"ה להקים את המשכן)

מסורות שונות מצביעות על התבנית השמימית של המשכן הארצי, מספר שמות פרק כ"ה, ואילך, שם אלוהים מבאר למשה מה אמור להיות במשכן ועל פי איזו תבנית שמימית יש לבנות את המקום המקודש:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כׇּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ…. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל….וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר. (שמות כ"ה)

כך גם אומר דוד בן ישי לשלמה בנו בעת שהוא מבאר לו את תבנית הקמת קודש הקודשים במקדש הארצי:

ו"ּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה". [דברי הימים א כ"ח י"ח].

הכרובים במרכבה הם אלה שמשה הוראה בהר ‘כל מלאכת התבנית’ בספר שמות כ"ה והכרובים שראה יחזקאל בחזון המרכבה [פרק א ופרק י] והכרובים הניצבים בשערי גן עדן בספר בראשית והכרובים שחנוך בן ירד ראה בחזון המרכבה הראשון.3

מטטרון הנזכר בציטוט לעיל ממדרש במדבר רבה, הוא חנוך בן ירד שנלקח לשמים בספר בראשית ה כ"א–כ"ד. חנוך בן ירד הפך לגיבור המסורת הכוהנית, לראשון יודעי קרוא וכתוב מקרב בני אנוש, ידע שלמד מהמלאכים. עוד הפך לראשון רואי המרכבה ולבעל מסורת הסוד הכוהנית שזכה בחיי נצח בגן עדן, הוא הפרדס מאז תרגום השבעים לבראשית.4 חנוך הפך למטטרון בסיפור ה’ארבעה נכנסו לפרדס', בספרות ההיכלות ובמדרשי חז"ל.


12.

“ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלהים” [בראשית ה כד]

על חנוך בן ירד, האדם היחיד שנלקח לשמים בחומש, והפך בספרות הכוהנית למייסד מסורת הכהונה המיסטית, נאמר במגילות קומראן “חנוך בחרתה מבני אדם”. על חנוך, בן הדור השביעי לדורות האדם נכתבה ספרייה כוהנית ענפה שנודעת בשמות ‘ספר חנוך הראשון’, ספר חנוך השני וספר חנוך השלישי' ופרק ד בספר היובלים.


13. “אמר ר' ישמעאל אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים…”

[ספר חנוך השלישי, הוא ספר שבעה היכלות עליונים, בתוך: סינופסיס לספרות ההיכלות, מהדורת פטר שפר, מרגרטה שלוטר וג’ורג' פון מוטיוס, סעיף 1].

חנוך הפך למלאך מטטרון מלאך שר הפנים בספר חנוך השלישי. ספר חנוך השלישי שייך לספרות ההיכלות והמרכבה שהתחברה בארץ ישראל הביזנטית. ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול הוא הגיבור האנושי המיסטי של ספרות זו המספר על ירידתו במרכבה ועל עלייתו השמימה ועל מה ששמע בעולמות עליונים מפיו של חנוך מטטרון, מלאך שר הפנים', שהוא הגיבור העל זמני מעולם המלאכים המצוי בהיכלות עליונים, המלמד את ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול ומקדש השם בגזרת עשרת הרוגי מלכות, שנכנס לפני ולפנים אחרי חורבן המקדש (ברכות ז ע"א).


14. "וחיה אחת עולה למעלה מן השרפים ויורד על משכן הנער ששמו מטטרון ואומרת בקול גדול

קול דממה דקה זך כסא הכבוד. מיד שותקין המלאכים ודוממין עירין וקדישין, חושין ודחופים לנהר דינור והחיות נותנות פניהן לארץ והנער הזה ששמו מטטרון מביא אש חרישית ונותן באזני החיות כדי שלא ישמעו את קול הדובר של הקב"ה ואת שם המפורש שהנער ששמו מטטרון מזכיר באותה שעה בשבעה קולות"

[סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיף 390]

בקטע זה מספרות ההיכלות מתואר מטטרון ככוהן גדול בעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים השמימי.


למיתוס הכוהני על חציית גבולות בין קודש הקודשים לבין עולם המלאכים, או בין הר סיני למראה מרכבת הכרובים השמימית, ההופכת לתבנית כרובי המרכבה במשכן הארצי, ועל המעברים והחלפת הידע, הברית והעדות בין מלאכים לכוהנים בני שבט לוי, יש פנים רבות החל בעולם המקרא, עבור בספרייה הכוהנית במגילות קומראן שכולה ספרי קודש וכלה בספרות ההיכלות והמרכבה שהתחברה בארץ ישראל הביזנטית אחרי חורבן בית שני בחוגי בתי הכנסת שנודעו כ’מקדש מעט'…


  1. ראו: היכלות זוטרתי, מהדורת רחל אליאור, מוסף א למחקרי ירושלים במחשבת ישראל. ירושלים תשמ"ב, עמ' 24–25 שורות 96–97, עמ' 25–26 שורות 130–133.  ↩︎

  2. ראו: רחל אליאור, “חג שבועות הנעלם, מברית הקשת בענן ועד ברית סיני, מהעלייה לרגל למקדש ועד מראה המרכבה, מ’רעדודיה' ועד גילוי שכינה בתיקון ליל שבועות”, בתוך: וזאת ליהודה“, קובץ מאמרים המוקדש לחברנו, פרופ' יהודה ליבס, לרגל יום הולדתו השישים וחמישה, ירושלים תשע”ב, עמ' 70–92. המאמר זמין ברשת בפרויקט בן־יהודה.  ↩︎

  3. על מסורת המרכבה והכרובים ראו: רחל אליאור, 'מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה', ירושלים 2002.  ↩︎

  4. ראו: רחל אליאור, “חנוך בחרתה מבני אדם” – חנוך סופר הצדק והספרייה של “הכוהנים בני צדוק”; מסורת הכהונה, ספריית המגילות והמאבק על הדעת, העדות, הכתיבה והזיכרון", על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית – ספר היובל לכבוד יוסף דן (עורכים ר' אליאור ופ' שפר), טיבינגן: מור זיבק 2005: 15–64.  ↩︎

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 67235 יצירות מאת 4207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!