לידידַי עורכי “הפועל הצעיר” ביפו.

במחברתי האחרונה “מכאן ומכאן” הבעתי על פי דרכי את אשר בלבי בדבר העתונות¹ הארצי-ישראלית, ש“יסודה”: דלות חמרית ורוחנית, חוסר עניינים ממשיים וסביבה של שנוֹררות. אמנם, אין בעתונות זו אותה השארלאטאניות הגדולה שבעתונות הצהובה האירופית, אבל תחת זאת הלא אין בה גם כשרון-המעשה וגודל-ההשפעה של זו החוטאת והנשכרת, של זו המיועדת למאות אלפי קוראים; ואם זו מעוררת בלב כל איש ישר באמת שנאה וכאב, הנה העתונות שלנו, הארצי-ישראלית, החוטאת ואינה נשׂכרת, המיועדה לעשרות ולמאות קוראים וכולה סמל-הדלדול, אינה יכולה להעיר, כמובן, אלא מה שהבעתי: בוז. ידעתי, אמנם, כי יש לנו עתון-ז’וּרנאל אחד בארץ-ישראל, כלי מבטאם של החלוצים הפועלים העברים המעטים, – – –² שעם כל צדדיו השליליים המוכרחים, בסיבת כוחותיו המצומצמים, יש בו בעצם הרבה צדדים חיוביים אמיתיים, ובכל אופן, קווים טראגיים עמוקים, בנשאו בידו דגל האמת המציאותית, ולא ידבר אך טוב, ועליו – סבל הגורל העממי; ידעתי, כי העתון הזה – “הפועל הצעיר” – הוא יוצא מן הכלל, הראוי לבוז (“האחדות”³ עוד לא היתה בשעה שרשמתי את הדברים – – – ⁴, אבל לא עלה גם על דעתי, שהבנתי וידיעתי זו בנוגע ל“הפועל הצעיר”, היוצא מן הכלל, יש בהן בכדי למנוע אותי מתאר, כפי יכולתי ופי השגתי, את האתמוספירה הכללית, הריקנית והשקרנית, המדברת אך טוב, של עתונותנו העברית הצעירה, שהבלטתי בעתון בדוי, אשר אין כדוגמתו בין כל עתונינו, ואיך היה צריך להרגיש עצמו באתמוספירה שכזו אותו בעל-הרשימות הזר והמגוחך… – – – ⁵

מכל זה תוכלו להבין, ידידי, מה נשתוממתי ומה נחמץ לבבי כאשר הוגד לי היום בשמכם, שאתם, עורכי “הפועל הצעיר”, – – – ⁶, מוצאים את עצמכם נעלבים על-ידי “הקאריקאטורה הצינית”, אשר כתבתי עליכם!… מרא דאברהם!…

מובן, שלא על זה שכתבתי במחברתי הנקובה מה שכתבתי אני מצטער (כך מצאתי לנכון, ואחרת לא יכולתי, ויהיה הרושם מה שהוא!), כי אם עליכם! רשות היתה לי, לכאורה, לקוות, שאתם תעמדו על מרום תעודתכם גם בנדון שכזה, לא תדאגו למה שיאמרו הבריות, שאינם יודעים את מערכתכם ואת מהותה וכשידפדפו במחברתי⁷ יחשבו שלה אני מתכוון בשרטטי את “העתון הציוני” של שעובדיה תומרקין! ⁸

ועוד: ⁹הן אתם יודעים, כי בגמרי את מחברתי רציתי להדפיסה אצלכם, אלא שתנאים טכניים עיכבו ושבּעת שכתבתי את דברי ה“קאריקאטורה” הייתי אני העוזר היחידי¹⁰ של “הפועל הצעיר” ואם יש כאן איזו כוונת-קאריקאטורה לעתון זה ולעורכיו (מה שאינו עולה על הדעת!) אז – – למה אתם נעלבים יותר ממני? – – – ¹¹

ידידכם

י' תמוז, התרע"א.

י. ח. ברנר

הנני שולח לכם את המכתב הזה, ואם אתם רוצים, פרסמוהו, אבל, כמובן, בלי כל שינויים. נתתי אל לבי, שאולי באמת הסיבותי לכם כאב שלא במתכוון. ורוצה אני להמעיטו במה דאפשר. אתם יודעים, עד כמה רחוק אני מכוונה להרע לכם. ואת זה אין אני אומר בכדי להתנצל לפניכם ולהשיב לי את יחוסכם הידידותי אלי… זה הדבר האחרון לא איכפת לי כלל וכלל, כי אני, ברוך השם, יכול לחיות גם בלי רגשי ידידות אלי משום צד. אדרבה,כך הרבה יותר טוב. והיו שלום!

ידידכם מרחוק הנ"ל. ¹²