פְּרֵמְיָה או לוֹטֶרְיָה – איני יודע בעצמי באיזה שֵׁם עלי לבחר. הדבר, שאני בא לסַפּר כאן, זר ונפלא כל-כך, עד שאין לו דמות, ואין לו דמות הרגיל בין כל המאורעות הרגילים והמצוים. רגילים אנו עכשו לכל מיני פּרֵמיות ולכל מיני לוֹטֶרְיוֹת היותר שונות ויותר משֻׁנות שבעולם. כל מה שהפה יכול לדַבּר והאֹזן לשמוע נכנס בגדר זו. מביצי וכו' ועד קרני ראם, מנדוּניה לבנות בוגרות ועד קרקעות ונחלאות, ששָׁוין תרפ"ט אלפים דינרים. אבל פרמיה זו, שאני בא לסַפּר בה, יחידה היא במינה: אדם חי עשה את עצמו לפּרמיה בעצמו, שאחרים יכולים לזכּוֹת בה…
כשראיתיו בפעם הראשונה, זה לי שנים הַרְבּה, היה פקיד קטן באחד מבתי-הבּנקים הגדולים. הקַסה של-יום היתה מסורה לתוך רשותו. נאמן ונקי-כפּים היה מאין כמוהו, דבר זה מובן מאליו, אלא שמי שראה אותו, הכיר בו מיד, שבשום אֹפן אי-אפשר לצרף אותו למנין של אותם שבעת חכמי אתוּנה הידועים; כשנולד, נשאר המִספּר שבעה ולא היה לשמונה. מין אידיוטיות נעימה ומין לב-טוב יחיד במינו היו מבצבצים מכל רמ"ח אבריו ומכל תנועותיו של אותו האיש הקטן והצהוב. המצח היה קטן ומשֻׁפּע, העינים היו קטנות וגוססות, רשמי-הפנים היו מעידים, שעבודת-המוח כאן אינה גדולה ורבה ביותר, אלא שהמהירות והפזיזות שלכל אברי הגוף הכבד הזה, גוף של דֹב, היו עושות אותו חביב על כל הבא עמו במגע ומשא. ובמגע ומשא היה בא עם כל. לא היה לך איש או אשה בעיר, שלא יָדע אותם או שלא יָדְעו אותו. כשהיה הולך ברחוב, לא זזה ידו כלל ממגבעתו והיה מוכרח לנַפנף אותה בכל רגע ורגע, בכדי לברך בשלום את כל רואה ואת כל נראה בדרך או להשיב ברכה למברכים. אלהים יודע, אֵי מזה היו לו מַכָּרים רבים כל-כך. טבעו של אדם זה היה בכך. מכיון שראה איש, מיד היה סופק לו על-גבי כּתֵפו מתוך חבּה יתרה והיה נעשה לו מיד ברגע הראשון לחָבר בלשון „אתה”. ולא עוד, אלא שדִבּר על הכל, ודבר הרבה הרבה מאד, והכל במהירות והפזיזות ובשאון ובהתלהבות. מובן מאליו, כי עמקות יתרה אסור היה לבקש בדבריו.
כמדֻמה לי, ששתים-עשרה שעות היה עובד בכל יום את עבודתו באותו בית-הבּנק. רַוָּק היה, אלא שחובה היתה מוטלת עליו לפרנס אֵם זקנה ולהשיא חמש או שש אחיות, והאיש הטוב הזה הקריב את נפשו לקרבן זה. שתים-עשרה שעות היה עובד – ובכל אלה לא היתה חברה ולא היתה „תנועה” שלא מצא לו פנאי להשתתף בה, אלא שאותה החברה או אותה התנועה מוכרחת להיות היותר חדשה. לא היה שום נפקא-מינה, אם חברה של מכַבּי-אש או תנועה של מבקשי-אלהים (בימים ההם, כמובן, לא נקראה תנועה זו בשם זה, אלא בשם אחר) או איזה „בִּקוּר-חולים” חדש. מיד כשקמה איזו אגֻדה, התלהב אותו אדם עליה והיה מדַבּר בה יום ולילה והיתה ממלאה את כל מוחו, ולא נתקררה עליו דעתו עד שנעשה לה ליושב-ראש או לכל-הפחות לסגנו של היושב-ראש. תמיד ובכל יום היה דורש דרשות בפרהסיה, אלא שבשעת דרשתו היה הקהל יוצא אל המסדרון.
באיזו הזדמנות נתוַדעתי אליו אני בעצמי, לא אזכור עוד. כמדֻמה לי, שישבנו אז כּנופיה קטנה לשַׂחק בשחוק ה„וִינְט”, והוא נזדַּוֵג לנו בתור „היד הרביעית”. מובן מאליו, כי תענוג מיֻחד, לשחק עם בן-אדם בעל מוחות קטנים כאלה בשחוק זה המצֻין בחריפות יתרה דוקא, לא היה לנו. אם לא אשגה, עשה לנו אז תקלה קטנה זו: נטל „טוֹיז” ומסר אותו לבעל-דבביה דוקא, לאחד מן הצד שכנגד, והצד שלו, מכיון שֶׁיָּדע כי אותו ה „טויז” היה מצוי אצלו, הכריז על י"ג ונשאר בלי ח'. צחקנו הרבה, כשנתגלתה פורעניות זו, ואולם קצֹף לא קצף עליו איש. אדם כזה מוחלים לו את כל עונותיו, ולא דוקא ביום-הכּפּורים. אדם טוב כזה – מי יאמר לו: מה תעשה ולמה אתה עושה? – מפקידה לפקידה היה נכנס לתוך ביתי, היה סופק על-גבי כתפי והיה מדַבּר אלי בלשון „אתה”, עד שנתעלם שוב מעיני ולא ראיתיו שבועות וחדשים. כמעט ששכחתי ולא זכרתי במציאותו.
כך הגיעה השעה, והציונוּת באה לעולם. הרעש היה גדול והתנועה היתה רבה. הרוח צרר בכנפיו את כל מי שהיה לו מוח בקדקדו ואת כל מי שלא היה לו. זקן ותינוק נפגשו. מובן מאליו, כי אחד מעשרה הראשונים בתנועה זו היה בן-אדם שלי. לא אכל ולא שתה, אלא היה – ציוני. הרבה מן היהדות ומן היהודים לא יָדע. מה זו ציונות בעצם לא הבין, ואולם ציוני היה נלהב. כמעט שהשליך מלפניו את כל עסקיו ואת כל מעשיו ולא עסק ולא עשה שום דבר עוד, אלא ציונות. לא ראיתיו בימים ההם, אלא את שמעו שמעתי. מובן מאליו, כי היה דורש דרשות בכל יום; מובן מאליו, כי אל הקונגרס הראשון וגם אל השני וגם אל השלישי נסע; מובן מאליו, כי תנועה זו מִלאה את כל מוחו.
ופעם אחת התפּרץ לתוך ביתי פתאום, ויספוק לי על-גבי כתפי, ויקרא בנשימה אחת: „רוצח, גנב, משֻׁמד! למה אתה עומד מרחוק?” וקודם שהספקתי עוד לענות אוֹתו איזה דבר, והוא כבר היה שוב בחוץ.
ופעם שנית התפרץ לתוך ביתי פתאום. עיניו היו גוססות ובלי שום בִּטּוּי, כפעם בפעם, אלא שפניו היו אדֻמות ונלהבות מאד. „מה אתה אומר להירצל שלי?” – צעק. „האם לא אמרתי לך? ה „בחוּר” הזה עשה דבר קטן: הלך לו אצל השׂוּלטן! הטשרטר יש!” – וקודם שהספקתי לדבּר איזו מלה, והוא כבר איננו. לא היה לו פנאי בימים כאלה.
ועוד פעם התפרץ אלי. „הבּנק הקולוניאלי יש! – הבה שמפַּני!” וינס…
והימים הלכו והימים באו. העניָנים היו יְגֵעים. עַם כֻּלו נאנח מקֹצר-רוח ומנשימה לוהטת וקודחת. הענין דרש רבוא-רבבות, והעם נתן פרוטות. כל מי שעמד באותה מחיצה וְעָבַד בה, בִּקש עצות. אלפי עצות נִתּנו אז, איך להגדיל את הסך של הקרן הלאֻמית, ועצה אחת נבערה מחברתה. כעין קדחת תקפה את כל המחנה מִקָּצֶה. ובימים ההם אין בן-אדם שלי עושה עוד דבר – את דוכנו שלו בבית הבּנק כבר עזב זה מכבר, – אלא הולך מבית לבית ונוסע מעיר לעיר וקובץ „שקלים”. עבודתו זוֹ, העשויה בתמימות יתירה, היתה יכולה לנגוע עד הלב.
ופעם אחת נכנס אלי שוב. הפעם הזאת לא התפרץ, אלא נכנס. דבר זה בעצמו היה יכול להעיד עליו, כי שִׁנּוּי גדול נעשה בקרבו. וגם על-גבי כתפי לא ספק לי, וגם דַּבּר לא דִבּר, אלא יָשב לפָני, רגע קטן מחריש ומצחו הקטן מְכֻוָּץ. אין זה, כי אם המוח הקטן הזה חושב עתה. למרות חפצי התעופף על פתחי פי שחוק קל למראה זה.
ופתאום והנה גם דברים. „יש לי אידיאה גיניאלית”– אמר – „מבטיח אני אותך, כי לכל-הפחות מאַת אלף רובּל אכניס בשנה זו לקופת הקרן הלאֻמית. עוד מעט ותראה”…
בכֹבד-ראש שכזה לא שמעתיו עוד מדַבּר מִיָּמי. היה מורגש בנעימת קולו, כי יושב פה לפָנַי איש, הנכון לקרבן גדול. כמעט שנכמרו רחמי לאיש הזה. ואולם כמה שלא פצרתי בו לגַלות לי את האידיאה שלו, לא גִלה אותה לי ולא דִבּר עוד דבר.
אכן מקץ שבועות אחדים שמעתיה. עשה האיש דבר קטן: גמר לתת את עצמו בתור פּרֵמיה לכל נערה שחפֵצה להִנָּשׂא: מאַת אלף פתקאות יוציא, מיני גורלות, וכל גורל יעלה במחירו רוּבּל אחד, והיתה הנערה אשר בגורלה יעלה, לה יהיה לאיש. לפי חשבונו עלה לו, כי לכל-הפחות מאַת אלף נערות תהיינה, אשר תחפוצנה לזכות בפרמיה זו, ואם תהיינה קופצות יותר עוד, בוַדאי ובוַדאי שלא תהיה המניעה מצדו להוסיף על מאת אלף הגורלות עוד איזו עשרות אלפים, ובלבד שיעשיר בזה את הַקֻּפּה הלאֻמית. לא היה שום ספק בלבו, כי תשועה גדולה הוא מביא לעמו.
את אחרית הדברים לא אדע. למן הימים ההם לא ראיתי את האיש עוד. אפשר שסוף פּרמיה זו היה כסוֹפן של רֹב הפּרמיות; איזה מכשול פתאום יקום, והרצון הטוב אינו יוצא לפעֻלה. הלא ידענו. ואולם את זאת אני יודע: מכיון שלא יכול האיש מכמה טעמים לבוא בעתונים במודעות על-דבר הפּרמיה אשר הוא אומר לתת, גמר ללכת מבית לבית ולנסוע מעיר לעיר ולעשות לו נפשות. אם לא אשגה, בא לבסוף לאמריקה ונשתקע שם. אמו מתה זה כבר, ומאחיותיו לא השיא אלא אחת. ואולם אותו לא יספתי לראות.
הלא רגילים אנו עכשיו לכל מיני פּרמיות ולכל מיני לוטריות שבעולם, ואולם פּרמיה זו הלא יחידה היא במינה. פּרמיה זכה וטהורה בכל-אֹפן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.