¹

הרבה אני מצטער, שאיני יכול להשתתף עמכם, יוצאי קהילת בוצ’אץ', בחגיגה זו, חגיגת הספר. אולם בטוחני, שלא תתלו בי האשם. נאלץ הייתי להשאר בירושלים כדי להצביע על החלטות הקונגרס ביומו האחרון. כשקבענו את מועד האסיפה הזאת, היה ברור לכל, שהקונגרס יינעל ביום ששי שעבר, אך הדברים נתגלגלו כך, שהקונגרס התמשך עוד שני ימים.

אולם ברצוני לצרף את עצמי לקהל החוגגים לכבוד יציאתו של ספר בוצ’אץ' לאור לפחות בדברים אחדים מרחוק.

יקרה לי העיר הזאת, שבה בליתי את עיקר נעורי, שבה שימש אבי ז“ל שו”ב, שבה למדתי בבית מדרשה והתפללתי בבתי כנסיותיה, הייתי פעיל באגודותיה ובחייה הציבוריים, בהסתדרות החלוץ והנוער, שבה טיילתי בהריה ובמישוריה ושבה חלמתי, יחד עם בני דורי, על תחית האומה והיחיד בישראל, ושממנה עליתי ארצה.

כל זמן טיפולי ב“ספר בוצ’אץ'” – והזמן היה ממושך למדי – נשקפה אלי קהילה קדושה זו על כל הווייתה המנומרת ואישיה היקרים, הבקיאים בכל חדרי התורה, חריפי המוח ונאצלי המידות. רבים מהם ראיתי בשעת עריכה ראייה שניה, כביום היותי בעיר. קשה היתה העבודה ורבת טרדות, אבל כל-אימת שנתגנב הספק בלבי אם כדאי כל הטורח הזה ושמא נטלתי עלי דבר שאין להגשימו – באו לפני כל הדמויות המאירות שהיו בעירנו וכל החיים שתססו בה וכאילו התחננו לפני: אנא, אל תעזבנו, זוהי שעת כושר אחרונה להציב לנו מצבת-אמת. הן אם לא עכשיו – אימתי? מי ישקוד להשאיר ניר לנו ומי ינחיל אותנו לדורות הבאים? הלא עיר מלאה חכמים וסופרים ואנשי מעשה היתה, עיר שופעת מחשבה ושירה, חיי רוח ופעלתנות ציבורית. הרגשה זו היתה חיה בי במוחשיות יתרה והיא שסייעה לי להתגבר על מכשולים, שרק הקרובים לענין זה יודעים מה היה טיבם.

והנה מונח הספר לפניכם. סבורני, שלא תראו בכך מידה של יהירות אם אומר, שהוא יד לבוצ’אץ', מצבת-עולם, מזכרת-נצח. החבר המצומצם, שעסק בהכנת הספר, לא מצא לפניו אפילו אות אחת מוכנה. ונקל לשער, מה קשה היה אחרי חורבן נורא כזה, שלא נשארו בסופו אלא שרידים מעטים ואף הם מפוזרים על פני כל העולם, – למצוא חומר מתאים ואנשים מתאימים, שישתתפו בספר זה.

אנחנו ידענו, שלא כשאר ערים בוצ’אץ‘. ישנן ערים מעטות בגליציה כדוגמתה. לפיכך היה ברור לנו, שעל בוצ’אץ’ יכול להופיע רק ספר הראוי לשמו ולא ספר סתם. הלא היא קהילה עתיקה, שהשפעתה נחרתה בתולדות תרבותנו וספרותנו באותיות זהב, וכל טיפול שטחי בה אינו אלא חילול. מפני זה סבורים היינו, שמוטב לאחר את הוצאת הספר לאור ולשפרו ככל האפשר מאשר להוציאו כשהוא בוסר.

אכן, יודעים אנו יפה, מה רב החסר בו ומה גדולים הליקויים. קצת מן הליקויים יש לייחס לכך, שכל מפעל אנושי הוא בעל ליקויים, אבל ישנם ליקויים והחסרות, שידענו אותם יפה בשעת מעשה, אלא שלא היה בידנו לתקנם או להשלימם. שכן הרבה אנשים, שהיו יכולים לפאר את הספר בדבריהם, אינם עוד בחיים, והרבה חומר יקר, שהיה יכול להעשיר את ידיעתנו על העיר ותושביה, ירד לטמיון, והרבה זכרונות, שהיו מוסיפים נופך יפה לספר, שקעו יחד עם בעליהם. ריכזנו איפוא מכל המקורות, כלליים ופרטיים, כל תעודה וכל זכר, שאפשר היה להשיגם.

וכך יוכל הקורא, בין אם הוא בן בוצ’אץ' ובין אם אינו מיוצאי עיר זו, לקנות לעצמו מושג על מקום-כבודה, ערכה, רבניה, חכמיה, סופריה, אגודותיה ונוסח חייה.

תשומת לב מיוחדת הקדשנו לתיאור השואה. רצינו להודיע לעצמנו ולדורות הבאים את פרשת הקץ הטראגי של קהילתנו. ולשם כך אספנו חומר מפי עדי ראייה, שנתנסו בעצמם בנסיונות הנוראים ההם על כל גילוייהם האכזריים ואף ההירואיים.

אין ברצוני לתאר את תוכן הספר לפרטיו, דבר זה מיותר הוא. הן הספר מונח לפניכם וכל הרוצה יוכל לעיין בו. אבל לא מיותר להפנות את תשומת הלב לתרומתו של ר' ש"י עגנון, יקירנו ונכבדנו, ששקד עם כותב הטורים האלה על תקנת הספר והעניק לו ממיטב עצותיו. אבל בעיקר אנו חייבים לו תודה על העבודה המיוחדת, שגזלה ממנו זמן הרבה, המתארת את “ספריהם של אנשי בוצ’אץ'”. בלי להכשל בהתפארות אפשר לומר, שעבודה מסוג זה מיוחדת לספר בוצ’אץ' בלבד, כשם שעגנון עצמו בן יחיד ומיוחד הוא לבוצ’אץ'. הוא תפארת עירנו, כשם שהוא פאר האומה והספרות העברית.

ולבסוף רואה אני חובה לעצמי להודות למר צבי הלר, שעזרתו כמשתתף בספר וכמסייע להכנת הספר לא פסקה אפילו יום אחד; ולמר אריה רול, שלא נתן דמי לעצמו ולי ונטל על עצמו באהבה כל מה שנתבקש לעשות; ולמר משה הלד, שנתבע ונענה תמיד לעבודות שונות. ויבואו על הברכה כל המשתתפים בספר, שנענו לעורך ונתנו לו ממיטב דבריהם.

אולם אי אפשר לסיים בלי להביע הכרה עמוקה לעזרתו היסודית של חברנו היקר ובן-עירנו, זאב און, שבלעדיה לא היה הספר רואה אור.

יהי לנו הספר נחמה פורתא באסון הגדול שהתרגש על כל בית ישראל באירופה ועל עירנו המעטירה.