הקדמה 🔗
כי יבוא איש לאסוף אגדות העברים והיהודים מחלקי הספרות הרבים והשונים אשר לנו, עליו להיות מזוין בכל מכמני בתי-מדרשות ופרי-החזון, ועליו גם להקדיש חייו לדבר הזה. חיי בן-אדם עלי אדמות מעטים המה וקצרים; ומלאכה כזו, לסַדר אגדות גוי שלם, ועוד גוי הנקרא עם-הספר, רבה היא גם רבה, ואני קטונתי ממנה.
ואמנם לא ספר שלם, עשוי מראש על פי מתכּונת אחת ועל פי מחשבה אחת קודמת למעשה, ינתן בזה לקוראים, כי אם קובץ וליקוטים מעטים של אגדות, שנבחרו ונכתבו בזמנים שונים ובאפנים שונים, שהעבודה בכולם מהחל ועד כלה אך דבר המקרה היה. לא היתה למאסף מטרה ידועה מראש, לעשות איזו מלאכה מסוימת ולברוא ספרי אגדה שלמים, אך קבצי אגדות, או מעין אגדות נסדרו בזה מדברים בודדים, שנלקטו זעיר שם זעיר שם ממקוֹרים שונים, עבריים ויהודיים, מקורים אף הם בלתי שוים בערכם, מבלי כל חיפוש מדעי בהם ומבלי כל תשמיש מדעי אף בקירוב.
הנני מביא בזה אל הקהל העברי ענפים אחדים מיער גדול, שאלפי נתיבות לו; ואני לא הלכתי בו לא לארכּוֹ ולא לרחבּוֹ, כמעט אך הצגתי רגלי על קצה גבולו.
אמרתי שבקבצַי אספתי ליקוטי אגדות ומעין אגדות, כי לא דברי אגדה גרידא בחרתי לבת-שירתי, כי אם גם שמתי לבי לסיפורים תולדתיים, לדברי-זכרון, סיפורי-בדים, דברי חזון ודמיון, ואל עניני חכמה, משל ומוסר – גם מאלה לקחתי.
לא ספרות אחת לעברים, בעלת רוח אחת, ניתנה מרועה אחד, כי אם חלקי ספרות רבים ושונים לנו, שנולדו ונתפתחו במועדים שונים, על פי תנאים רוחניים שונים, וגם בגבולות חמריים שונים. העם הנודד – פעם יבקש את האלהים, פעם יסָתר מזרם אלהים, הוא ישא אל השמים עיניו ויתבונן לחיי ארץ; בוכה, בהתעטף עליו נפשו, וישפוך שיחו לאֵל מושיעו; וגם – לשמוח ידע לפעמים, כי יאיר לו השמש. עם העברים גם אינו עם אחד יחיד ומיוחד, עם בעל רוח אחת ונפש אחת, כי בו מתגרים כוחות שבטים שונים, שהיו בעלי מזג שונים. אנשי המזרח הם לא כאנשי המערב, ויושבי הצפון לא כבני הדרום הם. כל המבקש קלסתר אחד בהם וחזות אחת בנפשם אינו אלא בדאי.
ולאידך, הנה לכל האברים האלה, לכל חלקי האומה, – אם היינו בכלל באיזו עת מן העתים אומה אחת, – שיתוף של אבות, של נביאים, של שופטים ומלכים; והנה לעם הנודד – גיבורים, קדושים, שומרי-תורה ואנשי-חסד, מרשיעי-ברית, גואלים ומדיחים. מה רבות תמורות החיים במהלך הדורות ומה שונים הפרצופים הרוחניים בספר ובכל נחלת הספר!
כי תאמר לטוות את החוטים האלה לארג אחד, כי תאמר לפלס לך נתיב בכל החליפות האלה ולברוא איזה דבר שלם, או גם איזה חלק מדבר שלם, מה תיכשל, מה תאמר: נואלתי ואפסה ידי.
יחד עם קושי בירור החומר הרב המפוזר והמפוֹרד, הנה גם מלאכת הסופר והמאסף באלה, כי יעשה את מעשהו יום יום, ותלוי הוא באפקי היום בת שינויים רבים היא. – הלא רוח הוא באדם, ואין תפקיד קבוע לו. פעם ישועבד למקור, אשר ממנו ישאב, ויסַפּר את הדבר המסור כהויתו וכצורתו, ואף המסוֹרה היא בידו רק כחומר ביד היוצר, ויטה אותה לפי חפצו ולפי הרגשתו הוא. אם אין שיטה אחת לנו לעבודה אחת ואין מגמה אחת ברורה מראש, מי זה יעצור בעדנו לעשות היום כך ולמחר אחרת, ועל פי דרך אחרת…
בספרי הזכרונות הרבים ובכתבי האגדות השונים אשר לנו, כתובים בידי סופרים וחכמים שונים, לפי טעמים שונים ולפי אפני חזון שונים, לא תמצאו רוח את, שלפיה נמוד דבר, ולא חותם מיוחד, שנאמר: הוא יהיה לנו לסמל. פה לפנינו דברים, שכבר הוצקה בם רוח שירה מתחילת ברייתם, ולעומתם דברים אך בני מלים יבשות; עצמות בלי גוף, – ואם כבר יש גוף, לא עלה עליו קרום, ועוד נראה בו הרירין. – פה קיצור עצוּם, כל מלה היא כבר משפט שלם, ובשוּרה אחת נמסרו לנו חיים מלאים; ושם הרחבת דברים בלי סדר ומשטר, סיפורים בלי התחלה או בלי סיום, או רק אברים של סיפורים. ועל-ידי הערבּוּביה הרבּה, אשר לפנינו, כמעט לא נמצא את הפתח. – לעם-היהודים אין כל דרך אחרת בחיים, כי אם לעבוד את האלהים, את אלהיו, ולסַפּר נפלאות אֵל-אבות העומד לימין הצדיק ומכשיל את הרשע. התכלית בארג אגדותיו היא להראות בעליל השגחת הבורא במעשה כל יצוריו ואיך עינו של אבי־העולם צופיה על כל צאצאי העולם, “מביצי כינים עד קרני ראמים”; – ולאידך, הן יש גם צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. מהתום והאמונה השלמה של ילדים, גם בימי השׂיבה, נבוא פתאום לסימן-השאלה בחיים ובמערכת־החיים, ואפילו במערכת-התולדה, שחתומה היא לכאורה בחותמות קבועים, אף על פי כן לא חתומה היא… אם שבטי יהודה עשו להם לקו לרומם את גיבורם דויד ולעשותו למנצח העם, עוד נשמעים פה ושם גם דברי השבטים האחרים על-אודותיו להרשיע אותו ולא להצדיקו. וגם באגדת בני משפחת-ירושלים, הנשארת לעֵדות, אפרים עוד יצור את אחיו; וכה גם בין הדברים השיריים, שבהם מסתתרת נשמת הגוי, רב-סתירות ארוגות, רב-סתירות! – ואיך נמצא את הנתיב בין אגדות מעריצות את בעלי החוקים והגזרות, שומרי שבתות ומועדים, לפי חשבון הראיה וקידוש הימים בבית-דין ועל פי עדים… ובין אלה, שיקדישו אך את הכוָנה ואת הטוהר שבלב, בלי מעשים ובלי קיום הדינים. תום אלילות בין עם המיחדים את האל בערב ובבוקר; והנה על יד סיפורי התפילה וצקוּן־לחש, סיפורים שבם רחשי-נפש יקשרו את בן-האדם לקונו, געגועים חזקים לימי המזבח, לימי עולה וזבח!
אם ממלחמת-הדעות, תגרות-הרוחות, הרפתקאות ונדודים רוחניים וגשמיים בחליפות הדורות נאמר לעושת ספר שלם, ספר-אגדה שלם, שבו אך השלוה תנוח – והלוא אך אז יש בכגון זה צורך וחפץ – זו היא בודאי מלאכה, שכמעט לא יהין אדם לגשת אליה.
ואני עמלתי לבקש בכל היצירות השונות ובההתגלויות המרובות איזה שיתוף עממי ואיזה מבוא והלך-רוח גם בדברים, שמצד הצורה החיצונית המה עוד במצב תוהו ובוהו, ולא משטר ולא סדר למוֹ, ושמרתי כמה דאפשר על הטוַת החוט העממי. פשט המאסף את ידו בזה, ולא ניתן לו – וחזר על אחרים, ולקח מזה ונתן לזה; גם דברים שאולים אינם שלו, כי שאובים הם מגנזי ספרות המסורת באשר נמצאו. המאסף שׂם לבו לבנות כל ניצני השירה ברוח העם ולסַפר הכל בלשונו ובצביונו. אבל למי יפול תמיד גורל אחד? ואם בבוקר יאיר לנו השחר, כבר בערב אנו עומדים תחת מכסה עננים, והכל אילם, מה שהיה עוד דובב לפני שעה…
כי יגיעה רבה היה לצרף כל הנסיונות האלה, בני המקרה והשעה, לדבר אחד או גם למעין דבר אחד – אין צורך לומר. בספרות אחרת אפשר היה לסדר אגדות מפוזרות כאלה, לפי צביונן או לפי בנינן השירי. אין מוקדם ומאוחר בדברי אגדה, אבל יש הבדלים בין דברים קלי הקריאה ובין דברים בעלי נשימה כבדה, בין דברי היתול או בכי, בין ניצני התום ובין ילדי הדמיון; אבל אנו, עם היהודים, עם תולדתי אנו, ולנו כבר פרקי תולדה מסוימים, לא נוכל שוב לפסוח עליהם. – עם ישראל מתחיל דברי ימיו מראשית בריאת העולם, הולך ומקשר מקריו מהאבות עד משה, מהתורה הכתובה עד המסורה, מבית לבית ומגלוּת לגלוּת, עד כל אלה החכמים, שעשו אזנים לתורתו, איש איש בדורו ובמעמדו. ולעם כזה, בודאי לא תוכלו לתת סיפורי מעשיות על-אודות רבי עקיבא וכלבא שׂבוּע לפני עתניאל בן קנז; לו לא תוכלו לסַפֵּר דברי ימי הלל לפני הגדות שלמה, לוּ גם במקום שהראשונים אולי קודמים לאחרונים. – הקורא העברי יתפלץ לקרוא דברים על-אודות רבני התלמוד לפני דברים על-אודות השופטים והנביאים. ועל כן אנוס היה המאסף לסַדר את הדברים השונים לפי התוכן ונושא הענינים הסמוכים, מבלי שׂום לב לראשון ולאחרון בעצם השתלשלות האגדות. ואמנם גם בזה, רצוני לומר במה שמוקדם הוא באמת ומאוחר הוא באמת, לא נקל הוא לקבוע הלכה, וכל דבר ודבר תורה הוא וצריך לימוד בפני עצמו…
אולם בזה אשר שׂם המאסף את החוט התולדתי וקירוב הענינים לו לקַו, הנה הליקויים הרבים בקבצים האגדיים האלה נראים עוד יותר. חסרים על כל שעל ושעל פרקים רבים, מאורעות שלמים, אגדות רבות ידועות, ולפעמים גם דברי ימי תקופות שלמות ומועידם רבים. בקשור לאגדה אחת אפשר להוסיף עשר כמותה, או גם מאה, והפרוּץ מרוּבֶּה על העומד…
הנני אומר, כי המאסף שׂם לו את החוט התולדתי וקירוב הענינים לקו. והנה שני דברים אלה כבר יעצרו זה בעד זה ודוחים באיזו מידה זה את זה. ענין לפי תכנו לחוד ודבר הדורות לחוד. אנו ממשיכים ענין אחד, והנה כבר עשינו קפיצה בתולדה; והיה כאשר נאמר לטפּל בענין השני, עלינו כבר לחזור ולשוב אל הזמנים מראש.
עלי להעיר עוד, שאיזה אגדות מסוּפרות בעצם המקוֹרים מאנשים ידועים בשם, בחרתי לספרן סתם. ובזה הוצאתי אותן מן החוג הצר של מאורע יחיד ונתתי להן מטבע כללית יותר חשובה מאשר עושה הפרט. – וגם זה, בעניני הלשון וחוקיה שמרתי לרוב את הרוח העתיק של המקורים. ואם ימצא הקורא זרוּת בסגנון, ידע כי לא מידי זאת.
אמור אמרתי זה ימים, בבואי אל המפתן שבין חיי-שעה ובין חיי-עולם והחי נותן אל לבו, לכייל נסיונותי הבודדים בילדי-האגדה שלנו במספר “אלף ואחד”, כמספר המעשיות לאחינו הערבים, שגם אלה רק חלק אחוז הנן מהרבה, ולעתים גם שמָא גרם במלאכה כזו להקציעה ולהביאה באיזה סדר ומשטר. ואודה, שאך בקושי עלה לי לקיים נדרי אף למחצה. בושה הוא הדבר! בדור התחיה שלנו, שהכל רמות ימלל על-דבר רוח העם וקניניו והרמת קניני-העם, דברי-אגדה וכל דברי שירה כגון דא נעצרים. גם עתונים לאומיים וחינוכיים נועלים את השערים… וכבר אמרתי נואש להפיק זממי מאפס כוח לשאת במשא.
אם ידרוש איש איזה רוח מדעי בדברי שירה ובדים אלה, לא ישיג מאוַייו, וביארתי את הטעמים למעלה. אולם, אם יבקש לדעת השתלשלות הדברים אצל המאסף והמחבר בעצמו, אומר לו, כי הולדת האגדות היתה אצלי להיפך מאופן סידורן.
החילותי בשכבר הימים לעבּד את אגדות-החסידים, מקצוע שהעסיק אותי ימים רבים, אם גם לשם דבר אחר; ואז גם לא ילדי-העם חיפשתי, כי אם ילדי רוחי אני, וגם במקום חיים גלויים לפני, ביקשתי חסוּת בצללי ההזיה. – אחרי זמן נדחפתי לימי הקבלה והחזון, ומשם הגעתי לחיים הצרים בימי הבינַים ושוב לתקות הגואלים. חדלתי לבקש את האלהים באין-סוף ובאתי בצל בני-אדם עזובים ומתרפקים על קונם, – והוא עונה ואינו עונה! משדה המערב שבתי בבלה וגם לארץ אבות הנתונה ביד חר, ונכנסתי לספרות התלמוד והמדרש, ושבו אלי חלומות הנוער וידיעות הנוער מבית אבא ומבית-מדרשא. בינתים החילותי לגולל בסיפורי התורה הקדומים ובסיפורי ימי שני הבתים וציוּני חיי האומה במועדי שני קדשי-האל.
מעט מן הדברים באו אלי גם מפי השמועה; ואיזה פרקים לקחתי מספרות היהודית היראית וההמונית. גם זה עולם חדש רב-פלא, עולם מלא תום ויראת-אלהים, ויחד עם זה ניצני הבדיה עולים בו כאילנות וקוראים לָעוֹבר לבוא בצלם…
ולא אך ברשות-הרבים של האומה הלכתי תמיד, כי אם גם אל הכיתות השונות פיניתי את לבי, נטיתי אל הכיתות הנפרשות מן הציבור, שחדלו לקחת חלק בינינו ולהיות נמנים עמנו, ועד כמה הן עוד שייכות לנו! – ואפילו לשדה החיצונים גופא התגנבתי לפרקים, גם את האלקורן לא זנחתי פעם.
ימים רבים חיפשתי במקצועות השונים האלה ונדחיתי מדבר אל דבר וממועד למועד; ואני יושב אז בעיר חכמים בה לפנים ותורה בה היום מעט, אבל ספרים הרבה. מעט מילדי-רוחי אלה הדפסתי גם במכתבי-עתים ומאספים שונים פה ושם; אולם, כנאמר, אך בקושי, וגם בלי סדר.
הזכרתי את ידיעות הנוער ובית אבא. ואמנם חשקי לפרי-אגדה בא לי מאבי, רב וירא ושומר-קדומים. ממנו שמעתי גם איזה דברים שיבואו בקבצים האלה.
ולהיות שפרקי אלה, שמוצאם ומקורם אך מהעבר, שונים הם ממעשי עד היום, או מזה אשר אמרתי לעשות, בעת התכנס בי רוחי ואומר לבקש לי דרך לחיי אני ולדכוָתי מעֵבר לחומה הבצורה, – סידרתים בשם כינוי, בחרתי לי לחקרי-קדם, והוא עתה גם שמי וזכרי.
נוה-שלום, סוף תרע“ב-תרפ”א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.