[שלבים: השכלה, לאומיות, עבודה; לקובץ “יזכור”: אברהם באראל, שמואלי]

לפעמים נדמה לך: אף על פי כן – יש מדרגות, ולא עוד אלא שעולים ממדרגה למדרגה. לפעמים…

–––––

מתחילה באו ואמרו: השכלה. בּרי, זה היה אות לטובה, מסביב חיי-נמלים ומושגי-נמלים, ציבור של נמלים, וילקוֹמיר, עיר-מולדתו של לילינבלום; הכל או שוק, או קלויז, או סרסרות, או רבנות, התורה אינה אלא “הסחורה הכי-טובה”. אדם מישראל צריך שיחבוש בית-המדרש או ישב בחנות. ובת-ישראל – אל השדכנים תשא עיניה. כל אומות-העולם – גויים; “אתם קרואים אדם והם אינם קרואים אדם”. כי כלום מוחם מסוגל לזו החריפות הקדושה שב“צל”ח" וב“ערבי-נחל”? כלום יש להם בכלל מוח בקדקדם? “פריצים” רשעים, ימ“ש, בני אדום (הרי אנו בגלות-אדום, ר"ל), שאלמלא השתדלנים המופלגים לא נשתיירו על ידיהם משונאיהם של ישראל, חס ושלום, שריד ופליט, אבל גדולה מידת הבטחון – עוד יבוא יומם. הן אפילו אם לא נזכה – מילא, תבוא בעתה ( “זכו – אחישנה”). והגאולה תבוא עם תחיית המתים, עם בנין בית-המקדש, עם עולות ושלָמים ועם כל “שבעת הדברים”, שאינם מתעכבים, בעוונותינו הרבים, אלא בגלל העבריינים ועמי-הארץ, שעליהם אסור לרחם ומצוה לרדפם בכלל ולמסרם לעבודת הצבא ביחוד. ראשי ה”קהל" האמידים והתורניים עושים כל זה באמונה – תבוא עליהם ברכה. – – –

בִּצה סרוחה שהעלתה ירוקה – מתחת בעלי-מלאכה בּוּרים ונדכאים, על ידם חנוונים וסרסורים חרדים ויראי-שמים ועליהם גבאים בעלי-תריסין, מופלגי-תורה, מגידים ומשגיחים מכל המינים והגונים – הנה תמונת הגיטו היהודי בימים ההם. על העמודים העבים, שׁעמדו בבִצה זו ושׁהרקבון כבר היה בכולם, הגן ציבור-הנמלים באכזריות קהה, קפואה, המצויה בכל סביבה פטריארכלית מסוג זה. הרבנות הייתה לא לעתים רחוקות קנויה בכסף, וחשכתה הייתה עבה. מקורות-ה“עושר” ושפע-ה“פרנסה” היו מחכירת בתי-מזיגה וטכסא. מחיר ה“חתנים” הלמדנים היה גדול. אור-הבינה, חופש-הרגש, אש-הרוח – בכתלי מושבות בתי-ישראל לא היו שום בקיעים בשׁביל אלה. מחוץ שִׁכלו ימי ממשׁלת ניקולי הראשׁון, ובבית – קפאון ומוות. – – –

ובאו בעלי-ההשכלה – זכרונם, בכל אופן, לברכה! – ויִדו אבן בבצה הסרוחה. את המלאכה, לרבות עבודת-אדמה, התירו מן התורה; דנו להקל גם את לימוד התנ“ך והדקדוק; הטיפו גם ללימוד שפת הארץ, בכדי – ש”זכות-אזרח יפרח לשושנה". אגב הזכירו, שלפנים אהב דויד המלך את מיכל, ואמנון הרועה את תמר; עוררו את רגש-היופי במליצות נעימות (נעימות, בכל אופן, מה“סוגיות” היודעות, שבהן בילו “מתמידינו” את ימי-חייהם); אחר כךְ קראו גם לקרָב את הצבוּעים; האירו ארחות-התלמוד, דרשו תיקונים, תבעו טובת העם. – – –

מובן, שבפני החוץ (שמושגם ממנו בכלל היה, אמנם, קלוש מאד) התבטלו ביטול גמור. ואולם, איך שיהיה – כלום לא בצדק? הן, סוף-סוף, בחוץ, באותו העולם הרחוק, היה כבר אחר המאה השמונה-עשרה; זרועות-עולם התחבקו; חכמת הטבע והפילוסופיה, טכניקה ושירה וכל חמדת החיים… בחוץ עמדו שילר וגיטה, בּיירון ופוּשקין; בחוץ היה הכל – ובפנים? חנוטי מצרַים ו“ישׁיבות”…

השכלה! – ברי, זה היה אות לטובה. לשעתה ולדורות. מידת ההסתגלות – אולי סוד קיום-היהודים בכלל – באה והעירה את שרידי הכוחות החיוניים, שנשארו עוד לפליטה. אבל – אהה! – דלים, דלים ביותר, היו גם הכוחות היותר מעולים של האומה החנוטה. דלי-מעש וצרי אופק היו, סוף-סוף, אותם המוני-המשכילים החדשים, ואידיליה תמימה ומליצה נפרזה היו נחלתם של אפילו המשובחים שבהם. בני-אבותיהם, בני דורם היו כולם. בטובים שבהם אכלה, כאמור, הסנטימנטאליות בכל פה, הריקניות, החולשה (“לשון”! “דבּר צחות!” – הנה אצלם יסוד-היסודות). והגרועים? כלומר, הרוב המכריע שבהם? אלה היו פחדנים, פשוט, קרייריסטים, נבוכי-לב. הפקיד הרוסי היה בעיני אלה סמל השלימות, התפארת, הגאון, אשר לפניו תתרפס תולעת-יעקב, אשר את מעשיו תחקה, אשר בעיניו תשתדל למצור חן – ורווח לה. ולא רק בעיני אלה. “האדון הגובערנער” – כתב ברטט של “מלמד”… היודעים אתם מי? – בעל “אהבת ציון”, ואם יד ההשגה הפעוטה, המעריצה בחוסר-דעת את המציאות החיצונית הגסה, הייתה באותה נשמה עברית עדינה – מה הפלא, כי הכפתור של “מוּנדיר” היה לחותמם של כל בני דור המשכילים מריב“ל ועד יל”ג ועד בכלל…

– מה נטיף לעברים?…נטיף לעמים… – זוהי, סוף-סוף, הבעת נפשם של בני דור המשכילים לא פחות מאותו הציווי המחפיר, שאי-אפשר לשכחו, אי-אפשר לבלי התרגז עליו: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”…

והימים ימי סער ושאיפות. כּוורת דבורים תחת קן-הנמלים. והנה שנות-השמונים, הנה הפוגרומים הראשונים והנה התחלת האמיגראציה לאמריקה. “לא עם ולא עדה”. עדר נפוץ ורץ אל כל אשר ישאנו הרוח…

אז קם דור חדש וחרת על דגלו: לאומיות. מלחמה בהתבוללות ובמתבוללים. “היה יהודי באהלך – ויהודי בצאתך”. לא תמול אנו עלי ארץ. הרבה למדו אחרים ממנו והרב עוד נלַמד אותם, אם רק נדע להעריך את עצמנו ולשוב לעצמנו, כי עם תרבותי אנו זה שלושת אלפים שנה. עבר היסטורי גדול לנו, ועל יסוד העבר הזה, הרי אנו מגדלים ומטפחים הלאה את, קנינינו הלאומיים. ואם רק יתנו לנו גם זכויות לאומיות, הרי אנו יכולים לעשות גדולות. אמנם, הוֹוה אין לנו, אבל בזכות עברנו יגדל גם עתידנו. יתאחד, אפוא, הקולקטיב הלאומי שלנו…

מדרגה שניה. ואולם – עוד פעם: אהה! – כי יותר משהיה דגל לאומי ומעשים לאומיים לאלה בעלי המדרגה השניה היו להם סברות והוכחות והגדרות. הוּצא כל הנשק המדעי בכדי להכשיר את הלאומיות של אותו הלאום, שאין לו ה“אַטריבוּטים” העיקריים של הלאום – עבודה כלל לא-קלה!… תלמידי החכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אם גם עם שאין לו ארץ ושפה וכו' ראוי להיקרא בשם עם – ובינתיִם, בעת בקשת ומציאת ההכשר, בעת ההתגאוּת (להכעיס!) אפילו בעצמוּתנוּ הלאומית ותרבותנו המיוחדת הרוחנית – הולך אותו עם, עמנו, ומתפורר, ומתבולל, ומיטשטש, ונשאר כמו שהוא, בלי חיים לאומיים קולטוריים, בלי עבודה, בלי קרקע תחת רגליו…

ואף ערב-רב עלה עמהם, עם הלאומיים, כידוע: כל מיני מעריצי-עָבר בעלמא ונסוגי-אחור ומגיני-על-דת וסניגורי-יהדות ומתימרים באהבת-עמם, בעבריותם, באידיאלים הנצחיים, בצדקם המוחלט, במצעם המוסרי וכו' וכו' וכו'.

וכוחות-האומה החלשים הולכים ונחלשים; והיניקות החמריות והרוחניות הולכות ומסתתמות; והגירושים והרדיפות הולכים ומתרבים; והקלקול והרקבון הפנימי הולכים ומתפשטים; והסאה הולכת הלוך והיגדש…

וכשנתגלתה, סוף-סוף, גם הטעות של האידיאולוגיה הלאומית המודרנית, בא היחיד העברי בן-דורנו ודיבור אחד פשוט בפיו: עבודה.

לא הרגשנות המגוחכת ולא ההשכלה השטחית של אבות-אבותינו, שתבטאו במליצות תנ“כיות, ולפעמים אפילו ב”אהבת-ציון" שמימית, בלתי פוריה; לא התיאוריות הלאומיות הצולעות ולא המצעים הרוחניים של אבותינו, שהתבטאו במליצות מדרשיות ולפעמים אפילו ב“חבת-ציון” בעל-הביתית, אפיטרופסית; כי אם – תיקון-מצבנו על-ידי עבודה עברית. המציאות העברית אינה מחכה למהפכה: היא מהופכה ובטֵלה מתוכה. צריך להתחיל מחדש, מאל"ף. רק העבודה היסודית נותנת זכויות, רק היא נותנת איזה הווה. לא “הֱיֵה כךְ” ולא “הֱיֵה אחרת” – אני היחיד העברי הנני אדם באהלי ואדם בצאתי לקראת אויב… אדם על-ידי עבודת-האדם שלי. אין אני צריך כלל לצאת אל העולם, כפי שהורו המשכילים, כי העולם הגדול בי הוא ואני יוצרהו מחדש; אין אני צריך כלל להטיף להכרה לאומית ולעשות הכל בכוונה לשם יחוד הלאוּמיות – כי כל חיי יום-יום שלי הם חיים לאומיים במזומן.

בודדים הם העברים היחידים הפשוטים האלה; ספוּרים; אבל ישנם. חדשים הם; סוג חדש בין בני ישראל…

תתברך האומה הדוויה, החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה, ולוּ אחדים, נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה, ומי יודע, אפשר, שבאמת עוד לא אבדה…

––––––

מכל אלה, שׁלשׁמָם מוּצא הקובץ “יזכור”, ידעתי פנים רק את בּאַראַל. ואף אותו לא ראיתי אלא פעם אחת.

זה היה כמעט לפני שלוש שנים. השבת הראשונה הייתה לי בארץ-ישראל, בחדרה. בצהרים, מיד לבואי למושבה ראיתי חלוקת-ספרים על ידי המורה המקומי לילדי המושבה היקרים. בפעם הראשונה לימי חיי הרגשתי, שגם בספרותנו העלובה יש איזה צורך טבעי באיזה מקום בעולם, שגם בנפשה יש נפשות קשורות בקשר אמיץ וטבעי (המורה ואחדים מן הקוראים הקטנים, הנחמדים). ולפנות ערב, בבואי אל אכסניית הפועלים, ראיתי אותו.

הוא שכב יחף על אחת המיטות וזמזם איזה זמר. בעל קומה היה, דק וזקוף, ואת סנטרו הכתיר שיח קטן של שערוֹת אמוּצות. העינים היו עליזות וטהורות. לבוש קרעים, כמובן. התנועות היו זריזות ובדוחות. סבר-פניו – יתרון לאדם!

כן, יתרון לאדם – הסתכלתי בו מן הצד והרהרתי – אלה הם כבר בני-אדם. הפגימות הגדולות והנוראות שלנו, הבלתי-אנושיות: אי-ההבנה בחיי-הטבע, אי-ההתקשרות למקום אחד, ההתרגזות הכעוּרה והשטחיות ביחס לכל דבר שיסודו בהרגשה – אלה הפגימות מתמלאות על ידי אלה המעטים, על-ידי אלה האנשים. הנה כיצד זה שוכב, כיצד הוא נח מעבותו, כיצד הוא מזמר – לו ישנם האינסטינקטים של איש ממש. שאר ה“שבחים” נעשים למותר.

ואולם אחרי שעה, כשראיתיו יושב בראש השולחן ואוכל בתיאבון גדול את לחמו וזיתיו, ואחר כך כששמעתי את זמירותיו השבתיות וראיתי את בת-הצחוק המרחפת על שפתיו – כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי: מי זה העלם?

וסיפור לי:

הוא מפלך ווֹלין, מרוֹבנוֹ. צעיר סימפאטי מאד, חביב על כל חבריו, יש לו “הוראה” על שחיטה וגם היה כבר שוחט בעיירתו, לאחר שמת אביו, במשך של שתי שנים. עכשיו הוא,חלוץ" טוב, החליף את ה“חלף” במעדר, חבר ל“הפועל הצעיר”, מפיח רוח-חיים בכל הסביבה…

– לכו! לכו! – הפסיק פתאום קולו שלא במתכוון את המסופר לי; הוא כבר התווכח עם אחד המסובים – אצלי העיקר: לא יהודים קטנים, לא סרסורים, לא חנוונים, מבינים אתם? כבוד האומה!

––––––––

לא היו ימים מעטים ואברהם באראל נעשה לשומר!

־־־־־־־־

מן השומרים הנופלים ידעתי רק את באראל; ואולם מן הפועלים אשר מתו מתוך עבודתם זכיתי לדעת, וידיעה יותר קרובה, לא אחד. הוא, שמואלי, אחד מאלה אשר ידעתי היטב, הוזמן להשתתף בקובץ הזה, להזכיר בדבר-מה את חבריו המובהקים, שנפלו חלל, ובינתים נפקד מקומו – וגם הוא בנזכרים.

שמואלי לא נפל חלל: לבו נקרע. סופו הוכיח, שלבו היה מחומר יותר דק ביחס לאחרים. ואולם הוא לא רצה לדרוש ברופאים, פן יאסרו עליו את העבודה, פן יגזלו ממנו את עיקר-חייו.

איזהו הרוח האמיץ? – זה שיש בו בכדי לאמץ את הגו החלשׁ. בזה יבָּחן הרוח. ורוחו של שׁמואלי – הבחינה עלתה לו יפה. הגוף החלש אמר: גיבור אני – והיה גיבור…

מעטים היו חייו, איזו שלושים שנה, אבל כמעט כל מה שעבר על המחשבה היהודית בשנים האחרונות, כל זעזועי-חייה מצאו הד בנפשו: תורה, השׂכלה, חסידות, סוציאליות – והמדרגה האחרונה…

…בחול המועד סוכות בשנה זו, באחת הישיבות של אספת “הפועל הצעיר” הששית, היה הדבר. הנאספים התחבטו בשאלת-השאלות: היכן הם כל אותם שבאו לפני שנים אחדות לעבוד בארץ-ישראל? האומנם גם כוחם של אלה לא היה אלא בפה? ומדוע נשארנו מעט מן המעט? מדוע דוקא עכשיו, כשהצורך בפועל עברי הוא הכל – אין זה האחרון בנמצא? היכן הם טובי בניו של עמנו? העוד לא אבדה, אפוא, תקותנו?

אז קם הוא – צעיר גלוח וספור כאיש-צבא, צהוב וכחוש, בטוּז’וּרקה לא-פראַנטית כל עיקר, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל תנועות של מי שהקדיש לפנים כל חייו לתורה, בעל ראש מוקף מטפחת לבנה פלחית (בחינת “והיה ביום ההוא”… לא נביא אנכי – איש עובד-אדמה אנכי… מזְכַרְיה!) ובהפסקות ובגמגום, בחשאי ובביישנות (בחינת “ולשונך אדביק אל חכך” מיחזקאל!), אבל בעקביות ובהירוּת ועקשנות קיצונית, עמוֹסית (“בוקר אנכי ובולס שקמים… אתה אומר לא תינבא… לכן כה אמר”…) הזכיר לחבריו:

– אם אמצא חמישה… אם אמצא אפילו צדיק אחד… ונשאתי לכל המקום… כל נאמר לאברהם אבינו… אין אנו צריכים להתייאש… כל אחד מאתנו שעובד את עבותו!… לא בידינו להציל את העם. אפשר שאין המיוחס רוצה כבר בגאולה… אפשר שהוא רוצה, אבל אין כבר כוח לגאולה… כל אחד מאתנו מציל את עצמו… כל אחד מאתנו העוזב את העיר… את “הנשיאים והרוח – וגשם אין”… כל אחד העובד בארץ-ישראל… עבודת כל אחד מאתנו… גואלת אותנו… בוראת קרקע מתחת לרגלינו… מבטיחה את קיומנו… אני רוצה לומר… כל יהודי… בזכות כל אחד…

נאמרו הדברים: אפילו צדיק אחד. זו, כמובן, היתה הוספתו הוא: ספר בראשית דורש לא פחות מעשרה…

אפילו צדיק אחד…

הוא היה האחד, האחד מן היחידים. איש מן המציאות היום-יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכל בשביל ביסוס זה, ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכל מבפנים.

באחוזת “כנרת” אבד האיש.

––––––––

בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח. בעל כרחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי-נודע אל הבלתי-נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה, שבאראל ושמואלי, כל אחד על פי דרכו, עלו עליה בחייהם.

ועצמות שניהם, כעצמות יתר אחיהם אשר אתם, בחלקת האדמה המעטה אשר בידינו בגליל. האם לא קדושה היא אדמת הגליל?

[תרע“א. “הפועל הצעיר”. “ציונים” בצירוף הערה מאת י. ח.ב.: “הדברים האלה נכתבו בשביל הקובץ “יזכור”, שיצא בקרוב. ואולם מפני שמשכתי את ידי מהוצאתו, בגלל חילוקי-דעות שביני ובן מר א. ז. רבינוביץ, הנני נותן את הרשימה ב”הפועל-הצעיר”; החתימה: י. ח. ברנר].