רקע
יהודה ליב גורדון
קברות התאווה
mנחלת הכלל [?]
tשירה

קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה / יהודה ליב גורדון


יֵשׁ תַּאֲוָה נִגְאָלָה מָרָה כַּלַּעֲנָה,

רָעָה לָנוּ מִכָּל חַבֻּרוֹת פֶּצַע

הִיא תַּאֲוַת הַכֶּסֶף, אַהֲבַת הַבֶּצַע!

אֲהָהּ! עֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה

הַב הַב יִקְרָא, יִיגַע יוֹמָם וָלַיִל

לֶאֱסוֹף הוֹן רָב, לַעֲשׂוֹת עשֶׁר וָחַיִל,

לֹא יִתְּנֶנּוּ לִבּוֹ לָתֵת גֵּרָה אַחַת,

לֶאֱכוֹל בַּטּוֹבָה אוֹ לִשְׂבֹּעַ נַחַת,

וּמִיּוֹם לְיוֹם נַפְשׁוֹ כֵן תַּחְשׁוֹבָה:

“הַיּוֹם אֶרְכֹּשׁ, מָחָר אֹכַל בַּטּוֹבָה!”

מָחָר? הוֹי עֶרֶל-לֵב! מִי זֶה יוֹדֵעַ,

מָחָר אוּלַי תִּשְׁכַּב שָׁם תּוֹךְ קִבְרֶךָ,

אָח לַתּוֹלָע וּלְרֻם זֻלּוּת רֵעַ,

אָז כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לֹא יוֹעִילֶךָ


צַיָּד יָרָה חֵץ וַיַּפֵּל אַיָּלָה

וַיּוֹר עוֹד שֵׁנִית וּצְבִיָּה נָפָלָה;

הֶאָח שָׁלָל נֶחְמָד וּמָנָה יָפָה:

אַיָּלָה וּצְבִיָּה שׁוֹכְבוֹת בָּרֶפֶשׁ!

אוּלָם הַצַיָּר כֵּלַי וּרְחַב נֶפֶשׁ,

עוֹד לֹא אָמַר הוֹן, עוֹד נַפְשׁוֹ נִכְסָפָה,

וַיַּעֲבֹר עַל פָּנָיו חֲזִיר מִיָּעַר

אָיֹם גַּם נוֹרָא: וַיִּקְרַב לָגֶשֶׁת,

וַיּוֹר בּוֹ הָאִישׁ הֲמוֹן רִשְׁפֵי קֶשֶׁת

וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת פָּתַח הַתַּעַר

וּכְבָר הֵחֵל לִכְרוֹת יֶתֶר חַיֵּיהוּ,

כּי נָפַל הַחֲזִיר דַּוָּי וַעֲשׁוּק כֹּחַ,

אָז יָרֹן הַצַּיָּד יִשְׂמַח שָׂמֹחַ,

אַךְ עוֹד לֹא יִשְׂבַּע, לֹא הֵמִית דַּיֵּהוּ!

וּבְטֶרֶם הַחֲזִיר עוֹד יוֹצִיא הָרוּחַ

רָאָה צִפּוֹר מִתְהַלֶּכֶת לָשׂוּחַ

וַתְּהִי נַפְשׁוֹ הָעֲקֻבָּה מִדָּם נִכְסֶפֶת

לָשִׁית גַּם אוֹתָהּ עַל חֲלָלָיו נוֹסֶפֶת,

וַיִּשַׁע מֶנּוּ וַיְכוֹנֵן הַיֶּתֶר;

וּבֵין כֹּה וָכֹה קָם הַחֲזִיר בַּסֵּתֶר

וּבְעָמָל רַב אָסַף יֶתֶר כֹּחֵהוּ,

וַיִּתְנַפֵּל עָלָיו וַיְכַרְסְמֶנּוּ,

וּבְאָסְפוֹ חֶרְפָּתוֹ וַיִּקֹּם מֶנּוּ

אָסַף אֶת נַפְשׁוֹ עַל פֶּגֶר רוֹצְחֵהוּ!

אַךְ הַצִּפּוֹר עַד הַיּוֹם עוֹד תּוֹדֶנּוּ.

וּזְאֵב רָעֵב עָבַר בַּשָּׂדֶה שָׁמָּה

וַיַּרְא – וְלֹא הֶאֱמִין לִרְאוּת הָעֵינָיִם –

אַרְבָּעָה חֲלָלִים נוֹפְלִים עַל הָאֲדָמָה

וַיִּקְרָא:"הֶאָח הַיּוֹשְׁבִי שָׁמָיִם!

בָּנֹה אֶבְנֶה לָךְ מִזְבֵּחַ וּבָמָה,

עֹלוֹת מֵתִים אַעַל וּנְסָכִים כַּמָּיִם

הֵן יָדְךָ אַתָּה לִי טַרְפִּי שֹׁלַחַת

וּלְפָנַי תַּעֲרֹךְ שֻׁלְחָן מָלֵא נַחַת!

אֲבָל לֹא אֹכְלָה כֻּלָּם פַּעַם אַחַת,

אַרְבַּע גּוּפוֹת אַרְבָּעָה שָֹבֻעוֹת תִּהְייֶנָה,

אַף לא הַיּוֹם הַזֶּה אֹכְלֵם עֲדֶנָּה,

מָחָר יִהְיֶה עֵת הָחֵל הַמַּרְזֵחַ,

הַיּוֹם מִיֶּתֶר הַקֶּשֶׁת נַפְשִׁי אַשְׂבִּיעַ,

כִּי מִכְּלָיוֹת נַעֲשָׂה אַכִּירֶנְהוּ בָּרֵיחַ".

אַךְ כִּמְעַט בַּיֶּתֶר שִּׁנָּיו שִׁלֵּחַ

נִחֲתָה הַקֶּשֶׁת, הַחִץ עוּף הִגְבִּיהַּ

וּכְבֵד הַזְּאֵב עִם כִּלְיוֹתָיו פִּלֵּחַ.


בַּמָּשָׁל הַזֶּה תּוּשִׁיָּה כִּפְלַיִם

וּשְׁנֵי פָנִים בּוֹ תֵּחֱזֶינָה עֵינָיִם:

פֹּה עֹשֶׂה עשֶׁר אִם סַאסְּאָה לוֹ אָיִן

עָשְׁרוֹ רַק שָׁמוּר לָרָע לוֹ וָנֶהִי,

וּבְאַחֲרִיתוֹ כַּצַּיָּד נָבָל יֶהִי:

וּפֹה כֵּלַי חוֹטֵא-נַפְשׁוֹ רַע-עָיִן

יָחוּס כִּזְאֵב זֶה בִּרְכֻשׁוֹ לָגַעַת

עַד עַל מִכְמַנָּיו יִמַּק בִּבְלִי דַּעַת.

המלצות קוראים
תגיות