ויהי בימי קדם וּבחוּר היה בארץ מן הבחורים אשר מבני הנדיבים, ולא היה לבּחוּר הזה מכֹּל חפצים וּמכּל כּלי-בית בלתי אם סַד עשוי עץ אשר בו יחלוץ איש את נעלו ומסרק אשר בו יסרוק איש את שערוֹ. ואולם תחת אלה חנן אותו אלהים בית-צואר אשר יקשור אל כתּנתּוֹ להיות לעדי לצוארו, ובית-הצואר הזה יפה מכל בתי-הצואר אשר על פני האדמה – ואנחנו פה אין לנו דבר בלתי אם לספר את דברי ימי בית-הצואר הזה ואת המוצאות אותו.
ויהי כאשר גדל בית-הצואר ובמלֹאת לו הימים כימי הבחורים לקחת לו אשה, ויקר המקרה והוא ירד אל בית הכובסים להֻכּבּס1 שם, הוא עם שרוֹך נעל יחדיו.
“אֵל אלהי אבי!” קרא בית-הצואר כי השתומם – “הן נפש נחמדה ויפה, נפש רכּה וענֻגה כזאת לא ראיתי עוד מעודי! האֶמצא חן בעיניך, עדינה, והגדתּ לי מה שמך?”
“את שמי לא אגיד!” ענתה שרוֹך הנעל.
“אֵי איפה ביתך?” הוסיף בית-הצואר לשאל.
ושרוך הנעל היתה כבתולה נכלמת ומתבוששת, אשר לא נאוה לה לדבּר עם איש זר בחוץ, ולא ענתה דבר.
“אין זאת כי חגורה אַתּ!” הוסיף בית-הצואר על דבריו – “אין זאת כי חגוֹרה כבוּדה אַתּ מן החגורות היושבות פנימה, אשר לא בחוץ תתהלכי כי אם בסתר תשבי מתחת לשמלה! אכן רֹאה אנכי, נערה כבוּדה, כי פי שנים ברוחך, אשר היה תהיי לבעלך גם לעדי תפארת וגם לתועלת יחדיו!”
“אֵיך מְלָאֲךָ לבך לדבּר אלי כן!” קראה שרוך הנעל – “ואני חי נפשי אם מעמי היתה סבּה ואם פתחון פה נתתי לך לעשות לי ככל הדבר הזה!”
“אמנם גם סבּה וגם פתחון פה נתתּ לי” ענה בית הצואר – “כי נעמתּ וכי יפית מאד ולכן עוֹררתִּני!”
“סֹב פנה לך ממני, אַל תגע בי!” קראה שרוך הנעל – “רק אין זאת כי גבר אתה!”
“אמנם מצאת את חידתי!” ענה בית-הצואר כרגע – “בחור אנכי מן הבחורים אשר מבני הנדיבים וגם רכוּש עשיתי לי, כי יש לי סד עץ לחלוץ נעל ומסרק שן לסרוק שער”. ובית-הצואר רק כִּזב לה, כי החפצים האלה לא לו היו כי אם לאדוניו, והוא רק התהלל יתהלל בם.
“סב פנה לך ממני, אַל תגע בי!” קראה שרוך הנעל, “כי לא הסכנתי באלה!”
“רק פתיה מתיפה אָתּ!” קרא אליה בית-הצואר בקול וילעג לה.
אז העלו שניהם מבּית הכובסים, ויַקשוּ אותם בַּעֲמִילָה ויתלוּ אותם על פני כסא לעיני השמש וישימו אותם על פני הקרש להחליק אותם ואת כף הברזל הלוהט הביאו אשר בה יחליקו.
“גברתּי!” היו דברי בית-הצואר הראשונים אשר דבּר אל כף הברזל – “גברתי אלמנה נחמדה! הנה חם לי מאד ובהגיגי תבער אש! ראִי הנה נהפכתי היום לאיש אחר וכמעט לא נותר בי סלף בּחמך אשר שפכתּ בי! צרבת מכוה היא אשר שמתּ עתה בלבי, וכמעט גועתי! אוי לי! הואילי פני בי והיי לי לאשה!”
“סמרטוֹט!” ענתה אותו כף הברזל, כי חרה לה, ותעבור בגאה ובגאון על פני בית-הצואר מן הקצה אל הקצה כי גֵּאָה היא מאד והיא בגאונה ובגבה לבה חשבה תמיד אשר מכונת-קיטור היא ואשר עוד מעט ולקחו אותה אחרי כבוד ורִתּקוּ אותה אל מרכּבוֹת מסלת הברזל ואחריה מרכּבות רבות תמשוכנה.
“רק סמרטוט אתה!” קראה בגאותה.
ובית-הצואר בקצותיו נשחת מעט מרב ימים, ויתפקעו ממנו חוטים, אז הביאו מספָּרַים לגזור ממנו את פקיעי החוטים.
“הוי!” קרא בית-הצואר כמעט ראה את המספרים – “רֹאֶה אנכי אוֹתך (כי דבּר בית-הצואר אל כל דבר ודבר כּדַבּר אל נקבה) כראות פני אחת המחוללות הגדולות המרקדות בבתי התיאטרה! מה תשכילי להרים רגליך וּלפַשּׂק אותן! רק אין כמראה הנחמד הזה בכל המראות אשר ראיתי בימי חיי הבלי! חי השמים אם יש אדם על פני כל האדמה אשר ישכיל לעשות את הדבר הזה כמוך!”
“ידענו את כל זאת, ידענו!” אמרו המספרים.
“רק כתר מלכות נאוה לרֹאשך!” הוסיף בית-הצואר לדבּר – “ואני הנה יש לי בחור מן הבחורים אשר מבני הנדיבים וסד עץ יש לי לחלוץ בו נעל ומסרק יש לי לסרוק בו שער, ועוד לי רק כתר מלוכה כי אז נתתיו בּרֹאשך!”
“האם כדבּר חתן אל כלה תדבּר אלינו?” קראו המספרים, כי חרה אפם מאד בראותם את הנקלה האומר להתחתּן בם, ויהי כחרות אפם והם גוזרים את אשר יגזרו, ויתגעשו ויגזרו גִזרה גדולה ורבּה מאד. אז נשחת בית-הצואר כּלוֹ, אשר לא יצלח עוד לכל מלאכה, ויפסלו אותו מן הכהנה עד עולם.
“אין זאת כי לא נותר לי עוד בלתי אם לבוא אל המסרק!” חשב בית-הצואר בלבו, וילך ויבוא עד לפני המסרק.
“גברתּי!” קרא אל המסרק – “הן כל שִׁנַיך עוד בּפיך והן צחות מחלב! האם לא עלתה עוד מחשבה על לבּך כי באה עתּך עת דודים?”
“אמנם כן!” ענה המסרק – “וגם הנה התחתּן התחתּנתּי זה ימים רבים עם סד העץ אשר בבית!”
“האמנם התחתּנתּ גם אתּ?” קרא בית-הצואר.
ובית-הצואר לא מצא עוד אשה בכל מתי סודו ואנשי ביתו ובכל גבוליו, ויתנכּל ויאמר אשר אין חפץ לו באשה, וישָבע לבלתי קחת לו אשה עד עולם.
ויהי מקץ ימים רבים ובית-הצואר בא עד הטוחן אשר יטחון בלואי סחבות וסמרטוטים לעשות אותם לניר. וימצא שם עדת סמרטוטים ריקים ופוחזים רבים מאד, איש איש על מקומו, הנכבדים לבד ובני האספסף לבד, כי ככה המנהג מדר דר, וכל אלה מספרים איש באזני אחיו גדולות ונפלאות ואת כל אשר עבר עליהם; ואולם בית-הצואר הגדיל מכּלם, כי איש מתהלל היה בית-הצואר מעודו.
“אין מספר לנערוֹת ואין גבול לנשים אשר חשקה נפשן בי!” ספר בית-הצואר באזני שומעיו – “לא היה רגע אשר נתנו מנוח לי! ואני אמנם הייתי בחור נחמד מן הבחורים אשר מבני הנדיבים רק כֻּלִי מִקְשָׁה! וסד עץ היה לי לחלוץ על פיו נעל, ומסרק שן היה לי לסרוק בו שער, ואולם אותם בזיתי בלבי ולא עשיתי בהם מלאכה מעודי! אכן לו רק ראיתם אותי בימים ההם, לוּ רק ראיתם אותי בשכבי ובקומי! – בימים ההם, ותהי לי רעיה נאמנה אשר לנצח לא אשכחנה, היא החגורה היפה והנחמדה, הרכּה והענגה, והיא אֻמללה מאד, כי ראתה אשר אין לה תקוה ממני, ותקם יום אחד ותתנפל המימה את תוך הסיר אשר בבית הכובסים. – ושם הנה גם אשה אלמנה, אשר נפשה להטה גחלים בראותה אותי, ואולם אנכי לא שמתי אליה לב, ואעזוב אותה לנפשה; אז התאבלה אחרי ופניה הלוהטים לא היו לה עוד. – בימים ההם ואֵרא את אחת המחוללות מן המחוללות הראשונות המרקדות בבתי התיאטרא, היא האשה אשר גזרה את לבי לגזרים, ואני לא רֻפאתי עוד מן המכּה הזאת עד היום הזה, כי גזרה על ימין ועל שמאל ולשונה כחרב פיפיות! – ותקטן כל זאת ממני, והנה גם המסרק אשר לי חשקה נפשו בי לאהבה אותי, ובראותו כי לא אשים אליו לב, ותּפּוֹלנה כל שניו מרב יגון ומצוקה. – את כל אלה אני חוללתי ואני פעלתי! ואולם מכּלם דאבה נפשי על שרוך הנעל… לא, אדוני! על החגוֹרה אמרתי, אשר למעני התנפלה המימה אל תוך הסיר אשר בבית הכובסים. – אכן רבות פעלתי אָון בימי חיי הבלי, ולכן לא יפלא הדבר בעיניכם בראותכם אותי יורד אל סל הטוחן, למען נקני מעוני וטהרתי גם אני ונהפכתי והייתי לניר לבן!”
ובית-הצואר היה לניר לבן, וכל הסמרטוטים אשר עמו היו לניר לבן, כי זה דרך הסמרטוטים מעולם, אשר אם כסחי ומאוס יהיו, כשלג ילבינו; ואולם בית-הצואר נהפך ויהי לגליון הניר הלבן אשר אתם רֹאים פה לפניכם ואשר מֻדְפָּס עליו כל דבר ההגדה הזאת. והיה אם ישאלכם איש: מדוע היה כדבר הזה? ועניתם ואמרתם: יען אשר התהלל בית-הצואר כל היום ויספר תמיד דברים אשר לא היו ואשר לא באו, לכן יהיו נא הדברים האלה להזהיר אותנו, ולא נעשה גם אנחנו כמוהו, כי אין אתּנו יודע אם לא יבוא יום וירדנוּ גם אנחנו עד בית הטוחן, ועשה אותנו לניר לבן, ואחרי כן ידפיסוּ עלינו את כל קורותינו ואת כל המוצאות אותנו, דבר לא יחסר, וגם את הנסתר בסתר חדרי לבּנוּ ידפיסו, ובאותיות גדולות ומאירות עינים ידפיסו את כל אלה, ואנחנו בעצמנו ובנפשנו נפיץ את הדברים האלה ברבים והיינו למקרא לכל איש, ככל המקרה אשר קרה את בית-הצואר.
-
כך במקור. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.