סיפורי דבורה בארון אוירתם רווּיה מתח-חשמל, מוארים חרדות ברקים — וממתינים, כאילו, להולם הרעם. אך נפתח העיגול-הסיפור ואתה ‘נושם גורל ואדמה’. עצורה, אך נמרצת תנועת עיגול זה מנקודת ראשיתו עד אחריתו, הנמשכת לעולם… העיגול — פעמים ראשיתו באור, בניצנוצי שמחה והוא נע אל התוגה, עתים הוא פותח בסבל ומגיע אל הפיוס, אך יש והוא מישזר של תמורות אור-וצל, שילובי ניחומים בפורעניות, ללא סדר הגיוני, כביכול (‘ספק אם אמנם מתנהג פה, בעולם זה, הכל כשורה’); הזכות והחובה מיטלטלות והוודאי מזועזע והבטחון קרקעו מסתחף — ואנו קרובים להתמוטט.

מהלכים אנו על פני גשר שאין לו משענות לאחיזה והמצולה מתחתינו תהוּמה (‘כריתות’, ‘מצולה’).

בשביל עם שיחי הוורדים נאמר ללכת — והנה קיפחו רגלינו כושר -הליכתן: שותקו (‘דרך קוצים’).

הן העצים פורחים בגננו, ואנחנו, בביעותי יומנו ולילנו, כובלים אותם בחבלים במו ידינו (‘חלומות’).

אולם מצויות גם מַפחות בקצוי ההוויה, עליזות אש והלמות ושיר, והן מעליזות את לב ההלך במרחקים האובדים.

אף אם דומה עלינו כי הוטלנו לתוך מצב קיצוני, שכולו מבוכה — הנה מגיחה לקראתנו ויוצאת ‘העז הלבנה ותמימת העיניים’ (‘בראשית’) וזו, בשלוותה, בצחורה ובתוּמה, משיבה אותנו אל ראשיתנו, אל מהותה של מהותנו, מַשיבה עלינו רוח רגעון וניחומי סבר-לא-אבד.

יש אשר מישהו קרוב מושיט לנו קו האור שבפניו (נחום ב’דרך קוצים'); עתים טעות אנושית קטנה תתגלה כאמת הגדולה, תציל ותבנה חיים מחדש (‘משפחה’), והאושר המיוחל אשר בושש, יבוא, אף-על-פי-כן, כפרי אפיל, ככוכב מאחר (‘פראדל’; מינה ב’מה שהיה').

הנה הורכן ראשנו אל המכה הניחתת, וכבר מתגלגל הרעם — והנה עלה האור החלוננו, יד טובה העלתה אותו ונתגרשו הרוחות הרעות והמזיקים.

מנורת-מאור בידה של דבורה בארון והיא, כמסופר, ‘הציגה אותה על אֶדן החלון באופן שנמשך אורה בקו ישר לקראת הבאים’ —

אל אור זה, פנימי וכבוש, פשוט ועילאי, נבוא, ונוסיף ונבוא.

עיגולים-סיפורים אלה, רווּיי המתיחות ונמרצי התנועה העצורה, אינם מפתיעים באירועים שאינם מצויים, בעלילות גיבורים, ופשיטא — לא בהרפתקות מוליכות שבי. שכיחים המעשים, אך ביד דבורה בארון נאצלת להם משמעות כבדת-גורל, ובמקום שגיבוריה הפשוטים עומדים — המעמד הוא רב-רושם. עשיר הסיפור בחיי-פְּנים.

מרכזם של עיגולים אלה הוא — הבית, בית-המשפחה היהודי, המסורתי. בית זה קבוע ועומד בתחום ממשי ומוחשי: בעיירה היהודית בליטא-רוסיה, זמנו מוגדר: שלהי המאה הי"ט — ראשית מאָתנו. אף צורתה של עיירה זו הרי היא כמות שהיא: שכונת הגיא ובית הקהל, הקילון התלוי על פי הבאר וטחנת-הרוח, הנהרות הקופאים, ‘הקריעות’ על פניהם ושלגי החורף בצחותם, קדרות הסימטה וקולם הרונן של תינוקות בית-רבן, הכרים הנרחבים ותרועת קוצרים מבעיתים באיבחת מגלים, משעולי הכפרים וצלו של המוּקע בפרשות הדרכים. הנה הרקע המסוים, קרקע הגידול, הנוף התחום. אך אתה רואה בעליל, כי המשפחה שבבית זה אינה אלא ענף של גזע כבד-ימים, שנופו מתפשט ויוצא הרחק מחוץ לאדמת מטעו, אל מרחבי החלל והזמן. אתה קשוב ויודע, כי משפחה זו חרדה בה להמשך, לרציפות הדורות, לקיום הגוף הגדול: הכלל. ודאי, לבה של דבורה בארון גם לכרוניקה המשפחתית, נפעם לגורלו החד-פעמי של הפרט, אף לזעזוע החוליה תצטלצל כל השרשרת, כדבר המשל האהוב עליה; נצחו של העם הנוגע בדבר, מעוניין, דומה, ענין חיוני בהתרחשות ‘הביתית’ שלפנינו.

בית זה ‘מיישבות’ ומקיימות אותו נערות ונשים, שאנו רשאים לקרוא להן: נערות דבורה בארון, נשי דבורה בארון. בנות הן ל’אשה העבריה', אשר דור אחד קודם לכן תינה גורלה משורר עברי בטורים שואגים: ‘מי ידע חייך, בחושך באת ובחושך תלכי.’ ה ‘פרשיות’ עונות לשאגת-אריה זו, ברוב ענוה וחן אך בבטחה משכנעת: יודעות אנו חייה, ויש אור בבואה ובלכתה; ולא עוד — נמשיך ונוסיף אנחנו — המאור הכמוס שבהן נתגלה, והמספרת גם משכה עליהן מזיוָם של דורות רחוקים, של אמהות גדולות שהאירו באור עצמן, בנוגה-נגד של אלה אשר עמהם ארחו לדרך או באור-חוזר מבניהן, אשר להם ועליהם מסרו נפשן.

הנערות של דבורה בארון, מהן רבות-חן, מתעדנות, לקוחות מעולם האצילות, ואף מבורכות במתת אמנות (בתיה) ומהן פשוטות כ’אחת האבנים משיפולי היסוד', ורובן יודעות טעמה של אהבה וציפיה והתרקמות-חשאין של בינו לבינה וסודן של משיכות ודחיות, ואף את האיראציונלי שבאהבה. אך כל הלב שבאהבתן, האור והכוח, משוקע בבית — בבית-אבא ובבית שהן בונות לעצמן, במלאכות -הבית, במעשי יום-יום. דומה, בכלים המצוחצחים בידיהן החרוצות משתקף לא קלסתר פניהן בלבד כי אם גם נפשן, דמותן.

הלא נזכור את הילדה הענוגה זהובת השׂיער בת הלבּן האיוֹבי: ‘לאחר שפשטה את בגדיה הטובים ועברה שתים שלוש פעמים ברגלים יחפות על פני רצפת החומר היתה שוב בביתה’ — לא בבגדי חג תבואי הלום, ולא תהיי כאן בת-בית אלא ביחפת-רגליים, בהרגשת הממש הקרקעי; בתבונת כפים ונפש טורחת הילדה ומשווה לעזובה צורת בית ו’עם פנות היום נזדהב פה החלל מן הנוגה של אש הכירה', — היא אש-התמיד של הבית.

נערות דבורה בארון — ‘מרכז’ יפיין וחינן בעיניהן ובשׂער ראשן. על העינים וצבען ועל השיער וצורתו משתהה המספרת ומשהה אותנו עמה. אסתיטיות הן הנערות, האסתיטיקה שלהן חשאית, ביישנית אך שקוּדה: בתלבושת ובתסרוקות, במעשי סריגה ורקמה, בטוהר נקיונו של הבית, בסידורים ובקישוטים לוקחי-לב, בטיפוח עציץ וגינה.

רבות הן נערותיה של דבורה בארון, אך דומה כי נקודת הכובד של שימת-לבה — לאשה, לנשואה. אכן, דורות רבים ראתה הספרות עיקר יפיה וקסמה של האשה באותה תקופה קצרה של התבגרות וטרם-נישואין; הירבתה לשיר על השכרון שבאהבה, אך נטשה גיבורותיה על סף ביתן החדש. חביבה היתה על המשוררים תקופת ההתאהבות בחיי האשה, האהבה הצעירה הבלתי-מנוסה של הלב הטהור, הרפה, אך ידם הרתיעה מלסלק הפרגוד מעל המציאות הבוגרת. עד שקמה הספרות הגדולה של המאה הי"ט ופתחה את הבית, וראינו את האשה במצוקות האהבה, מבקשת אבידת חייה ובוגדת, ועלה אלינו זעקת לב נזעם וכלה.

אם בהשפעת הספרות הגדולה של המאה הי"ט, אשר עליה אמוּנה דבורה בארון, ואם מתוך נאמנות למציאות היהודית, שלא ידעה, כפי שיש גורסים, את שכרון האהבה אלא במעט — אם כך ואם כך, סיפורי דבורה בארון ‘מאוכלסים’ נשים נשואות.

נשים אלו בינה שקטה ניתנה להן, ובינתן — בבניית קן-המשפחה, הבית. מקיימות הן אותו בטאקט פנימי, בחום שהן מַשרות ואף בסבלנות וברוח-פיוסין טובה, ולעולם — בטוהר. הלא יש אשר ניבהל ‘מן הטוהר השופע’ כמו ברוּך (‘משפחה’), ש ‘השיל את הנעליים מעל רגליו לפני בואו החדרה’. פעמים חינן ברפיונן, בחן הפאסיבי של ‘היושבת’ (בתיה), אך דבורה בארון מחבבת, ושמא גם מעדיפה, את דמותה של ‘ההולכת’, הנושאת בטורח, העושה ואף נאבקת. הנה אחת מהן היא ‘אשה אמיצת כוח אשר העמיסה את שק הקמח על גבה אפילו בימי הריונה’, להביא לחם לפי הטף. והנה שניה ‘אמיצת רוח אשר צעדה בקושי במגפיים של גבר ונשאה את ילדה לחדר המלמד’. אמיצות כוח ורוח ומצוינות בעדינות שאינה מכריזה על עצמה, בעדינות מחרישה זו מחליקות הן לא פעם ‘את כל המחוספס’ שבהווית טן-דו.

אולם כל אשר להן, האומץ והחן, הכוח והרוך, הפיוס והטוהר — באמהוּת, לה וממנה. יעיד נא אותו שיקול שהיה לה למוּשה (‘משפחה’) בינה לבין עצמה לאחר שדינה, ‘הנזופה’, ביקשה ממנה אחת מילדותיה ‘עד שירחמנה אלהים’: ‘זאת לא תוכל להיות בתיה, הגדולה, כי מה יהיה בלעדיה על כל האחרות?.. גם אחת מן התאומות אין לתת כי הן לא תיפרדנה… אין גם לקחת את רחל-לאה, הקטנה, על כי קטנה היא ומי יבין לשפתה?.. הנה אסתר היא זאת איפוא, רגלים קלות לה ומזגה רך אלא שביישנית היא ובבית זר לא תאכל… השגיחה כי נעתקה וגם צנחה מעליה השמיכה — ולבה זע… איך ייתכן לשלחה? ומי יכסנה בלילה באין עליה השגחת אם’? — אכן, אהבת עולם וחרדת עולם. אותה שעה ניצבה האם על התינוקת — כה דבר הסיפור — ‘כבירה ומחסית כאלהים’.

נשי דבורה בארון נאבקות לאמהוּת, קמות על גורלן המקפח ופעמים שהן מנצחות אותו. הנה מוּשה מתוך ‘דרך קוצים’: מוכת גורל, מחוצה, שהחברה בזה לה בלב ובעין, אינה מוותרת על האמהוּת וחייה הנכלמים זרועים בשעות דמדומים ב’אור של חסד אחרון'. ודינה, שלמה באהבתה, בלתי מעורערת בכל מצוקת נפשה, סופה שהיא זוכה.

דמויות יגון הן הנשים העקרות, וכמחזה-תוגה נקרא סיפורן. דומה, כל צערן של נשי התנ"ך בטרם היו אמהות, כל אותם ניעי השפתיים והקול הנחבא, שבים להפעים את לבנו. המספרת מרגישה אמנם בידה את רעדת השרשרת, ולבה — אל החוליה שנקעה. ההתערבות של המשפחה, מוסר החברה, גוזרים: פירוד, והוא אינו אלא דין כרת על הנפש; פירוק הבית והמשפחה סופו מוליך אל החדלון הארצי.

התמוטטות וחדלון רואה המספרת גם בפירוד מטעמים שבלב (‘גרושות הלב’); אין אמנם תקנה במקום שאין אהבה, ואף על פי כן — — ואך פעם אחת ויחידה ‘מעודדת’ המספרת את הפירוד ואף קושרת כתר לראש הגיבורה: פראדל. שלא כרוב נשיה של דבורה בארון שהן יציבות וקוון ישר ומתוח מראשית עד אחרית, מתחוללת תמורה בפראדל. עלבון החיים, האהבה הנכלמת קוממו אותה; ודאי סייעה בידה גם האהבה הדחויה שציפתה לה. האשה קמה לגאול את עצמה, ואוירת הסיפור מתרעננת כמו אחרי גשם. המרוחמת זוכה בבן, ירוחם דויד, היוצא, לימים, נגד הגויים בכלי חובליהם, ‘והעיירה שקטה’ — והד עונה מלב: ‘ותשקוט הארץ’. בפשטות חיננית נחלצה המספרת ממוקש המליצה, מקסמו של הו"ו-המהפך, נשארה בתחום הריאלי ואף העניקה לנו מכוחה ומדריכותה של הווית-קדומים.

נערותיה של דבורה בארון, מהן יתומות או שהיתמות תלויה מעל לראשן; נשותיה של דבורה בארון — מהן אלמנות ושכולות או שהגורל אורב להן. ראשן מוּרד, ועיניהן מייחלות.

נערות ונשים למודות-סבל. פעמים הסבל מרובה בחייהן מן השמחה, אך הן מסוגלות (מסתגלות?) לסבול ואינן נשברות. יש שהסבל מעיר ומעורר אותן ויש אשר בסבלן הן מתעלות ומזדככות. ולא שהן מברכות על הרע אך הן אינן כורעות תחתיו.

הן אינן כורעות תחתיו והמספרת אינה כורעת לפניו; אינה עושה פולחן מן הסבל, כדרכם של כמה מן הסופרים הנוצרים-הסלאביים. נזכור נא את אבא זוסימה של דוסטויבסקי, הכורע ברך בפני דימיטרי קרמַזוֹב, בפני חוטא זה, משום שהוא רואה בעיני רוחו ‘את היסורים שעתידים לבוא עליו’.

נושאות הן נשי דבורה באַרון ביסורים לא משום שהם חביבים עליהן והם נאים להן, ולא משום שיש בהם משום מירוק עוונות (וכי מה עוון בהן?), ואף לא משום שיסורים מנַתבים נתיב לפדות ולגאולה. דומה, יותר מכול יש כאן תבונת יסורים: הן יש קץ להם (‘מלאה הסאה’), וצריך לשאת בהם משום שלא פסה תקוה. ודאי, יש כאן מן הויטאליות המופלאה של בנות לעם לא-ייכּרת, רבן המיוסרים, שלא נואש מייחולו. הן על פתחו של אבדון יש אשר תבוא ההצלה — —

נשי דבורה באַרון שליחות ההצלה הן.

עיגולים אלה, סיפורי דבורה בארון, אשר מרכזם בית-המשפחה היהודי ונושאות אותו הנערה והאשה, רבות-סבל וסבר, המגשימות את עצמן באמהוּת, בבית, — סיפורים אלה ריאליים הם, שתולים באדמת ליטא, קבועים במרחב מסוים של חלל וזמן — והם אינם ‘הווי’, מימד של עומק להם.

מימד העומק בא להם מן הרחוק והנשגב ומן הקרוב וה’קטנות' כאחד.

מן הרחוק והנשגב כיצד? — מהיותם שתולים בקרקע ארץ של עבר עשיר הדים וזכרי-נפש; מקיום מגע אינטימי לא-ייפּסק עם הספר הקדום: מראותיו, דמויותיו, פסוקיו ודברו.

‘כאחד מאבותיו הקדמונים במצרים לש פה ורמס בטיט כשהוא מתאנח מתוך כך אף הוא כמוהם אז’ — וכבר אנו עם ‘הלבּן’ בסבלות עבדותו כמאז.

‘במהירות הברק התנשא לפניו זכר האשה אשר הביאה את קומץ הסולת שלה לקרבן’ — יסופר על אשה מסכנה המביאה קומץ עלוב של ‘שמות’ לגניזה, ושוב לא נתנשא בלבנו עליה — לעינינו התרוממה האשה ומעמדה לבש חגיגיות.

הרבנית הזקנה, למראה שני בניה הרבנים העולים לתורה, ‘הרגישה את עצמה כקמחית אמו של ישמעאל, בזמנה, בשעה ששני בניה שימשו בכהונה גדולה ביום אחד’. ולהבדיל: הסוסים מעלים זכר ‘הפרות העולות’; למראה הכלב המלקק צף ועולה ‘זכרם של אנשי גדעון’.

לא הסתמכות על פסוק כאן, לא משענת -אחיזה (‘כמו שנאמר’, ,ככתוב') כי אם מציאות חיה. שתי מציאויות הן הצופות זו בזו: הריאליות-הקרובה והרחוקה החיה בנו כריאליות. פעמים דומה, כי שני מישורים הם החוצים זה את זה; ושמא בבוּאה היא העולה מבאר-קדומים, עליה רכונה המספרת, בבואה ורקול מן העומק; ושמא שמים הם המשתקפים בנהר — שמי-נצח בנהר הזורם וזורם ואינו פוסק.

מימד העומק לסיפורי דבורה בארון — הלא מוזר הוא — גם מן הקרוב ומן הזוטות. כיצד? — זו האינטנסיביות בה חיה המספרת את הריאליה והאובייקטים אשר בה; המשמעוּת הנפשית הנודעת לפכים קטנים, לכלים ובגדים; זו החיוּת הפנימית, האינטימית אשר בפרטים ה’חיצונים', כביכול.

‘מטפחת הצמר אשר נקשרה מתחת לסנטרה בקשר תקיף, איום כמעט’ — והרי כאן, ב’קשר' אחד, כל אופיה הנמרץ של אותה אשה.

לרהיטים של התקיף היתה ‘הבעה של ציפיה אכזרית אשר תהיה תמיד לזה שבא לנשל האחרים’; ומאידך: ‘הקלחת שציחצחה העלתה לפניה ברק של סבר טוב’ — והרי כאן נפשה הלא-רחומה של זו המבקשת בבדידותה ידידות בין כלים שהיא מעלה אותם לזיו הרצוי.

האות המשובשת בכתב הגט שנגלתה לעיני האנשים, לחרדתם, ‘כשקצה האחד ניתק ממנה כרגל בעל חי שנקעה והיא שותתת דיו ומאפילה כפצע בתוך הכתב’ — הלא תחריד אותנו בחרדת הנפשות הפצועות.

רשרוש דפי הספר ב’הלבּן‘, רשרוש של חדוה ה’ממלא את הריקוּת’ שעה שהם נהפכים בידי הילדה החיה, ורשרוש התוגה בהיהפכם מאליהם אחרי מותה. הנשימה נעצרת למשמע רשרוש-אבלים זה.

אמצעי תאור? סממני אמנות? — דומה, שפע הוא שנמשך מנפשו של האדם אל האובייקט; סולם הוא בו עולים הזוטות בחלום היצירה; גשר הוא הנטוי בין ‘הפּנים’ וה’חוץ', כי על כן הכל, והדומם בכלל, נפש אחת חיה, ממללה — פְּנים שבּפנים.

שרויים אנו, איפוא, בעיגולו של הבית היהודי המסורתי, בחיק המשפחה היהודית השקודה על קיומה ועל גבישי הוויתה. יתמות, שכוֹל ואלמון — והעיגול נע באורחותיו. חן וטעם לבנות, איזה רפיון מפעם-לב ומאציל חסד, ועם זאת — מתעורר ומעורר. תמיד מצויה איזו אשה-אם, כדודה יוכבד וכדודה מוּשה וכאם הרבנית, היודעות את אשר ייעשה בשעת צרה ומשבר והן קמות ועושות. המציאות הפשוטה, הדברים הריאליים חן אגדי נסוך עליהם, חן קדומים, ועומק להם וכובד מחוויות כמוסות בעם, מן המראות האצורות בתוכנו. יש אדמה למסופר ולמתואר — ושמים.

וכל המסופר ומתואר — בייחוד ראייה וקול.

הרבה עושה העין הרואה — עין האשה, הנחה על פרטים, מתייחדת עם ‘קטנות’, אשר קשריה האינטימיים עם עולם וגורל והוויה — דרך הבית, מבעד לשפעת זוטותיו של היום-יום וזרמו.

העין — והקול: זה הקול המתון-מתון, האוסף את הפרטים שלא יאבדו ונותן להם חסות. הקול, דומה, משדר על ‘גל’ אחד, אך אדווֹת לו, והוא מתרומם ומעצים, מנמיך ומעמיק. קול של רוך — ותוקף, ואף התרעה והטחה. לא תרועת אופטימיות אך גם לא בכי סנטימנטלי. אין מה להריע אך גם לא נישבר. ‘כל מיני יסורים תוכלי לסבול אם רק יש לך החמימות הזאת, הדיבור הבא מן הלב כמו זה של האבא או של האמא’.

דיבור זה הבא מן הלב, הדיבור הדבורה-בארוני, זוקק וצורף ונתמצה: בכוּר היסורים של הנערות והנשים ובמצרף חייה היא. מבעד לחלון חדר-הקהל של אביה הרב והדיין שאליו באו מצוקות קהילתו והוא עצמו, ידוע חולי, סובל מכאובם, ומבעד לחלון חדר-חליה, שבוית מצבה, ראתה את הקולות, הקשיבה אל האירועים המתחדשים בוקר וערב במיקצב של גלים עולים ויורדים. אכן, אין בו בדיבור זה מן התרגושת של הנשפטים והמידיינים והמרצים טענותיהם, אך יש בו מן הכובד והאחריות של הדיין בעל הלב הקרוי לפסוק; אין בו מהמונו של הרחוב ויש בו מתבונת ‘החלון הרואה’, המרבה לראות וקפדן בבחירת המראות והקולות.

רכה היד מעצבת הדמויות — ונוהגת בהן בחומרה ובקפדנות שקטה. פעמים משולה היא לבעלת-בית טובה הבוררת אפונה וקטניות: מסלקת כל מתוּלע, כל פגול למאכל; פעמים היא כצורפת: כל סיג וכל פסולת יורחק וייוותר הזהב הטוב. הרגשת אחריות בכל פסוק, מעין אחריות של מעשי בראשית בדיבור ובמאמר. אכן, יש מוסר באסתיטיקה זו של דבורה בארון.

סגנונה: ‘למדני’ — ופשוט, מן הספר — וריאלי; פעמים אינה נרתעת מלמסור דברים ביבושת של כרוניקה, אך לעולם אינה גולשת לתוכה. יש ניגון לדברים הפשוטים ביותר. מוזר: השבויה למן ילדות, בין ספרים, רכונה על מעיינות קדם, לשונה חיה, פיכויי המציאות משובבים אותה וכולה שקויה התרעננויות של דור המחדש עליו את עולמו.

יצירה זו רבים מדפיה טבועים בחותמו של נוסח היצירה העברי המקורי: באחריות ובניגון, בליריות ובמוסר. וזה צילולום של הדברים, וזו הבחירה בין טוב ורע.

הנה הוא פתוח הספר. עליו מרשרשים. ויש בו ברשרוש עלים זה ‘למלא ריקוּת’ לא אחת בחלל עולמנו — רשרושן של תוגות וחדוות הוא, תוגות וחדוות של נערות ונשי דבורה בארון.

[תשי"ז]