אין אנחנו מוצאים בטבע אף דוגמה אחת של שווי ערך, – או כמו שיאמרו הלועזיים Symmetrie, – בכל החלקים והפרטים, כלומר: אין מוצאים בטבע צורה, אשר קַויה, שרטוטיה, חלקיה, שטחיה, או אבריה משני עברי הקו התיכוני שהננו מצירים בדמיוננו שוים המה זה לזה שווי מלא ומדוּיָק. גם באותם החזיונות, שהאדם רואה בהם, בלי עמל רב, את חק שווי-הערך, כמו הגביש, הפרחים, הֶעלים בעלי שני הטּוּרים, החיות אשר צלעותיהן מתאימות, – גם באותם החזיונות עצמם אין אנו מוצאים שווי-ערך מלא באמת ובפועל, ואם נחלקם לשנים או לחלקים רבים, לא יתאימו החלקים זה לזה התאמה שלמה והנדסית. אין כל סדר מדויק ושווי-ערך בכל אותם הדברים שהננו מרגישים בחושינו. כל הדברים מתרחקים, באופן שאי אפשר לראות מראש פחות או יתר מהתכנית, אשר רוח האדם מבקש לקבוע ולטבוע בהם; כֻּלם מתקוממים ומורדים, מרידה יתר או פחות קשה, בהחֹק אשר אנחנו רוצים להכניעם לפניו. אין אף אחד בין גרמי השמים, אשר הוא עָגוּל עִגּוּל הנדסי, אף אחד ממסלוּלֵי-הכוכבים איננו מתאים בדיוק אל חשבונותינו המדעיים. אין אתה מוצא אף צורה אחת של אדם, אשר צדה הימיני שוה ודומה בכֹל אל צדה השמאלי, אין לך צפור אשר שתי כנפיה מתאימות ושוות. ואי-שווי-הערך הזה שורר לא רק בכל החזיונות הנראים לעין פשוטה ובלתי מזוינה בזכוכית מגדלת, כי אם גם בכל מסתרי פנימיות החמר, כלומר: בצרופיו האורגניים. העוּבדה, כי קרן האור בעברה דרך חמרים אורגניים מותכים, אשר כנראה לא יבדלו זה מזה בהרכבתם הכימית, תנטה בזויות שונות, פעם תֵּימין ופעם תשמאיל, – העובדה הזאת היתה לראיה בידי פַּסְטֶר, כי אין שווי-ערך בסדוּר האטומים של המוליקולים. וסבת החזיון רואה החכם הזה באי-שווי-הערך של הכחות הטבעיים, המסַבבים את תִּקְבֹּצֶת האטמים והמליקולים, כלומר: החֹם, האוֹר, החשמל, המושך וכדומה. פַּסְטֶר מְפַתֵּחַ יותר ויותר את ההשערה הזאת, עד כי יהין להחליט שהחיים המה, סוף סוף, אי-שווי-הערך ( Asymmetrie ), וכאשר יצלח בידינו להשתמש בהכחות חסרי הערך (אַסיממעטרישע קראֶפטע) של הטבע, אז יהי אפשר לנו לברוא בשפופרות-זכוכית בעלי חיים מיסודות-החמר הפשוטים.

הנני מודה, כי הרעיונות האלה קרובים בעיני יותר אל הקבלה, חכמת-הנסתר, מאשר אל הכימיה, המיכניקה ותורת-החיים (ביולוגיה). אין אני יודע היטב את פרושן של המלות: כחות או גורמים חסרי-הערך. אך תהי הסבה מה שתהיה, העובדה עומדת וקיֶמת, כי אין שווי-ערך בטבע, והעולם יאמר לא בי הוא. שווי-הערך, הַסִּימֶטריָה, הוא המצאת רוח האדם אשר מעולם לא ראה דוגמתו במציאות. האמנות מתנגדת על פי טבעה ומהוּתה להסימטריה, והיא מבקשת לחקות ביצירותיה הנעלות את העדר הסדר וחֹסר ההתאמה אשר בטבע. ובכל עת אשר האמנות סימטרית היא לא תמצא חן בעינינו. הנהר הטבעי ילפוֹת דרכו ויתפתל כנחש עקלתון במרוצתו, והתעלה אשר חפרוּה ידי אנשים, על פי תכניתם של חכמי חרשים, היא עשויה על פי צורה הנדסית ומראשה ועד סופה אין בה נטיות ועקלקלות. בעיר הננו פוגשים על כל צעד איזה דבר מַפְתִיעַ, ובכל אשר נפנה הננו מקבלים רשמים חדשים. הגן הצרפתי הנקרא בשם Le Nôtre הוא כשמיכה, אשר רִקמה אחת הולכת וחוזרת בה בכל אמה רבועה. אם יגללו ויפרשו שמיכה כזו לארכה ולרחבה, אז תֵּראה תבניתה עניה בעינינו, אף אם האמת הראשונה עשירה היא ברקמתה. טעמו של האדם מתענג על אי-שווי-הערך, והסימטריה מעוררת בו רגש של צער. אם הטעם הזה לא פג ולא נשחת, אז יבכֵּר גם ביצירות האדם את אותן הקרובות אל הטבע באי-שווי-הערך שבחלקיהן על פני הַסִּימֶטְרִיוֹת. הדרך העוברת ומתפתלת בהרים ובעמקים מוצאת בעינינו הרבה יתר חן ממסלת-הברזל המשתרעת כרצועה ישרה; הפרדס האנגלי עם פרעותיו ואי-סדריו המלאכותיים הוא יותר יפה בעינינו מהפרדסים הצרפתיים עם הסדרים והמשטרים, הקצב והמדה שבהם. יריעות-הקיר המצוירות והמרוקמות של מוֹריס, עם ציורי פרחיהם ועליהם המסולסלים ומסובכים זה בזה באיזה מן התרשלות נעימה, מושכות את עינינו הרבה יתר מניירי-הקיר בסגנון לואי החמשה עשר¹. הננו מתפלאים על התמונה שהיא מוסרת בדיוק את כל קמט וסלף, כל קו זר וכל תָּו היוצא מן הכלל אשר בצורת אדם ידוע, אולם בת-צחוק של רחמנות חולפת על שפתינו למראה תמונת-מודה, אשר ראשה מצוירה בהתאמה מדויקת על פי נוסח יופי מקובל וקבוע, אבל בלי כל רוח חיים. האמנות היַפַּנִית עשתה לה שם באירופה, עקב תכונתה המצוינת בחסר סימֶטריה. האמנות היַפַּנִית בהיותה שפחה חרופה להטבע ומחקה אותה חקוּי גמור, תלך בעקבות חזיונותיה שאין בהם, כמדומה, התאמה ושווי-ערך. היא איננה מכנסת את יצוּריה במטת סדום ולא תדחקם לתוך דפוס, אשר המציאוהו אנשים שחכמתם מרובה מהרגשת-היופי שבהם, חפשית היא כצפור דרור ואיננה מקבלת מרותם של מחוקקי המחשבת.

ואחרי אשר הסימטריה איננה יצירת הטבע ואיננה עושה עלינו רושם של יופי, הלא עלינו לשאול איך ובאיזה אופן בְּרָאָה רוח האדם, ואיזו צרכים היא מספקת.

את התשובה על שאלה זו נמצא בתכונתה המיוחדת והיסודית של המחשבה האנושית.

האדם מבקש סבה בכל חזיון, הננו משערים, כי מאחורי החזיונות שאנו מרגישים בחושינו מסתתר איזה יסוד בלתי-מוחשי, שאי אפשר להשיגו ולהרגישו בעזרת החושים. את היסוד הנעלם הזה הננו קוראים פעם בשם סבה, פעם בשם עילה ופעם בשם חֹק. הפלוסופים השונים קוראים אותו גם בשמות שונים. שופנהויר נתן לו, למשל, השם רצון, פרושהֶמיר ( Froschhammer ) קוראהו בשם דמיון, וכדומה. אין אף איש אחד אשר הרגיש במציאות את הסבה הזאת בתור סבה. האנשים ראו תמיד רק שלשלת חזיונות הבאים זה אחר זה, מבלי אשר יראו את הקשר המחברם. רק במחשבתנו בראנו חוט רוחני של סבות ותולדות המאַגדם יחד. אנחנו רואים את הברק ושומעים את הרעם. כן אנחנו מתבונניים שמשפטם לבוא זה אחר זה. אבל כי יצא חבל מהברק וימשוך אחריו את הרעם, זאת אין אנו רואים ואין אנו שומעים. זאת לא ילמדנו אף אחד מחושינו אשר על ידם נרגיש את חזיון הברק והרעם. הקשר שביניהם הוא המצאת מוחנו.

על ידי הרגלה של מחשבת האדם לבקש בכל חזיון סבה, או, נאמר, אב המולידו ומחוללו, באנו עד כֹּה, שאנחנו נותנים ערך יתר גדול ויתר חשוב להיסוד הבלתי-מוחשי והבלתי-מורגש שבחזיון, כלומר: להסבה בת-דמיוננו או כח השערתנו, מאשר להחזיון עצמו. והדבר מובן. תבניתו של החזיון הוא פרי מוחנו, והיא מוּרגשת לידיעתנו גם בלי עזרת החוּשים. לא כן החזיון עצמו, הוא עובר מחוץ לידיעתנו ואיננו תלוי כלל בעבודתנו הפנימית, והוא מגיע להכרתנו רק בעזרת החושים; ואין כל פלא אם התבנית, יצירתנו אנו, אשר קמה ונהיתה מראשיתה לנגד עיני רוחנו,– אם תבניתו של החזיון תֵרָאה בעינינו יתר ממשית, יתר עקרית ויתר חַיָּה מהחזיון עצמו, אשר ימָּצא מחוץ לגבול ה“אנכי” ואשר לעולם לא יוּשג באמצעות חוּשינו בכל מלוּאוֹ. לכן אם החזיון, כמו שהרגישוהו חושינו וכמו שמסרוהו לידיעתנו, איננו מתאים בכֹל אל תכניתו או אל חֻקוֹ, אשר יצר מוחנו, – אז הננו דוחים את החזיון מפני החק, הננו מְזַיְפִים את הראשון למען נציל את האחרון. הננו מאמינים בעבודתו הפנימית של מוחנו הרבה יתר מבחושינו והננו אונסים את הרגשותינו להסתגל אל משאת נפשנו.

הננו רואים, למשל, רגב גביש, פשוט, מְקֻבֶּה. שלש מצלעותיו ישרות, שלש האחרות בלתי ישרות. והננו ממציאים להחזיון הזה תבנית במוחנו. התבנית הזאת היא בעלת ששה שטחים מרובעים בני מדה אחת, שתים עשרה מִגְבָּלוֹת בנות אֹרך אחד ושמונה זויות נִצבות בעלות שלשה שטחים. הגביש המונח לפנינו איננו מתאים אל התבנית הבדוּיָה מלבנו. ובכל זאת אין אנו מפקפקים אף רגע אחד לתת את היתרון והצדק להאחרונה, והננו אומרים: “הגביש הזה היה עתיד להיות מתחלת בריאתו מעוקב, אולם החֹמר לא הספיק לצורה זו. ובכן הננו לעזור להחמר להתלבש בהצורה, אשר שאף אליה ולא השיגה”, ובכן הננו רואים בתמונה שהיא רחוקה במציאות מצורה מעוקבת, כאלו היא באמת מעוקבת, והננו מרוצים מדמיון זה,

עתה הגענו אל האָבנים המסוּתרות, אשר הרעיון עושה עליהן את מלאכתו, והנני מבקש מאת הקורא מעט סבלנות, למען אשר נתבונן היטב אל המלאכה הדקה הזאת. התנאי הראשי של עבודת נפשנו הוא העיוּן. והעיון יצויר רק על ידי שטף דם רב אל נימי עצבים ותָאים ידועים במוח האדם המביאם לידי עבודה יותר מהירה ועצומה, בעוד אשר הנימים והתאים האחרים, אשר לא יקבלו דם רב כל כך ואשר יזונוּ בצמצום, המה נחים מנוחה שלמה או עובדים בכבדות ובעצלתים. הרושם הבא מן החוץ על ידי אחד החושים, אם הוא יתר חזק, מְגָרֶה את נימי המוח ותאיו, המיועדים לקבל את הרושם הזה, גרוי יתר חזק ומרגיזם ומעירם ממנוחתם; אולם רושם יתר חלש מַרְשֶׁה להם להשָּׁאר בבטוּלם והתרשלוּתם. מזה אתה למד, שהרושם היותר חזק מעורר את עיוּננו ושימת לבנו והוא מגיע לידיעתנו הפנימית, והחלש לא יגיע אליה. בפרק “הגאוניות והכשרון” נראה, כי אנחנו מרגישים בדעתנו רק אותם היסודות של החזיונות, אשר יגרו ביותר את חושינו ובזה יעירו את עיוּננו. המשל, אשר הבאתי שם, היא תמונה המצוירה בצבעי-שמן; בחזיון-המורכב הזה הננו מרגישים ביותר את יסוד האור, יען כי הוא מגרה את חוש הראות בגרוי היותר חזק ומעורר העיון בקרבנו; היסודות האחרים של החזיון הזה, למשל, ריח-השמן, הם יותר חלשים; הם אינם מעוררים את החושים, למשל, את חוש הריח, במדה מספקת, ועל ידי זה לא יגרו גם את מרכזי-ההרגשה המתאימים כל צרכם למען יתעוררו מתרדמתם לעיון, ובאופן הזה לא יחדר לידיעתנו הפנימית אף אחד מהיסודות האחרים של החזיון – “תמונת-השמן”. וכאשר תציר לה ידיעתנו הפנימית ציור-דמיוני על דבר “תמונת-השמן”, אז היא מבלטת ומצַיֶּנֶת רק את רשמי-הראות והיא מטשטשת את רשמי יתר החושים אשר לא העירו את העיון במדה ראויה. וכן הוא הדבר בכל יתר החזיונות. בכל אחד מהם יש יסוד שהוא מתגבר ומכריע את יתר היסודות המתגלים במדה חלשה מאד, ועל ידי זה יעוררו גם את העיון במדה יתר פחותה. ובכן הננו עושים את היסוד הגובר של החזיון לעקרו ואין אנו שמים לב ליתר יסודותיו.

הגביש המעוקב במצבו הטבעי המעציב, למשל, מלח-האבן, גובר בו יסוד הצורה המעוּקבת. שטחים אחדים, צלעות וזויות, פחות או יתר ישרים, אשר בגביש כזה מעוררים אותנו לשוּם לב אליהם ביותר, עד כי הננו מסיחים את עיוננו מהנטיות שהוא נוטה מהצורה המעוקבת, מהשטחים המעוּקשים, מהמִּגבלות הבלתי שלמות ומהזויות החסרות. היוצא מזה, כי גביש-המלח חסר המדה והקצב מתרשם בדמיוננו לא כמו שהוא, בכל חלקיו ופרטיו, כי אם היסוד הגובר בו, צורתו הקרובה אל הרבוע, הוא הוא המוחק במרכזי-הרגשותינו את יתר הרשמים ותופס את מקומם. ובכל זאת הלא הדבר גלוי, כי גם יתר היסודות שבחזיון הגביש, נטיותיו ואי-שלמוּת בנינו, יש להם ערך וחשיבוּת בנוגע לאישיוּתו המיוחדה של גבי-המלח במדה לא פחותה מאותם החלקים המקרבים את צורתו לתבנית הרבוע.

צריכים אנחנו להודות, כי מוחנו הוא כלי בלתי שלם ומתוקן. אין נימיו ותאיו יכולים, על פי טבע בנינו, לקבל כלם בבת אחת את שטף הדם במדה מספקת לפרנסתם, למען יוכלו להתעורר כלם בבת אחת ולהגיע למדרגת העבודה הדרושה לעיון ולשימת לב. רק חלק אחד ממוחנו עובד תמיד את עבודתו השלמה, בעוד אשר החלק השני ינוח פחות או יותר. התולדה המוכרחת היוצאת מחסרון-השלֵמות הזה הוא, כי אין אנחנו שמים את לבנו במדה אחת אל כל יסודותיו של איזה חזיון ואין אנחנו יכולים להרגישם כֻלם במדה אחת, כי אם נתבונן אל היותר מצוינים שבהם, אשר יגרו את חושינו ביותר ואשר יוליכו את הדם המפרנס אל נימי המוח ותאיו המקושרים עם החוּשים הגרוּיים, ועל ידי זה יעוררו אותם לעיון. היסוד המגרה את חושינו ביותר יֵרָאה בעינינו כאלו הוא הוא כל החזיון בכלליותו. ולרגלי הדבר הזה הננו משנים את פני כל החזיון על פי התבנית אשר בראנו בדמיוננו לאחד מיסודותיו. ובזאת תבואר נטיתנו לתפוס את החזיונות במוחנו בתור תבנית מסוּמנה ומוגבלה וליסדה על הנחה פשוטה. כי מה היא התכנית? היא צורה נתונה מאתנו לאחד היסודות, שבחרנו כישר בעינינו, של החזיון, ולמסגרתה של הצורה הזאת הננו דוחקים את יתר יסודותיו על כרחם. הנטיה הזאת הוא חסרונה של המחשבה האנושית, אשר תבואר על ידי אי-שלמות-מוחנו הנזכרה. אם הורגלה מחשבתנו לבקש בכל את הסבה, אם בּוֹדים אנחנו מלבבנו לכל חזיון מורגש איזו הנחה בלתי מוחשית, אז הלא מְחַיֵּב ההגיון כי עלינו לבדות את ההנחה הזאת, כלומר, הסבה, לא רק לחזיונות בודדים, שבחרנו כישר בעינינו, כי אם לכל החזיונות.

אולם באמת אין חזיון אחד דומה בדיוק אל השני; ואם רק נניח כי הדמיון שבין שני חזיונות יש לו סבה, יש לו חק, הנה מחוּיָבים אנחנו לבקש סבה וחֹק גם להשנויים וההבדלים שביניהם, ובכן הלא עלינו להציע לכל חזיון לא רק תבנית אחת, צורה אחת, כי אם מאה תבניות, מאה צורות, תבנית מיוחדה לכל אחד מיסודותיו, רק לו לבדו ולא לזולתו.

נשוב להמשל שהבאתי ע"ד גביש-המלח. אם אנחנו רוצים לראות בָּרֶגֶב המונח לפנינו צורה מרובעה כפוּלה, אז הננו מְפַנִּים את דעתנו רק אל חלקיו הישרים והמהוקצעים והננו אומרים: “החלקים האלה קבלו צורה כזו, יען כי כל הרגב שאף להיות מעוקב. תבניתו של הגביש הזה היא אפוא מעוקבה”. אבל אין לנו כל משפט להקל בערכם של החלקים המתרחקים מהתבנית; עלינו לבקש סבה גם להם. והסבה המכלָה צלעות ושטחים אחדים בגביש, היא שונה, בלי ספק, מהסבה היוצרת צלעות ושטחים אחרים בצורה מעוקבת. ואמנם הגביש המונח לפנינו שאף להיות לא אבן מעוקבת לכל חקותיה ומשפטיה, כי אם להתלבש באיזו צורה אחרת. חדשה, שהיא שונָה מהצורה המעוקבת. הגביש שאף מתחלת יצירתו להתגַלֵּם דוקא באותה הצורה המיוחדת, שהננו רואים עתה, ולא באחרת. ובכן אין התבנית המעוקבת מתאימה כלל להחזיון הזה, וטעות היא בידינו אם נאמין לראות בגביש זה צורת מרובע-כפול. ואם בכל זאת טועים אנחנו בדבר זה הוא, יען כי אין אנו מסוגלים, על פי טבע מוחנו, להסב את דעתנו בזמן אחד אל החלקים הישרים שבגביש וגם אל חלקיו המעוקשים שאינם בולטים ומצוינים כל כך, ולכן אין אנחנו מתעוררים להמציא לבאורם סבה דמיונית.

כל נסיון לחלק את החזיונות למחלקות מסוּמנות ומצוינות, על פי תבניות שונות, אך שגיאה היא; כל נסיון למצוא דמיון וקרבה בין חזיונות שונים, אך שרירות לב הוא; כל נסיון למצוא את הפשיטות בחזיונות מרובי הפנים והגוָנים, הוא כעין הודאה שאנו מודים בקֹצר השגתנו. הטבע יוצרת רק אישים (Individuen ); אנחנו מאחדים אותם בדרך מלאכותי למינים, יען כי אין ביכלתנו לראות בעין בהירה ובסקירה חדה כל קו וקו בתכונתו של כל איש ואיש המיוחד רק לו לבדו, לערוך את ערכו האמתי ולמצוא את סבתו המיוחדה. אם ישנן בכלל סבות, הנה יש לכל חזיון לא סבה אחת, כי אם מאה, אלף סבות שונות, אשר רק פעם אחת יצטרפו זו לזו באופן כזה ולא יותר. ומטעם זה כל חזיון הוא “סך-הכֹּל” של פעלות אין מספר, אשר כלן שוות בערכן, יען כי החזיון ישנה את פניו ולא יהיה מה שהוא עתה, אם רק אחת הפעלות האלה תחסר, או תגלה באופן אחר. ואם אין סבות בכלל, הלא כל חזיון מקרה מיוחד ומובדל הוא ואין אנו רשאים להשוותו אל חזיון אחר, כי אם לשפוט עליו כשהוא בפני עצמו ולהתבונן אל צורתו האישית. התולדה ההגיונית מזה הוא, כי התבנית ( Schema ) הוא, בכל אופן שיהיה, חסרונה של מחשבתנו, המונע אותנו לראות ולהשיג את החזיונות כמו שהם באמת. הן אם ישנן סבות, אז הלא הסבה היחידה שהננו רואים בה את תבניתו של החזיון, – הלא הסבה הזאת מסתרת ומעלמת מעינינו את כל הסבות האחרות, אשר החזיון האישי הוא התולדה היוצאת מהן. ואם אין סבות, הנה התבנית המשוערה אשר הרכבנוה להחזיון על כרחו – רק חלום, רק דבר שלא היה ושלא נברא, שאין בינו ובין החזיון עצמו כל דמיון והשתווּת.

אבל אין לשנות את הדבר, ואם אין אנחנו רוצים לקבל את ההנחה, כי עוד ימים יבואו ומוחנו יגיע למדרגה יותר גבוהה בשלֵמוּתו האורגנית, עד כי יהיה מוכשר לעבוד בכל מלוא מדתו, בכל חלקיו ופרטיו, עבודת-עיוּן תמה, אז לא ישאר לנו בלתי אם להשלים עם ההכרח, כי גם באחרית הימים נרגיש בהחזיונות רק קו אחד בהרגשה יתר ברורה, ואת הקו היחידי הזה נחליף בכל החזיון כלו. להקו היחידי הזה נביא לקרבן את יתר קַוֵּי החזיון ואותו נרים למדרגת תבנית ( Schema ), ואת החזיון כלו נראה בתור הגשמת זאת האחרונה.

עתה נשאר לנו להתבונן אל הסגולה האחרונה והמיוחדה של עבודת המחשבה האנושית. באיזו אופנים ותחבולות ישתמש רוח האדם להמציא את התבנית הדמיונית, אשר את הגשמתה יראה בהחזיון? שטתו אשר הוא אוחז בה בעבודתו זו פשוטה היא מאד: הוא חוזר ושונה את הרושם, אשר בתור מצוין הסב עליו את דעתו ונתרשם בזכרונו ובידיעתו הפנימית. רוח האדם בורא לו את תבנית המעוּקב של גביש-המלח, על ידי שהוא חוזר ושונה את הצורות אשר עשו עליו רושם יותר נִכר, כלומר: השטחים הישרים והמִּגבלות, עד אשר יהיו לתבנית שלמה ומוגבלה. באופן הזה משלים וממלא רוח האדם את השטחים השקועים והשקערוּרים, מְיַשֵּׁר את הקוים העקוּמים, מעגיל את החוגים, מתקן ומשלים את הצורות המעוּכות והמרוּחות של הגביש, של הפרחים ושל הֶעלים וכדומה. מהלך העבודה הזאת במוחו של האדם הוא כזה: הננו מרגישים את אחד החזיונות באמצעות החושים, והוא מתרשם בזכרוננו; את הרושם היותר מצוין שבחזיון, או את רשמו שאיננו בולט ביותר אבל הוא חוזר ונשנה בו, הננו מרגישים בהרגשה יותר ברורה ועמוקה והמה נאצרים בזכרוננו ונשמרים בו, באותו האופן עצמו שרשמי הפנים נקבעים בתמונות-האור של משפחות שלמות העשויות על פי שטת גַלְטוֹן². אותם הקַּוִּים, ההולכים ונִשנים בצורות שונות של בני המשפחה, מצוינים על “התמונה האמצעית”, תמונת-המשפחה, הרבה יתר מהקוים שהם מיוחדים לצורה אחת, ורק פעם אחת תֵּרָאה לפני “הלוח-המרגיש” של מכונת כתב-האור. וכאשר יעלה הזכרון את אחד החזיונות לפני הידיעה הפנימית, אז יעלהו באותה צורה עצמה, אשר בה נשתמר בו: הזכרון מוסר לידיעתנו רק את הקו המצוין באותו החזיון, או את אותו הקו הנטבע בו יותר על ידי הִשָּׁנותו. אז יבוא הדמיון ויעשה מהקוים הבודדים המצוינים השמורים בזכרוננו חזיון שלם ומוגבל מכל עבריו, על ידי שהוא מַרְבֶּה ומכפיל את אותם הקוים ומעצים את מספרם עד כי יהיו לצורה מלאה כמשפט.

תנאי עבודת-רוחנו המתוארים בזה נותנים לנו השגה להבין, איך הגיע האדם ליצירת הסִּימֶטְרִיָה. בהיות האדם בלתי מוכשר להיות ער ומקשיב בכל חלקי מוחו בעת אחת, לכן ירגיש וישמור בזכרונו רק קוים אחדים בודדים מהחזיונות. ולמען יוכל אחרי כן להעלות את החזיונות על זכרונו ימלא את הפגימות והחסרונות שבהם, אשר נהיו לרגלי השמטת הקוים שלא הרגישום ועל כן גם לא אצרוּם בזכרון, – על ידי הכפלת הקוים הבודדים אשר קלטם במוחו. כל יצירה סימטרית של האדם היא אפוא הגשמת תבנית-הזכרון, אשר הדמיון מלא את פגימותיה ומגרעותיה. בה במדה אשר יתפתח האדם, כן יגדל כשרון רוחו לעיון והקשבה; אז יגדל מספר היסודות אשר הוא מרגיש בכל חזיון ותבניתם אשר הוא מטביע בזכרונו היא יתר מלאה, יתר בהירה ומצוינה; דמיונו איננו אנוס כל כך למלא את החלקים החסרים על ידי הכפלת הנמצאים. איש כזה רואה אפוא את הדברים יתר אמתים ויתר מדויקים, ואם הוא חפץ לציֵּר אותם, אז ימסור אותם בצורה יתר אישית, יתר פרטית ופחות כללית. כל אשר התבוננותו אל איזה דבר היא יתר שטחית ויתר הַעֻבָרִית, כן יגדל ערכיוּת ( Symmetrie ) זכרונה אשר תשאיר אחריה. אמת ונכון הוא הדבר הזה, כנודע לכל איש ואיש, לכל אומה ואומה ולכל גזע וגזע. הערכיות היא סימן מובהק להאמנות של העמים הנסוגים בהתפתחותם לאחור ושל תקופת הירידה והנפילה. תקופת הצמיחה והגִּדול והעמים הצועדים קדימה לא יסתפקו באמנותם למסור את תבנית הדברים הכללית, לא יחזיקו בהכפלת קוים בודדים לעשותם לתמונה שלמה, כי אם ישאפו לציֵּר ולמסור עד כמה שאפשר את האישיות המיוחדה של החזיונות.

הנטיה הזאת של רוח האדם למלא ולהשלים את ציוריו הדמיוניים בלתי-השלמים על ידי הִשָּׁנוֹת אותם החלקים הנשמרים בזכרונו, – הנטיה הזאת מובילה לא רק להערכיוּת, כי אם גם לחזיונות נפשיים אחרים. האגדות על דבר המלך הזקן-האדום (בַּרְבַּרוֹס), ע"ד המלך מפורטוגל סֶבַּסְטִיאַן נוסדות גם הנה על הנטיה האנושית להערכִּיוּת. חלק מחיי הגבורים האלה היה ידוע להעם ונחרת בזכרונו; את החלקים האחרים, הסוף, לא ידע העם מעיקרם, או שכחם מעט מעט; ויבוא דמיון העם ויַשלים וימלא את תמונות המלכים האלה, שהיו מלאות פגימות ומגרעות, על ידי השנות הדברים הידועים ויבדה המשך לעלילותיהם שהיו טבועות בחותם מעשיהם הראשונים, שהיו ידועים וגלויים להעם. האגדות האלה הן אפוא יצירות ערכיות (סימעטרישע). והנה מעידות נאמנה, כי האדם מבקש את שווי-הערך, מלאות ושלמוּת התמונה לא רק בדברים הגלויים לעין, כי אם גם בדברים המסורים ללב ולדמיון.

הערכיות מביאה את רוח האדם הבריא והמפותח לידי שעמום (Langweile ) ולידי רגשות אי-שמחה, יען כי אין היא מגרה את שכלו לעבודה יתר מהירה. אם ירגיש האדם איזה חזיון, תבוא בינתו ותבקש את החק אשר על פיהו נוצר ותבדה לתכלית זו איזו תבנית; הדבר הזה הוא חסרונה של מחשבת-האדם, אבל חסרון שמחשבתו הורגלה לו ולא תְוַתֵּר עליו בלי התנגדות. הערכיוּת שוללת ממנה אפשרותה של עבודה כזו; היא איננה מנחת מקום להשערות ולדמיונות. חֹק יצירתה? הערכיוּת מבארת זאת באריכות ובדיוק רב. ציורה-הדמיוני? העתקת הדמיון איננה שונה מהמקור עצמו ואין כל הבדל ביניהם. הערכיוּת אין לה קוים מצוינים אשר ישמרם ויקלטם האדם באוצר זכרונו, ואשר על ידי הכפלתם והִשנותם ישלים הדמיון את פגימותיה של התמונה השמורה בו. עבודה זו נעשית על ידי הערכיות בעצמה, בלי עזרתו של כח-הדמיון. הערכיוּת היא עבודת-הדמיון הקשה שהתלבשה בחמר מוּחש, ולכן לחרפה תחשב לו הגשמה זו. וכמובן, כי אותן הסבות המחוללות בלב איש-תבונות רגשות בלתי-נעימות למראה הסימטריָה, – אותן הסבות עצמן מחבבות אותה על בעלי המוחות המטומטמים והעצלים. מי שלא התבונן מעולם אל החזיון בהקשבה מספקת, למען ירגיש את כל, או רובם של רשמיו ולמען יכיר את צורתו המיוחדה רק לו לבדו, הוא ימצא ביצירת האדם הסימטרית את הגשמת הדברים אשר ראה בטבע. תמונות זכרונו מחוברות הן מקוים גסים ובודדים שהוכפלו ונצברו זה על גבי זה; ברוחו הוא יֵרָאה העולם כתבנית, אשר חלקיה ופרטיה שוים ודומים איש לאחיו.

נחת רוח הוא לאיש כזה לראות בעיניו כי יצירות האמן הערכִיוֹת מאשרות ומקַיְמות את הרגשתו השטחית, והוא מוצא בהן אות הסכמה ותהלה לקלוּת דעתו. ומפני טעם זה תהיה הערכיוּת לעולם תכנית-היופי בעיני ההמון, אשר עינים לו ולא יראה והוא מתעב את כל דבר המזעזע את מוחו ומרגיזו ממנוחתו. אולם האיש אשר רוחו עֵר ועיניו פקוחות הוא יראה בהערכִיוּת כעין לעג ושנינה לההרגל הרע של מחשבתו והוא יחרימנה מממשלת הרגשותיו.