ערב אחד בא והגיד לי: 'חולה אלישבע. שברה רגל; בבית -החולים שבטבריה היא '.
אמרתי: אעלה ואפקוד את המשוררת, שלבבות רבים מישראל נתעוררו כל כך לקראתה בשעתו, ואשר… זכרתי התלהבותה של עירי באותו יום שהקבילה פני רות הרוסית, המשוֹטטת בין אוכלוסין יהודים בפולין ובליטא. אולם לא נעלמה ממני גם תמונת חייה בתוך העם שבחרה בו, בארץ, בעיר האביבית. לקחתי עמי לדרך דא והא מזמרת המשק, צרור פרחים בידי, ובלב — הרהורים על המשוררת ושירה ועל הפגישה המזומנת, ואנחנו גם לא נודענו מקודם זה לזו. זיקנה ובדידות ובית -חולים ופרחים; אפשר אל פגישה סנטימנטלית הולך אני, ואפשר סייג נוקשה יקביל פני, יעצור.
הכינרת בדרכי, כנוּסה בתוך ועם לבה, אך עינה הולכת, בכל זאת, גם אחרי, שאיני גורע מבטי ממנה. שירים רבים שמעה, שירים רבים -רבים היא יודעת, ואף עתה, בהגותי במשוררת החולה, מעלה היא אל קצב שעתי פסוקים מזדמרים:
פֹּה אֵשֵׁב בֵּין יָם וּבֵין רָקִיעַ
וַאֲדַמֶּה, כִּי כְּבָר הַקֵּץ הִגִּיעַ
כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי מוֹלַדְתָּהּ
האמנם כאן מצאה נפשה מולדתה? והלא ‘מולדת אינה אלא…’ באולם הגדול, הכללי של בית החולים עמדה שעה צחורה ומצפה של טרם ביקור, וכבר ניכרו בה רישומי ראשיתו. אותם פנים מצומצמים במיטה רחוקה שבפינה, שהמזהה הצביעה עליהם: הנה אלישבע, — שקטים היא, שקטים, כמו מחוץ לתכונה ומעליה. והרף -עין ראשון החריש בתמיהה: הזאת אלישבע? — אכן, זקנה. היא ישנה את שנתה, שינה רדודה, שכּן עברהּ מפעם לפעם ניע קל, ועם זאת: שינה אין -אנחות, רוגעת. הציפיה, כדרכה, כשרה היתה להתבוננות. דומה: סבתא אחת ישישה, ועם זאת — לא מן הסבתות 'שלנו '; גון סבתאי אחר לה. דתיים הם פנים אלו, ונוֹגה להם של תבונה. רוחניות נעלמה מאירה אותם לרגעים, וכמו מסיגה גבול הכמישה, משל משיבה היא רוח אחרת, סתווית אמנם, אך 'צעירה ' יותר.
אפשר עמידת -מתבונן שעמדתי, אולי קולות שבאולם, ושמא איזה ריגוש שבלבה הפקיחו עיניה, עוררוה. — כן, מה יש? — נשאלתי בנעימה קפדנית; ולמראה ה 'טען ' אשר בידי הלך אותו קול והחמיר: לא, אינני צריכה שום דבר…
'קבלת -פנים '! אך אין השעה כשרה ואין המקום יפה לצחצוחי -מלין. קול -פיוסין שלי מבקש לשדל אותו קול נוקשה: חברים -מוקירים שיגרו לך קצת פרחים; וחברה אפתה לכבודך 'משהו '.
— לא, לא, אין לי איפה לשׂים, ואיני אוכלת דבר.
אפוּנה ריחנית זו שבידי הציצה בה נבוכה; אלישבע חזרה בה ואמרה: טוב, רק אותה תשים פה על ידי. כאילו נקפה לבה להכלים את פני הפרחים, והיא כה אהבה אותם.
אותה אפונה ריחנית שהוכלמה -לא -נכלמה שימשה עתה 'מליץ ' בינינו. והשיחה קלחה שעה מרובה. היא, 'המתנכרת ', דוקא היא התוודעה אלי. והלשון — בהירה וקופחת, ללא מלים בוטות — אך צולפנית; צלילות של הגיון ואמת מגרשת כל עירפול. לשאלתי לשלום רגלה השבורה (כך הוגד לי: נפלה ושברה רגל ) השיבה ברצינות שחיוּך קודר נתלווה אליה: לא שיברתי, היא נשברה מאליה; אין זה שבר מיכני או תאוּנה — דבר -מה פנימי…
דברים שאין אחריהם תנחום. מיהרתי לעבור לצד אחר, לעניני שירה. היא נענתה מיד: עומדת אני במקום שעמדתי לפני חמש -עשרה שנה, לא כתבתי במשך השנים אלא כמה דברים לפי הזמנות, ואף איני מכירה אלא מעט; שוב איני מבינה דברים שנכתבו לאחרונה ולא את הציבור שבשבילו הם נכתבים…
ביקשתי לשוב לימים הראשונים שהיו טובים, צעירים בהתפעלות ובהתלהבות, אך גם עתה קרעה דברי כפיסת -נייר: וכי מה קיבלו? — את ה 'פלא ' קיבלו, 'פלא ' שהתחלתי כותבת עברית. אך מה פלא בכך? — בחוץ -לארץ, כשציבורים יהודים התלהבו, חשבתי: מילא; לא הבינותי, אך סלחתי. אולי הטמפרמנט האכספרסיבי של העם הוא כזה, ואולי הריע לכבוד הארץ, ארץ -ישראל, שממנה באתי. אך כל הדיבורים האלה היא בעיני 'בילבול מוח ', 'שטות '. על הרוח היהודית דיברו — והדברים היא פשוטים הרבה יותר…
וכאילו כדי להבהיר פשטות זו, ואולי כדי להחריש קולות שבחשאי, הוסיפה ואמרה: הנה כתבתי רומאן. אולי אינו רומאן: בין רומאן ובין סיפור. אולי הוא כתוב באופן דילטאנטי, אפשר אולי להוציא פרקים ולא יהא חסר הרבה, אך הוא מן הספרים המעטים שהנפשות הן יהודיות וגם לא -יהודיות (איך כותבים בעברית על מי שלא -מישראל — אוי ואבוי!). והנה המבקרת שכתבה על הספר — 'סימטאות ' — נגעה בנקודה היהודית והעיקר נתעלם ממנה. אני כתבתי כל הבוהימה במוסקבה, על יהודים ורוסים… אצלנו לא יודעים גזע -ודם. הרבה עמים אצלנו, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה וכפי שהוא מבקש. הדברים פשוטים הרבה יותר…
אכן, מבקשת היא את האמת, את הדברים בפשטותם, אך פשטות זו משאירה סתומות הרבה. ניכר, כי מחַשבת היא את חשבונה, חשבון היחיד בתוך הציבור שאליו הלכה, וכי המורכב שבחשבון מקפח שלוותה. האומנם ניצבו עתה בנפשה שני העמים זה לעומת זה, וקמו שתי מולדות אחת מול חברתה? זכרתי שיר שלה על ארנים ירוקים ביערות מולדת, שראתה אותם אי -פעם נושאים כפותיהם כקנים של מנורות והיו בעיניה כאחים 'לארזי הלבנון בהיכל אלוהים '. אחוות ארני הצפון וארזי המזרח! האומנם שבה היא עתה לבקש צילם של אותם אילנות בארץ הנאוה, שרק להם ידועה, כדבר השיר, חכמת השלווה, האומנם רק להם?
נדחפתי להאחיז את השיחה בשירה: הנה שמעתי בדבר תכנית להוצאת כתביה. — אמנם — השיבה — מר דויד שמעוני דיבר על הוצאת מבחר כתבי בעברית, אך מי צריך אותם? כל הדברים שלי שיצאו בשנים הקודמות — ביזמה שלי יצאו ועל חשבון פרטי.
היא מיהרה לשוב את חשבון אחר שלה, אל הקודם; הוא נסתבך, כנראה. חשבונו האחרון של ישראל עם אומות העולם, שעמד ב 'חזק, חזק ' וב 'בראשית חדשה ', סיבך אותו יותר. 'ישראל '? — לפני איזה זמן, משהתחילו לדבר על 'ישראל ', לא עמדתי על כך; עכשיו שהבחנתי בכך, מתוך שהייתי אנוסה, איני מבינה זאת. אנשים זרים מתערבים בחייך, נכנסים לביתך, תמהים: מה זאת? — כולנו חשבנו שאַת… (נתכוונה לפרטים שעליהם נשאל כל אזרח במיפקד ראשון ). ביקשתי לצאת לאנגליה, אל בתי, אך ב 'מעשיוּת ' שלי לא הספקתי.
ומעין -חיוך, עצוב מכל בכי, נתחייכה והצביעה על רגלה, הרגל 'שנשברה מאליה '…
כבשתי דברי.
ושוב חזרה לאולם תכונה של פרידה ויציאה; נגמר הביקור. באה אל סופה הפגישה -השיחה עם המשוררת בה התוודעה אליך, ואולי התוודתה בפני עצמה. תמה השעה, השיחה, אך ההרהורים לא נשלמו. תחילה חששת במקצת לרגשנות שבפגישה, והנה לפניך מצוקת חיים, הנה מיצויים הנוגה. דבקה רות בעם אין -מולדת, היתה לשונו לשונה, בה ועל -ידה ביקשה את הנידח בעמים כי יאמצנה לבת; אך עתה כי שב זה העם ונתחבר לקרקע והוא כמעט 'ככל הגויים ' — הרי הוא מתמיה והיא תמוהה, כזרה…
לאחר מכן גוּנב אלי, כי ביישה את האפונה הריחנית שלי וכן פרחים אחרים שהוגשו לה ב 'כוס קטנה '. תהיות שלי השיבוני אליה, אל שירתה. שמעתי קול:
אִם יָדַע לִבִּי, כְּבָר שָׁכַח לְהִתְלוֹנֵן
עַל כִּי אֵין לוֹ אוֹהֵב מִלְּבַד הַיֹּפִי הַקַּר
עַל כִּי רֶטֶט דָּמִי גַּם הוּא לִי כְּמוֹ זָר
לא יצאו אלא ימים אחדים ואוהבת ה 'יופי הקר ' נטמנה על הכּרךְ; שומע הייתי שירה -צוואתה של המשוררת:
חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ יִתְלַחֲשׁוּ הַמַּיִם
יַם כִּנֶּרֶת נָח בְּשֶׁקֶט-עַד — —
אך אותה שעה סעוּרה היתה הכנרת, זעוּמה כזעוֹם וכסעור לאחרונה המשוררת שביקשה כאן מנוחה ואהבה.
באור לעת -ערב הבהיקו אותיות פורחות מעל המצבה הסמוכה של חברתה -לשירה ושכנתה למנוחת -עד: 'איש ונבוֹ לו '.
וכל אותה שעה לא ידעה הכינרת רגיעה. הטיחה דברים אל החוף, הטילה גלים כשאלות; הן התרסקו והרתיעו אך חזרו ונשאלו כבדות וקודרות.
[תש "ט ]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.