סִפּוּרֵי אַהֲבָה    🔗

א: עַל הַבְּאֵר

בימי קדם חי כוהן אחד ושמו אלישע, והוא מבני האיסיים. הוא היה צדיק גמור בדרכיו,לא אל עולה וזבח נשא את נשפו, כי אם אל עבודה שבלב; ובשעה שדם אשמות וזבחים נשפך על המסבח ואש־תמיד אוכלת מַתּת בני־אדם, היה עומד בפיה והתפלל לאל־מרומים, לפי חזות־רוחו הוא. ולאלישע אשה מבנות הלויים, והיא ישרת־לב, צנועה וכשרה מאין כמוה. גם לה נעלים היו דרכי המקום מהעבודה שבהיכל; והיא תופיה הליכות ביתה, ולא ראה אותה אדם בין שאר המון בנות־ירושלים.

אבל ענן אחד כיסה תמיד את שמי הכוהן ואשתו: לא היו מתקיימים להם בנים. כל נולד להם היה מת. וַתּקבּוֹל האשה פעם לפני בעלה ותאמר: אדוני אישי, מפני־מה צדיקים אחרים מולידים בנים הגונים כמותם וגדלים לעיניהם, ואנוּ לא זכינו אפילו לבן אד של קיימא? השיב לה אלישע בעלה ואמר: בתי, אחי החסידים זהירים מאד במצוַת טבילה, הם ונשיהם, לפיכך יברכם אלהים ויתן להם זרע של קיימא. אמרה אשת הכוהן: אם כן, אדוני, נקבל גם עלינו לקדש עצמנו בים ונוליד טהורים. מאותו יום היו זהירים שניהם בטבילה וקיימו הכל לפי חוקי הטהרה של כת זו בכל דקדוקיהם.

פעם אחת היה על אשת אלישע הכוהן להתקדש מטומאתה ותלך לטבול בבריכה אחת מבריכות ירושלים, ואיש אין אתה. ויהי כי עלתה מן המים, ניגבה בשרה הטהור ולבשה בגדיה ואמרה לשוב למעונה, פגע בה דבר טמא. ותתחלחל האשה ותשב אל הבריכה ותטבול שנית. שוב התעטפה ויצאה החוצה, והנה דבר טמא אחר לפניה, ותחזור ותטבול. בכל פעם עזבה את הבריכה והנה דבר טמא עובר על דרכה. כה נשנה הדבר ארבעים פעם ואשת הכוהן חזרה בזה אחר זה להיטהר במים: לא ידעה טורח ולא מעדו רגליה.

באותה שעה קרא שוכן־מרומים לגבריאל שר־הפנים ואמר לו: מהר ורד מטה ועמוד לפני הצדקת ולווה אותה לביתה. מיד ירד גבריאל המלאך משמים ארצה, נתעטף וקישט עצמו כחתן ועמד על פתח הבאר, ונדמה לטובלת כאלישע בעלה. ותלך עם מלאך־שדי הביתה. ותתעבר בלילה ההוא ותלד במתאות ירחי־הלידה בן־זכר. ויהי בצאת הילד לאויר העולם, נתמלא כל הבית אורה. הביטו בפניו והנה הם כפני מלאך. ויקראו שמו ישמעאל, הוא ישמעאל כוהן גדול, אשר שימש לפנַי ולפנים במקדש־אל.

אומרים, כי גבריאל המלאך היה גם סנדקו של ישמעאל; וכל־זמן שהיה ישמעאל רוצה לעלות לרקיע, היה מזכיר השם המפורש ועולה לשמי־מרום. ובעלותו היה עף אליו גבריאל ומראה לו כל גנזי־מעלה וחדרי־משכיות־שחקים. אשרי יולדתו!

ב: בַּת־אָחוֹת

לפני הערב שמש בעיר־עולמים, כשנתקרבו הימים ללא קרבן וללא כוהן במעמדו ולוי בדוכנו, החלו לכונן בארץ העברים בתי־מדרש לתורה ולדברי־סופרים. מקשת־גיבורים עברה הנחלה לעט־סופרים, וחסידים ואנשי־מעשה החלו להציב מזבח לאל־שדי בלבבם. בימים ההם עלה על אחיו רב אחד ומורה גדול, רב שלא החסיר מדברי רבותיו אף כטיפה מן הים, התאמץ באמרי־יה ונשא ונתן באמרי־חכמים. תפילין לא משו מראשו, בין בימות־החמה, בין בימות־הגשמים;זהיר היה בטבילה כאחד מבני־האיסיים. ובשעה שישב ודרש לפני תלמידיו, היו שתי קרנים יוצאות ממצחו ומאירות כקרנים של משה…

ותמת אשת הרב הזה בנעוריה, ולא נשא אשה אחריה ימים רבים. גם אחות רעיתו שבקה חייה וַתּנח אחריה בת קטנה, בת שנתיים ימים;ויקחֶהָ המורה לביתו, לגדלה ולחנכה, ויהי לה לאב ולפטרון. ילדה יפה היתה ותמת־רוח, ויחבבה המורה מאד. מקערתו אכלה, מכוסו שתתה ובמיטתו ישנה וישמרה כבבת־עינו;גם בתפילתו זכר אותה תמיד ובעשותו כוָנים לבורא־עולם פקד אותה. והילדה גם היא כבר הבינה בימי־אביבה את ערך מחַנכה ומגינה ויהי בעיניה למלאך מושיע. היא הבינה לקדושתו ולטהרתו;וכשהיה קורא בתורה בקול או מנעים זמירות לאלהי־ישראל, היתה מקשבת לכל הגה וניגון היוצא מפיו. העולם סביבה סגור הוא מכל עבריו ואך בן־איש הוא פי הבריאה, דודה הוא בן־האדם!

ביום מלאות לנערה זו שלוש־עשרה שנה ישנה לרגלי המורה במיטה, כדרכה לילה לילה. הכיר בה השוכב שבאו לה סימנים. אמר לה: בתי יחידתי, צאי ונשאי לאיש, כמצוַת הבורא. ענתה הנערה ואמרה לו: הלא אמתך אני, אהי לך לשפחה, לרחוץ רגלי אדוני. אמר המורה אליה: בתי, הן כבר זקנתי ובאתי בימים;צאי והינשאי לבחוּר שכמותך. זלגו עיני הנערה דמעות והשיבה לדודה: הן אמרתי לפניך, רבי, כי אך אמתך אני ואהי לך לשפחה לרחוץ רגליך. כיון ששמע דברי תמה זו, עמד וּנשקה על ראשה ויאמר לה: ליבבתיני, בתי, בצניעות דבריך, ואני ידעתי, כי משמי־מרומים מזומנת אַת לי. נטל ממנה רשות, קידשה כדת־אלהים. ירדה וטבלה והתיחד עמה האיש הטהור בטהרה וקדושת־הלב.

אחרים אומרים: בת־אחותו של המורה בעצמו היתה אותה ריבה, והיא ילדה תמה ויפה עד למאד. ותקח את לב אם־הרב, וזו פצרה בבנה, כי יקום וישא אותה. פעם אמר נשיא־התורה לילדה: לכי הנשאי לחוץ, בתי. השפילה עיניה והשיבה: שפחתך אני, רבי. עמד וכנסה בעדים ובברית;אבל לא הכיר בה עד שגדלה והיתה בת־גילו כערכו.

ג: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן

לכלבא שׂבוע, אחד מהעשירים היותר גדולים בירושלים עיר הקדושה, היה רועה־צאן אחד, שהיה משכים ומעריב למלאכתו, עושה מעשהו באמונה, רועה את הצאן אך בשדה אדוניו ולא בשדות אחרים, שומר עליהם מכל פגע, משקה אותם ומרחצם; וכי נכשל גדי בסלע בדרך, היה טורח עמו, נושאו על כתפו כמשה הרועה ומרגיש חיבּה לחַי כלבן־אדם. הוא היה גם צנוע בדרכיו, לא התקוטט עם רועים אחרים ולא דיבּר סרה גם על נוגשיו. בשלוַת־נפש היה רואה את ההרים מרחוק ולא ידע מקדושת הארץ, מקדושת שבטי־יה ומקדושת ספר־הברית, שניתּן במתנה לישראל. אף ברכה אחת לא ידע לברך; ולא שמע מעולם, כי אדם נותן הודיה לשוכן־מעל בפיו. עקיבא היה שם הרועה הזה, ממשפחת גרים עניים, ושם אביו היה יוסף.

ולאדוניו העשיר היתה בת אחת יחידה, והיא ענוגה ויפה עד־מאד. מיום היוָלדה היו שוקלים בכל יום את גופה בזהב ונתנו אותו לרשים ולדלים. שם הנערה הזאת היה רחל, ולה אלף עבדים ואלף שפחות לשמש אותה. אור פניה כירח במילוּאוֹ, ולחנה אין־ערוך. כל אצילי ירושלים, כּוהני המקדש ואף תלמידי הסופרים ידעו, כי עלה כוכב בארץ מטה. וכולם היו מפחדים, פן ישאו נציבי הרומאים את עיניהם אליה ויחוּלל מקדש אשה. והקריבו בעדה קרבן בכל יום והעלו אותו על המזבח; ואוריאל, המלאך של אש, הרובץ כאריה על גחלי־הקודש, היה אוכל בחמדה את הקרבן ההוא. הלויים משוררים, פרחי־כהונה בבגדי־אפוד קצרים רצים ומשרתים את בני משפחת העשיר. אין מלך ביהודה עוד, ורק העשירים היו מיטיבי העיר וּמגיניה ביום צר.

ותלך רחל פעם אחת בשדה־מרעֵה אביה לבדה ותרא את הרועה הצנוע יושב על גבעה ועיניו נטויות את העדר. וייטב מראהו בעיניה ויקח בתומו את לבבה. חגרה עוז בנפשה ותגש אליו ותאמר לו: יהי חסדך עמדי ולקחת אותי לאשה. התחלחל הנער ויאמר: איך אשא את עיני אליך, ואני אך עבד פחוּת בין עבדי אביך הנני. השיבתו יעלת־החן: יש עושר גדול ממכמני אבי. תמה עקיבא ואמר לה: עושר כלבּא שבוע מי ימנה ומי יספור אוצרותיו? פתחה הנערה ואמרה: לאלהים עליון, אשר הנחיל אותנו את הארץ הטובה הזאת ויתן לנו את עריה והרריה לנחלה, לו שעשועים מאז, תורת־אמת כתובה על קלף ותורה שבעל־פה מסורה לחכמים, קום והקדש ימיך לדעת שתי התורות הללו ולחקר אמרי־יה, ואני אהיה לך לשפחה וארחץ את רגליך. נתנה לו ידה, עמד וקדשה בצנעה;וידור נדר לשקוד על דלתות התורה;והיא גם־היא נשבעה לו שבועת־אמונים ותפול על צוארו ותבך. ומלאכי־מרום הביטו ממעונם אל המחזה הזה ויאמרו איש אל רעהו: היום הוקמה אבן־פינה לתורת ישראל! זהב־אודם השמים מילא את פאתי־היקום ותהי שלוַת־אורה בעולם.

והנערה שבה אל בית אביה וַתּסגר בחדרה שלושה ימים ושלושה לילות ואמרה: לא תראינה עיני זר את האור הצפון בחוּבּי! ולא אמרה לשום אדם את אשר עמה. על יפיה פרוּש מאז כמו צעיף;ואם בראשונה לבת־מלך דמתה, מעתה כבת־כוהן היא, ארוסת כוהן אל־עליון בּבּא היתה, כוהן התורה, העתיד לשרת את מלכת־השכינה.

וכל גדולי ירושלים ורבּי־העם משכימים לפתח ארמונו של כלבא שבוע יום יום, וכל־אחד מבקש את רחל לבנו לאשה. ובבית־המדרש משׂיחים איש עם רעהו ושואלים: מי יעטור עטרת רחל בראשו? זאטוטי בני־ישראל שרו לרחל שירים ונשגבים, כמוהם לא נשמעו מימי זמרת שיר־השירים, ותתלקח האהבה אליה בלב כל צעיר מצעירי־ציון. פעם אחת עשה כלבא שבוע משתה גדול, זימן כל בני גדולי־הדור ויאמר לבתו: הינשאי לאחד מאלה באשר תבחרי. ויפצר בה. עמדה הנערה וקראה: כבר מקודשת אני לעקיבא רועך. נפלו פני אביה וידום מכעס עצור. עמד והוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו. גם ציוה לגרש את הרוכה עקיבא מעל עדרי צאנו. העיר ירושלים הומיה לשמע המאורע, אשר אירע בבית נשיאה הגדול;והיו שׂחים בזה בכל השוָקים והרחובות.

ויקם עקיבא וילך אל ארץ־הדרום אצל מורה־דרדקי אחד, ללמוד מפיו את האלפא־ביתא. והנערה פשטה מעליה את בגדי־החמודות, ותעטפה במעיל עבה של אחת משפחותיה ותלך אל מקום מגוּרי האֵם הזקנה של ארוסה ותשב שם. בכל יום היתה מַשׂכרת עצמה לכבס בגדים לשכניה;מחצית השכר היתה לה ולזקנה לפרנסה בדוחק, ואת המחצית השניה שלחה לבחיר־לבה אל בית־הספר, לבל ירעב. כה עברו עליה ימים רבים. שבוע רודף שבוע וירח – ירח, שנה עוברת ושנה באה, והיא יושבת ומחכה לבוא בן־בריתה בתור סופר ויודע את התורה.

שם, במקום שבת עקיבא, פתחו לו פתח לתורת משה ויבוא אל חדריה ואל תאֶיה אחד אחד, ועוד יותר התמכר למשנת חכמים. הוא היה עוקר הרים בחידודיו, אף קושר כתרים לכל תיבות ואותיות של ספרי־הקודש;וכאשר נלאה לבו מדברי ההלכה ודעת החוקים והגזרות, התנשאה נפשו ועלתה ל“פרדס” ובאה לראות בכבודו של מקום ושכינתו בשמי־ערבות… נתקנאו בו מלאכי־השרת ואמרו: פיללנו למכונן־דת בארץ מטה, וזה – עולה לשגוב עלינו! ביקשו לדחפו ולהורידו שאולה. גער בהם אלהים עליון ואמר: הניחו לנער, ראוי הוא להסתכל בצפונותי!

בשכנות אֵם עקיבא ישב איש אחד חיגר ורע־לב. וכאשר היה רואה בעָניה של בת־האציל מעיר הקדושה, היה מביישה בדברים וקורא: ראו שטיה זו, היא הלכה וכפרה בכבוד אביה, עזבה את כל עשרו והונו ונתארסה למי שאין לו בכל העולם פחות ממנו. ולא די בזה, כי עוד תּעיז לאמור, שחתנה הבּוּר לומד בתורה! כה הציק בדבריו בכל יום לבת כלבא. מזלה גרם, שגם האם הזקנה נאספה אז על עמה ותעזוב אותה לבדה. והיא גם בבדידותה הרבּה לא קבלה על קונה, לא רפה בטחונה ותעש מעשיה יום יום, וישבה וחיכתה להופעת משיחה. אומרים שאותו חיגר בן־השטן היה, ולא יכול לה, לתמה זו. ויהי כעבור שתים־עשרה שנה וישב עקיבא מבית־תלמודו, והוא מורה גדול ועשרים וארבעה אלף תלמידים עוטרים אותו, והוא הולך לפניהם כגבריאל בראש קדושים. ויצאו כל בני העיר ושועיה לקראתו, לחלוק לו כבוד. אמר אותו חיגר לבת כלבא: תּמה אני, אם ישא אותך עתה, אחרי שזכה לגדוּלה כזו. ענתה הצדקת ואמרה לו: הוי, שוטה ואויל־רוח! מי שנתקדש בקדושה של מעלה ודומה למלאכי השרת, יכפור בעניה, ששמרה לו אמונים ימים ושנים, השכירה עצמה לאחרים ושיגרה לו מפועל־ידיה מזונות לבית־רבו? שׂמה מעיל־הבד עליה ותאמר לצאת גם היא להקביל פני הרב הגדול. אמרו לה השכנות: שאלילך בגדים נאים והתיַפי לפניו, למען יכירך. ענתה ואמרה להן: יודע צדיק נפש בהמתו. יצאה לשער־העיר, ובראותה את מורה הגדול הולך בראש תלמידיו כשׂר־התורה ופניו מאירים, נפלה לרגליו ונשקתן. אמרו נושאי־כליו לדחותה. גער בהם הרב וציוה להקימה מן הארץ ונפנה לשיירת תלמידיו הגדולה ואמר: השתחוו לפני אשה זו כל מה שזכינו בתורה, לא זכינו אלא בשבילה. יצאה בת־קול וקראה אף־היא: חכמת נשים בנתה ביתה!

אחרים אומרים, כי עקיבא כבר לקח את רחל בת כלבא שׂבוע בטרם הלך ללמוד תורה, והם חיו חיי צער ועוני גדול. ויהי מימים ותאמר בת־העשיר לאישה: שמע לעצתי וקום לך אל העיר אשר שם בית־ספר והתחלת ללמוד שם את התורה;הלא היא מנת חלק האדם, ואשרי מי שיבין אמרי יה וחוקותיו! אמר עקיבא: איך אעזבם לבדך ואַתּ מוחרמה מבית אביך. ותען התמימה ותאמר לו: בעור תורתך שתלמד, גם לי יהיה אור. נתנה לו רשות לשתים־עשרה שנה. קם ונשקה על ראשה. ותאמר אליו הרעיה: לך לשלום ואלהים יפתח את לבך וישקך ממעיינו. השחר עלה ויכן את העולם ליום ארוך בן שתים־עשרה שנה. בישיבה אחת ישב אדם בן־ארבעים, התחיל מאלפא־ביתא וילך ממקרא למשנה וממשנה להלכה, לא מש מאהלה של תורה ולא הקדימו תלמיד אחר לבית־המדרש. ובכפר מצער בגליל ישבה גלמודה בת נדיבה של ירושלים, שאין ספור לאוצרותיו; לא מנתה את השבועות והחדשים ולא התבוננה לימי קיץ וחורף ולמועדי השנה. פני אישה לא משו מבּינוֹת לאוהל, וזה היה נר־התמיד בעקת הבדידות. איש רשע אחד גר בשכנותה, והוא הציק לה כל הימים. פעם בא אל מעונה ואמר: חיי, שיפה עשה לך אביך, בגרשו אותך מביתו; לא די שנישׂאת לאיש ממשפחה דלה, הנה עוד עזוב עזבך וישכחך. ענתה לו העלוּבה: ברשותי הלך ממני בעלי, למועד שקבעתי לו, כדי לעסוק בתורה; ולוּ שאל פי עתה, כי אז הכפלתי לא את הזמן ההוא. באותה שעה שב גם עקיבא התלמיד מבית רבו ושמע מאחורי הדלת את דברי אשתו. אמר לנפשו: הואיל ונתנה לי רשות, אשוב על עקבי ואלמד עוד שתים־עשרה שנה. מיד שב אל מוריו, אדירי־התורה, וישב שנית לרגליהם ימים רבים. ותחכה לו החסידה עוד שתים־עשרה שנה בלב מלא אומן ותום.

ויהי כעבור גם המועד השני וישב עקיבא מאהלי־התורה ותלמידים לאלפים מלוים אותו מימינו ומשמאלו. ויחרדו זקני העיר הקרובה לקראתו. שמעה אשתו דבר בואו, נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה. ויכירה ויביע לה כבוד ויאמר לתלמידיו: שׁבּחו את זו! כל מה שעשינו בתורה, אך חלקה הוא.

אומרים כי אחרי ששככה חמת העישר כלבא שבוע נעצב על בתו, אבל לא יכול עוד להפר את שבועתו. ויהי בשמעו, כי חכם אדיר הופיע בשמי ישראל, אמר: אלך ואעמוד לפניו, אולי יתּיר לי את נדרי. בא אותו האציל הגדול, כפף עצמו לפני נשיא־התורה ועמד לפניו כתלמיד לפני רבו;פתח ואמר: שאלה אחת לי אל הרב. אמר לו עקיבא: שאל. אמר אליו כלבא שבוע: בתי יחידתי הכעיסה אותי זה כמה שנים, וקמתי וגירשתיה מביתי ונשבעתי באלהים, שלא לפרנס אותה ולא להלבישה ולהנעילה; והנה שמעו אזני, שרעבה היא ללחם ושעניה מרובה. נתגלגלו רחמי עליה ואומר אני עתה להשיבה למעוני, אבל שועתי אוסרת עלי את הדבר הזה. אמר לו המורה: במה חטאה בתך נגדך? השיב כלבא ואמר לו: רועה אחד היה לי, בּוּר ועם־הארץ, ולא ידע גם לברך ברכה אחת לקונו; עמדה ונתקדשה לו בסתר ותעט עלי קלון במעשיה. אמר לו עקיבא: ולוּ הרועה הזה יודע מקרא, משנה וגמרא, היית נותן לו את בתך, אם גם דל מעמדו? אמר לו כלבא: העבודה! לוּ אך ברכת־המזון היה יודע כהלכתה, כי אז לא מנעתי משניהם את ברכתי. מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני הנני עקיבא חתנך! נשקו כלבא שבוע על ראשו, על פיו ועיניו;נתן שבח והודיה להקדוש־ברוך־הוא וקרא: אשרַי ואשרי חלקי, שזכיתי לכך, להיות חותן המלך!

הוּתר הנדר מאליו; ועמד כלבא והעשיר את כל בני התורה. פתח לבעל־בתו את מתנת־ידו הרחבה. ורחל העדינה הסירה את הסחבות מעליה ולבשה שוב בגדי־חמודות ותּשב לעשרה ולכבודה כבימי־קדם.

ד: בֶּן־עַזַּאי

בן־עזאי היה אחד מן ארבעת החכמים הגדולים שבתלמוד, שנכנסו לפרדס, לדרוש את ה', ונפשו חשקה בתורה יותר מכל אדם. יומם וליל לא מש מאהלה, והיה יושב ודורש והאש מלהטת סביבו, ונחשבו הדברים כיום שניתּנו מסיני…

ותרא את התלמיד הזה בתו של רבי עקיבא, אשר ילדה לו בת כלבא שבוע, ותאהב אותו אהבה עזה כמות ותחכה לו כאִמה לאישה שתים־עשרה שנה רצופות. לבסוף נטפלו עליו אחיו ובית־אביו, להשיא אותה לו, כי הוא מיאן לבנות לו בית. ויאמר: יתקיים העולם באחרים. היה יושב בערב ועוסק בתורתו וירא את בת מורו עומדת אצלו. אמה לה: בתי, הביאי לי קיתון של מים, למען ארחץ ידי, ותמהר ותרץ ותבא לו כד מים. כשראה מים בידה, התחיל לדרוש על המקרא: מי מדד בשעלו מים, והיה דורש במעשה־מרכבה עד עלות הבוקר, והיא עומדת ורואה במראה… ויהי בעלות השחר נשא עיניו וירא אותה ניצבת, שאל אותה לאמור: האם כל הלילה עמדת פה? ותאמר: הן. אמר לה: לכי נא לבית אביך. אמרה: אדוני, לא אזכה להיות משמשת אותך ורוחצת רגליך? ותבך.

ויחשב לו הדבר בשמי מרום לחטא.

אף עליו אמרו: דבש מצאת, אכול דייך. כי הציץ ונפגע. ואית דאמרין, מות קדושים מת, כי תפשו אותו בבית־המדרש, כשהוא שקוע במשנתו, והרגוהו.

ה: יוֹסֵי דְמִן יוֹקְרָת

רבי יוסי מן יוקרת היה חסיד גדול וידוע בדורו לאיש נזהר ומקפיד גם כמלא השערה. הוא העמיד כל דבר על מידתו, לא נשא פנים ולא חס גם על בני־ביתו, אם חשב כי הביאו תקלה או כי יצאה מהם תקלה. גם חמוריו אהבי משפט. הוא היה משכיר אותם לעבודה; וכששבו לפנות ערב, היו שׂמים עליהם את השכר והביאו אותם אל אדונם; ואם פחתו מן השכר או הוסיפו לא זזו ממקומם. פעם אחת שכחו זוג של מנעלים על אחד מהם ועמד ברחוב כל הלילה, עד שבאו בעליהם ונטלו אותם.

רבי יוסי היה גם רב בתורה ויודע הלכות ושמועות רבות; אבל תלמידיו נשמטו ממנו אחד אחד, כי לא יכלו לעמוד במידתם לפניו ואוי למי שעיות בפניו.

היתה פעם עבודה בשדהו ושכר לו פועלים ומזונותיהם עליו ובנו יחידו משגיח עליהם. נטרד רבי יוסי בדבר מצוה ושכח להכין להם אוכל; הגיעה שעת הצהרים, אמרו הפועלים לשומרם: רעבים אנו, ולא היה לו מה לתת להם. עמדה בקצה השדה תאנה אחת ועוד לא הבשילו פירותיה, בא ואמר: תאנה, תאנה, הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא! מיד חנטו הפגים, ויאכלו הפועלים וישׂבעו. בא אחר־כך אביו, להביא להם סעודתם, ענו ואמרו: כבר שׂבעים אנו והאלהים ישביעך, כשם שבנך השביע אותנו. אמר להם: מאין לקח אוכל בעדכם? סיפרו לו כל המאורע. וירע הדבר בעיניו ויגש לבנו ויאמר: אתה הטרחת את קונך, שיוציא לך מאילָנוֹ פירות שלא בזמנם, גם אתה תיאָסף שלא בזמנך. בערב ההוא אמר לפועליו: חצבו לבני קבר.

נשארה לו בתו יחידתו, והיא יפת־תואר ויפת־מראה עד למאד, ולא היתה כמוה נערה יפה בכל הארץ. ויראו אותה בני־אדם ויחשקו בה;וכל מי שחזה צלם דמות תבניתה לטוהר, התלקחו בו געגועים עזים, אשר לא יכבו.

פעם אחת ירדה בתו לגן, ללקוט כמהין, והגן מוקף גדר גבוהה. יום אביב היה ויבהיק יפיה מבעד לבקעים, התגנב תלמיד אחד מתלמידי אביה ויחל לחתוך בסכין בעצים, להגדיל את הבקע, ויסתכל ביפיה. עבר עליו רבו וישאלהו למעשהו זה. ענה התלמיד ואמר בחרדת־לב: מורי ורבי, לקחתה לא אזכה, וגם לראות בה לא אזכה?

שב רבי יוסי לביתו וקרא לנערה ואמר לה: בתי, אַת מצערת לבני־אדם, שובי לעפרך! – ותמת גם היא וישאר ערירי כל ימיו.

עוֹד סִפּוּרִים    🔗

א: לְאַחַר י"ב שָׁנָה

תלמיד אחד, ושמו חנינא בן חכינאי, אהב נערה אחת, ישרה וטובת־מראה, ויאמר: הינשאי לי. אמרה לו: אשמע בקולך ואתנה את ידי לך, אם תבטיחני ללכת אחרי־כן ללמוד בישיבה ימים רבים ולמדת את התורה כולה. נשבע לה על הדבר הזה, הלכה ונישאה לו. ישב עמה כל שבעת ימי המשתה ויפּרד הימנה בשלום, והלך לרב אחד גדול וישב במתיבתא שלו שתים־עשרה שנה שלמות, וחזר במשך העת ההיא על כל דברי התורה ויחכם מאד. ורעיתו הרתה בלכתו מאתה ותלד בת נחמדה ותגדל בכל אלה הימים ותפרח כשושנה. ויהי בעבור המועד, זכר התלמיד את רעיתו ויאמר לשוב אל נוהו ולהודות לה על חסדה הגדול אתו. הוא שב לעירו, ולא הכיר עוד את שביליה ורחובותיה, ויעמוד על עין המים. ותצאנה בנות העיר לשאוב מים וכדן על שכמן, ותבוא גם נערה יפה קטנה וכדה בידה. שמע אחד שואל לחברו: בת מי הנערה הזאת? ענה זה ואמר: בת אשת רבי חכינאי היא. וידע כי בתו היא, ויאמר: ברוך ה' אלהי, אשר לא עזב חסדו ואמיתו ממני. הלך בעקבות הנערה, כי שבה עם כד־המים, ויגיע אחריה לבית אמה. ישבה האשה ועסקה במלאכתה; ובהרימה את עיניה ותרא את בעלה אהובה עומד פתאום לפניה, ותצנח מעל המיטה, ותתעלף ורוחה פרח ממנה. עמד התלמיד בקרן זוית, התפלל ואמר: ריבונו של עולם! עניה זו, שחיכתה כל הימים, בשבתי באוהל תורתך, זה הוא שכרה! מיד שב רוחה אליה ותפול על צוארו ותשקהו ותאמר לילדה הנפחדת: אביך הוא הניצב פה. ותהי השמחה רבה בבית.

ב: דְּמָעוֹת

בימי חכמי־התלמוד היה תלמיד אחד בבבל, ושמו רב רחומי, וישא אשה, ושמה רוחמה. ותאהב האשה אותו מאד ותשרתהו ותכבדהו כאח מלידה. ויהי היום ותחשק נפש התלמיד הזה בתורה ושמע, כי במחוז אחד יושב רב גדול וחכם, ויאמר לשמוע לקח מפיו ויגלה לאשתו את הדבר במיצר לבו, כי ידע כי קשה יהיה עליה לשאת את פרידתו. ותען האשה ותאמר: ידעת, מה אתה לי ואיך חיי בלעדיך אינם חיים; בכל־זאת לא אבוא לבטלך מלֶמד דעת ולעשות את אשר תתאַו נפשך. הנני נותנת לך רשות ללכת, אבל הישבעה לי, כי פעם בשנה, במעלי יומא דכיפורי, תבוא לביתך ותשמחנו בימי החגים, ואז תשוב לבית־מדרשך, לשבת שם עוד שנה. וישבע לה על הדבר הזה. ותעש לו האשה חליפות בגדים ויפּרד ממנה בשלום ותשקהו ויצא למחוז ללמוד ולהשתכלל בחדרי התורה, והיא נשארה לבדה, כי בנים אין להם, ותשא בעוז־רוח את ימי הבדידות. והיה התלמיד הלז מתמיד בלימודיו, ואל אבד טיפה ממה שלמד מרבותיו והשכים והעריב לבית־מדרשו, אבל שמר את דברו לרעיתו; בבוא המועד, נטל רשות מרבו לחזור לביתו;ויהי בערב יום הכיפורים הבא בעלות הבוקר, ויבוא במקלו ובתרמילו לעירו וידפוק על דלת אהלו; ותצא אשתו מקושטת ותפול על צוארו והיתה השמחה גדולה.

כן היה שנה שנה, במעלי יומא דכיפורי היה בא אותו תלמיד לביתו ובמוצאי החג האחרון היה שב לבית־מדרשו; ולא אֵיחר אף שעה אחת, ויחכם מאד בתורה ובחכמה ויאסוף דעת הרבה יותר מכל התלמדים, וכל יודעיו אמרו: זה יהיה למורה גדול בישראל!

ויהי היום, והנה עמדו בבית־המדרש בראשית השנה בשמעתתא עמוקה וקשה, והמורה דרש בה מ"ט טעמים לכאן ולכאן. חידוד התלמידים היה אז מאין כמוהו; ובהגיע המועד לרב רחומי לשוב לביתו, לא יכול להפסיק באמצע. אמנם במסתרי נפשו התעורר בו רעיון הקורא לו: “קום ולך מעירך ופקדת את נָוך!” והוא כמעט אמר לקום, אבל אהבת־התורה גברה בו וישאר על מקומו להקשיב ולא זז מבי־מדרשא עד הערב.

ביום ההוא ישבה אשתו בביתה וחכתה לביאת אישה בכליון עינים. באשמורת הבוקר אמרה, אולי התאחר בעלי בדרך; בעלות השחר חשבה, שמא בא לו עיכוב ועוד יבוא בצהרים. השמש כבר עמד במרום הרקיע, בעד החלון נשקפה ותאמר: מדוע בושש אישי לבוא ויאחר? השעות היו לשנים תמימות, הרגעים לימים. בין תקוה ופחד ישבה וחיכתה לו כל היום. ובבוא הערב ואפסה כל תקוה לבוא בעלה, זלגו עיניה דמעות ותבך חרש. נעשה רעש במרום וקדמו דמעות האשה לתורת האיש. גזרו עליו להסתלק בהאי שתא, ויהי כן.

קָרְבַּן־נְפָשׁוֹת    🔗

א: טוֹבִיָּה הַשֵּׁנִי

הלא ידעתם, אחי, וקראתם בשארית כתבי־הקודש אשר לנו את הסיפור על טוביה ממטה נפתלי, אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, והוא לא סר מתורת אלהיו וחוקיו ויראהו ה‘, אותו ואת בנו, אותות ומופתים ויגדל חסדו עמהם. והנה מעין המאורעות בזה הסיפור נשנו בימי התלמוד, חצי אלף שנה אחרי כן, וראינו גם בהם אותות ה’.

בימי בתלמוד והמדרש חי בעיר צפורי, העיר הנחמדה העומדת בראש הר, איש עשיר אחד, שהיה חונן דלים, מחזיק בידי לומדי־תורה, נושא במסים על עירם, ועושה חסד רב עם כל עובר ושב. ותהי לו בת יחידה ויפה מאד וגם משׂכלת בכל חכמה ומדע, ותום ויושר בלבה. ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה; ולא היתה כמוה נערה נעימה ויעלת־חן בכל הארץ. ויהי בבוא עִתּה להינשא, שלח אביה שני שליחים אל מתיבתא רבתי אחת ויבחרו לו תלמיד חרוץ בלימודיו וירא־חטא ויקחהו חתן לבתו. ויעש האיש משתה גדול, ויקרא לחכמי ישראל ויושיבם בכסאות של כסף; ויקבץ כל אי מר ומצוק ויתן לו עשרת דינרי זהב. שלושה ימים ושלושה לילות אכלו ושתו אצלו והיטיבו לבם; סעודה כזאת לא היתה מיום מות נקדימון בן גוריון, בן ציצת הכסת ובן כלבא שבוע. ויהי בליל החופה נחלש החתן ואמר: ראשי! ראשי! ועלה למיטה ויפח רוחו וימת. ותהי צעקה ויללה רבה, השמחה נהפכה לאֵבל, ותּיהוֹם העיר לאסון ואָנוּ ואָבלוּ, וינהר העם מכל אפסים לבכות למת. נפלה, נפלה אטרתנו מעל ראשנו! לרחשי לב אבי־הכלה וללב הנערה תבינו בעצמכם.

ויהי לתקופת השנה, ונשכח האֵבל ועלה על הצער קרום, שלח העשיר למתיבתא אחריתא, בחר שם נער טוב־רואי ויודע הרבה בתורה, ויביאהו בברית עם בתו. ויתן הרבה צדקה לישיבתו אשר למד בה, ויקבל עליו לכלכל כל חבריו בלחם שנים־עשר חודש ולהלבישם. ובפעם הזאת קרא לסעודת־מצוה רק יחידי העיר וטוביה, אבל גם את העניים לא שכח ופיזר להם. לא היה המשתה בהמון חוגג. לא אכסה, לב האב מרחף ביום הזה הין תקוה ופחד. ומגורתו הנה באה! ליום המחרת מיום החופה מיהרה הכלה בבוקר השכם מחדרה ותצעק: עזרו! עזרו! בעלי מת! ויגוַע גם החתן הזה. ועמל הרופאים להשיבו לתחיה נשאר מעַל. כל לב בעיר נרעש. ביללה, בקול בכי ושממון נפש ליווּ את החתן לבית־עולמו, הכלה והוריה קרעו את בגדיהם וישבו על גבי הקרקע. מי ינחמם ומי יקל שברם?

לא יאָמן! כעבור עוד שנה אחת מהיום הזה, והאב לא אמר נואש ויוסף לקחת לבתו חתן בן־טובים מעיר אחרת והובילם לחופה, מת גם זה השלישי ליום מחר, ויִקר אותו כמקרה אשר קרה לשני אחיו. אין דובר דבר מרוב צער. אין אדם פותר את החידה, למה שפך ה' את חמתו על בת תּמה כזו? ולמה המית שלושה בחורים כאלה בנעוריהם? ותישאר בת העשיר מאז אלמנה צרורה ומיאנה להינשא עוד לאיש, ותאמר: למה זה אוריד חינם אדם שאולה!

ישב אביה והתפלל לה' לאמור: אנא, ה‘, כי בידך החיים והמות, למה זה ענשתני קשה ותקח את חתני מאתי ותשומם את ליבנו. ידעת, כי באמונה נעבדך, וכי ידינו לא עשו עוולה, למה ענשתנו קשה בגזרה אחרי גזרה? הלא רחמיך, ה’, רבים הם. – גם בתו, בישבה גלמודה בחדרה ואיש לא ראה אותה, שפכה לבבה כמים על גורלה ורוע מזלה; והן גם הוקל כבודה בעיני שפחותיה, ותחת לנוד לה, עוד התקלסו בה. ראֵה ה' ושמע!

היה לאותו עשיר מוֹדע אחד במדינה רחוקה, ולו עשרה בנים ובנות, ושם הבכור אבינדב. אבי המשפחה הזאת היה איש עני ומתפרנס בדוחק ממכירת עצים, שהיו בניו מלקטים ביער הסמוך; אך לחם צר יאכלו, אהלם הקטן לא יכילם. ויהי היום ואדון חדש קנה את כל היער ועֵציו, ויאסור איסור ללקוט בו עצים ויושב בו שומרים. וירעבו מאז בני האיש ללחם;וכאשר שאלו העוללים ללחם ואין, ישב ועיניו זלגו דמעות. ויתאזר בנו הבכור ויאמר לאביו: ידענו, כי לך מודע עשיר בארץ היהודים, שלחני־נא אליו, אולי יהיה לנו לעזר. ויאמר אביו: אל־נא, בני, לא נכון להישען על נדיבים, טוב אך לבטוח בה‘. גם אמו לא אבתה להניח את בנה להיפרש מהם ותאמר: הנה האב זקן, והיה אם ישָׁכל גם זה ואין לנו מגן. ויפצר הבן בם מאד, בכה ויתחנן להם כי יתנו לו רשות ללכת לדרכו. ולא יכלו עוד לעצור בו, ויאמרו: לך, בננו, וה’ אשר שלח את עזרו ליעקב, בעת ברחו מפני עֵשׂיו אחיו, וליוסף, כי נמכר מאחיו, הוא ינחך בדרל ויביאך בשלום ולא תאוּנה לך רעה. וישק לאביו ולאמו, לאחיו ולאחיותיו ויצא לדרך.

ויהי בעזבו את שער מקומו, נזדמן לו איש אזוּר אֵזוֹר במתניו וילווהו בדרך טילכו ויבואו עד שער צפורי. ויבקש להודות למלווהו על חסדו ואיננו. – ויהי בבוא הנער לבית העשיר, וישמח זה מאד לבואו וישאלהו לשלום אביו ואחיו; ויהי בשמעו, כי המר ה' להם, ויאמר לבוא לעזרתם. וישלח עגלה טעונה כל טוב לאבותיו, בה כסף רב וחליפות בגדים לכל בן ובת ורוב אוכל ומשקה, ואת הנער הלבישו בגדי־כבוד ויאכילוהו וישקוהו וישב אתם שבעה ימים.. ויהי בראותו את בתו היפה ויחשק בה לאהבה אותה ובא לפני אביה ואמר לו: אל־נא יחר אפכם בי, אם אבקש את בתכם לי לאשה, כי נפשי נקשרה בנפשה. וימאן האיש לעשות את הדבר ויאמר לו: העבודה! כי לא מצאאתי בך עוול ויקר אתה לי מבן; אבל כך וכך ראתה בתי בחייה. ויספר לו כל הרעה אשר מצאַתה. ויען אבינדב ויאמר: בי נשבעתי, אם אחדל גם עתה ואני נותן את נפשי עליה. ויקרא האב לבתו ויודיע לה כל דברי אורחם הצעיר, ותאמר: אל־נא נדחה אותו, אולי ה' הובילנו הנה. ויצר לאביה מאד ולא ידע עצות בנפשו; וישׂכל ויבוא ויאמר לנער: לך היערה ושב שם שבעת ימים ותיוָעץ בנפשך היטב והיה כי תבוא ביום השמיני הנה, ועוד תחפוץ בבתי, ונתתיה לך. ויקם הנער ויצא היערה, ויקח לו מזון ומחיה לשבעה ימים. שם ישב על שורש אילן כרות ויתפלל לה‘, כי יעמוד לימינו. ביום השביעי בא אליו אותו האיש לבוש־האֵזוֹר, אשר ליוהו בדרך ויאמר לו: שמע ה’ את תפילתך, בני; שוב העירה ואמרת לשולחך, כי לא תחזור בך, הנערה גם מנת־חלקך ממרומים היא. אך זאת שים על לבך, ביום חתונתך יבוא אל המשתה איש אחד מכוער מאד ומוּשחת־הפנים, והוא הולך יחף בלי מנעלים וריר יוצא מאפו, נבזה ונמאס; והיה כאשר תראה אותו תקום ממושבך, תקראהו אליך ותושיבו לימינך, תאכילהו ותשקהו מהטוב אשר על שולחנם ותכבדהו. ויחפוץ הנער לדעת שׁם האיש, אשר זה יעזרהו פעמַיִם, ויאמר אל הזקן: מי אתה ותברכך נפשי? ויאמר הזר: אַל־נא תשאל לשמי, ואנכי אך שליח בדבר ה' וכל קוראיו ימצאוני.

ויחזק לב הנער, וישב העירה, ויבוא לבית העשיר ויאמר לו: מלא־נא את משאלות לבי ובטח באלהים. וירא מודענו, כי לא יכול עוד להשיב פניו ריקם ויסכם לזה. קרא לסופר ויכתוב את התנאים. ויגבל זמן הנישואין, ויעש ביום החופה משתה לעשרה קרואים. ויהי בשבת החתן בראש הקרואים, נפתחה הדלת ויבוא איש מוזר מגודל־פרע, פניו שחורים, שק על בשרו, והוא יחף וריר יוצא מפיו, וירץ החתן לקראתו ויאמר: בוא, אדוני, ושב אצלי. ויצו להביא לפניו בשר ודגים ויין, והוא בעצמו שירתהו, כעבד. ויתפלאו הרואים על הדבר הזה, אבל לא שאלו אותו לפּשר. ויהי בכלות הסעודה אמר המוזר אל החתן: דבר לי אליך; ויבוא אתו חדר בתוך חדר. ויאמר העני אליו: לא בשורה טובה בפי, אבל מה אעשה, שלוחו של מקום אני, תן לי את נפשך, כי אני מלאך־המות הנני. ויחרד הנער ויאמר: תן לי איזו ארכה בחסדך. ויאמר השטן: קצרה ידי מעשות זאת. ויאמר החתן אליו: אם כן, תן לי פנאי רגעים אחדים, למען אלך ואקח ברכת־הפרידה מכלתי, אשר קידשתיה היום. ריחם עליו מלאך־המות הפעם ויאמר לו: לדבר הזה אשא פניך. עזבוֹ החתן ובא לחדר כלתו, היושבת נוּגה, ותחרד לקראתו. אמר לה: אהובת־נפשי, באתי להיפרד ממך, כי הנה זה האיש המוזר, אשר אכל עמנו, מבקש את נפשי. התאזרה הכלה חַיִל ותאמר: לא אתנך לשוב אצלו, אנכי אלך ואדון עמו בעבורך. באה היא לחדר ותגש אל המלאך ותאמר לו: האם אתה הנך המלאך, המבקש נפש בעלי? אמר לה: הן. אמרה לו: בתורה נאמר, “כי יקח איש אשה חדשה, נקי יהיה לביתו ושׂימח את אשתו”; ואם תקח את נפש בעלי עתה, תעשה תורתה' פלסתר, בוא עמי לפני בית־הדין הגדול ונדון. מיד גער אלהים בשליח־המות ואמר: אל תשלח ידך עוד, נערה זו ניצחתני.

ממחרת היום שמחה כל עדת צפורי בנעריה ובזקניה, ויחלק העשיר מחצית הונו לעניים. וישלחו לקרוא להורי החתן, אחיו ואחיותיו, ולכל בני משפחתו, ויעשירם עושר רב. ותרא בתו חיים את אבינדב ימים רבים. וילדו בנים ובנות ויחיו באושר וברוב כבוד.

ב: אַלְקֶסְטִיס הָעִבְרִית

בימים קדומים היה איש חסיד אחד ושמו ראובן הלבלר. ותהי אשתו עקרה ימים רבים; ובמלאות להם שמונים שנה נעשה להם נס ונולד להם בן ויקראו שמו בנימין. וראובן ידע את ה' מנעוריו ולא עשה כל חטא מימיו. אך פעם אחת בא לבית־הכנסת בשחרית, והנה עני עובר־אורח עומד במקום מושבו; נזף בו ואמר: במקום גדולים אל תעמוד! מיד עזב האורח את מקומו;יצא וישב על פתחו של בית־האלהים והתחיל בוכה בלבו. באה דמעתו לפני כסא־הכבוד, ויתעבר ה' וישלח את ציר המות, ליטול נפש בן־ראובן בנעוריו בעוון אביו. בא המלאך המשחית ועמד לפני הלבלר. הכיר טיבו ואמר לו: מה לך שבאת? שמא הגיע זמני להיפטר מן העולם? ענהו המלאך ואמר: לא את חייך אני דורש, אלא אלהים שלחני לקחת את נפש בנך. התחלחל ראובן ואמר: על מה יֵעָנש בני? ומה חטאו? אמר לו המלאך: את עוונך ישא; הוא ימות, על כי נזפת בעני ודחית אותו ממקומך בבית־התפילה. השיב ראובן ואמר: אם בכך נתחייבתי, אני מקבל עלי את הדין, אבל הנח לי שלושים יום, עד שאכניס את בני עם ארוסתו לחופה וישמח בה;אחר־זה בוא תבוא ולקחת את נפשו אתך. נענה לו המלאך ונתן לו ארכה של שלושים יום. באותה שעה נתרגז שר־המות העליון על מלאכו מטה בארבע מידות: באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול.

ויהי כי עבר המלאך מעל פני ראובן, עמד זה וחילק נכסיו לשלושה חלקים. חלק אחד פיזר לעניים ולאביונים, חלק אחד הקדיש לשמחת בנו וחלק אחד הניח לקרוביו. ביום השלושים בבּוקר בא זקן אחד חגוּר אזור־עור, דפק על אהלו של הנער ויצא אליו. אמר בנימין לבּא: מה לך, זקן? ומה בפיך לבשׂרני? ויענהו הזר לאמור: אליהו התשבי אנכי ובאתי להגיד לך, כי מחר יבוא מלאך־המות ליטול את נפשך. אמר לו הנער בתום־לב: זקן ואיש־שיבה, האמת הדבר, שמיום ברוא אלהים את העולם ועד־עתה, כל מי שבא יומו מת? ענה אליהו ואמר: כן הדבר. השיב הנער ואמר: אם כן, יהי מותי כאחד מהם. אמר החוזה: לא כמות כל אדם יהיה מותך, בני. שאל אותו הנער ואמר: איככה זה? מה גורלי ואדע? השיבו אליהו ואמר: בארבע מידות, שרגז שר־המות על ציר־המות, באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול יבוא עליך. התחלחל הנער וקרא: הושיעני, חוזה־יה, ואמור לי, מה אעשה להינצל ממידות קשות אלה? ענהו אליהו ואמר: השכּם מחר בבּוקר והלכת לבית־אלהים; והיה כאשר יעבור אביך לפני התיבה בתפילת־השחר ואתה עומד משמאלו, יבוא עני אחד לבש בגדים צואים וסמרטוטים ויעמוד בפתח, וקמת וירדת אליו וחלקת לו כבוד. מלאך המות הוא זה, ושמא ירחם עליך. ויכל הזקן לדבר אל הנער ויעָלם.

ויהי בבוקר וישכם בנימין וילך לבית־הכנסת, הציבור כבר נתאסף ואביו ראובן עומד לפני העמוד ומזמר זמירות־הבּוקר. והנה איש עני רע־הפנים, לבוּש בגדים קרועים עומד על הפתח. וימהר הנער וירד אליו ויאמר לו: שלום עליך, אדוני, בוא ושב במקום גדולים. ענהו השליח: תמול אמר לי אביך: במקום גדולים אל תעמוד; ואתה אומר לי: שב במקום גדולים! אמר לו הנער: והרי אני חולק לך כבוד. קרא המלאך ואמר: מי שהכבוד שלו ירחם עליך! וחזר ארבע אמות אחורנית.

לפי נוסח אחר כך היה המאורע:

בשבת בנימין בן ראובן על פתח חופתו, בא איש זר ואמר לו: שאֵלה אחת עלי לשאול אותך. ויאמר בנימין: שאל. פתח האיש ואמר: אדם ששאל מחברו קופה מלאה תבן והוא הלך ועשה בטיט ובנה לו דירה גדולה, אם בא בעל־התבן לאחר זמן ואמר ללוקח: תן לי תבני! מה יעשה? השיב הנער ואמר לו: יתן תבן אחר תחת זה ששאל. אמר הזר: ואם הלז אינו רוצה אלא את תבנו, מה יעשה לו? אמר הנער: אם כן, יהרוס השואל את הדירה, ימַסס את הטיט במים וישיב לבעל־התבן את תבנו. קרא האיש ואמר: אין בעל־התבן אלא הקדוש־ברוך־הוא! התבן אינו אלא הנפש, ואני ציר־המות הנני.

לא השלים המלאך את דבריו, עד שבא ראובן, אבי הנער, וידיו על ראשו, והוא צוֹוח ובוכה על מזלו של בנו. נפל לרגליו של המשחית ואמר לו: בבקשה ממך, ציר מעל, טוֹל נפשי תחת נפש בני. מיד נתעטף המלאך בארבע מידות האכזריות, אף וחימה, חרון־אף וקצף גדול, שלף חרבו מתערה והניח רגלו על גופו של המבקש, כדי לקחת נפשו ןלעשות בו כאשר אמר. ובראות ראובן את המות פנים־אל־פנים, עזבתו רוחו ונזדעזעו מאתים ארבעים ושמונה אברים שבו, נשתמט מיד וברח לו. אז באה אם בנימין, שערותיה סתורות והיא מתפלשת בעפר מצער, ותשתטח לפני המלאך ותקרא בקול בכי: חוס־נא, שליח האלהים, על פרי־בטני וקח את נפשי תחת נפש בני חביבי. התלבש המלאך שוב בארבעת בגדי־אכזריות שלו ונזדיין בחרבו נגד האשה כגיבור יוצא למלחמה. ותחרד האשה חרדה גדולה ותקם ותברח ותסגגור הדלת בעדה. נמוגו לבות האב והאם יחד.

נפנה המלאך לבנימין החתן ויאמר: הנה אעשה בך מצוַת שולחי. ובראות הכלה את המראה הנורא הזה, ירדה מקושטה מחופתה ותפול לרגלי ציר־המות ותקרא: נשפי תחת נפשו! קח־נא, שליח שדי, את נפשי תחת נפש ארוסי והנח לו, כדי שישׂבע ימיו. לבש המלאך ארבעת הבגדים האמורים, שלף חרבו החדה מנדנה והניח רגלו על צואר הרכה והעדינה. ובלבה אין פחד ואין מורך, והיא קוראת של השליח ואומרת: גמור בּי מלאכות מלך־מלכי־המלכים ושחטני־נא תחת אהובי ומשוש־לבי. נבהל המלאך מפני עוז־נפשה של הנערה. והיא קוראת בלי־הרף: עשה־נא עמדי דבר שולחך ואַל תּשב את חרבך ריקם. מיד ירדה דמעה של רחמים מעינו של מלאך־המות ונעשה לבו כדונג. לא ראה מראה כזה מימיו! ובאותה שעה אמר שוכן־עד: שלוחי זה, שהוא אכזרי ומלאכתו התמידית להרוג נפשות ולכלותן, ריחם על זו; ואני, שכתוב בי אֵל רחום וחנון, רחם לא ארחם? ויקרא לסופר החיים ויאמר לו: כתוב לבנימין ולכלתו שבעים שנה לכל אחד ואחד. עלה מלאך־המות בסערה השמימה ויאמר: ניצחתיני, בת־האדם!

אחרים אומרים: אך בדברים ובמאמרים ריכּכה הכלה, בעלת הנפש העזה, את תקפו של ציר־המות. נתרצה לה ואמר: הנני ממתין לחתנך עוד שעה ואעלה למרום ואבוא לפני הקדוש־ברוך־הוא, אולי יעשה למען שמו וירחם על בעלך. עלה לרקיע, כדברו, וירא את מיכאל וגבריאל ושאר מלאכי־השרת עומדים לפני כסא הכבוד ומבקשים רחמים על בנו של ראובן ואומרים: אדון כל הבריות, זכור מעשי חסידך זה, איך בכל פעם שבאו גזרות קשות בעולם היה עומד ומתפלל לפניך ואתה מבטל אותן בעבורו; ועכשיו אנו כולנו מבקשים רחמים בעדו ובעד נפש בנו, ואין אתה שומע לנו. עשה־נא למען שמך הגדול ורחם עליו ואל תּכרית את זרעו. מיד נתמלאה השכינה רחמים ואמרה: הנני מהפּכת גזר־דינו של זה לחיים ויחיה שבעים שנה כדויד עבדי. פתחו מלאכי השרת ואמרו: רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם!

ג: הַמְגִנָּה אוֹ סַוִּיטְרִי הָעִבְרִית

בימי המדרש היה אדם אחד חסיד, שלא נתקיימו לו בנים; בכל פעם שילדה אשתו בן או בת, בא מתאך־המשחית בלט, לקח עמו את הילד או הילדה מעריסתם וישא נפשם לאדון. יום אחד עמד האב העלוב בתפילה ואמר: ריבונו של עולם! אם תזכני בבן חי, שיגדל ויהיה קורא בתורה ועיני תחזינה בחופתו, אזמן לסעודה כל התלמידים שבעיר, עניים ויתומים ואכלכל אותם כל שבעת הימים. ובאה שאֵלתו לפני אלהי־השמים ויעתר לו. ויפקוד את אשתו בשנה ההיא ותלד בן. ויקרא שמו מַתּניה, כי מַתת־אלהים היה. ויגדל הילד ויעש חיל בלימודים לשמחת הוריו. ובהגיעו לשמונה־עשרה שנה אירש נערה אחת טובת־רוח. ויזמן אבי מתניה לחופה את התלמידים, יתומים ועניים שבעיר ויכרה להם כֵּרה גדולה, ויאכלו וישׂמחו לבם.

אמר אלהים לנסות את מתניה וישלח את מלאך־המות מטה. והוא לבוש בגדי עוני, וכך בא ועמד לפני נחתן ואמר אליו: בבקשה ממך, עשה עמדי חסד והושיבני בין התלמידים אוכלי־שולחנך, כי רעב עבדך. ענה החתן ואמר: אין להוסיף על מספר הקרואים ואי־אפשר לזַמן עוד אורחים. כל־כך הקשה הנער לבו נגד האורח. אחרי שעה בא שוב אותו עני, והוא לבוש הפעם בגדים צואים, ונדחק ונכנס לחופה. הכירו החתן וגער בו ואמר לו: לא די שנדחקת להיכנס הנה, מבלי שקראו אותך, עודך בא ביניניו בבגדים צואם! הלך־לו האורח בבושת־פנים.

ויהי כי נכנס אחר־זה החתן לחדר משׂושׂו, לשמוח עם הכלה, בא הזר האיום וידפוק על הדלת. יצא מתניה אליו ויחרפהו, לאמור: עד־פה אתה מעיז פניך! הן הברחתיך מן הסעודה ומן החופה ועוד תוסיף לבוא הלום, ברח־לך מכאן! מיד פשט האיש המוזר את בגדיו, ויהי לעמוד־אש מן הארץ עד לרקיע. התחלחל הנער וקרא: מי אתה? ויענהו עמוד האש לאמור: מלאך־המות אנכי ובאתי הלום לקיים מצוַת שולחי וליטול את נשמתך. ויפול מתניה מלוא קומתו ארצה מרוב פחד. ותרא הכלה, כי השׂטן פרץ אל הבית, ותרד מעל המיטה ותעמוד בפינה ותחל לשפוך שיח לפני ריבון כל העולמים. פתחה ואמרה: הלא אתה, אלהי כל בשר, הגבלת בתורתך מועד לחתן לשמוח עם כלתו שנים־עשר חודש, ועלינו לא עבר עוד שבוע ימים ולא יום אחד. אל רחום וחנון, הוסף חיים לחתני ותן לי הריון ממנו ולא אצא ממנו כזונה. מיד שמע אלהים אל תפילת הנערה, ויאמר למלאך המשחית: הרף מן הנער, ישמח בחלקו.

אומרים, כי אִמה של אותה נערה אשה צדקת היתה, ומנהגה היה לשאוב מים בכל בוקר ולהשקות לתינוקות של בית־רבן. וכאשר זקנה ובאה בימים וכשלו רגליה ללכת, נטלה בתה את כּדי המים והיתה נושאת אותם לבתי־ספר;אולם קרא את המצוה על שם אמה. בשביל־כך זכתה תמה זו לנַצח את ציר־המות. כמותה תרבינה בישראל!

אֱמוּנַת אֹמֶן    🔗

א: הֶחָלוּק הַלָּבָן

פעם אחת הלכו שני חכמים גדולים ברגל לירושלים, הלא הם רבי אליעזר ורבי יהושע. ויהי בבואם להר הבית, הדבר היה בערב יום צום־כיפור ויום הכנת העבודה הגדולה במקדש, והנה מלאך אחד לקראתם ובידו חלוק לבן וזורח כשמש, אבל אל היה לחלוּק שפה לפיו. ניגשו אליו המורים ויאמרו לו: מלאך עליון, החלוק הזה שבידך למי הוא? ענם המלאך לאמור: אותו חלוק מוכן ליוסף הגנן מעיר אשקלון. פרש לפניהם את החלוק ואור מילא את כל עיר־העולמים. ויתמהו החכמים איש אל אחיו ויאמרו: יוסף זה בודאי צדיק גדול הוּא ועדיין לא זכינו לשמוע חלקו.

ויהי כעבור ימי־הרגל, קמו הרבנים האלה וילכו לעיר אשקלון. השכים כל הקהל לקראתם וכל אחד רצה להתכבד בכבודם, שיסורו ללון בצל קורתו. ענו ואמרו: לא נלין אלא בבית יוסף הגנן. אמרו החכמים לנפשם: אולי צדיק נסתר הוא, – וישימו פעמיהם אל גנו. ראו אותו מרחוק מלקט כמהין;ניגשו ואמרו לו: שלום עליך, יוסף הגנן, רצוננו להתארח אצלך! השיב יוסף ואמר להם: שלום עליכם, רבּי־התורה; הנחתם בעלי עושר וכבוד וסרתם אלי. האלהים יודע, שאין במלוני אלא שתי ככּרות־לחם, ומתירא אני, פן לא תספקנה לכם. אמרו שניהם אליו: תן לנו מהלחם ונשׂבע ולא נטריחך לדבר אחר. מיד העמיד להם שולחן, שׂם לפניהם את הלחם ויאכלו וישתו ויברכו לנותן לחם לכל בשר, ויוסף ענה אמן אחריהם. אמרו גדולי בית־המדרש אליו: הגד־נא לנו, מה מעשיך היום? אמר להם: רבותי, הלא רואים אתם, שאין לי מלאכה אחרת, כי אם עבודתי בגני. אמרו לו: ואיך אתה מתנהג בפריו? השיב יוסף ואמר: אני נוטע בגני ירקות, ומה שאני מוציא, אני מוכר, ואני נותן מחצית מדמי־הפדיון לעניים ומהמחצית השנית אני ובני־ביתי מתפרנסים. פתחו ואמרו לו הבאים: דע, שהקדוש־ברוך־הוא אומר להגדיל שכרך מאד חלף תמימוּתך;והנה ראינו בהר־הבית מלאך־אלהים ובידו חלוק לבן ומגוהץ בעדך ליום שכולו אור, אלא ששׂפה חסרה לחלוק, ובאנו הלום לזרזך, שתוסיף לעשות טוב בעיני ה', אולי יחַננך וימלא את החסרון לחלוּק. ויברכו את יוסף וישבחוּהו וילכו לדרכם.

ואשתו של יוסף הצנוע שמעה בפתח האוהל את אשר דברו האורחים אל בעלה ותאמר אליו: עלינו לרכוש לנו במעשינו מעתה גם שׂפה לחלוּק, שמוכן לנו במרומים. השיב בעלה ואמר לה: כדבּר אחת הסכלוֹת תדברי. הלא ידעת את עניֵנו ומרוּדנו, ובמה נוסיף לעשות צדקה וחסד? אמרה האשה: שמעני, בעלי, הולך אותי לשוק־העבדים ומכור אותי לשפחה ואת הכסף מַהר וחַלק לעניים; אולי בשכר זה יהי חלוקך שלם. ענה יוסף ואמר: אל ירע בעיניך, ירא אני, פן יפַתּך הקונה לחטא ואפסיד את החלוק כולו. אמרה האשה: אני נשבעת לך באמונת־שמים, שלא תבוא לך תקלה על ידי.

וישמע יוסף בקול אשתו, ויוצא אותה לשוק וימכרה בעשר ככרי־כסף. ויפזר את הכסף לצדקה ולא הותיר לו גם אגורה אחת. וירא האדון שקנה אשת הגנן, כי יפה היא וחנה רב, ויאמר לכבשה לתאוָתו. ותמאן האשה לשמוע בקולו תאמר: חלילה לי מחטוא לאדם זר ואם גם לשפחה נמכרתי לו. יפצר בה האיש יום יום, שׂם אותה על בית־נכוֹתו וירב להיטיב עמה, אולי ימצא נתיב ללבבה. והאשה שומרת אמונים לבעלה ואינה שומעת למי שמושל עליה. ויקצוף אדוניה עליה ויסירה מגבירה וימסרנה לרועה־צאנו ויצו אותו למרר את חייה. והיא עבדה עבודה קשה כל היום, אבל התאפקה ויִחלה לרחמי־שמים. כה עברו עליה ימים רבים.

פעם אמר בעלה יוסף לעצמו: אלך ואראה, אם עוד זוכרת אותי רעיתי ולא שכחה אותי. ויתנכר לבל תכירהו ויבוא אליה השדה, וימצאנה עובדת ומתענה. ויגש אליה ויאמר לה: היש את נפשך, אשה, שאקנה אותך מאת אדוניך בכסף מלא ואַצילך מצרתך ותהיי לי לאשה? ענתה הנדכאה ואמרה לו: אל־נא תדבר אלי כאלה, אשה בעולת־בעל אנכי. וַיוסף המתנכר לדבּר כאלה באזניה ולפתותה, שתלך עמו. ולא חפצה לשמוע אליו ותאמר: מוטב שאבלה כל ימַי פה ואשא עלי את העול הכבד, משאָפיר את בריתי לאישי. כשראה בעלה הגנן את טוהר־לבבה, הסיר מיד את המַסוה מעל פניו ותכירהו ותפול על צוארו, ויבכו שניהם בכי גדול, ותעל שועתם אל האלהים.

והנה נשמע קול קורא ממרום: התבּשר, יוסף, כי נשלם חלוקך בשפה ולאשת־בריתך נעשה חלוק עוד יותר יפה ויותר מזהיר;מהר ולך אל מקום פלוני, שם תמצא בהר אוצר כסף וזהב ואבנים יקרות;וקמת ופדית את אשתך מאת אדוניה העריץ. וימהר יוסף לעשות הדבר הקול, שינס את מתניו וילך לאותו הר, חצב שם באדמה וימצא את האוצר השמור לו ויריקהו אל שקו. משם הלך לאותו אדון וישקול בזהב מחיר אשתו וישב עמה בלב שמח אשקלונה. שם בנה לו בית נאה וירב לעשות צדקה וחסד, וינהרו אליו עניים ואביונים מכל עבר ויתן לכל אחד די מחסורו.

ויהי במלאות ליוסף ולאשתו שמונים שנה וימת יוסף כעלות הבּוקר ואשתו הלכה אחריו למנוחות לפנות־ערב. התקבצו אנשי אשקלון לגמול חסד עם המתים ויכינו להם לבָנים למשכנם בקבר. מיד נראו שני מלאכי־מעלה ובידיהם שתי כתנות־אור מזהירות.

ב: שְׁנֵי עֵדִים אוֹ חֻלְדָּה וּבְאֵר

בעיר אחת מערי הגליל חי איש כוהן, ולו בת צעירה לימים ושמה אלישבע, והיא יפה עד מאד, ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. ויהי היום וישלחה אביה לאחותו, הגרה בעיר אחרת, ותשם עליה את בגדיה החמוּדות ותלך בטוב לב. ותתעה הנערה בדרך וגם צמאה למים, ותשא עיניה, והנה באר אחת, בה קשור דלי בחבל, ותסר שמה לשבור צמאונה. בקשה לשאוב מים בדלי, והבאר עמוקה ותמעד רגלה ותפול, ותאחזנה רגליה בכותל הבאר, לבלי רדת ולבלי עלות, ותתעמל לטפס למעלה ולא יכלה. כה עבר עליה כל היום, עד בוא השמש. הלך איש אחד בדרך וירא, והנה בוקע מן הבאר אור – כה גדל יפי הנערה. ויקרב אל הבאר וירא בה צורת אדם, עמד על גבה ושאל: האם ממשפחת בני־אנוש אַת או בין הרוחות חלקך? ותקרא הנערה אליו מן הבור ותאמר: בת־אדם כמוך אני, ואתה העלני נא מזה וחייתי. מיד ירד האיש והעלה אותה, וירא כי יפיה עוד גדול שבעתים. שאל אותה: בת מי את? ותען הנערה ותאמר: בת פלוני הכוהן הנני מעיר הגליל. אמר לה האיש: גם אני ממשפחת כוהנים אני. ויחשק בה ויאמר: אם עליך טוב, היי לי לאשה ואהבתיך כימי־עולם. ותאמר הנערה אליו: הצל הצלת אותי מני באר, והנה לך גם נפשי. וימצא גם הוא חן וחסד בעיניה. החזיקה בידה ונשקה. וילכו שניהם יחדיו אל דרך המלך. כיון שהגיעו לפרשת־דרכים, אמר האיש לה: הן שליח אנכי בדבר אחד, והיה כאשר אגמור את עסקי, בוא אבוא לבית אביך ודרשתיך ממנו לי לאשה. ותאמר הנערה אליו: הישבע לי, כי תעשה כדבר הזה ולא תשכחני; וישבע לה האיש על הדבר. אמרה היא: מי יעיד כי באנו בברית־עולם? קרא הוא ואמר: הבאר אשר הוצאתיך ממנה היא תהיה לנו לעדה! עוד הם מדברים והנה עברה חולדה לפניהם, קראה הנערה: גם היא לנו לעדה! ויפּרד ממנה בן־הכּוהן בשלום.

ותעמוד הנערה באמונתה אליו, רבים מבני גדולי ארץ ועשיריה רצו לקחתה לאשה, והיא מיאנה לשמוע בקולם ותשב בבית אביה ותחכה ימים רבים לבן־בריתה. אבל עליו, על בן־בריתה, עברה רוח אחרת. ויהי בשובו לעירו, נטרד במלאכתו, ולא זכר את הנערה אשר הציל;ובראותו אחר־כך נערה אחרת, גם־כן טובת־מראה, ולקחה לבבו, קידשה כדת ואת דברו לא פקד. וירא שומר אמונים וידע.

לתקופת השנה ילדה לו אשתו בן נחמד, וישמח בו מאד;ותהר האשה שנית ותלד בת, וגם היא נחמדה למראה. ויהי בשבת התינוקות יחד, נתגלגל הילד ונפל לבאר ומת;ובאה אחר זה חולדה אחת ותחנוק את הילדה ולא נותרה בה רוח.

ותבך האם בכי תמרורים, תלשה בשערה ותאמר: לוּ מתו שני בנַי כדרך כל הארץ החרשתי; אבל לא גדול עווֹני כל־כך כי אשכל את שניהם ביום אחד וימותו במיתה משונה כזו. ותצק לבעלה, כי יגלה לה את מעשיו, פן חָטא פעם ואשם. אז זכר דבר השבועה, אשר נשבע, ואת העדים, אשר הועיד, ויפול על ברכיו ויאמר: אמנם חטאתי, עויתי, פשעתי, – כזאת וכזאת עשיתי, הקולר תלוי בצוארי. ויהי כשמוע אשתו את הדברים האלה, אמרה: צדיק הוא ה‘; ואתה שלחני־נא לבית אבי ואלכה לי, ושם אשב ואשא עלי בגדי אלמנותי. וימאן האיש לעשות את הדבר הזה ויאמר: יסר יִסרני אלהים, על אשר הפרתי את השבועה ולא מילאתי אחרי אמרי־פי; ועתה אשלח גם אותך מעל פני ואין עוול בכפך וחטאתי גם לך. ותאמר האשה: לא כן, אישי, אין חלקי בחלקך;וחי האלהים, אם עוד אחזיק בך, אחרי אשר אדע כי נשבעת לאחרת אמונים, לקחתה לאשה. ויקם האיש ויכתוב כל נחלתו לה, וישלחנה בכבוד אל עמה ומולדתה, ויאמר: גודל־לבב כזה לא ראיתי. והוא הלך לעיר הגליל, ביקש סליחה מהנערה אשר עזב ונשארה באמונה אתו, ויחדש עמה את הברית כדת, וירא עמה רוב אושר וכבוד. אף לאשתו שילם ה’ את שכרה בעולמה. בואו וראו, כמה גדול דבר־אמונה!

ג: הֲשָׁבַת אֲבֵדָה

במדינה אחת בכרכי הים חי איש גדול ורב־אוצרות, והוא גם חסיד גדול, נזהר במצווֹת וביותר בעניני שבועה;ולא אמר “חי אנכי” גם על אמת גמורה. לא ינוקה האיש אשר יעמיד נפשו על דבר, ואל תאמר: כן, כן ואף לא: הן, הן, כי ה' שונא שבועה וכל מן דא. ויהי כאשר זקן האיש והגיעה עתו למות, קרא לבנו יחידו אשר לו ויאמר לו: שמע־נא, בני מחמדי, הנני הולך בדרך אבות, ועושר רב יפול בחלקך, כי בירכני אלהים ויתן לי צאן ובקר, שדות וכרמים, אוצרות מלאים כל טוב. עשה חסד באשר תוכל, שלם לשכיר דמי־עבודתו לפני בוא השמש, ואל תחסום שור בדישו;אולם עוד יותר תהיה נזהר בשבועה ובאבק־שבועה. אל תשבע גם אם בנפשך הוא, אל תשבע גם על אמת, צדק ומשפט, אל תשבע גם כי יגזלו ממך שלא במשפט ודין. בּרח מן השבועה, גם את כף־ידך לא תתקע על האמת;לא תקבל קנין במטלית, לא תמסור מודעה ומודעה למודעה. עוד הוא מדבּר ויעצום אתעיניו וימת.

ויתאבל הבן על האב שבעת ימים ויצב לו ציון וקבר, והוא החל לסדר את הנחלה וילך לפקוד את אשר הניח לו אביו. והנה באו נושים ורמאים וכל אחד טוען לאמור: זה אמר מנה לי אצל אביך, וזה אמר מאתים, זה אומר אלף שקל הלויתי לאביך וזה אומר אלפּים שקל. והעמידו עליו עדי שקר בבית־דין, והוא לא נשבע לבטל דבריהם וישלם לרמאים האלה אשר תבעו ממנו ויבחר לקיים את מצוַת אביו. וישָמע הדבר, ובאו עוד נושים ויוציאו ממנו כל אשר נשאר מאביו. נלקח ממנו הדינר האחרון והשמיכה האחרונה. ויקם ויאמר: ערוֹם יצאתי מבטן אמי וערום אשוב, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם!

וגם אשתו לא נתנה תִּפלה באלהים ותקבל עליה את העניות באהבה, ותלך אל היאור, לכבד בגדים של אחרים ותשתכר פרוטות מספּר ליום, ובזה פירנסה את ביתה וכילכלה את בעלה.

ויהי היום ותלך האשה אל היאור, לכבד בגדים, ותבוא ספינה אחת מרחוק, וירא אותה בעל־הספינה ויחשק ביפיה, ויבוא אל החוף ויקרא לה: אשה ענוגה, כבסי גם את בגדי, כי זה זמן רב אני בדרך. היא אך באה אל הספינה, לקחת את הבגדים מהסַפּן, ותנוע הספינה ותשב אל הים, ותצעק האשה, ואין שומע לה.

בערב ההוא חיכה בעליה ובניה לבואה ואינה. ויחכו עד בוש וילכו אל חוף היאור לבקשה ולא מצאוה;ויתנו קולם בבכי, ויאמרו: המעט לך, שדי, כי מרר מיררת את חיינו, והנה גם את אם־הבית לקחת מאתנו. אנא, ה', עד מתי תראה בענינו ותשתוק?

ויהי כי עברו שבעת ימים ללכתה ולא נודע איה היא, והרעב בא באוהל האיש, שׂמו האב ובניו שקים על שמם וילכו לעיר אחרת, לבקש לחם חסד, כי התביישו לעשות כזאת בעיר מגורם. ויתעו בדרך, המה אמרו לשוב על עקבם ותעו עוד. כה עברו שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו לפני באר אחת גדולה ויאמרו לשתות ממנה מים, כי צמאו מאד. והנה קול נשמע מן הבאר: אל תגעו בי, כי בנפשכם הוא! וילכו הלאה ויבואו לחוף נהר אחד גדול, ואבנים גדולות לפניו וישבו עליהן ויישנו, כי עייפו מאד מני דרך. בלילה ההוא בא בעל־החלום אל האיש ויאמר לו: קום בבּוקר ורחצת ביאור ומצאת בו מטמון אחד;ולקחת אותו והלכת אל שר־העיר ותקנה ממנו כל ככר הסמוכה ליאור ותבנה עליה עיר אחת גדולה ותתישב שמה וגדלת ועשית לך שֵׁם.

וייקץ בבּוקר ותיפּעם רוחו, ויתחזק ויעש כאשר צוּוָה בחלום הלילה, ויטבול ביאור ותינגפנה רגליו באיזה דבר וישח וירם צרור גדול של אבנים טובות ומרגליות, ושויָן אלף ככרי זהב. וילך אל שר־העיר וַיִקן ממנו את כל הככר והשדות סמוך ליאור. ויחל לבנות שם בתים ולהעמיד שם רחובות. ויתקבצו אנשים מכל עבר ויתישבו בעיר החדשה ההיא, וסחרה גדול בעמדה לחוף המים. ותתעשר העיר ותעל מעלה מעלה. ויקימו יושביה את בונה העיר לשר ולשופט עליהם, והוא שופט צדק ומדבּר מישרים וחוק ניתּן במלוא הישוב הזה: איש איש אל יזיד להישבע שבועת אמונים גם על דברי־אמת. ויקיימו כולם את הדבר הזה, כי רוח צדק שכן על כל יושבי העיר. איש לא יעשה עוולה לרעהו, איש לא יסיג גבול רעהו, אין עוול ואין עיקש;כולם כולם אך מוסר אהבו.

ויהי היום, ויראו אנשים ספינה אחת שׁטה במים בלי סַפּן וקברניט ורק אשה אחת יושבת שם ויקרבו אליה ויסיעו אותה אל החוף ויביאו אותה לפני השופט, וַיכּירה מיד, אבל העמיד פניו כמתנכר וישאלה לאמור: אשה זרה, מי את? ומאין תבואי? ותען אותו לאמור: אשת פלוני בן פלוני אנכי, מעיר פלונית ומחבל פלוני. קשת־רוח אנכי, כי בעלי איבד כל נחלת אביו, על היותו זהיר במידה אחת;ואני נשבּה נשבּיתי בידי ספן אחד, שראני כובסת בגדים בנהר. וישאל אותה השופט לאמור: וכי לא נגע בך שׁוֹבך לרעה? ותאמר: לא, כי מיד נפגע ויפול אל המים ונותרתי לבדי. כה תועה אנכי בים כל השנים ואחַיה את נפשי מן הצידה הרבה אשר היתה שם. ויאמר לה השופט: ומי יאמין בדברים, כי כנים המה? ותאמר האשה: אם גם ה' הרחיק ביני ובין בעלי, אשמור את דרך בן־בריתי ולא אישבע גם על אמת. וירך לבב השופט, בשמעו את דבריה אלה, ויאמר: אנכי, אנכי הנני בעלך, אשר נלקחת ממנו, ועתה הביאך אלהים באהלי. ברוך משלם שכר טוב ליראיו וברוך המחזיר אבדה לבעליה! ויפול על צוארה וישקֶהָ ויבך.

ויוסף ה' להגדיל כבודו וכבוד ביתו.

כּוֹבְשֵׁי הַיֵּצֶר    🔗

א: נָתָן צוּצִיתָא

בימי כיבוש ארץ־ישראל חי באחת הערים איש ושמו נתן. ויהי האיש עשיר ובעל־אוצרות, רוב בתים לו וחצרות, וצאן ובקר הרבה ועבדים ושפחות. ואולם הוא לא היה נדיב ופזרן, לא השׂביע רעבים ולא לקח חלק בתשלומי מסי־העיר. אוהב היה תענוגות, את בשרו משח בשמן ואת גופו רחץ במי פרת, אשר הביאו לו ממרחקים, ושולחנו היה מלא בשר ויין, לא היה חסר כל מעדני עולם;והיד הכבדה, אשר לרומיים בימים ההם, לא נגעה בו להטותו מתאות לבו.

ובעיר חי עוד איש אחד, ושמו מנחם־עזריה, וגם מסחרו גדול ורב. ולאיש ההוא אשה יפה ממאד מאד ושמה חנה, והיא טובת־מראה ורבת־חן עד להפליא, וכל הרואה אותה ואמר: אין אשה יפה כמוה בכל הארץ. וירא אותה נתן העשיר ויחשק בה ותתלקח אהבתו אליה בקרבו עד להיחלות. ואלם, האשה הן אסורה לו;באו חוקי התורה והחברה והעמידו חומה בצורה ביניהם. לשוא שלח אליה ציר אחרי ציר, כי תרשה לו, ולוּרק לבוא בגבולה, לדבר עמה. היא אינה שומעת לו. כל הונו ורכושו היה נותן מחיר אותו רגע, אשר בו יוכל להתענג על זיו מראיה מקרוב ולשמוע את קולה. האש העצורה בעצמותיו הלכה הלוך וגדול, ובאה לענות את נשמתו בהקיץ ובחלום. אשה אהובה רחוקה מאתו, והיא בעיר, אשר הוא יושב בה, והוא איננו יכול לגשת אליה. שלח אז לחכמים: אפדה אתכם ממסים וארנוניות ליובל שנים והתירו לי אותה אשה, דבּרו על לב בעלה לגרשה, עשׂוּ קידושיה בטלים, אִמרו: קטנה היתה בהינשאה לו, – ויקצפו על רשעת לבו. אמר לעבדיו: גזלו לי אותה האשה, והביאו אותה אלי, – וגם הם לא יכלו לנגוע בה לרעה.

כחום היום בצהרים, בעמוד השמש ברום הרקיע ותלהט את אדמה, אז יעלה הלהב בנפשו עד מרום תקפו, את ראשו הטיח בקיר, רץ מחדר לחדר כמשתגע, ואוי לעבד או לשפחה, כי באו אז לפניו. הבו לי את האשה, את חנה, – היה צועק מנהמת לבו, – ואם לא, אז אמית את כולכם, אתם כלבי־אדם! והיתה עת אשר אמר להצית אש בביתו, להבעיר את כל הרחוב, וכל העיר ובתיה יהיו למאכולת;ונשרפו אדם ובהמה, ונשרף הוא ונשרפה גם האשה עם כישופי יפיה ונגעה גחלת בגחלת. אכן לא ידעתם יסורי אהבת איש לאשה, כי גָאה יגעוּ!

ובימים ההם ירד מנהם־עזריה, בעל האשה יפה, מנכסיו, וחובותיו עצמוּ לרוב. ושימו אותו הנושים בבית־הסוהר, האכילוהו לחם צר ונתנו לו מים לחץ. החוק היה אומר, כי אם לא ישלם איש לנושיו את אשא הם נושים בו, ונמכר בחובותיו. ולו אין גואל.

ותקצר נפש מנחם־עזריה בחיים האלה, ויחל את אשתו שהיא נשאה עמו עד כה במשא צרותיו ותארוג ותטוה ותעש כל מלאכה לבעבור עזור לו, כי תעשה את אשר יש לאֵל ידה לעשות, למען אשר יצא לחפשי. והיא ענתה: הנה ידעת, כי אין דבר אשר לא אמנע ממך, אבל מה אעשה ולי אין מודע וקרוב.

ויען מנחם־עזריה אותה, וכלימה כיסתה את פניו בדברו אליה: שמעי, אשתי, את אשר אומר אליך, את כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו;לכי אל נתן העשיר וחַלי את פניו, כי ילוה לי את הסכום, אשר נושים בי, וחיתה נפשי בגללך.

ותחרד חנה לשמע הדברים האלה ותאמר: איך עברה עליך הרוח לשלחני אל האיש הזה ואתה ידעת את האהבה הזרה אשר יאהבני ואנכי לא שמעתי אליו כל הימים;ועתה אבוא אל ביתו לבקש חסד מאתו ויטמאני. ותשא את קולה ותבך. ולא ענה אותה בעלה דבר ויסב פניו אל הקיר…

ותשב חנה הביתה בעקת־לב וַתיסתר כשבועים ימים בעוני ובמלחמת־נפש.

ויהי ביום, בו כלה המועד אשר הגבילו הנושים, ותקם ותאמר: אלך לפדות את בעלי מיד מעיקיו, כי לא אוכל לראות ברעה אשר תמצא אותו בעבורי. ותתפלל ותאמר: אנא, אל מושיע! היֵה לימיני, ולא איכּשל בדרכי ונשמרתי מרוע־האדם. ותתחזק ותשם בגדיה עליה ותלך לבית נתן העשיר ותפתח את השער. וירא אותה סריס וירץ להגיד לנתן את הבשורה, כי חנה, אשת מנחם־עזריה, עומדת בחצר.

ויצהלו פני נתן; ולא האמין למשמע אזניו ולבו פג בקרבו, ויאמר אל העבד: אם התלת בי והסירותי את ראשך מעליך. ויאמר הסריס: איך אהתל באדוני, חי נפשי, כי כנים דברי. ויבוא עבד שני ויאמר לאדוניו כדבר הראשון. ויאמר נתן: גם אתה תשקר, כולכם קשרתם עלי. וגם יתר עבדיו וכל שפחותיו הקיפוהו ובישרו אותו לאמור: הנה האשה חנה היפה עומדת ומחכה. ולא יכול נתן עוד לעצור ברוחו מרוב שמחתו ויקרא: היום אתם יוצאים כולכם לחרות! וירוצו העבדים ויביאו את האשה לפניו. ויאר החדר בצעוד חנה על הסף; ולב נתן מרקד בקרבו למראה. וישימו לאשה מרבד ארגמן, לשבת עליו, וכר משי על גבו; ויאמר נתן אליה: שבי, גבירתי, מה בקשתך ואם כל ביתי ונחלתי היא ותינתן.

ותאמר חנה, ועיניה השפילה לארץ: הלא שמעת, כי בעלי יושב במאסר ואין בידו לשלם את חובותיו הרבים, כי עולים לאלפי שקלי זהב, עשֵׂה אתו את הצדקה והלוה לו את הסכום הזה, ובי נשבעתי, כי ישיבו לך. – ויקם נתן ויפתח ארגז גדול ויוציא משם צרור שקלי־זהב ויש אותו לפניה. ויאמר: ואם מאה פעמים מאלה ביקשת ממני ואתנם לך. – ותאמר האשה: אודך, אדוני, על רוב חסדך. – ותאמר לקום ללכת.

ולא נתָנה נתן, ויפתח את פיו ויאמר: שמעיני, גברתי! הנה ידעת, כי אהבה עזה כמות אהבתיך. מיום אשר ראיתי קומתך, שדמתה לתמר, לא יתן זיו־תמונתך שׁינה לעיני. עשיר אני ואדוני בירכני בכּל, אבל מה לי כל אלה, כל עוד לא ידעתיך. מה לי כל חללי העולם בלי פניך כפני השמש; מה לי כל אוצרותי, בלי עיניך כיונים. שבני־נא עמדי ואספר לך את גודל אהבתי היוקדת בקרבי; תני־נא לי לחבק אותך, לנגוע בפי את סמל היופי אשר ירד משמים ארצה. הניחי אותי לשים את כל אשר לי לרגליך.

ותען חנה את נתן ותאמר: ידעתי את ענוּת־נפשך, הנני בצל קורתך ואתה יכול לעשות עמי כטוב בעיניך. אבל זכור־נא כי האלהים במרום שומר את צעדנו ויס ייסר איש, אשר יגע באשת רעהו לטמאה, וגם האשה לא תינקה, ורבץ בי ובך החטא הנורא הזה למעול מעל. זכור כי ימי אדם כצל עובר, אבל חיי עולם הבא ארוכים, ארוכים מאד;בידך הנני, אבל אם תוכל לעמוד נגד יצרך, אף אם באה האשה אשר אהבת בגבולך, לא תגע בה לרעה, ושלח תשלח אותה בטהרתה, אז יחננך אלהים, וגם אותי, שפחתך העומדת לפניך, ירחם.

וכשמוע נתן את הדברים האלה, ותגבר בו אהבתו אליה והיתה לאהבת־משנה. עד הנה חשָבה רק לאשה יפה מאד;ואולם עתה הוא רואה, כי גם רוח־אלהים בקרבה. אלף אלפי דינרי זהב היה מנדב, לוּ היה הוא האיש, אשר בא עמה בברית, ולא אישה. האל, אשר יתיר חרצובות והרים יעתיק ממקומם, מדוע לא עשה כזאת, שתשב בת־מלכים זו בבתי־משכיותיו בהיתר ולא באיסור? והוא רואה את האיסור בחזון, ונורא אף נורא מראהו: על הכתלים, על החלונות ועל התּקרה כתוב באצבע אלהים: לא תנאף! ואל אשת עמיתך לא תקרב! והאשה כמלאך אלהים עומדת בתוך הצללים האלה. אור ונוגה וצירי משחית! ויבוא יצר־הטוב להיות לו לעזר, ויבוא נגדו יצר־הרע עם כל מחנהו להדיחו. – ויתאזר נתן ויגער ביצר־הרע, לאמור: הרף ממני! ויאמר לחנה: לבי לביתך, אשה נדיבת־רוח! ותאמר חנה: צדיק אתה במעשיך ואדוני ישלם לך כפעלך. ותקם ותלך ופניה אִתּה.

וממחרת היום עמד נתן וחילק את כל נכסיו לשלושה חלקים. את השליש האחד נתן למלכות, את השני נתן לכל עבדיו ושפחותיו ויוציאם לחרות, ואת השליש האחרון נדב לחכמים ולשומרי־תורה. ונעשה נתן בעל־תשובה גמור: על בשרו היה נושא “חלוּק של שעיר עזים לשרוט את בשרו”. ורק ממעל לו לבש בגד. ואיש לא ידע בזה.

ויהי היום וישקף רבי עקיבא, המורה הגדול, בעד חלון בית־המדרש וירא איש רוכב על סוס ועל ראשו פאת זיו גדול ככתר, והזיו מזהיר כשמש. וישאל את תלמידו: מי הוא זה האיש ברחוב? ויאמר לו: זה הוא נתן רועה־זונות. ויאמר הרב: הלואי ואשב עמו יחד בגן־עדן!

ב: הַגִּיּוֹרֶת

רב אחד מרבי בית־המדרש ואילי־התורה, איש גדול במעשים ובמידות, אהוב למקום ולבריות, עבר על גזרת המלך, שלא להפיץ אמרי־אלהים ברבים ושלא לשנות תלמידים. וישימהו המלך בבית־הסוהר ויצו להמעיט לחמו ומימיו וּלענוֹתו. ושר בית־הסוהר היה איש מלומד בחכמת־הגויים ואזנו לקחה גם שמץ מתורת־משה, ויהי מתוַכּח עם המורה הנאסר, והיה מראה לו ראיות שאין לתורתו יסוד נאמן, ורצה להעבירו על דתו. יום יום היה בא אליו ודיבּר עמו בעניני מחקר ודת־נגלה;והביא לו סיעות מן ההגיון ומן השכל, כי אך אמה רימוּ את בני־ישראל ונתנו להם לוקים לא־טובים ומשפטים מעוּוָתים. אבל על כל דבר ודבר, שהציע אותו שר לרב, השיב הוא במאמרים נכוחים וינצחהו בלשונו, עד כי לא נשאר מענה נכון בפי המקטרג. ראה הטוען, שאין לו תקומה בפני אותו רב המלומד, ונפלו פניו ויחלה, וימאן לאכול ולשתות, וּכשהציעוּ לו את מיטתו, לא רצה לעלות עליה ויישן לו על־גבי קרקע. אמרה לו אשתו: מדוע פניך רעים, אדוני? ומה לך, כי חלית? השיב ואמר לה: אותו רב, היושב בבית־הסוהר שעומד תחת רשותי, יכעיסני בכל יום וימאן להחליף דתו בדתנו. אמר האשה: הנח לי ואלך ואוציא אותו מדתו. מה עשתה השׂרה? נתקשטה ושׂמה עליה בגדיה היפים, והיא היתה אשה נאה ביותר ורבת־חן. ותשם פעמיה לחדר האפל, אשר שם ישב הרב המעונה. כיון שנכנסה האשה אליו, האיר החדר מיפיה. והרב הפנה את ראשו מעליה והחל לָרוֹק על ימין ועל שמאל. השתוממה האשה ואמרה: שוטה עברי! מפני־מה אתה רוקק בפני? וכי מוכת־שחין אני, או מום יש בי, או אם פנַי כמפלצת? ענה אותה האַסיר לאמר: אמנם יפה את ומבושמת מבחוץ, אבל מלוכלכת אַת מבפנים. קראה האשה: הבט בי, אם ראית מימיך יפה מבשרי. אמר המורה: זכרי־נא, מאין באת;ואם גם נאה אַת, אל־נא תשכחי, כי אִשה של גיהינום תשלוט בזה הנוי הגדול. כיון ששמעה האשה את דברי המורה, “נשפך לבה כמים”; ניגשה אליו והתחילה להתחנן לפניו ואמרה: הכניסני־נא לדתך, איש עברי, והצילני מדין־גיהינום. אמר לה הרב: גברתי, אַת משחקת בי, איך אכניסך לדתי, והרי כבלים ברגלי. אמר לו: תן לי סימן ואלך למדרש־חכמים ואבקש מחבריך תשועה לנפשי. אמר לה: לכי למקום פלוני־אלמוני ומצאת בית־מושב־רבנים, ודפקת על הפתח ויפתחו לך שערי־אמונה. ותקם האשה ותלך לישיבת רבּי היהודים, עמדה על הפתח וקראה: אלהיכם – אלהי ולו אעבוד! ציווּ עליה לטבול והכניסו אותה תחת כנפי השכינה.

אומרים: אותו רב לא יצא לחירות מבית־האסורים, כי אם דנו אותו למיתה, ומת מות־קדושים על שמו יתברך ועל שם תורתו המסורה. וימהרו מלאכי־מרום בצאת נפשו להציע לו מיטה במערת גן־העדן ולהעמיד לו שם שולחן, כסא ומנורה. בא אחד מתלמידיו ועמו אליהו התשבי להתבונן באותה מערה, והנה עוד מיטה אחת נוצצת בּחדר. אמר התלמיד לאליהו: איני מניחך, עד שתודיעני, למי המיטה השנית, שאנו רואים. ענהו החוזה לאמור: מיטה שנית מוצעת לגיורת פלונית. וסיפּר לו את כל המאורע.

ג: הָרַב וְהַמַּטְרוֹנִיתָא

כוהן אחד קדוש היה בימי החכמים, ואומרים עליו, שבו היה גלגול מנשמת אפרים בן־יוסף. הוא צם ארבעים שנה רצופות, כדי שלא יחרב ביתו של המקום. וכשנשבת קרבן־התמיד, הלך והעמיד לו מזבח מזאת התורה, אמָרה אלהים למשה עבדו, והוא מסרה לדורות הבאים, להגות בה ולשים בה חלקם עד־הנה.

ויהי בלכתו שבי ביד הרומאים ויבוא ברשות מטרוניתא אחת, שידועה היתה בשעה בת־עמה, ותאמר בלבבה: אנסה את הרב העברי ואראה, אם עומד הוא בדתו. סגרתו בחדר נאה והביאה לו שפחה אחת יפה עד־מאד. ותתיצב הנערה ערומה נגדו ותאמר לחבקו. כיון שהרגיש את הוד יפיה, החזיר פניו לכותל, כדי שלא להסתכל בה, והיה יושב ושונה בהלכה כל הלילה ולא פנה אליה כלל. ותתעצב השפחה בלבבה, כי חמדתוּ גם היא. בבּוקר קראה המטרוניתא לשפחה ותאמר לה: מה עשה לך אותו עברי? התחילה האָמה קובלת לפני גברתה ואומרת: טוב לי המות משתּתּניני לאיר זר כזה;כל הלילה לא נגע בי אפילו באצבע קטנה ולא הרים עיניו אלי. ציותה השׂרה להביא לפניה את הרב השבוי ותאמר אליו: מפני־מה לא התנהגת עם האשה, אשר הזמנתי לך, כדרך בני־אדם והכלמת צלם־המקום? ענה לה הקדוש ואמר: כוהן אני ממשפחה רבה בישראל והבדילני אלהים לעבודתו במקדש, ועכשיו, שנחרב ביתו ובני־עמי הלכו בגולה וגוֹרשו משולחן אביהם, אלך ואחטא עם שפחה נכריה ואמכור את גֵוי לבת־שטן! הכירה האשה כי אדם גדול הוא, ופטרתו בשליום וברוב כבוד.

אחרים אומרים: מטרוניתא זו בעצמה נשאה עיניה אל הכוהן העברי ותאלצהו, כי יחטא עמה. והשׂרה אשה יפת־תּואר ויפת־מראה היא ואין מי שיעיז נגדה. אמר הרב אליה: רעב עבדך ללחם. השׂיקה את התנור לאפות לו עוגות. מיד קם, פשט את מעילו ונדחק לתוך התנור. נבהלה השׂרה ותקרא: מה מעשיך איש זר ומוזר? ענה ואמר: מוטב לי, שאשרוף באש את גופי, משאפול אחרי מותי באִשה של גיהינום! אמרה האשה: כל־כך חמוּר אצלכם מגע איש באשה, לא אוֹבה עוד להכשילך. ויקם הרב ויצא מאתה;אף היא הירהרה בתשובה וֹתּדוֹר נדר לה' להיטיב מהיום ההוא את דרכה.

ד: הַנִּסָּיוֹן

בעיר לודקיה, אשר בארץ העברים, היה איש אחד, שמעשהו היה למכור שקצים ורמשים, בעלי־חיים, שעליהם גזר הכתוב: מבשרם לא תאכלו ובנבלותיהם לא תגעו. ואף־על־פי־כן היו מכריזים עליו בשמים: פלוני המוכר, מובטח לו, שיש לו חלק לעולם הבא! ובקצה המדינה ישב רב אחד מורה ליהודים, רבי יהודה שמו, והיה שומע אותו כרוז בכל יום. אמר הרב: אני זה שלושים שנה לא אמוש מאהלה של תורה ואעסוק בדברי אלהים חיים, ואין מכריזים עלי בשמים כלל, ועל אותו פלוני מכריזים כך;אקום ואלך לעיר־מגוריו ואדע את מעשיו.

לקח מקלו ותרמילו עמו וישם פעמיו ללודקיה. ויהי בלכתו בדרך, נזדמנה לו אשה פלאית אחת, לבושה בגדים אדומים. אמרה לרב: להיכן אתה הולך? אמר לה: את איש פלוני מוכר־נבלות אני מבקש. אמרה האשה: ושמו אין אתה מכיר? הלא מכריזים עליו במרומים בכל יום. אמר הרב: כמדומה לי, שאליעזר לודקיה שמו. אמרה הפלאית: קרא לו רבי, שהוא גדול ממך. אמר לה הרב: הראיני את הדרך לעירו. ענתה האשה ותאמר: בדרך זו תבוא אליו. היא חדלה ונעלמה… הלך הרב מהלך מיל, והנה אשה אחרת לקראתו, והיא עטופה לבנים. אמרה לרבי יהודה: מה אתה מבקש? ענה ואמר לה: את רבי אליעזר לודקיה מוכר־הנבלות אני מבקש. ותאמר האשה: בוא ואראך את מקומו. ותעבור עמו הרים וגבעות ותביאהו לפני בית המוכר ותיעלם גם־היא. וירא רבי יהודה איש אחד נשוא־פנים יושב על הספסל ועבדיו עומדים לפניו ומוכרים נבלות. אמר הבא לאליעזר: שלום עליך! השיב אליעזר: שלום עליך רבי ומורי! ויקם ממקומו ויאמר ליהודה: בוא עמי למרחץ. וילכו שניהם יחדיו. הסתכל הרב באליעזר בבית־המרחץ, שהוא רוחץ בעשרים ושתים אמבטיות שאחר־זה הוא טובל בשבע מקוות־מים. אמר יהודה לאליעזר: מה זו רחיצה ומה זו טבילה? ענה אליעזר ואמר: בשביל נבלות שאני מוכר אני טובל כך. שוב אמר לו הרב: בכמה אמבטיות אתה רוחץ בשבוע ובכמה מקוות אתה טובל ביום? השיב אליעזר ואמר: משבת לשבת אני רוחץ בששים אמבטיות וטובל בחמישים מקוות.

עלי שניהם מן המרחץ ורחצו ידיהם לסעודה והביאו שולחן לפניהם, לסעוד עליו. אמר הרב האורח למוכר: איני אוכל ונהנה ממך, עד שתודיעני מה מעשיך. אמר לו אליעזר: מעשה אחד עשיתי, סעד לבך ואחר־זה אספר לך. אמר הרב: נשבע אני, שלא אפרוס את הלחם, אם לא תגיד לי את אשר עמך. פתח אליעזר ואמר: היה בשכונתי איש אחד, שחבשוֹ המלך בסכום זהובים מסוים, ולא היה לו ממון לפדות עצמו. נתן לו המלך זמן של שלושת ימים ויאמר לו: אם תשלם לי למועד הזה את אשר אני נושה בך, מוטב;ואם לאו, אני נוטל ראשך מעליך. ותחזור אשת החבוש על רעי בעלה, ללוות מהם אותו סכום, ולא נמצא אדם שיתן לה כלום. ובראותה, שאין תשועה לה, השכימה לפתחי בבקשה, ואני לא ידעתי את אישה. השואלת חסד ממני היתה יפת־תּואר ביותר וחשקתי בה ואומר אליה: אם תתרצי לי, אשקול על ידך את סכום הכסף אשר תדרשי. ותמאן האשה לשמוע לי ותעזבני. ויהי ביום השני חזרה לבוא אלי ותתחנן אלי, כי אַלוה לה את הדמים לפדיון בעלה. השבתי לה: הלא תדעי חשקי בך, שמעי בקולי ואֵירצה לשאלתך. ותלך מאתי שנית. ויהי ביום השלישי והמועד שהגביל המלך הגיע ואָפסה לאשה כל תקוה, ותשב אלי ותאמר: הנני בידך, לעשות עמי כטוב עיניך, אך פדה את אישי! הצצתי שוב ביפיה והתלקח בי יצר־הרע וָאוֹמַר לגשת אליה, ואשא עיני וארא את דמות יעקב אבינו מאירה על הקיר. מיד קמתי, מניתי לָאשה מספר הזהובים ואמרתי לה: לכי לשלום, בתי! ולא נגעתי בה.

כיון ששמע הרב את המאורע, קם ממושבו אמר: אשרי האבות, שבן כזה יצא מחלציהם! אשריך בעולם הזה ואשריך בעולם הבא!

ה: מַתְּיָא בֶּן חֶרֶשׂ

בימי התלמוד היה חכם וצדיק אחד, ושמו רבי מתיא, ושם אביו חרש, ויתקדש הרב הזה מאד, אשה לא נשא, נזר מהבלי העולם וישב כל ימיו עטוף בטליתו ועוסק ברזי־התורה;קלסתר פניו היו דומה לחמה, ובישבו ובעסקו במעשה־מרכבה ובבמעשה־בראשית, היה דומה למלאך־אלהים. נתקנא בו השטן, בשמעו יוצרו מתפאר בו, ניגש לפני אלהים ואמר לו: תן לי רשות ואלך ואנסה את לב מתיא, ואַראך, כי אין אמון בבני־אדם. ויאמר אליו ה‘: לך ונסה את עבדי, ותראה כי יקרך דברי. הלך השטן והוריד למטרה זו את נעמה, אחות תובל קין, שחמדו אז גם מלאכי־השרת את יפיה, ותבוא ותתיצב במצוָתו לפני הרב, שישב ולמד. ויהי בראותו בת־אשה עומדת לפניו, החזיר פניו לאחוריו, כדי שלא יחזה בה וביפיה; הלכה ועמדה לנגדו מאחוריו, נטה ראשו לימין, והיא ניצבת על יד ימינו, הטהו לשמאל, וגם שם בת־האשה. ואמנם יפה היא הניצבת עד לבלי שיעור, וזיו פניה כפני הלבנה בחידושה, ויירא החסיד לנפשו, פן ילכד בשחיתותיה, וקח מסמר מהעמוד אשר לפניו וינקר בו את עיניו. ראה שטן עוז רוחו ויחרד וילָפת ויאמר: לא היה עוד כאדם הזה בין כל ילודי־אשה עד הנה. וישלח השם את רפאל עבדו, לרפא את עיני חסידו. בא ודפק על כתלי בית־המדרש. שאל הרב העיור: מי כאן? ענה המלאך: רפאל אנכי, אחד משוכני מעלה, ובאתי במלאכות ה’, להשיב לך את אור עיניך. וימאן מתיא להירפא ויאמר: הנח לי, כי טוב לי עתה מאז. ויבוא אלהים בעצמו לשאול בשלום עבדו.

חוֹטְאִים וְשָׁבִים    🔗

א: בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת

תלמי אחד מבני־התורה, יפה־עינים ובחור נאה, היה עולה בכל רגל ורגל לירושלים עיר הקדושה והיה מתאכסן תמיד אצל אדם אחד, שנקרא יהודה הטבּח. וליהודה אשה כשרה וצנועה, והיתה זהירה בכבודו של התלמיד ותשרת אותו בכל עת בואו.

לימים מתה האשה ההיא, וַיִנחם יהודה כעבור ימי־האֵבל ויקח אשה אחרת. אשה טובת־מראה היתה השנית ובמהלכה אין עקש, אבל בלבה קינן החטא ותסתר את מחשבותיה אלה בחוּבּה. לפני ימי חג משלושת חגי השנה שלחו אנשי־ירושלים את יהודה לכרך אחד שבּבבל, לגבות שם נדבות למקדש. ויצו הטבּח את אשתו החדשה, לפני צאתו, על התלמיד, שרגיל לבוא אליו, ויאמר אליה: לרגל הבּאה יבוא הנה תלמי אחד מחשובי בית־המדרש;ואַתּ היי זהירה בכבודו, הביאי אותו אל הבית, שׂימי לפניו לאכול ולשתות, שׁמשי לפניו בעת ישב לסעודה, ואחר־זה הציעי לו מיטה נאה ובבּוקר הביאי לו מים לרחוץ פניו. ותאמר האשה: כדבריך אעשה, אדוני.

וכשהגיעו ימי החג, עלה אותו תלמיד לירושלים, כמנהגו, ועמד לפני פתח בית־אושפיזו. יצאה אליו האשה ולא הכירה. אמרה אליו: את מי אתה מחפש, אורח? אמר לה: לבית יהודה הטבּח מגמתי ושם אָלין בימי־מועד. השיבה האשה: אשתו אני, שנשא אותי אחרי אשתו שמתה;סור, אדוני, החדרה והן בעלי ציוַני עליך. כיון ששמע, שהאשה, אשר שירתה אותו ימים רבים, שבקה חיים, התחיל לבכות וביקש לחזור. תפשה בו האשה החדשה ותאמר: לא אניחך ללכת למקום אחר, כי הן עלי לקיים מצות אישי. והיא כבר נשאה עיניה אל הנער ותחמוד יפיו בלבה. אובד־עצות היה התלמיד ולא ידע, אם ישנה אושפיזו או יתיחד עם אשה שאינו מכּירה. והיא מרבה עליו דברים ואומרת: כי יבוא בעלי מדרכו שמע, שהנחתי אותך ללכת לביתאחר ולא כיבדתיך, ישא עלי חטא. נענה לה התמיד ונצוד ברשתה…

ליל החג בא. התלמיד הלך להתפלל בבית־התפילה אשר לותיקין בירושלים. וישב לבית־מלונו בטוהר־לב. האשה הכינה לו את השולחן ותצג עליו יין עתיק משׁכּר, ויאכל האורח וישת לבדו ויבוא היין בכל גופו ויכבד עליו ראשו ויישן. ותקם האשה ותשאהו אל המיטה, פשטה את בגדיו מעליו ותשכב עמו עד הבּוקר;ולא ידע התלמיד בשכבה ובקומה.

ויהי כעלות השחר, ניעור האורח משנתו ומיהר לחוץ פניו וידיו, ורוחו לא אתו. בנפש עייפה הלך להתפלל, ובכל פעם אשר דיבּר לקונו דברי שבח והודיה, נשארו הניבים מעוּכים בפיו. לא יום־חג היה לו, כי אם יום־קטרוג במרומים. בלי־חפץ שב לבית־מלונו; ןתצא האשה שמחה לקראתו ומעיזה לו פנים ואומרת: סור, אהובי, הביתה. השתומם התלמיד על עזותה, השפיל עיניו למטה ולא רצה להסתכל באשה בעוּלת־בעל. שחקה עליו החוטאת ותאמר לו: אמש שכבנוּ כל הלילה במיטה ושיחקנו יחד, ועתה תסתיר פניך ממני? הלא יפיך שלי הוא וקניתי אותך באהבת־בשרים. קפץ הנעלב ממקומו וקרא: שקר אַתּ דוברת, מימי לא נגעתי באשה ונדרני אבי לשמים! שׂמה האשה ידה על כתפו ותאמר: הירגע, חביבי, גופך כולו אור, אבל על גבך יש צרבת אדומה כגודל מטבּע קטנה ולא אדע פשרה. כיון שהגידה לו האשה את הסימן שבגופו, ידע שחטָא והתחיל להכות ראשו בכּותל ויצעק במר־נפש: אוי לי, שאיבּדתי את עולמי בשעה אחת! לשוא ניסתה האשה להרגיעו ולמחות דמעותיו. הוא לא נתנה לגשת אליו וצעק ואמר: אוי גם לך, צודדת־נפשות, אך לשחת תרדי וסופך יורשת גיהינום. ויקם ויעזוב את בית־האשמות, וילך הלוך ובכה ועפר על ראשו.

שני מים ושני לילות היה הנער תועה בחוצות ירושלים. פעם אמר לבוא לפני הכוהן הגדול ולהתוַדות לפניו על פשעו. פעם אמר לגלות אוזן אנשי־סנהדרין, כי אשה פלונית חטאה עמו, למען ידונו אותה לסקילה, לפי חוקי התורה, וגם אותו ענוש יענשו. לוֹ היה הדבר כאילו חוּללה העיר, חוּלל המקדש בּעווֹנו וסר הנזר מבעלי־המדרש, האושים אזנים להלכה וגודרים לה גדר. אין הבדל בין שוגג ובין מזיד בחטא ובטומאת־הבשר. והשכינה בודאי מיללת ואומרת: קלני מראשי, קלני מבנַי עובדים לי!

ביום השלישי שׂם אותו תלמיד שק על בשרו וַישב חפוי־ראש לארצו, היא מדינת בבל. שם ישבו עוד יתר הפליטה מבני העברים, שבאו שמה בימי יכניהו. בארץ ההיא עמדה גם ישיבתו שלמד בה. ויבוא לפני ראש־הישיבה, והוא אחד מרבי הקבלה והמסוֹרה, ויספר לו את אשר קרהו בבית־מלונו בירושלים ואיך נכשל על־ידי בת־השטן. נבהל הרב ואמר: אין חטא בלא דין. למחר נשב, אני וחברי, ונעיין במשפטך ונדע, איזה עונש ראוי להטיל עליך. ענה התלמיד המדוכא: רבי, על־מנת־כן באתי.

ביום־המחרת קיבץ ראש־הישיבה עשרה תלמידי־חכמים מצוינים. פתחו את הספרים הקדומים ויחפשו אחרי סעיפי הענשים בדבר חטא אדם באשת־איש, וימצאו שם נאמר: כל מגלה ערוַת־אשה גם בשוגג והיא מאורשׂה לאחר ונשבעה באָלת־הברית, אחת דתו להיות מוּשלך לפני אריות ויאכלו את בשרו ואך עצמותיו הנשארות תבואנה אלי קבר. – לא יצאה זכות לתלמיד להקל לו ענשו, וידונו אותו כדבר החוק החמור עוד מחוקי משה. מעֵבר לשער אותה עיר היה יער גדול, ושם קיננו אריות ונמרים, ויצו ראש־הדיינים לשני שליחי בית־דין, לכפות את התלמיד בזיקים ולשאת אותו בערב אל היער. ויענה הנאסר לזה בחפץ־לב ויקבל עליו דין־שמים.

ויהי בחצי הלילה וישאגו הכפירים לטרף ויריחו ריח אדם. התרומם ארי אחד ממרבּצו ויקרב אל השוכב על הקרקע, הפכו על גבו, לקקו בלשונו והלך־לו. בלילה השני התגעשו כל חיות־היער ונעו האילנות לקולן: ארי נורא התקרב אל השוכב על הארץ וינהום בקול ממוגג כל לב;אבל גם הוא רק נגע בו בלשונו ויהפוך לו עורף. בלילה השלישי הקיף האופל את כל היער ואך עיני החיות מאירות. עייף ויגע היה שוכב אותו תלמיד על הקרקע והוא מחַלה לפני קונו, כי יעשה בו דינו וימסרהו למלך בעלי־החיים. ויבוא ארי אחד זקן לימים ורעב לבשר ויעקור צלע אחת מצלעותיו וישב למערתו.

נזכר ראש הישיבה בתלמידו ושלח שליחים בבוקר לחַפּשׂ ביער, אולי תמצאנה עצמות נותרות מגוף הנאשם ויביאו אותן אליו, למען יקשור מספד על המת. באו למוקם, שהניחוהו שמה, וראו אותו מוטל חי ומחוסר־צלע. נשאוהו והביאוהו לבית־המדרש;קרא הרב לרופא לרפאהו. והוא החלים ושב לאיתנו במהרה. ידע הרב, שישר ונאמן הוא ונסלח לו חטאו, שעשה בבלי־יודעים.

אומרים, שאותו תלמיד רבי מאיר היה, הוא רבי מאיר, שנעשה אחר־כך לאחד מרבּי־התורה. וכשעזב שוב את בבל, לשוב להרי ציון ולבתי־מדרשיה, יצאה בת־קול והכריזה לפניו: פּנו מקום למאיר, צדיק גמור הוא, והוא מוכן ומזומן לחיי העולם הבא!

ב: בַּת־הַשָּׂטָן

בימים הראשונים היה איש חסיד אחד נלהב לעבודת־שמים ואוהב את המקום ותורתו. פעם ישב ועסק במשנת־חכמים;ובהגיעו אל הפתגם: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, תמה ואמר: אם על שאר בני־אדם נאמר הכלל הזה, יוצא אנכי ממנו;מי יכול לי כי אחטא? ומי ומי יכשילני, להטות אותי מן הדרך הטוב והישר? אמר הקדוש־ברוך הוא: תלמיד זה בא לחלוק על דברי סופרי, אנסהו ואראה, אם יעמוד בצדקתו.

ערב יום־הכיפורים היה והכינו בני־ישראל עצמם ליום וידוי וכיבוש־העוון. ספרי זכרונות כל בני־האדם מתגוללים ונפתחים, לקרוא בם מעשי כל איש ואיש ועלילותיו מטה, ומלאכים עומדים ומזכים ובני־השטן מלמדים פיהם לקטרוג. רעש בכל עולמות של מעלה ושל מטה! ושֵׁדה אחת, מאד נאה, מקושטת ומשובחת, לבשה שלמת אשה ותקם ותעמוד בגן, ששם ישב־לו אותו חסיד. הרים הלז את עיניו אליה ויתלהב מזוהר יפיה. ניגש אליה ויאמר: שמעי לי ואיזקק לך. אמרה לו: הלא בן־תורה הנך ומחר יום־כיפורים הוא לשבטי ישראל, לנקות עצמם מעוונות ופשעים, ואתה תוסיף עוון על עוון! אמר התלמיד: מקבל אני עלי. אמרה השׁדה אליו: אשת־איש אנכי ואיך תּיטמא בי? השיב לה התלמיד ואמר: מקבל אני עלי גם חטא זה. אמרה לו השדה: עוד לא נתקדשתי מטומאתי ואיך מניח אתה גחלים על ראשך? אמר התלמיד: מעיד אנכי עלי, אין בכל העולם כולו נערה יפה ממך ואין טומאה בך. לא הניח החסיד מהריבה, עד שנזקק לה. אש־התאוה בערה בכל בשרו ולא יכול היה לכבותה. כיון שהתיחד עמה, שמע קול שחוק אדיר באויר;ויפן כה וכה והנערה איננה, וישׁאר יושב שומם ונבוך בלבו… בערב היום הקדוש מימי דור דור הלך זה ויטמא עצמו וימכור את נפשו לשחת. ונפל התלמיד בחולי אנוּש מכאב־לב, מכּובד העוון, ויחל לסגף ולענות את עצמו בצומות ובתעניתים. בכל יום ויום היה יושב על הקרקע וממרק את נפשו בבכי ואומר: אוי לי, מה עשיתי ואיך השחַתּי מעללי! באו חבריו לדבּר על לבו ולא שמע אל דבריהם. נשרו ריסי־עיניו מרוב דמעות ששפך, ולא היה לנפשו מנוח.

ויבוא אליו פעם מלאך בחלום־הלילה ויאמר לו: אלהים ניסה אותך הפעם ונכשלת ועתה כבר נסלח לעוונך, אבל עליך לקבל מעתה, שלא לשאול על דברי חכמים ופתגמיהם. קם התלמיד ונכנס לבית־המדרש ואמר: אשריכם, חכמים, שדבריכם אמת ופתגמיכם אמת. לעולם אל יאמין אדם בעצמו ובטהרת נפשו, ואפילו יום אחד לפני המיתה עוד ממשלתו של היצר הרע גדולה ומחטיאה כל חי.

ג: אַזְהָרָה

בימי התבסס התלמוד, כשהחלו לכתוב בספר את דברי החוקים והתקנות וגזרות־החכמים, היה תלמיד אחד, שהיה מנהיר פני חבריו בהלכה, והיה דורש על כל דבר תלי־תלים של אמרים וכוָנים. הוא היה גם איש־המעשה, זהיר במצוות וחש בעבירות; הוא לא התקוטט עם אדם, לא נשא עיניו אל אשה וכבש את רחשי־יצרו תמיד, בלי כל פגע לנפשו. ברבות הימים התקדש וטהר לבבו כל־כך, עד כי נמאס בעיניו החטא, ולא היה יכול להבין, איך יכּשל אדם בלא־תעשה ואיך יעבור בר־נש על דעת קונו! וירא השטן, כי מתגאה הוא בן־האדם, ויאמר: אַראנו את עוצם ידי וידע, כי עוד ממשלתי רבה בארץ. מיד שלח אליו נערה יפה מבנות חצרו, נתבשמה ונתקשטה ובאה ועמדה לפני אותו תלמיד וַתּאֶר את כל הככר בזיו פניה. נתרגש בן־התורה ויאמר: אלך ואפתּה את הניצבת ותשמע לי ואשׂביע בה מאוַיי. ויקרב אליה, והנה נהר גדול התחיל

להשתפך פתאום וַיפסק בינו ובין הריבה. והאש בלבו בוערת עד לבלי־קץ. לא היה מעבר לעבור בו את המים;אחז בחבל מתוח מחוף לחוף ויאמר להשתלשל בו. כיון שהגיע לאמצע הנהר, סר חשקו ולא יכול לעבור עוד. – קרא לו השטן מהעבר השני: אילמלא תלמיד פלוני אתה, שמכריזים עליך בשמים: היזהרו בזה ובתורתו, הייתי הורגך מיד וצבעתי בדמך את המים.

כשניצל, נכנס לבית־ספרו ואמר: לעולם אל יהי אדם בז לעוברי־עבירה. אין איש קם בפני השטן ובפני בני־משפחתו…

ד: אֵשׁ זָרָה

בנהרדעא אשר בבבל חי איש מפורסם אחד, שהיה עוסק כל ימיו בפדיון־שבויים ועמד ופיזר את כל נחלת־אבותיו הרבּה למצוה זו. מאה פרסה היה הולך רגלי, כדי לפדות נער אחד או נערה אחת;ובאין לו כסף, היה פושט בגדו מעליו ונותנו בערבון למוכר. הוא גם האכיל והזין את הנפדים והיה טרוד עמהם תמיד. את היתומים והיתומות שבהם הי משיא ויהי אב ופטרון להם ולבניהם כל הימים. רב עמרם חסידא היה שמו של העסקן הזה;והוא גם רב ומורה לתלמידים בשעת פנאי, והיה משתדל לחנכם בתורה ולטהר רוחם.

ויהי כי התעלה ביראת־השם ובעשות טוב וחסד ונשתמר גם־כן מכל חטא ועוון, נתקנא בו השטן ויאמר להכשילו. בימים ההם פדה החסיד ריבה אחת יפה מאד מידי שוביה;ואחרי שרחצו אותה והלבישוה, שׂמו לה משכן בחדר שבעליה. ותשב הנערה אצל הארובה בתּקרה ותסתכל אל החד מטה, והנה זרח אור בחדר התחתון – כל־כך היוּ פניה מאירים… מיד חמד הרב את יפיה ונכנס בו חשק זר, לא ידעהו גם תמול גם שלשום. סולם היה עומד בחצר, שאפילו עשרה בני־אדם יחד לא יכלו לשאת אותו;קפץ המורה והרימו, העמידו בפתח העליה ויחל לעלות בשלביו, כדי לבוא אל הנערה. לשוא עמד באמצע ויתחזק לגבור על יצרו – לבבו בוער מיפי הריבה והוא נרעש בכל גופו. לפתע החל לזעוק בקול גדול: נוּרא בי עמרם! נוּרא בבית עמרם! ויתקבצו אנשים רבים מבני־השכונה וכדי־מים בידיהם לכבות את הבּעֵרה. לא מצאו שום דליקה ותמהו ואמרו: למה יהתל בנו רבנו? ענה להם: עלו לעליה ותבינו, שהאש הבוערת בי גדולה יותר מכל האִשים שבעולם, וזוהי אש של גיהינום.

אומרים: כאשר ראה רב עמרם בעלותו בסולם, שאין לו תקומה כנגד יפי הנערה, השביע את יצרו בשם יוצרו, שיצא ממנו. וישמע השטן וַיִכּנע. ראו העומדים: כמו ענפי־עץ בוערים מתפוצצים ויוצאים ממנו לכל־עבר. אמר הרב ליצר: אף־על־פי שאתה כולך אש ואני אך בשר אני, גברתי עליך. באו בני־הרבנים ואמרו: מורה בישראל! בּיישת אותנו ברבים. ענה ואמר להם: מוטב שתהיו מתבּיישים על ידי בעולם הזה, משאכלים אתכם בעולם הבא.

ה: הַתַּלְמִיד וְהַזּוֹנָה

בעיר אחת אשר בכרכי הים דרה זונה אחת יפה מאד ולה עושר עצום. בארמון נפלא בנוי על שפת הים היתה מקבלת פני חובביה. אלף עבדים ואלף שפחות היו משׁמשיה. כל כלי הארמון היו של כסף ושל זהב ושל אבנים טובות. אם בא אדם וביקש, כי תשמע לו, היה שוקל ארבע מאות זהובים בשׂכרה; והחוטאת היתה מציעה לו שבע מיטות, של כסף ואחת של זהב;וכי פשטה כותנתה מעל בשרה, היה הזהב נוצץ מהאור הגלוי ועיני הניגש כּהוֹת מתמהון־היופי.

בימים ההם היה תלמיד אחד מבני־הסופרים, בחור נאה ומהודר, ולו עושר רב מבית־אבותיו, והוא היה זהיר מאד במצוַת ציצית. ויהי בשמעו על־דבר הזונה הפלאית הזאת ורוב חנה וישכח אֵל בריתו ויתמכר לזכרה. עמד ופרש מן התורה, שלח לאותה ריבה ארבע מאות זהובים גידי ציר נאמן, וַתיאוֹת לקבלוֹ. אחר זה קם והלך לאותה עיר. ישב לו לפני פתח ארמון החוטאת, ותצא שפחה אחת אליו. אמר לה: לכי ואמרי לאדונתך, כי פלוני בן פלוני, אשר שיגר לך מספר זהובים ביד ציר, מבקש כניסה אליך. ותרץ השפחה ותגד הדבר לאדונתה. אמרה לה: לכי ואמרי לזר, שילך היום ויבוא למחר. ביום מחר פתחו לנער את השער ויכּנס חדר לפנים מחדר. לכבודו הוצעו שתים־עשרה מיטות, שש של כסף ושש של זהב, וכולן רבודות מרבדי מצרים יקרים. למיטה הראשונה עלו בסולם של כסף, והמיטה נוצצת מאבנים טובות ומרגליות, ועל כר אדום ישבה הנערה ערומה ואור־בשרה כאור השמש;נבהל הנער מיפיה ואמר: אך בת־אֵלים זו! בא לשפשוט את בגדיו, ונתחברו ארבע ציציות טליתו וטפחו לו על פניו;וקול יוצא מביניהן: עדוֹת אנו בדבר! הוא כבר דרך על שתי מעלות של סולם־הכסף, וירד וישב־לו על־גבי הרצפה ויכבוש את פניו. ובראות הנערה את מעשהו, שתוממה מאד; ירדה גם היא מהכר ותשב לעומתו ופתחה ואמרה: גפּה של רומי! איני מניחה אותך, עד שתּגיד לי, איזה מום מצאת בגופי ומאסתני. הרים הנער את פניו אליה ויאמר: העבודה! מיום שעמדתי על דעתי לא ראיתי אשה יפה ממך. אבל איש עברי אנכי, ולנו תורה נתונה מסיני, ובאחת מפרשיותיה מצוה אחת כתובה וציצית שמה; והן, הציציות הללו, אמרו עתה להעיד עלי לפני אדון־המשפט, כי אחטא עם בת אל־נכר. בתורתנו כתובה גם שתי פעמים המלה: אנכי. האנכי הראשון אומר: אני אחייב את כל עובר על תורתי וחוקותי אשר נתתי לשבטי;והשני מורה ואומר אני אשפיע טוּבי לשומרי־דברי ואף אם מרחוק יבואו.

וכשמוע הריבה את אמרי הנער העברי, עמדה וקראה: אלהים גדול כזה יש בשמי־מרומים – ואני אל עצבים עבדתי ואמכור את יפיי, אשר ניתּן לי במתנה ממשפיע אור ויופי, לבעלים זרים! ותפן אל הנער ותאמר: חי אלהים, כי לא אניחך, אם לא תגיד לי שמך ושם עירך; ציין לי גם את מקום בית־מדרש רבך, ששם ישבת ולמדת דברי אֵל־שדי. הציקתו הנערה ויגד לה הנער את כל אלה. והיא כתבה דבריו בספר ותשלחנו מאתה בשלום.

בו־ביום קמה הנערה ותחלק כל נכסיה למלכות ולעניים; ורק אותן מיטות של כסף ושל זהב והמרבדים היפים, שהיתה עולה עליהן, שמרה עמה. ותשם פניה למקום בית־מדרשו של אותו נער. ותבוא לפני הרב ותאמר: מורה גדול ליהודים! לווה עלי משרתיך להטבילני ולגיירני, כי חפצה אנכי להכנס בדת־משה. אמר לה הרב: בתי, שמא חמדת ואהבת את אחד מתלמידי וכוָנתך לא לשם־שמים היא. הוציאה לו הנערה את הכתב שבידה וסיפרה לו את כל המאורע. קם הרב ואמר: ברוכה אַתּ, בתי, לה' וברוך טעמך! מיד ציוה להטביל אותה ולפתוח לזרה שערי־צדק. אחר־כך קרא לאותו תלמיד ואמר לו: בני, לֵךְ, זכה במקחך וקדש את הנערה כדת המחוקק וכדת האומה. “אותן מצעות, שהציעה לך באיסור, תציע לך מעתה בהיתר”.

ו: עוֹד סִפּוּר בְּתַלְמִיד וְזוֹנָה

למורה הגדול עקיבא בן יוסף היה תלמיד מובהק אחד, גדול בתורה ושונה בה מ"ט פנים, והיה חודר לחדרי־הלכה, מתלהב וקושר כתרים לאמרי־אלוה. וכשישב עם מרעיו ודרש לפניהם בדברי־חכמים וצירופי־אמרותם, היה כשר־צבא, וגבריאל המלאך עומד על ימינו ונהנה מנטפי־פיו. פעם יצא אותו תלמיד לשוק של זונות וירא שם ריבה אחת יפה מאד, ויאהב את נערה ויחשק בה וַתּיחָקק בחזות־נפשו ורוחו לא מצא עוד מנוח. שלח שליח אליה בסתר, לגלות לה חשק־לבו, וַתּיאות הנערה להישמע לו ותּגבּל לו מועד.

בערב ההוא עלתה החוטאת על הגג ותרא מרחוק אותו תלמיד יושב עם חבריו ודורש לפניהם, פניו מאירים, ומלאך אחד, כולו אור, עומד על ימינו. אמרה לעצמה: אוי לי ואוי לנפשי! בחור טהור כמוהו אכשיל ויפיי ואַפּילוֹ לבאר־שחת. באותה שעה חשבה לדרכי־חייה גם היא ותאמר: אלהים העניקני מתנותיו, גופי שלם ואין בו מום, כל רוֹאַי יחבבוני; למה אני מפזרת לזרים כוחי! עודנה מהרהרת וצוללת במחשבות נוגות, והנה בא הנער החושק ויקרב אליה ויקרא: לבבתיני, אחותי, כל עולמי נתון לך ותני אותי ליהנות מיפיך ולזון עיני בטוהר־בשרך. ענתה נערה ואמרה אליו: חדל ממני, בן־התורה, עולם אחר בשמי־מרומים צפון לך ולבני־בריתך, ואיך תאבּד את כל חלקך־נצח בשביל שעה אחת של חיבּה גשמית בעולם הזה! וימאן הנער להרפות ממנה; ואם חלקי בשחת יהיה ואם צלמות ארד, לא אירא, אם אך אשא את יפיך בלבבי וידעתי, כי חיבקתיך בזרועותי והתיחדתי שעה אחת עמך. אמרה לו הנערה: בני רחימי, לא ידעת מנת המין שלנו, אך חֵמֶת מלאה דם אני. נתאדמו פני הנער מבושת. כיום שראתה, שלא נתקררה דעתו, הסירה מעילה מעליה, “תפשתו בחָטמו ותשימוֹ על אותו הקבר”. ויתחלחל הנער ויקם ויברח ולא הכיר עוד באשה לעולם. והנערה אף היא עזבה מערת החטא, עשתה תשובה לפני בוראה ותשב לתַמוּתה.

אומרים, כי במות שניהם יצאה בת־קול וקראה: נערה פלונית ותלמיד פלוני מזומנים לחיי עולם הבא!

נִזְהָרִים    🔗

א: מוֹכֵר־סַלִּים

בארץ בבל היה איש חכם אחד, גדול בתורה וביראה, ויפיו היה מעין יפיו של אדם הראשון. פניו היו מאירים כשמש, שתי עיניו ככוכבי־מעלה, וכשהיה הולך בחוץ, קמו כל בני־אדם להביט בחנו והדרו, כי רב. אבל אלהים לא בירכוֹ בעושר. מוכר סלים לנשים היה, ומזה היה מתפרנס בדוחק, הוא ואנשי־ביתו. הברכה לא היתה מצויה במלאכתו בהאי עלמא, וכל שכרו על תורתו ומעשיו נשמר לו לחיי־עד.

בימים ההם באה לעירו מטרוניתא אחת, שכל גדול בבל היו מצוּיים אצלה, והיא עשירה מאד, אף יפה ונאה ביותר. ותרא את החכם העברי עומד ומוכר סליו. וישא חן וחסד בעיניה, ותתלקח בלבבה אהבה עזה אליו ותשלח אליו ציר ותתבע אותו לדבר־עבירה. נענה הרב ואמר לציר: גם אדונתך מצאה חן בעיני, הנני לשמוע לה, אבל בטרם אתקרב אליה, עלי לקשט את עצמי כחתן ולהתעטף כראוי. אמר לו השליח: כדבריך עשֵׂה. מה עשׂה אותו חסיד? ראה, שאין מפלט לו מדבר־חטא, עלה לעליה וקרא ואמר: אלהי־הרוחות לכל־בשר! אתה ידעת, כי כל ימַי נשמרתי מחטא ולא נשאתי עיני לאשה, לזוּן מיפיה, ומה־גם לנכריה; והנה אותה מטרוניתא תציקני בדבריה ותאמר לצוד נפשי ולדחפני למדחפות; הנני מוסר את גֵוי לכליון ובידך אפקיד רוחי! עוד לא כילה לדבר וישלך עצמו מן העליה, והיא גבוהה כמה קומות. אליהו התשבי היה רחוק באותה שעה מבבל מהלך ארבע מאות פרסה, וידלג בפעם אחת כל הדרך הרב הזה, פרש מעילו באויר והצילו, וישאהו למרחוק, למען לא תשיגהו עוד אותה מטרוניתא. נתן לו החוזה כלי מלא דינרי־זהב ואמר לו: מעתה לא היה לך צורך עוד למכור סלים לנשים.

ב: הַשּׁוֹמְרִים

בימי החכמים ותופשי־התורה היה תלמיד אחד עובד את ה' ביראה וגם באהבה ולו נשמה מבני הדורות הראשונים. אומרים, שנשמת מנשה בן־יוסף התגלגלה בו ולו היתה עוד הברכה מיעקב. הוא היה איש נאה ומהודר, נושא חן בעיני כל רואיו, וכשהיה מתרחץ בנהר, היו תמהים הכל על יפי גווֹ הטהור. פעם אחת הלך בדרך תּפוּשׂ במחשבותיו, ותבוא שׂרה אחת לקראתו ותשא עיניה ותאמר לו: שמע אלי, איש עברי, כי בידי הנך! קרעה מעילו מעליו ונגלה בשרו. ויבטא שׁם אחד משמות הקדושים ונעשה גופו מלא שחין ואבעבועות. ביטאה השׂרה שׁם אחר משמות־הטומאה ונתרפא, ובשרו כבשר נער לטוהר. ויהי בראותו, כי הטומאה גוברת על הקדושה, וישתמט ויברח ממנה ויתחבא בחורבת בית־מרחץ אחד. בחורבה זו היה מקום־משכן לשׁדים ןמזיקים;ואפילו אם שנַים כאחד היו נכנסים בה ביום, היו ניזקים. בבוא החסיד שמה נשף היה, עמד בקרן־זוית ורוחות נעלמות מעפרות בעפר לעומתו; והוא לא פנה משׂיחו ולא התבטל מתורתו. ראו השעירים, כי לא יכלו לו, ויחלו לרקד לעומתו ולשונותיהם זורקות אש. מיד באו שני שומרי־קיסר ויתיצב אחד מימינו של הרב ואחד משמאלו וחרבותיהם שלופות בידם; גערו השומרים בבני־השטן ויאמרו להם: אם תוסיפו להקניט אותו תלמיד, ידנו תהיה בכם לכלותכם! וישקטו. למחר בבּוקר עזב החסיד חורבה זו בשלום ושב לבית רבו.

אומרי, כי שני שומרי־הקיסר אלה גבריאל ומיכאל היו.

ג: הַטּוֹבֶלֶת

בימי התלמוד היה ראש־ישיבה אחד מבני־בניו של יוסף בן יעקב הצדיק. והוא היה איש חסיד גדול ויפה־תּואר עד־מאד, ולא היה בדורו איש יפה כמותו. ומידה אחת היתה לו: הוא היה קם מבית־לימודו בכל יום לפנות ערב, מתעטף בטליתו ויושב־לו על שערי בחת־טבילה. ובנות־ישראל היו באות אז לרחוץ את בשרן במים ולהתקדש לבעליהן. ובעת שהיו טובלות ומברכות ברכת־הטבילה, היה עונה מרחוק אָמן אחריהן. והיה האָמן עולה לרקיע־שחקים ומרכּך לבות בני־השטן. כל אשה עקרה נפקדה בדבר המקום, הזקנות התחדש עור־בשרן; זו שלב עלה בל עמה, נחשבה לו בלילה הזה ככלה יוצאת מחופתה. חיבּה וטהרה מילאו את העולם וכוכבי־לילה עלו איש איש ממקומו לשרת שכינת הלבנה ולעטר אותה.

פעם אחת באה בת־ישראל לטבול, והיא לא יפה היתה, לא חנן אןתה אלוה גם חן כל־שהוא, ויולדת היתה לבעלה בנים מכוערים ופגולים בעיניו. התחילה האשה להתפלל לפני שוכן־שחקים, וכך אמרה: אלהים אדירים! אתה יצרת את האדם לפרות ולרבות באדמה, ושׂמת חוק בעולמך, שיכירו היצורים פעלך על־ידי מי שנושא עליך את צלמך, האֵר פניך אֵלַי, אֵלִי, ואלד לבעלי בן נאה אף־מהודר, ואַקדישו לשמך וכל־ימיו לא ימוש מבית־המדרש. והנה קם הרב החסיד, גילה פניו וניגש אל המבקשת ואמר: הרימי עיניך, בתי ישרת־הלב, והסתכלת בי וילדת לאישך בן יפה כמוני! ותתחלחל האשה ואמרה: בן־אלים ירד מטה ומדבר עמי כאותו מלאך שדיבר עם הגר בשעתה. אמר לה הרב: אל תיראי, בתי, אנכי הנני פלוני הרב וריש־מתיבתא במקום זה;יתן ה' לך את הברכה! הורידה האשה דמעה ותאמר: חסדך גדול עמי, אדוני, ואני אף לא אחת משפחותיך אני. ותלך לטבול במים ותברך ברכת הטבילה במסירת־לב ובהודיה, והרב שב שפי הביתה.

ואלהים עושה־רצון־חסידיו, פקד את רחם־האשה ותלד בשנה זו בן־זכר יפה מאד, אין על עפר משלו.

ד: אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל

בימי התלמוד היה איש עשיר אחד עוסק בעסקים במדינות רחוקות, והוא אדם נאמן לשמים ולבריות, שומר את דברי התורה ומצוותיה; וכשהלך לארץ נכריה, התפלל לה' בחשאי, שלא יכּשל בדבר עבירה ולא יתגאל בפת־בג נכרים ולא יעבור על יהדותו. הוא היה איש נאה, בעל הדרת־פנים, ולו אשה חסידה, עקרה ולא ילדה לו. פעם בא לארץ מדי, לעשות שם סחורה, והיתה שם אשה אחת מבינה בשיחות עופות מגידי־עתידות. ויכבדו אותה כל בני־עמה ואנשי־משפחתה. היא גם יפה היתה, ואף בת־המלכה לא שגבה ממנה ליופי. ותשמע האשה את עופות־השמים מכריזים לאמור: פלוני בן פלוני העברי יוליד בלילה הזה בּן, שיהיה מופלג בחכמה ובדעת משׁטרי כוכבי־מעלה, ולא יהיה בכל העולם איש חכם ונבון כמוהו! ותתאַווה ללדת מן הזר ההוא את הבן המצוין. שיגרה לו אלף דינרי זהב, למען יתקרב אליה והקים לה זרע. כיון שנודע לו דבר הכרוז, התפלל לאביו שבשמים, הלך בקפיצת־הדרך בתוך שעה לביתו, וידע את אשתו הכשרה ונתעברה. ויהי בבּוקר וישב לאותה מדינה גם־כן בקפיצה. והשׂרה ידעה את אשר עשה לה ותמאן בו.

בתוך כך נודע בעירו של העשיר הסוחר, כי נתעברה האשה עת הלך בעלה בדרך, ויאמרו: הרה היא לזנונים! הביאוה לבית־דין ודנוּ אותה למלקות בידי שליח הדין. ובכל פעם שהרים המלקה את הרצועה להכות בּנחשדה חינם, כפף העוּבּר את ראשו בבטנה וקיבל עליו את המכה ויגן על אמו. עוד שׁמש־הקהל מכה, והנה שב הבעל מדרכו, מיהר ובא לפני

הדיינים ויקרא בקול גדול: צדקה ממני! ויספר להם את אשר קרהו. השתוממו וקראו: ברוך ה', אשר ישמור את חסידיו! מיהרו להתיר את האשה ולבקש סליחה ממנה על אשר עלבו אותה ברבים. ואף היא הלכה הביתה ותלד בן חהם, ונתקיים בו את אשר ניבאו עליו עופות־השמים.

נושא המאורע הוא שמואל התוכן, חברו של רב.

ה: חִבַּת הָאָרֶץ

חנן בן אלחנן היה משרידי בני־ירושלים, שנשאו עליהם את העול הקשה של הרומיים, שילמו מסים וארנוניות יותר מכדי כוחם וידורו בחורבות־הארץ, שנשארו עוד לפליטה. אין תקומה עוד לבני הגוי העברי מפני מצריו, כל חלקה טובה, כל עיר בנויה מיושבת משבטי הגויים, ודרכו בני־יפת ברגל רמה על בני־שם. אף קשה היה להתפלל בציבור; אין פורסים על שמע ברבים ואין מלמדים תורה ברבים. איש איש נושא נרו של אברהם בחוּבּו; ולילה לילה בת־קול של הקדוש־ברוך־הוא מנהמת כיונה, מתגעגע הוא אביר־הטבע אל בית־מקדשו ואל היכלו מאז.

פעם באה מארץ הגולה נערה אחת לבקר את קרובי אמה, והנערה יפה עד להפליא ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. וירא אותה חנן ויאהב אותה בכל נפשו ויאמר: אם אראה את חלקי בחיים עמה ותהי לי לאשה, וזכיתי לזכוּת גדולה ובירכתּי את יוצרי. ולב הנערה גם־היא החלו לקנן רגשי קירבה אל הנער; ותאמר לבוא עמו בברית, אם אך יאוֹת לעזוֹב את הארץ וללכת עמה לחוץ־לארץ, למקום מושב הוריה, האוהבים אותה כבבת עיניהם ולא יסכימו לעולם שתצא מאתם. ויאמר חנן ללכת עמה בבלה ולשאת אותה שם כדת בני־העברים. עודנו מסדר את עסקיו ומכין צידה לדרך, נזדמן עם חכם אחד, פתח החכם במקרא דויד: כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר למשיחו ועבדו: לך עבוד עצבי הגויים? אלא לאמור לך, שכּל הדר בחוצה לארץ, כאילו עובד לפסילים ונדחה הוא ממחיצת המקום. – כיון ששמע הנער את המשא הזה, לא אבה עוד לעזוב את ארץ אבותיו; והנערה שבה עגומה בבלה. אף הוא “גילגל בעצמו עד יום מותו” ונשא את האהבה בחיקו וַיִשאר ערירי כל ימי־חייו…

ו: נוֹשֵׂא עָווֹן

בימי התלמוד היה איש אחד, ישר הולך ותמים בדרכו, והוריו הנחילוהו נחלה רבה ועושר גדול. והוא עוד לא נשא אשה. קפצו עליו גדולי־הארץ ויאמר כל אחד להשיא לו בתו. אבל הוא לא אבה לשמוע להם, ויקם וישא את בת אחותו העניה ויקיים את המקרא: כי עולם חסד יִבּנה! והנערה טובת־מראה, רכה וענוגה, ויחַבּבה בכל לבבו. מפּתו אכלה ומכוסו שתתה;לא הניח לעבד ולשפחה לשרתה, כי אם הוא עומד ומשמש לפניה. בלכתו לבית־המדרש או לבית־התפילה, נשא את חיבּתו בלבבו והיה אורג את שמה בתורתו ובתפילתו; ובעשותו עסקים, היה מביא לה תמיד מתנה רבה ומעניק לה מחסדו. והאשה הצעירה, בשבתּה בחדריה פנימה ושום דבר בעולם לא יחסר לה, שכחה את בעל ברית־נעוריה, ותקם ותתן משכבה עם איש אחד רע־מעללים, שארב ליפיה. עברו ימים מועטים ויוּגד לאיש לאמור: זנתה רעיתך עליך ותתן אהבתה לזר. והוא לא קינא אותה, לא קם בחמתו להכותה נפש או גם לחלל שמה, כי אם עמד ושלח לה בסתר גט מוקדם בזמן ויצו לאמור אליה: מוטב, שידונו אותך בבית־דין כפנויה ואל ידונו אותך כאשת־איש. זלגו עיני החוטאת דמעות ותאמר: בעל נאמן־רוח כזה היה לי והטה אלי חסד, ואני עזבתיו ובגדתי בו!