רקע
רחל אליאור
פרשת בשלח

עדי הזיכרון ושומריו


פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח היא פרשת השבוע הרביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק י"ג, פסוק י"ז ומסתיימת בפרק י"ז, פסוק ט"ז. זו פרשה קשה מאד מכמה וכמה היבטים אבל זו גם פרשה שמגלה לנו מה הוא סודו של מנהיג ומה כוחה של מנהיגות. הפרשה היא הרגע הסִפִּי, הלימינאלי, שבו יש בורחים ורודפים, ניצולים והרוגים, מוות וחיים, מלחמה וניצחון, מנצחים ומנוצחים, מאמינים ומפקפקים, הבטחות ונקמות, הכרוכים בסיום המעבר משעבוד לגאולה, מצד אחד, ובמאבק על צמא ורוויה, מוות וחיים, מצד שני. זו פרשה דרמטית מאד, ווקאלית מאד ומפחידה מאוד, שרבים בה המאבקים של עם העבדים בין פחד ואומץ, בין אחיזה בשגרה המוכרת לבין תעוזה לעזוב את המוכר והידוע ולצאת לנוד ולנוע.

בפרשה זאת מרובים הרגעים הדרמטיים של התגלות העוצמה האלוהית, המעוררת בעת ובעונה אחת שגב, אימה, בעתה, זוועה ויראה נאצלת, רעדודיה (מיסטריום טרמנדום) בעיני הצופים הנרעשים ובאזני השומעים את פשר המחזה ומשמעותו, ואף רבים בה רגעי המתח הדרמטיים בין אימה להצלה ובין אבדון וישועה, בין תלונה לאמונה, בין וויתור להתעקשות ובין שעבוד לגאולה. יתר על כן, פרשה זו מצטיינת בכך שבאופן מיוחד רבות בה הצעקות, התלונות, הטרוניות והזעקות, צעקות זעם וצעקות פחד וזעקות אימה וצעקות תלונה, זוועה וטרוניה, מצד אחד, ורבות בה שורות שירה חד פעמיות ביופיין, המכוננות משמעות ופשר שנקבע לדורות, שורות הנאמרות דבר יום ביומו, מאז ועד היום, מצד שני.

פרשה זו עומדת בסימן המים, הרוויה והצמא, הפריון והכיליון, מי הברכה של ארץ גושן בארץ הנילוס, הנילוס הכחול והנילוס הלבן, ומי מרה במדבר, מי הים הנבקעים והופכים לחרבה, ומי הים המטביעים במִשבריהם את צבא מצרים. המים הם אותו ממד גשמי אינסופי שאינו ניתן לשליטת האדם ודי לנו במילים כמו נחשול, נד מים, מִשברים וגלים, סערת ברקים, גשמי זעף, מפל מים, נהר העולה על גדותיו, הצפה או צונאמי, כדי להזכיר לנו את האפסות האנושית ואת אין האונים האנושי השברירי, מול העוצמה הבלתי נשלטת של כוחות הטבע או פלאי הבריאה.

המים, כזכור בחלק זה של העולם, שחלקו נמצא בספר המדבר, ורובו מדבר צחיח שגשמים אינם יורדים בו – רוב מצרים ומדבר סיני כמו מדבר יהודה ורמת הנגב – הם נושא מכריע הכרוך בחיים ובמוות. לא לחינם הביטוי מים חיים, שהם מים מתוקים טובים לשתייה, כנגד מי מרה המאררים ומים אדירים מטביעים, מי ים מלוחים, שמן הנמנע לשתות אותם, קשורים בזעקות הפחד והאימה של כל המשתתפים בפרשה זו.

שאלת ההצלה והישועה של עם אחד נגאל, הזוכה לעבור בשלום בין משברי הים המלוחים ונחשולי גליו האדירים, ולשתות מים חיים, במחיר הטבעתו של עם אחר במים אדירים ומאררים, הפיכת מימיו לדם והריגת בניו הבכורים במכה אלוהית, מעוררת קושיות מוסריות לא מבוטלות באשר לחטאו של היחיד ולעונש הרבים, ושאלות דוחקות בדבר זכויות האדם באשר הוא אדם, כל אדם הנברא בצלם אלוהים, ובדבר היחס לאויבים הרודפים והמשעבדים, ההופכים לנענשים, לטבועים ואבודים.

אולם ראוי לזכור שאף אדם לא נולד אויב ושונא, לכל אויב יש גם אב ואם, אישה וילד, אח ואחות שלא חטאו, שגורלם המר להם עד מאוד באובדנו, למרות שהם עצמם לא חטאו כלל וכלל. אולי הדרך היחידה לענות על שאלות מורכבות אלה באשר למשמעות האנושיות, מחויבותה וגבולותיה, ערכיה המוסריים ותפישת הצדק והחוק שלה, היא להבין את הסיפור הגדול בשבעה עשר הפרקים הראשונים של ספר שמות, כמאבק דרמטי בין עולם השעבוד לעולם הגאולה, או בין ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’ לעולם חדש נקים, יזרח בו המחר, כמאמר שיר ההתקוממות הנודע, האינטרנאציונל שהתחבר ב־1871:


עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה

לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,

מָחָר – הַכֹּל.


כמו בכל מרחב טוטליטרי שבו הרעיון הגדול או האידיאולוגיה התובעת נאמנות מוחלטת, נוטלים את הבכורה ופועלים ללא כל עכבות מוסריות, בין אם זה הרעיון הקומוניסטי או האידיאולוגיה של מרחב מחיה לגזע נבחר הרשאי לשעבד עמים וגזעים אחרים, והאדם הפרטי מגויס אליו בעל כורחו או נדרס תחתיו נגד רצונו, גדול האסון ורב מנשוא. “הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות מוביל תמיד לגיהנום”, כדבריו הנכוחים של הוגה הדעות האוסטרי־בריטי־יהודי הדגול, קרל פופר Karl Popper (1902–1994), שדבריו נכתבו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. פרופ' פופר, שחקר את שורשי המחשבה הטוטליטרית במשנתם של אפלטון והגל, נאבק כנגד האידאולוגיות הנאציות, הקומוניסטיות והפשיסטיות, אשר ביקשו ליצור גן עדן בזמנן ובמקומן, באמצעות כינון סדרים חדשים אוטופיים שבהם היחיד מוקרב למען חזון הקהילה, סדרים שהושלטו באמצעות טרור.

אלא שבפרשת בשלח המאבק איננו מאבק פוליטי שיזמו הפועלים המשועבדים הנדכאים עד עפר באדונים המשעבדים והמנצלים, שלא היה גבול לעריצותם ולחמדנותם, אלא זה הוא המאבק התיאופוליטי הגדול והנורא, המאבק המוסרי ההיסטורי חסר התקדים בתעוזתו וברוחק ראותו, שיזם אלוהי הייחוד, אלוהי הבריאה ואלוהי ההיסטוריה, אלוהי המשפט והחוק, אלוהי הצדק החסד והרחמים, אלוהי הספר, הכתב והמכתב, בעולם האלילי שגילם את היפוכם של ערכים אלה, לדעת מחברי החומש.


המאבק המכריע הנמשך לאורך כל החומש הוא בין האלילות הנראית והמשעבדת הנשגבה במוחשיותה רבת הפאר, למונותאיזם המופשט, הנשמע והבלתי נראה, המיוסד על חירות ועל ברית, על עדות וזיכרון, על ספר מספר וסיפור. המאבק נערך בין השחץ העריץ והמשעבד לבין רעיון החירות והשביתה, או בין הכוח והרהב האנושי הקשור בהירארכיה, דיכוי, כוחנות אנושית, השתלטות אלימה, עריצות ושעבוד, לבין כוח אלוהי נשגב, נעלם מעין רואים, של דת הייחוד, המיוסדת על אינסופיות נצחית אלוהית, על מחזוריות נצחית משביתה מכוננת חירות ושוויון, על צדק ומוסר, ברית ועדות, התגלות וזיכרון כתוב, על נבואות, חלומות, שירה והבטחה, חוק ומצווה, המבחינים הבחן היטב בין טוב ורע, בין שקר ואמת, בין צדק לעוול, בדת המיוסדת כולה על ספר מספר וסיפור בהם שותפים האל והאדם.

יאמר לזכותם של מחברי החומש שהם מודים בפה מלא בכישלון האלוהי המוחלט ובכישלון האנושי המוחלט במימוש החזון הנפלא שעמד ביסוד לקחי השעבוד ונס החירות. אולם גם בכישלון ההיסטורי נטמנו זרעי החירות, המוסר והצדק שהאירו את דרכם של המשועבדים לאורך כל הדורות.

בסופה של פרשה זו מונחת התשתית הדרמטית לכל הרעיון המשיחי הקשור בגאולה נוקמת ובחשבון צדק אלוהי על־היסטורי המושתת על זיכרון כתוב בספר, ובה משה העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, מתגלה כמנהיג רב השראה, היוצר בשירתו מציאות חדשה באשר ליחסי האל ועמו, וכמשורר שנחה עליו רוח השירה, המחולל רגע בלתי נשכח, המעניק פשר ומשמעות אנושיים לשגב האלוהי הלא נודע. גם אחותו הבכורה, מרים הנביאה, עונה כנגדו בדבר שיר, אלא שיש ביניהם הבדל מפעים שיתבאר להלן.


אביא את כל הפרשה בנוסח מנוקד ברצף ואעיר את הערותיי בכתב רגיל

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.


אלוהים לא האמין ביכולתו של עם העבדים שגאל זה עתה מכבלי השעבוד, לעבור שינוי מוחלט ממצב של עבדות בארץ מפוארת ועשירה, למצב של חירות בארץ לא נודעת, ולא בטח כלל וכלל ביכולתם לעקור את עצמם מחיים מוכרים, גם אם קשים ומיוסרים, בארץ ידועה ששפתה מוכרת, לחיים בארץ חדשה, זרה ששפתה לא ידועה, אקלימה לא מוכר ותרבותה לא נודעת.

אם יש לכם ספק בצדקת החשש של האל בדבר הנטייה לחזור לבית עבדים המוכר או בצדקת שיקול הדעת האלוהי, רק חשבו לרגע על כל ששת המיליונים שהעדיפו להישאר בגלות הקשה והמרה בשלהי המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים [למרות כל גילויי האנטישמיות, החל ב’סופות בנגב' ברוסיה בעקבות רצח הצאר ב־1882, ובמשפט דרייפוס 1894–1906, ועבור בעלילת טיסַאֶסלאר 1882 בהונגריה, ובעלילת דמשק 1840, ובפוגרום קישינייב 1903–1905, בעלילת בייליס 1913, ושאר הפוגרומים באוקראינה, ולמרות פרעות פטליורה – 1917–1920, וכלה באבדן הגדול במלחמת העולם הראשונה 1914–1918, בגזירות האנטישמיות בשנות השלושים בגרמניה ובפולין, בפרהוד בעיראק ב־1942, ובפרעות ביהודי צפון אפריקה] ולא לעקור ממשפחתם וממולדתם, הגדושה בקסנופוביה, בעלילות דם ובהאשמות שווא ובכל סכנות האנטישמיות, במחשבה, בדיבור ובמעשה, ולעלות לארץ המובטחת. הם בחרו להמשיך להתגורר באירופה, רוסיה, אוקראינה, פולין מולדובה, הונגריה ורומניה, גרמניה, בלגיה וצרפת, תורכיה, ארצות הבלקן, לוב, טוניס, איטליה או מרוקו או אלג’יר, משום שאלה היו ארצות מולדתם המוכרות, קשות ככל שהיו, ואילו ארץ לא מוכרת בקצה העולם, ששמה ארץ ישראל, המוכרת רק מהתפילות, לא עלתה על דעתם כלל כמקום הגירה ומגורים.

הפחד העמוק שבני ישראל ירצו לשוב למצרים, אל השומים והבצלים, נזכר מספר שמות ועד ספר דברים. משה חוזר ומבאר את הסכנה הזאת ומשביע את העם שלעולם לא ישוב למצרים בית עבדים, מחוז האלילות המטילה אימה המעניקה תוקף לעריצות האנושית המשעבדת. כשחושבים על מספר היורדים הגדול שבחרו בחזרה למולדתם מקרב העולים שעלו לארץ ישראל ולמדינת ישראל, מאז העליות הראשונות ועד היום, או על ילדיהם החוזרים למולדת הוריהם, מבינים היטב את האיום העומד לפתחה של כל עלייה והגירה, הפניית העורף והחזרה: המוכר הקשה, המסוכן והגרוע, הידוע והשגור, גם אם רע, מפתה ומושך בכבלי הגעגוע, הרבה יותר מהמפחיד הלא מוכר, הזר והלא ידוע..

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.


אלוהים בחר בדרך חתחתים ארוכה להוליך בה את העם, כדי להעמידו במבחן המטמורפוזה, האם אמנם יצליחו העבדים להפסיק מלהתגעגע לבית עבדים? האם יפנימו ויאמצו את מחיר האחריות והריבונות הכרוך בחיי חירות, האם יצליחו להתגבר על הפחד מהחדש, הזר והלא מוכר, העומד לפתחם של כל המהגרים והנודדים? האם יצליחו להתמודד עם הקושי של בני חורין המאמינים ברעיון מופשט, בשעה שהם הופכים לעקורים חסרי בית וחסרי שפה, חסרי מעמד וחסרי פרנסה, נטולי אוריינטציה וחסרי כל מושג על העתיד המצפה להם, כשהם יוצאים למסע הגדול לארץ חדשה, לא נודעת?

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.


יוסף ביחס למשה הוא מדור אב סבו, יוסף הוא אחיו של לוי, שניהם בני יעקב, ומשה הוא נכדו של לוי מצד אמו יוכבד, ונינו של לוי מצד אביו עמרם בן קהת בן לוי. משה ממלא את ההבטחה שהבטיחו אחי יוסף המושבעים בידי יוסף אחיהם על ערש מותו.

וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר.


המושגים מסע וחנייה כשני ניגודים ראשיתן כאן.

וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ

וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.


זו דוגמה יפה לפואטיקה המקראית התמציתית. במקום לענות על שלל שאלות מעשיות, מי הוליך את המסע הגדול של אלפי אנשים, כיצד ידעו לאן ללכת ומתי, לאיזה כיוון ובאיזה קצב? היכן לאכול ומתי לחנות? אומר לנו המספר המקראי שכל האחריות על המעבר הדרמטי מעבדות לחירות מוטלת בשלב זה רק על אלוהים. אלוהים התלבש בעמוד ענן ביום ובעמוד אש בלילה והוא זה המנחה את המסע ומאיר את דרכם של הנוסעים ברגליהם. זו מציאות שבה כל המסע מתנהל בידי אלוהים, ברצונו, בהשראתו, בפקודתו ובכוחו, בחוקיו ובמשפטיו ובהכרעותיו המוסריות ובתוצאותיהן. האדם כאן הוא רק נפעל, לא פועל. האחריות אינה מוטלת עליו לתוצאות ההכרעה האלוהית לגאול את העם משעבוד לחירות.

לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.


וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם

לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם.


אלוהים מציין היכן החנייה הראשונה, קרוב לים, ים סוף.

וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.

הכוונה האלוהית היא שפרעה ישמע על מקום חנייתם וכיוון הליכתם ויחשוב שתעו במדבר, עובדה המזמנת לו אפשרות לרדוף אחריהם ולקחתם בשבי.

וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם

וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ

וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן.


אלוהים מתכנן נקמה דרמטית במלך מצרים, בצבא מצרים ובאלוהי מצרים.

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם

וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם

וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.

וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ.

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ.


חיל מרדף גדול, מרכבות קרב, פרשים ורוכבים, יצא בפקודת פרעה מבירת הממלכה אל עבר המדבר כדי לצוד את הבורחים והנמלטים. מספר בני ישראל הוא כ־600 אלף ומספר כלי הרכב המצריים הוא 600 רכב בחור, מלבד כל רכב מצרים. הרכב הוא מרכבת המלחמה המתחלקת לסוגים לפי מספר החיילים הרוכבים עליה, יחידים, זוגות או שלשות.


מכאן עובר המספר לתיאור המרדף

וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם

וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם

כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.


כל צבא מצרים רדף אחרי העבדים הבורחים

וּפַרְעֹה הִקְרִיב

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם

וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם

וַיִּירְאוּ מְאֹד

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה.


כאן נזכרות צעקות היראה והפחד הראשונות


בני ישראל המבועתים למראה הצבא המצרי הגדול המתקרב אליהם, זועקים אחוזי פלצות, לה' ומתלוננים בפחדם ובייאושם באזני משה. הם חרדים שיהרגו במדבר ויקברו בחולות.

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר

מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.

הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר

חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם

כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.


בני ישראל מדגימים היטב את מה שאלוהים חשש ממנו, הם מעדיפים לשוב למצרים המוכרת, הידועה להם היטב כבית עבדים, ולא למות כנודדים בורחים בני חורין במדבר. אצל כל נודד ומהגר, עוזב, נוטש, נמלט ובורח, המשיכה לידוע ולמוכר, גם אם מרחב זה כרוך בכאב ובמצוקה, חזקה מאוד, בוודאי כאשר שתי האפשרויות המנוגדות הן מצרים, ערש התרבות, עריה המפוארות וגניה רוויי המים, בארץ היאור הפורחת, השופעת מים, מכאן, או המדבר החרב, הצחיח, הלא נודע, שיש בו רק חול וחול, ישימון וצייה, שממה ומעזבה, ללא צל או באר, מכאן.

רוב בני האדם מעדיפים להסכין עם דלות, מצוקה ושעבוד במרחב המוכר, רע ככל שיהיה, מאשר לקום וללכת, או להעז לקום ולשנות את פני המציאות, העזה שסכנה כרוכה בה, לצד אבדן כל לשון, מעמד וערך שנהנו ממנו בארץ מולדתם, והלא נודע מאיים בה. אשוב ואציין, בעולם המקראי אלוהים ורק אלוהים הוא זה המחולל את השינוי, לא האדם: ‘אני הוא ה’ אלוהיכם אשר הוצאתיכם מארץ מצרים מבית עבדים'! חוזר אלוהים ומזכיר לשומעיו, לא אתם לבדכם יצאתם בעוז רוחכם…אתם, כידוע, התכוונתם באיוולתכם ובעקשנותכם ובסמיות עיניכם, להישאר עבדים.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ

הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם

כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם

לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.


משה פונה לעם ומפציר בו להפסיק לפחד, לצעוק ולזעוק ולהאמין באל המושיע אשר ילחם להם מן השמים

יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.


וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.


כאן נזכרת הצעקה בפעם השלישית

פרק זה כאמור בדברי המבוא לעיל, הוא פרק כאוטי, קקופוני, רב־קולי או רב־צעקתי, קולות ייאוש של עבדים בורחים ונמלטים, מצד אחד, וקולות זעם ועברה של פרשי צבא מצרים הרודפים, לוחמים, צועקים ומאיימים, מצד שני, צעקות וזעקות, קולות אימה ופחד, תרעומת ואי אמון, חרדות, התרעות, צפירות ואזעקות.


העם צועק למשה, משה צועק לאלוהים


אלוהים מתחיל בכך שהוא אומר למשה: אל תצעק, תדבר.

דבר אל בני ישראל ויסעו. לאן יסעו? למעמקי הים?

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ

וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.


האל מנחה את משה להרים את מטהו, אותו מטה שבו אלוהים, במפגש ההתגלות הראשון עם משה שליחו, במדבר, בסנה, הפך לנחש, אותו מטה נוטה שהוא מעין משדר או חפץ המעביר את הכוח האלוהי העל טבעי כשמטים אותו, המחולל תמורות במציאות הנגלית, שבכוחו הוכו המצרים בכל מכות מצרים, בידי משה. מטה הפלאים, המשמש מאז ומקדם כסמל המלכות או כשרביט המגלם את הכוח המלכותי המקודש, אותו נוטה משה בפקודת האל, אמור לבקוע את הים ולהפוך חלק ממנו ליבשה. כאן מודגמת פריצת הגבולות האלוהית שאין נשגב ממנה, במיטבה. הרעיון שאפשר לומר לשש מאות אלף איש וכל בני ביתם להיכנס לים שיהפוך ליבשה עבורם, מופלא ומופרך ובלתי נשכח באותה מידה בחד פעמיותו. מבחן אמונה או מבחן אימה?

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם

וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.


אלוהים מביים כאן מחזה בלתי נשכח – הוא מצווה על משה להטות את מטהו ולבקוע את הים, מצווה עליו לקרוא לבני ישראל המפוחדים ואחוזי האימה, שנסו זה עתה ברגליהם מבית עבדים, ורואים את צבא האדונים, כל צבא מצרים, רודף אחריהם ברכב ברזל, לרדת מהחוף היבש, הקבוע והיציב, ללב הים הפעור, הנע והזע, הרוחש והמאיים, המתנדנד בנד מים ומתנחשל בנחשולים, ההופך לרגע בדרך נס לחרבה או ליבשה (חורב ויובש כמו מדבר, שממה, ישימון וצייה, מחוז הכיליון, הן מילים נרדפות שמשמען ההפך מרטוב, רווי מים, מושקה, גשום וטלול, מחוז הפריון) ולתת אמון בכך שיכנסו לים ולא יטבעו.

עוד מבטיח אלוהים, כדי להוסיף חרדה, בעתה ובהלה על הזוועה, שהמצרים אדוני העבדים הנמלטים, ירדפו את הבורחים ויבואו בעקבותיהם, אלא שגורל הקבוצה הנרדפת יהיה שונה בעליל מגורלה של הקבוצה הרודפת, אלה, הראשונים, יעברו בחרבה כשהים יפתח להם כנתיב הצלה יבשתי יבש, שהמים יעמדו בו כחומה בצורה משני צדדיו, ואלה, השניים, יטבעו בים הגועש, המציף, המתנחשל וגובהה, הים הרטוב המאיים והמטביע במשבריו וגליו, שיכסה עליהם במצולותיו.

וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.


אלוהים רוצה שאלוהי מצרים ומאמיניו ידעו אל נכון, במחזה בלתי נשכח, ידו של מי על העליונה. מצד אחד נזכרים כל סמלי הכוח של העולם האלילי – פרעה, כל צבאו, רכבו ופרשיו – ומצד שני כוחו הלא נודע ובלתי נראה, לפי שעה, של אלוהים שיכריע את הכף.

דיאלוג האיום, האימה הפחד, העוצמה והכוח המצטלצל בפסוקים אלה, בלשון עולם המושגים הגברי ההירארכי, שבו יש ערך רק למה שקשור בגבורה, בשליטה, בעוצמה [כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. [דברים ח, יז] בכובד ובכבוד [בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה..], בהשתקה ובאלימות, בכוח ובניצחון, בכיבוש ודיכוי, בשעבוד, באדנות, בשלטון ומשילות, בעריצות, השפלה ושררה. אלא שהלקח המוסרי הגלום בסיפור הוא שכל עוצמה אנושית, מכל סוג המושתתת על כוח ורהב, שליטה ועריצות, גאווה וביטחון עצמי, איום, הטלת אימה, כיבוש ודיכוי, אינה אלא אפס ואין מול הכוח האלוהי האינסופי והנעלם, כוח הנראה לעין לעתים נדירות בטבע המתפרץ בעוצמה, שאין נשגב מיכולתו, שסיפור תהילתו מסופר תדיר בספר, מספר וסיפור, בשירה ותפילה.

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם

וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם.


מלאך האלוהים הזה, החורג מכל גבולות הזמן והמקום, ישוב ויוַדע במסורת המיסטית המאוחרת כמלאך מיכאל שרם־של־ישראל או כמלאך מיכאל הכהן הגדול המקריב את נשמות הצדיקים על המזבח בהיכלות עליונים, או כחנוך־מטטרון שרא רבא דאסהדותא=המלאך הגדול של העדות והזיכרון, היושב בפרדס קושטא או בגן עדן, הנודע גם כסופר צדק על־זמני או כחנוך־מטטרון שר ההיסטוריה ותמורות הזמנים וחילופי העתים, מביא לוח השביעיות, השבתות, השמיטות והיובלים משמים. (בראשית ה, כא–כד). [המבקשים לדעת עליו יותר יכולים לקרוא במאמרי “חנוך בחרתה מבני האדם”, ברשת]

וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל

וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה

וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה.


וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה

וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.


שלושה פסוקים אלה, שמות יד י"ט–כ"א, המובאים כאן למטה שוב ברצף, הם פסוקים בעלי חשיבות רבה במסורת הסוד של שמות הקודש. כל אחד מהם מונה ע"ב אותיות או 72 אותיות ומהן גוזרים את שם הקודש של האל הנקרא שם בן ע"ב אותיות בקריאה של הלוך וחזור מלמעלה למטה של הפסוקים נקראים בקיצור ויסע ויבא ויט.

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם.

וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.

[על דרך קריאת פסוקים אלה הלוך וחזור במסורת הסוד, ראו “שם של ע”ב" בויקיפדיה]


המאבק בחיל פרעה מופקד בידי כוח שמימי, המתגלה כענן חשוך לצד המצרי, וכענן מאיר לצדם של בני ישראל. מאבק בין שר של חושך לשר של אור, או בין שר המשטמה, שרם של בני חושך, בעולם הדממה והשעבוד, לשר הפנים או מלאך הפנים, שרם של בני אור, בעולם הספר והדיבור, ישוב ויתגלגל בתולדותינו ממגילות קומראן, שאחת מהן ידועה בכותרת “מלחמת בני אור בבני חושך” ועד לספרות הקבלית או השבתאית, שם נאבקים ביניהם כוח שאין בו מחשבה לכוח שיש בו מחשבה, או סמאל בגבריאל.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה

וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.


וַיֵּט מלשון מטה הנוטה להשתנות ולחולל תמורות החורגות מגדר הטבע.

זכרו: ויסע ויבוא ויט הם פסוקים המהדהדים בפרשה זו לכל אורכה


רוח הקדים נזכרה בפרשה הקודמת בקשר לבואו של הארבה מהמדבר, וביארתי שם שקדם הוא מזרח ורוח קדים היא רוח מזרחית. רוח מזרחית עזה הזיזה את מי הים לצדדים ואלה נבקעו, נקרעו, בותקו, הוסטו, או הוזזו, והחול ביניהם של קרקעית הים, יבש ברוח הקדים, בין מי הים שעמדו כשתי חומות בצורות וניצבות, שהמרחב החולי ביניהן הפך לחרבה.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.


תמונה זו החורגת מגדרי הטבע, הפכה לתמונת הישועה האלוהית האולטימטיבית. אין דבר נבצר מכוחו של האל הכול־יכול, היכול להפוך ים ליבשה ולהפוך עבדים בורחים מפוחדים ומאוימים, לגיבורי פלא החוצים אשדות מים בתהומות הים ולהולכי מצולות. אולם לא די היה למספר המקראי בחסד הישועה על הים ובגאולה של מחנה ישראל דרך נס מכל צבא מצרים ופרשיו, שמחתו לא הייתה שלמה ללא הנקמה הזועמת והשמחה לאיד: הוא רצה גם לראות במפלה, בחורבן ובאבדון של מצרים וכל חילה, ושל העולם האלילי וכל מרכבותיו. כלומר הוא רצה להמחיש בעליל את עדיפות כוחו האינסופי של האל הנשמע והבלתי נראה, על פני האלילים המרהיבים ביופיים ובפארם הנחזה, אלוהי מצרים הנראים והדוממים, אלוהי עץ ואבן וזהב חסרי הישע.

הכוח המופשט, הנעלם, הבלתי נראה, הנשמע והמדבר, כרוח אלוהים, מכריע בכוחו האין סופי את הנראה הגשמי, המפואר, החזותי רב הכוח והעוצמה, והמתואר למראה עין, המתיימר לייצג כוח אלוהי נראה שאיננו נשמע ואיננו מדבר, התומך בעוצמתו במלכות האדם המשעבד, המדכא, המתאכזר והמנצל.

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו תּוֹךְ הַיָּם.


אלוהים מטיל מהומה במחנה מצרים.

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן

וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם.


“בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר”


אַשְׁמֹֽרֶת היא חֵלֶק מִן הַלַּיְלָה המחולק לשלושה שְׁלִישׁים בין שקיעה לזריחה. מקור הביטוי הוא שִׁעוּר זְמַן עֲמִידָתָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר עַד בּוֹא הַמִּשְׁמָר הַבָּא לְהַחֲלִיפָם. אשמורת הבוקר היא האשמורת האחרונה זו שהשחר מבקיע בה.


וַיָּהָם מלשון מהומה כלומר המם אותם והטיל בהם מהומה, או החריב את כל הסדר הצבאי המפואר ורב הכוח.

וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל

כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם


אלוהים מחבל ברכב צבא מצרים, או באופני מרכבותיו, אחרי שצבא מצרים הרודף נכנס לנתיב היבשה בים אחרי בני ישראל, ומונע מהם לנוס לאחור ולהימלט

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם

וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו.


אלוהים מצווה על משה לסגור את הנתיב היבש שבני ישראל פסעו בו בחרבה, בין שתי חומות המים, ולהשיב את המים לסדרם הרגיל, הגלי, המִשברי, המִתנחשל, הגועש, הזורם והאינסופי, ולהטביע את כל צבא מצרים, רכבו ופרשיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ

וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ

וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים

לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם

לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם

וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם

וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.


מספר המשפטים המתחילים באות וו וַ, בפרק זה הוא יוצא דופן וההטעמה החוזרת ונשנית על מבנה לשוני זה, מלמדת שהייתה בו כוונה מנמוטכנית. הוא נועד להיות מסופר בקול רם לדורות.


מטרת המחזה הדרמטי של הטבעת צבא מצרים בים, או של הפגנת העוצמה האלוהית הנשמעת, מול רהב הכוח האנושי הנראה, הנגלה כחסר אונים, כפרק הסיום של נס הגאולה במעבר בים בחרבה, הייתה להראות לבני ישראל המהססים והמפקפקים, את עוצמתה האדירה של היד האלוהית הנעלמת, המופשטת, הכול־יודעת, וכל־יכולה, שאין נבצר ממנה מאומה.

המאבק התחולל בין תרבות עתיקה ומפוארת, נודעת ונכבדה בכל רחבי העולם העתיק, הנשענת על כוח אלילי חזותי מרהיב ביופיו, ועל עוצמה אנושית משעבדת חסרת גבולות, הנגלית במקדשי האלילים ובערי המסכנות (וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס", (שמות יא), מסכנות מלשון סוכן משביר בר, כלומר, ערי אוצרות שבהם סוכני המלך אצרו והפקידו תבואה ויין ודגן שאספו בגביית מסים מהצמיתים ומהמשועבדים, בהשראת יוסף), בארמונות ובפירמידות, לבין תרבות חדשה לגמרי, ממקור לא ידוע, חסרת כל ביטוי חזותי, נטולת כל מרחב מיושב לפי שעה, חסרת כל אוצרות גשמיים ממלכתיים מכל סוג, נטולת מאגרים, הפקדות ומחסנים, ונטולת מרחבי שליטה, דיכוי ושעבוד, הרוצה בגאולת העבדים המשועבדים לעריצות המלך, בחזונו של אל נראה ובלתי נשמע, חסר אוצרות גשמיים, אבל בעל עוצמות נשגבות הקשורות בדיבור, בקריאה וכתיבה, בספר, מספר וסיפור, בעבר ובעברים, בחוק ומשפט, בדעת אמת וצדק, שלא היה דומה לו בעולם העתיק.

האימה והפחד שהטיל האל הנשגב, אלוהי העברים – שבאו רק לפני שבעה דורות מעבר הנהר, מארם נהריים, למדבר יהודה, וירדו למצרים כשבעים בני משפחה חופשיים, רעבים ללחם, והפכו כשקם מלך חדש למאות אלפי משועבדים – אל ההופך ים ליבשה ומטביע את כל צבא מצרים, סמל הרהב האנושי וביטוי של הכוח העריץ, הגאה והמשעבד, על הצופים במחזה, עוררו או היו אמורים לעורר את האמונה באלוהים, אצל אלה שקודם לכן פקפקו והטילו ספק.

במאבק בין האמונה בכוח אלוהי מופשט ובלתי נראה, מדבר ושומע, נורא ורב שגב, שכולו מבוסס על ספר וסיפור, על בריתות שבועות, והבטחות, חלומות ומעשי נסים, הקשורים כולם בעולם הדיבור, לבין היראה מפני כוח אנושי רב־עוצמה מרהיב ומאיים, הנלחם בכוח אלילים דוממים, ובכוח הזרוע ובתוקף הביטחון האנושי המופרך ב’וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.' (דברים ח), ניצח בסיבוב הראשון האל הדובר, הנשמע והבלתי נראה, רב העלילה, מחולל הנסים המרחיק ראות, התובע אמונה בהבטחותיו ובשבועותיו, וממחיש את עוצמתו בנסיו הבלתי צפויים, ניצחון מכריע את האלילים המפוארים הדוממים, אלוהי ההירארכיה המקודשת של ההשתלטות, הכיבוש, השעבוד והעריצות, התובעים כבוד, כוח, וכסף, שררה, שליטה, הירארכיה, בגדי שרד ומלבושי זהב, מנחות ותשלומי מסים, מקדשים ועבדים.


משה, איש אלוהים, הרועה העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, ער לגודל הניצחון במאבק בין העולם הישן הנראה, לעולם החדש הנשמע, מתמלא השראה מעצמו ולא בהוראת האל, ומשורר ביוזמתו, בפעם הראשונה, שירת הודיה של הניצולים אסירי התודה לגואלם המשחרר מבית עבדים.

המשורר בן השמונים, הנפעם מהמחזה העל־זמני שהיה עד לו ומבין את משמעותו, אולי רק הוא לבדו, מתמלא עזוז והתפעמות ומבקש להנציח בשיר מפעים את גדולת הרגע, לבאר את פשרו המרטיט ולהנציח את משמעותו לדורות.

משה, כבד הלשון, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, המשולל כל כוח פיזי כאדם בן שמונים, מיטיב לדעת שמשמעות יש רק לרוח ולא לחומר, רק לנצחי ולא לחולף, רק לכתוב ולזכור ולא לנשלט ולכובש שמעשיו נמחקים ונשכחים, ומפליא להבין שכוח אין סופי יש רק לאלוהי ולא לאנושי, ושבני אנוש משוללי הנצחיות, מעצם היותם בני מוות, זוכרים רק את מה שדור לדור יביע אומר, או רק את מה שנותר בספר, מספר וסיפור, בכתיבה וקריאה, בשירה ומנגינה, המצרפות את רוח אלוהים לרוח האדם, כי העולם הזכור בתודעה האנושית נברא רק בכוחם של ל"ב נתיבות חכמה, בכ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, בספר מספר וסיפור, כדברי “ספר יצירה”.

משה בחכמתו, חתם את עידן השעבוד המייסר והסבל הרב שהיה כרוך בו, בתמונה דרמטית של ענישת הרודפים, המחפה על הפחד, האימה והסבל של הנרדפים. אולם המנהיג המשורר רב ההשראה, לא עצר בעונש האלוהי על הסבל האנושי המחריד שנמשך שנים רבות, אלא שורר שירה שכרכה בין העבר הטראומטי ועונשם הבלתי נשכח של המשעבדים – שניתך בידי שמים, על כל אלה שצללו וטבעו במים – לעתיד שיש בו כיוון חדש ומטרה חדשה למשועבדים שנרצעו תחת עריצותו של מלך בשר ודם, עתיד שיש בו השראה, תקווה ומשמעות המובטחים ל"עַמְּךָ יְהוָה…עַם זוּ קָנִיתָ".

העם העלוב, הנרדף והסובל סבל נורא – שאלוהים בחר בו להתנסות בשעבוד כדי ללמוד לקח מוסרי שאין שני לו – את השנוא עליך על תעשה לחברך, ואת הסבל שסבלת אתה, לעולם אל תמיט על זולתך, וגאל אותו מבית עבדים, והעניש את משעבדיו בעונש בלתי נשכח – זוכה בשירה זו בהבטחה נצחית בדבר חסד אלוהי, צדק אלוהי וגאולה אלוהית, הקשורים בחזרת העם לנְוֵה קָדְשֶׁךָ, ובנטיעתו בְּהַר נַחֲלָתְךָ של מלך מלכי המלכים האלוהי:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.


יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ.

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם

וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף.

תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ

יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן.


יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ

יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב.

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ

תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.


וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם

נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים

קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם.


אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל

תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם

צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.


מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה

מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ

נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.


נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ

נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.


שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן

חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם

אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד

נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.


תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד

בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן

עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה

עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.


תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה

מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.


כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם

וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.


משה מזכיר את העצמה האלוהית, את הטבעת צבא מצרים, את העובדה שהמאבק הסתיים בישועה והנושעים חייבים לרומם את מושיעם ולספר לעד את תהילת מעשיו. הוא מזכיר שאחד מממדיו של האל הבלתי נראה הוא עובדת היותו איש מלחמה שניצח את הצבא הגדול בעולם בכוחם של משברי הים וכוחות הטבע שלאדם אין כל שליטה בהם. יד אלוהים יכולה להתגבר על כל צר ואויב, אין שום טעם בכוח אנושי, גדול ככל שיהיה, לעומת כוחו של האל הכול־יכול הצופה מראשית אחרית ומנהיג את ההיסטוריה מתוך כוונת מכוון.

משה, המשורר בן שבט לוי, שבט משוררי המקדש ועובדי עבודת הקודש, מתאר את כוונת האויב במשפט רב פעלים שכל מילותיו מתחילות באות א: ‘אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל’, אבל לעומת התכניות האנושיות של הרודפים, האל נשף ברוחו והים כיסה את כל מתכנני תכניות הזדון והרהב שבטחו בכוחם ועוצם ידם. משה שב ומטעים שאין שום תקווה לכוח אנושי משום סוג, אל מול כוחות הבריאה הנצחיים של הבורא הנשגב או אל מול כוונותיו ההיסטוריות והעל־היסטוריות. המשורר הלוי מתאר את הייחוד האלוהי – מי כמוך באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא – אין שום דבר שאדם יכול לעשות בכוח אנושי לעומת האל הנשגב והאין סופי הנאדר בקודש, עושה הפלא.

מטרת המאבק הייתה – נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ – ראשית חסד הגאולה האלוהי שהמשכו הוא נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. המעבר הדרמטי שהתרחש זה עתה לנגד העם המשתאה, תכליתו לנהל את העם ולהנחותו להגיע לנוה הקודש האלוהי. הוא מזכיר את הרושם האדיר שהטבעת צבא מצרים עשתה על כל עמי האזור – חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען – דהיינו כל האלים המקומיים של כל העמים המקומיים אחוזי חרדה אל מול האל הבורא ההופך לבדו ים ליבשה, מעביר עם אחד בחרבה ומטביע עם אחר במים אדירים.

משה שב ומכונן את הברית עם כל העם הנגאל מעבדות לחירות, כשהוא מתווה את הקשר בין ההווה של חציית ים סוף לבין המשך ההיסטוריה בלשון הקשורה להר ה' ולמקדש, לנחלת האל ולמכון שבתו – הוא מבטיח ש

'עם זו קנית –

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה

מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.


נצחיות האל, עוצמתו הנשגבה, בחירתו בעמו אותו קנה בברית עם אבות אבותיו, והבטחתו לנהלו אל ארץ הבחירה של האל, אל הר נחלתו מכון לשבתו ומקדשו, בארץ כנען שהובטחה לאבותיו, מובטחת לעד. האל הוא גיבור העלילה, הפועל, הבוחר, המדבר והזוכר. העם הוא רק נפעל, זוכר ומעיד. האחריות הבלעדית לכל מהלך השחרור והגאולה וכל הכרוך בהם היא של האל בלבד, ליוזמה אנושית אין בה חלק ואין לה אחריות.

משה מותח גשר בין רגע הגאולה בים סוף, כשכל צבא מצרים טבע במים אדירים, לבין העתיד המובטח בברית הנצחית שבין האל לעמו, העם שקנה לו אלוהים המבטיח להביאו לארצו ומכון שבתו, להר נחלתו ולמקדשו.

משה לא רק חוזר בלשון שיר על מה שסופר קודם לכן, אלא הוא מגלה את גדולתו האמתית של מנהיג – הוא מרחיק ראות, הוא מעניק פשר ומשמעות לרגע מכריע בתולדות האדם בשורות שיר בלתי נשכחות. הוא ידע איך להפוך את הנראה לנשמע, את הנחווה בגוף לכתוב בספר, הוא ידע לשורר שיר רב השראה ולספר סיפור שיפרש לשומעיו מה פשר הניסיון הנשגב ומטיל האימה שהיו עדים לו או לקחו בו חלק. הוא ידע איך לעצב את הפחד והחרדה של ההווה, בים שבו טבע כל צבא מצרים במים אדירים ועבר כל עם ישראל בחרבה, לעלילה שירית סוחפת החורגת מההווה אל העתיד ומעוגנת בהר הקודש, במכון שבתו של האל הגואל ומקדשו של האל, הטמונים בעתיד הרחוק, בהר הקודש, בעיר הקודש, בלשון הקודש ובארץ הקודש. כלומר, הוא חיבר עלילה שחילצה את ההווה הנשגב מגבולות הרגע הדרמטי, מרשים ככל שיהיה, ושורר שירה שתעניק לניסיון החד פעמי בשביעי של פסח, הגאולה על הים, פשר נצחי לדורות ומשמעות בלתי נשכחת לעדי־עד, שיועלו על הכתב ויחרתו בלבבות ויסללו את הדרך מגאולה ראשונה על הים, לגאולה אחרונה בעידן המשיחי. בכך ניכר מנהיג. לא לחינם אומרים המתפללים את שירת הים דבר יום ביומו, כי היא זו שקבעה לראשונה את משמעות השגב האלוהי ואת זיקת השייכות הנצחית או הברית בין האל לעמו, כשהאל היה גואל ומשחרר פעיל והעם משועבד נגאל סביל, גאולה שנחתמה בעדות המאמינים שחצו את ים סוף ועברו מן העבר אל העתיד, מהשעבוד אל החירות, מהנראה אל הנשמע, משעה שהיו עדים לשגב של חציית ים סוף כפי שתוארה בשירת הים.

משה מוסיף פרטים מעניינים מאד לסיפור המעשה הקודם. הים שמדובר עליו הוא ים סוף שהוא גבולה המזרחי של מצרים. המילה קדם, מזרח, נזכרה כמה פעמים בפרשה הקודמת ובפרשה הנוכחית ככיוון נשיבת הרוח. כלומר בני ישראל הלכו מזרחה מעמק הנילוס המערבי, שם מצויה ארץ גושן, לכיוון ים סוף. יש חשיבות להבנת הגאוגרפיה של מצרים, כי הסיפור המקראי איננו מעונין במסע נדודים בדרך הקצרה והיעילה ממצרים לארץ כנען, לאורך חופי הים התיכון, הדרומי והמזרחי, אלא בדרך הארוכה עד מאד, כדי ארבעים שנה, שתאפשר לבני ישראל להגיע אל מעבר לירדן דרך ארצם של האדומים, ולחצות את הירדן כדי להיכנס לארץ המובטחת ממזרח למערב, מכיוון יריחו. מצרים שוכנת כידוע בפינה הצפונית מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון, וים סוף במזרח. בצפון־מזרח גובלת מצרים בארץ כנען דאז, או במדינת ישראל היום וברצועת עזה. במערב גבול מצרים הוא בלוב ובדרום גבולה הוא עם סודאן…על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. בארץ שכמעט כולה מדבר, מי היאור הם ציר החיים. הגעגועים העזים לעמק הנילוס הפורה והמניב, שהמזון גדל בו בשפע בכל שנה שאינה שנת בצורת, ולארץ פלגי מים סביב הנילוס, שם גרו בני ישראל בארץ גושן, במשך ארבעה–חמישה דורות, מאז שיעקב ובניו ירדו מצרימה, [יעקב, אבי לוי, אבי קהת, אבי עמרם, אבי משה] הם אלה המפחידים את המספר המקראי, ועל כן היה צורך בסיפור דרמטי המספר על חורבן כל סמלי השלטון הארצי של מצרים ואלוהיה – השמדת צבא מצרים, רכבו פרשיו ומפקדיו בטביעה בים.

כאמור לעיל, בסוף שירת הים מתאר משה באזני העם את העתיד המיוחל לעם שנגאל זה עתה מבית עבדים ומשלטון עריץ:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה

מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.


כלומר, אלוהים הגואל והפודה, המושיע והמשחרר, נושא דגל החירות, הישועה והפדות, מכונן כבוד האדם, יביא את העקורים מארץ גושן, את העבדים הבורחים, המכונים בשירה “עם זו גאלת”, “עמך ה'” ו"עם זו קנית" להר נחלתו וייטע אותם מחדש במקום שברכה אלוהית שורה בו, מקום המכונה מכון שבתו ומקדשו או הר קודשו, וקודם לכן נקרא נווה קודשך. זו הפעם הראשונה שהמקדש נזכר בחומש ולא בכדי, אין הוא כלל וכלל מקדש מעשה ידי אדם, אלא הוא סמל של הר הנחלה האלוהי, מכון שבתו ומקדשו, כלומר הקדושה האלוהית נאצלת למרחב שאלוהים בוחר לשכן את שמו שם, ולהביא את עמו הנגאל משעבוד לחירות, עם שלמד לקח מוסרי עמוק על ההבדל בין שעבוד לחירות בדורות העבדות במצרים, למרחב מקודש זה שאמור להיות מרחב של שוויון וחירות, מרחב של דעת, אמת וצדק, קדושה, ברכה, שלום ושלווה.

מספר סיפור הגאולה כורך את הסיפור הדרמטי של העבר הקרוב של רגע השחרור מהשעבוד, בסיפור הדרמטי של העתיד הרחוק, המעבר מבית עבדים בשלטון אלילי מצרים ומלכיה שטבעו בים, אל עבר הַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ ומִקְּדָשׁ אֲדֹנָי. מקום זה אמור היה לגלם את השלום והשלווה, החסד והברכה, הפריון, השפע והשגשוג, הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון. האופק המופלא שהתווה משה בשירת הים, בזיקה לכוונת האל בדבר הר הקודש, לא עלה יפה. ההיסטוריה היהודית היא תולדות הכישלון של מימוש חזון זה, שהתווה אופקים לטוב שבעולם האדם. ליתר דיוק, ההיסטוריה היהודית היא תולדות הכישלון הכפול של האל והאדם, שכול וכישלון לאורך כל הדרך, הן של הגואל הן של הנגאלים, שראשיתה בסיפור גן עדן ורצח קין והבל וסיפור המבול והתחלה חדשה של המין האנושי, המתחילה בחטאו של חם אבי כנען לאביו, נח, ואחריתה בהריגתו של כל דור המדבר, צאצאי אברהם ממשפחת בני שם, שלא זכו להיכנס לארץ כנען.


* * *

השבת בה קוראים את שירת הים [ספר שמות פרק טו] נקראת שבת שירה.

שירת הים בדפוסי המקרא ובכתבי היד של המקרא ערוכה בצורה המכונה אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה ולבנה על גבי אריח, מקור השם הוא בכך שבתקופת התלמוד ‘אריח’ היה שמה של מחצית ה’לבנה', וכנראה שהיה זה שמה של שיטת בנייה שהייתה נפוצה אז, וכך יש קווי דמיון בין צורת בנייה זו לסדר בה מסודרות השורות בשירות. בצורה זו המילים מסודרות כך ששורה אחת מופרדת ברווח לשלושה חלקים, כששני החלקים הקיצוניים מורכבים ממילה אחת בלבד, ושורה שנייה מופרדת ברווח לשני חלקים.


חכמים עסקו לא רק במבנה הגרפי של השירה, אלא גם בקושיה המוסרית על הזכות של המנצחים החיים הניצולים והנגאלים, לשיר שיר ניצחון, כאשר המנוצחים הרוגים, טובעים, מתאבלים ומתים.

ברקע נשמע המוות הכפול: זה משמות פרק י"ב, ל המספר על מכת בכורות “ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת”, וזה משירת הים המתאר את נסיבות הניצחון האלוהי: “נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים”.הסיפור הקצר מסופר כדיאלוג תמציתי בבבלי מגילה: "בין המלאכים המשוררים, הידועים כמלאכי השרת, שרצו לשבח את בוראם שהפליא לעשות בחציית ים סוף ולהטביע את כל חילות מצרים במים אדירים, ובין בוראם, אלוהים חיים, בורא כל היצורים הגלויים והנסתרים, ויוצר כל העמים, בני שם [העברים וכל יושבי אסיה] בני חם [המצרים, הכנענים וכל יושבי אפריקה] ובני יפת [היוונים והרומאים וכל יושבי אירופה]

ביקשו מלאכי השרת לומר שירה,

אמר הקב״ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

(תלמוד בבלי, מגילה, י ע"ב)


אביא כאן שיר של המשוררת הירושלמית בת חצור הגלילית, מרים קוצ’יק שפר, מספרה “הזמן עצר בנהרות”, הוצאת עמדה, 2020, המצרף את הבעיה הקשה הטמונה בפרשה זו הקשורה במתח בין החיים והמוות, ובפער בין השכול אצל המנוצחים הטבועים שעוד לא התאוששו ממכת בכורות, והצהלה אצל המנצחים הניצולים והנגאלים, ובקשר בין האריח והלבנה של שירת הים:

לבֵנה על גבֵּי אריח, אריח על גבֵּי לבֵנה

ביקשו מלאכי השרת לומר שירה,

אמר הקב״ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?

(תלמוד בבלי, מגילה, י ע"ב)


רוֹאָה אוֹתָם שָׁרִים עַל הַחוֹף

כַּמָּה רָגוּעַ הַיָּם עַכְשָׁיו

עוֹד מְעַט תָּעוּף הַבְּשׂוֹרָה מִכָּאן

לְאִמָּא מְצַפָּה

הַסּוּס לֹא יָשׁוּב לָאֻרְוָה

קֻבִּיּוֹת סֻכָּר הֵכִינָה לוֹ

יָמִים רַבִּים עוֹד יְהַדְהֲדוּ בָּהּ

סוּס וְרֹכְבוֹ סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

לֹא נוֹתָר עַד אֶחָד

עַד אֶחָד לֹא נוֹתָר לָהּ

(אֶת הַבְּכוֹר עוֹד לֹא קָבְרָה)


* * *

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

אחרי שמשה, אחיה הצעיר, סיים לשורר את שירתו הארוכה שכוננה את זיכרון הדורות, קמה אחותו הבכורה, מרים הנביאה, עם כלי נגינה, לשורר את שירתה הקצרה. מעניינת מאוד המילה נביאה שהוראתה היא מי שרוח אלוהים דיברה בה. ואשוב לכך בהמשך. ככל הנראה המילה מְחֹלֹת, הנקשרת למרים הנביאה, מתייחסת לכלי נגינה ולא כמקובל לריקודים. הטעות נבעה מהקרבה לביטוי לחולל במחולות אבל הכוונה המקורית הייתה קרובה יותר ככל הנראה לחלל בחליל.

בתהילים ק"נ פסוק ד אנו קוראים על המחול ככלי נגינה, וייתכן שהוא כלי הנשיפה הדומה לחליל.

“הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:”


וכך שרה מרים משפט אחד המחולל מהפכה

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.


שלא כאחיה הצעיר בן השמונים שאמר בגוף ראשון:

אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.


אמרה אחותו הבכורה כבת תשעים וחמש לערך

שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.


לא אני אשיר, אתם תשירו, לא רק המשורר האחד נחשב, מחונן ככל שיהיה, נביא ואיש אלוהים, ומלא רוח אלוהים ככל שיהיה, אלא כל מקהלת השרים המורכבת מהעם כולו, שהרי כולם היו באותו הנס, מקהלה החוזרת ביחד על מילות השיר. שמחת היחיד, גדולה ככל שתהיה, תמיד חשובה פחות משמחת הרבים שכולם שותפים לה. הייתה במרים האחות הבכורה, המשגיחה והדואגת, את התבונה היתרה לשתף את העם כולו, העם אחוז התדהמה מישועתו השמימית, העם האילם, עם העבדים המושפל, מוכה האלם, שניצל בנס מצבא פרעה ומטביעה בים, ולהפוך אותו למקהלת שרים ומנגנים.


הנביא מיכה מציין את מרים הנביאה במפורש לצד משה ואהרן כמחוללי יציאת מצרים:

"כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ,

וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ

אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם".


על פי המסורת, בנדודי בני ישראל במדבר לוותה אותם באר שנעה בדרך נס, לבאר זו מיוחסות תכונות פלאיות רבות, והיא התקיימה בזכותה של מרים (על פי רש"י זוהי משמעותו של סיפור משה והסלע, כי לאחר מות מרים משה היה צריך להחזיר את הבאר). אולי העובדה שהמילה מרים יכולה להיקרא גם מלשון מרירות כמו מים מרים כמתואר בפסקה הבאה, היא שהעלתה את מסורת בארה של מרים, באר מים חיים ומתוקים.


מסורת בארה של מרים מבוססת על האמור בספר במדבר: פרק כא

מִשָּׁם בְּאֵרָה – הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמשֶׁה, אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר – עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. (במדבר כ"א, ט"ז–כ).


בארה של מרים היא מתנה, כדבר הטקסט – “מִמִּדְבָּר מַתָּנָה”, ובפסוק “בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים” מהדהדות אותיות השירה. השפה המקראית הפואטית מעצם מהותה יוצרת את הקישור בין מים – ים ומרים, ובין נביאה לנביעה, שהיא גם הבאר וגם השירה.


שירה זו שאמר משה בפרשת בשלח, נאמרת בכל בוקר בתפילות הבוקר ונקראת בציבור בבית הכנסת פעמיים בשנה. ביום השביעי של פסח (יום השנה לקריעת ים סוף, מועד הגאולה הראשונה, ולחיבור שירת הים) וכן בשבת שירה, היא שבת פרשת בשלח, לפני ט"ו בשבט, לפי סדר קריאת פרשיות התורה.


רגע ההתעלות שבתהילת השיר ושמחת הגאולה מהשעבוד, לא ארך אחרי חציית ים סוף. המציאות המרה מיהרה לטפוח על פני החוגגים השרים והמהללים. הפרשה, שחלקה הראשון אשר הופקד רק בידי האל הגואל, עסק במי ישועה ומי גאולה, הופכת עד מהרה למי מרה.

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף

וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר

וְלֹא מָצְאוּ מָיִם.

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם

עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.


קול התלונה והטרוניה שב ונשמע

מים הם חיים, המדבר הצחיח המנוגב ממים (מכאן נגב) הוא ניגודה של ארץ הרוויה, מצרים, שזכרונה כארץ משקה, עדיין היה טבוע בזיכרון ההולכים במדבר, בארץ צייה צחיחה, ארץ שממה וישימון, גיא צלמוות וארץ מאפליה מפחידה.


משה שנבהל מתלונות העם צועק אל אלוהים, זו הצעקה הרביעית:

וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה

וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ

וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם

וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.


שוב חוזרות התלונות הזועקות ושוב חוזרות הצעקות ושוב מראה ה' למשה את הדרך לפתור את המצוקה. שוב נזכרים המים, מים מרים ומים מתוקים, מי מוות ומים חיים. ארבע השורות הראשונות ברורות, צעקה, הוראה, השלכה והמתקה, השורה החמישית אינה ברורה. מי שָׂם למי חוק ומשפט ומי ניסה את מי? איזה חוק ואיזה משפט?

וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה

וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו

כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם

לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ.


כאן מצויה מקדמה למה שיובא בהרחבה עוד מעט קט בפרשת בהר. האל הגואל והמשחרר מבית עבדים מבקש מעמו לעשות את הטוב והישר בעיני האל ולהאזין למצוותיו ולשמור כל חוקיו. הוא מבטיח לנענים לקריאתו ולמצייתים לבקשתו שיגן עליהם מכל מחלה ויבטיח להם רפואה שלמה.

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם.


העם ממשיך במסע ומגיע למקום חניה מבורך שהוא נווה מדבר שופע מים ועצי פרי. התמר הוא עץ מיוחד במינו, הוא נמנה על שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הוא העץ היחיד הגדל במים מלוחים ופריו מתוק. מבנה גזעו שונה משל כל שאר העצים והוא נקשר בנצחיות התחדשות וצמיחה, אולי משום שגלעין תמר יכול להצמיח עץ חדש גם אחרי ששהה בחול שנים רבות. [ראו את סיפורו של עץ התמר ששמו מתושלח שהונבט מחדש בידי ד"ר איילין סולווי מגלעין בן 1900 שנה שנמצא במצדה, ונשתל בקיבוץ קטורה בערבה]. על הקירות בבית המקדש גולפו רק עצי תמר שנקראו תימורות. ביוונית התמר נקרא פניקס Phoenix כמו עוף החול החוזר וקם מקברו ומתחייה מחדש

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.


תאריך זה מציין חודש מראשית יציאת מצרים, שכן המסע החל במחצית החודש הראשון.

פרשת התלונות והצעקות של הצמאים והרעבים ממשיכה.

וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע

כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה

לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.


הנדודים קשים מאד על הנודדים הרעבים והצמאים ההולכים במדבר הצחיח והתלונות רבות מספור. בפסוקים הבאים בהם מסופר סיפור המן והשלו כמזון מן השמים חוזרת המילה תלונה ומתלוננים חזור ושנה. תכלית הסיפור היא להציג לראשונה את מצוות השבת, אולי החשובה שבכל המצוות כביטוי לחירות האדם המחזורית המעוגנת בברית אלוהית, ולהסביר את מצוות השבת שבה אסורה כל מלאכה הנוהגת בימי החול וכל פעולה המשנה את המציאות, שבת מלשון לשבות, לנוח, לא לעבוד, לא לשנות, לא להרוויח, לא לשעבד, לא לדכא, לא לנצל את הזולת. העם עדיין אינו מכיר ואינו מבין חוקים אלה וחלוקת המזון מותנית בהפנמת תובנה זו הקובעת שיש שני סוגי זמן, זמן חולין שבו מותר לעשות דברים שונים לתועלת הפרט הקשורים בעבודה, במלאכה ובשינוי, וזמן מקודש לתועלת היחיד והרבים, שבו רוב המלאכות ורוב הפעולות אסורות בשל קדושת השביתה המחזורית, היא ההשבתה השביעונית המקודשת של מקראי קודש, מאז שבוע הבריאה, סמל החירות והשוויון, הדעת, האמת והצדק.

בשעה ששובתים במחזוריות שביעונית משביתה במקראי קודש, אין עובדים ואין מעבידים, אין הירארכיה, שעבוד או ניצול, יש זמן פנוי להתוועד במועדי קודש ולקרוא במקראי קודש ולגבש קהילת זיכרון של אחריות הדדית וזיכרון משותף, קהילה של חסד ודעת, ברכה ושלום, חירות ושוויון. שבת, ברית, שבועה וחירות, שוויון, צדק וכבוד האדם, אלה הן מלים נרדפות שרבים אינם מבינים את משמעותן ואת קשר הגומלין ביניהן.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם

וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ

וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.


אלוהים נענה למצוקתם של הרעבים ומבטיח שימטיר לחם מן השמים, אולם הוא מבהיר שמותר ללקט רק שישה ימים, ועל כן על המלקטים ביום השישי ללקט גם עבור היום השביעי, שכן ביום השביעי אסור לעשות זאת.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָה

וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ.


משה ואהרון מזכירים לעם שאלוהים הוא זה שהוציאם ממצרים ודוחים את תלונת העם כלפיהם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.

וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה.

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.

וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.

וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.


משה מציע זאת כמבחן אמון ונאמנות. האמינו שאלוהים ימטיר לכם מן השמים מדי שישה ימים, אל תטילו ספק, וימטיר במידה מספקת דבר יום ביומו לכל אדם. אל תפקפקו, אל תסתירו, אל תאצרו ואל תשמרו, יש די לכולם מדי יום ביומו.

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה.

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.

וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.

שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי.

רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם

שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.

וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.


סיפור המן מספר הן את הדרך בה אכלו בני ישראל במדבר מזון מן השמים. והן את עבודת הזיכרון. מה מתבקש העם לזכור ולתעד ומה שומרים למשמרת, היכן וכיצד.


וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם.


שוב חוזרת פרשת המחסור במים, הצמא והתלונה.

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה

וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה.

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר

לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא.


משה שוב צועק לאלוהים אחרי שהעם מתלונן נגדו ומאיים עליו

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.


וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.


העם הגיע במסעותיו להר חורב. משה מתבקש להטות שוב את מטהו ולהכות בצור כדי שיצאו מים מהסלע והוא מתבקש לעשות זאת לנוכח זקני ישראל. אפשר להקשות על אלוהים מדוע הוא מניח לעם להתייסר בצמא וברעב לפני שהוא מציע פתרון ואפשר לפרש זאת כהזדמנות להמחיש את הנס האלוהי לנמצאים במצוקה אנושית, אבל בין כך ובין כך המסע במדבר עומד בסימן צימאון, רעב וייסורים, צעקות ותלונות.


כאן מתחולל מפנה בלתי צפוי, הפרשה מסתיימת בתיאור התקפה בלתי צפויה ומלחמה בלתי צפויה. העם הנודד השוהה ברפידים מותקף על ידי עמלק.

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.


עמלק הוא קרוב ישיר של בני ישראל. הוא נכדו של עשיו אחי יעקב. אמו היא תמנע ואביו הוא אליפז בן עשיו. יתכן שבני בניו של עשיו שומרים טינה לבני בניו של יעקב ומנצלים את ההזדמנות להכות בהם ולהתקיפם. מכל מקום עובדה היא שלפי המספר המקראי עמלק הוא העם הראשון שתקף את בני ישראל, אחרי שהפכו מעבדים לבני חורין. בני ישראל לא התגרו בהם ולא תקפו אותם. עמלק הוא האויב המתקיף הראשון בלא עילה ובלא התגרות, כביטוי של רשע אנושי והתאכזרות לשמה, ללא סיבה, ללא מניע וללא חשבון, והוא נזכר לדיראון עולם כהתגלמות הרשע. בהלכות מלכים לרמב"ם נאמר שביאת המשיח תלויה בין השאר בהשמדת עמלק.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.


משה בן עמרם זקן ובא בימים ואיננו יכול להילחם, הוא ממנה את יהושע בן נון לנהל קרב נגד עמלק התוקף. משה מבטיח ליהושע שבכוחו של המטה אשר בידו, מטה אלוהים, נצחונו מובטח.

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.


כאן מופיע משפט מעניין מאוד.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ

כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי.

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.


אלוהים מצווה על משה לכתוב את פרשת המלחמה בעמלק כזיכרון בספר. הוא לא הצטווה קודם לכן לכתוב מאומה ולזכור מאומה ממעשי האל או ממעשי העם. כאן לפתע מתחוורת התודעה ההיסטורית האלוהית, הקשורה בעולם היהודי מאז ומעולם באותיות ובמספרים, בספרים וסיפורים, בתורות, במצוות ובחוקים, בזיכרונות כתובים ובעדויות סיפוריות, במזמורים ובשירים, הקושרים בין העבר, ההווה והעתיד קשר בל ימחה.

אלוהים מצווה לכתוב בספר, להנציח זיכרון בכתב ולהשמיע את הכתוב ליהושע, שכן האל הדובר, הבורא בדיבור, בורא האותיות והמספרים, הספרים והסיפורים, מיטיב לדעת שכל אדם יכול כבר מילדותו המוקדמת לדבר ולשיר ולשוחח, בלי להבין כלל מה הן אותיות ומה הם מספרים, אבל כדי לזכור, להעיד ולהנחיל, ללמד לקח ומוסר, למסור מידע ולהעביר מסר החורג מגבולות זמנו ומקומו, הוא חייב ללמוד לכתוב ולקרוא.

כתיבה, כל כתיבה מחייבת את ההכרה בכ"ב אותיות ובעשרה מספרים, אלה המכונות בלשון ספר יצירה בשם – כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלי מה – העשויים לבדם להנציח כל מעשה אנוש ולהביע את זכרו ומשמעותו, ולסמן את ערכו וחשיבותו ולשמר בכתובים כל ניסיון אנושי או חוויה אנושית, תודעה או רגש, מופשט או מוחש, רוחני או גשמי, חלומי או חומרי, הן אלה הקשורים בעולם המוחש, התלוי בתודעת החושים, הן אלה הנודעים בעולם המופשט, בחכמה, בינה ודעת או בחלום ובחזון, בנבואה, בשירה או בהשראה.

האותיות – שראשיתן העתיקה במסופוטמיה בסוף האלף השלישי לפני הספירה, בחריטות של סימני כתב היתדות על לוחות טין רטוב, הנשמר על לוחות טין שרוף, והמשכן באותיות הברית, החקוקות באותיות עבריות – שמקורן באלפבית הפיניקי או הכנעני, שהפך לאלפבית הארמי ולאלפבית היהודי המרובע במהלך האלף הראשון לפני הספירה – אותיות חרותות על אבן, על לוחות הברית – מתְנות כל מסירה בכתב של כל ספר וכל סיפור, כל חוק וכל שיר. האותיות, הידועות לנו במערכות סימנים שונים, המתארים צלילים זהים, קולות, הגאים, תנועות ועיצורים – מתְנות כל אמירה, כל דיבור ומסירה, כל יצירה, כל שירה וספרות, כל בריאה וכל המשגה, כל דעת ומדע, כל מחשבה וכל חידה, כל עדות וכל זיכרון. יתר על כן הן לבדן מתְנות כל הנחלה של החוק האלוהי, הדעת האנושית, הבריאה האלוהית, הצדק, המוסר הדין, האפוס והמיתוס מהעבר אל ההווה ואל עבר העתיד, והן אלה המתְנות בסימן ובצליל את המסירה של מכלול ההשגה והיצירה האנושית או האלוהית, זו שהאדם לא יצר, בשפה, מדור לדור. האותיות שמספרן קצוב – 22 – וצירופיהן אינסופיים, הן אלה המרכיבות את המלים הקובעות את תפישתנו את העולם, שכן רק מה שניתן להגדרה באותיות ומילים וניתן להגייה בצליל ולרישום בסימן כתוב או באות, נודע להשגתנו, מסור למסירתנו וקיים לגבינו. האותיות הנצחיות והמקודשות שמקורן בדיבור האלוהי ובספר שאלוהים חרת על הלוחות, אותות ובאות תמיד (מלשון יאתה ויבוא) ואינן נמצאות בחזקתו הבלעדית של אף אדם, הן אינסופיות, נצחיות ומקודשות, גם כשהן הופכות ללשון חול. על כן אמר מייסד החסידות, ישראל בעל שם טוב ש"בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות".

אלוהים מבקש לרשום בספר, באותיות הכתב העברי, את ההבטחה העל זמנית שניתנה למשה ולכל ישראל: “כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”. מדוע דווקא הבטחה זו היא שמתבקשת להיכתב בכתב? כדי ללמד את כל השומעים והקוראים על החשבון העל־זמני של הצדק האלוהי ושל המשפט האלוהי, ולאסור בתכלית האיסור על נקמה אנושית באכזרים האנושיים, כדי לא להיקלע למעגל דמים שאין לו סוף. בקריאתו זו אומר אלוהים – ידוע תדעו שכל עוול, כל פשע וכל רשע, בסתר או בגלוי, של עם אכזרי המתפרנס מרצח החלשים, מדיכוי העלובים והנרדפים, משעבוד הרצוצים או משוד וביזה של הנודדים והעקורים, לא ישכח ולא נשכח אף פעם, הואיל והוא רשום על ספר. לכל דבר רשום בכתב יש קיום נצחי או עדות כתובה. כל אכזריות מכוונת במזיד, כל התעמרות בחלש, כל פשע וכל רשע וכל חטא במזיד של העריץ כלפי הנדכא, של החזק כלפי החלש, של הכובש כלפי הנכבש, של המדכא כלפי הנדכא, ושל הרודף כלפי הנרדף, החורג מהוראה אלוהית מפורשת, הן מעשה של אדם כלפי אדם, הן מעשה זדון של עם כלפי לעם, ייענש, לא בידי אדם אלא בידי שמים. אין זמן אנושי לצדק האלוהי הכול רשום וזכור והעונש בוא יבוא מידי שמים לא מידי אדם במועד הנכון ובזמן הנכון.

רעיון זה של הצדק והמשפט השמימיים, במקום שאלה נעדרים מכל וכל במרחב הארצי, הוא הבסיס לכל הרעיון המשיחי: היכלו של המשיח הוא הוא בית דין של מעלה, הנודע כהיכל קן ציפור של המשיח, על קירותיו רשומים וחרותים לדיראון עולם כל שמותיהם של כל הרוצחים מגזע עמלק של כל הדורות, כמעין יד ושם עתיק יומין ועל־זמני – המתעד את כל שמותיהם של הרוצחים מחוללי מעשי הפשע והרשע, בבחינת הראיות המשפטיות הנדרשות, ועל גלימתו הלבנה של המשיח הבוכה, היושב בהיכל קן ציפור, היכל הצדק והרחמים, רשומים בדם שמותיהם של כל הנרצחים מקדשי השם לזיכרון עולם בבחינת העדויות הדרושות. הגלימה המשיחית הלבנה, נודעת בשם פורפירא, ארגמן ביוונית, צבע גלימת המלכות בעת העתיקה, משום שהפכה לארגמנית מדמם כל הנרצחים מקדשי השם הכתובים עליה בדם לעדי עד. על הנקמה המשיחית בעמלק של כל הדורות, בדמות שחזור טביעת חיל פרעה בים, ביד אלוהים, הרחיב ספר הזוהר בחלק הדן בספר שמות בפרשת בשלח, פרשת השבוע שלנו.


הפרשה מסתיימת בפסוק ששימש תשתית לכל המיתוס המשיחי. ראשיתו בחמש מילים בנות שתי אותיות כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. עמלק איננו רק עם – עם שאין לו כל תיעוד היסטורי חוץ מקראי – עמלק הוא ייצוג הרע הקוסמי הנצחי בשמים ובארץ במופעיו ההיסטוריים השונים, שמו מזכיר כבמילת קוד מוצפנת את המאבק הנצחי בין כוחות הרוע והרשע, כוחות ההריסה והחורבן, נגד כוחות הטוב והחסד, כוחות הצמיחה והבניין, או את מלחמתם התמידית של בני חושך נגד בני אור. אלוהים הוא הנלחם בעמלק הקוסמי וההיסטורי ומבטיח שימחה את זכרו. עמלק שלח ידו על כסא האל ואלוהים מבטיח שילחם אתו בכל דור ודור. במשנה תורה לרמב"ם נאמר בפתח הלכות מלכים:

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך; ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק; ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

חכמים קבעו שהתערבבו הדורות והתערבבו העמים ואין בנמצא עוד עם ששמו עמלק. אבל חכמי הסוד קבעו שכל הנוהג ברשעות ובאכזריות, בעריצות, דיכוי ונישול, מגלם את עמלק ודינו בוא יבוא מידי שמים ולא מידי אדם. הנקמה לאלוהים היא, ולא לאדם, בהיכל משיח, היכל קן ציפור שמורות כל העדויות וכל הראיות למעשי הזוועה של הרוצחים ולסבלם הנורא של הנרצחים. משפט הצדק יערך בהיכל קן ציפור, שם שמורות כל העדויות על הרוצחים ועל הנרצחים, לפני שיוחל העונש האלוהי.


הפטרת פרשת בשלח היא שירת דבורה, כנגד שירת הים, שנאמרה כהודיה ותהילה על רגע הגאולה שחולל האל על ידי משה, לנוכח כל תריסר שבטי ישראל. דבורה שרה שיר הודיה לאל על ניצחון כנגד אויבי העם בקרב שהיא יזמה והנהיגה כשאמרה שיר, יחד עם ברק בן אבינעם. גם עמלק נזכר בשירת דבורה וגם מלאך אדוני. בקרב הגדול המתואר בשירה טבע צבא סיסרא בנחל קישון שעלה על גדותיו ובבוץ העמוק של עמק יזרעאל, באדמה השחורה הכבדה הטובה בארץ, ההופכת לבוץ עמוק כשגשמי ברכה יורדים על אדמת העמק והקישון עולה על גדותיו ומציף את העמק. דבורה מפרשת את הניצחון כנס אלוהי.

שופטים ה

א וַתָּ֣שַׁר דְּבוֹרָ֔ה וּבָרָ֖ק בֶּן־אֲבִינֹ֑עַם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר:

ב בִּפְרֹ֤עַ פְּרָעוֹת֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל בְּהִתְנַדֵּ֖ב עָ֑ם בָּרֲכ֖וּ יְהֹוָֽה:

ג שִׁמְע֣וּ מְלָכִ֔ים הַאֲזִ֖ינוּ רֹֽזְנִ֑ים אָֽנֹכִ֗י לַֽיהֹוָה֙ אָנֹכִ֣י אָשִׁ֔ירָה

אֲזַמֵּ֕ר לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

ד יְהֹוָ֗ה בְּצֵאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם

אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם:

ה הָרִ֥ים נָזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהֹוָ֑ה זֶ֣ה סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

ו בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן־עֲנָת֙ בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת וְהֹלְכֵ֣י נְתִיב֔וֹת יֵלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת:

ז חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ עַ֤ד שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל:

ח יִבְחַר֙ אֱלֹהִ֣ים חֲדָשִׁ֔ים אָ֖ז לָחֶ֣ם שְׁעָרִ֑ים

מָגֵ֤ן אִם־יֵֽרָאֶה֙ וָרֹ֔מַח בְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף בְּיִשְׂרָאֵֽל:

ט לִבִּי֙ לְחוֹקְקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַמִּֽתְנַדְּבִ֖ים בָּעָ֑ם בָּרֲכ֖וּ יְהֹוָֽה:

י רֹכְבֵי֩ אֲתֹנ֨וֹת צְחֹר֜וֹת יֹשְׁבֵ֧י עַל־מִדִּ֛ין וְהֹלְכֵ֥י עַל־דֶּ֖רֶךְ שִֽׂיחוּ:

יא מִקּ֣וֹל מְחַֽצְצִ֗ים בֵּ֚ין מַשְׁאַבִּ֔ים שָׁ֤ם יְתַנּוּ֙ צִדְק֣וֹת יְהֹוָ֔ה

צִדְקֹ֥ת פִּרְזֹנ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אָ֛ז יָרְד֥וּ לַשְּׁעָרִ֖ים עַם־יְהֹוָֽה:

יב עוּרִ֤י עוּרִי֙ דְּבוֹרָ֔ה ע֥וּרִי ע֖וּרִי דַּבְּרִי־שִׁ֑יר

ק֥וּם בָּרָ֛ק וּֽשֲׁבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־אֲבִינֹֽעַם:

יג אָ֚ז יְרַ֣ד שָׂרִ֔יד לְאַדִּירִ֖ים עָ֑ם יְהוָ֕ה יְרַד־לִ֖י בַּגִּבּוֹרִֽים:

יד מִנִּ֣י אֶפְרַ֗יִם שָׁרְשָׁם֙ בַּעֲמָלֵ֔ק אַחֲרֶ֥יךָ בִנְיָמִ֖ין בַּֽעֲמָמֶ֑יךָ

מִנִּ֣י מָכִ֗יר יָֽרְדוּ֙ מְחֹ֣קְקִ֔ים וּמִ֨זְּבוּלֻ֔ן מֹשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט סֹפֵֽר:

טו וְשָׂרַ֤י בְּיִשָּׂשכָר֙ עִם־דְּבֹרָ֔ה וְיִשָּׂשכָר֙ כֵּ֣ן בָּרָ֔ק בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו

בִּפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדֹלִ֖ים חִקְקֵי־לֵֽב:

טז לָ֣מָּה יָשַׁ֗בְתָּ בֵּ֚ין הַֽמִּשְׁפְּתַ֔יִם לִשְׁמֹ֖עַ שְׁרִק֣וֹת עֲדָרִ֑ים

לִפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדוֹלִ֖ים חִקְרֵי־לֵֽב:

יז גִּלְעָ֗ד בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ שָׁכֵ֔ן וְדָ֕ן לָ֥מָּה יָג֖וּר אֳנִיּ֑וֹת

אָשֵׁ֗ר יָשַׁב֙ לְח֣וֹף יַמִּ֔ים וְעַ֥ל מִפְרָצָ֖יו יִשְׁכּֽוֹן:

יח זְבֻל֗וּן עַ֣ם חֵרֵ֥ף נַפְשׁ֛וֹ לָמ֖וּת וְנַפְתָּלִ֑י עַ֖ל מְרוֹמֵ֥י שָׂדֶֽה:

יט בָּ֤אוּ מְלָכִים֙ נִלְחָ֔מוּ אָ֤ז נִלְחֲמוּ֙ מַלְכֵ֣י כְנַ֔עַן בְּתַעְנַ֖ךְ עַל־מֵ֣י מְגִדּ֑וֹ

בֶּ֥צַע כֶּ֖סֶף לֹ֥א לָקָֽחוּ:

כ מִן־שָׁמַ֖יִם נִלְחָ֑מוּ הַכּֽוֹכָבִים֙ מִמְּסִלּוֹתָ֔ם נִלְחֲמ֖וּ עִם־סִיסְרָֽא:

כא נַ֤חַל קִישׁוֹן֙ גְּרָפָ֔ם נַ֥חַל קְדוּמִ֖ים נַ֣חַל קִישׁ֑וֹן

תִּדְרְכִ֥י נַפְשִׁ֖י עֹֽז:

כב אָ֥ז הָלְמ֖וּ עִקְּבֵי־ס֑וּס מִֽדַּהֲר֖וֹת דַּהֲר֥וֹת אַבִּירָֽיו:

כג א֣וֹרוּ מֵר֗וֹז אָמַר֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה

אֹ֥רוּ אָר֖וֹר יֹשְׁבֶ֑יהָ כִּ֤י לֹֽא־בָ֙אוּ֙ לְעֶזְרַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְעֶזְרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בַּגִּבּוֹרִֽים:

כד תְּבֹרַךְ֙ מִנָּשִׁ֔ים יָעֵ֕ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י מִנָּשִׁ֥ים בָּאֹ֖הֶל תְּבֹרָֽךְ:

כה מַ֥יִם שָׁאַ֖ל חָלָ֣ב נָתָ֑נָה בְּסֵ֥פֶל אַדִּירִ֖ים הִקְרִ֥יבָה חֶמְאָֽה:

כו יָדָהּ֙ לַיָּתֵ֣ד תִּשְׁלַ֔חְנָה וִֽימִינָ֖הּ לְהַלְמ֣וּת עֲמֵלִ֑ים וְהָלְמָ֤ה סִֽיסְרָא֙ מָחֲקָ֣ה רֹאשׁ֔וֹ וּמָחֲצָ֥ה וְחָלְפָ֖ה רַקָּתֽוֹ:

כז בֵּ֣ין רַגְלֶ֔יהָ כָּרַ֥ע נָפַ֖ל שָׁכָ֑ב בֵּ֤ין רַגְלֶ֙יהָ֙ כָּרַ֣ע נָפָ֔ל בַּאֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ע שָׁ֖ם נָפַ֥ל שָׁדֽוּד:

כח בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו:

כט חַכְמ֥וֹת שָׂרוֹתֶ֖יהָ תַּעֲנֶ֑ינָּה אַף־הִ֕יא תָּשִׁ֥יב אֲמָרֶ֖יהָ לָֽהּ:

ל הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל רַ֤חַם רַחֲמָתַ֙יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר

שְׁלַ֤ל צְבָעִים֙ לְסִ֣יסְרָ֔א שְׁלַ֥ל צְבָעִ֖ים רִקְמָ֑ה

צֶ֥בַע רִקְמָתַ֖יִם לְצַוְּארֵ֥י שָׁלָֽל:

לא כֵּ֠ן יֹאבְד֤וּ כָל־אוֹיְבֶ֙יךָ֙ יְהֹוָ֔ה

וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ

וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה



אִמּוֹ / חיים גורי

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,

מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,

אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.


שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,

צֶבַע רִקִמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.

אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מֵאֹד.

עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב, חֶמְאָה וָדָם.


הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,

גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.

שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.

אַחַר זְמַן־מָה שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.

אַחַר זְמַן־מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.


אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה

לֹא דָהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית

אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 67235 יצירות מאת 4207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!