רקע
שמואל ליב ציטרון
יוֹסִיף נִיקוֹלאַיוֹבִיץ סוׂרְקִין

 

א.    🔗

סורקין נולד ונתחנך בּמשפּחת חרדים עשירים, שהתיחסו בסבלנות אל דרישות הזמן. בּנעוריו ספג אל קרבּו את היפה ואת המובחר שבּיהדות הטראַדיציונית וישתּלם גם בּהשכּלת-חוץ. בּמלאת לו שש-עשרה שנה כבר התחילו לדבּר בּו נכבּדות, וקרוב היה הדבר שילָקח לחתן לבתּו היחידה של אחד הגבירים בּבּיאַליסטוק, שאמר לתת לו אַלפּים רובּל דמי-נֵדה וארוחת-תּמיד עד שלחנו. והנה קרה המקרה, כי בּאותו הפּסח בּא סורקין להתארח בבית-דודו, שהיה בּעל-אחוזה בּאוקראַאינה. בּחוץ שרר אז אביב נעים וחם. בּיום אחד לפנות ערב יצא סורקין בּלוית העלם בּן-דודו לטיל בּיער, הרחוק ווירסטאות אחדות מן האחוזה. בּלכתּם נלאו מאד וישבו לנוח לרגלי הר גבוה על שפת נחל-איתן. בּשבתּם ראו סירה קטנה קשורה אל עץ אצל החוף ובה שני משוטים. ולא חשבו הרבּה וירדו שניהם אל הסירה ויחלו לשוט על פני הנחל. פּתאום התחולל רוח חזק, אשר טלטל את האניה בכה ובכה עד שנהפכה על פניה, והצעירים נפלו המימה. בּן-דודו, שידע לשחות קצת, הציל בּעמל גדול את נפשו, וסורקין התחיל טובע. שניהם הרימו קול צעקה גדולה. סורקין, שהתאבק עם הגלים בּשארית כחו, החזיק בּאחרונה בּסירה ההפוכה וישט אתה יחד… לשמע קול קול1 הצעקה מהרה לבוא אל מקום-האסון מן החוף שכנגד סירת-דוגה ובה שתי עלמות צעירות מבּנות עם-הארץ. הבּכירה שבּהן אחזה את סורקין בּציצית שער-ראשו ותעלהו אל הסירה, ובּעזרת אחותה הביאתהו אל החוף, ושם נסו להשיב את רוחו אליו, ולא יכלו. בּן-דודו, שרץ אל האחוזה כדי לקרוא אנשים לעזרה, התמהמה בּדרכו ולא מהר לשוב. בּין כה בּא הלילה וימש חושך מסביב. סורקין שכב על הארץ חסר-אונים מבּלי-יכולת להניד יד או רגל. אז הרימו אותו העלמות מעל הארץ ותולכנה אותו שלוב-זרוע מזה ומה אל הכפר הקרוב. שם הביאו את סורקין אל בּית אביהן, שהיה בּמקרה חובש-הכפר, ותספּרנה לו את דבר-המאורע. החובש השכיב את סורקין בּמטה וימרקהו בּתמרוקי-מרפּא כדי להחלימו. רק אחרי עבור שעות אחדות, בּעת שבּני-הבּית כבר ישנו, פקח סורקין את עיניו וַיֶּחִי, וכראותו לאור מנורה כהה את הסביבה הזרה שהוא נמצא בּה, היה הדבר בּעניו כחולם מוזר ומשונה.

סורקין נסה להתנשא ממשכבו ולהתבּונן מקרוב אל אשר מסביב לו, ובּקומו הפליט פיו דברים אחדים לנפשו. ומה מאוד השתומם כשנגשה אליו עלמה זרה לו מתמול שלשום ותשאלהו בּלשון האוקראַאינית לשלומו ולחפצו. מצבו נתבּרר לו רק למחר בּבּוקר, בּשעה שאנשי בּית-דודו, שחפשו אותו כל הלילה ולא מצאוהו, בּאו עד בּית חובש-הכפר ויקחוהו משם ויביאוהו אל האחוזה. עוד בּאותו יום בּצהרים בּא סורקין בּעצמו הכפרה אל החובש, ושם התודע אל העלמה מצילת-נפשו ויבּיע לה את תּודתו הנלבבת. העלמה, שהיתה יפת-תּואר ומלאת-חן, עשתה על סורקין רושם נמרץ מאד. מאז היה כל עת שבתו בּבית-דודו מבקר את העלמה יום, יום ומבלה אתה בּשיחה שעות ארוכות, ואף כי נפלה ממנו בּהשכלה ותרבּות, משכה את לבּו אליה, וכבוא היום שנצטרך לשוב לבּית אבותיו הרגיש פתאום, כי קשה עליו מאד להפרד מעלה.

כשוב סורקין אל בּיתו היתה לו מלחמה קטנה עם אבותיו. הללו חפצו להביאו בּברית-הנשואין עם בּת הגביר הבּיאַליסטוקאי, והוא לא אבה בּטענו, כי כל זמן שלא הכשיר את עצמו עדיין לבצר לו מעמד בּחיים, אין לו הצדקה המוסרית לשים רחים על צוארו. עברה עת קצרה ובּיום בּוקר אחד הודיע סורקין את אבותיו, כי גמר אמר לנסוע לווילנה ולהכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים אשר שם. אף כי היה הדבר קשה על אבותיו מאד, הוכרחו בּכל זה בּאחרונה להסכים לו.

סורקין התמכּר אל למודו בּהתמדה מרובּה, ובּמשך עת מועטת נעשה לאחד מטובי תלמידי בּית מדרש-הרבנים. בּין חבריו בּאותו זמן נמצאו גם ליבאַנדה ומינאָר, שקנה לו בּמשך העת פרסום גדול בּתור רב-העדה בּמינסק ואחרי-כן בּמוסקבה. אל השנים הללו התקרב סורקין בּיחוד ונשאר ידידם ואיש-בּריתם עד יומו האחרון.

הזרם האסימילאַציוני, שמצא לו בימים ההם מגינים נמרצים בּבית מדרש-רבּנים הווילנאי, סחף אתו גם את סורקין. בּהיותו קוסמופוליטן על-פי דעותיו ורחוק מכל הרגשה דתית, התיחס אל היהדות יחס קר. זה הביא לידי כך, שהתחיל מתרחק מאבותיו. הוא פסק לבוא אליהם לימי החגים והמועדים, והחליף אתם מכתבים אך לעיתים רחוקות מאד. לעומת זה היה מחליף אגרות בּלי-הפסק עם בּתו של אותו חובש-הכפר… ובּצאתו מאת המחלקה השמינית של בּית מדרש-הרבּנים בּתור מורה-פדגוג, נסע לאוקראַאינה ושם נשא אותה לו לאישה.

אחרי חתונתו התישב סורקין בּקיוב. שם התחיל מבקר את האוניברסיטה בּתור שומע חפשי, ופרנס את עצמו מן ההוראה. אבּל משכּרתו לא ספקה לו די צרכיו, וזה הוביש משברה את אשתו הנוצרית, אשר תּאר לח2 לפני נשואיהם את עתידותיהם בּצבעים יותר מזהירים. היא הבּיעה לו לפרקים את מורת רוחה על גורלה; אחר-כן התחילה מתקוטטת בּו וממררת את חייו, וזה המריץ אותו לעזוב את האוניברסיטה ולבקש לו פרנסות אחרות מן הצד. כך עברו שנתים ימים, ובין-כך נולדו לו שני בּנים.

מעט, מעט נעשו החיים על סורקין קשים מאוד ויצר לו המקום בביתו, ואז עזב את קיוב ויצא ממנה לבקש לעצמו בּפטרבּורג. שם מצא בּאמת את האושר החמרי אשר בּקש. הוא קבּל משרה אצל קבּלן נוצרי עשיר, וימצא חן בּעיניו וילך הלוך וגדל. בּמשך עת קצרה רכש לו סורקין הון רב, וזה נתן לו את היכולה לעסוק בּקבּלנות על חשבון-עצמו. מצבו התבּצר מיום ליום, ובּזמן שתים, שלוש שנים נעשה איש-אוצרות. את בּני-בּיתו אשר בּקיוב כלכל בּרחובות יתרה, אבל הוא לא הביא את משפחתו אליו פטרבּורגה, לעיתים היה בּא לקיוב ומבלה שם בּחברות אשתו וילדיו רק ימים ספורים, וחוזר ושב לפטרבּורג, בּמקום שישב בּבּדידות גמורה מצומצם בּעסקי פרנסתו ורחוק מחברת בּני-אדם.

כי בּעת ההיא כבר התחיל מתגנב אליו פנימה אותו הנׂחם, אשר לא פסק לכרסם את נפשו כתולעת עד הרגע האחרון.

 

ב.    🔗

בּפטרבּורג קבּל סורקין ידיעה מעיירתו הליטאית, כי מתו שם אביו ואמו מרוב מצוקת-לב על הפכו לעמו. השמועה הזאת הלמתהו כרעם-בּרקים. הוא נעשה עצב ונִכאה כאחוז מרה שחורה. ירחים אחדים רצופים הסיח את דעתו מעסקיו ויתהלך קודר כצל. “לבּי – כך כתב סורקין בּעת ההיא לליבאַנדה – כּוסה עופרת כּולו וכמו הררי-אלף יכבידו עליו”. ההוא היה נפעם ונדהם, ולא ידע נפשו. הוא חפץ לשפוך את שיחו אולי יקל לו, ולא נמצא לו איש קרוב, אשר יבין לרעהו, עד אשר התודע יום אחד אל המשורר העברי המפורסם קונסטאַנטין שאַפיראָ, שהיה אף הוא מומר מלא חרטה ואכוּל מוסר-כליות, פגישתם של שני המשומדים האלה השפיעה על שניהם לטוב; שניהם נעשו יהודים נלהבים, ושניהם החליטו להשתמש בּמצבם הזכיותי לטובת עמם.

החלטה זו הרגיעה את רוח סורקין קצת, הוא רכש לו בּיבּליאותיקיה הגונה של ספרי-ישראל, והתחיל מעיין בּהם לעתים תּכופות, יש שהיה יושב והוגה בּשעה מאוחרת בּלילה בּגמרא, או בּמדרש… ויש שהיה קורא ובוכה, קורא ושופך דמעות רותחות… הוא נדב בּסתר סכומי-כסף מסוימים לצרכי היהודים, ובּקש לעשות טובות ליהודים יחידים בּכל אשר מצאה ידו.

כר-עבודה גדול ונרחב לטובה היהודים נגלה לפני סורקין בּיחוד בּתחלת ממשלת הקיסר אלכסנדר השלישי, בּשעה שגלי האנטישמיות הצבּורית והפוליטית התחילו הולכים ומתחזקים מעת לעת, וקרוב היה הדבר שיעברו וישטפו את רוסיה כולה. שנאת-ישראל נעשתה לדבר שבּמודה, שהולך הלוך והתפשט בּמהירות-הבּרק מן השדרות העליונות של העם הרוסי אל השדרות היותר נמוכות, שמן על המדורה יצקה העתונות האנטישמית, וה“נובויה וורמיה” בּראשה, שעלתה בּעת ההיא כפורחת. עתונות זו לא פסקה לשפוך על היהודים אש וגפרית; היא האשימה אותם לא רק בּאקספלואַטאַציה ובּמציצת לשד-הארץ, כי אם גם בּמחשבת מרד ומעל. התעמולה האנטישמיית הזאת, שמצאה לה תומכים בּין פקידי-הרשות הגבוהים, השיבה קודם כּל לתחיה את עלילת-הדם. בּבּוקר, בּבּוקר היו העתונים הצוררים לישראל עושים מטעמים לקהל-הקוראים מכל מיני מעשיות ואגדות תּפֵלות על יהודים אלה ואחרים, ששחטו ילדי-נוצרים כדי להשתמש בּדמם לצורך הפסח. הגיעו הדברים לידי כך, שפה ושם נמסרו לדין יהודים שנאשמו בּעלילת-הדם. הרעל האנטישמי נספג בּעם יותר ויותר עד שהביא בּאחרונה אל הפוגרומים הנוראים בּנגב רוסיה. כמו שנתבּרר אחר-כן השתתפו בּפוגרומים הללו לא רק ההמונים החשוכים בּלבד, כי אם גם הרבּה מהאינטליגנטים הרוסים, מ“עשרת האלפים העליונים”. המאורעות האלה עשו על סורקין רשום כּבּיר מאד. הוא הרגיש את עצמו נשבּר כּולו.

בּשנת 1883 יצא סורקין ללמד סניגוריא על היהודים והיהדות בּקהל. הוא קבּל על עצמו לברר ולהוכיח לעם הרוסים את כּל השקר, שעלילת-הדם מבוססת עליו. לצורך זה תרגם ללשון הרוסית את ספרו המפורסם של המלומד היהודי הגדול ר' יצחק בֶּר לוינסון “אפס דמים”, ויקרא לו בּשם “חרב דאמוקלוס”. את תרגומו זה הקדיש סורקין “לטובי האנשים הרוסים”. ערך גדול מיוחד יש להקדמה, שכתב סורקין לספרו זה והמכילה כּמעט שני גליונות שלמים. בּהקדמתו הנזכרת שפך סורקין את כּל הכּעש והמרירות אשר נצבּרו בּחבּו למראה ההסתות האַנטישמיות, ההולכות ונמשכות גם בּעתּונות גם בּצבּור והאנשים הנגררים אחריהן מתּוך הכּרה. אַחי הנוצרים – כּן קרא סורקין לנוצרים קוראי תרגומו. אבל הוא לא החליק לשון “להאחים” ולא שת חנף להם, כּי אם דִבּר אליהם בּגאון ובעוז,רוח,3 והשמיע להם את האמת על פניהם. העמודים החלקים הנמצאים בּהקדמתו מעידים, כּי עד כּמה שהורשה לא נשא גם את פני הממשלה הרוסית, התומכת תּמיכת מוסרית את תּנועת-השנאה ליהודים, מעניינים, למשל, דברי סורקין אלה על בּראַפמאַן:

“זה כעשר שנים ויתר הופיע בּארצנו ספרו הידוע של בּראַכפמאן – “הקהל” שמו, אשר בּו יחריף המחבּר את כּל מערכות ישראל. המון רוסים נאורים ומשכּילים וכל יודעי ספר פרצו עליו. בּרעש ובמהומה רבּה התנפּלו על הספר הזה וכמעט קרעוהו לגזרים מגודל תּשוקתם לשמוע דברים חדשים מהמלשין הזה. אכן, אם בּמדה זאת היו מקשיבים לדברי בּראַפמאַן – מדוע הטו דין ולא אבו גם שמוע להתנצלות הסופר שערעשעווסקי, אשר הוכיח בּמופתים חותכים ובראיות בּרורות כשמש בּצהרים, כי שוא ותפל הגיד המלשין הזה, וכל דבריו שקר ותרמית, וכי גם רוב התעודות הנמצאות בּספר – מזויפות הנה ואין בּהן נכונה?”

על אודותיו הוא עצמו כּותב סורקין בּהקדמתו את הדברים הללו:

“אני הגבר ראה עני! על בּרכּי דת משה נולדתּי וגדלתּי, מבחר ימי עלומי בּליתי בּעוני ולחץ. בּתוך עמי ישבתּי שומם, שתיתי ומציתי לרויה את קבּעת כּוס התרעלה, משדה אמי ינקתּי עמל ותלאה; שבעתּי מרורים רבּים מתּגרת יד שנאת-הלאום וקנאת-הדתות. כל אלה בּאתני ואבך ימים רבּים על שבר בּת עמי… הה! גם עתּה אחרי עבור עלי ימים רבּים בּמצב משונה, בּרוחני וגשמי, גם עתּה עוד לבּי הומה, עוד רעיוני נבוכים ועשתּנותי הומות, עוד נפשי עלי תּשתּפך בּזכרי את אחי בּני ישראל נרדפים הם על צואריהם, ואין מי ינוד להם… על כן, קוראים נכבּדים, מצאתי את עצמי מחויב לעשות דבר מה לטובתם, כי אשרם והצלחתם יקרים הם מאוד בּעיני, מבּלי הבט כי דתיהם שונות מדתי…”

וסורקין בּא אל המסקנא החריפה הזאת:

“בּדרך כלל הנני אומר: כל עולם הנוצרי, כל האומה ולשון המאמינים בּדת משיחנו, כולם יחד אשמים הם נגד היהודים אשמה רבה ועצומה אשר לא תכופר, עון גדול מנשוא לוחץ ומעיק את משכיות לבבם – משא כבד… אמנם כן! אשמה גדולה אשמו הנוצרים נגד עם היהודים, אשמה אשר רב כּחה להעכיר את שלות-החיים ולכסות בּערפל את אור חמדת הארץ ומלאה…”

אותה הקדמה, בּשנוים קטנים, כתּב סורקין גם בּעברית ובסגנון יפה מאוד לפי טעם העת ההיא. הקדמה עברית לספר, שנועד מבּראשונה רק לנוצרים ושמדובּר בּה כמעט בּכל עמוד על “אַחי הנוצרים”, הוא דבר מופלא, הצריך להחשב לחידה פסיכולוגית.

סורקין פזר על ספרו זה כסף הרבּה מאד. הוא הדפיס אותו על נייר משובח והפיצו חנם בּין כּהני-האמונה, בּין שרי-הפלכים והמחוזות, ובכלל בּין כּל שרי הממשלה, שנמצא בּידיהם גורל היהודים.

הז’ורנאַליסטן א. קויפמאן, שהיה בּעת ההיא חבר מערכת העתון הרוסי הפטרבּורגי “נובוסטי”, מסר בּזכרונותיו בּענין זה את הדברים האלה:

“סורקין הראה לי עשרות מכתּבי-תּודה, שקבּל על סיפרו, וביניהם גם מאת הגמונים, מגנראַל-גוברנאַטורים, משרי-פלך, משר-העיר בּפטרבּורג בּאַראַנוב ואחרים כיוצא בהם. על-פי תּוכן מכתבי-התודה הנזכּרים נראה, כי הספר “חרב דאַמוקלוס” הסב מהפכה נמרצת בּמח הקוראים מרֻבּי-השפעה האלה. סורקין היה בּעיניו כרוכב-ערבות. ובגאון גבּור מנצח הביא לי בּכל יום חבילות של חוות-דעת חדשות על ספרו שהוציא נגד עלילת-דם. אבל לא עלתה בּידו לאסף ולפרסם בּדפוס את כּל חוות-הדעת האלה, כאשר היה עם לבבו תחילה”.

אף כי עלתה לסורקין הדפסת “חרב דאַמוקלוס” בּהפסד ממון הרבּה, אבל בּשימו אל לב כי הצליח ספרו זה הצלחה מוסרית גדולה מאד, פרסם בּשנת 1884 תּרגום רוסי של האַנקיטה, שערך הז’ורנאַליסטן העברי-הגרמני זינגר בּין גדולי חכמי אירופּה על-דבר השאלה, אם משתּמשים היהודים לחג פסחם בּדם ילדים נוצרים. וגם את הספר הזה, שקרא לו בשם “קרן אור בּשאלה חשכה”, הפיץ בּרבּים בּלא-מחיר. בּמשך עת מועטת תמו הספרים מבּיתו ואתם אזל גם רכושו. אבל סורקין נשאר עדיין עומד בּמרצו והוסיף אמץ בּדרכו.

 

ג.    🔗

בּעצם ימי הרדיפות והפרעות שנעשו בּיהודים, ערך סורקין מכתב כתוב דברים נלהבים אל הרומאַניסטן הרוסי הגדול אי-באַן סרגייוביטש טורגניוב, ויבקש ממנו, כי יֵצא בּקהל לריב את ריב הנרדפים. זה היה בּשנת 1882, טורגניוב הבטיח לו לדבּר משפטים עם צוררי-היהודים בּצורה בּלטריסטית. "בתור פובּליציסטן – כך השיב דבר לסורקין – אין שום ערך ומאמר ערוך על-ידי אני מלבד שלא יועיל, גם ישׁׂמו עליו רבּים או שיעורר צחוק של לעג. אנכי מצדי הייתי מסכים אמנם גם לזה, אבל הכּרה זו שאני מכּיר, כי עלול מאמרי להביא הפסד לתביעותיכם הצודקות, מרֵפה את ידו.

תשובתו של טורגניוב לא הרגיעה את סורקין, הוא לא הניח את נשקו מידו. “אני אחזק דברי על אחרים ולא ארפה מהם” – כך הודיעה אז בּלשון נמרצת את ידידיו ומכּיריו.

בּיום אחד – כך מספר קויפמאַן – נכנס אלי סורקין למערכת ה“נובוסטי” כשהוא נרעש כּולו.

– כמדומני – אמר – עשיתי הפּעם עם היהודים “חסד של דוב”…

– מה רצונך לאמר? – שאלתיו.

– הלא תדע – ענני – כי על בּקשתי שבּקשתי מטורגניוב, כי יגן על היהודים, קיבלתי ממנו תשובה שלילית. אז פשפשתי בּזכרוני את שמות גדולי הסופרים הרוסים, שהיו יכולים לעמוד לימין היהודים נגד עושקי זכיותיהם, והתעכּבתי על הסאַטיריקון המהולל שלנו שצדרין, ואלך אליו. הגדתי לו בּשביל מה בּאתי אליו ועם זה תּאַרתי לפניו את מצבם הנורא של היהודים. שצדרין נעץ בּי עיניו הגדולות, ואני נרתעתי לאָחור. “מי נתן לך הצדקה לפנות אלי? – נתן עלי בּקול זעם – לך לקאָטקוב, שהוא ידיד נאמן לפוליאַקוב שלכם. פוליאַקוב הלא גם הגיש לו בּמתּנה בּית – לליצייאום!”… “אבל מה להם להיהודים ולפוליאַקוב? קראתי בּקול – והיתכן, כי רק בּעבור מתנות ובּרית-ידידות צריך למחות נגד מעשי-עול?” – אבל שצדרין הוסיף לצעוק עלי ויתפוש בּמשענת כסאו הרך. שלא מתוך הכּרה עשיתי אף אני כמעשהו. אך כרגע שבה רוחי אלי ואלך.

סורקין שגה בּ רואה – כך מסיים קויפמאַן – כעבור עת מועטת נתפרסמה בּירחון “אוטיצ’סטווניאַ זאַפּיסקי” הסאַטירה הידועה של שצדרין על-דבר “נחשי-בּית ונחשי-חוץ”. סאַ טירה זו עשתה רושם כבּיר, וסורקין הרגיש את עצמו מאושר מאוד.

סורקין היה ממקורביו של גאון הספרות הרוסית ליאוב ניקולאַיוביטש טולסטוי. לעיתים קרובות היה מבקר את טולסטוי בּאחוזתו יאַסנאַיא ַ פּוליא ַנא ַ ומבלה אצלו בּכל פעם ימים אחדים. בּשעת הבּקורים האלה היה סורקין נכנס בּשיחות ארוכות עם טולסטוי על אודות היהודים והיהדות. סורקין הבין לחבב על טולסטוי את השפה העברית ועורר בּו את התשוקה ללמוד לדעת את הלשון הזאת. אז הציג סורקין לפניו בּתור מורה את רעו מנֹעַר זאַלקינד מינאָר, שהיה בּעת ההיא רב-העדה בּמוסקבה. טולסטוי קבּל את הצעתו של סורקין בחפץ-לב, ובּירחי-החורף, שהיה מבלה בּכל שנה בּמוסקבה, היה לומד שלוש שנים פעמים בּשבוע אצל מינאָר את הלשון העברית.

כן ובּדרך זו בּקש סורקין לכפּר על חטאתו. הוא נטרד מכל עסקיו, ולבּסוף הזניח אותם לגמרי והשקיע את עצמו ראשו ורובּו בּעשית מעשי טוב וחסד ליהודים בּאופנים אלו ואחרים. כך רוּשש מעט, מעט עד שיצא נקי מנכסיו. הוא לא יכול עוד כלכּל את מעמד בּיתו בּקיוב מתוך עשירות והוכרח להעביר את אשתו וילדיו לניז’ני-נובגורוד, שקנה לו שם בּשנות-השובע בּית-חומה לא גדול. מיראתו את סוכני-הסתרים, אשר התחקו בּעת ההיא בּשבע עינים על הליכות היהודים המומרים, היה בּא פעמים בּשנה אל משפחתו אשר בּניז’ני-נובגורוד. אבל מן היום שחזר עליו הגלגל ועסקיו התחילו הולכים ומתמוטטים, היו אשתו וילדיו פוגשים אותו בּכל פעם בּפנים זעומות, ויש אשר נחרו בּו והוכיחו לו את עוון מוצאו היהודי על פניו ויקראו לו: “ז’שיד!”

בּשעת אחד מבּקורי סורקין בּניז’ני-נובגורוד נעשו שם פרעות בּיהודים תושבי הפרבּר קונאַווינה. אז התחבּרו בּניו אל עדת-היחפים ואתם יחד הלכו להכות את היהודים ולבוז את רכושם. סורקין לא ידע, כמובן, את הדבר. לפנות ערב שבו בּניו הבּיתה שותי-שכּור והביאו אתם חבילות גדולות של חפצים שונים, אשר שדדו בּבתי היהודים ובּחנויותיהם. האם צהלה אליהם פנים ותפזר להם תהלה על “מעשי-הגבורה”, אשר הפליאו לעשות.

– מה זאת? והחבילות מאַין הנה? – שאל אותם סורקין ולבּו נתּר בּקרבוׂ.

– האָח, אבּא! – ענהו אחד מבּניו – נקדשנו היום על-ידי עבודת-הקודש שעבדנו.

– עשינו מה שכל נוצרי חרד על דת מחויב לעשות – מִלא אחריו הבּן השני – לקחנו נקם מאת היהודים, אשר צלבו את משיחנו.

כשמוע סורקין את הדברים האלה קפאו דמי עורקיו בּקרבּו, אבל הוא לא פצה פה ושתק. הוא ידע, כי אם ימחה נגדם אפילו רק מחאה קלה, עד ארגיעה יאָסר ויגלה לסיבּיריה, והמלשינים עליו יהיו בּניו יוצאי-חלציו. אולם לשאת כל זאת לא יכול, ועוד בּלילה ההוא התגנב מן העיר ויסע לווילנה. שם נכנס אל ידיד-נעוריו ליבאַנדה, ובּדמעות שליש שפך את מרי-שיחו לפניו. ליבאַנדה נחם את סורקין מיגונו והשיא לו עצה, כי יעלה לארץ-ישראל וישב שם לאמונת-אבותיו. נחומי ליבאַנדה הפיגו את עצבו קצת ובּלב מלא תקוה, כי בּארץ-אָבות ימצא סוף, סוף את המנוחה השלמה, שהוא רוצה בּה, שב בּשעה מאוחרת בּלילה אל בּית-מלונו “מטרופּול”. אבל למחר נמצא סורקין בּחדרו תלוי בּאלונטית בּמשקוף-הדלת…


  1. “קול קול הצעקה”– כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  2. כך במקור, כנראה צריך להיות “לה” (הערת פב"י)  ↩

  3. כך במקור, כנראה צריך להיות “ובעוז רוח,” (הערת פב"י)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!