א.

יוסף (כך נקרא שמו בישראל) חוואָלסוֹן נולד בשנת 1819 בוילנה. אביו היה למדן גדול, וכל היום ישב בבית-המדרש על התורה ועל העבודה. אמו חוואָלֶס (מזה שם משפחתו חוואָלסון) היתה מטליאה שקים ובמשכורתה הדלה פרנסה בצמצום גדול את אישה ואת ארבעת ילדיהם הקטנים, ויוסף הוא הבכור. כל היום היה יוסף יושב ולומד בּחדר, ומתחלת הערב עד חצות לילה היה אביו משנן לו את לקחו בביתו. עוד בּילדותו כבר נכרו בו כשרונותיו המצוינים, ויהודי-וילנה נהרו מעברים לראות את נער-הפלאות הלומד “אלפס” עם כל המפרשים. אֲבל ימי אביו כבר חוצצו. ארבע שנים חלה את מחלת השחפת וימת.

אז שלחה אותו אמו האלמנה אל ישיבת הגאון המפורסם ר' ישראל גינזבּורג, שנודע בּרבּים בשם “ר' ישראל הזאַרֶצי”. ר' ישראל זה היה מחותנו של אחי הגר"א ונתפרסם בין הלומדים בּתור אחד מעמודי התורה והיראה. חוואָלסון היה צעיר-התלמידים בּישיבה, שלמדו בה רק בּחורים ואברכים. לאחר שהרגיש ר' ישראל בּחואלסון כי ברכה בו, הבדיל אותו מיתר תלמידיו ויחברהו אל בנו העילוי ולמד את שניהם יחד בּמעונו. בּאותה עת כבר עזר חוואָלסאן למורו הגדול לעבּד עם הרבּה תקונים והוספות את הספר “חיי-אדם” לר' אברהם דאַנציג, אשר הוציא אותו ר' ישראל גינזבּורג מחדש עם הקדמה שלו בּשנת 1836.

אבל חוואָלסון לא הסתפק בּלמודי הישיבה בלבד, ובעת שהיו הכל ישֵנים, היה הוגה בתחלה “בספר העיקרים” ואחרי כן ב“מורה נבוכים”, שהשיג אותם בעיר. כשהיו לו שתי פרוטות בכיסו, היה קונה לו נר של חֵלב וקורא לאורו כל הלילה בספרי ימי-הבּינים הנזכרים. לפנות בּוקר היה חוזר אל התלמוד והפוסקים. ר' ישראל היה מוצא אותו תמיד כשהוא יושב לפני הגמרא, ולא עלה על דעתו, כי תלמידו החביב גזל שֵנָה מעיניו כל הלילה והגה בספרים מסוכנים, לפי דעתו, לבני-הנעורים.

בּמלאת לחוואָלסון שמונה-עשרה שנה, נתעוררה בו תשוקה חזקה להשכלה כללית. כפי שמספרים זקני וילנה התרועע אז לחוואָלסון עלם צעיר מתלמידי הישיבה של ר' ישראל הזאַרצי, שנתפרסם בהמשך הזמן לאחד מגדולי הסופרים העברים, זה קלמן שולמאַן, והוא הוא שהשפיע עליו להאציל מעתותיו גם ללמודי-חול. חוואָלסון בקש ומצא לו צעיר אחד, אשר הראה לו בפעם הראשונה את האותיות הרומיות. מחוסר כסף לקנות בו ספרים, התחיל מתרגל בּקריאה מדי לכתו ברחוב מעל השלטים הפולאַנים שעל גב החנויות. לבסוף הביא המקרה לידו ספר-מקרא גרמאַני, שחובר לצורך הפצת הלשון הגרמאַנית בּפולין; אבל קשה היה לו להבין את הכתוב בּו. כך עמל ויגע עד שהשיג בּיבּליאה לותֶּרית ועל ידה נתחוורו לו איזו מלים ומבטאים גרמאַניים. כעבור עת קצרה כבר ידע להשתמש במלון גרמאַני. אז החליט בּנפשו לרכוש לו באופן זה גם את ידיעת הלשונות הצרפתית והרוסית. כמובן עשה את הדבר בּחשאי וסמוי מעין-אדם.

בּינתים מצאה אמו שידוך בשבילו ותחזק עליו דבריה להחיש את נשואיו. אבל חוואָלסון לא הרגיש בּלבּו שום נטיה אל העלמה, אשר בּחרה בה אמו להיות לו לאשה, ועוד יותר מזה בחלה נפשו בּחברת אביה, שהיה אדם גס והדיוט. עקשנותו של חוואָלסון גרמה לאמו צער הרבּה, והיא החליטה להתאונן עליו לפני מורו ורבּו ר' ישראל גינזבּורג. היא הלכה ותבא לר' ישראל ותספר לו, כי הוכיח ה' לבּנה שדוך הגון עם נֵדה, והוא אין את נפשו אל הדבר. "יוספ’קה שלי – כך התאוננה מרה – כבר היה, בלי עין הרעה, לבּחור כהלכה, ועדיין אינו רוצה לקחת לו אשה.. ר' ישראל נתן צדק להאֵם והוכיח בּדברים נמרצים את חוואָלסון על פניו בגלל שהוא ממרה את פי אמו, האלמנה הזקנה, ואינו ממלא את רצונה, בּאמרו, כי “בן שמונה-עשרה לחופה” הוא דין ככל יתר הדינים, שאסור ליהודי אדוק לעבור עליהם. דברי מוסרו של ראש הישיבה קלעו אל המטרה, ולא ארכו הימים וחוואָלסון בא בברית הנשואין עם הנערה אשר בּחרה אמו בשבילו.

אחרי חתונתו בא חוואָלסון להיות סמוך אל שולחן חותנו במיחיילישוק, עיירה קטנה הקרובה לוילנה. משנה ראשונה ואילך התחיל חוואָלסון מרגיש את עצמו בּבית חותנו מאד לא יפה, וכך היה בוודאי הולך ומתנַון בסביבה המחנקת הזאת אלמלא – התנ“ך. לאסונו, או, כמו שהיה חוואָלסון אומר תמיד: לאָשרו, תפשו אותו קנאי-העיירה יום אחד אחר התפלה כשהוא יושב ומעיין בתנ”ך. תיכף הוציאו עליו את הקול, כי אפיקורס מסוכּן הוא וכל הצעירים נצטוו לבלתי בּוא אתו בּמגע ומשא ולבלי דבּר אליו מטוב ועד רע. כמנודה נשאר בודד וגלמוד. עם כל יום גדל בו חשקו לדעת, לאור. הוא התחנן אל חותנו ואל חמותו, כי ישחררו אותו מכבלי-האשות. אבל אשתו הצעירה לא חפצה בּשום אופן להפּרד מעליו. כך עברו עליו ירחים אחדים בּבדידות ובמלחמה פנימית חזקה מאד. בּיום אחד בא לוילנה והתחיל משתדל לפני הרשות בּדבר תעודת-מסע. לאחר שקבּל לבּסוף בּרוב עמל את התעודה הדרושה והודיע את חותנו, כי החליט בּכל תּוקף לנסוע לחוץ-לארץ להשתלם שם בּהשכלה, נפל פחד על אשתו פן יעזוב אותה, חלילה, עגונה, ותקח מאתו גט-פטורין. הגט הזה קרע את החוט האחרון, אשר קשר את חוואָלסון אל הגיטה החשכה…

ב.

עברה עת מועטת וחוואָלסון יצא לדרך. הוא הלך רגלי מוילנה לריגה – מהלך מאתים וחמשים וירסטה! שם נכנס אל הד“ר לילינטאַל, שמלא אחרי-כן תפקיד חשוב בתולדות השכלת יהודי-רוסיה, ויספר לו את מטרת בּואו ויבקש ממנו עצה לאָן לפנות. לילינטאַל נתן לחוואָלסון מכתב-המלצה אל רב עדת-היהודים בּבּרסלוי, ד”ר אברהם גיגר, אחד מגדולי המלומדים היחודים של אותו זמן.

עם תרמילו על שכמו ומקל-הנודדים בידו חזר חוואָלסון ויצא לדרך. בלכתו נפגש עם אנשים נדיבי-לב, אשר האכילוהו מלחמם, היו ביניהם גם כאלה שנתנו לו נדבות-כסף. בּלילות היה לן בּבתי-המלון כשהוא ישֵן על הארץ וחבילת-קש למראשותיו. תשוקתו לבוא לארץ מלאה חכמה ודעת גברה עליו כל-כך, עד כי דִכְּאָה בו כל חשש של סכּנה. פעם אחת בּעברו דרך יער-בּציר הדביקהו איש רוכב על סוס, אשר נכנס אתו בּשיחה וישאלהו מפני מה אין הוא מתירא ללכת יחידי בּמקום כזה. על שאלתו זאת ענה חוואָלסון את האיש לתומו: “ליראָה מה זה עושה?”.

דרכו הלך ונמשך בלי סוף, צרותיו רבו מיום ליום, ואף-על-פי-כן לא חזר מדעתו, וגם רגע לא רפתה בו החלטתו לשנות את אורח-חייו ולהפסיק לגמרי את יחוסיו למולדתו. בּצאתו לטייל בּבּרוינסבּרג, אשר בקרבת קניגסבּרג, עם צעיר אחד ממכיריו מחוץ לעיר, לא חפץ ללכת אתו בדרך העולה אל הגבול באמרו בּרוב תּוקף: “לא, אחור לא אשוב!” כך בא לאט, לאט לבּרסלוי.

גם בּבּרסלוי סבל חוואָלסון צרות הרבּה. הוא דבּר גרמאַנית נלעגת, ולפיכך לא יכול להשיג הוראה לשעות. בּעמל רב מצא לו תלמידים אחדים מבני-העניים, אשר בּשכר למודו נתנו לו ארוחה בית איש יומו. בימים שלא היתה לו ארוחה מוכנת, היה קונה ככר-לחם קטנה מפתבג-הצבא, ומחלק אותה לשתים. בשעה האחת-עשרה היה אוכל את המחצית האחת לארוחת-הבּקר ובשעה הרביעית היה אוכל את המחצית השניה לארוחת-הצהרים. ובאותה עת היה עוסק בּלמודו מתוך התמדה מרובּה. יש אשר לא נתן שנה לעיניו ללילות שלמים; כשהרגיש עצמו עיף, נמנם קצת כשהוא יושב לבוש בבגדיו וחזר תיכף לספריו. במשך ימים אחדים למד לדעת על בּוריה את האתימולוגיה הרומית, ומאז ידע לתרגם מן הלשון הגרמאנית אל הרומאית. אבל הוא לא יכול לכתוב, והסטודנטים היו מתפלאים ומיגעים את מוחם מבלתי יכולת להבין, כיצד אפשר הדבר, כי אדם היודע שפת רומי, לא יכּיר צורת אות.

נמצאו אנשים טובי-לב, שנתנו לו בּמתנה בּגד ישן, אבל מנעלים לא היו לו. במאוחר היה מספר, כי כשם שאי אפשר לתפוש כוכבי-שמים, כך לא יכול אז להשיג מנעלים. כעבור איזה זמן ולשונו הגרמאנית נעשתה מתוקנת יותר, הוטב מצבו קצת. אבל קודם לכך רבו צרות נפשו מאד. כמה שתמך בו גיגר, לא יכל בכל זה להקל עליו את מצבו.

כי הרבּה גיגר לקרב אליו את חוואָלסון – על זה מעידים הדברים המובאים לקמן, שחתם בהם חוואָלסון בשנת 1856 את הקדמתו לספרו הראשון:

“באחרונה אני רואה חובה לעצמי להביע את תודתי לאדם אחד, אשר אף כי אין לו יחס ישר אל ספרי זה, ראוי הוא בּכל זה ל”ישר-כח" גדול מצדי – הלא הוא הרב המפורסם ד“ר גיגר בּבּרסלוי. עני בּכּל באתי לפני שנים הרבה לגרמאניה, ארץ שלא שמעתי את שפתה ושלא ידעתי בה איש. אפשר שהייתי הולך ומגיע בה לידי התנוונות רוחנית וגופנית. אבל האיש הנדיב הזה דאג דאגת-אב למצבי הרוחני והחמרי, ורק לו אני צריך להודות אם הגעתי בסולם-המדע לאותה המדרגה, שאני עומד עליה היום”.

בּשנה הרביעית לאחר בוא חוואּלסון לבּרסלוי הכשיר את עצמו כל-כך בּלמודים, עד כי כבר יכול לבקר את שעורי-האוניברסיטה. חשק מיוחד היה לו למדעי ארצות הקדם וללשונות-המזרח, ועל שני מקצעות-המדע הללו התנפל בכל להבת אש נשמתו הצעירה צמֵאַת-ההשכלה.

ג.

לא ארכו הימים ובחוואָלסון נגלה כשרון מיוחד להאיר את ההשפעות התרבּותיות ההדדיות של העמים השמיים הקדמונים – מקצוע מדעי, שלא נחקר עדיין עד הזמן ההוא. ביחוד התעניין בחקירת מהותם של הסאַבַּיים¹ הנזכרים בספר הקוראַן ושמדובּר בהם ב“מורה-נבוכים” להרמב"ם. כשהוסיף להתעמק בדבר מצא, כי מסקנותיהם של ההיסטוריונים הקודמים בענין זה, שיש לו, לפי דעתו, ערך היסטורי גדול מאד, אינן מבוססות כל צרכן והנן רחוקות מן האמת. הוא ידע, כי בהביבליאותיקה הקיסרית שבווינה נמצאים כתבי-יד בּלשון הערבית, שעל ידם אפשר יהיה לגלות את האמת בנוגע להגזע המעניין הזה. מבלי חשוב הרבה ושים לב אל היחס הקשה של הממשלה האוסטריית אל יהודי-הנכר, נסע בשנת 1847 כמעט בלי פרוטה בכיס לווינה. הפוליציה הווינאית נתנה לו את רשיונה לגור בּמטרפולין לא יותר משבוע. אבל לאָשרו הביא אתו מכתב-המלצה מאת הפרופיסורים של האוניברסיטה הברסלויאית אל מי שהיה מלאך אוסטריה בקונסטאַנטינופּל, בּאַרון פאָן האַמער-פורגשטאַל. באַרון זה, שהתעניין אף הוא במדעי-הקדם, קבּל את המלומד הצעיר בּסבר פנים יפות, השתדל והשיג עבורו את זכות-הישיבה בּווינה, גם המציא לו האפשרות לעיין בכתבי-היד הערביאים העתיקים, שמצא בּהם צורך לעבודתו. הוא שב לבּרסלוי עם אוצר של ידיעות חדשות וחמר הרבּה, שלא נודע עד כה בּרבים. בּהעמיקו חקר בּחמר זה נוכח יותר ויותר בצדקת דעותיו.

אחרי-כן עסק חוואָלסון שתי שנים (1848–9) בכתיבת הדיסרטאציה שלו, שרחבה ונסבה אצלו לשני כרכים גדולים. בּשתי השנים האלה, שעברו עליו בּעבודה מתמדת שאינה פוסקת, נשא וסבל הרבּה. הוא גר בּפנה קטנה בּמעון אשה אלמנה בּכפיפה אחת עם אנשים גסים מפליטי חברת מין האדם, שהיו שבים הביתה שותי-שכּור וצועקים ומריעים ומרבּים שאון כל הלילה ומפריעים את מנוחת שכניהם.

בראשית שנת 1850 שלח חוואָלסון את הדיסרטאַציה שלו אל האוניברסיטה שבּליפסיאה, שמסרה אותה להאורינטאַליסטן המפורסם פרופיסור פליישר. פליישר נרעש מאד בעמדו על הארודיציה המדעית של חוואָלסון והרבּה לדבּר עם ידידיו הפרופיסורים על-דבר הספר המצוין של הצעיר הבלתי-ידוע. כשבא חוואָלסון לליפסיאה, שחררו אותו שם מן המבחן. ספרו היה התשובה היותר יפה על כל השאלות האפשריות. פליישר אמר עליו קבל-עם: “ההתחלה שלך משמשת סוף לאחרים”.

בימים האחרונים לשבת חוואָלסון בּבּרסלוי, התודע שם למשפחה יהודיתּ אינטליגנטית – כהן. כהן זה, אדם בעל כשרונות מצוינים, היה בּנעוריו למדן גדול וירא-שמים. יראתו הגיעה לידי כך, שהיה מבלה את יום השבת כּולו בביתו מבלי צאת החוצה, כדי שלא יראה בּקלקלתם של החנונים היהודים היושבים בחנויותיהם. אולם זה לא הפריע אותו מרכוש לו על-ידי שקידה מרובה את ידיעת כל הלשונות האירופיות. אחרי חתונתו נעשה קולקטור עוסק במכירת שטרות-הגרלה. והנה קרה המקרה, כי אחד מלקוחותיו, גראָף גרמאָני, שהיה דיפלומאָט, נכנס אתו בשיחה והתפלא מאד לראות, כי יהודי פשוט כזה יודע לשונות כל-כך הרבה. הגראף הרבה אתו דברים והוכיח לו, כי אם ישתמש בכשרונותיו ללמוד לדעת על בורין גם את השפות האזיות, אז לא יבצר ממנו להגיע לגֶרֶם המעלות אפילו בהיותו יהודי. הקולקטור עשה כעצתו ובמשך עת קצרה בּערך רכש לו ידיעה גדולה בלשונות חינה ויאַפאַן וגם בדיאָלקטים שונים הודיים-בּנגאַליים. בּהיותו עסוק בּלמוד השפות האלה הזניח את עסקי-פרנסתו ובא עד ככר לחם. אז נכנס אל הגראף ויספר לו, כי כבר יודע הוא לשונות אלו ואחרות, אבל בינתים נסתתם מקור פרנסתו. לא עבר חדש ימים ועל-פי המלצתו של הגראף נתקבל הקולקטור לשעבר למִשרת מתורגמן רשמי באחת המלאכויות שבּגרמאניה. אחרי עבדו שנים אחדות בלשכת-המלאכות הראה כהן כשרון גדול במקצע הדיפלומאַטיה, ואז נמנה למזכיר בּקונסוליות גרמאנית במזרח הרחוק. במשך העת הזאת התחוללה מהפכה נמרצת בארחות-חייו. הוא נשאר אמנם יהודי, אבל פרק מעליו את משא הטראַדיציות הישראליות הקדומות: הוא שלח את אשתו הראשונה ויקח לו אשה שניה ממשפחת אסימילאַטורים קיצונים. אשתו זו ילדה לו שני בנים ובת אחת. כדי שיוכל לתת לילדיו חנוך הגון, יצא בּדימוס וישב מן המזרח הרחוק לברסלוי, ושם קבּל כהונה בּבית-דין העליון בתור מתרגם מושבע. בני כהן למדו קודם בּגימנאסיה ואחר-כך באוניברסיטה. שם התודעו אל חוואָלסון, ומאז נעשה יוצא ונכנס בּביתם. כהן הזקן, שעוד לא שכח תלמודו, היה מתפלפל לפרקים עם חוואָלסון בדברי-תורה ויש שהיה מראה לו את צרורות הקונטרסים, שהיה רושם בהם בימי-נעוריו את חדושיו בגפ"ת ובשאלות ותשובות רבניות. לאחר התודעותו הראשונה אל בּתו של כהן, שהיתה עלמה יפה ומשכּלת, התאהב בה חוואָלסון, והיא השיבּה אהבה אל חיקו, וסמוך לגמר חוק למודיו באוניברסיטה כבר נחשב בבית-כהן למיועד להיות חתנם.

בעת אחת קבלו יחד חוואָלסון ושני בני כהן את הדיפלומים שלהם בתור דרי"ם. בנו הבכור של כהן נמנה כעבור שנים אחדות לפרופיסר לתורת הבוטאַניק באוניברסיטה הברסלויאית, ובנו הצעיר עשה לו שם גדול בעולם המדע הגרמאני בתור ידען גדול במשפטי-הרומאים. לחוואָלסון לא נשקפה כל תקוה לכונן לו מעמד נאה לו בחוץ-לארץ, ולפיכך החליט לשוב לרוסיה.

ד.

על-פי מכתב-המלצה מאת המלומד הגרמאַני הגדול אלכסנדר פון הומבּולדט אל מלאך רוסיה בּבּרלין, הנסיך לובּאַנוב-רוסטובסקי, קבּל חוואָלסון תעודת-מסע לבוא לרוסיה. בּיום השביעי לספטמבּר 1850 בא חוואָלסון לפטרבּורג והביא אתו מכתבים מגדולי המלומדים אל הפרופיסורים של האקאדמיה המדעית. ידיעותיו המופלאות של חוואָלסון עשו על האקאדימאָיים הפטרבּורגיים רושם כביר. הם הציגו אותו לפני מי שהיה אז מיניסטר-ההשכלה הנסיך שירינסקי-שאַכמאַטוב וסגנו אַבּראַם סרגייוביטש נורוב. באותו זמן היה הועד לבּקורת ספרי-הלמוד לעברים עסוק בּשימת-עין על ספרי עסקן-ההשכלה המפורסם בּשעתו ליאון מאַנדלשטאַם. לפיכך שמחו בּמיניסטריום, כי נמצא להם אדם כחוואָלסון, שיוכל להוציא על הספרים העברים משפט נאמן של בר-סמכא, שלא תצטרך הממשלה להטיל ספק באמתּתו. חוואָלסון נתקבּל תיכף למשרה בּהועד, ובשכרו נקבו לו ארבעים רובּל לחדש.

אז הודיע חוואָלסון בּמכתב לאהובתו, כי כבר מצא לו עבודה וכי יש לו עכשיו הצדקה לבקש את ידה, ידי חברת בחיים. “אין אני מבטיחך חיי-עושר – כך כתב חוואָלסון לאהובתו – והריני מודה לך, כי אפשר הדבר, שארוחת-הצהרים שלנו תהיה של שני תפוחי-אדמה; אז אתן לך את הטוב שבהם, ולי אשאיר את הגרוע”. בּחירתו מהרה לבוא לפטרבורג, ומאז חי אתּה חיי-אושר עד שנות-השיבה שלו.

כעבור זמן מועט נתמנה נורוב למיניסטר-ההשכלה, ומאז התחיל לקרב אליו את חוואָלסון. נורוב עצמו היה מלומד גדול ועסק בּעבודות מדעיות בּמקצע לשונות-שם וחקירת פלשתינה. קודם כל הזמין אותו נורוב להורות לו את הלשון העברית, ובמשך עת קצרה עשה אצלו חיל רב כל-כך, עד כי יכול לקרוא ולהבין את ספרי-מאַפו. מלבד זאת השתמש נורוב לספריו בידיעותיו האורינטאליות של חוואָלסון. כך נתכבּד חוואָלסון על נורוב ונעשה ממקורביו המיוחדים.

בשנת 1854 נפתחה בּפטרבּורג מחלקה ללשונות-הקדם, ואז נתקבּל שם חוואָלסון בהשתדלותו של נורוב, לפרופיסור. בּמשרתו זו הראה חוואָלסון את עוצם השכלתו המדעית, ושומעי לקחו הלכו הלך ורב מיום ליום. שמו של חוואָלסון נתפרסם לתהלה בּחוגי גדולי אנשי-המדע שבעיר הבירה, ושִמעו הגיע גם לאזני הקיסר ניקולאי הראשון. ביום אחד, כשהרצה נורוב לפני הקיסר דין וחשבון על-דבר בתי-הספר הגבוהים אשר בעיר-המלוכה, הזכיר, אגב אורחא, גם את שמו של הפרופיסור החדש חוואָלסון, אשר הלל אותו מאד ויאמר, כי אחד הוא במקצע שלו ברוסיה. למחר קבּל נורוב פקודה מאת ניקולאי, כי יציג לפניו את חוואָלסון. פקודת הקיסר הפילה בתחלה על חוואָלסון פחד גדול. ואין פלא בדבר בשים אל לב, כי היה ניקולאי מפורסם בּשעתו, וביחוד בין היהודים, בּתור עריץ גדול ואכזר, שחיי-אדם שוים בעיניו כקליפת-השום. אבל הועיל לא יכול. ניקולאי צוה – ומי לא ישמע?

קודם כל שאל ניקולאי את חוואָלסון:

– משלנו?

חוואָלסון, אשר חשבּ בּלבו, כי שואל אותו הקיסר, אם הוא יליד רוסיה, ענהו תיכף:

– כן, הוד מלכות!

אז הושיט לו ניקולאי את ידו ויאמר אליו במאור-פנים:

– אם כן, אני מפקיד בּידך בּאמונה רבה את חנוך כהני דור יבוא.

חוואָלסון לא הבין, אמנם, אל מה מכון הקיסר בדבריו האחרונים, אבל הוא השתחוה לו אפים ארץ לאות תודה עמוקה.

בּזה נגמר הראיון.

בצאתם מארמון-החורף הזמין נורוב את חוואָלסון לבקרו באותו יום בּערב לא בּלשכת-המיניסטריום, כי אם בּמעונו הפרטי, אשר שם יברר לו את תוצאות הראיון.

הפעם קבּל נורוב את חוואָלסון בּחבּה מיוחדת. בּשבתם שניהם בּחדר-עבודתו על יד כוסות תֵּה, אמר נורוב:

– רק מלים ספורות דבּר אליך הקיסר, אבל בּדבריו המעטים אני שומע שתי פקודות.

– פקודות? – שאל חוואָלסון בּתמהוֹן – אני הבנתי את דבריו באופן אחר לגמרי. אולם מה, אפוא, פקד עלי?

– ראשית – ענהו נורוב בּנחת – צוה עליך הקיסר, כי תהי משלנו, כלומר, שתעזוב את אמונת-היהודים ותבוא בּברית אמונתנו הפראַבוסלאַבית…

חוואָלסון התנודד תנועה קלה על כסאו. הוא חפּץ להגיד דבר-מה, אבל נורוב עצר בו ויוסף:

– ומלבד זאת צוה עליך הקיסר להיות פרופיסור בּאקדמיה, שמתחנכים בהם כהני הדת הפראַבוסלאַבית.

דברי נורוב הרעישו את חוואָלסון מאד. מרוב סערת-רוח נבוך מאד וכאלו לא יכל לפצות פיו.

– שתי פקודותיו אלה של הקיסר – המשיך נורוב את דבריו – צריכות להתמלא תיכף ככל שיכבד, אולי, הדבר עליך. עתה הנך נסער; מחר בּמיניסטריום נברר את המצב ברוב ענין. רק את האחת אגיד לך הפעם: משעה זו ואילך נתונה לך היכולת להגיע במעלת משרתך למדרגה גבוהה, שלא הגיע אליה עדיין שום מלומד בּארצנו.

למחר בּבּקר הקיץ חוואָלסון כשהוא כבר שקט כּולו, ולא עוד, אלא שגם הרגיש את עצמו על מרומי פסגת-האושר…

עשר השנים, שבּלה חוואָלסון בגרמאָניה, עשו את שלהם. המלחמה העצומה של המתקנים נגד החרדים עשתה עליו רושם כביר. הוא נעשה גרמאָני בּלשונו, בּנטית-רוחו ובכל אורח-חייו בחוג מכּיריו. הרבּה השפיעה עליו בּרוח זה גם אשתו המשכּלת בתו של כהן, שספגה לתוכה מנעוריה את השאיפות האסימילא-ציוניות ושלא היה לה דבר מימיה עם היהודים. מושפע ממנה הודיע חוואָלסון, בלי שום סימן של מלחמה פנימית קודמת, את נורוב, כי הוא מוכן ומזומן למלא את פקודות הקיסר…

כעבור עת קצרה התנצר חוואלסון. האב הסנדק שלו היה נורוב, ושם חדש נתּן לו “דניאל” לכבוד הקדוש הרוסי הראשון, שעשה במאת השש-עשרה נסיעה לארץ-ישראל, ושחבּר נורוב על אודותיו ספר מיוחד.

לא ארכו הימים ולפני חוואָלסון נפתחו לרוָחָה דלתות שתי האקאדמיות לאמונה: הפראַבוסלאַבית והקאַטולית. מי שהיה תלמיד מובהק להגאון ר' ישראל הזאַרצי, נבחר ונתעלה לגדל דור של כהנים להכנסיה הרוסית-הרומאית…

ה.

בחיי חוואָלסון באו ימי אורה ויקר. בהיותו אחד ואין שני לו במקצעו בכל ארץ רוסיה, גדל כבודו מאֹד בעיני השלטון. לגדולה מיוחדת עלה לאחר מיתתו של ניקולאי, בעלות על כסא-המלוכה הקיסר הנָאור אלכסנדר השני. אלכסנדר, שקֵרב אליו את כל החכמים והמלומדים בכלל, חלק לחוואָלסון כבוד גדול, ויתן לו טבעת-זהב לתשורה והרבה תארי-כבוד, שהאחד גדול מחברו.

בהיות מצבו החמרי איתן, התמכּר חוואָלסון מתוך התמדה מרובה לעבודותיו המדעיות, האקדמיה הוציאה על חשבונה את ספרו הגרמאני על הסבּייאים בשני כרכים, אלף עמוד בכל אחד. זו היתה ההתחלה לשורה שלמה של ספרים ומונוגרפיות, שכתב חוואָלסון אחרי-כן במקצוע הספרות הערבית והספרות הבבלית העתיקה. מאז התרחק מן היהודים והיהדות והיה יוצא ובא רק בחוג חבריו באוניברסיטה ובשתי האקאדמיות, שהיו כמעט כּלם גרמאנים. כפי שספר לאחרי עבור שנים רבות לאחד מידידיו היהודים, בוש בעת הראשונה לאחר התנצרותו להסתכל בפני יהודי והשתדל להֵראות בעיני הבריות כנוצרי, אבל למרת רוחו לא עלה הדבר בידו; אך פצה את פיו, גלה תיכף חתוך דבורו היהודי את סודו… צריך להעיר, כי עד יומו האחרון דבר חוואָלסון רוסית מגומגמת, כמעט נלעגת, מה שגרם לו לא פעם אחת בחייו צער הרבה. אבל מבלי שים לב לדבר שעשע חוואָלסון את עצמו בתקוה, כי תעבור עת ידועה והעבר היהודי שלו וכל המזכיר את מוצאו העבּרי ישתכחו לגמרי, לא יזָכרו ולא יפָקדו עוד.

אבל לא כן חפצו החיים. כמו בחזקת-יד סחפו את חוואָלסון בזרם עניני היהודים, ואך נסחף עליהם, נבלע בתוכם בּמדה כל-כך מרובה, עד כי לא יכול עוד, ובאחרונה גם לא רצה, להפּטר ולהחלץ מהם.

גרם לכך ביחוד משפט יהודי-סאראטוב, שנתברר בבית-דין במשך שלש שנים שלמות, ולא הגיע עדין לידי גמר. המשפט הזה נתעורר לרגלי עלילת דם מַבהלת, שמעטות דוגמתה בהיסטוריה הישראלית. בשנת 1852 אבדו בּסאַראַטוב שני נערים נוצרים בני עשר שנה, אשר נמצאו כעבור עת קצרה מוטלים נרצחים על שפת הוואָלגה. על-ידי חקירת-רופאים נתבּרר, כי הנערים נפצעו ונמולו, אם כי לא לפי חוקי-ישראל וגם לא לפי דיני המושלמים. הכומרים הסאַראָטובּים, אשר עוד משכבר הימים נפל סכסוך ביניהם ובין קהלת-ישראל שם בּגלל שדה-הקברות של היהודים, השתמשו בּאותו מקרה לעלילת-דם והשתדלו להשפיע בּרוח זה על המוני-הנוצרים וגם על חוקרי-הדין, שנמסר להם לעשות חקירה ודרישה בּדבר. עברה עת מועטת ואיש נמצא, אשר הראה על אחד מיהודי-סאַראַטוב, שהיה, בּמקרה, המוהל שבּעיר, כי הוא הוא שרצח את שני הנערים. על-דבר המאורע הסאראטובי הזה הודיעו תיכף את השלטון העליון בּפטרבּורג. פה עוד זכרו היטב את “המשפט הווליז’י”, ואף כי שם יצאו כל היהודים הנאשמים זכּאים בדין, אף-על-פי-כן לא רופֵף זה אפילו בּמשהו את אמונתו החזקה של ניקולאי הראשון, כי “אפשר שנמצאים בין היהודים חדלי-אישים כאלה, שיש להם צורך בדמי-נוצרים למנהגיהם, כמו שישנו, לדאבוננו, גם בינינו הנוצרים כּתּות נוראות ומופלאות בּדומה להם”.

זו היתה מסקנתו של ניקולאי, והיא הביאה לידי כך, שמיניסטר-הפנים שלח לסאַראַטוב אחדים מגדולי שרי-המלוכה לחקור את הדבר. בינתים נוספו בּסאַראַטוב עדים חדשים, וביניהם גם מומר אחד, אשר אמרו, כי ראו בעיניהם איך שחטו יהודים אלו ואלו את הנערים הנוצרים. מסביב למשפט הסאַראַטובי נוצרה אטמוספירה, שבה דיה היתה השִטנה היותר קלה והיותר נבערה לעורר עלילת-דם מביאה לידי תוצאות מעציבות מאד. בכל פלך סאַראַטוב נתעוררו משפטים בדבר ילדים נוצרים שנגזלו מחיק אמותיהם, והמשפטים הללו עברו משם גם אל הפלכים הקרובים. נאסרו יהודים כל-כך הרבּה, עד כי לא נמצא להם מקום בּבתי-הסוהר, והיה צורך בּדבר להושיבם קבוצות, קצוצות בּמעונות אנשים פרטים. נעשו חפושים בכל בתי-היהודים ונלקחו משם ספרים, מכתבים וסתם ניירות כתובים מכל הבא בּיד. על-ידי הכתבים הללו קוו לגלות את הכּתּה היהודית, שיש לה צורך בּדמי ילדים נוצרים שחוטים לחג-הפסח. והיתה שעה, כשחברי ועדת-החקירה בּסאַראַטוב כבר האמינו, כי גלו סוף-סוף את הסוד הנורא. בין הספרים היהודיים, שנתפשו, נמצאה הגדה עם תמונה המציירת את פּרעה מלך מצרים כשהוא מתרחץ בּדמי ילדי-העברים.

צירים על צירים עפו לפטרבּורג. שפ כבר קרוב היה הדבר, שיושיבו על ספסל-הנאשמים לא רק את יהודי סאַראַטוב, כי אם את כל הלאום העברי. טפלו בּדבר בּתחלה ועדים מיוחדים, אחר-כך עבר אל הסינאַט ולבסוף אל המועצה הממלכית העליונה, ובכל מוסדות-השלטון הללו הכריעה כף הדין לחובת היהודים. בּאה שעה נוראה מאד לכלל ישראל. מערים הרבּה בּאו לפטרבּורג גדולי-היהודים אנשי-השם, והללו התחילו דופקים על דלתות בתי הבּיורוקראַטים הגבוהים, ואך בּרוב עמל עלה להם בּאחרונה להביא לידי-כך, שימנו על-יד הדפּאַרטאַמנט לעניני אמונות-הנכר ועדה מיוחדת, שתבקר את הספרים ואת כתבי-היד, שנלקחו מאת הנאשמים, כדי “לבָרר מתוכם את סתרי העיקרים הדתיים הפראיים של היהודים”… על-פי פקודת הקיסר נכנס אל הועדה הזאת בתור מומחה גם דניאל אבראַמוביטש חוואָלסון.

ומקרה זה היה הטבּעת הראשונה בּשרשרת המעשים והמאורעות הבּאים, אשר שבו ולִבּו בחוואָלסון, ואולי למרות רצונו, לאש גדולה את הנקודה הישראלית, שכבר היתה קרובה להִדָּעֵך בו.

ו

כדרכו נגש חוואָלסון לפעלו בהועָדה מתוך כּובד-ראש ובמרץ מיוחד. אבל משעה ראשונה ואילך נתקל במכשולים גדולים. הוא ראה ונוכח, כי שנים מחבריו בּועדה מתיחסים אל תעודתם בקלות-ראש ידועה ועלולים הם לסתור מה שהוא עתיד לבנות. אלה היו ה“מומחים” לוויסון ופאַווסקי, הראשון יהודי מומר והשני – שונא ישראל, ושניהם אישונים אוהבי-בצע והדיוטים גמורים. בּשים-לדבר מצא חוואָלסון קודם-כל להפחית את ערך האבטוריטט של שני המומחים הללו. בּיחוד בּקש להרחיק מן הועדה את לוויסון, שהיה לפנים מוהל ושוחט בּעיירה קטנה, והיתה סכנה בּדבר פן תחשוב אותו הממשלה לבר-סמכא בּענין זה ותסמוך את עצמה על מסקנותיו. בּעמל לא רב עלה לחוואָלסון להוכיח, כי אין ללוויסון שום ידיעה בּספרות עברית העתיקה, וכל רשימת-דברים שהוא מוציא ממנה, אינה אלא פרי הדיוטיות גסה. כך ובאופן זה פסל חוואָלסון את לוויסון, ואת פאַווסקי לא ירא כלל. בעיני יתר שני החברים הנוצרים נחשב חוואָלסון לבר-סמכא ודעותיו נאמנו עליהם מאד.

בּאותות ובמופתים חותכים הוכיח חוואָלסון את כל השקר שבּענין סאַראַטוב, והביא לידי כך, שראה בּית-הדין העליון את עצמו מוכרח להתחשב עם דעתו, וסוף-סוף הכיר את כל הנאשמים לחפים מפשע והוציא אותם לחפשי.

אבל חוואָלסון לא הסתפק עדיין בּזה, ובמאורע-סאַראַטוב לא יצא ידי חובתו. הוא חפץ, כי תֵעָקר עלילת-הדם משרשה ולא תוסיף עוד להיות לרועץ ליהודים לעולם. הוא קוה, כי יעלה הדבר בּידו בּעזרת המדע והתחיל חוקר ודורש בּשאלה זו מתוך התמדה מרובּה. מוצא חקירותיו אלה היה ספרו על-דבר עלילות-הדם של ימי-הבּינים, שיצא ראשונה בּשנת 1861. כמו הוּכח הדבר מאת הגורל, כי לא יצירותיו המדעיות בּמקצוע חכמות בני-ערב תמלאנה את תוכן חייו, אלא ספרו זה. אחרי שהסבות, שעוררו אותו לחבּר את ספרו הנזכר, לא פסקו, ועלילות-דם התעוררו מעת לעת פה ושם, הוסיף לטפל ולחזור ולטפל בּספרו זה, לתקנו ולהוסיף עליו, ומקץ עשרים שנה נתפרסם בּמהדורה שניה ומעובדת, ועוד עשרים שנה עברו והוא יצא בּתרגום גרמני, שנתבּקר תחלה על-ידי המחבּר.

מתוך טפּול בּמשך שנים הרבּה בּמקורים העתיקים השונים עברו לעיני חוואָלסון בֶּחָזון ענוייו הנוראים של העם העברי, אלפי האנשים הנקיים הנשרפים והנטבחים והמומתים בּאכזריות מבהלת בּשביל עלילות-שווא, ויש אשר בּזדון-לב הכהנים הנִתעים, אשר האמינו, כּי בּמעשיהם אלה הם ממלאים את רצון אלהי האהבה והסליחה. כל התמונות האלה עשו על חוואָלסון רושם כבּיר מאד, ומאז נעשה אצלו כמו הרגל לדבּר תמיד ובּכל מקום על-דבר צדקת-היהודים. את הכל חפץ להוכיח ולפני הכל נשבּע, כי חַפִּים היהודים מפשע. בּכל פעם שנזדמן לו עם מי שהוא מבני עם הארץ, השומע את הלשון העברית, השבּיעהו שבועת-אמונים למלא את החובה הקדושה המוטלת עליו ולהכריז בּקהל, כי אין בּספרות העברית אפילו צל של ראיה מוכיחה, שמשתמשים היהודים בּדמי-נוצרים.

המעשה הרב, שעשה חוואָלסון לטובת יהודי סאַראַטוב, היה ליהודי-התחום כלו כמקרה-פלאות. עד כה הסכינו לראות, כי כל יהודי, שהמיר את דתו, נעשה צורר ישראל ורדף את עם ממנו יצא בלי חמלה. מומר, שיהיה לא רק אוהב-ישראל, כי אם גם מופיע כמלאך מושיע לעמו בּעת צרתו – דבר זה לא יכלו לצייר להם גם בּדמיונם. לפיכך אין פלא בדבר, אם גדולי הרבנים והגאונים שבערים והעיירות המטירו, ממש, על חוואָלסון טלגרמות ומכתבים המבּיעים לו אהבה וכבוד ומבטיחים לו גן-עדן עם כל ש"י העולמות. כך נעשה חוואָלסון האדם היותר מפורסם בין יהודי רוסיה. מלבד שלא העיז איש לחשוב אותו למשומד, גם היה בעיני הכל כבּעל נשמה ישראלית ממדרגה עליונה. בּעיירות הקטנות הנדחות נרקמו על אודותיו גם הגדות מופלאות; יהודים זקנים ישבו בבית-המדרש והתפלפלו יחד בשאלה: חוואָלסון זה מגלגולו של מי הוא: של יהודה המכבי או של מרדכי משושן-הבירה?…

ז.

היחוסים החמים והנלבבים האלה מצד היהודים בּערי-השדה עשו על חוואָלסון רושם חזק מאד. על ידם התחיל מתעניין בצרכי-היהודים. בשנת 1863, כשנוסדה בפטרבּורג חברת “מרבּי-השכלה”, נעשה חוואָלסון לאחד מחבריה היותר עסקניים, וכעבּור עת מועטת היה לרוח החיה בּאופניה. בּלעדיו לא עשתה החברה דבר קטן וגדול. בּלי הסכמתו לא פרסמה שום ספר עברי בדפוס. חוואּלסון היה קורא קודם את כל כתבי-היד, שהזמינה החברה אצל סופרים שונים, כדי להוציאם על חשבּונה. כבר ספרתי במקום אחר, כּי פסל חוואָלסון פעם אחת את ספרו של שלום יעקבּ אברמוביץ על ההיסטוריה הרוסית, מפני שמצא אותו כתוב, לפי דעתו, בּרוח פרוגרסיבי יותר מדי. עם זה אני רוצה לבאר כאן, כי חוואָלסון, שעברה עליו בשבתו בגרמניה המהפכה הריבולוציונית של שנת 1848, עמד מרחוק לדעות “הסער וההעפלה” ששוררו שם באותו זמן, וכבואו לרוסיה סגל את עצמו על נקלה להפּוליטיקה הריאַקציונית של ניקולאי הראשון. אפילו בזמנו של אלכסנדר השני, אחרי שחרור האכרים, כשנבקעו קוי-האור הראשונים, כשהספרות הרוסית נשמה לרוחה והתחילו מנשבות בה רוחות חדשות וקלילות – גם אז נשאר חוואָלסון עומד בּשורות המשמרים והתרועע עם חשוכים כההיסטוריון אילובייסקי, והוא השתדל להשפיע על חברת “מרבי-ההשכלה”, כי לא תוציא ספר תולדות עם רוסיא בלשון העבּרית בּלתי אם יקח לו המחבּר למופת את אילובייסקי, כלומר, שיהיה כתוב בּרוח ראַקציוני קיצוני.

רק אחרי עבור שנים אחדות הכירה החברה לאָן חוואָלסון רוצה להוליך אותה, וחפצה להשתחרר מהשפעתו, אבל קשה היה עליה הדבר מאד, כי קמו אז נגדה שונאים בנפש כּבראַפמאַן, כקראַיובסקי עורך “הגולוס” ואחרים, אשר בּקשו להרסה, וחוואָלסון נעשה לה למשגבה היחיד כלפי חוץ. אולם אירע מאורע, אשר הביא לידי סכסוך חריף בין החברה ובין חוואָלסון, וסוף דבר היה, כי נתפרדה החבילה: חוואָלסון עזב את החברה בלי שוב אליה עוד עולמית.

וזה דבר המאורע, שהוא אופיי מאד לשני הצדדים:

ועד החברה, שבּקש תמיד עצות איך ובמה לבסס את המוני-היהודים, החליט בּאחת מישיבותיו להפיץ בּין העם את חמשה חומשי-התורה בתרגום רוסי, ויחפש אחרי סופרים מומחים לאותות דבר למסור לידם את העבודה הזאת. אָז חוה חוולאָסון את דעתו, כי אך למותר הוא לתרגם את הבּיבּליאה מחדש, מפני שאפשר להשתמש בתרגומו הוא, שכבר נתפרסם בּדפוס על-ידי האקאדמיה הדתית. אבל דעתו זו של חוואָלסון נתקלה בּהתנגדות עצומה מצד רוב החברים, שהוכיחו לו, כי תרגומו נעשה לפי נוסחת הכנסיה הנוצרית ועם שאיפות מיסיונריות ידועות, ובא האות על זה, כי החברה הבּיבּלאית הלונדונית, שמטרתה היא להביא את היהודים לידי שמד, מרבּה להשתמש בו לצרכיה. חוואָלסון, אשר לא צפּה כלל ליחס שכזה לתרגום-הבּיבּליאה שלו, שהתגאה בו תמיד, התרגז מאד, ומאותו יום ואילך פסק להשתתף בּישיבות-החברה. כשנודע לו, כי הגישה החברה אל הסינוד בּקשה על-דבר הרשיון להוציא את הבּיבּליאה בּתרגום רוסי חדש, השתדל לפני מי שצריך, והבּקשה נדחתה². זה עורר בחוגי האינטליגנציה היהודית בּפטרבּורג התמרמרות מרובּה על חוואָלסון, ואדולף לאַנדוי, מי שנעשה בהמשך הזמן לעורך ה“וואָסחוד”, והיה אז תלמיד האוניברסיטה, בּקר את חוואָלסון על מעשהו זה בּקרת חריפה מאד, שכתב בּעילום שמו ה“מביט” בּמכתב מודפס בּשבועון העברי-הרוסי “דיען”, שיצא בעת ההיא באודיסה. התנפלות זו בּאמצעות העתונות הרגיזה את חוואָלסון עוד יותר, ומאז הסיח את דעתו מן השאלות הצבוריות היהודיות וחדל להתעניין בהן לגמרי.

וכעבור עת קצרה קרה עוד מקרה אחד, שגרם אף הוא בּמדה ידועה לחדד את היחוסים ההדדיים בּין חוואָלסון ובין חוגי היהודים האינטליגנטים.

בּאותה עת נתפרסמו לתהלה בין גדולי מלומדי חכמות-הקדם התַּגליות ההיסטוריות-בּיבּליאוגראַפיות של המלומד הקראי הידוע פירקוביץ. פירקוביץ זה עמל כל ימיו להוכיח על ידי נוסחאות של מצבות קדומות וטופסי כתבי-יד עתיקים שגלה, כי הקראים יושבים בקרים משנים קדמוניות. החכמים והמלומדים של אותו זמן התעניינו מאד בּתגליותיו של פירקוביץ, ועל יסוד זה נוצרה בּמשך זמן קצר ספרות היסטורית שלמה. זה גרם, כי נִתּן ערך גדול מאד לקבוצת כתובות המצבות וכתבי-היד של פירקוביץ, ועל-פי המלצת הפרופיסור חוואָלסון קנתה הבּיבּליאותיקה הקיסרית שבּפטרבּורג את הקבוצה הזאת בּסכום-כסף עצום. מלבד זה היה לדבר גם ערך מעשי גדול בּיחס אל הקראים, שהתחילו תובעים לעצמם על סמך זה מממשלת-רוסיה זכיות והנחות מיוחדים המגיעות להם בּדין “תושבים בּארץ משכבר הימים”.

האדם היחיד, שהתיחס לפירקובּיץ ולקבוצת העתיקות שלו בתחלה מתוך קרירות-רוח ולבּסוף מתוך חשד ידוע, היה אז האורינטולוג המפורסם ד"ר אברהם אליהו הרכבי, שקרא בּעת ההיא שעורים בּאוניברסיטה הפטרבּורגית. בּהעמיקו חקר בּתגליותיו של פירקוביץ, בּא לידי הוכחה, כי כל הענין אינו אלא מעשה-להטים של נוכל ערום. אבל הוא לא גלה את דעת זו בקהל. הוא עשה קודם נסיעה מדעית לקרים, ושם אסף חמר רב, שנתן לו את האפשרות להוכיח, כי כל תגליותיו ההיסטוריות של פירקוביץ אינן נכונות וכי נוסחאות המצבות וכתבי-היד שלו הנן מזויפות מתחלתן ועד סופן. בּמאמרי-הפּולמוס, שפרסם הרכבי בעתונים, הוכיח, כי הרבּה מן המלומדים והפייטנים, שנתן אותם פירקוביץ לקראים, הנם בּאמת יהודים. אחרי בּקרתו הגאונית של הרכבי התמוטט הבנין כלו, שנבנה על יסוד קבוצות העתיקות של פירקוביץ, ויפל תחתיו כאהל של קלפים, והכל כלה כעשן…

לחוואָלסון היה פולמוס זה של תלמידו מלפנים עם פירקוביץ כמהלומת-מוות ממש, ולא אבה סלוח לו ונעשה לשונאיו בנפש.

אחרי אשר לא יכול לטהר את פירקוביץ מחלאתו ולהציל על-ידי זה גם את כבודו הוא עצמו, התחיל חוואָלסון רודף את הרכבי בחשאי עד כמה שידו מגעת. בּשעה שפסק הרכבי בפקודת מיניסטר-ההשכלה לקרוא את שעוריו בּאוניברסיטה הפטרבּורגית, נפוצו אז שמועות בטרקליני גדולי היהודים אשר בּמטרפּולין, כי היתה יד חוואָלסון בּאמצע. אם היה כך בּאמת, אם אין – אבל עובדה היא, כי מאז בּקש חוואָלסון להמנע מכל הזדמנות של פגישה עם האינטליגנציה היהודית והפסיק את יחוסיו אליה לגמרי.

ח.

אולם בה בּעת שהפסיק חוואָלסון את יחוסיו אל היהודים המשכילים, קֵרב אליו את היהודים מבני הדור הישן, וביחוד את הרבנים. חוואָלסון החליף אגרות תכופות בעניני היהדות החרדית עם הגאונים המפורסמים רבי יצחק אלחנן מקובנה, עם ר' נפתלי צבי-יהודה בּרלין ראש הישיבה הוואַלוזינית, עם ר' דוד’ל מקאַרלין, ועם אחרים כיוצא בּהם. להיהודים החרדים ולהרבּנים העומדים בּראשם נעשה חוואָלסון חביב יותר ויותר. לא היה רב בּישראל ושום עסקן צבורי שבּאו לפטרבּורג ולא בּקרו שם את חוואָלסון ולא בּלו אתו שעות אחדות בּשיחות על ענינים שונים. מתוך לִבּוּב מיוחד היה חוואָלסון מקבּל בּביתו את האורחים הבאים מוילנה, וביחוד את אלה מהם, שהיה שֵם משפחתם גינצבּורג או זאַלקינד. בּדמעות על עיניו היה חוקר ודורש אותם, אם אינם מקרוביו של רבּו ר' ישראל גינצבּורג, שעשה אצלו חיל כל-כך רב בּלמודו, או אולי הם מצאצאיו של אותו זאַלקינד, שהיה לו לפנים “יום שָׂבֵע” כּל-כּך בּביתו.

תחת רושם השיחות האלה היו הרבּנים, כשובם מפטרבּורג לעריהם ולעיירותיהם, מספּרים מתוך התפּעלות מרובה חבילות, חבילות של מעשיות על-דבר האיש הזה בעל הניצוץ הישראלי הקדוש, שעשתה אותו ההשגחה העליונה מקורב למלכות, כדי שיגן בעת צרה על העם העברי.

המעשיות האלה, שנמסרו מאיש לרעהו עם הוספת נופך משלו, הגיעו חזרה לפטרבורג ומשכו את חוואָלסון משיכה עוד יותר חזקה אל ראשי הדור הישן. בּערי-השדה ידעו לספּר, כי חוואָלסון ממליץ לפני הרשות על החדרים והמלמדים, כי חוואָלסון עומד על המשמר ומגין על קיומם של הישיבות ובתי התלמוד-תורה, או, כי בהשתדלותו של חוואָלסון אין מתאנים אל אהלי-המוסר. מצד שני התפשטו שמועות, כי אין חוואָלסון מניח לדרוך על סף ביתו את הצעירים היהודים הבאים אליו לבקש המלצות כדי להתקבּל אל איזה בית-ספר רוסי גבוה; כי הוא מסלק את עצמו מתמוך בבקשות סטודנטים יהודים על-דבר קבּלת פרסים, כי אינו מגין לפני מיניסטר-ההשכלה על הקאַנדידאטורה של הצעירים היהודים יוצאי בתי-המדרש הגבוהים, המוצעים מאת הפרופיסורים בתור ראוים להשלח בהוצאת הממשלה לחוץ לארץ להשתלם במקצוע שלהם, וכי אינו מוציא מפיו אף מלה אחת לטובת היהודים, בשעה שמאשימים אותו לעיניו בניהיליזם.

עד היום לא נתברר עדיין עד כמה מן האמת היה בשמועה, שהתפשטה בשנות השבעים בין חוגי היהודים בפטרבורג, כי היתה יד חוואָלסון באמצע בסגירת שני בתי-המדרש לרבנים בווילנה ובז’יטומיר.

ומעשה שהיה כך היה:

בּאמצע החורף של שנת 1872 נאסרו בּווילנה בּלילה אחד יותר מארבּעים צעירים, שחשדו אותם הז’אַנדאַרמריה בניהיליזם. מי שהיה אז גנראַל-גובּרנאַטור בווילנה, הגנראַל פוטאַפוב, הזמין אליו לישיבה אחדים מראשי קהלת-היהודים. בּאו אליו: ר' מתתיהו שטראַשון, ר' יֶנְקֶלי קובנר, ר' שמואל פּיֶסקין, ור‘-יֶקֶלֶה ר’-זלמן ר' אורי’ס. פוטאַפוב יצא אל פרנסי-ווילנה ויפן אליהם בדברים האלה:

– לא יצאתם עדיין ידי חובתכם בּמעלותיכם הגדולות בּתור יהודים, והנה הייתם גם לניהיליסטים!

לשֵמע דברים כאלה נפלה על הפרנסים היהודים אימת-מוות.

הראשון אשר התעודד והשיב רוחו אליו, היה ר' יֶנקלי בּאַריט. הוא שאל את פּוטאַפוב:

– האם אנחנו הננו ניהיליסטים?

– אם לא אתם עצמכם – ענה פּוטאַפוב – כי אז, על כל פנים, בניכם! אבל הם נהיו ניהיליסטים על-ידי החנוך הרע, שאתם מחנכים אותם.

– סליחה, גנראַל! – קרא ר' ינקלי קובנר – לא כך הוא הדבר. כל זמן שאנחנו עצמנו חנכנו את ילדינו, לא היו אצלנו ניהיליסטים כלל, אבל מאותה שעה, שלקחתם אתם בּידכם את חנוך בנינו, נהיו למה שהנם.

פוטאַפוב מסר את תשובתו זו של ר' ינקלי קובנר לפטרבורג. שם נתבּרר הדבר בּישיבת גדולי השרים, שהשתתף בּיניהם גם חוואָלסון. לא עברו ימים מועטים ויצאה הפקודה לסגור את בתי מדרש-הרבנים שבּווילנה ובּז’יטומיר.

הריני חוזר ומעיר, כי השמועה, שנתפּשטה בּשעתה, כי היה חוואָלסון הגורם לפקודה זו, לא נתאשרה מעולם משום מקור נאמן. אבל שמועה זו פותחת לנו פתח אל המחשבות, שחשבה האינטליגנציה היהודית בעת ההיא על חוואָלסון.

ט.

בפעם האחרונה נתקבּל חוואָלסון מאת הקהל העברי בהתלהבות מרובה בּשנת 1879. שנות-הטובה שהיו ליהודים תחת ממשלת אלכסנדר השני, כבר קרבו אל קִצָּן. בארץ התחילו מנשבות רוחות אנטישמיות חזקות, נוסדה עתונות צוררת לישראל, שעלתה בּהמשך הזמן כפורחת והתרחבה בּין בני השדרות העליונות של הצבּור, ומשם ירדה למטה והתפשטה בין ההמונים. על-ידי זה הוכשר בסיס פּורֶה לנעוי-לב ולאנשי-זדון מכל הסוגים, שבאו לצוד דגים במים עכורים. אחד מהם היה הכהן הקאטולי המפורסם היפוליט ליוטוסטאַנסקי, מקטני מורי-הדת בּגימנאַסיה שבּאחת מערי-השדה, שחפץ לעשות לו את שנאת-היהודים קרדום לחפּור בו. עם חבּור רוסי בּכתב-יד בּא לפטרבּורג. ה“תלמוד והיהודים” – כך נקרא ספרו, שהיה תערובת של כל מיני בלבולי-שקר ועלילות-שוא על העם העברי. נמצאו אנשים טובים, אשר הציגו את המחבּר ואת ספרו לפני אלכסנדר השלישי, שהיה אז יורש-עצר וכבר ספג אל קרבו את הארס האנטישמיי. מי שעתיד להיות קיסר רוסיה נתן לליוטוסטאַנסקי שני מכתבי-תּודה על מפעליו הגדולים. עם שני המכתבים האלה בּידו חזר אחרי-כן ליוטוסטאַנסקי על הפתחים לאסף חתומים על ספרו. כתב=הפלסתר של ליוטוסטאַנסקי על היהודים והיהדות לא אֵחַר מהביא פרי. בּעתּונים האנטישמיים צפה פתאם הגדת עלילת-הדם. לא ארכו הימים ונתעוררה עלילת-דם נוראה בּקאַווקאַז. נאסרו יהודים אחדים, שנמסרו לדין. הזשורנאליסטיקה האנטישמיית נפלה תיכף על מציאה זו מתוך התפּעלות מרובּה, ויום יום עשתה ממנה מטעמים לקוראיה. הגיעו הדברים לידי כך, שעלילת-הדם הקאַווקאַזית קמה לרועץ ולמטה-זעם להיהדות הרוסית כולה.

בּשעה הקשה הזאת הסתלק חוואָלסון שוב מעבודותיו המדעיות והתמכּר כּלו אל הענין הקאַווקאַזי. הפעם נכנס בּעובי הקורה גם מטעם אחר. הוא ראה ונוכח כמה גדול כחו של החשך, הגובר על כל המופתים ההגיוניים, מופתי-הבּרזל, שהוכיח בּהם בּספריו הקודמים את כל השקר שבּעלילת-הדם. ועוד בּיתר מרץ לקח חוואָלסון את קסת הסופר בידו. הוא חבּר ספר חדש בשם: “המשתמשים היהודים בּדמי-נוצרים?” כגור-אריה התנפל חוואָלסון על כל מפיצי עלילת-הדם והמזיקים בּה, ובּפולמוס חריף מאד הראה לעין את קורי=העכּביש, שעלילה זו מבוססת עליה. בּאותה עת עשה מתוך התלהבות יתרה פומבּי גדול להאידיאַלים המוסריים הנעלים, אשר העניקה היהדות להמין האנושי. בּעתּונות האנטישמיית הטיל ספרו של חוואָלסון סער של התמרמרות וכעס; בּעתונים שונים הוכיחו לו את מוצאו היהודי על פניו, וחוצפּתו של האחד מהם הגיעה לידי כך, עד שהאשים בּגלוי את חוואָלסון, כי מכר את עטו בּשחד להבּאַנקירים היהודים גינצבּורג ופּוליאַקוב. אבל כל ההתנפליות האלה מלבד שלא רפּו את ידי חוואָלסון, כי גם הוסיפו לו און ועצמה להלחם בּמתנגדיו ולבלתי עבור בּשתיקה על כל מאמר אנטישמיי, שנגע בּשאלה על-דבר עלילת-הדם. עסקני-הצבּור היהודיים הפיצו אז את ספרו של חוואָלסון בעשרות אלפי אקזמפּלאַרים, ובכל מקום עשה רושם נמרץ.

וכשבּא היום, שבּו נתבּרר משפּט עלילת-הדם הקאַווקאַזית בבית-דין הגליל שבּקוטאַאיס, לא נשאר חוואָלסון יושב בּביתו. יחד עם הפּרקליטים המפורסמים אלכסנדרוב וקופּרניק נסע לקוטאַאיס ושם נהל מתוך חדר-עבודתו את כל עניני-הסנגוריא.

כשנגמר בּירור המשפּט וכל היהודים הנאשמים יצאו זכּאים בּדין והוצאו לחפשי, אמרו אז הדיינים לחוואָלסון, כי את אמונתם בּצדקת היהודים שאבו רק מתוך ספרו.

יהודי-קוטאַאיס חלקו אז לחוואָלסון כבוד גדול. ראש-האצילים בּכבודו ובּעצמו הביא את חוואָלסון אל בית-הכנסת. את כל הדרך משני העברים מִלאו המוני-יהודים, אשר נקבּצו להבּיע לאורח הנעלה את תּודתם העמוקה. בית-הכנסת היה זרוע אור ודלתות ארון-הקודש פּתוחות. החזן נשא בּרכה לחיי חוואָלסון; רב אחד נשא נאום לכבודו בּלשון העברית ורב שני – בּגרוזינית. את הנאום האחרון תרגם ראש-האצילים רוסית.

קבּלת-פנים זו, שערכו יהודי-קוטאַאיס לחוואָלסון, נגעה עמוק אל לבּו. היא נהיתה לאחת האפּיזודות המועטות, אשר נחרתו בּזכרונו לכל ימי חייו ושאהב לספּר על אודותן בּשיחות נלבבות עם ידידים קרובים. המאורע המסופּר הזה היה מעורר תמיד בּזכרונו מאורע שני, שאירע לו לפני איזו שנים בּקאַווקאַז. בּהיותו פּעם אחת בטיפליס בּקּר את בית-הכנסת של ה“סובּוטניקים”. והנה שמע כשקוראים על הבּימה את התּורה על-פּי תרגומו הרוסי. הרבּה מן המתפּללים, שנודע להם באותה שעה, כי הוא הוא מתרגם הבּיבּליאה, נגשו אליו וינשקו את ידי האיש כותב הספר הזה.

אחרי המשפּט הקוטאַאיסי נעשה חוואָלסון שוב “גבּור היום” בּרחוב-היהודים. זמן הרבה אחרי מאורע קוטאַאיס היו נושאים לכבודו בּקהלות רבות בכל שבּת בּשעת קריאת-התורה בּרכת “מי שבּרך” ובכל פעם בתואר: “מורנו הרב ר' דניאל”…

י.

אחרי המשפט הקוטאאיסי שב חוואָלסון אל עבודותיו המדעיות. מאז לא יצא עוד בקהל לטובת היהודים. עוד הרבה, הרבּה צרות נוראות עברו בחייו על יהודי רוסיה: הפוגרומים של שנות השמונים עם השחיטות והטביחות של “ימי-החופש” המפורסמים, מלבד כמה גזרות רעות, הגבּלות בזכיות ועושק-משפט, שעוררו נגדם מחאות פומבּיות חריפות מאד גם מצד נוצרים אנשי-שם והוא, חוואלסון, ישב ושתק, כאלו לא נגע הדבר אל לבו כּלל.

אולם מצד אחר הרים חוואָלסון כמה פּעמים את קולו בנוגע לענינים יהודיים פּנימיים, ותמיד היתה התערבותו בענינים הללו מעוררת תּמהון גדול בּחוגי האינטליגנטים היהודים. בּכלל עשה בּעשרים שנות חייו האחרונות רושם מוזר מאד. הוא נעשה לרבּים כחידה סתומה. אי אפשר היה לעמוד על הנהגתו ולמצוא את המפתח אל עולמו הפנימי.

חוואָלסון נמנע תמיד מדבּר על אודות התנצרותו. בּכל פּעם שנתגלגלו הדברים לענין זה, היה משתדל להשתּמט ממנו על-ידי הלצות שונות נסמכות על מימרות מן התנ"ך והגמרא. בּיחוד היה מפורסם בּעם עד העת האחרונה בּאורו של חוואָלסון להדברים הללו הלקוחים מתוך תפלת “שמונה-עשרה” של יום-הכפורים: “עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי” כששאל אותו האחד פעם אחת, מה ראה על ככה להחליף את שמו יוסף בדניאל? – ענה על זה בחיוך: מאי נפקה מינה? שניהם הטו אליהם לב מלכים בּאומנות אחת: פותרי-חלומות היו…

בּשורה אחרונה היה חוואָלסון אישיות מעניינת מאד. תּלמיד החדרים והישיבות, שעד שנתו השמונה-עשרה לא ידע אף לשון אירופּית אחת, איש שלא בקר מימיו בבית-ספר, שלא למד מעודו לא בגימנאַסיה ולא באוניבירסיטה, ושכאלו קבּל את הדיפּלום שלו בתור ד"ר ממש מן השמים – האיש הזה מפליא את קורא ספריו בחריפות-המוח שיש עמה דיסציפּלינה, שאין חזיונה נפרץ אצל אדם הלומד מעצמו. הוא מפתּיע בּהשכּלתו, בּאוצר ידיעותיו הענקי בהספריות הקלאַסיות והחדשות ובבקיאותו העצומה בשאלות החיים הצבּוריים והמדיניים.

בּשעת יובל-השמונים של חוואָלסון, ציר אותו זשורנאַליסטן אחד, שידע יפה את אָרחות חייו, בּדברים הללו:

“בתור חובב נלהב של האמנות היפה, וביחוד של המוסיקה והתיאַטרון; בּתור בּקי גדול בּטיב היינות והסיגאַרות המשובּחים, הרגיש חוואָלסון את עצמו יפה גם בסביבת “קאַבּאַרֶט” פאַריזאי וגם בּשעת שעור בּלשון כשדית. ועל כרחך מתעוררת אצלך השאלה: מאין בּאו כל אלה לבן המלמד הווילנאי?”

חיי-חוואלסון היו מחרזת של הנגודים היותר גדולים וההפכים היותר עצומים. הוא, שהתיחס אל היהדות מתוך התפעלות יתרה, שהדגיש תמיד בּספריו את רוח האידאלים היהודיים ואת המעשים הכבּירים, שהגדיל הגזע היהודי לעשות לטובת האנושות; הוא, שעד יומו האחרון אמר וכתב: “אנחנו היהודים”, שיצא תמיד בּעתונות הישראלית נגד כל תקון צבּורי ודתי ואפילו נגד יסוד סמינאריון לרבּנים על יסודות אירופּיאים, הוא, שמצא את היותר יפה והיותר מובחר בּסדרי החיים היהודיים הקדמונים, – הוא לא נמנע מהפיר את בריתו עם אמונת-היהודים ולבגוד בּעמו מבלי שוב אליו גם לאחר שהיתה לו היכולת לתקן את אשר עִוָּה בּנעוריו ולשוב אל היהודים והיהדות…

חוואָלסון האריך ימים; הוא חי למעלה משתים ותשעים שנה, וכמעט עד יומו האחרון היה בּריא ורענן ומוכשר לעבודה. ימים אחדים לפני מותו נפל דבר, שגרם לו מפח-נפש ורגעים מרים מאד. אחרי משפּט הקוטאַאיסי ומפּלתם של האנטישמים חשב, כי סוף, סוף הביאו ספריו את התועלת המקֻוה לקבּר את עלילת-הדם בּאבק הרכיבן ההיסטורי. והנה פּתאום – עלילת-דם חדשה! זה היה “ענין יושצינסקי”. שהביא רק לאחר עבור שתי שנים ומחצה לידי “משפּט-בּייליס” המפורסם בקיוב. לאזני חוואָלסון עוד הגיעו הזמזומים הארסיים של ה“נובויה וורמיה” עם להקת שודדי-העט שלה על-דבר הילד הנוצרי, שרצחו אותם “הז’ידים” נפש כדי להשתמש בּדמו לצורך פּסחם. הלוחם הזקן התפּלץ. ידו המפרפרת הושטה אל החרב – אל העט, אבל לשוא. המות קרע מידו את נשקו…

בּיום הששה-עשר לחדש מרץ שנת 1911 היתה לויתו של חוואָלסון. אחרי מטתו הלכו עוד פחות ממאה איש. אבל המלַוים הללו היו גדולי אנשי-השם של המטרפּולין הרוסית: פּרופיסורים מורי כּל בּתי-הספר הגבוהים, החלוניים והדתיים, אַקאַדמאיים, מלומדים וגדולי הסופרים והעתונאים. מן היהודים לא היה כמעט איש. הם מנעו את עצמם מהשתתף בּלוית המת, מפּני שנִּתנה לה צורה דתית בּולטת יותר מדי.

בּוילנה מספּרים, כי דברי-חוואָלסון האחרונים היו: הביאוני אל רבי, ר' ישראל הזאַרצי…

יאַקוֹב אַלֶכְּסַנְדרוֹבִיץ בְּרַאַפְמאַן / שמואל ליב ציטרון

א.

בּראַפמאַן נולד בראשית שנות השלשים למאה שעברה בעיר קלֶצק, אשר בּפּלך מינסק. אבותיו העניים מתו עליו בּעודו ילד, ומאז גֻדַּל עזוב ומשולח לנפשו בּבית אשה אלמנה, הקרובה לו ממשפּחת אמו, אשר מאז הבּקר עד הערב היתה מוכרת פירות בּשוק. שם על ידה התגורר תּמיד הנער בּראַפמאַן מושפּע מרוח השוק ומזוהמתו ויתרועע לפִרחָחִים אחרים הולכי-בּטל כמוהו, וביחוד לבני-הנכר, ויגדל פרא ללא תורה ואמונה, הרחק מיהודים ומיהדות. מה שהשפיק ללמוד בּחדר מלמדו בּחיי אבותיו, כבר שכח לגמרי. יצר לבּו היה רע מנעוריו, תמיד אהב לגרות מדון, ידו בּכּל ויד כל בּו. מעולם לא בּא לבית-כנסת ויהי מפיר דת להכעיס. על-ידי כך נעשה יֶנְקֶלי בּראַפמאַן מפורסם בּעיר, והכל ידעו מראש, כי כעבור עוד שתים, שלש שנים והיה אחד מן הראשונים, שימָסרו לעבודת-הצבא.

זה היה שנים רבּות לפני צאת חוק עבודת-הצבא הכללי ברוסיה. אז נטל על הקהל שבּכל עיר להרים שנה, שנה לצבא מספּר מסוים של צעירים יהודים, ורשות נתּנה לו “לחטוף” לצורך זה כל צעיר יהודי הטוב בּעיניו. בזה השתמשו בּימים ההם הרבּה מתקיפי-הקהל ועשו להם את תרומת-החיל לעסק טוב. מאת העשירים למלחמה על יהודי-רוסיה בּכלל ויטפול עליהם כל חטאות-שאול, גם הכּה אותם בּלשון, כי שואפים הם לשעבּד אליהם את הנוצרים שבּעולם כּולו.

נסיונותיו הראשונים של בּראַפמאַן על שדה שנאת-היהודים הצליחו וגם עשו פּרי. ראשי הקהל הקלצקאי נוסרו מוסר קשה מאד, ותקומה לא היתה להם. מאז נצנצה מחשבה בּלב בּראַפמאַן לעשות את רדיפת-היהודים למטרת חייו. בּשובו הפכו בּדבר ראה ויבן, כי קודם כּל עליו לבקש ולמצוא לו מהלכים בּחוגי הפּראַבוסלאַבים האדוקים ולהתראות בּעיניהם כנוצרי ירא וחרד על דת. לתכלית זו בּא למינסק – הדבר היה בּשנת 1859 – ושם נספּח אל אחת הכהונות בּמחלקת המסיתים על-יד הקונסיסטוריה. תעודת-משרתו היתה להפיץ את אמונת-הנוצרים בּין היהודים. בּהיותו מטבעו נלהב-המזג ושאָר-רוח לו למעשה תעמולה שבּעל-פּה, הצטיין בּמקצוע זה כרב-פּעלים. לשדה-עבודתו המיסיונרית בּחר לו בּראַפמאַן לא את מינסק גופה, כי אם את הערים הקטנות אשר בּסביבותיה, שהיה סר אליהן פּעמים אחדות בּשנה ומביא אתו משם בּכל פּעם שנים, שלשה צעירים יהודים, שהפּילו את עצמם בּמכוון לחֶרמו, כדי להנצל מעבודת-הצבא.

בּמינסק לא התודע בּראַפמאַן לאיש בּפּרצופו החדש וישם לו סתר פנים. הוא השתדל להתגורר תמיד בין צעירי-המשכילים ולהתרועע בּיחוד עם מורי בּתי-הספר היהודיים אשר להממשלה, שהיו מפורסמים בּעיר בּתור מפיצי-השכלה. אפשַר שקוה, כי בּרבות הימים תעלה בּידו למשוך אותם לאמונת-הנוצרים, או שהיתה בּזה מטרה אחרת לנוכח עיניו, אבל עובדה היא, כי במינסק היה בּראַפמאַן יוצא ונכנס בּין טובי האינטליגנטים היהודים, אשר חשדוהו למשכיל נרדף.

בּין ידידיו של בּראַפמאַן בּמינסק נמצא גם המספֵּר העברי-הרוסי המפורסם ל. ליבאַנדה, שהיה שם באותו זמן מנהל בּית-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה.

ליבאַנדה ספּר לי פּעם אחת על-דבר ימי מגורי בּראַפמאַן בּמינסק את הדברים רבּי-הענין האלה:

" זה היה בּשנות-החמשים האחרונות. אַך ירדנו אז מעל ספסלי בית מדרש-הרבּנים הווילנאי, נגשנו מתוך התלהבות-נוער להפיץ השכלה בין המוני היהודים יושבי-חושך. מפּני תנאי העת ההיא, בּשעה שהבּערות והקנאוּת הכו עדיין שורש עמוק בּעם, לא יכלנו לעשות את מעשינו בּגלוי לעיני השמש – פּן ירגמונו הרואים בּאבנים, ולכן היינו מתחכמים תמיד לבחור לפעלנו דרכי-סתר לבל תשורנו עין איש. קבענו לנו מעונות-מחשך בּפנות נדחות, ויש אשר גם על עליות-גג, ובּשעות מאוחרות בּלילה היו מתכנסים אלינו לשם צעירים שונים תּאבי-השכלה. שומעי-לקחנו היו בּרובּם בּחורים תלמידי-הישיבות ופּרושים אברכים, שהציצו בּספרים חיצונים ונפגעו. עם הצעירים הללו לא היינו מתפּלפּלים בּענינים מפשטים ולא נכנסו אתם בּויכוחים בּשאלות פילוסופיות-מיטאַפיזיות, כמו שנהגו לעשות אז במקומות אחרים, אלא היינו משננים להם את האלפא-ביתא הרוסי, את תורת-הדקדוק של קירפּיטשניקוב עם קצת חשבּון. השעורים האלה היו נמשכים עד חצות הלילה, ויש אשר גם עד עלות השחר, ואז היו תלמידינו יורדים אחד, אחד מעל עליות-הקיר ומתפּזרים בּחשכת הסימטאות המינסקאיות…

פּעם אחת בא אחד מתּלמידי הנסתּרים, פּרוש פּינסקאי, אל השעור בּלוית איש צעיר צהב-השער כבן שלשים ויציגהו לפני ויאמר, כי בן-עירו הוא, אשר “הריח בּריח ההשכלה”, ובהיותו נרדף קשה מאבותיו הקנאים, נמלט מהם ויבא למינסק להשתלם בּלמודים כדי לכונן לו מעמד בּחיים. כשנכנסתי אחר-כך בּדברים עם האברך הפּינסקאי, התבּוננתי בו, כי רחוק הוא מהשכלה, אלא שהוא שומע קצת רוסית, אף כי שפתו מגומגמת; אולם תחת זאת יש לו לשון מדבּרת גדולות, וכנראה הוא אדם חרוץ ורב-מרץ. הוא בּא אלי בּבּקשה, כי ארשה לו לבקר את שעורי. כמובן, לא השיבותי את פניו, ועל היותו “נרדף”, וכנראה גם בּעל-כּשרונות, קרבתיו אלי קִרבה יתרה. הוא היה מבקר אותי שתי פּעמים נוספות בּשבוע ונמלך בּי מה לקרוא ואיך להתקדם בּהשכלתו החלונית. בּיום אחד נכנס אלי ויאמר, כי החליט בּנפשו ללמוד אומנות נקיה, המחיה את בּעליה, וכי בּחר לו את מלאכת הצִלום. פּעם שניה בא אלי ויספּר לי, כי מחבּתו העצומה אל הלשון העברית – אף כי ידע את הלשון הזאת, כמו שנוכחתי אחרי-כן, ידיעה לקויה מאד – קבּל עליו להפיץ בּמינסק את העתון העברי" המגיד “. בּאותו מעמד הציע לפני לחתום אצלו על העתון הנזכר. כן נעשה אצלי האברך הפּינסקאי – וזה היה יעקב בּראַפמאַן, שבּהמשך הזמן נתפּרסם כל-כך לצערנו – “בּן-בּית”, וצריך אני להגיד לך, כי מצא חן בּעיני; ולא נפלא הדבר. בין הצעירים היהודים “הנרדפים”, אשר הכרתי לדעת עד כה, לא ראיתי עדיין גם אחד, שידמה לו בּמזגו החם, בּחריצותו ובכּשרון-הדבּור. פּעם אחת קרה, כי עורר עליו מצדי צל של חשד. ומעשה שהיה כך היה: בּשבתי בּביתי נפל מבּלי-משים ספר מכיס מעילו על הארץ, והנה ראיתי בּמקרה על גב השער את חותם בּית-הספרים של הקונסיסטוריה הפּראַבוסלאַבית. כאשר שאלתּיו פּשר דבר, ענני תוך כדי דבור, כי את הספר הזה שכח אתמול בּבית הַצַּלָּם אחד מפּקידי-הקונסיסטוריה, וכי הוא לקחהו אתו להשיבו לבּעליו. אני האמנתי לו”…

אחרי עבור עת קצרה העתיק ליבאַנדה את מושבו ממינסק לווילנה, שקבּל שם משרת “יהודי מלומד” על-יד הגנראַל-גובּרנאַטור. מרחוק החליף ליבאַנדה מכתבים עם בּראַפמאַן, אשר חשבהו לאדם ישר ולעסקן חרוץ על שדה הפצת ההשכלה. בּמכתביו היה ליבאַנדה קורא לבּראַפמאַן: “יאַקוב אלכסנדרוביץ חביבי”. את פּרצופו הנכון של בּראַפמאַן הכיר ליבאַנדה רק אחרי שנים אחדות, כשנזדמן אתו לפני שולחן הועָדה, אשר נאספה בּפּקודת הגנראַל-גובּרנאַטור הווילנאי לשם בּירור “שאלת-היהודים”. אל הפּגישה המעניינת הזאת בּין ליבאַנדה ובּראַפמאַן עוד נשוב בּאחד הפּרקים הבּאים.

בּראַפמאַן התחזק בּחריצות מרובּה בעבודתו המיסיונרית. הוא כבר חדל לבקר את העיירות הקטנות והתחיל פּורש את מצודתו על מינסק עצמה, ובּיחוד בּין המוני עניי העם ההולכים חשכים ולא דעת ותבונה להם להחליט דבר בּעניני אמונה ודת. אנשים כאלה היה מושך בּערמה על-ידי פּרוטות נחושת או על-ידי כּוס יין-דגן ומכניס אותם תחת כנפי אמונת-הנוצרים.

הסופר הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנה מספּר בּזכרונותיו את העובדה הזאת:

"בתחלת שנות הששים, כשבאתי למינסק לבקר את קרובי, נגש אלי פעם אחת ברחוב איש עני ויבקש ממני נדבת-כּסף. הוא היה איש בּא בּימים, ידוע-חולי, בּעל רגלים עקומות ומגולח-זקן. בּתתי לו אגורת-כסף שאלתיו אם השתתף בּמלחמת קרים (בּאותו זמן אפשר היה לפגוש יהודים מגולחי-זקן רק בין חילים, שכלתה עת עבודתם בּצבא). הוא השתומם ויאמר:

– אכן יכולתי להיות חיל יפה מאין כמוני! בּעלי-מום שכמותי אין לוקחים, תהלה לאל, לצבא. וודאי שאתה חושב כך משום הא… (ובּדבּרו הראה לי על סנטרו) יקח אופל את בּראַפמאַנ’קה; רק הוא שעשני “משומד”…

– מה ענין בּראַפמאַן לכך? – שאלתיו – הילד קטן אתה? או כי אִלץ אותך בּיד חזקה לבגוד בּאמונתך?

– לא בחזקת היד, כי אם בּמרמה. הריני אדם חולה, עני ואביון, ולאסוני גם זה… (הוא טפח לעצמו על גרונו). הוא השתמש בּעניי ובּתשוקתי אל הטפּה המרה ומשכני אל ביתו בּעקבה, ושם השקה אותי לשכרה ויבטיחני הרי-זהב, וכך נפלתי בּרעה.

– ועתה הנך מתחרט על זה?

– אלהים עמך! איך לא אתחרט? הייתי, אמנם, עני, אבל היתה לי פּנתי המיוחדת, משפּחתי. אשתי ובתי השתכרו כמה שהשתכרו מכּבּוס לבָנים; אני, בּשעה שרפתה מעלי מחלתי, הייתי שואב-מים, ויש אשר פּשטתי יד לעזרה. הלא תדע: " אחינו" אינם משיבים מעולם פּני דל. וכך עברו עלי רוב שנותי. לא רעבתי אפילו בּימי-החול. בימי שבּת ומועד עלו על שולחני, כמנהג כל “בּני-בּריתנו”, גם חלות-סולת, גם בּשר ודגים, גם לפת, ועכשו אני חי “חיי-כלב”. אשתי ובתי, שנעשו על ידי לחרפּה ולשנינה, עזבוני. לחזור על הפּתחים ולבקש נדבות “משלנו”, אני מתבּייש ואיני מעיז, ו“שלהם” לא הסכּינו תּת. רק תשובה אחת ערוכה מאתמול יש להם: לך עבוד! ואין הללו רוצים לדעת, היש בּי כח לעבוד, אם אין. רק בּיום הראשון לשבוע על גבּי מדרגות בּית-הכניסה אפשר לקבּל מידם מאום אחרי רוב בּקשות ותחנונים. אבל גם שם יש אשר ידחוני המנדבים מפּניהם בּגלל “פּרצופי היהודי”, וכך עלה היום בגורלי לרעוב ללחם שמונת ימים בּשבוע!

– צריך היית לפנות לעזרה לבּראַפמאַן.

– פניתי אליו! – ענני – אבל אין הוא נותן לי עכשו לדרוך על מפתן בּיתו. אני, כן הממזר דובר, הבטחתיך להכניסך לעולם הבא, וּוודאי שתּכּנס, אחרי מותך, כמובן. בּזה אני ערֵב לך. אבל פּה, בעולם הזה, מחויב אתה לדאוג לעצמך. פה אין אני בּעל-דעה כלל.

ב

העבודה המיסיונרית היתה לבראַפמאַן רק התחנה הראשונה בּדרך אל המטרה, אשר סמן לו ואשר קוה להבּנות ממנה – רדיפת-היהודים. הוא קבּל עליו לגלות לבני עם הארץ את הסודות הנוראים של “הקהל היהודי העולמי”, המשעבּד לעצמו את האנושות כּולה. לצורך זה השתדל והשיג בּגנבה את הפּנקסאות הישנים של החברה-קדישא המינסקאית, שבּהם נרשם כל מאורע חשוב וכל דבר נכבּד נפל בּישראל, והפּנקסאות האלה שמשו לו חמר רב-הכמות לעלילות-שוא ובּלבּולי-שקר שונים, אשר טפּל על היהודים והיהדות. כדי לעבּד את החמר הזה ולפרסמו בּדפוס, החליט בּראַפמאַן להעתיק מושבו לווילנה, ששם יותר נקל יהיה לו למצוא מתרגמים מן הלשון העברית אל הרוסית, יען כי הוא עצמו לא ידע את שתי הלשונות האלה ידיעה הגונה. אז בּקש, ובּקשתו נִתנה לו, כי יעבירו אותו מפּקידות-הכהונה המינסקאית, אשר שרת בה עד כּה, אל ועד-הצנזורה הווילנאי בּתור מבקר לספרי-ישראל. מלבד זאת קבּל להוצאות-הדרך סכום-כּסף מסוים מקופּת מכס-הנרות של היהודים. ואמנם מצא בּראַפמאַן בּווילנה בּין התלמידים העניים של בּית מדרש-הרבּנים צעירים אחדים, אשר נאותו להיות לו לעזר בּמחיר, והמלאכה החלה. בּראַפמאַן חפץ מאד למשוך לעבודתו את התלמיד הצעיר אברהם אליהו הרכבי, שבּעת ההיא כבר יצא לו שם בּתור בּלשן מצוין ובּהמשך הזמן נתפּרסם למלומד גדול; אבל דבר זה לא עלה בּידו. הרכבי לא נענה לו, אף-על-פּי שנמצא בּעת ההיא במצב קשה מאד. מאותה שעה ואילך נטר בּראַפמאַן בּלבּוֹ שנאה עזה להרכבי. כעבור עשר שנים מאז, כשגמר הרכבי אֶת חוק למודו בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית והמיניסטריום להשכלה אמר לשלוח אותו על חשבּונו לחוץ-לארץ, כדי שישתלם שם בּמקצוע שלו, בּקש בּראַפמאַן להניח מכשול בּדרכו; אבל לשוא היה עמלו, כי חפצו לא הצליח.

משכילי היהודים בּווילנה ידעו יפה את תכונת עבודתו זו של בּראַפמאַן. לא היה סוד כמוס מהם, כי בּראַפמאַן מזייף את התעודות, כי בּמקומות הרבּה הוא מסרס את הדברים ומעקם את הכתוב בּכוונה, כי הוא מוסיף וגורע כעולה על רוחו, וכי הספר כּולו מלא שקרים על שקרים. אבל הם החליטו לדחות את פּרסום הזיופים האלה עד שיֵצא הספר מבּית-הדפוס.

בּתור מבקר לספרי-ישראל היה בּראַפמאַן צורר את המחבּרים בּאבּירות-לב מיוחדת. יש אשר התאנה למלה אחת, אשר לא עלתה לרצון לפניו, ובּשבילה אסר את הספר כּולו לבוא בּקהל. בּהיותו הדיוט גדול, ובּספרות הרבּנית בּיחוד, היה מוחק את המבטאים היותר כשרים. בּחוגי הלומדים היו מספּרים על-הדיוטיותו של בּראַפמאַן הרבּה בּדיחות והלצות מעוררות צחוק. בּראַפמאַן ידע את הדבר ומתאות-נקם הרבּה מיום ליום לעשות בּעפּרונו האדום בּספרי-הרבּנים שַמות נוראות מאד.

בּווילנה התקרב בּראַפמאַן אל הבּיוֹרוֹקרטים הבינונים והיה מבּאי-ביתם. הפקידים הרוסים האלה, שהצטיינו כלם בשנאתם לישראל, כּבּדו מאד את “המלומד הגדול” הזה וקוו, כי בספרו ישפּיע על אלכסנדר השני להפסיק את יחוסיו הטובים אל היהודים ולהפוך את לבּו עליהם לרעה, וישמחו על הדבר טרם יבוא, ויחזקו את ידיו לעבודתו.

מבּלי חכות עד התפּרסם ספרו בּדפוס, התחיל בּראַפמאַן לערוך הצעות ותּכניות שונות כיצד ובמה לרסס ¹ את אוכלסי היהודים בּחבל הצפוני-מערבי ואיך להגן על הנוצרים מפּני ההשפּעה הישראלית המזקת. את תּכניותיו אלה, שהיו מבוססות על רגשי איבה עמוקה ליהודים, היה מפיץ בּין הפקידים הבינונים, כדי שיעשו להן תּעמולה בּין שרי הרשות העליונה, אשר לא יכול למצוא מסלות אליהם. בּרבּות הימים ערב את לבבו לפנות בּהצעותיו גם לשרים הגבוהים, אבל הללו לא נתנו להן בּתחלה אזנים קשובות.

המלומד היהודי המפורסם יהושע שטיינבּרג ,שנשא בּעת ההיא משרת מתרגם מושבע אצל הגנראל-גובּערנאַטור הווילנאי מוראַביוב והיה מורה בּבית מדרש-הרבּנים, ספר פּעם אחת לכותב הטורים האלה את העובדה האפינית הזאת:

בּראַפמאַן הגיש למוראַביוב תַּזכיר מברר, כי הנקל לנצר את כל היהודים, אלא שאין הללו שומעים יפה את שפת-רוסיה, לפיכך הוא מציע, כי יבנו ליהודים המומרים בּתּי-כּנסיות מיוחדים לעצמם, שיתפללו בּהם בּלשון היהודית. בּמכתב, אשר צרף אל התזכיר הנזכר, בּקש מאת מוראביוב, כי יועיד לו ראיון ואז יברר לפניו את הצעתו בּרב ענין. בּעת ההיא – וזה היה אחרי “המרד הפּולני” – היה קשה מאד להתקבּל לראיון אצל מוראַביוב. אף-על-פי-כּן קבּל בּראַפמאַן תשובה מלשכת הגנראַל-גובּרנאַטור, המזמנת אותו לבוא בּעוד עשרת ימים, ליום המועד בּא בּראַפמאַן, ובהכּנסו אל חדר-הראיון מצא שם את שטיינבּרג, שהוזמן אף הוא פתאום לבא לשם בּאותו יום ובאותה שעה. כעבור שעה ארוכה יצא מוראַביוב נשען על מקלו. וכראותו את בּראַפמאַן שאלהו: “האתּה” (הוא דבּר אליו בּלשון נוכח) הנך אותו בּראַפמאַן, שהיה בּפּינסק מלמד “טַרְטֶקֶה” (דרדקי)? מה תאמר על חוצפה כזו? – פנה מוראַביוב לשטיינבּרג – מלמד-דרדקי שנשתּמד, מעיז להגיש אלינו הצעה, כי ניהד את בּית-הכניסה שלנו, ואני שואל אותך: מה יהיה, אפוא, אם ימיר יהודי משכיל את דתו? הלא אדם שכמותו וודאי שיְיַהֵד את אמונתנו הפּראַבוסלאַבית. צא לך מפה? ²– נתן מוראַביוב בּקול-זעם על בּראַפמאַן, ובזה נגמר הראיון.

אבל על בראַפמאַן לא עשה הדבר שום רושם, ורוחו לא נפל עליו. הוא הרגיש, כי עוד תגיע שעתו, כי עוד יבוא יום ותכניותיו על היהודים והיהדות תמצאנה להן נתיבות אל לשכּות הגנראל-גוברנאַטורים וגם אל הדפּאַרטאַמענטים של המיניסטריומים. והרגשתו זו לא הוליכה אותו שולל, כמו שיראה הקורא לקמן.

קוים בולטים אחדים לתאור אָפיו של בראַפמאַן בעת שבתו בווילנה, אנחנו מוצאים בזכרונותיו של אברהם יעקב פּאַפּירנא, שהזכרתיו למעלה.

"בשנת 1867 – כך מספּר פּאַפּירנא – הייתי תלמיד המחלקה האחרונה של בּית מדרש הרבּנים בווילנה. בּאותה שנה יצאה מחבּרתי הראשונה “קנקן חדש מלא ישן”. בּעסקי עבודתי הספרותית התודעתי אז ליהושע שטיינבּרג, שנשא באותה עת משרה בּועד-הצנזורה, יחד עם בּראַפמאַן, בּתור מבקר לספרי-היהודים. כבואי ערב אחד לשטיינבּרג מצאתי שם את בּראַפמאַן ואשתו. שטיינבּרג הציגני לפניהם בּתור תלמיד בּית מדרש-הרבּנים וסופר צעיר בּעל-כשרונות. בּראַפמאַן נכנס אתי בּשיחה וישאלני מאימתי אני גר בּווילנה ואיזוהי עיר-מולדתי וכיוצא בּשאלות כאלו. בּשמעו, כי יליד העיירה קאַפּוליה אני, קרא: “אם כן הלא בּני מחוז אחד אנחנו! הן אני יליד סדום, זאת אומרת: קלצק, ובּכן הריני “שכן קרוב” לך” – הוסיף מתגאֶה בּמבטאו העברי.

אין אני יודע מה המריצני להתגרות בּו, אבל גם אנכי עניתיו בּפראַזה עברית: לצערי “קרובים נעשו רחוקים”. אך הוצאתי מפּי את הדברים האלה הרגשתי, כי לא היו בּזמנם ובּמקומם. אבל את הנאמר אין להשיב. אני דמיתי, כי בּראַפמאַן ירגיש את עצמו עלוב. אבל הוא לא מצא לעצמו בּדברי שום עלבּון, ובּתתו בצחוק קולו אמר:

– טועה אתה; אני לא הרחקתי את עצמי מכּם. אני עובד אתכם יחד בּשדה אחד, בּשדה-יהודים ובין יהודים.

לא הבנתי אם חוצפה היא מצדו או צביעות. לא יכלתי להתאפק ואשאלהו:

– וגם לטובת יהודים?

– כן לטובת היהודים – ענני בחציפות, ובראותו, כי כל המסובּים נתעוררו בּרגז על השקר הזה, הוסיף, “האם לא תאמין?… נפלא הדבר! העם העברי נמצא במצב, שאין דומה לו בתולדות-העמים; החרדים מקוים, כי עתידים הם להגאל ממנו בארח פלא – משיח יבוא! המשכילים תולים תקוות מרובּות בזכּוי; אבל הן אין הללו אלא דמיונות. צפּיתכם, שאתם מצפים לזכּוי, סופה להיות למפח-נפש כתקות-היראים לביאת-המשיח. והנה בּא בּראַפמאַן ויפדה משעבוד הגלות תשעה עשר יהודים הם ובניהם ונכדיהם וניניהם. המעט זאת מכּם?” ³

אחרי דבריו הגסים והעולבים האלה מצאתי לבלתי-אפשר להתווכּח אתו מתוך כּבד-ראש, ואחמוד לצון לי ואמר:

– היודע אתה, יאקוב אלכסנדרוביץ? במינסק נזדמנתי עם אחד מאותם האנשים, שגאלתם מן הגלות, והאיש ההוא עשה את ההפך ממעשה-בלעם, ותחת להאציל לך בּרכה, קללך קללה נמרצת על הגאולה הזאת.

והנה התערבה אשת בּראַפמאַן בשיחה ותאמר:

– זהו, וודאי, אותו הפִּסח!

– כן, פּסח! – מלאתי אחריה.

בּראַפמאַן צחק בּקול גדול, ואשתו אמרה:

– כמשלחת מלאך רע אֲני רואה את האביון הזה. מן היום אשר עזר אישי על ידו לבא בברית הנצרות, הוא מדריכנו מנוחה. כספחת דבק האיש בּנו. אין לו כתנת – הבה לו כתנת; אין לו מנעלים – הבה לו מנעלים; אשתו עזבתהו – תן לו אשה. הגעו נא בּעצמכם: הוא בא רגלי גם הלום ווילנאה, ואך בּרב עמל נחלצתי ממנו.

– קו אָפיני אנו מוצאים בּטבעם של היהודים – קרא בּראַפמאַן – אך ימיר האחד מהם את דתו, ידמה בּנפשו, כי הצליח במעשהו זה את הנוצרים שבכל העולם, וכי ראוי הוא בשביל כך, למצער, לתאר גנראל, או לתיק של מיניסטר…

– אבל מכאן אנו למֵדים – אמרתי – כי אפילו המנוולים הללו, חלאת העם העברי, יודעים את ערכה של היהדות ואינם רוצים למכרה בזול.

כדי לשים קץ לשיחה הבלתי-נעימה הזאת, התנשאה הגברת שטיינבּרג ממושבה ותזמין אותנו לשתות חמים באולם-האכל הסמוך. אני סרבתי לה באמרי, כי אין לי פנאי. נפרדתי מעל המסובים ואלך לדרכי.

ג

עברו עוד שנים אחדות, ולבּראַפמאַן עם הצעותיו האַנטישמיות הגיעו ימים יותר טובים. זה היה אחרי מות מורביוב, כשנתנה משרתו להגנראַל קויפמאַן. בֹּימיו האירה ההצלחה את פניה לבּראַפמאַן. קויפמאַן היה אמנם איש ישר, ואת היהודים לא שנא, אבל בּהיותו קצר-ידים מטבעו, הושפּע מעוזריו, הקרובים אליו, והללו הציגו לפניו, את בּראַפמאַן בּתור ידען גדול בּלמודים העברים ומומחה לעניני היהודים ועם זה כידידה הנאמן של רוסיה ומוסר נפשו לטובתה. לא ארכו הימים ודלתות בּית קויפמאַן נפתּחו לרוחה לפני בּראַפמאַן, והלה התחיל להגיש לו תּזכּירים עם תּכניות על היהודים והיהדות, וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חייהם יותר קשים ויותר מרים.

לא עברו ימים מועטים והשמועה על דבר הצעותיו המסוכּנות של בּראַפמאַן הגיעה לאזני הפּרנסים ראשי קהלת היהודים בּווילנה. בּין הפּרנסים האלה נמצא האחד, שהיה מפורסם בּעולם לגאון גדול, אשר ידיו רב לו גם בּהשכּלת אירופה. זה היה רבּי יעקב בּאַריט, או, כמו שנקרא בּפי העם: ר' יֶנְקֶלִי קוֹבְנֶר. ר' יעקב בּאַריט זה נשא חן לפני הגנרל קויפמאַן בּמתק מדבּרו ונימוסיו היפים, ובכל עת אשר השתדל לפניו בּעניני-היהודים, נתן לו את חפצו. כאשר נודעו מזמות בּראַפמאַן לבּאַריט, התיצב לפני קויפמאַן ויבאר לו כי אי אפשר לפתור שאלה חשובה כשאלת-היהודים על סמך דעת יחיד, אפילו אם יהיה יחיד זה מן הגדולים והמצויינים שבּדור, ויציע לפניו למסור את הצעותיו של בּראַפמאַן לועָדה של בּאי-כּח היהודים והנוצרים בּחבל הצפוני-מערבי. קויפמאַן הסכֹים להצעתו זו של ר' ינקלי, וכעבור עת קצרה פּרסם פּקודה על-דבר קריאת הועדה. המעשה הזה אשר עשה קויפמאַן לא נעם לבּראַפמאַן ויתאמץ בּעצמו וגם ע"י אחרים לסכּל את הדבר, אבל עמלו לא עשה פרי. הועדה היתה בזמנה. מצד היהודים השתּתּפו בה שנים-עשר מגדולי העסקנים הצבוריים, וביניהם גם ליבאַנדה ושטיינבּרג, ואחדים מנכבּדי שרי-הממלכה. בּפקודת קויפמאַן צריך היה בּראַפמאַן עצמו להגן על הצעותיו לפני חברי-הועדה.

על-דבר הועדה הזאת ספּר לי ליבאַנדה פעם אחת את הפרטים המעניינים הללו:

"כּשנכנסתּי אל האולם הממלכי וראיתי מרחוק את בּראַַַפמאַן, אותו האברך הפּינסקאי, אשר הציג את עצמו לפני במינסק בּתור “משכיל נרדף”, דמיתי, כּי עוד מעט ואחזני השבץ. לא חפצתּי להפּגש אתו ואסוג הצדה. אבל הוא התחצף ויגש אלי ויושט לי את ידו וישאל:

– מה שלומך, מורי ורבּי מלפנים, ליאוב אוסיפּוביץ?

לא הושטתי לו את ידי ואומר: היום לא אחפוץ לדעתך. בּראַפמאַן הוריד את עיניו לארץ, וכמו ברוגז סר מעלי ויגש אל כנופיה קטנה של פּקידים רוסים, ששוחחו יחד בּפנת-הבית.

– חמת-העכשוב – המשיך ליבאַנדה את ספּורו – שעלתה ובצבצה מתּוך הדברים, שהשמיע בּראַפמאַן על היהודים בּועדה, לא נתּנה להצטייר. כּל העת דבּר מתּוך גרונו לא רק המשומד, הבוגד, כי אם גם העריץ, האכזר, הפּתן השואף לדם. איזו עוונות וחטאים לא טפל הצורר עלינו? איזו עלילות בּדויות מלבּו לא העליל עלינו? הוא אמר, כי היהודים הנם עלוקות, המוצצות את לשד הארץ, וכי הם מתפּרנסים משוד האכרים. את הקטגוריא שלו חִזק בּרשימות-דברים לקוחות מתוך הגמרא ו“השלחן-ערוך”, ואפילו את הרמ“א סחב מקברו. כמובן היו כל אלה זיופים וסרוסים, שנתגלו אחד, אחד על-ידי בא-כחנו, וביחוד על-ידי ר' ינקלי בּאַריט. ואיזו הצעות רעות ואכזריות לא הציע על דבר היהודים? קודם כּל הציע, כי ייחסו אותנו למעמד-האכרים וכי נהיה תלויים בּדעת קהלות-הכפרים. הצעתו השניה היתה, כי יסגרו לפני היהודים את דלתות בּתּי-הספר וכי יאסרו עליהם לעסוק בּאומניות החפשיות, וככה חפץ הצורר לשלול מאתנו לא רק זכויות אזרח, כי אם גם משפּטי-אדם. היו רגעים, שבּהם הורמה ידי כמו מאליה וכבר נכון הייתי להתּנפּל עליו ולסטור לו על פניו. אבל התאפקתּי, הבלגתּי על כּעסי ולא בצעתּי את אשר יזמתּי לעשות. נפשי שבה למנוחתה רק אחרי ראותי, כי מישיבה לישיבה נעשה מעמדו של בּראַפמאַן רפה יותר ויותר והבסיס שמתּחת רגליו הולך ומשתמט, כי טענותיהם של הצירים היהודים, המהרסות את בּניני-תּכניותיו כּאהלי-קלפים, עושות על הפקידים רשם נמרץ, ואין מהם פּוצה פה וטוען לטובת הצעותיו. בּראַפמאַן עצמו התגעש בּדבּרו ויחגור שארית כּחו לסתּור את טענות היהודים, אבל לשוא. בּישיבה האחרונה, כּשסִכּם יושב-הראש ר' יעקב בּאַריט את ההחלטות, שנתקבּלו בּועדה ברוב-דעות גדול, ישב בּראַפמאַן כּנזוף. התבּוננתּי בו ברגעים ההם וראיתי, כי צבעי-פניו הולכים ומשתּנים, אזיל סומקא ואתי חיורא. בּאותה שעה הרגשתּי את עצמי מאושר מאד”.

אבל מפּלתו הגדולה של בּראַפמאַן לא הרפּתה עדיין את ידיו, ולא עוד, אלא שהגבּירה בו ביותר את תּאות-הנקמה. הוא הסיח לפי שעה את דעתּו מהצעותיו ובהתמדה גדולה ומרץ רב הוסיף לכתּוב את ספרו, שתּלה בו תקוות מרובות, אשר נתקיימו, לצערנו.

ד

ספרו של בּראַפמאַן נתפּרסם בּדפוס בשנת 1869 בּשם " ספר-הקהל", והוא מכיל, כמו שכבר ספּרתי בפּרקים הקודמים, רק תעודות יהודיות מזויפות ומסורסות, שנשען עליהן. ⁴רוצה המחבּר להוכיח, כי העם העברי חותּר תחת קיומה של המדינה הרוסית, וכי בשביל כך צריכה הממשלה לאחוז בּיחס ליהודים בּאמצעים היותר קשים קודם שישפּיקו להביא כּלָיָה על הארץ הנוצרית.

עוזרי-בּראַפמאַן מלפנים מתלמידי בית מדרש-הרבּנים גלו אמנם על-ידי העתונים בּרבּים את כל השקרים והנכלים אשר בּספרו. מלומד צעיר ווילנא, שרשווסקי, הוציא ספר מיוחד, שבּו הוא מוכיח בּראיות בּרורות, כי אין שום דבר-אמת בּחבּורו של בּראַפמאַן, וכי אינו אלא שרשרת גדולה של זיופים מחפּירים, שנעשו בּידי הדיוט ובּוּר גמור. אף-על-פּי-כן נתקבּל “ספר-הקהל” בהספירות הבּיורוקראַטיות בּרצון מרובּה, ולהעתונות הצוררת לישראל נעשה מקור שאינו פּוסק של כל מימי שטנה ומלשינות על היהודים והיהדות. “ספר-הקהל” עלה על שולחן לשכּות-הסופרים של גדולי הבּיורוקראַטים, אשר נחשב בּעיניהם כעין “חשן משפּט” לעניני-היהודים וכאנציקלופּדיה למדעי-היהדות. כך נעשה בּראַפמאַן ליוצר האנטישמיות הרוסית.

עד כמה גדול היה בּזמנו ערכו של “ספר-הקהל” בּעיני השלטון הרוסי, – על זה מעידה העובדה הבּאה לקמן, שנמסרה מאת המשורר העברי המפורסם יהודה ליבּ גורדון בּזכרונותיו אדות פּגישתו בשנת 1879 בּפּטרבּורג עם קונסטאַנטין פּטרוביץ קויפמאַן, שהיה גנראַל-גובּרנאַטור בּווילנה ובּשנותיו האחרונות נתפּרסם בּתור כּובש טורקסטאַן.

“שיחתנו – כך מספּר יל”ג – נמשכה יותר משעה. הגנראַל קויפמאַן חקר ודרש אותי למצב היהודים בּחבל הצפוני-מערבי, שלא שמע דבר על אודותם זה יותר מעשר שנים.

– במשך העת הזאת – הוסיף קויפמאַן – נזדמן לי, אמנם, לקרוא איזה ספר על-דבר היהודים, אבל כבר שכחתי את שמו.

אני הבנתי מיד – כותב גורדון – כי מכיון הוא ל“ספר-הקהל” של בּראַפמאַן והבעתי לו את צערי על כי נתגלגל ובא לידו דוקא ספר זה ולא אותם הספרים, שנכתבו נגדו.

– לא בּמקרה נזדמן הספר לידי – בּירר לי קונסטאַנטין פּטרוביץ – כמה עשרות ספרים כאלו המציאו לי כדי לחלקם בּלשכות-הסופרים השונות, העומדות לפּקודתי, בּשביל שילמדו הפּקידים מהם לדעת את חיי-היהודים. כך נעשתה לי קריאת הספר חובה ולא רשות".

לאות תודה והכּרת-טובה על מעשיו הגדולים לטובת המדינה, קראה הממשלה הרוסית בּתחלת שנות השבעים את בּראַפמאַן לבוא לפּטרבּורג, ושם נתּנה לו משרה בפּקידות השלטון העליון לעניני-הדפוס, ועם זה הפקידה אותו גם למרצה בּשאלות-היהודים.

בּשבתו בּפּטרבּורג פּרסם בּראַפמאַן בּגדל העתונים הרוסים הבּירוניים של אותו זמן, בּ“גולוס”, כּתבי-פּלסתר על חברת “מרבּי-השכּלה”, אשר האשים אותה, כי היא מפיצה דעות ניהיליסטיות בּין צעירי- היהודים. בעתון הנזכר הדפיס בּראַפמאַן מאמר ספוג-רעל על אדות חברת “כל ישראל חברים” בּפּאַריז, שאמר עליה, כי היא משמשת קן ליהודים שבּכל העולם, החושבים מחשבות-מרד על רוסיה.

בּראַפמאַן השיג את מטרת-חייו. רדיפת-היהודים שמשה לו מעמד יפה בחיים; היא הביאה לו גם הון רב גם פּרסום גדול.

***

בּשנת 1877 מת בּראַפמאַן מיתה חטופה. שמועות שונות נפוצו אז בּפּטרבּורג על-דבר סבּת מיתתו הפּתאומית. הנכונה שבּהן היתה זו, כי מת בּראַפמאַן בּשבץ-הלב, אשר אחזהו מרוב עגמת-נפשו בּשנה האחרונה. גם מצד היהודים גם מצד מתנגדיו מקרב הנוצרים, המקנאים בּו, התחילו חותּרים תחת הסמיכות המדעית שלו. ההתחלה בּדבר נעשתה על-ידי אברהם-אליהו הרכבי, אשר כבר עשה לו בּעת ההיא שם גדול, והממשלה הרוסית הפקידתהו לראש מנהלי הבּיבּליאותּיקה הקיסרית בּמטרפּולין. ביום אחד בּא בּראַפמאַן אל הבּיבּליאותּיקה ויבקש מאת הרכבי, כי יגיד לו מה מהותו של הספר הנקרא “איבּיד” או “איבּידֶם” ושכל המחבּרים מזכירים אותו כל-כך הרבּה. הרכבי העמיד פּני-תּם ויגש לו כרטיס של הבּיבּליאותּיקה ויציע לפניו לכתוב על גבּו, כי רוצה הוא, שיתנו לו את הספר, ששמו “איבּיד” או “איבּידֶם” ⁵. אחרי-כן הוכיח הרכבי לרבּים על-פּי הכּרטיס הזה עד היכן מגיע אוצר ידיעותיו של בּראַפמאַן בּמושכּלות ⁶. הדבר נעשה לשיחת-הבּריות בּעיר-המלוכה, ומאז התחיל כבודו של בּראַפמאַן בּתור בּר-סמכא הולך ופוחת.

יהושע שטיינברג מוסר בּזכרונותיו את המאורע הזה, שקרב, לדעת רבּים את מיתתו של בּראַפמאַן:

מחובת משרתו של בּראַפמאַן בּתור ראש המבקרים לספרי-ישראל היה, להשמיע בּכל פּעם את דעתו גם על הספרים העבריים, שהותּרו לבוא בּקהל מטעם הצנזורה שבּערי-השדה. והנה קרה מקרה כזה: כמו שכבר ספּרתי בּפּרק הקודם פּרסם בּראַפמאַן בּעתון היומי הרוסי הגדול “גולוס”, שורה של מאמרי-פּלסתר כלפּי חברת “מרבּי-השכּלה”. על המאמרים האלה באה בּאותו העתון תשובה נמרצה וחריפה מאד מאת המשורר העברי יהודה ליבּ גורדון, שנשא בּעת ההיא משרת מזכיר בּחברה הנזכּרת. מאותה שעה ואילך היה בּראַפמאַן עוין את יל"ג ולא פּסק מבקש לו הזדמנות להפּילו בּרעה. הזדמנות כזו נמצאה לו בּיום אחד, כשנפל לידו בּמקרה ספּורו של גורדון “עולם כּמנהגו” (חלק שני) ולתומו נמשכו עיניו אל הדברים “אותו האיש ימ"ש”. מבּלי חשוב מחשבות הרבּה החליט, כי בּמבטא “אותו האיש” כוון המחבּר רק אל ישו הנוצרי. ⁷ למחר הגיש בּראפמאן אל השלטון העליון לעניני-הדפוס הרצאה מפורטת בּדבר, אשר הקימה שם שאון גדול. ולא אֵחר השלטון העליון לשלוח ווילנאה לשטיינבּרג, שבּקר את הספר “עולם כמנהגו”, נזיפה נמרצה שבּכתב על אשר נתן את רשיונו להדפיסו. על זה השיב שטיינבּרג תּיכף תשובה חדה וחלקה, שהוכיח בּה, כי בּדברים “אותו האיש” לא יכל גורדון לכוון בּלתי אם אל השטן בּלבד. אבל בּראַפמאַן עמד איתן על דעתו וטען, כי בּאורו של שטיינבּרג מוטעה מתחלתו ועד סופו. אז החליט השלטון העליון לעניני-הדפוס לבקש בּירור-דבר מאת ההגמון פילאַרט, זקן הפּרופיסורים של האקאדמיה לתורת-הדת, שהיה ידוע בּזמנו למלומד בּלשון העברית. עברה עת מועטת וההגמון פילארט הוציא משפּטו, כי בּפירוש המלים “אותו האיש” צדק שטיינבּרג ולא בּראַפמאַן, שהראה בּדבר הדיוטיות גמורה.

מאותו יום הרגיש בּראַפמאַן, כי כוכבו התחיל יורד ושוקע, ויצר לו הדבר מאד, ומצוקת-לבּו זו היא היא שגרמה למיתתו החטופה.

א.

סורקין נולד ונתחנך בּמשפּחת חרדים עשירים, שהתיחסו בסבלנות אל דרישות הזמן. בּנעוריו ספג אל קרבּו את היפה ואת המובחר שבּיהדות הטראַדיציונית וישתּלם גם בּהשכּלת-חוץ. בּמלאת לו שש-עשרה שנה כבר התחילו לדבּר בּו נכבּדות, וקרוב היה הדבר שילָקח לחתן לבתּו היחידה של אחד הגבירים בּבּיאַליסטוק, שאמר לתת לו אַלפּים רובּל דמי-נֵדה וארוחת-תּמיד עד שלחנו. והנה קרה המקרה, כי בּאותו הפּסח בּא סורקין להתארח בבית-דודו, שהיה בּעל-אחוזה בּאוקראַאינה. בּחוץ שרר אז אביב נעים וחם. בּיום אחד לפנות ערב יצא סורקין בּלוית העלם בּן-דודו לטיל בּיער, הרחוק ווירסטאות אחדות מן האחוזה. בּלכתּם נלאו מאד וישבו לנוח לרגלי הר גבוה על שפת נחל-איתן. בּשבתּם ראו סירה קטנה קשורה אל עץ אצל החוף ובה שני משוטים. ולא חשבו הרבּה וירדו שניהם אל הסירה ויחלו לשוט על פני הנחל. פּתאום התחולל רוח חזק, אשר טלטל את האניה בכה ובכה עד שנהפכה על פניה, והצעירים נפלו המימה. בּן-דודו, שידע לשחות קצת, הציל בּעמל גדול את נפשו, וסורקין התחיל טובע. שניהם הרימו קול צעקה גדולה. סורקין, שהתאבק עם הגלים בּשארית כחו, החזיק בּאחרונה בּסירה ההפוכה וישט אתה יחד… לשמע קול קול¹ הצעקה מהרה לבוא אל מקום-האסון מן החוף שכנגד סירת-דוגה ובה שתי עלמות צעירות מבּנות עם-הארץ. הבּכירה שבּהן אחזה את סורקין בּציצית שער-ראשו ותעלהו אל הסירה, ובּעזרת אחותה הביאתהו אל החוף, ושם נסו להשיב את רוחו אליו, ולא יכלו. בּן-דודו, שרץ אל האחוזה כדי לקרוא אנשים לעזרה, התמהמה בּדרכו ולא מהר לשוב. בּין כה בּא הלילה וימש חושך מסביב. סורקין שכב על הארץ חסר-אונים מבּלי-יכולת להניד יד או רגל. אז הרימו אותו העלמות מעל הארץ ותולכנה אותו שלוב-זרוע מזה ומה אל הכפר הקרוב. שם הביאו את סורקין אל בּית אביהן, שהיה בּמקרה חובש-הכפר, ותספּרנה לו את דבר-המאורע. החובש השכיב את סורקין בּמטה וימרקהו בּתמרוקי-מרפּא כדי להחלימו. רק אחרי עבור שעות אחדות, בּעת שבּני-הבּית כבר ישנו, פקח סורקין את עיניו וַיֶּחִי, וכראותו לאור מנורה כהה את הסביבה הזרה שהוא נמצא בּה, היה הדבר בּעניו כחולם מוזר ומשונה.

סורקין נסה להתנשא ממשכבו ולהתבּונן מקרוב אל אשר מסביב לו, ובּקומו הפליט פיו דברים אחדים לנפשו. ומה מאוד השתומם כשנגשה אליו עלמה זרה לו מתמול שלשום ותשאלהו בּלשון האוקראַאינית לשלומו ולחפצו. מצבו נתבּרר לו רק למחר בּבּוקר, בּשעה שאנשי בּית-דודו, שחפשו אותו כל הלילה ולא מצאוהו, בּאו עד בּית חובש-הכפר ויקחוהו משם ויביאוהו אל האחוזה. עוד בּאותו יום בּצהרים בּא סורקין בּעצמו הכפרה אל החובש, ושם התודע אל העלמה מצילת-נפשו ויבּיע לה את תּודתו הנלבבת. העלמה, שהיתה יפת-תּואר ומלאת-חן, עשתה על סורקין רושם נמרץ מאד. מאז היה כל עת שבתו בּבית-דודו מבקר את העלמה יום, יום ומבלה אתה בּשיחה שעות ארוכות, ואף כי נפלה ממנו בּהשכלה ותרבּות, משכה את לבּו אליה, וכבוא היום שנצטרך לשוב לבּית אבותיו הרגיש פתאום, כי קשה עליו מאד להפרד מעלה.

כשוב סורקין אל בּיתו היתה לו מלחמה קטנה עם אבותיו. הללו חפצו להביאו בּברית-הנשואין עם בּת הגביר הבּיאַליסטוקאי, והוא לא אבה בּטענו, כי כל זמן שלא הכשיר את עצמו עדיין לבצר לו מעמד בּחיים, אין לו הצדקה המוסרית לשים רחים על צוארו. עברה עת קצרה ובּיום בּוקר אחד הודיע סורקין את אבותיו, כי גמר אמר לנסוע לווילנה ולהכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים אשר שם. אף כי היה הדבר קשה על אבותיו מאד, הוכרחו בּכל זה בּאחרונה להסכים לו.

סורקין התמכּר אל למודו בּהתמדה מרובּה, ובּמשך עת מועטת נעשה לאחד מטובי תלמידי בּית מדרש-הרבנים. בּין חבריו בּאותו זמן נמצאו גם ליבאַנדה ומינאָר, שקנה לו בּמשך העת פרסום גדול בּתור רב-העדה בּמינסק ואחרי-כן בּמוסקבה. אל השנים הללו התקרב סורקין בּיחוד ונשאר ידידם ואיש-בּריתם עד יומו האחרון.

הזרם האסימילאַציוני, שמצא לו בימים ההם מגינים נמרצים בּבית מדרש-רבּנים הווילנאי, סחף אתו גם את סורקין. בּהיותו קוסמופוליטן על-פי דעותיו ורחוק מכל הרגשה דתית, התיחס אל היהדות יחס קר. זה הביא לידי כך, שהתחיל מתרחק מאבותיו. הוא פסק לבוא אליהם לימי החגים והמועדים, והחליף אתם מכתבים אך לעיתים רחוקות מאד. לעומת זה היה מחליף אגרות בּלי-הפסק עם בּתו של אותו חובש-הכפר… ובּצאתו מאת המחלקה השמינית של בּית מדרש-הרבּנים בּתור מורה-פדגוג, נסע לאוקראַאינה ושם נשא אותה לו לאישה.

אחרי חתונתו התישב סורקין בּקיוב. שם התחיל מבקר את האוניברסיטה בּתור שומע חפשי, ופרנס את עצמו מן ההוראה. אבּל משכּרתו לא ספקה לו די צרכיו, וזה הוביש משברה את אשתו הנוצרית, אשר תּאר לח² לפני נשואיהם את עתידותיהם בּצבעים יותר מזהירים. היא הבּיעה לו לפרקים את מורת רוחה על גורלה; אחר-כן התחילה מתקוטטת בּו וממררת את חייו, וזה המריץ אותו לעזוב את האוניברסיטה ולבקש לו פרנסות אחרות מן הצד. כך עברו שנתים ימים, ובין-כך נולדו לו שני בּנים.

מעט, מעט נעשו החיים על סורקין קשים מאוד ויצר לו המקום בביתו, ואז עזב את קיוב ויצא ממנה לבקש לעצמו בּפטרבּורג. שם מצא בּאמת את האושר החמרי אשר בּקש. הוא קבּל משרה אצל קבּלן נוצרי עשיר, וימצא חן בּעיניו וילך הלוך וגדל. בּמשך עת קצרה רכש לו סורקין הון רב, וזה נתן לו את היכולה לעסוק בּקבּלנות על חשבון-עצמו. מצבו התבּצר מיום ליום, ובּזמן שתים, שלוש שנים נעשה איש-אוצרות. את בּני-בּיתו אשר בּקיוב כלכל בּרחובות יתרה, אבל הוא לא הביא את משפחתו אליו פטרבּורגה, לעיתים היה בּא לקיוב ומבלה שם בּחברות אשתו וילדיו רק ימים ספורים, וחוזר ושב לפטרבּורג, בּמקום שישב בּבּדידות גמורה מצומצם בּעסקי פרנסתו ורחוק מחברת בּני-אדם.

כי בּעת ההיא כבר התחיל מתגנב אליו פנימה אותו הנׂחם, אשר לא פסק לכרסם את נפשו כתולעת עד הרגע האחרון.

ב.

בּפטרבּורג קבּל סורקין ידיעה מעיירתו הליטאית, כי מתו שם אביו ואמו מרוב מצוקת-לב על הפכו לעמו. השמועה הזאת הלמתהו כרעם-בּרקים. הוא נעשה עצב ונִכאה כאחוז מרה שחורה. ירחים אחדים רצופים הסיח את דעתו מעסקיו ויתהלך קודר כצל. “לבּי – כך כתב סורקין בּעת ההיא לליבאַנדה – כּוסה עופרת כּולו וכמו הררי-אלף יכבידו עליו”. ההוא היה נפעם ונדהם, ולא ידע נפשו. הוא חפץ לשפוך את שיחו אולי יקל לו, ולא נמצא לו איש קרוב, אשר יבין לרעהו, עד אשר התודע יום אחד אל המשורר העברי המפורסם קונסטאַנטין שאַפיראָ, שהיה אף הוא מומר מלא חרטה ואכוּל מוסר-כליות, פגישתם של שני המשומדים האלה השפיעה על שניהם לטוב; שניהם נעשו יהודים נלהבים, ושניהם החליטו להשתמש בּמצבם הזכיותי לטובת עמם.

החלטה זו הרגיעה את רוח סורקין קצת, הוא רכש לו בּיבּליאותיקיה הגונה של ספרי-ישראל, והתחיל מעיין בּהם לעתים תּכופות, יש שהיה יושב והוגה בּשעה מאוחרת בּלילה בּגמרא, או בּמדרש… ויש שהיה קורא ובוכה, קורא ושופך דמעות רותחות… הוא נדב בּסתר סכומי-כסף מסוימים לצרכי היהודים, ובּקש לעשות טובות ליהודים יחידים בּכל אשר מצאה ידו.

כר-עבודה גדול ונרחב לטובה היהודים נגלה לפני סורקין בּיחוד בּתחלת ממשלת הקיסר אלכסנדר השלישי, בּשעה שגלי האנטישמיות הצבּורית והפוליטית התחילו הולכים ומתחזקים מעת לעת, וקרוב היה הדבר שיעברו וישטפו את רוסיה כולה. שנאת-ישראל נעשתה לדבר שבּמודה, שהולך הלוך והתפשט בּמהירות-הבּרק מן השדרות העליונות של העם הרוסי אל השדרות היותר נמוכות, שמן על המדורה יצקה העתונות האנטישמית, וה“נובויה וורמיה” בּראשה, שעלתה בּעת ההיא כפורחת. עתונות זו לא פסקה לשפוך על היהודים אש וגפרית; היא האשימה אותם לא רק בּאקספלואַטאַציה ובּמציצת לשד-הארץ, כי אם גם בּמחשבת מרד ומעל. התעמולה האנטישמיית הזאת, שמצאה לה תומכים בּין פקידי-הרשות הגבוהים, השיבה קודם כּל לתחיה את עלילת-הדם. בּבּוקר, בּבּוקר היו העתונים הצוררים לישראל עושים מטעמים לקהל-הקוראים מכל מיני מעשיות ואגדות תּפֵלות על יהודים אלה ואחרים, ששחטו ילדי-נוצרים כדי להשתמש בּדמם לצורך הפסח. הגיעו הדברים לידי כך, שפה ושם נמסרו לדין יהודים שנאשמו בּעלילת-הדם. הרעל האנטישמי נספג בּעם יותר ויותר עד שהביא בּאחרונה אל הפוגרומים הנוראים בּנגב רוסיה. כמו שנתבּרר אחר-כן השתתפו בּפוגרומים הללו לא רק ההמונים החשוכים בּלבד, כי אם גם הרבּה מהאינטליגנטים הרוסים, מ“עשרת האלפים העליונים”. המאורעות האלה עשו על סורקין רשום כּבּיר מאד. הוא הרגיש את עצמו נשבּר כּולו.

בּשנת 1883 יצא סורקין ללמד סניגוריא על היהודים והיהדות בּקהל. הוא קבּל על עצמו לברר ולהוכיח לעם הרוסים את כּל השקר, שעלילת-הדם מבוססת עליו. לצורך זה תרגם ללשון הרוסית את ספרו המפורסם של המלומד היהודי הגדול ר' יצחק בֶּר לוינסון “אפס דמים”, ויקרא לו בּשם “חרב דאמוקלוס”. את תרגומו זה הקדיש סורקין “לטובי האנשים הרוסים”. ערך גדול מיוחד יש להקדמה, שכתב סורקין לספרו זה והמכילה כּמעט שני גליונות שלמים. בּהקדמתו הנזכרת שפך סורקין את כּל הכּעש והמרירות אשר נצבּרו בּחבּו למראה ההסתות האַנטישמיות, ההולכות ונמשכות גם בּעתּונות גם בּצבּור והאנשים הנגררים אחריהן מתּוך הכּרה. אַחי הנוצרים – כּן קרא סורקין לנוצרים קוראי תרגומו. אבל הוא לא החליק לשון “להאחים” ולא שת חנף להם, כּי אם דִבּר אליהם בּגאון ובעוז,רוח,³ והשמיע להם את האמת על פניהם. העמודים החלקים הנמצאים בּהקדמתו מעידים, כּי עד כּמה שהורשה לא נשא גם את פני הממשלה הרוסית, התומכת תּמיכת מוסרית את תּנועת-השנאה ליהודים, מעניינים, למשל, דברי סורקין אלה על בּראַפמאַן:

“זה כעשר שנים ויתר הופיע בּארצנו ספרו הידוע של בּראַכפמאן – “הקהל” שמו, אשר בּו יחריף המחבּר את כּל מערכות ישראל. המון רוסים נאורים ומשכּילים וכל יודעי ספר פרצו עליו. בּרעש ובמהומה רבּה התנפּלו על הספר הזה וכמעט קרעוהו לגזרים מגודל תּשוקתם לשמוע דברים חדשים מהמלשין הזה. אכן, אם בּמדה זאת היו מקשיבים לדברי בּראַפמאַן – מדוע הטו דין ולא אבו גם שמוע להתנצלות הסופר שערעשעווסקי, אשר הוכיח בּמופתים חותכים ובראיות בּרורות כשמש בּצהרים, כי שוא ותפל הגיד המלשין הזה, וכל דבריו שקר ותרמית, וכי גם רוב התעודות הנמצאות בּספר – מזויפות הנה ואין בּהן נכונה?”

על אודותיו הוא עצמו כּותב סורקין בּהקדמתו את הדברים הללו:

“אני הגבר ראה עני! על בּרכּי דת משה נולדתּי וגדלתּי, מבחר ימי עלומי בּליתי בּעוני ולחץ. בּתוך עמי ישבתּי שומם, שתיתי ומציתי לרויה את קבּעת כּוס התרעלה, משדה אמי ינקתּי עמל ותלאה; שבעתּי מרורים רבּים מתּגרת יד שנאת-הלאום וקנאת-הדתות. כל אלה בּאתני ואבך ימים רבּים על שבר בּת עמי… הה! גם עתּה אחרי עבור עלי ימים רבּים בּמצב משונה, בּרוחני וגשמי, גם עתּה עוד לבּי הומה, עוד רעיוני נבוכים ועשתּנותי הומות, עוד נפשי עלי תּשתּפך בּזכרי את אחי בּני ישראל נרדפים הם על צואריהם, ואין מי ינוד להם… על כן, קוראים נכבּדים, מצאתי את עצמי מחויב לעשות דבר מה לטובתם, כי אשרם והצלחתם יקרים הם מאוד בּעיני, מבּלי הבט כי דתיהם שונות מדתי…”

וסורקין בּא אל המסקנא החריפה הזאת:

“בּדרך כלל הנני אומר: כל עולם הנוצרי, כל האומה ולשון המאמינים בּדת משיחנו, כולם יחד אשמים הם נגד היהודים אשמה רבה ועצומה אשר לא תכופר, עון גדול מנשוא לוחץ ומעיק את משכיות לבבם – משא כבד… אמנם כן! אשמה גדולה אשמו הנוצרים נגד עם היהודים, אשמה אשר רב כּחה להעכיר את שלות-החיים ולכסות בּערפל את אור חמדת הארץ ומלאה…”

אותה הקדמה, בּשנוים קטנים, כתּב סורקין גם בּעברית ובסגנון יפה מאוד לפי טעם העת ההיא. הקדמה עברית לספר, שנועד מבּראשונה רק לנוצרים ושמדובּר בּה כמעט בּכל עמוד על “אַחי הנוצרים”, הוא דבר מופלא, הצריך להחשב לחידה פסיכולוגית.

סורקין פזר על ספרו זה כסף הרבּה מאד. הוא הדפיס אותו על נייר משובח והפיצו חנם בּין כּהני-האמונה, בּין שרי-הפלכים והמחוזות, ובכלל בּין כּל שרי הממשלה, שנמצא בּידיהם גורל היהודים.

הז’ורנאַליסטן א. קויפמאן, שהיה בּעת ההיא חבר מערכת העתון הרוסי הפטרבּורגי “נובוסטי”, מסר בּזכרונותיו בּענין זה את הדברים האלה:

“סורקין הראה לי עשרות מכתּבי-תּודה, שקבּל על סיפרו, וביניהם גם מאת הגמונים, מגנראַל-גוברנאַטורים, משרי-פלך, משר-העיר בּפטרבּורג בּאַראַנוב ואחרים כיוצא בהם. על-פי תּוכן מכתבי-התודה הנזכּרים נראה, כי הספר “חרב דאַמוקלוס” הסב מהפכה נמרצת בּמח הקוראים מרֻבּי-השפעה האלה. סורקין היה בּעיניו כרוכב-ערבות. ובגאון גבּור מנצח הביא לי בּכל יום חבילות של חוות-דעת חדשות על ספרו שהוציא נגד עלילת-דם. אבל לא עלתה בּידו לאסף ולפרסם בּדפוס את כּל חוות-הדעת האלה, כאשר היה עם לבבו תחילה”.

אף כי עלתה לסורקין הדפסת “חרב דאַמוקלוס” בּהפסד ממון הרבּה, אבל בּשימו אל לב כי הצליח ספרו זה הצלחה מוסרית גדולה מאד, פרסם בּשנת 1884 תּרגום רוסי של האַנקיטה, שערך הז’ורנאַליסטן העברי-הגרמני זינגר בּין גדולי חכמי אירופּה על-דבר השאלה, אם משתּמשים היהודים לחג פסחם בּדם ילדים נוצרים. וגם את הספר הזה, שקרא לו בשם “קרן אור בּשאלה חשכה”, הפיץ בּרבּים בּלא-מחיר. בּמשך עת מועטת תמו הספרים מבּיתו ואתם אזל גם רכושו. אבל סורקין נשאר עדיין עומד בּמרצו והוסיף אמץ בּדרכו.

ג.

בּעצם ימי הרדיפות והפרעות שנעשו בּיהודים, ערך סורקין מכתב כתוב דברים נלהבים אל הרומאַניסטן הרוסי הגדול אי-באַן סרגייוביטש טורגניוב, ויבקש ממנו, כי יֵצא בּקהל לריב את ריב הנרדפים. זה היה בּשנת 1882, טורגניוב הבטיח לו לדבּר משפטים עם צוררי-היהודים בּצורה בּלטריסטית. "בתור פובּליציסטן – כך השיב דבר לסורקין – אין שום ערך ומאמר ערוך על-ידי אני מלבד שלא יועיל, גם ישׁׂמו עליו רבּים או שיעורר צחוק של לעג. אנכי מצדי הייתי מסכים אמנם גם לזה, אבל הכּרה זו שאני מכּיר, כי עלול מאמרי להביא הפסד לתביעותיכם הצודקות, מרֵפה את ידו.

תשובתו של טורגניוב לא הרגיעה את סורקין, הוא לא הניח את נשקו מידו. “אני אחזק דברי על אחרים ולא ארפה מהם” – כך הודיעה אז בּלשון נמרצת את ידידיו ומכּיריו.

בּיום אחד – כך מספר קויפמאַן – נכנס אלי סורקין למערכת ה“נובוסטי” כשהוא נרעש כּולו.

– כמדומני – אמר – עשיתי הפּעם עם היהודים “חסד של דוב”…

– מה רצונך לאמר? – שאלתיו.

– הלא תדע – ענני – כי על בּקשתי שבּקשתי מטורגניוב, כי יגן על היהודים, קיבלתי ממנו תשובה שלילית. אז פשפשתי בּזכרוני את שמות גדולי הסופרים הרוסים, שהיו יכולים לעמוד לימין היהודים נגד עושקי זכיותיהם, והתעכּבתי על הסאַטיריקון המהולל שלנו שצדרין, ואלך אליו. הגדתי לו בּשביל מה בּאתי אליו ועם זה תּאַרתי לפניו את מצבם הנורא של היהודים. שצדרין נעץ בּי עיניו הגדולות, ואני נרתעתי לאָחור. “מי נתן לך הצדקה לפנות אלי? – נתן עלי בּקול זעם – לך לקאָטקוב, שהוא ידיד נאמן לפוליאַקוב שלכם. פוליאַקוב הלא גם הגיש לו בּמתּנה בּית – לליצייאום!”… “אבל מה להם להיהודים ולפוליאַקוב? קראתי בּקול – והיתכן, כי רק בּעבור מתנות ובּרית-ידידות צריך למחות נגד מעשי-עול?” – אבל שצדרין הוסיף לצעוק עלי ויתפוש בּמשענת כסאו הרך. שלא מתוך הכּרה עשיתי אף אני כמעשהו. אך כרגע שבה רוחי אלי ואלך.

סורקין שגה בּ רואה – כך מסיים קויפמאַן – כעבור עת מועטת נתפרסמה בּירחון “אוטיצ’סטווניאַ זאַפּיסקי” הסאַטירה הידועה של שצדרין על-דבר “נחשי-בּית ונחשי-חוץ”. סאַ טירה זו עשתה רושם כבּיר, וסורקין הרגיש את עצמו מאושר מאוד.

סורקין היה ממקורביו של גאון הספרות הרוסית ליאוב ניקולאַיוביטש טולסטוי. לעיתים קרובות היה מבקר את טולסטוי בּאחוזתו יאַסנאַיא ַ פּוליא ַנא ַ ומבלה אצלו בּכל פעם ימים אחדים. בּשעת הבּקורים האלה היה סורקין נכנס בּשיחות ארוכות עם טולסטוי על אודות היהודים והיהדות. סורקין הבין לחבב על טולסטוי את השפה העברית ועורר בּו את התשוקה ללמוד לדעת את הלשון הזאת. אז הציג סורקין לפניו בּתור מורה את רעו מנֹעַר זאַלקינד מינאָר, שהיה בּעת ההיא רב-העדה בּמוסקבה. טולסטוי קבּל את הצעתו של סורקין בחפץ-לב, ובּירחי-החורף, שהיה מבלה בּכל שנה בּמוסקבה, היה לומד שלוש שנים פעמים בּשבוע אצל מינאָר את הלשון העברית.

כן ובּדרך זו בּקש סורקין לכפּר על חטאתו. הוא נטרד מכל עסקיו, ולבּסוף הזניח אותם לגמרי והשקיע את עצמו ראשו ורובּו בּעשית מעשי טוב וחסד ליהודים בּאופנים אלו ואחרים. כך רוּשש מעט, מעט עד שיצא נקי מנכסיו. הוא לא יכול עוד כלכּל את מעמד בּיתו בּקיוב מתוך עשירות והוכרח להעביר את אשתו וילדיו לניז’ני-נובגורוד, שקנה לו שם בּשנות-השובע בּית-חומה לא גדול. מיראתו את סוכני-הסתרים, אשר התחקו בּעת ההיא בּשבע עינים על הליכות היהודים המומרים, היה בּא פעמים בּשנה אל משפחתו אשר בּניז’ני-נובגורוד. אבל מן היום שחזר עליו הגלגל ועסקיו התחילו הולכים ומתמוטטים, היו אשתו וילדיו פוגשים אותו בּכל פעם בּפנים זעומות, ויש אשר נחרו בּו והוכיחו לו את עוון מוצאו היהודי על פניו ויקראו לו: “ז’שיד!”

בּשעת אחד מבּקורי סורקין בּניז’ני-נובגורוד נעשו שם פרעות בּיהודים תושבי הפרבּר קונאַווינה. אז התחבּרו בּניו אל עדת-היחפים ואתם יחד הלכו להכות את היהודים ולבוז את רכושם. סורקין לא ידע, כמובן, את הדבר. לפנות ערב שבו בּניו הבּיתה שותי-שכּור והביאו אתם חבילות גדולות של חפצים שונים, אשר שדדו בּבתי היהודים ובּחנויותיהם. האם צהלה אליהם פנים ותפזר להם תהלה על “מעשי-הגבורה”, אשר הפליאו לעשות.

– מה זאת? והחבילות מאַין הנה? – שאל אותם סורקין ולבּו נתּר בּקרבוׂ.

– האָח, אבּא! – ענהו אחד מבּניו – נקדשנו היום על-ידי עבודת-הקודש שעבדנו.

– עשינו מה שכל נוצרי חרד על דת מחויב לעשות – מִלא אחריו הבּן השני – לקחנו נקם מאת היהודים, אשר צלבו את משיחנו.

כשמוע סורקין את הדברים האלה קפאו דמי עורקיו בּקרבּו, אבל הוא לא פצה פה ושתק. הוא ידע, כי אם ימחה נגדם אפילו רק מחאה קלה, עד ארגיעה יאָסר ויגלה לסיבּיריה, והמלשינים עליו יהיו בּניו יוצאי-חלציו. אולם לשאת כל זאת לא יכול, ועוד בּלילה ההוא התגנב מן העיר ויסע לווילנה. שם נכנס אל ידיד-נעוריו ליבאַנדה, ובּדמעות שליש שפך את מרי-שיחו לפניו. ליבאַנדה נחם את סורקין מיגונו והשיא לו עצה, כי יעלה לארץ-ישראל וישב שם לאמונת-אבותיו. נחומי ליבאַנדה הפיגו את עצבו קצת ובּלב מלא תקוה, כי בּארץ-אָבות ימצא סוף, סוף את המנוחה השלמה, שהוא רוצה בּה, שב בּשעה מאוחרת בּלילה אל בּית-מלונו “מטרופּול”. אבל למחר נמצא סורקין בּחדרו תלוי בּאלונטית בּמשקוף-הדלת…

א

זוּסְמֶן נולד בתּחלת שנות הארבּעים למאה שעברה לאבות עניים יראי-אלהים תּושבי עיירה קטנה בּליטא. בעודו נער כבר התחיל זוסמֶן נודד בערים ועיירות ועובר מישיבה לישיבה; גם בישיבות המפורסמות שבמיר ובוואַלוזין למד שנים אחדות, ובכלן נחשב לאחד ממעולי-התּלמידים, העתידים להיות רבּנים בישראל. בהיותו בן שמונה-עשרה נתן לו כּפרי עשיר את בּתו היחידה לאשה בתנאי, שאחר חתונתו יהיה באחת הערים “לפרוש” וכעבור שתּים, שלש שנים יִסָמך לרבּנות. זוסמן נסע לקובנה, ושם ישב ולמד בהתמדה בּבית-מדרש קטן. באותו זמן היתה קובנה, מפני קרבתה אל הגבול הגרמני, מערי-ליטא הראשונות, שחדר אליהן רוח-ההשכּלה. הרוח הזה התגנב גם אל בּית-המדרש, שלמד בו זוסמן. זוסמן התחיל קורא בחשאי ספרים עברים מן החדשים, והללו עוררו בו צמאון חזק להשכּלה. הוא התוַדע אל אחדים ממשכּילי-קובנה, ונעשה בּן-בּית אצל הסופר העברי המפורסם אברהם מאַפּו. כעבור עת קצרה שלח לאשתּו ספר-כּריתות, ואחרי-כן בּא לוילנה, ושם נכנס אל בּית מדרש-הרבּנים.

ספר-הכריתות, שבּא לידי האשה הצעירה פּתאם מבּלי אשר חכּתה לו, היה לה ולהוריה כמהלומת-רעם. אבל הם החליטו לבלתי החשות ולבּלי תת דמי להם עד אשר יפָּסל הגט. קשה היה, אמנם, מאד למצוא טעם לסתור בּעצם הגט, שנעשה לפי חוקי התורה והמסורה, ונתקבּל על-ידי שליח כשר להולכה; אבל הכפרי הרבּה להשתּדל בדבר עד שעלה בּידו למצוא שני מורי-הוראה, אשר נאותו לתת לו כתב מברר בּתוקף בדין, כי יש פּסול בּספר-הכריתות ולפיכך פּקע כחו מלמפרע. עם הכתב הזה בּיד נסע הכפרי לבקש את חתנו בּקובנה, וכאשר לא מצאהו שם, תפש אותן בּאחרונה בּבית מדרש-הרבּנים שבּווילנה.

בּתחילה לא שעה זוסמן אל חותנו ולטענותיו. הוא שלח את אשתו כדין וכדת, והנעשה אין להשיב. אמנם עלו לחותנו הוצאות-החתונה בּסכום-כסף מסוים; אבל הוא מוכן ומזומן לחיב את עצמו בּחתימת-ידו, כי אך יתחיל להרויח, ישיב לו את כספּו עד פּרוטה אחרונה וגם עם הרבּית. אולם הכפרי, שהיה אדם קשה, לא הרפּה ממנו ולא פּסק לטעון, כי אין להגט כל ממש וכי בּכלל לא תסכים בּתו לעולם להפּרד מעליו. כראותו, כי עומד זוסמן על דעתו, התחיל בּא אליו בּכל יום אל בּית מדרש-הרבּנים, ושם דבּר אתו קשות והתקוטט בּו לעיני המורים והתלמידים, הדברים הגיעו לידי-כך, שלא הניח הכפרי את זוסמן לעבור בּשוק ויתהלך אחריו כצל ולא חדל מתבוע אותו לדין של רבּנים, כראות זוסמן, כי קשי-ערפו לא יועיל לא הפּעם לחלצהו ממצבו הקשה, התעשת ובּלשון רכּה הזמין את חותנו לבוא עליו למעונו בּיום השבּת, כדי להתפּשר אתּו בּדרך-שלום.

בּיום השבּת בּצהרים. כשנכנס אליו חותנו, מהר זוסמן ויצת אש בּמקטרתו. בּראות כי נשאר חותנו מַשמים על מקומו אצל הדלת אמר לו בּחיוך קל:

• הגידה נא, אפוא, איזה צורך יש לך בּחתן, העושה מעשה גוי?

על זה ענהו חותנו:

• האומנם כבר נעשית גוי גמור, או שאינך לעת-עתה אלא אפּיקורס, שיכול לחזור בּתשובה?

• גוי! גוי גמור אני! – קרא זוסמן.

ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:

• אפשר, שאינך רוצה להאמין לי? הבּיטה וראה!

ובּדברו פּתח לפניו קופּסה קטנה, שנמצאו בּה נתחי בּשר-חזיר…

הכפרי נרתע כמפּחד צעדים אחדים אחורנית, אבל כרגע התעודד ויאמר:

• אמנם רואה אני הפּעם בּעיני, כי גרוע אתה גם מגוי ממש, וכי הנך מומר להכעיס, וודאי, שמעתה לא תוכל להיות לא בּעל לבּתי ולא חתן לי. אף-פּי-כן רוצה אני, כי אנחנו נשלח אותך, ולא אתה אותנו.

• ובּכן?

• בּכן צריך אתה לנסוע עמדי לעיירתי, והרב דמתא יפריד בּינינו.

• אני מסכים − השיב זוסמן – ולוא יהא מחר.

אבל עוד בּמוצאי אותה השבּת נמלט זוסמן מווילנה. לפי השמועה עשה את הדבר מיראה לנסוע אל העיירה מגורי חותנו פן ימסרוהו שם בּדין אפּיקורס לעבודת-הצבא – מה שהיה בעת ההיא בּליטא מן המעשים שבּכל יום.ּ

ב.

בּלי פּרוטה בכיס, ורק עם צרור בּגדיו, יצא זוסמן לדרך. הוא החליט לעשות את דרכו לז’יטומיר, כּדי להכּנס אל בּית-מדרש הרבּנים אשר שם, בּעת ההיא עוד לא היתה מסלת-בּרזל בּין ווילנה ובין ז’יטומיר, ואת כּל הדרך הרחוקה הזאת הלך זוסמן רגלי, ושהוא נודד מעיר לעיר. בּכל כפר ועיירה התעכּב יום או יומים בּשביל לאסוף איזו פרוטות לצרכי מחיתו, וכך ארכה נסיעתו או, כמדויק יותר הליכתו מווילנה לז’טומיר כעשרת שבועות בּערך.

כּבואו לז’טומיר, סר תּיכּף אל בּית-המדרש. זה היה ביום קיץ אחד אחר הצהרים. בּבית-מדרש נמצאו בּאותה שעה שני צעירים, שישבו ועסקו בתּורה, ועוד שלישי להם, שעמד מאחורי הבימה ועיין בּעתּון. זוסמן לקח לו מקום אצל הצעיר הזה ותיכּף, נכנס אתן בשיחה על-דבר ענינים שונים, הנוגעים אל בּית-מדרש הרבנים. הצעיר, שהיה מן החרדים האדוקים, התחיל ממאיר אש וגפרית על בּית-מדרש הרבּנים ועל מוריו, המוליכים את ילדי-ישראל לשמד ורוצים לעקור משרשה את היהדות כֻּלה. עם זה אמר:

• ובית-מדרש הרבּנים הווילנאי לא טוב, כנראה מן הזי’טומירי. גם שם נעשים, כמו שמספּרים, מעשי-תעתּועים. ראֵה מה שמודיעים, למשל, מווילנה בגליון האחרון של “המגיד”, שאני אוחז בּידי. אשה צעירה מבקשת את בּעלה אשר עזבה וישלח לה גט-פּטורין פּסול, וכאשר תּפש אותו אביה בּבית-מדרש הרבּנים אשר בּווילנה, שאמר להמיר שם את דתו, ויאַלצהו לתת לבּתו ספר-כּריתות כדין, נעלם פּתאום ועקבותיו לא נודעו והיא נשארה עגונה אומללה לנצח.

כשמוע זוסמן את הדברים האלה נבוך מאד. לבו הגיד לו, כי הכּתוב ב“המגיד” מדבּר רק בו, ולא באחר. הוא לקח את גליון “המגיד” בּידו וכראותו, כּי אמנם כן הוא בדבר וכי אשתּו היא היא הַמְתָאֶרֶת בּפרֹטרֹט את תָּוֵי-פּניו, חשכו עיניו, וברגלים ממהרות עזב את בּית-המדרש. הוא ירא להשאר בז’יטומיר פּן יֻכַּר על-פּי סימניו, ולכן לא נראה עוד בּמקומות של פּומבּי, כי אם קבץ על-יד דינרים אחדים, ולמחר עזב את העיר. הוא הרבּה לחשוב על-דבר מצבו, וימצא לטוב לפניו לבקש לו מקום לשבתּו הרחק ממרכּז-היהודים, בּאשר יוכל לעסוק בּהשכּלה בּלי מפריע. באחרונה מחליט לכונן אשוריו לפטרבּורג, ויעש כּן.

ג.

שבועות וירחים עשה זוסמן בּדרך. הדרך עִנָה את כֹּחו מאד. רק אחרי עבור חצי שנה בּא לדינאַבּורג (היא דווינסק של היום) כּמעט נפשו בו. בּינתּים גדל שער-ראשו פֶּרַע, ועל ידי כּך נעשה מוזר בּמראהו. “עתּה לא יכּירני עוד איש על-פּי סימני-אשתּי " – כן נִחֹם את עצמו ויחליט להשאר לפי-שעה בּדינאַבּורג. לאחר שנה קצת מדרכּו נכנס, כּמנהגו, לבית-מדרש. שם בּקש גם מצא לו הזדמנות להכּנס עם לומדים אחדים בּדברי-תּורה. בקיאותו העצומה בּש”ס ופּוסקים, שעמדו עליה הלומדים מתּוך שיחה זו, עשתה עליהם רשם כּבּיר. מאָז קרבו אותו אליהם, ועל-פי השתּדלותם קבּלו עליהם אחדים מבּעלי-הבתּים האמידים ממתפּללי בּית-המדרש לנהלו בּלחם ובכל מחסוריו על-מנת שיֵשב ויעסוק בּתּורה.

אבל למוד-התּורה לא משך עוד אליו את לב זוסמן, וישמש לו רק אמצעי לפי-שעה להשגת מטרתו. הוא החזיק עדיין בּכל תּקף בהחלטתו שהחליט על-דבר פּטרבּורג ויחכּה ליום, שיחליף כח וירכש לו איזה סכום-כּסף, ואז לא יאַחר לצאת לדרך למחוז-חפצו. לתּכלית זו בּקש והשיג שני תּלמידים, בּחורים מבּני עשירי-העיר, שהורה להם בּשכר ידוע שלש שעות ביום “יורה-דעה” ו“חושן-משפּט”. אבל עברה עת מועטת ונתעורר בּזוסמן “המשכיל” שבּו. הוא התחיל מתגעגע על השכלתו שנפסקה בּאמצע ועל סביבת חבריו בּעלי הדעות החפשיות, ונפשו נכספה לדעת, לספרות… מבּלי חשוב הרבּה גמר בּלבּו לדרוש בּחשאי למשכּילי-העיר ולהתודע אליהם.

בּעת ההיא היו מפורסמים בּדווינסק שני משכילים: המלומד והמאַתימאַתיקון הידוע, מחבר ספר “המנוחה והתנועה” ושאר ספרי מדע, צבי הכהן ראַבּינוביץ, וראובן וֶלֶר, שהיה כותב מזמן לזמן מאמרים בּ“המגיד” בּעילום שמו “נר”, ובּאותה עת היה מלמד בבתי-הגבירים בעלי-השם פרידלאַנד. אל שני המשכילים האלה התודע זוסמן, אבל לא בּפיו, כי אם על-ידי מכתבים, שמסר לאיש, איש מהם בּביתו. המכתבים הללו, שהיו כתובים בּסגנון עברי מליצי יפה מאד ושבּכמה פרטים נדמה לסגנוננו של מאַפּו, הרעישו, ממש, את לב שני המשכּילים, ומאָז התחילו מקרבים אליהם את זוסמן. חבּה מיוחדת הראה לו ראַבּינוביץ, שהכיר תּיכּף, כי יש לו דבר עם צעיר בּעל כּשרונות מצוינים. זוסמן בּקר את ראַבּינוביץ תּכּופות, והיה מבלה בּכל פּעם שעות אחדות משעות-הלילה בּהבּיבּליאותּיקה שלו ולוקח מאתו ספרים למקרא אליו אל מעונו. בּכל שיחותיו עם ראַבּינוביץ נמנע זוסמן מהוציא הגה מפיו על המחשבות שהוא חושב בדבר עתידותיו. אבל פּעם אחת שאל אותו ראַבּינוביץ בּשיחה, עד כּמה הוא אומר להיות חובש בּית-המדרש, ומדוע לא ישתּמש בּכשרונותיו לצורך השגת תּכלית רצויה? באותו מעמד השיא לו ראַבּינוביץ עצה לעזוב את הגמרא ולהקדיש את עתותיו להשכּלת-חול. "טוב טוב תּעשה – כּך חתם ראַבּינוביץ בּשיחתו אתּו – אם תּכּנס אל בּית-מדרש הרבנים הווילנאי, ואני נכון לדבּר עליך טובות בּמכתבּים לאחדים ממורי-הבית ממכּירי. בלב זוסמן כבר התעורר החפץ לשפּוך את שיחו לפני ראַבּינוביץ ולספר לו, כי כבר היה פעם בבית-מדרש הרבּנים אשר בּווילנה ואת אשר קרהו שם; אבל הוא התאפק ולא ספּר, כּדי שלא לנגוע בּדבר-הגט. הוא הגיד לו רק זאת, כי הרעיון על דבר השכּלת-חול תּופש אותו בּלבּו זה כּבר, אבל אינו יכול לבצע את מחשבתּו מחוסר תּעודת-מסע (בּהודעה שפּרסמה אשתּו על אודותיו בּ“המגיד”, בּקשה מאת ראש-הקהל אשר בּעיר מולדתּו לבּלי תּת לו תּעודת-מסע כל-זמן שלא יבוא בּעצמו ולא יתן לה גט-פּטורין כדת). לא ארכו הימים ורבּינוביץ השתּדל והשיג תעודת-מסע על שם איש אחר ויתננה לזוסמן עם רובּלים אחדים להוצאות-הדרך וישלחהו לווילנה. אבל זוסמן עשה את דרכו לא לווילנה, כּי אם לפּטרבּורג.

ד.

בּפּטרבּורג קדמו את זוסמן ימי-עוני. חוסר זכות-הישיבה בּעיר-המלוכה הציק לו מאד. שלשת הימים הראשונים התגורר בדירתו של איזה שוחט, וביום הרביעי נשאר בּלי מקום-לינה, ומאז היה מוכרח לשוטט לילות שלמים בּרחובות-העיר או לבלות עד אור הבוקר בּככרי-הטיול. הימים היו ימי-הסתו; בּחוץ נשבו רוות קרים וחודרים עד הנפש. פעם אחת, אחרי שֶבֶת זוסמן ליל שלם על ספסל בּאיזו גנה קטנה, הצטנן וחום גדול תקפהו. לפנות בּוקר מצא אותו אחד השוטרים כשהוא מוטל בּקדחת עזה על הספסל ויקחהו ויביאהו אל רובע-הפּוליציה, ומשם הועבר אל בּית-חולים. כעבור ימים אחדים הבריא זוסמן וכמחוסר זכות-ישיבה היה עומד להשלח מפּטרבּורג. אבל במקרה הסתּכּל בּו אחד הפּקידים וירא, כי אין תָּוֵי-פניו מתאימים כלל לאלה הרשומים בּתּעודת-מסעו. כרגע הביאו את זוסמן לפני שר-השוטרים, והלה התחיל חוקר ודורש אותו בּפּרטיות יתרה. ולא נזהר זוסמן בּלשונו ויסתּבּך בּתּשובותיו ולא מצא מוצא, ובּאחרונה הוכרח להודות, כי השתּמש בּתּעודת-מסע, השייכת לאדם אחר. בגלל העוון הזה מסרו את זוסמן לדין, ועד אשר יבורר משפּטו ויפֹרָש מה יֵעָשה לו, הושם בּבית-האסורים.

זוסמן התבּונן יפה אל מצבו החדש וירא ויבן, כי נכונו לו ימי-חושך. מלבד שיגרשו אותו מפּטרבּורג, מה שישים לאַל את כל חלומותיו שחלם הוא ואחרים על השכּלתו, גם ישלחוהו אסור בּשלשלאות של בּרזל עם “אסירי-המלך” לעיירת-מולדתו, ומי יודע את אשר יעוללו לו שם תּושביה הקנאים. מעמד-רוחו נעשה מדוכּא יותר ויותר. הוא האמין כי העולם כּולו מתקומם לו. רעיונות מרים מאד הכבּידו על לבּו כעופרת. בּיחוד סבל בּלילות, אשר עברו עליו בּנדודי-שנה וחזיונות מבהילים. הוא התהפּך מצד אל צד, ולא ידע מנוחה. בלילה אחד קפץ ממשכּבו מוכן ומזומן לשים קץ לחייו; אבל הוא לא מצא בּו את אומץ-הלב הדרוש לכך. למחר קם ממטתו כנרגע קצת. הוא בּקש ויתּנו לו עט ודיו וניר וישב ויערוך מכתב אל מי שהיה בּעת ההיא שר-ההשכּלה דליאַנוב. בּמכתּבו זה התאונן זוסמן לפני דליאַנוב על גורלו, אשר הסגיר אותו בּידי אנשים קנאים ומשמרי הבלי-שוא, הרודפים אותו בּלי-חשך על התמכּרותו להשכלה ולדעת, ובּיחוד על נטיתו העצומה לאמונת-הנוצרים. כדי לחלץ את נפשו מהרדיפות האלה ולהשיב עם זה את נשמתו החוטאת והתועה אל דרך האמת, המוליכה את האדם אל האושר הנכון והנצחי, החליט בנפשו לעזוב את אמונת-ישראל, אשר החזיק בּה עד כה ושהמיטה עליו רק צרות ומצוקות, בּרוח ובּחומר, ולבקש מחסה בחיק דת נַצֶּרֶת, המזכּה את בּניה לחיי עולם הבּא. אי-לזאת הוא מבקש מאת המיניסטר, כי הוא יהיה המביא אותו בּצל כנפי האמונה החדשה וינחילנו את הכבוד הגדול להיות לו לאב-סנדק. על-פּי המכתּב הזה, שנערך בסגנון רוסי נמלץ ומתובּל בּרשימות-דברים ומימרות לקוחות מתוך הברית הישנה והחדשה, הבין דליאַנוב, כי הכותב הוא אדם רב-הערך, ועוד בּאותו יום דרש על-ידי לשכּת-הסופרים אשר לו מאת שר-השוטרים להביא את זוסמן מחר בּבּוקר אל מעונו הפּרטי בּבית מיניכטריום-ההשכלה.

בּשיחתו הראשונה עם דליאַנוב הבין זוסמן למצוא חן בּעיניו ולעשות עליו רושם טוב מאד. עברו שנים, שלושה ימים ועל-סמך המלצתו של דליאַנוב בּוטל משפּטו של זוסמן, וגם נתּן לו הרשיון מאת שר-העיר לשבת בּפטרבּורג ישיבת-קבע. כעבור שבוע בּא זוסמן בּבּרית אמונת-הפּראַבוסלאַבים. משתּה-הטבילה נעשה ברוב פאר והדר במעונו של מיניסטר-ההשכּלה, שהיה לזוסמן לאָב ולפּטרון.

ה.

על-פּי המלצתו של דליאַנוב נתקבל זוסמן אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית בּתור שומע חפשי. נטיה מיוחדת היתה לזוסמן לתורת-המשפטים, ולכן נכנס אל המחלקה היורידית. עברה עת מועטת והפּרופיסורים של האוניברסיטה עמדו על כּשרונותיו המצוינים וימלאו פּיהם תהלתו. אז נצנצה מחשבה בּלב דליאַנוב להשפּיע על זוסמן, כי יעזוב את האוניברסיטה ויכּנס אל המחלקה המיסיונרית של האַקאַדמיה לתורת האמונה, כדי שיוכל אחרי-כן להפיץ בּרוב הצלחה את הדת הנוצרית בּין היהודים בּני עמו מלפנים. אבל זוסמן מֵאֵן להיות לכהן ותעודת מיסיונר לא נעמה לו. עת ידועה השתּמט על-ידי אמתלאות שונות מקבּל את הצעתו של דליאַנוב; אבל דליאַנוב לא הרפּה ממנו, ומיום ליום נעשו דבריו אתּו יותר נמרצים ויותר קשים, בּאופן, שסוף, סוף היה זוסמן מוכרח למלא, למורת רוחו, את רצונו של דליאַנוב. אבל פתאום, באופן בלתו-צפוי כלל, קרה מקרה, שבּעזרתו נפטר זוסמן זמן ידוע מהצעתו של דליאַנוב.

בּעת ההיא – זה היה בּשנות השבעים התּיכונות – פּרצה מלחמת טורקיה וסרבּיה, ובּין בּני-הנעורים בּרוסיה התעוררה אז תנועה חזקה לצאת לעזרת האחים הסלאַבים ולשבּור מעל צוארם את עול העריצות הטורקית. בּזרם התנועה הזאת נסחפו המוני צעירים, ורובּם סטודנטים תלמידי בתי-הספר הגבוהים, אשר יצאו תחת פּקודת הגנראַל צ’רנאַיוב אל שדה-הקטל הסרבּי-טורקי. זוסמן, שכוונתו האמתּית היתה להפּטר מהצעתו של דליאַנוב, העמיד פנים כּפּאַטריוט נלהב וילך גם הוא להלחם על עמידתה החפשית של סרבּיה. בּבלגראַד התאָהב זוסמן בעלמה סרבית יפה מאד ויקחנה לו לאשה. הוא נעשה אז סופרו של גדל העתּונים היומיים הרוסיים, “גולוס”, ומכתביו, ממערכות-המלחמה ועל החיים בּאַרצות הבּאַלקאַן, קנו להם בּזמנם פּרסום גדול ונקראו בכל שדרות העם הרוסי בּרצון מרובּה.

רעיון התּחיה הלאומית, שתּקף את סרבּיה, בּוסניה והרצוגבינה מתּוך התלהבות עזה ונמרצה מאד, ומסירת-נפשם של העמים הסלאַבים בּמלחמתּם בּעד שחרורם, השפּיעו על זוסמן השפּעה, שלא חכּה לה כּלל. כּמו יד נעלמה התחילה דוחפת אותו לעשות את חשבּון נפשו. ויום בּא, והוא היה בּעיניו כּבּוגד בּעם העברי, הנעלה בּתּורתו ובמוסרו לא רק מעמים כהסרבּים, כהבּולגרים וכיוצא בּהם. מעט, מעט החל הנוחם מפריע את מנוחתו ומנקר כיתּוש בּמחו ובּלבבו. מכאוביו ומצוקות-נפשו הלכו הלך וחזק עד לבלתּי נשוא. כּדי להפיג את צערו נתן בּכּוס עינו ויהיה שותה שכּור כּל הימים.

הסופר העברי המפורסם בּזמנו י. ל. דאַווידאָוויץ (בן-דוד), שהיה גם הוא עת ידועה אחד מחיל המתנדבים, שהלכו לסרבּיה לשפּוך את דמם לטובת האחים הסלאַבים ושם נזדמן עם זוסמן, ספּר לי פּעם אחת על אודותיו את הדברים האלה:

“רושם קשה מיוחד עשה עלי אחד מחברי הצבא-המתנדבים, יהודי מומר, שהיה ציניקון גס ושכּור תּמיד. מומר זה נעשה בּהמשך הזמן מבקר לספרי-ישראל בּפּטרבּורג, זוסמן. זוסמן זה בּשעה שהיה נשאר יושב אתּי לבדי, לא פסק מהמטיר אש וגפרית על הסלאַבים ועל הרוסים בּכלל, ויש אשר הגיד לי בּהתגלות-לב, כי דם-היהודים הנוזל בּעורקיו, אינו מניח לו להלחם עם “האחים” הטורקים, ואם נספּח למחנה צ’רנאַיוב, עשה את הדבר רק כּדי למצוא מקום להרויח¹)”

בּן-דוד וגם אחרים, שנזדמנו אז עם זוסמן, לא שערו בנפשם אף שמץ מן הטראַגדיה הנפשית, שהציקה כל-כך לזוסמן בּאותו זמן, ולפיכך עשה עליהם רושם של ציניקון שכּור, שאינו ראוי לכבוד-אדם. הם לא ידעו, כי בשכרון צורפה נשמתו של זוסמן, ואך הרגישה את עצמה מזוקקת, נִטל ממנו תּיכּף חשקו אל הטפּה המרה. הוא נתפּכּח משכּרונו באותו רגע, שחלף רעיון כבּרק בּמחו, כי לא תכופּר חטאתו בלתּי אם יקבּל עליו משעה זו ואילך לעשות טוב וחסד ליהודים בּכל אשר תּמצא ידו. על הרעיון הזה התעכב זוסמן, וכרגע נגולה כמו אבן מעמסה מעל לבּו, ובבתי-נפשו נגה אור… בחשבו את אשר לפניו החליט להשתּמש בּכל האמצעים העומדים בּרשותו להשפּיע על דליאַנוב לטובת היהודים.

ו.

נאמן להחלטתו זו שב זוסמן כעבור שלשת רבעי-שנה פּטרבּורגה. על-ידי גלוי מסירת-נפשו להמולדת נעשה זוסמן עוד יותר מקורב לדליאַנוב. הדבר הגיע לידי-כך, שהיה דליאַנוב נמלך אתו לפּרקים בּעניני-מלוכה שונים. לצורך זה היה זוסמן מבקר את המיניסטר בּכל יום. זוסמן כבר נואש ממחשבתּו לכונן לו מעמד בּחיים על-ידי השכּלה גבוהה, ודליאַנוב גם לא הוסיף עוד דבּר אליו בדבר העבודה המיסיונירית, כי חפץ, שימָצא בּקרבתו בּפּטרבּורג. לעיני זוסמן רחפה מעתה רק מטרה אחת: להיות מעוז ליהודים.

לא ארכה העת ולזוסמן נודע מפּי דליאַנוב, כי השלטון העליון לעניני-הדפוס מבקש מבקר לספרי-ישראל בּשביל ועד-הצנזורה אשר בּווילנה. זוסמן ראה בּדבר את ההזדמנות הראשונה שבּאה לידו לבצע את אשר יזם לעשות – להשתמש בּזכיותיו המיוחדות לטובת העם העברי. די היה לזוסמן להוציא מפּיו שתּים, שלש מלים כּדי להשפּיע על דליאַנוב, שישתּדל לפני מי שצריך, כּדי להשפיע על דליאַנוב, שישתּדל לפני מי שצריך, כי יבחרו בּו למשרת צנזור בווילנה. עם זה הטה זוסמן את לב דליאַנוב לחפצו בהבטחה להבטיח לו, כי בשבתּו במרכּז מרובּה בּאוכלוסין יהודים כווילנה, תמצא ידו לפעול שם הרבּה בּמלאכות המיסיון.

כּבוא זוסמן לשרת בּועד-הצנזורה הווילנאי עוד מצא שם הרבּה מן הרוח האנטישמיי, אשר חדר אליו תּחת השפּעת המבקר הקודם בּראַפמאַן, בּעל “ספר-הקהל”. בּ“שלחן-ערוך”, וביחוד בּ“חשן-משפט ו”ביורה-דעה“, עשה בּראַפמאַן שַמות נוראות. הוא קרע מהם דפים שלמים, ובכמה מקומות סרס את הכתוב כל-כך, עד כי לא יחלו הלומדים לעמוד על כוונת-הדברים. כּדי לקבּל על מעשה-התועבה הזה את הסכמת הצנזורה העליונה אשר במטרופּולין, היה בּראַפמאַן מרבה לשלוח אליה חבילות של כּתבי-פּלסתר על ה”שלחן-ערוך" ו“חשן-משפּט”, אשר מצא בּהם, לפי דבריו, מקור כל מדה נתעבה ופריצות גסה.

זוסמן מצא פה לפניו כּר נרחב לעבודה פוריה. קודם כל התחיל מבער קימעא, קימעא אחרי שרידי מעשי-הנבלה, שנשארו לפלטה מימי בּראַפמאַן. ותהי ראשית פּעלו לשלוח לפּטרבורג תּזכּיר מפורט, שהגין בו הגנה נמרצת על החבורים, המשמשים ספרי-חוקים ליהודים ויתנם מופת למוסר האנושי ועליון לתורת נועם-המדות. בּרוחב ידיעותיו בּספרות-ישראל לכל תקופותיה ובאֶרודיציה החילונית שלו, העשירה מאד, הבין להאיר לפני השלטון הרוסי את מהותם וטיבם של ספרים כ“השלחן-ערוך”, “חשן-משפּט” ו“יורה- דעת” הארה, שעשתה עליהם רושם יפה מאד. כּך עלתה לזוסמן להשיב לספרים הנזכרים אותם הדברים, שנמחקו מהם על פּי מלשינותיו של בּראַפמאַן. ראוי להזכיר פה, כי בבקרו את ה“יורה-דעה” הוסיף עליו זוסמן הערות חריפות משלו, שנדפסו מן הצד בּשם “הגהות חכם אחד”.

בּכלל הקל זוסמן הרבּה על תּנאי הצנזורה של הספרים העברים. בנגוד לבּראַפמאַן, שהיה בשעתו כמטה-זעם להספרות הרבּנית, הראה זוסמן התקרבות מיוחדת לרבּנים מחברי ספרי “שאלות ותּשובות”. בּקיאותו העצומה בש"ס עמדה לו לזוסמן פּעמים הרבּה לתקן בכתבי-היד טעויות שונות, שטעו הרבּנים המחברים. התקונים האלה היו מרעישים, ממש, את הרבּנים, ויש אשר נסו להכּנס אתו בּפּלפּולים חריפים כּדי לנצחו בּהלכה, אבל לשוא היה עמלם. כך נתפּרסם זוסמן בּחוגי תופשי-התורה אשר בּּווילנה ללמדן מופלג. פּנים בּלתּי מסבּירות הראה זוסמן רק לאותם הרבּנים, שכתבו את ספריהם בּסגנון בּלתּי-ברור ומטושטש. רב בּישראל – כך היה זוסמן אומר תּמיד – צריך שיֵדע לדבר צחות ועוד יותר מזה – לכתוב בלשון צחה.

עברה עת ידועה ולאזני זוסמן הגיעה השמועה, כי בשלטון העליון לעניני-הדפוס בּפּטרבּורג נעשתה פנויה משרת הצנזור לספרי ישראל. בּשימו אל לב, כי בּעיר-המלוכה ובקרבת דליאַנוב ימצא לפניו כּר יותר נרחב לפעולתו, מהר ויסע לשם ובלי השתּדלות יתרה קבּל את המשרה, שרצה בה.

כּמעט מן היום הראשון שהשתּקע זוסמן בּפטרבּורג, הרבּה לעשות טובות עם יהודים יחידים ועם כלל ישראל. עיקר פּעולתו היה, לתת לצעירים יהודים, שגמרו חוק למודם בּבתּי-ּספר בּינונים, את היכולת להכּנס אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית. בּאותה עת לא הנהיגו עדיין בּיחס ליהודים בּבתי-הספר הגבוהים אשר בּרוסיה הגבּלה של אחוזים; אבל הכניסה אל האוניברסיטה, וביחוד לזו שבּפּטרבּורג, היתה קשורה, בּתּנאים קשים מאד. על התּנאים הקשים האלה התּגבּר זוסמן תּמיד על-ידי המלצותיו של דליאַנוב. לפני כל סטודנט עברי, שהמליץ עליו זוסמן באזני דליאַנוב, וכאלה היו רבּים, נפתּחו דלתות האוניברסיטה הפּטרבּורגית כּרגע. וטובות כאלו עשה זוסמן חנם, בּלי שכר-טרחה. די היה, למשל, כּי צדרבּוים בעל “המליץ” יודיעהו בּכּרטיס, כי צעיר פּלוני ופּלוני ראוי שיתקבל אל האוניברסיטה, או לבית-ספר גבוה אחר בּפטרבּורג, והוא רץ תּיכּף לדליאַנוב והשתּדל לפניו, והשתּדלותו נתּנה לו.

מפּי דליאַנוב היה זוסמן יודע תּמיד את הרוחות המנשבות בּספירות העליונה ביחס אל היהודים, ומה שנעשה מאחורי הפּרגוד בּמהלך הפּוליטיקה הרוסית-יהודית. זה נתן לו את האפשרות למסור לעסקני-הצבּור היהודיים אשר בּפּטרבּורג את הידיעות הנחוצות על-דבר המעשים, שהשלטון הרוסי חושב לעשות בּנוגע ליהודים, והיא שעמדה לא פּעם אחת לעסקנים הללו לאֵחוז למועד הנכון באמצעים הראויים לקדם את פּני הרעה הנשקפת לעם העברי.

כּך קרה פּעם אחת ולזוסמן נודע, כי בּספירות הממשלה שורר קטרוג גדול על הישיבה המפורסמת אשר בּוואַלוזין. זוסמן הודיע תּיכּף את הדבר להבּאַרון גינצבּורג, והלה הזמין למחר אל-ידי הטלגרף את ראש הישיבה הוואַלוזינית, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, לבוא מהר לפּטרבּורג. עוד קודם שבּא הרב בּרלין פּטרבּורגה נודע הדבר, כּי הכּעס שכועסים בחוגי-הממשלה על הישיבה גדול כל-כך, עד שכמעט החליטו לסגרה. אחרי הרבּה חקירות ודרישות בּענין זה נתבּרר, כי נתקבּל כתב-שטנה על ישיבת-וואַלוזין, שבּו נאמר, כי היא משמשת קן לקנאים חשוכים ומורדי-אור, המתאמצים להפיץ בּקרב היהודים בּערות ואמונות-תּפלות כדי להפרידם על-ידי חוקים משונים מבּני עם-הארץ. בישיבה הראשונה, שהיתה לעסקני-הצבּור שבּפּטרבּורג בּבּיתו של הבּאַרון גינצבּורג בהשתּתּפותו של ראש הישיבה הוואַלוזינית, נערך בּענין זה תּזכיר שנמסר בּאותו מעמד לזוסמן על-מנת להגישו לדליאַנוב עם תּוספת הבּאורים הנחוצים לדבר מצדו. זה נעשה בּשעה שכבר היה הדבר קרוב, כי השאלה בּדבר ישיבת וואַלוזין תתבּרר בּמועצת-המיניסטרים, שנמצא בה הרבּה שונאי-ישראל. אבל זוסמן הקדים להשתּדל בּדבר, והשתּדלותו הביאָה לידי-כך, שיתברר הענין תּחלה בּמיניסטריום לעניני-השכלה, ואחרי שיחה ארוכה שהיתה לו עם דליאַנוב הסירו את השאלה על-דבר ישיבת-וואַלוזין מסדר-היום, והניחו לישיבה שתתקיים. מספּרים, כי היה זוסמן מתפּאר לפרקים, שבשעת פּרידתו מאת ראש-הישיבה, אמר לו הגאון: “אני מבטיחך, שיש לך חלק לעולם הבּא…”

ז.

בּפּטרבּורג נפגש זוסמן עם מטיבו מלפנים צבי הכהן ראַבּינוביץ מדווינסק, שהיה בּעת ההא עורך השבועון הרוסי-העברי “רוסקי יעווריי”. זה נתן לזוסמן את ההזדמנות לגמול לראַבּינוביץ על הטוב, אשר עשה אתו בּצר לו. שלא בפניו הציג את ראַבּינוביץ לפני דליאַנוב בּתור מלומד גדול ופּקח בּהויות-העולם, שהממשלה הרוסית היתה יכולה להשתמש בו למטרות מדעיות שונות. דברי-התהילה, אשר פזר זוסמן לראַבּינוביץ, עשו על המיניסטר רושם כל-כך נמרץ, עד כי הבּיע את חפצו להתודע אליו. אז הביא זוסמן את ראַבּינוביץ אל דליאנוב. אף כי לא שמע ראַבּינוביץ את הלשון הרוסית וידבּר עם המיניסטר גרמנית מגומגמת, הבין בּכל זה בּבקורו הראשון למצוא חן בּעיניו ולקחת את לבבו בּיחוד בּפּקחותו המעשית, ולפני לכתּו הזמין אותו דליאַנוב לבקרהו בּביתו לעתים קרובות. בּהמשך הזמן נעשה ראַבּינוביץ יוצא ונכנס בבית דליאַנוב ולפרקים הטה את לבו לעשות חסדים גדולים עם היהודים. בּהשתּדלותו של דליאַנוב העניקה הממשלה הרוסית לראַבּינוביץ זכיות של אזרח נכבּד.

על-ידי דליאַנוב נעשה זוסמן מקורב גם לשרים אחרים מרמי-המעלה. הוא היה, למשל, מידידיהם של הפּובּליציסטן הרוסי המפורסם, עורך הירחון הימני “רוסקי וואסטניק” קאַטקוב, שהיתה לו חשיבות גדולה בּחצר-המלכות, של מנהיג הסלאַוויאַנופילים הסופר אַַקסאַַקוב, של הנסיך וואָלקונסקי וגם של השר התּקיף מאד פּובּדונוסצוב. גם בּשרים בעלי-ההשפּעה האלה היה זוסמן משתּמש לפעמים לטובת עניני-היהודים.

כדי שלא יאבּד חנו בּעיני הבּיורוקראַטים הגבוהים ובשביל שלא יתרופף מצבו המבוסס, נזהר זוסמן בּמלוי חוקי האמונה הפראַבוסלאַבית, יום יום בּקר את בּית-התּפלה והשתּתּף בכל החגיגות הדתיות. מלבד זה העמיד את פּניו בּעיני-הרשות כצנזור מחמיר מאד. תמיד התאנה אל מבקרי ספרי-ישראל בּערי-השדה, אשר התיחס אליהם בּאי-אמון ומתוך חשד, כי הם לוקחים שוחד מאת המחבּרים. קשה בּיחוד היה יחוסו אל הצנזור היהודי בווארשה זאַמנהויף (אביו של ממציא הלשון האספּראַנטית), שעורר עליו את חמתו בּזה, שנתן את רשיון-ההדפסה לספר, שעבר דרך כל ועדי-הצנזורה, ואיש מן הצנזורים העברים לא התּיר אותו לבוא בקהל. זה היה הקובץ היהודי “דער וועקער” (המעורר), שיצא בשנת 1887 על-ידי חובבי-ציון באודיסה בעריכתו של מ. ל. לילינבלום. בּקובץ זה נתפּרסם שיר מאת אברהם גולדפאַדן בשם "אַ שטיין פון האַרצן " (אבן מן הלב), שהיה מחאה כתובה בּסגנון סאַטירי חריף ועוקץ נגד הפּוגרומים. זאַמנהויף היה הצנזור היהודי היחידי, אשר לא חת להרשות את הספר לדפוס. אבל נמצא איש, אשר הכּה את זאַמנהויף בּלשון לפני השלטון העליון לעניני-הדפוס על המעשה הזה אשר עשה. הדבר נמסר לזוסמן, והוא שם לאל את דברי-המלשינות, אבל עם זה גער בזאַמנהויף נזיפה שבכתב. מאותו יום הבּיט על זאַמנהויף בעיני-חשד, והדברים הגיעו לידי כך, שבּשבילו הפסיק פּעם אחת את הוצאת “הצפירה” לשלשה חדשים שלמים. סוקולוב מהר אז לבוא לפּטרבּורג ועל-ידי המלצתו של צבי הכהן ראַבּינוביץ, הנזכּר למעלה, לפני זוסמן עלתה בּידו להביא לידי בּטול הגזרה.

זוסמן, שבּקר גם את “המליץ”, היה קובל תּמיד מרה על צדרבּוים בגלל שאינו מגין בּעתּונו כראוי על עניני-היהודים ובּגלל שהוא כותב עברית כל-כך גרועה. זוסמן, שהיה בּעצמו בּעל סגנון עברי מצוין, לא יכול שאת את שפתו המשובּשת של צדרבּוים ולפעמים, שהיה קשה לו להתאפּק, היה מתקן בכמה מקומות את סגנונו.

ח.

אפס כי השאיר השמד לזוסמן ירושה מעציבה מאד, אשר לִותה אותו כצל עד יומו האחרון – התשוקה אל היין. בשובו מסרבּיה פסק לזמן רב לשתּות. נראה היה הדבר, וכך האמין הוא עצמו, כי השכּרון היה אצלו רק חזיון לפי-שעה, אשר חלף בּאותו רגע שהוטב מצבו. אבל לא היתה זו אלא טעות.

הז’ורנאַליסטן הרוסי-העברי א. קויפמאַן מספּר על אודות זוסמן את העובדה המעניינת הזאת:

"פּעם אחת טילתּי עם זוסמן בּרחוב נעווסקי בפּטרבּורג ואשוחח אתו בּעניני המדע העברי, ובּהיותי עסוק בּשיחה לא התבּוננתּי, כי משכני אחריו אל בּית-המשתּה של “דומיניק”. הוא בּקש ויגישו לו כוס גדולה, אשר מלא אותה עד שוליה יין-דגן ולאחר שהצטלב הריק אותו אל פּיו בגמיאה אחת. “אפשר שמתפּלא אתה – אמר לי זוסמן – על אשר הצטלבתּי לאחר השיחה שהיתה בּינינו בדברי-תורה? הריני לבאר לך את הדבר: פני דומים קצת לפני יהודי, ואני אין חפצי כי האנשים הנמצאים עכשו פּה אתּנו בּבית-המשתּה, יהיו חושבים, כי גם היהודים כבר התחילו שותים יין-דגן בכוסות גדולות”.

נחום סוקולוב, אשר, כמו שכבר ספּרתי למעלה, היה לו דבר אל זוסמן בעסקי גזר-הדין, שייצא על-ידו על “הצפירה”, מספר בּאותו ענין את הפּרטים האלה:

“… והתחילו אז המועצות עם האדון זוסמן. חשבתי, כי יכבּיד את אזניו ואת לבּו ישים שמיר – אבל לא! נתדבּק בּי תּכּף, כאלו ידע אותי זה עשרים שנה. כבר בּמשך השיחה הראשונה כבשו רחמיו את כעסו, ויהי טוב כצפּור קַנַרִי, וספּוריו היו ערבים ונוחים, ולא קשה היה להכיר בּטביעת עין ראשונה, שהוא מתחרט. הארכתי אז ימי שבתי בּפּטרבּורג, ויש שהייתי הולך עם ראַבּינוביץ אל זוסמן, וזוכרני, שהיו מכניסים אותנו לפּרוזדור קטן, אשר לא היה שם מקום לנטות ימין ושמאל, ומשם אל החדר, והאשה הסרבּית עוטה רעלות כטעם בּנות רוסיה הקטנה, ועל השולחן הקטן עומד המיחם, ובּעה”ב פותח רוסית; אך במהרה הוא עובר אל הלשון היהודית, ומדבּר כ“צאינה וראינה”, ואנו יושבים שם שעות, ואיננו מניח אותנו לצאת, מספּר את כל הסודות מסרבּיה ומבּולגריה ומכל בּתי המיניסטריון אשר פּה ומכל מחלקות הסינאט, ומשנֵּן לנו את השעורים, שהוא שומע בּישיבות שלטון-הדפוס, ומרצה לפנינו את כל ה“חוזרים” הגלוים והנעלמים. הכל הבינותי, הכל היה בּרור ופּשוט לי. אפּס כי תנועה אחת מתנועותיו היתה זרה לי: כעשרים פּעמים, במשך שבתּנו שם, יצא מן החדר, שהה שם כרגע, ושב. לא ידעתי יציאה זו מה היא. צרכים שבּצנעה? מחלה? פּחד מפני מרגלים? לא ידעתי. עוד יותר נפלא היה הדבר בּעיני, כי בכל פּעם אשר שב, היו פּניו מסבּירות יותר, ויצהל, פּשוט, כּסוס.

בּצאתנו – כך מסיים סוקולוב – שאלתי את בּן-לויתי. “כמה תּמים אתה – בּדח היהודי הפּקח – אין אתה יודע, הפּנים, את מנהגי-המקום הוא יוצא בשביל גמיעה קטנה. קשה לו לשבות רבע שעה בּלי גמיעה. כשיש לו חברה אחרת, הוא גומע יחד עמהם. בּפנינו לא רצה”.

בּשנת 1888 הוציא הסופר היהודי מ. ספקטור את הכרך הראשון שלו " דער הויז-פריינד". בּכרך זה נתפּרסם מאמר על אדות אברהם מאפו מאת א. ש. פרידברג. אל המאמר הנזכר נספּחה הערה גדולה, המכילה זכרונות מעניינים אחדים על-דבר מאפּו, שכותב הטורים ההם התודע אליו בקובנה בשנת 1860 והיה מידידיו. תחת ההערה הזאת חתום איש בעילום-שם: “הקורא הראשון של ה”הויז-פריינד".

הקורא הראשון הזה של ה“חויז-פריינד”. היה הצנזור, שבּקר את הקובץ: זוסמן.

א.

קובנר נולד בּווילנה בּשנת 1842. אביו היה מלמד עני ומטופל בּילדים. משנתו הששית ואילך בּלה קובנר בּכפר בּבית דודו המוזג. אחרי-כן שב לווילנה ונכנס אל בּית-מדרש הרבּנים. אבל לא ארכו ימי שבתּו על ספסל בּית-מדרש-הרבּנים, כי חלה מחלה ממושכה, אשר אסרתהו לפאת-מטה. כשהבריא שלח אותו אביו אל העיירה מיר, ששם למד בּישיבה, וארוחתו היתה בבתי חשובי-המקום בּית איש יומו. בּלמדו בּישיבת-מיר התחיל קובּנר, והוא אז נער בּן עשר שנה, קורא בּחשאי ספרים עברים. פּעם אחת תּפש אותו המשגיח בּהגותו בּאחד הספרים החיצונים, ומאז רדף אותו בּלי-חשך, ולבּסוף הוכרח לעזוב את מיר ולבקש לו מנוח בּעיירה הסמוכה סטויבּץ. הרדיפות שנרדף קובנר בּמיר השרישו בּלבּו שנאת-נצח לכל הישיבות בּכלל, ושנאה זו מצאה לה בּהמשך הזמן בּטוי בכתבי-הפּלסתר, אשר פּרסם בּעתּונים הרוסים על סדרי החנוך העברי בּחבל הצפוני-מערבי. גם בּסטויבּץ למד קובנר בּבית-המדרש ואכל “ימים” וקרא בּסתר ספרי-מינות וכתב שירים בּלשון העברית. משם שב אל אבותיו וישב בביתם עד מלאת לו שש-עשרה שנה. כּדי שלא יהיה עליהם למשא, שלחו אותו אבותיו לקרוביהם היושבים בּקובנה. אבל הוא ישב שם רק עת קצרה ועבר למֶרֶטש, וממרטש שב לווילנה. בּשנת 1860 השיאו לו אבותיו אשה. קובנר, שכבר היה אז הוגה דעות חפשיות וצמא להשכּלה, לא מצא משעה ראשונה ואילך ספּוק לנפשו בחייו החדשים. אשתּו הצעירה, שישבה כל היום בּחנות-המכּלת אשר לאמה, לא היתה לפי רוחו. היא אהבה אותו אהבת-נפש, אבל לא הבינה לרעו ולא עמדה על הרהורי-לבּו. בּעת ההיא היה לקובנר אָח גדול ממנו בּשנים, שישב בּקיוב ולמד שם בּאוניברסיטה. לפני אחיו זה שפך את מרי-שיחו ובקש ממנו עצה מה לעשות כדי להחלץ ממצבו הקשה. על-פי עצת אחיו עזב קובנר את אשתו ואת ילדו היחיד ויברח לקיוב. בּרשימות זכרונותיו, שפּרסם קובנר אחרי עבור מאז שנים רבות בּירחון הרוסי “איסטאָ-ריטשעסקי וועסטניק”, צייר בּפרוטרוט את המלחמה הפנימית הקשה, אשר עברה עליו עד שהחליט בּנפשו לעזוב את אשתּו, שלא היתה לו בּלבּו שום טינא עליה, ולהפּרד מעל ילדו הראשון, אשר אהב אותו מאד.

בּקיוב השתּלם קובנר בּעזרת אחיו הבכור בּמשך שנה אחת בּלמודים הכלליים בּאופן כל כּך מזהיר, עד שעמד יפה בּנסיון כּדי שעור של בּית-ספר בּינוני שלם, ואחרי-כן נתקבּל אל האוניברסיטה. בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה שקד קובנר בּהתמדה מיוחד על הספרות הרוסית. רושם עמוק עשו עליו מאמרי-הבּקורת של פּיסאַרב. מושפּע מהם פּרסם אז קובנר ב“המליץ” בּקורת חריפה מאד כלפי הספרות העברית. בּהיותו מטבעו בּעל מזג חם עם כשרונות ז’רנאַליסטיים הבין להפּיל מעל רום מדרגתם גם סופרים כאלה, שנחשבו בּעת ההיא לבּרי-סמכא. כעבור איזה זמן הוציא קובנר קונטרסי-בקרת מיוחדים, אשר עוררו עליהם התמרמרות מרובּה מצד הסופרים העברים. נעלבים מאד על-ידי מאמרי קובנר הרגישו את עצמם בּיחוד שלום יעקב אבּראַמוביץ (מנדלי מוכר ספרים שבּמאוחר) והמשורר גוטלובּר, – שני האריות של הספרות העברית שבּאותו זמן. אז התחילו בּעתּונים ובחוברות נלחמים בּקובנר מלחמה חזקה, שלא הצליחה. בּני-הנעורים בּלעו את מאמרי קובנר כ“בּכּורה טרם קיץ” ממש. עברה עת ידועה וקובנר שם לב גם אל השאלות הצבּוריות של חיי-היהודים. אז החל לכתוב בּעתּונים העברים מאמרים פּובּליציסטיים, וגם בּהם הבליט כּשרון-סופרים גדול. הוא טפל בּיחוד בּשאלות-החנוך. הוא מחה מחאה נמרצת נגד שיטת-החנוך הטראַדיציונית, נגד המלמדים החדרים והישיבות. דרך אגב השמיע דעות חריפות מאד גם בּנוגע אל התּלמוד. בּזה השתּמשו שונאיו הספרותיים של קובנר ויחדשו עליו את המלחמה הנושנה, שכבר שקטה קצת, ביתר עז. עם זה אירע מאורע, שיצק שמן על המדורה ויעש את המלחמה נגד קובנר יותר ארוכה ויותר מרה.

זה היה בּעת אשר העמידה הממשלה הרוסית פּנים, כי היא רוצה בּהשכלת-היהודים, כּדי שיהיו ראוים לזכיות-אזרחים. אז פנה הגנראַל-גובּרנאַטור הקיובי לאחדים מן הסופרים העברים ועסקני-הצבור בּשורה של שאלות: איך ועל-ידי איזו אמצעים אפשר להפיץ השכּלה בּין היהודים. קובנר היה אז אחד הראשונים, שהשיב על השאלות האלה. בּיחוד התעכּב על שתי שאלות אלו:

א) איזו ספרים יכשרו בּיותר להפיץ על ידם השכּלה בּין היהודים: אם עבריים או יהודיים?

ב) מהו התלמוד, ואם נחוץ לאסור על היהודים להגות בּו?

בהשיבו על השאלות הללו, מצא קובנר לנכון לברר את אָפיה הכללי של הספרות העברית. מסקנתו הארוכה היתה, כי אין הספרות העברית ראויה לשם ספרות, כי הסופרים העברים אינם סופרים בּמובן האירופּיאי המודרני. ולא עוד, אלא שנתן את הלשון העברית ללשון שאין לה עתיד ושנדונה לכּליה למפרע, ולפיכך אך למותר הוא ללמדה ולכתוב בּה ולאבד עליה זמן בּכלל.

דעותיו אלה, אשר הציע אותן קובנר בּתזכּיר, שהגיש אל הגנראַל-גובּרנאַטור הוואָהליני, ושנתפּרסמו אז בּעתּון הרשמי “קיוב-ליאַנין”, עוררו נגדו סער של כּעס והתמרמרות לא רק בּעתּונות העברית, כי אם גם בּחוגים הצבּוריים היהודיים. מכל עברים התחילו ממטירים על קובנר אש וגפרית. זה לא היה עוד פּולמוס של קולמוס ספרותי, כי אם מלחמה לחיים ולמות. התנפּלו לא על קובנר הסופר, כי אם על קובנר האדם. טפלו עליו עוון ניהיליות (מה שהיה בּאותה עת מסוכּן מאד) ושבע חטאות-שאול. הדברים הגיעו לידי כך, שנעשה שם קובנר סמל לכל מה שנתעב ונאלח בּמובן המוסרי. זה גרם, כי העשירים הנדבנים האחדים, שהיו נותנים לקובנר פּרס חדשי, קפצו את ידם ממנו וגם לא נתנו לו לדרוך על סף בּיתם. הדבר הזה העציב את קובנר מאד והפּיל את רוחו עליו. הוא נסה לשפּוך את זעמו בּמאמרי-אֶרס, אבל איש לא חפץ לפרסם אותם בּדפוס. אחרי-כן חִבֵּר את מאמריו לספר מיוחד, ונסע לאודיסה כדי להדפיסו. אבל שם לא נתנה לו הצנזורה את רשיון-ההדפסה. רק אחרי עבור זמן ידוע עלתה בּידו להביא את ספרו זה בּקהל בּרשיון הצנזורה הקיובית. זו היתה מלתו האחרונה בּלשון העברית. מאז אבד לקובנר כל חשק לכתוב עברית. אחרי שנים רבּות ספּר קובנר לאחד הסופרים העברים של אותו זמן, שהיה אף הוא מבקר, אבל מתון ממנו, כדברים האלה: “הזלזולים והגדופים הגסים, אשר בּהם קדמה הספרות העברית את פּני, עוררו בּי שאָט-נפש ושנאה לה ולהעומדים בּראשה… לאחר שרכשתי לי על בּורין לשונות-אירופּה, נוכחתּי לדעת עד כמה שפלה היא הספרות העברית בּמעמדה הרוחני. נתברר לי, כי הטפּול בּה אינו אלא אבּוד זמן וכחות לבטלה, יען כי היא נדונה למות בּלאו הכי. פּניתי לה עורף והקדשתי את כל כחותי לספרות הרוסית”.

ב.

קובנר עזב את האוניברסיטה והתחיל מתעסק בּדברי-ספרות. הוא נעשה עוזר לעתּונים הרוסים היוצאים בּנגב, ופּרסם בּהם מאמרים שונים בּעניני-היהודים. הוא כתב על אדות ראשוני הסופרים הרוסים-העברים, על-דבר החיים בּישיבות מיר וּוואַלוזין וכיוצא בּענינים כאלה. לאחר שנתפּרסם קובנר בּתור פּובּליציסטן בּעל-כּשרונות, עבר לגור בּפּטרבּורג. שם נהיה עוזר תּמידי בּגדל העתּונים הרוסים, כלי-מבטאם של הליבּראַלים, בּ“גולוס”, שהדפיס בּו מאמרים ופיליטונים בּשאלות הצבּור הרוסי. בּפיליטוניו, שנלחם בּהם בּיחוד עם הסופרים הקונסרבאַטורים והסתּבּך בּפּולמוס-סופרים גם עם דוסטויובסקי הגדול בּכבודו ובּעצמו, הבליט קובנר הרבּה הומָר בריא, שעשה בּחוגי-הקוראים רושם נמרץ מאד. כעבור איזה זמן התחיל קובנר להתנפּל בּמאמריו ובּפליטוניו על בּעלי מסלות-הבּרזל, על חברות-המניות ואדוני-הבּאַנקים, המנצלים בּמעשי-תרמית את כּיסי הקהל התּמים. על גדולי אצילי-הזהב ואילי-הכּסף שבּפּטרבּורג, ובּיחוד על היהודים שבּהם, אשר לא הרגישו את עצמם מעולם בּטוחים בּמעמדם, ושחפצו תמיד, כי לא ירבּו לדבּר בּהם בּשער, הפּילו מאמרי-קובנר אימה גדולה. קובנר ידע את הדבר יפה וראה בּו את נקמתו הראשונה בּגבירים היהודים, שנטר להם בּלבּו משטמה עזה, מקצתה בּתוקף השפּעת הדעות הסוציאליסטיות-מאַטריאַליסטיות, שהיתה הספרות הרוסית הראַדיקאַלית של אותו זמן מחודרת מהן בּרובה המכריע, ומקצתה בּגלל שמנעו ממנו עשירי היהודים בּקיוב לפנים את תּמיכתם וגרמו בּזה, שלא יכול עוד להמשיך את למודו בּאוניברסיטה.

בּשנאתו העצומה הזאת של הבּורז’ואַזיה הגדולה בּכלל ואל עשירי-היהודים בּפרט, צריך לבקש את המפתּח לאותו המאורע שאירע כעבור עת קצרה בּחיי קובנר ושהשפּיע על כל מהלך חייו העתידים. בּראש הבּאַנק למלוה ולדיסקונטה בּפּטרבּורג עמד אז העשיר היהודי, העסקן הצבּורי הידוע אברהם זאַק. אותו זאַק, שהיה על-פּי חנוכו מן ה“משכּילים” הישנים, נתפּרסם בּזמנו לנדבן גדול, שהראה התקרבות גדולה מיוחדת לסופרי-ישראל. לפני הסופרים והאָמנים מבני-ישראל היו פּתוחים תּמיד גם בּיתו גם כּיסו. לאחרים מהם נתן גם משרות בּעסקיו הגדולים. כן, למשל, אסף אל הבּאַנק שלו את הרומאַניסטן הרוסי-עברי המפורסם בּשעתּו בּהרב. על-פי המלצתו של בּהרב נתּנה לקובנר בּאותו בּאַנק כהונת קורספּונדנט. לא עברו ימים מועטים והיחוסים שבּין קובנר ובין אדוניו נעשו קשים. קובנר, שחשב את עצמו לגדול, לא חפץ בּגודל לבבו להכּנע לתּנאי המשמעת החמורה, שכהונתו בּבּאַנק נתונה בּהם, וזאַק מֵאֵן לוותּר על המנהגים הקבועים ולהוציאו מן הכלל. מעט, מעט החל הבּאַנקיר העשיר מבּיט מגבוה על הסופר הגאה, והלה התחיל להתיחס בּבוז ובאיבה אל הגביר חֹטֶר-הגאוה. קובנר חכּה מיום ליום כי יהדפהו זאַק ממצבו, וחששה זו גזלה את מנוחת-נפשו, יען כי בּעת ההיא כבר בּא בּבּרית האירוסין עם עלמה חולנית בּת עשרים ושלש, שהיתה זקוקה לכלכּלה מעולה. קובנר הגיד לה כמה פּעמים, כי יקחנה לו לאשה רק לאחר שיהיה מצבו החמרי איתן ופּרנסתו מצויה. הסכסוך שנפל בּינו ובין זאַק שם לאַל את כל מחשבותיו, וזה העלה את חמתו עד להשחית על אדוניו, אשר היה בּעיניו לגוזל אָשרו ומשבית מנוחתו.

מאותה שעה ואילך התחיל קובנר חושב מחשבות ומבקש תחבולות להגות מעל דרכו את “המכשול הגדול” הזה.

בּיום אחד הופיע בּמחו רעיון פּלילי, אשר לקח את לבבו. הוא החליט לעשות דבר, שיהיה קודם כל מעשה-נקמה בּראש הבּאַנק השנוא עליו כל-כך, ושעם זה גם יתּן לו את היכולת להמציא מזור למחלת אהובתו ולמלא את מחסוריה. הוא עשה חוזה עם דודו הֶרץ בּויאַרין היושב בּווילנה ויזייף המחאה של הבּאַנק הפּטרבּורגי למלוה ולדיסקונטה מיום 25 בּאפּריל שנת 1875 אל הבּאַנק המסחרי שבּמוסקבה על סכום של מאת אלף וששים ושמונת אלפים רובּל. קובנר זייף את חתימתו של ראש-הבּאַנק, הוא זאַק, בּאָמנות כל-כך מרובּה, עד שאי-אפשר היה בּשום אופן להכּיר בּין החתימה המזויפת שעל ההמחאה ובין החתימה הנכונה. עם ההמחאה המזויפת בּיד נסע בּויאַרין למוסקבה, ויקבּל שם תּיכּף את סכום-הכּסף בּמִלֻאו. לאהובתו לא ספּר קובנר דבר על הנעשה; הוא הגיד לה רק זאת, כי בּקרוב ירכש לו הון גדול ואז יבוא אתּה בּבּרית-הנשואין; אפס כי לצורך זה יהיה אָנוס לברוח עמה לחוץ-לארץ. על-זה ענתה לו, כי למענו היא נכונה לא רק לברוח לחוץ-לארץ, כי אם גם לעבוד עבודת-פּרך. קובנר בּא עם ארושתו למוסקבה; שם נתן לדודו ארבּעים וחמשה אלפים רובּל, אשר בּרח אתּם אל מעבר לגבול. קודם למנוסתו השתּדל הדוד הנזכּר והשיג בּשביל קובנר תּעודת-מסע על שמו של איזה בּרוך סולובייצ’יק. אז מהר קובנר ויסע עם אהובתו ממוסקבה למוהליב. טרם צאתו ממוסקבה ערך קובנר אל זאַק מכתב עולב מאד. בּהיות המכתּב אפיָני מאד לקובנר “האדם”, אני מוסר אותו כאן מלה בּמלה:

"נֻקַּמתּי! לא חפצתי לרושש אותך, להמיט עליך אסון. אפס כי חפצתי מאד לעשותך לחרפּה ולכלימה, להשפּילך ולגרום לך צער, וזה עלה בּידי. יכול הייתי להכריח אותך לשלם את כל סכום-הכסף אשר חמסתּי: הלא היית חותם על כל מה שהייתי מגיש לפניך, כמו שנהגתּ לעשות תּמיד. אבל הרגע נא ולבּך אל ירך – בּכיסך לא נגעתּי. בחטאתי גרמתּי נזק לאחרים, ולך אין הדבר נוגע כלל, לא אתּה חתמתּ על התּעודה… אולם – הכבר הקל לך בזה? מסופּקני! עתּה הריני לבאר לך מה ראיתי על כּכה לעשות את מעשי-העול הזה. האשמה תחל רק עליך, ולע על אחר! בטבעי הריני איש ישר – מעולם לא עשיתי דבר דומה לדבר-פּשע. בּהשפּילי את עצמי כּל-כּך לבקש ממך משרה, דמיתי, כּי תבין להבדיל בּין פּקיד פּשוט, היודע רק את שלחן-עבודתו וזולתו אין לו מושג משום דבר, ובין אדם כּמוני, העומד על רום ההשכלה האירופּית. אבל אתּה לא שמתּ לבּך אל הדבר, ומשום כּך נעשיתי אויבך בּנפש. לא יכולתּי לסלוח לך על אשר נקבתּ לי משכּרת דלה כזו, בשעה שידעת יפה, כּי יש לי משפּחה והורים עניים; לא יכלתּי למחול לך על אשר גמלתּני כּגמול נערים קטנים בּוערים והדיוטים ולא השגחת בּי ובערכּי, ומאז החלותי לחשוב מחשבות-נקם… החלטתי להנקם ממך, ונקמתּי! עתּה תהיה ללעג ולקלס, ואני מרגיש את עצמי מאושר מאד, יען מדי ראותי כי אגואיסט נבזה, אבּיר-לב, צמא לכּבוד ונעור מדעת, תּלוש מעמו ומן האנושות, יהודון אחוז-שגעון שכּמותך נעשה לחרפּה והשלך ממרום עזו המדומה, – אני חושב את המראה הזה כּחג גדול לאנשים רבּים הוגי-נכוחות. יכל הייתי להפוך את נשמתך הקטנה על צדה השניה ולגלות מערומיה לעיניך; יכול הייתי לצייר לך ציור בּהיר את מהותך המגוחכת עם כל יצרי-לבּך הנתעבים והנשחתים, אבל אין הדבר שוה בּעמלי. רוצה אני רק להוסיף, כי כל בּני-סביבתך הנם אנשי שקר; כולם בּזים לך כמוני ומהתלים בּך מאחוריך; הם מאלצים אותך לצאת בּמחולות לקול חלילם, הם משטים בּך ויודעים את ערכך הנכון… ולבּסוף עוד מלה אחת: אַל תקוה, כי אלָכד בּחטאתי; אם יעלה הדבר בּידי לבוא לאמריקה, או לא יעלה, אבל לעולם לא אסגיר את עצמי חיים בּידי מבקשי. על כּל פּנים לא תבואך טובה. הבז לך א. קובנר.

בּדרכו למוהילוב קדש קובנר את אהובתו כדין וכדת. הקדושין סודרו בּאופן זר קצת. כבא המסע אל התחנה “קראַסנאַיאַ”, יצא קובנר ממרכבת-הבּרזל, ויאסף מבין הנוסעים ומתוך הקהל שנמצא בבית-הנתיבות, מנין של יהודים ועל הרחבה קדש את ארושתו. אחרי-כן שבו שניהם אל המרכבה ויסעו לדרכם הלאה.

בּמוהילוב קנה לו קובנר שטרות-המלוכה בּסכום עשרת אלפים רובּל ויתן אותם על ידי אשתו ויאמר: “הא לך למשמרת; מי יודע את אשר יקרה לי”. וכמו הגיד לו לבּו המיטה קניה זו אסון על קובנר. שר הבולשת הפטרבּורגית קבּל באותו יום ידיעה, כי בּמוהילוב קנה איש בּלתי-נודע, הקורא לעצמו “בּרוך סולובייצ’יק”, שטרות-המלוכה בּסכום-גדול ואחרי-כן נסע לקיוב. תּיכּף הודיעו את הדבר אל השלטון הקיובי, וביום השמיני לחדש בּאו פּקידי-הרשות אל בּית-המלון, אשר התאכסן בּו קובנר. בּתחלה כּחש, אבל אחרי-כן הודה, כי שמו קובנר וכי נמצא הכּסף אצלו. כעבור שעה קלה נגש אל המטה וישח ובמעוף-עין תּפש אקדח ויור אליו עצמו שלש פּעמים, ועל-ידי אחת היריות פּצע את ראשו. בּשעה שהשכיבו את קובנר בּמטה וישלחו לרופא, אמר:

­­– חוסו נא עליה; היא אינה אשמה כלל. אני המטתּי עליה אסון, רק בּי לבדי האשם… מה גדול הצער! שלש יריות, ואף האחת מהן לא הצליחה. אין אני חפץ בּחיים ואין אני יכול לחיות! חוסו נא, אפוא, עליה!…

ג.

מאורע זה, שאירע לקובנר, היה בּזמנו סנסאַציה גדולה, ששמשה שיחה בּצבּור וגם בּעתּונים. העתּונות האנטישמיית מצאה מקום להתגדר בּו ולהוציא משפּט, כי אפילו המלומדים שבּין היהודים נוכלים הם ורמאים ומכאן ראיה, כי לא בּעזרת ההשכּלה כמו שחושבים אחרים, אפשר יהיה להשריש מקרב העם העברי את נטיותיו המשחתות. עורך העתּון הפּרוגרסיבי “גולוס”, שקובנר נמנה כל העת על עוזריו התּמידיים, העמיד פנים כאלו אין הוא יודע אותו כלל ולא היה לו דבר אתּו מעולם. העתּונות העברית לא יכלה, או שלא חפצה מלכתּחלה, להסתּיר את שמחתה לְמַפֶּלֶת קובנר, ותּשתּדל להוכיח, כי בּמאמרי-הבּקורת הראשונים שלו כבר נראו בּאופן בּולט סימנים של נטיות לדברי-עבירה.

ביום הרביעי בּספּטמבּר שנת 1875 נתבּרר בּבית-דין הגליל שבּמוסקבה משפּטו של קובנר. לבּירור המשפּט בּאו כּמעט כל חשובי היהודים שבּמוסקבה. סניגורם של קובנר ואשתּו היה עורך-דין המושבּע ליאוב קופּרניק; בּתור קטיגור יצא סגן-הפּרוקורור מוראַביוב, שנתמנה בּהמשך הזמן למיניסטר-המשפטים. קובנר טען לעצמו בּבית-דין בּנימוס ובּנפש שוקטת. הוא ספּר על-דבר הצרות, אשר עברו עליו בּנעוריו ובּכמה עמל ויגיעה רכש לו את השכּלתו האירופּית. אחרי-כן אמר, כי החליט לעשות את מעשה-האָוֶן מפּני טעמים אלו:

א) מפּני שחפץ בּעמידה עצמית וחפשית, מה שאפשר לפי דעתּו, להשיג רק בּאמצעות הכּסף;

ב) מפּני שרצה להנקם בּראש-הבּאַנק זאַק על שהתיחס אליו יחס גס ומתּוך שנאה עמוקה וגלויה;

ג) מאהבתו שאהב את העלמה העניה, החולנית והישרה סופיה קאַנגיסר, ומרצונו להצליחה, לברוא בּשבילה תנאי חיים של רחבות יתרה ולתת לה את היכולת להתרפּא בּחוץ-לארץ;

ד) בּחפצו לתמוך לעת זקנתם את הוריו העניים ולכלכּל את בּנו מאשתּו הראשונה, ששלחה מעל פניו.

ה) מפּני שחפץ להשתּמש בּכסף, שקבּל בּמרמה, לתכלית יותר רצויה מתּכליותיה של הבּאַנק המסחרי שבּמוסקבה, הלוקחת בּעד כּספּה רבּית מופרזת, ושלפי דעתּו אין לסכום-כּסף שכזה שום ערך בעיניה.

הקטיגור מוראַביוב ראה לנחוץ לעמוד קודם על טיב עבודתו הספרותית של קובנר, ובּשביל כך דרש ממערכת ה“גולוס”, שתּמציא לו את כל הפליטונים שפּרסם בּעתּון הנזכּר. בּנאום-הקטיגוריא שלו אמר מוראַביוב, כי רום מדרגת השכּלתו של הנאשם וכשרונו הספרותי הגדול מעמיקים בּיותר את פּשעו ומגדילים את ערכּו, ולכן ראוי הוא לעונש היותר חמור.

– שימו נא אל לב, אדוני השופטים המושבּעים – קרא מוראַביוב – כי האיש הזה למד אותנו בּמאמריו, שנתפּרסמו בּעתּונים ובּירחונים, את דרישות המוסר הצבּורי, שהוא עצמו רמס אותן בּרגליו בּזדון-לבּו. מה עלובה אַתּ, המלה המודפסת!

על-פּי פּסק-הדין של השופטים המושבעים הוכּרה אשת קובנר לנקיה מעון, וקובנר עצמו, שנמצא אָשם בּכל סעיפי כתב-הקטיגוריא, אבל ראוי לחנינה קטנה, נדון להמסר לארבּע שנים לגדוד-האסירים ולשלול ממנו את כל זכיותיו האישיות.

לאחר שהרצה קובנר את עונו בּגדוד-האסירים, הוזקק, כדי שתּהיה לו היכולת לבחור בּחירה חפשית מקום להתישב בּו, לקבּל מאת קהלת-היהודים בּמאַליאַט, עיירה בפּלך ווילנה, שנכתב בּפּנקס עירוניה, את ההסכּם לשוב ולצרפו אליה. אבל הקהלה מנעה את הסכּמתה ממנו, ולפיכך הגלה לסיבּיריה.

דחיה זו, שדחתה אותו הקהלה המאַליאַטית, וכל ההרפּתּקאות הקשות שעברו עליו קודם, הצמיחו בּלב קובנר שנאה עצומה אל היהודים והיהדות. הוא חשב את עצמו לנרדף על לא עול בּכפּו מעמו, אשר לא עשה לו רעה מעודו, אשר עבד את ספרותו ואשר עמל כל ימיו להדריכו בּדרך החיים האירופּיאיים. מיום ליום התחילו החוטים, המקשרים אותו לעם העברי, ללכת הלוך והתרופף. לא ארכו הימים והחוטים נקרעו לגמרי ולנצח.

ד.

בּסיבּיריה בּאו לקובנר ימים רעים מאד. הוא לא מצא לו עבודה להתפּרנס ממנה. עם היהודים לא היה לו דבר והתרחק מהם. מצבו נעשה עליו קשה יותר ויותר, עד כי קצה נפשו בּחייו. בּיום אחד עלה על לבו זכר הקטיגור שלו מלפנים, מוראַביוב, שהרבּה כל-כך להלל את כּשרונו הספרותי, ויפן אליו בּבקשת-עזרה. מוראַביוב נענה לבקשתו ושלח לו סכום-כסף מסוים. עם זה רמז לו בּמכתב, כי אין טוב לפניו בּלתּי אם להמיר את דתו. עצתו של מוראַביוב עשתה רושם וקובנר מהר ויתנצר. אז השתדל מוראַביוב והשיג בּשביל קובנר את הרשיון לשוב לרוסיה, וגם שם הראה לו מצדו התקרבות מרובּה, ולא חדל מתמוך בּו.

בּרוסיה שב קובנר אל עבודתו הספרותית שנפסקה, אבל לא בּאותה ההצלחה, שלִותה אותו לפנים. בּתור פּובּליציסטן ומבקר לא הצטיין עוד. הוא התחיל לפרסם בּעתּונים פּחות מפורסמים ובּעילום-שם רומאַנים, נובילות וציורים קטנים. בּאחד הרומאַנים שלו, שקרא לו “מסביב לעגל הזהב”, צייר בּצבעים שחורים מאד את ראש-הבּאַנק השנוא עליו כל-כך, את זאַק. אבל עבודתו הספרותית לא הביאה לו כדי מחיתו. הוא לא חפץ עוד לפנות למוראַביוב בּבקשת משרה ויחליט לעזוב את עיר-המלוכה ולהתישב בּאחת מערי-השדה. הוא נסע לקיוב, ולאחר שלא עלתה בּידו לכונן לו שם איזה מעמד, עבר לאודיסה. בּקיוב התחיל קובנר שוב להתקרב אל היהודים. הוא התודע שם גם אל הסופר העברי אלעזר שולמאַן, והלה נתן לו מכתּב-המלצה לאחד-העם, שישב בּעת ההיא בּאודיסה. בּמכתב פּרטי לידיד מסר אחד-העם, כעבור זמן ידוע, על-דבר בּקורו של קובנר בביתו את הפּרטים האלה: "כנראה בּא קובנר אלי לא כאל סופר עברי, כי אם אל תושב אודיסאי בּתקוה, כי אוכל לתת לו מכתב-המלצה… הוא ישב אצלי כשעה קלה. שוחחנו בּעניני-ספרות, ואם לא אטעה, בּקש קובנר ממני, כי אתּן לו אחת מחוברות “השלח”.

אבל גם בּאודיסה לא מצא קובנר את אשר בּקש, וזה הכריח אותו לשוב ולפנות לעזרה למוראַביוב. מוראַביוב מלא את שאלתו גם הפּעם. הוא השתּדל והשיג בּשביל קובנר משרת פּקיד בּשלטון-הקונטרולה אשר בּעיר לומז’ה.

בּלומז’ה, בּמקום שחי חיי-רחבות ונפגש עם יהודים על כל צעד ושעל, חזר והוצת בּלב קובנר, בּתּחלה שלא מתּוך הכּרה, אותו הזיק הישראלי, שכבר נדעך בּו. הוא התחיל להתעניין בּיהודים ובּמצבם. באותה עת פּרסם בּירחון הרוסי הנודע “איסטאָריטשעסקי וועסטניק” מאמר בּשם “זאַפּיסקי יברייא” (כּתבי איש עברי), שהוא מספּר בּו את תּולדות-עצמו. בּקראנו את המאמר הזה לא נחפּוץ להאמין, כי יצא מעטו של מומר, שעוד זה לא כבר המטיר בּ“גולוס” אשר וגפרית על היהודי והיהדות. המאמר מלא אהבה עמוקה אל העם העברי וכולו אומר כבוד לסדרי החיים הפּאַטריאַרכאַליים של ימים עברו. הוא נשאר רק אותו המתנגד הגדול אל התּלמוד, שהיה לפנים.

בּנסעו לעתּים קרובות בּעסקי משרתו אל העיר פּלוצק, נודע פּעם אחת לקובנר, כי יושב שם חברו משכבר הימים, הסופר העברי אברהם יעקב פּאַפּירנאָ, וילך אליו לבקרו. על-דבר הבּקור הזה מספּר פּאַפּירנא בּזכרונותיו את הפּרטים המעניינים האלה, שהם אופיים מאד ליסורי נשמתו של קובנר בּאותו זמן:

"ראיתי לפני – מספּר פּאַפּירנא – “פּקיד” כמו שנאמר על-פּי מעיל-השרד שלו ומראהו, על-פּי דבריו ותנועותיו. לא נראה בּו שום סימן של פּרצוף יהודי.

"אמרתּי לו, כי מכבּד אני מאד את עבודתו מלפנים בּספרות העברית. לאות הראיתי לו את מכתּביו, השמורים תּחת ידי. הוא התבּונן אליהם ויאמר:

– לצערי אין אני יכול עוד לקחתּם; אבל השאילם נא לי, אני אקחם אתּי לביתי, ושם אשתּדל למצוא מפתּח להם. אפשר שתּוכל להלוות אותי גם את שני ספרי העברים? חשוב לי מאד לדעת את הגות-לבּי בּימי נעורי.

"התפּלאתי מאד – מוסיף פּאַפּירנא לספּר – ואמרתּי לו מה ששמעתּי בּנעורי על-אדות איש אחד, אהרן וואָלפסון שמו, שהיה מפורסם בּשעתּו על-ידי בּאוריו לכּתבי-הקודש, שנדפסו בּווילנה ובּחוץ-לארץ, כי לעת זקנתו שכח כל-כך את תּלמודו, עד כי לא יכול לקרוא את ספריו. אז לא האמנתּי כי אמת הדבר; עכשו אני רואה זאת בּעיני.

– אין בּכך שום פּלא – ענני קובנר – זה שתּים ושלשים שנה, שלא ראיתי בּעיני אות עברית. לכּל גבול, וגם לכח-הזכּרון.

"אין אני מדבּר כאן על-דבר גבולותיו של כח-הזכּרון. אולם אין אני מבין כיצד אפשר הדבר, כי איש כמוך לא יראה עת כל-כך ארוכה אות עברית? איך יכלתּ להתרחק מרחק כל-כך רב מן הספרות, שהרבּית כל-כך לעסוק בּה ושעמלתּ כל-כך לתקנה ולשפרה ולהעמידה על הגובה הראוי, ושרבּות נשאת וסבלתּ ונלחמתּ בּגללה?

– בּכל חלה יד הזמן, המקרה והסביבה. בּית-אבותי ומשפּחתּי השאירו בּי רשמים לא-טובים כלל. את האשה, אשר השיאו לי אבותי, שנאתי; שנאתי גם את הבּן, אשר ילדה לי¹. אוהבים לא רכשתי לי לא בּווילנה, לא בּקיוב ולא בּאודיסה ואפילו בּין חברי-לדעה. מטבעי לא הייתי איש, המבקש לו ידידים. הזלזולים והחרפות, אשר המטירו עלי בספרות העברית, העירו בּי איבה ובוז אליה ולהעומדים בּראשה. מלבד זאת נוכחתּי לדעת, לאחר שרכשתּי לי ידיעת לשונות-אירופּה, כי מצבה של הספרות העברית שפל מאד; ראיתי ונתון אל לבּי, כי הטפּול בּעברית אינו אלא אבּוד זמן וכּחות ללא-תועלת, כי בּכל אופן אין סופה של לשון זו אלא לכליה. אז הסתּלקתּי ממנה והתמכּרתּי כּולי רק אל הספרות הרוסית, שלא אחרה מהביא לי פּרי. קבּלתּי עבודה בּגדל העתּונים הרוסים של אותו זמן, בּ“גולוס”. הקראת את מאמרי בּ“גולוס”?

– קראתי, וצריך אני להגיד לך את האמת, כי מאז נואשתּי ממך. לחרפּתי נוכחתּי, כי חוש-הריח אשר לגוטלובּר ולחבריו, היה יותר חריף מאותו שלי.

– אל נא נדבּר על זה; רוצה אני רק להגיד, כי מאז חשבתּי את עצמי לנדח ותּלוש מאת הכּלל הישראלי. על-ידי עבודתי הספרותית של אותו זמן הרסתּי בּעצמי את כל הגשרים… אחרי-כן נתבּרר משפּטי… השמעתּ דבר-מה על אודותיו?

– שמעתּי; את הכּל קראתי.

– הרבּה סבלתּי בּימי-גלותי, וצרותי היו, בּוודאי, הולכות ונמשכות עד יומי האחרון, אלמלא הופיע לי “מלאך הגואל”, ו“מלאך הגואל” היה בּמקרה אותו האיש, שחשבתּיו ל“מלאך-המות” שלי. התאמין? המיניסטר מוראַביוב בּעצמו – אותו מוראַביוב, שבּימי בּירור משפּטי הסב לי בּתור פרוקורור צרות רבּות ורעות; אותו צורר-היהודים! ומעשה שהיה כך היה: כדי לעמוד על טבעי ותכונתי עמידה פּסיכולוגית, קרא, וכנראה מתוך תּּשומת-לב מרובּה, את כל מאמרי הרוסים, ובּנאום-הקטיגוריא שלו, שבּו דן אותי בּרותחין, הראה על כשרונותי המצוינים, על התפּתּחותי הרוחנית וידיעותי הרבּות, כדי להגדיל על-ידי מעלותי אלה את ערך פּשעי וממילא גם את ענשי. אני עזבתי את בּית-הדין בּלב-דַוָי… יצאתי בּגלות… רק רגש נעים אחד נשאר בּי אז. ראיתי ונוכחתּי, כי האדם הגדול הזה, מוראַביוב, נותן ערך רב לכשרון-הסופרים אשר לי וכי מאמרי ישרו בּעיניו מאד…

– אפשר מפּני שבּולטת מהם שנאה גדול ליהודים? – שאלתּיו.

– גם זה אפשר – ענני אחרי דומיה קטנה – איך שיהיה, אבל הכּרתי זו היתה נחמתי היחידה בּעניי. כּשהורע מצבי בּגלותי, פּניתי אליו לעזרה, והוא נענה לי תּיכּף ויהי לי לישועה. מעט, מעט הקל את מצבי, והפחית את ימי-ענשי. אַחר-כך, כשהתנצרתּי, שחרר אותי לגמרי. כעבור שעה ידועה קבּלתּי בּהשתּדלותו משרה רמה, שאני נושא אותה עד היום. אם תשים אל לב, כּי הייתי אדם מחוסר צֶנז ידוע של השכלה ובעל שם מנאָץ, אז תבין כמה הגדיל האיש לעשות עמדי. דבר כזה אפשר היה רק למוראַביוב. מוראַביוב – זהו כּח!

– והכּח הזה – אמרתּי אני – חבר הוא ליתר הכּחות, הלוחצים את אחינו עד למחנק. היודע אתּה את הדבר? היודע אתּה בּכלל מה שאירע לעמנו בּעשרות השנים האחרונות, לאחר שיצאת ממנו? האם התעניינתּ בדבר?

– יודע אני, ויפה אני יודע! – קרא בּאנחה – האם אפשר לבלתּי דעת ולבלתּי התעניין בּדבר? שערתי בּנפשי, כי תפנה אלי בּשאלה זו, ולמענה על שאלתך זו הבאתי לך את התּזכּיר, אשר הגשתּי השתּא למוראַביוב בּ“שאלת-היהודים”.

בּדבּרו הוציא קובנר ממעילו חוברת של ארבּעה גליונות-דפוס כתובה בּמכונת-כּתיבה ויבקש ממני את הרשיון לקרוא אותה לפני.

הקריאה אָרכה כשעה שלמה. התּזכּיר היה כתוב בּכשרון גדול, מבוסס בּסוס הגיוני ומבליט בקיאות עצומה בּמצב-היהודים. הוא קרא את התּזכּיר בּרגש נמרץ. חשתּי, כי דבריו יוצאים מלב חם, אוהב ודָוֶה. בּשעת הקריאה רם ונשא בּעיני, וכמעט ששכחתּי בּאותם הרגעים כי יושב לפני מומר, מלשין ובּוגד בּעמו.

הבעתי לו עד כמה אני שבע רצון מתּזכּירו ומהרגשותיו העדינות, שהוא מרגיש בּיחס לעמנו. ספּרתּי לו על-דבר הצעדים הגדולים, אשר צעדו היהודים בּשנים האחרונות בּהשכּלה ועל אודות התּנועות הנמרצות, אשר התעוררו אצלנו. דבּרתּי בּאזניו על הלאומיות והציונות ובּיחוד על הספרות העברית. אמרתי, כי החסרונות והלקויים, שמצאנו בּה לפנים, כבר חלפו ואינם, וכי נשתפרה גם בּתּכנה גם בּצורתה; הלשון נתעשרה בּמלים ובּמבטאים חדשים ונעשתה שפה חיה. יוצאים אצלנו עתּונים יומיים וירחונים, שאינם נופלים בּערכּם מעתּוני הגוים.

קובנר הבּיט כל העת הצדה, על השעון, על התּמונות. נראה, כּי אינו מקשיב כלל לדברים, שאני מספּר בּאזניו. אחרי-כן קם ממקומו ויאמר:

– חבל על הכּחות, על הכּשרונות והמרץ, שמוציאים לבטלה. ספרות זו כבר נדונה למות ולכּליון, ואין לה שום תּקנה. כל דבר לא יועיל לה…

בּלכתּו אמרתּי לו, כי אף שעזב את הספרות העברית וישכּחנה, אבל אחינו היהודים לא שכחו אותו, ובּא האות על זה, כי עוד זה לא כבר הזכּיר אותו מבקר עברי מפורסם לטוב בּספרו “תּולדות הספרות העברית”.

הדברים האלה עשו עליו רושם טוב ויחייך חיוך עליז. הוא רשם בּפנקסו את שמות הספר והמחבּר ויאמר, כּי ישתּדל להשיג את החבּור ולקרוא אותו.

כּבוא קובנר לפּלוצק אחרי עבור שנה בּקר אותי בּביתי וישב לי את מכתּביו, אשר השאלתּי לו. המכתּבים ושני ספריו העבריים הראשונים, שקנה אותם וקראם, הביאו לו עונג רב. עם זה אמר לי, כּי אלו היה צריך עתּה לכּתבם שנית, לא היה משנה בּהם אפילו מלה אחת.

אָז אמרתּי;

– שמח אַני מאד, כּי עלתה בּידך לעשות חיל רב כּזה בּעברית, עד כי יכלתּ לקרוא את ספריך ולהבין את הכּתוב בּהם.

– לצורך זה מצאתי אמצעי טוב: קניתי לי את ספר התּנ“ך והתחלתּי קורא בּו. וראה זה פּלא! מעט, מעט התחדש הכּל וישב לתּחיה בּזכרוני. בּשנה זו קראתי גם הרבּה ספרים עבריים אחרים, והבנתּי גם אותם, אם כי בּקושי גדול. זהו כּחו של התּנ”ך העתּיק, וזה כּחה של גירסא דינקותא!

כּמו שנוכחתּי – כך מסיים פּאַפּירנא את זכרונותיו על קובנר – העסיקו אותו מכל הספרות העברית רק ספריו עצמו והיחס אליו מצד הסופרים העברים. אפילו בּבית-העלמין של הספרות המתה חפץ לראות בּחייו מצבה יפה על קברו!

ה.

על-פּי מקרה, שלא חכּה לו מעולם, נזדמן לקובנר בּשנותיו האחרונות להשתּמש בּעטו העברי. מפּי פּאַפּירנאָ נודע לקובנר, כי בּשנת 1904 כּתב הסופר ראובן בּריינין על אודותיו בּ“הצופה” מאמרי-בּקורת אחדים. קובנר התעניין מאד בּמאמרים האלה וישתּדל וישיגם ויקראם. המאמרים הנזכּרים, שנתבּקר בּהם קובנר בּקורת חריפה (אגב; בּריינין האמין אָז, כי קובנר כּבר מת) נגעו עמוק בּאהבת-עצמו ויעשו עליו רושם קשה מאד. הוא לא יכול להתאפּק ויערך לבּריינין מכתּב פּרטי, שנסה בּו לערער על טענותיו. קובנר התחיל כּותב את המכתּב רוסית, אבל בּאמצע נמלך ויכתּבהו עברית, וכמו שנראה ידע למשול עד היום בּסגנון הפּובּליציסטי העברי, מה שהרנין את לבּו מאד.

מאָז חי קובנר עוד חמש שנים. בּמשך העת הזאת לא נשמע עוד קולו בּפומבּי. עבודתו בּעתּונות ובספרות הרוסית התחילה הולכת ופּוחתת, עד שפּסקה לגמרי. מעט, מעט הזיר את עצמו מן הצבּור, והתחיל מתעמק בּתוך נפשו. לפי הידיעות השונות, שנתפּרסמו לאחר מותו, בּלה את חמש השנים האלה בּחשבּון-הנפש. לאיזו תוצאות ומסקנות בּא על-ידי חשבּון-נפשו – דבר זה לא נודע. כּמו שצריך לשער, שב קובנר בּשנים האחרונות שיבה פּנימית אל העם העברי.

על כל פּנים היה קובנר טפוס מעניין, שנשאַר לכל כּחידה פּסיכולוגית עד היום הזה.

קובנר מת אַחרי מחלה ממושכה בּודד וגלמוד בּאָביב שנת 1909. דבר מותו נודע בּקהל מתּוך “הנובויה וורמיה”, שהספּידה בּדברים קצרים את הזורנאַליסטן הרוסי הידוע, שהיה עוזר לעתּונים אלה ואלה ומחבּר ספרים אלו ואלו.

לא שכחה את קובנר רק אותה הספרות, שנדונה על-ידו למות ולכּליון. בּעתּונות העברית נתפּרסמו על אודותיו לאחר מותו מאמרים אחדים ורשימות של זכרונות מעניינים.

וזה שכּבר כּתב וזה שעתיד עדיין לכתּוב את תּולדות הספרות העברית החדשה, – שניהם לא יעברו על קובנר בּשתּיקה.

א

בּסוף שנות האַרבּעים למאָה החולפת נתפּרסם בּיחוד בּין טובי הנערים אשר בּגרודונה שמו של העלוי בּן עשר השנים אשר’קה שאַפּיראָ. אביו הסוחר היה חרד נלהב וקנאי, קיצוני ועם זה אדם קשה, זורק מרה בּתוך בּיתו ומפּיל חתּיתו על אשתּו וילדיו. אשר’קה, שהצטיין מטבּעו בּמזג חם ובנפש סוערת, היה בּילדותו שובב גדול, ועל-כּן יסרהו אביו אבּיר-הלב מוסר אכזרי, מלבד אשר מסר אותו לחדרי מלמדים קפּדנים ונוהגים עם תּלמידיהם בּעריצות, שלא הניחו מעולם את הרצועה מידם.

בּגמרו את למודיו בּחדר היה אָשר’קה מבלה את יתר עתּותיו בבית-המדרש. תּמיד נמנע מהשאר בּבית עם אביו, וביראו לבקר את חבריו בּמעונם, בּחר לו לשבת בּבית-המדרש ולשוחח עם הבּחורים הצעירים, הלומדים שם. השיחות הללו היו מתחילות בּדברי-תּורה ומסיימות בּעניני-חול. אצל אחד הבּחורים הללו ראה אשר’קה פעם אחת ספר עברי מן החדשים, ויקחנו מאתו למקרא. מאָז נתעוררה בּו תּשוקה כּבּירה לקריאת ספרים כאלה, ואַך היתה לו שעה פנויה, כבר נמצא אצלו ספר קטן ויקרא בּו. בּיחוד חשקה נפשו בּשירים. שירו של לטריס “יונה הומיה” עשה עליו רושם חזק מאוד. כמובן קרא את הספרים האלה בּחשאי; הוא ידע והבין, כי יהודים כאָביו חושבים את הספרים האלה לספרי-מינות. אבל פעם אחת – הוא כבר היה אָז נער כבן אַרבּע-עשרה – תּפש אותו אָביו בּהגותו בּספר כזה ויחלק לו חבלים בּאַפּו. פּעם שניה מצא אותו אָביו כשהוא יושב וכותב שיר, ויכהו מכּות נמרצות, עד כדי כמעט מת תּחת ידו; אבל לאָשרו נכנסו בּאותו רגע אנשים זרים אל הבּית ויצילוהו.

אבל אָשר’קה הסכּין את עצמו לתּנופות יד אביו; הוא נשא את בּשרו בּשניו ויוסף לקרוא ספרים עברים ולכתּוב שירים. מעט, מעט התחיל מתרשל בּלמודו ובגלל זה היה מלמדו דש את בּשרו בּשוטים. אולם גם זה לא הועיל. אז הוציא אותו אביו מן החדר ויביאהו בברית הנשואין עם עלמה מאַחת העיירות אַשר בּסביבות בּיאַליסטוק. לאַחר חתונתו לקחהו אליו להשתּתּף בּעסקיו. עם זה לא גרע את עיניו ממנו וישגיח עליו, כי ילך בּדרך הישר. בּבּוקר לאַחר התּפלה צריך היה אָשר’קה לשבת שתּי שעות בּבית-המדרש וללמוד, בּין מנחה למעריב הוזקק לשמוע שיעור ב“חיי-אדם”, ובכלל נטל עליו להתהלך תּמים עם יראים וחרדים, להמצא אתּם בּמחיצתם וללכת בּדרכם. אבל אשרק’ה נמשך אחרי הספרים הקטנים ולשיריו, וחייו החדשים היו עליו למשא. את כל מערכי-לבבו אָז שפך בּשיריו, שהיה כותב אותם בּשעה מאוחרת בּלילה, כּשכל בּני-הבּית כבר היו ישֵנים. פּעם אחת קרה, כי בּכתבו את שיריו נרדם. לפנות בּוקר יצא אביו מחדרו וכראותו אותו ישֵן על גבי הניר, הוציא אותו בּלאט ויקרא את הכּתוב בּו, וכרגע עלתה חמתו על אשר’קה עד להשחית.

מאותה שעה ואילך בּאו לאשר הצעיר ימים של יסורים נוראים, יסורי הגוף והנפש. אביו הציק לו בּלי-חמלה ובעריצות מרובה, ולא הרפה ממנו לרגע. אבל סאת צרותיו עוד לא מלאה. פּעם אחת – זה היה בּיום השבּת בּבוקר בּשעת התפילה, נפל, בּמקרה, משק טליתו של אשר ספר קטן על הארץ. אביו, אשר עמד אצלו בצד המזרח, השח וירם את הספר ויניחהו בּכּיסו מבּלי דבּר דבר. בּבואו את בּיתו הוציא את הספר מצלחתו וירא, כי הוא אחד מחלקי “עיט צבוע” של מאַּפּו, שהיה מפורסם אז בּחוגי היראים לאפיקורס ומין. האב התאנף כל-כך, עד כי מבּלי חשוב מחשבות הרבּה הניח את אשר על הספסל ויסר מעליו את מכנסיו ויספּוג לו מלקות אחדות בּרצועה שבּידו ולעיני אשתּו הצעירה…

את הדבר הזה לא יכול עוד אשר נשוא. למחרת שבר את ארון-הכּסף אשר לאביו ויוצא ממנו כמה מאות רובּלים ויברח מגרודנה.

ב

מגרודנה בּרח שאַפּיראָ הצעיר על-מנת לבוא לווינה, בּמרום שגר אז עורך הירחון העברי “השחר”,פּרץ סמולנסקין, שהיה בּאותו זמן “אלילם” של פּרחי-המשכּילים. כך יעץ את שאַפירא חברו היחיד בּגרודנה, שהיה שופך תמיד לפניו את מרי-שיחו ומגלה לו את כל סודותיו. חבר זה היה אברהם שלום פרידבּרג, שנתפרסם בּהמשך הזמן לסופר ולזו’רנאַליסטן עברי.

סמולנסקין היה מקרב אליו תּמיד, עד כמה שמצאה ידו, את כל המשכילים הצעירים, ובּיחוד יודעי-עברית שבּהם, שבּאו מרוסיה לווינה כדי לבקש להם תּכלית בּחיים. הוא נהל את הצעירים האלה בּעצתו ויורה להם את המעשה אשר יעשו: אם להשתלם בּלמודים או ללמוד איזו אומנות, איש, איש מהם לפי כשרונותיו. בּשביל אלה, שהיו נכנסים לבתּי-הספר השונים שבּווינה, או לבתּי-האומנות, היה סמולנסקין משתּדל לפני הקהלה הישראלית, או לפני מנהלי מוסדות של צדקה אחרים, כי יקצבו להם פּרס חדשי. שאַפיראָ הבליט נטיה מיוחדת ללמוד מלאכת-מחשבת, ויבחר לו את מלאכת הַצִּלּוּם. כעבור עת קצרה למד לדעת את המלאכה הזאת על בּוריה, ומוריו מצאו בּו כשרונות מיוחדים לאותו מקצוע.

אז התחיל מתגעגע אל רוסיה והחליט לשוב אליה. בּטרם צאתו מווינה שלח לאשתּו גט-פּטורין.

בּהרגישו את עצמו מצוין בּאומנתו החליט שאַפּיראָ להתישב בּפּטרבּורג ויקוה, כי תעלה בּידו למצוא לו שם עבודה אצל אחד הצַּלָּמים. אבל תּקותו לא נתקיימה. כבואו לפּטרבּורג נשאר בּלי פרוטה לפורטה ולא היה לו לחם לאכול גם מקום ללון. כל הלילה שוטט הלוך ושוב בּרחוב נֶווסקי עד אשר עיף וישב על אחד הספסלים לנוח וירדם. פּתאום הקץ משנתו: שוטר משך אותו בּשרוֻל בּגדו ויקרא אליו בּרוגז: “פּה מותּר לטיל, אבל לא לישון!” שאַפיראָ הוכרח לעזוב את הספסל ולהתהלך בּחוצות העיר עד עלות השחר.

כך עברו ימים אחדים. הרעב והנדודים עִנו את כחו מאד עד כי לא יכול עוד נשוא. אז גמר אמר להכּנס לחנות של מַכֹּלֶת ולגנוב ככר-לחם. כבואו אל החנות נדמה לו, כי רואה החנוני ללבּו ויודע את אשר הוא חושב לעשות, וימהר ויצא החוצה. לאָשרו נזדמן לו איש, שהכּרת פניו העידה על טוב לבּו, ויסתּכּל בּו מבּלי בּקש ממנו דבר. האיש הזה הבין, כי רעֵב הוא, ויושט לו מטבּע של חמש אגורות. שאַפיראָ התנפל על המטבּע ויקן לו פרוסת-לחם ויבלענה בּעודה בּכפּו. בּהמשך הזמן נודע, כי האיש הנדיב ההוא היה עורך-הדין המושבּע טיקטין מאודיסה.

לאחר הרבּה ימי-עוני השיג לו קרן-זָוית בּבית אכּר אחד, לאכּר זה היתה בּת צעירה תּופרת לבָנים. היא היתה עלמה טובת-לב, ושאַפיראָ נקשר אליה והיא אליו. הוא למד אותה קרוא וכתוב רוסית, אבל מעולם לא עלה על לבּו להמיר את דתו ולקחת אותה לאשה.

כשנודע לאבי-העלמה, כי היא אוהבת איש יהודי, גרש אותה ואת שאַפּיראָ מבּיתו. שאַפּיראָ חלה בּמחלת הטיפוס והובא לבית-חולים, והעלמה שכרה לה חדר קטן לעצמה. בּלילה היתה יושבת ותופרת וביום היתה הולכת מהלך של עשר ווירסטאות לבקר את שאַפּיראָ בבית-החולים ולהביא לו את השקויים והמזונות, שהוזקק להם על-פי מצות-הרופאים. כאשר נודע לשאַפּיראָ, כי אהובתו הרה לָלַת, אחזתהו פּלצות. זה הגביר את מחלתו, והרופאים כבר נואשו מחייו. הרבּה ענויי-נפש גרם לו בּחליו הרעיון המר: מה יהיה מעתּה גורל העלמה האומללה, אשר גֵרש אותה אביה מבּיתו בּגללו, וגורל הילד אשר בּבטנה? בּאחרונה החליט, כי מאחר שימיו ספורים (דבר זה היה בּרור לו) אין טוב לו בּלתּי אם להתנצר ולבוא אתּה בּבּרית-הנשואין, למען אשר יקָרא שמו עליה ועל הילד, שתּלד בּקרוב. כראות העלמה, כי מצב החולה הולך הלך ורע, שלחה לקרוא לכהן. אך ראה שאַפּיראָ את הכהן הבּא אל חדרו, חשכו עיניו וזֵעה כסתה את פּניו. אולם הוא התחזק והתחיל מתווכּח עם הכהן. בּשעה שספּר לו הכהן על-דבר מעשי-המופת, שעשה משיח-הנוצרים, אמר לו שאַפּיראָ, כי הוא בּשכלו הבּהיר אינו יכול להבין “מופתים” כאלו, וכי לפי דעתּו קלוטים הספּורים האלה מן האויר ובּדוים מלב, כדי להוליך בּהם שולל את ההמון. וכן הוסיף שאַפּיראָ להתווכּח עם הכהן, עד שהגיד לו האחרון, כי אם קשה לו לתּפוש את הדברים בּשכלו, די יהיה אם רק יאמין בּהם. "אם כן – קרא שאַפּיראָ – הן לא נצטרכתּ להכביד עלי דבריך ולהבינני את אשר גם אני גם אתּה לא נוכל להבין, ודי היה לך לאמר לי בּפּשיטות, כי כאן העיקר רק האמונה. מדוע, אפוא, הוצאת לחנם את רגעי הספורים ואת עתּך, היקרה כל-כך? הכהן חרק שן ויאמר ללכת. אבל העלמה התחילה מתחננת מתוך דֵמע אל שאַפּיראָ ואל הכהן, כי יחדלו להתווכּח וכי יגמרו את אשר החלו. שאַפּיראָ שתק, והכהן הביא אותו בּברית אמונת-הנוצרים ובּבּרית-הנשואין עם בת-האכּר. לאסונו נתרפּא שאַפּיראָ ויקם מחליו ונשאר משומד – דבר שהצטער עליו כל ימי חייו.

ג

בּעת הראשונה לאחר שהבריא, התפּרנס שאַפּיראָ משכר מלאכת אשתו הצעירה, כי לא עלתה בֹידו למצוא לו עבודה אצל צַלָם. בּכל מקום שבּא להציע את עבודתו, קבּל מענה, כי אין צורך בּה, כי אין מקום פּנוי. אבל בּיום אחד קרא, בּמקרה, בּ“גולוס” הודעה מאת אחד הצַלָמים, המבקש לו צַיָר. שאַפּיראָ, שידע יפה אתּ האומנות הזאת, הלך תיכף אל הצלם. בּאותה עת שלמו בּפּטרבּורג בּשכר הציור למעלה ממאה רובּל לחידש. לאחר שספּר שאַפּיראָ להצלם על-דבר מצבו הדחוק מאוד, העמיד הלה פּנים של רחמנות ויאמר, כי בּשעה שפּרסם את הודעתו בּ“גולוס” נדמה לו, שזקוק הוא לציָר מתקן פוטוגראַפיות, אבל עכשיו אין לו עוד צורך בּו; אפס כי מחמלתו עליו נכון הוא לספחו לעבודתו ולשלם לו חמשה ועשרים רובּל לחודש. התשובה הזאת הכעיסה את שאַפּיראָ מאד, ומבּלי שים לב לרוע מעמדו מצא בּו די עוז-רוח להטיח דברים כלפי הצלם וירק בּפניו וילך לו. טוב היה לו לרעוב ללחם משבת בּמחיצה אחת עם האכּספּלואַטאַטור הנבזה הזה. כן התענה שאַפּיראָ כל השנה הראשונה. בּין כה ילדה לו אשתּו בּן. זה הפריע אותה זמן רב מעבודתה, ועל-ידי-כך נעשה מצבו של שאַפּיראָ קשה מאד. מרוב מצוקת-נפשו לא יכל לשבת רגע בּבית, ומאז הבוקר עד הערב שוטט בּחוצות עיר הבירה, וידפוק על דלתות כל הצלמים אשר בפטרבּורג, אבל – לחנם. בּיום אחד נכנס לביתו צלם יהודי – ליאון חאַצקלוויטש שמו. את חאַצקעלעוויטש זה כבר בּקר שאַפּירא פּעמים הרבּה, ובכל פעם שב ממנו ריקם. בּהכּנסו אליו הפעם מצא אותו כשהוא עומד בּפּאַוויליוֹן עם תמונה גדולה בּידו והוא עסוק בּשיחה עם שני הציָרים, העובדים אצלו. כראות חאַצקעלעווטיש את שאַפּירא, שאלהו, “אפשר שיכול אתּה להשיא לנו עצה בּדבר?” כמו שנתבּרר היתה זו תּמונה פוטוגראַפית של קבוצת-אופיצירים, שיצאה מתחת ידי הצלם בּלתי מתוקנת; אבל גם הצלם גם עוזריו לא יכלו לעמוד בּשום אופן על מה שצריך תקון ולא הבינו איך ובּמה לתקן את החסרון. אולם די היה לשאַפּיראָ לסקור את התמונה סקירה קלה ושטחית כדי לתפוס תיכף את לקויה. עם זה העיר להם שאַפּיראָ איזו הערות בּנוגע להאָמנות הפוטוגראַפית, והערותיו כמו גִלו להם ארץ חדשה ושמים חדשים. ולבּם נרעש בּהם עוד יותר כשישב שאַפּירא והתחיל מתקן את התמונה ומחדש בּה חדושים, עד שיצאה מתחת ידו כבריאה חדשה לגמרי מצוינת בּחן האמנות השפוך עליה. למחר התחיל שאַפּיראָ עובד אצל חאַצקעלעוויטש, ובמשך עת קצרה הספיק למשוך לעבודתוֹ האמנותית את תשומת-לבּ הקהל, ומעט, מעט התחיל בּית-הצלום הזה הולך ומתפּרסם בּפּטרבּורג יותר ויותר ומספר הבּאים אליו להצטלם הלך הלוך ורב מיום ליום. אז לקח לו חאַצקעלעוויטש את שאַפּירא לשותּף בּעסקו. כעבור שנתים ימים נפרדו זה מזה, ושאַפּירא פתח לו אז בּית-צלום מיוחד לעצמו, וביפי-עבודתו משך אליו לקוחות הרבּה, וביחוד מבּני מרום האַריסטוקראַטיה הפּטרבּורגית. בּמשך שתּים, שלוש שנים נעשה שאַפּיראָ הצלם היותר מפורסם בּעיר-המלוכה. הוא התחיל מקבּל הזמנות מאת גדולי שרי-המלכות ומכל המיניסטרים, וכן הלך וגדל, עד שנהיה לצלם האַקאַדמיה לאָמנות והנסיכה הגדולה הֶלֶנה פאַבלובנה. כך עשה לו שאַפּיראָ בּפּטרבּורג גם שם גדול גם עושר רב. הוא נסחף כולו בּזרם החיים החדשים, ואת הישן שכח לגמרי. אם יש אשר נזכר לפעמים בּעברו הקרוב, היו מבריקים אז בּעיניו זיקי-נקם. בּאותם הרגעים היה מצייר לעצמו את אביו העריץ כשהוא מפרפר בּיסוריו הקשים בּראותו, כי אשר’קה שלו, העלוי שמלפנים, שהתבּרכו בו אלהים ואדם התנצר ולקח לו ריבה נוצרית לאשה. מלבד זה רחקו מחשבותיו מן היהודים והיהדות, ולא התעניין בּהם כלל; הוא התרגל לחברת בּני עם-הארץ, והרגיש את עצמו בּה יפה מאד. כן הלך ונמשך עד שנות השבעים האַחרונות, בּשעה שהליבראַליות הרוסית התחילה הולכת וקרֵבה לקִצה ואת מקומה ירשה האַנטישמיות הצבּורית, שגררה בּעקבותיה גם את המדינית. אכילת-היהודים נעשה לחזיון של יום יום על עמודי גדולי העתּונים הרוסים. הללו זרקו לרחוב סיסמה: “היהודי הולך!” ובּזה כּוונו להפּיל פחד על הקהל הרוסי ולהזהירו, שישָמר לנפשו מפּני העלוקה, המוצצת את דמי האוכלסין הנוצרים.

הזמזומים שאינם פּוסקים של העתּונות האַנטישמיית הגיעו בּאחרונה גם לאָזני שאַפּיראָ. בּתּחלה עשה את עצמו כְּלא שומע, ויגרש מעל פּניו את מאמרי-הרעל, כמו שמגרשים זבובים טורדים. אבל לא אָרכו הימים והוא ראה ונוכח, כי הסביבה כלה הולכת ונעשית ספוגה שנאה משונה, שנאת-פּראים ליהודים, והיא מאַימת לבלוע את כל הנושא עליו צלם יהודי וסימני מוצא יהודי.

וֹשאַפּירא נרעש – נרעש עד מעמקי נשמתו. פּתאום הרגיש את עצמו נעלב מאד, וכמו נפל מבּלי-משים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מאותה שעה התחיל בּקרבּו פּרוצֶס של חרטה והרהור-תּשובה, שנגמר אצלו בּשיבתו הפּנימית הגמורה אל העם העברי.

ד

תּיכּף לאַחר ששב שאַפּירא אל העם העברי, נתעוררה בּו חבּתו הישנה אל הלשון העברית, אשר לא התעניין בה מיום שעזב את ווינה. כל העת שנמצא שאַפּירא בּסביבתו של סמולנסקין, עוד הוסיף לכתּוב את שיריו; לפי השמועה גם הניח שם את היסוד ליצירה פיוטית בשם “האָב והבּן”, שצייר בּה את חייו המעציבים בּבית-אבותיו, ושנשאַרה אצלו מפּני כמה סבּות בּכתב-יד ולא נתפרסמה בּדפוס מעולם. כבאו לפּטרבּורג, בּמקום שנתּלש מן העבר ונסחף בּזרם חיים חדשים וזרים, נבלעה בּזרם זה גם אהבתו אל הלשון העברית. עתּה שבה בּקרבּו האהבה הזאת לתּחיה וביתר עז, והיא שהחזירה אותו גם לשיריו. רושם נמרץ מאד עשה על קהל הקוראים העברים שירו הראשון של שאַפּירא “אל משוררי בת עמי”, שנתפרסם בדפוס שנת 1878. משומד, הכותב שירים עברים! והשירים – אך מועטים כמותם בּספרות העברית. שירים בּעלי צלילים ליריים מאוד וכתובים בּסגנון כל-כך מזהיר, שאינו נופל מסגנונם של אד"ם הכּהן ויהודה ליבּ גורדון. לא נפלא, אפוא, הדבר אם הופעתו הראשונה של שאַפּירא בּתור משורר עברי, היתה בּזמנה מאורע סנסאַציוני, שהרבּו לדבּר בּו ובהתלהבות גדולה.

ברעיון, המשמש יסוד לשירו הנזכּר, עמד עדיין שאַפּיראָ על בּסיס נקודת-ההשקפה של המשכּילים הישנים, הקוסמופּוליטים, כי כדי שיהיו היהודים ראויים למשפטי-אזרח, צריכים הם קודם להסתּלק מסדרי חייהם החשוכים וללכת לרוח הזמן החדש. שאַפּיראָ עוד האמין אז, כי יועיל זה גם להקהות את עוקצה של האנטישמיות שצמחה רק בתור מחאה נגד בּערותם ומנהגיהם המוזרים של היהודים.

אולם לא אָרכו הימים ושאַפּיראָ הכּיר עד כמה לא הבין להעריך כראוי את ערך המאורעות ואת המובן הפּנימי שלהם. זה היה אחרי עבור שתּי שנים, בּשעה שהאנטישמיות פּסקה להיות אידיאָה מופשטת והתחילה מביאה פּרי בצורת פּוגרומים והרג רב, שנעשו בּיהודים. הפּוגרומים הלמו ומחצו את שאַפּיראָ כרעם-בּרקים, ותחת השפּעתם התחוללה בּו אותה המהפּכה הפּנימית הגדולה, אשר השיבה אותו לא רק אל העם העברי, כי אם גם לכל קניניו הרוחניים ההיסטוריים-לאומיים.

מאותה שעה נִצתה בּו חרפּתו כאש צָרֶבֶת, אשר בּערה בּו ותלהטהו עד היסוד. נפשו נתמלאה כולה התמרמרות וכעס, ופּתאום התעורר בּו בּרוב תּוקף תאות-הנקמה – נקמת איש עברי בּמסַבּבי הקאַטאַסטרופה הלאומית הישראלית. בּשורה מיוחדת של שירים, שקרא להם בּשם הכּולל “שירי-ישֻרוּן”, מצא צמאון-הנקם הזה את בּטויו היותר נמרץ. הפייטן קורא:

"מִי יִתֵּן לִי רִצְפָּה מִמּוֹקדֵי-שַחַת

מִסְּדוֹם אוֹ עֲמֹרָה – גָפְרִית בֹּעֵרָה

מִי יִתֵּן אֵש לִבִּי יָכֹלְתִי קָחַת

לְהַצִּית בְּאִֹשָם אֶרֶץ – וְהָיְתָה לִבְעֵרָה".

הבּעת הרגשה זו הגיעה אצלו אל מדרגתה היותר רמה בּשירו “**סבבוני כּלבים”. ה**משורר מבַכּה את הטראַגדיה הגדולה של העם העברי, העם היותר נעלה, הנרדף מאת האנושות כּולה רק על גדלו הרוחני ורום מוסרו.

וכה טפס שאַפּיראָ ועלה בּסולם השירה העברית עד אשר הגיע למדרגת הליריקון העברי היותר גדול. כל שיר עושה רושם יותר נמרץ, כל שיר מלהיב את הלבבות. נפש המשורר תלהט גחלים בּאהבתו לעמו, לעמו הגדול, הנערץ בּעיניו, ושהוא כּורע ומשתּחוה לו.

המהפכה הפּנימית הזאת עוררה בּלב שאַפּיראָ רגש של אי-רצון בּיחס לסביבתו כולה, החל מבּיתו עצמו. מעט, מעט נעשה הכל זר לו. יחוסיו לאשתּו ולשני ילדיו התחילו הלוך והתרופף. שנוים נמרצים נתהוו גם בּיחוסיו אל בּני עם הארץ. הוא השתּדל עד כמה שיכול לפרוש את עצמו מן הצבּור הנוצרי. בּאותה עת התחיל מתקרב יותר ויותר אל היהודים. הוא נדב סכומי-כסף מסוימים לטובת מוסדות צבּוריים עבריים לתּרבּות ולצדקה וגם לצורך יחידים יודעי-מחסור, ובּיחוד לסטודנטים תּלמידי בּתּי-הספר הגבוהים שבּפּטרבּורג. הללו היו מקבּלים משאַפּיראָ תמיכות-כסף הגונות. שאַפּיראָ הרבּה לתמוך בּידי מחבּרי ספרים עברים. אך שמע, כי סופר עברי זה או אחר פרסם ספר בּדפוס, מהר לחתום על חבּורו ושלח לו את מחירו בּיד נדיבה למפרע. כמה אלפים רובּל הוציא מכּיסו על “היום”, שהוציא הד"ר י.ל. קאַנטור. בזה ובמעשים אחרים כיוצא בּהם בּקש שאַפּיראָ להטהר בּעיני עצמו ובּעיני-הבּריות מחטאתו אשר חטא לעם העברי. כדי לעמוד על מצב-רוחו של שאַפּיראָ בּעת ההיא, די לקרות את הזכרונות המועטים, הבּאים לקמן, שנמסרו אודותיו מאת אחד מידידיו מר ג. גיטלוויטש:

“פּעם אחת – מספּר גיטלווטיש – בּא אלי בּבּוקר השכּם ושניו דאָ לדאָ נקשן: “היום יבוא הכהן לביתי לנצר את בּני הנולד לי. מהרתּי לצאת מבּיתי, לבל יראו עיני את אשר לגועל-נפש לי לראות. לבּי יתפוצץ לרסיסים בּזכרי, כי לולא התנצרתּי, כי אז בּאו אלי היום הרב, החזן והמוהל ואנשים נכבּדים ממכּירי, היינו משתּעשעים בּדברי-תּורה והיה היום לי לחג, ועתּה נהפּך לי לחגא…” והוא נשאר בּמעוני מן הבּוקר עד הערב. כל היום המה רוחו בּקרבּו וקלל את היום, שבּו המיר את דתו”.

מעניינת היא גם עובדה זו, שאנו מוצאים אותה בזיכרונותיו של גיטלוויטש: "בּכלל היה שאַפּיראָ מזג טוב מאד, ובּימים במצבו לא היה עוד איתן, בּא אליו תּלמיד בּית-המדרש-למדעים בּבקשה לתת לו כסף לשלם שכר-למוד, וכאשר כּיסו היה ריק, נתן לו את אדרת-השֵער שלו למשכּן אותה. ואף-על-פי שהתּלמיד מכר את האדרת ועקבותיו לא נודעו, לא מנע הטוב מסטודנטים אחרים, שפּנו אליו בּבקשותיהם.

אך הגיעו חגי היהודים, לא יכל עוד שאַפּיראָ לשבת בּביתו. נפּשו נמשכה לבלות את ימי-החג בּסביבה עברית לאומית. בּיחוד היה משתּדל לבקש לו סביבה כזו לימי-הפסח. את כל שבעת ימי-הפּסח היה שאַפּירא מבלה בּבתי יהודים ממכּיריו, ודוקא אצל החרדים, המדקדקים יותר בּדרישות היהדות הטראַדיציונית.

מובן מאליו, כי הנהגתו זו של שאַפּיראָ משכה אליה את עיני אשתו, ומאז התחילה מתקוטטת בּו וממררת את רוחו. הדברים הגיעו לידי כך, עד שאיימה עליו, כּי תּכּהו בּלשון לפני הקונסיסטוריה הדתית. זה הכריח את שאַפּיראָ להיות זהיר בּמעשיו. אבל ככל שנזהר לנפשו לא מנע את עצמו מצאת ובוא רק בין יהודים. תמיד לוה אותו רק רעיון אחד: להשתמש בּעשרו ובמעמדו בּתור צלם-החצר לטובת העם העברי. בּין לקוחותיו התמידיים היו גדולי הבּיורוקראַטים, פּקידי הדפּאַרטמנטים והמיניסטריומים, ומפּיהם נודע לו תמיד מה שחושבים בּספירות העליונות של הממשלה על-דבר היהודים. אם היה לבּו בּטוח, כי דבריו יעשו פרי, עמד על המשמר ועשה את כל מה שצריך כּדי להגן על היהודים מרעה; ובמקרים, שהוא עצמו לא יכל לפעול כלום, השתּדל לבקש ולמצוא לו מהלכים אל גדול זה ואחר, שתּלוי בו גורל היהודים.

אחד האמצעים, שהיה שאַפּיראָ משתּמש בּו לפּרקים כדי למצוא לו מסלות לשר גדול, שנצטרך להטות את לבבו לטובת ענינים יהודיים ידועים, היה – משחק הפּרֶפֶראַנס. שאַפּיראָ היה מבקר לתכלית זו את גדולים הכּלובּים למשחק-הקלפים אשר בּעיר-המטרפּולין, שמתכנסים בה לשם רבּי-המלוכה; שם היה משחק עמהם בּפּרפראַנס ובמכוון היה מניח להם לזכות בּסכומי-כּסף מסוימים משלו, ולהכּנס אתּם בּאותו מעמד בּשיחה על-דבר ענין יהודי זה או אחר ולבקש עזרתם בּדבר. לעתים קרובות היתה שיחה זו מסתיימת לפני שלחן-המזנון, ששם היה שאַפּירא חוזר ומוציא כסף הרבּה, ותחת השפעת “האדום האדום”, כשנמצאו הבּיורוקראַטים הגדולים בּ“גלופין”, היו ממלאים את משאלותיו. כך, למשל, קרה כמה פעמים, כי בּשלטון העליון לעניני-הדפוס נתעורר קטרוג על איזה עתון עברי, והעתּון, ויש אשר גם העורך שלו, היו צפויים לעונש חמור. בּמקרים כאלה היה שאַפּירא מבקש למצוא לו את ההזדמנות להפגש עם שליט הפקידות העליונה לעניני הצנזורה ולצחק אתו בּפּרפראַנס. שאַפּיראָ היה מפסיד, כמובן, בּצחוק, כמה מאות רובּל; אבל זה היה משמש כּסף-כּפּורים פדיון העורך העברי ועתונו היה יוצא בּשלום יום, יום כמנהגו. כך בּקש שאַפּיראָ להתכַּבֵס מעוונו.

ה

שאַפּיראָ הגדיל כל-כך לעשות לטובת-היהודים, עד כדי בהמשך הזמן נשכח עוונו מלב הבריות בּאמת, והתחילו מתיחסים אליו כאל יהודי טהור. בּערי-השדה לא ידע כמעט איש, כי שאַפּירא הוא יהודי מומר: שם ידעו רק את שאַפּירא הליריקון העברי הגדול. אולם שאַפּיראָ עצמו עוד היה מסופּק, אם כבר השיג את מטרתו. נדמה לו, כי קיר-הבּרזל, שהעמידה התנצרותו בינו ובין העם העברי, קים עדיין, והוא האמין להרגיש חשד ידוע בּיחוסיהם אליו. זה המר את רוחו מאד, והוא נתמלא כעס על היהודים ועל עצמו. ובמדה שבּרחוב-היהודים הלכה הלוך והתגבּר התּעמולה לטובת רעיון התּחיה העברית-הלאומית, בּה בּמדה גדלה סערת נפשו. המאמרים הנלהבים בּעתונים והנאומים שבּעל-פה בּבתי-המדרש ובאספות-עם נגד היהודים המומרים, בּוגדי-האומה, הרתיחו בּו את דמי-עורקיו. נדמה לו, כי עושי-התעמולה מתכוונים מלכתחלה לשלוח את חציהם רק לאנשים שכמותו, והמחשבה הזאת העלתה את חתמו עד להשחית. בּיחוד בּערה חמתו בּאחדים מגדולי עסקני “חובבי-ציון”, שהיו בּעת ההיא מראשי הלוחמים להרעיון העברי-הלאומי. בּקראו את מאמריהם החוצבים להבות האמין, כי אין הסופרים האלה בּאים אלא רק לרמוז לו, כי לבני-אדם שכמותו אין מקום בּמחנה העברים הלאומיים הטהורים. זה הרגיז אותו מאד ועורר בּו חמה עזה על הלאומיים “החדשים מקרוב בּאו”, כמו שקרא להם אז. בּאחרונה לא יכל להתאפק ויצא בּעתּונות העברית בּפּולמוס של קולמוס חריף מאד נגד אחדים מראשי הלאומיים החדשים, לפי דעתו. אבל בּפולמוס זה הגדיש את הסאה, כי עבר את גבולות הוכּוח החפשי והעליב את הלאומיים עלבּונות גסים יותר מדי, שעשו בּשעתּם על קהל הקוראים העברים רושם קשה מאד. מאמריו לא נשארו בלי-תּשובה מאת הסופרים הנפגעים. בּנמוסיות יתרה רמזו לו, כי לאיש שכמותו אין כל צדקה מוסרית להשתתף בּבירור פּרובּלימה יהודית טהורה… זה היה כשמן על המדורה. מרוב התמרמרות תעה לבּו בקרבּו ומבּלי חשוב הרבּה התיצב לפני מי שצריך ודבּר בּאזניו סרה על עסקני “חבּת-ציון”. על-ידי זה העמיד את כל התּנועה בּסכּנה גדולה, ורק בּקושי גדול עלה להמתּיק את הדינים…

אולם עברה עת קצרה ונראה הדבר, כי “הלאומיים החדשים”, אשר נלחם אתם שאַפּיראָ בּמרירות כל-כך מרובה, השפּיעו סוף-סוף, ואפשר שלא מתוך הכּרה, עליו ועל בּת-שירתו. בּשירים, שכתב שאַפּיראָ אחרי-כן, כבר נשמעו צלילים אחרים. הוא עצמו קורא להם צלילי זעם ונקם, אבל בּאמת אינם אלא צלילי יגון וגעגועים, יגון על ההוֶֹה הקשה והגלות המרה, וגעגועים על עתידות מזהירים, לא בּנֵכר, כי אם בּמולדת ההיסטורית, בּארץ-ישראל.

שאַפּיראָ נעשה חובב-ציון נלהב, אבל לא רק בּעיון. הוא החליט לעשות ליקבידאַציה לעסקיו ולעלות לארץ-ישראל, על מנת לשוב שם אל היהדות. הוא כבר התחיל לעשות את ההכנות הנחוצות לדרכּו; אבל בּשנת 1890 מת מיתה חטופה. בּשנה האחרונה שלפני מותו התעורר חפץ בּשאַפּיראָ לבקר את עיר-מולדתּו. אבותיו כבר לא נמצאו אז בּחיים. אבל הוא פּגש בּגרודנה את אחד ממלמדיו לפנים, שעליו שר שירו “שתּי דמעות”. המלמד נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו ומרוב שמחה זלגו עיניו דמעות. כאשר שאל אחרי-כן גיטלוויטש את שאַפּיראָ: “איך יתּכן? הלוא גלוח אתּה, ואין צלם-אלהים על פּניך ואסור להסתּכּל בּפני אדם רשע?” ענהו שאַפּיראָ: “גם אַני התפּלאתי על זה”.

אני רוצה לסיים את רשימתי בּפּרט קטן, שהוא אָפיני מאוד ליחס של שנים מגדולי וטובי האנשים הרוסים לשאַפּיראָ:

גיטלוויטש, שהזכּרתּיו למעלה, מספר בזיכרונותיי על שאַפּיראָ את הדברים האלה:

“אוהבי מנוער, המשורר יהל"ל, בּאחד ממכתּביו אלי הגיד לי, כי שבע מעט נקמה מן המומר שאַפּיראָ, אף שהיה הטוב שבּמומרים. וכה דבריו: “הלא ידעתּ את טולסטוי – טולסטוי המלא חבּה לכל האדם – טולסטוי! פאר-היצורים! ולו ידיד-נפש, המלומד החכם סטראַחוב הנודע. והנה בּירחון “סובר. מיר” לחדש יולי שנת 1913, נדפסה חליפת-מכתּבים בּין טולסטוי וסטראַחוב, ושם, באחד ממכתּביו של סטראַחוב אל טולסטוי, מיום י”א לחודש מאַרט 1879, הוא כותב, כי שאַפּיראָ בא אליו לבקש השתּדלותו לצלֵם את טולסטוי עם אשתּו וילדיו בּשביל הקולקציה של סופרים רוסים, אשר הוא, שאַפּיראָ, מוציא. שאַפּיראָ הביא מכתּב-מליצה מאת קוסטוביטש, שמשבחו, כי הוא אדם-המעלה, וסטראַחוב אומר: “אמן גדול הוא, כנראה, אבל חוץ מזה, אף כי הוא ז’יד למראית עין (הוא ז’יד בּאמת!) אבל מתון הוא ובּטוח”. ובּתּשובתו של טולסטוי קורא גם הוא לשאַפּיראָ “ז’יד”. בּקראי את הדברים האלה – אומר יהל”ל – נרתעתי ונזדעזעתי, כי הליבּיראַלים הגדולים, ההומאניסטים האדירים שלהם בּינם לבין עצמם מכנים את היהודים בּשם ז’ידים, וסטראַחוב מטעים, כי אף-על-פי שהוא, שאַפּיראָ, ז’יד, בכּל זאת כמדומה לי, שהוא, אדם הגון – ובו בּרגע טעמתי שמחת-נקם בּמומר". עובדה זו אינה זקוקה לפּירושים. היא מדבּרת לעצמה…

א.

הוא נולד לאבות חסידים בּאוֹרגיוֹב פּלך בּיסאַראַבּיה. בּימי נעוריו, וגם זמן רב לאחר חתונתו, היה נוסע עם אביו בּכל שנה לימים הנוראים אל האדמו“ר מבֶּלז. שם היה ראַבּינוביץ הצעיר מבלה בּ”חצר" כּמעט עד אמצע החורף. בּחשק רב היה חוטף “שיריים” מעל שולחן הרבּי ומשתּתּף בּ“שלש סעודות” ובּ“מלוה מלכּה”, וילמוד להתפּלל מתּוך דביקות עצמה ויחזור בּעל-פּה מלה בּמלה את תורת החסידות. בּשובו מבּלז לביתו התפּרנס מעמל אשתּו, והוא עצמו בּלה כל העת בּבית-התּפלה בּחברת חסידים צעירים שכמותו, כשהוא אוחז מקטרת בּוערת בּפיו ומספּר מעשיות על-דבר הבּעש“ט ו”יהודים טובים“, וטועם בּאמצע יחד עם חבריו מעט משקה ומיני-תרגימא. בּהיותו בּעל-כּשרונות, נתפּרסם בּין החסידים ונעשה “תּקיף” גדול בּ”חצר", עד כי היה הבּלזאי מזמין אותו לעתּים קרובות לבוא אליו, כדי להמלך בּו בּענינים צבּוריים שונים.

והנה קרה המקרה, ובּיום-בּוקר אחד בּא לאורגיוב מלמד מליטא. המלמד, שיצא לו שם בּעיר כגדול בּתּורה, השיג לו תּיכּף תּלמידים אחדים. הוא היה הראשון, שהתחיל משנן לילדי-היהודים בּאורגיובּ את כּתבי-הקודש, דקדוק ולשון-עברית. המלמדים האורגיובים, שהיו חסידים כולם, מהרו והוציאו קול, כי המלמד הליטאי הוא מין ואפּיקורס, שבּא הלום לכתּחילה להטות את ילדי-העברים מדרך הישר, ולפיכך צריך לגרשו מן העיר. המלמדים האלה משכו אחריהם כנופיה של חסידים, וכולם יחד יצאו למלחמת-הקודש על המלמד הליטאי. בּראש הכנופיה הזאת התיצב ראַבּינוביץ. בּלשונו השנונה היה דורש דרשות על אדות המלמד בּכל בתּי-התּפלה אשר לחסידים ובּכל אספה וברחוב ובּכל מקום, שמצא הזדמנות לכך, ויַזהר את הקהל מפּני הליטאי, העלול להעמיד בּסכּנה את חנוך הדור הצעיר. לא ארכו הימים ודרשותיו הביאו לידי-כך, כי גם האבות, שאינם נמנים על החסידים, אשר מסרו את ילדיהם אל המלמד הליטאי, נבהלו, והתחילו אחד, אחד להוציא אותם מ“חדרו”. כראות המלמד, כי תלמידיו הולכים ופּוחתים מיום ליום וכי עוד מעט ויסתּתּמו צנורות פּרנסתו, נמלך בּלבּו, ופּעם אחת בשעה מאוחרת בּלילה, בּשעה שכל בּני העיירה כבר ישנו, הלך אל ראבּינוביץ, ששמע מספּרים אודותיו, כי הוא יושב עֵר בּלילות ומעיין בּספרים הקדושים.

כשנכנס המלמד לביתו של ראַבּינוביץ מצא אותו, אמנם, יושב והוגה לאור מנורה קטנה בספר “הזוהר”. כראות ראַבּינוביץ את האורח המאוחר, שלא חכּה אליו כלל, נבוך קצת בּתּחלה. אבל כרגע קם ממקומו ויושט להמלמד את ידו לשלום ויאמר: – שבא נא; מה לידידי בּחצות-לילה בּביתי?

המלמד, שהיה אף הוא דבּרן מצוין וגם פִּקח בהויות-העולם, הבין מרגע ראשון ואילך לעניין בּדבריו את ראַבּינוביץ כּל-כּך, עד כי לא נסה להפסיק אותו בּדבּורו ונתן לו להמשיך את שיחתו כחפצו ולכל הגה שיצא מפּיו הקשיב בּתּשומת-לב מרובּה. והליטאי נעשה כמעין המתגבּר שאינו פּוסק וידבּר על כתבי-הקודש ועל הנביאים ועל ערכּם הפּיוטי והמוסרי. בּדבּרו מתוך התלהבות כמו שכח המלמד את מקומו ועם מי הוא טוען כּאַן ויעבור לדבר בּרגש על ענין “ההשכּלה”. “משכּיל נסתּר” היה ליטאי זה. כל העת שישב בּאורגיוב הסתּיר את הדבר מעיני הבּריות מיראה, פּן יזיק בזה לפּרנסתו. עתּה, בּשבתּו לבדו עם ראַבּינוביץ, נסחף כל-כך בּזרם השיחה, עד כי קרע, ואפשר שלא מתוך הכּרה, את המסוה מעל פּניו והוציא מפּיו דעות חפשיות מאד על פּרובּלימות-החיים השונות. וראַבּינוביץ ישב כל העת כשפּיו פּעור מרוב התפּעלות ויבלע, ממש, את דברי המלמד “כבּכּורה טרם קיץ”. עולמות חדשים נגלו לפניו, והעולמות האלה כמו נסכו עליו רוח-קסם. בּאחרונה לא יכל להתאַפּק ויאחז את המלמד בּידו ויחלצנה בּחזקה ויאמר בּרגש: ­­

– חן חן לך; עוד יארכו הדברים בּינינו. מחר בּשעה זו אבוא אליך.

כשנפטר המלמד מראַבּינוביץ כבר עלה השחר…

בּלילה ההיא נחתמה תּקופת-החסידות בּחיי ראַבּינוביץ.

ב.

תּחת השפּעת השיחות החשאיות שהיו לו לעתים קרובות עם המלמד, נהפך ראַבּינוביץ ויהי לאחר. נסתּר מעין איש התחיל לקרוא את הספרים העברים החדשים, שעשו עליו רושם כבּיר. מעט, מעט, נטה מדרך החסידים, לא שמר לבוא יום, יום אל בּית-התפלה שלהם, ומנע את עצמו מהשתּתּף בּכנופיותיהם. בּיום אחד יצא הקול בּאורגיוב, כי יוסילי ראַבּינוביץ החל ללכת בּדרך חדשה, והראיה, שהוא טוען בּלי-הפסק, כי צריך וגם חובה היא ללמוד את כּתבי-הקודש, ולא זו בּלבד אלא, שהוא אומר לכּל, כי האב הרוצה, שידע בּנו הנער את כתבי-הקדש, צריך לתתו רק על-ידי המלמד הליטאי… גם על-פי שאר הליכותיו הכירו, כי דבר לאט עמו. פּעם אחת – בּיום-שבּת של קיץ לפנות-ערב – פגשו את ראַבּינוביץ כשהוא מטייל מחוץ לעיר עם המלמד הליטאי! בּזה כבר נגדשה הסאה. תּיכף נמצאו אנשים, שהודיעו את הדבר “בּחצר”. הבּלזאי הזמין מיד את ראַבּינוביץ לבוא אליו, אבל הוא דחה את ההזמנה ולא בא.

עברו ירחים אחדים וראַבּינוביץ הסתלק מן החסידות לגמרי. ותהי זאת המעט ממנו, כי גם יצא בּקהל-עם כמתנגד עצום להחסידים ולחסידות בּכלל. וכשהיה נוהג עד כֹּה לדרוש בּרבּים בּשבחה של החסידות, כן התחיל עתּה משתּמש בּכל הזדמנות שבּאה לידו כדי לדרוש בּגנותה. אבל גם אל ה“מתנגדים” החרֵדים לא נספּח. הוא נעשה “משכיל”. בּהתמדה מרובּה התמכּר אל הלמודיים הכלליים, רכש לו על בּוריה את ידיעת הלשון הרוסית ושאָר ידיעות, וכעבור עת קצרה בּערך עמד בּנסיון בּשעור של מורה בּבית-הספר לעם. בּאותה עת כתב מאמַרים פּובּליציסטיים בּעתּונים העברים, וביחוד בּ“המליץ”, ועל-ידי זה עשה לו שם בּין משכּילי רוסיה הדרומית.

כּרוב המשכילים שבּאותו זמן – שנות השבעים של המאה העברה – כן התמכֵּר גם ראַבּינוביץ אל עבודת הצבּור, ובּיחוד בּמקצוע החנוך, שנמצא בּאורגיוב בסתר המדרגה. על-ידי התעמולה הגדולה והנמרצה, שעשה בּין עשירי היהודים אשר בּעיר, נאסף סכום-כסף גדול לבנין בּית יפה לתלמוד-תּורה. כשנגמר הבּנין מלאו ראשי-הקהלה את ידי ראַבּינוביץ להנהיג בּבית התּלמוד-תּורה את הסדרים הראויים. הוא בּקש ומצא מלמדים ראויים למלאַכתּם ונתן להם את ההוראות הפּדגוגיות הנחוצות. את הוראת הלשון הרוסית קבּל על עצמו בּלי שכר. בּמשך עת קצרה העמיד ראַבּינוביץ את בּית התּלמוד-תּורה האורגיובי על גובה, שהוציא לו שם תהלה בּכל הסביבה. בּשימו אל לב, כי הרבּה מן האָבות שולחים את ילדיהם אל בּית-הספר העירוני הרוסי, מה שגורם להתרשלותם של התּלמידים בּלמודים העברים, השתּדל לפני הרשות המקומית, כי ינָתן לו הרשיון ללמֵד לנערים האלה את כתבי-הקדש ואת הלשון העברית שלא על מנת לקבּל פּרס, והשתּדלותו עלתה יפה.

עסקנותו הצבורית של ראַבּינוביץ נתרחבה עוד יותר לאַחר שעזב את אורגיוב ובא להשתקע בקישינוב. שם מצא לו לעבודתו זו כר יותר נרחב, והתמכּר אליה בּלב ונפש. כּל ימיו חשב מחשבות איך ובמה להיטיב את מצב-היהודים. בשנת 1880 נצנצה מחשבה בּמוחו ויסד חברה למטרת הפצת עבודת-האַדמה בּין יהודי-בּסאַראַבּיה. על-דבר רעיונו זו נשא נאומים הרבּה בבתּי-הכנסיות והמדרשים ובמקומות-של-פּומבי אחרים, והביא לידי-כך, שהתחילו מתעניינים בּאידיאָה זו בּני השדרות הרחבות של אוכלוסי-היהודים בּקישינוב. אז נקראָה על-פי הצעתו של ראַבּינוביץ אַספה בּהשתּתּפות של נכבּדי יהודי-העיר, ובּאַספה זו הוחלט להגיש אל הממשלה בּקשה, לתת את רשיונה ליסוד חברה כזאת. הבּקשה הֻגָּשָה בּצירוף תזכּיר, שנעבּד ונערך על-ידי ראַבּינוביץ. ירחים אַחדים התגוללו גם הבקשה גם התּזכּיר אצל מיניסטר-הפּנים, ובאַּחרונה הודיעו מפּטרבּורג לקישינוב, כי דחה המיניסטר את ההשתּדלות.

ג.

הפּרעות שפּרצו בּיהודים תּושבי נגב רוסיה בּתּחלת שנות-השמונים, עשו על ראַבּינוביץ רושם קשה מאד; הם דכּאו את נפשו בּו עד היסוד. משעה ראשונה ואילך נספּח אל אותם האינטליגנטים, שהתעמקו לחקור בּסבּותיהם של הפּוגרומים ובפּרובּלימה הישראלית בּכלל. הוא היה מאלה, שבּאו לידי הכּרה, כּי כאשר חיו היהודים עד כה, אי אפשר להם לחיות עוד, וכי צריך לבקש דרכים חדשים כדי לגאול את העם העברי ממצבו האָנוש ולבַצֵּר לו עתידות יותר מזהירים. אחרי חשבו מחשבות הרבּה התעכּב לבּסוף על הרעיון, אשר מצא לו את בּטוי הראשון והגמור בּקונטרסו של פינסקר “אַבטואַמאנסיפּאַציה”, כי אין העם העברי יכול להחלץ מצרותיו בּלתּי אם על-ידי רכישת קרן-זוית לעצמו, זאת אומרת: מולדת, ויחדל להיות נע ונד על אדמת-נכר. כך נעשה ראַבּינוביץ אחד “מחובבי ציון” הנלהבים, שראו את עתידותיו של העם הישראלי רק בּאַרצו ההיסטורית, בּארץ-ישראל.

לא אָרכו הימים וראַבּינוביץ יסד בּקישינוב חברה לישוב ארץ-ישראל, לעתים קרובות היה מזמין את החברים לאַספות ומעמיד אותם על ערכּו של רעיון התּחיה העברית-הלאומית ומעורר בּלבּם חבּה להקנינים הרוחניים העבריים, לתּולדות עברה הגדול של האומה הישראלית. דרשות על-דבר חבּת-ציון היה ראַבּינוביץ דורש גם לפני הקהל הגדול בּבתּי-המדרש והתּפלה. כעבור איזה זמן התחיל לנהל תּעמולה בּין אַנשים אמידים בּקישינוב לקנות שטחי-אדמה בארץ-ישראל על-מנת לעבדה ולשמרה בּעצמם. אנשים כאלה נמצאו לו כעשרים בּערך, והללו אספו בּיניהם-כסף מסוים והחליטו לשלוח את האחד מהם לארץ-ישראל ללמוד לדעת שם את תּנאי-ההתישבות ועם זה גם לתור ולמצוא שטח-אדמה לצֹרך חברי-האגודה. אחרי שקלא וטריא בּענין זה נמנו וגמרו לשלוח מתוכם בּתור ציר לארץ-ישראל את ראַבּינוביץ. ראַבּינוביץ הסכּים לדבר, ולמחרת הפּסח נסע לארץ-ישראל.

בּדרכּו לארץ-ישראל סר ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל. בּירת-טורקיה היתה בּעת ההיא המרכּז, אשר נאספו אליו השיירות הראשונות של הפּליטים היהודים נגועי-הפּרעות בּרוסיה הדרומית, שנסמכו על שמועות שלא הובררו לאמתּן ויאמינו, כי מחכּים להם שם אנשים טובי-לב, שישלחו אותם לארץ-ישראל.

בּאותו זמן הרבּו העתּונים לדבר על אודות אָציל אנגלי, נוצרי, אוליפאַנט שמו, אשר התרפּק בּחבּה יתרה על רעיון ישוב ארץ-ישראל וגם פּרסם ספר מיוחד, שבּו הוא מברר בּפּרוטרוט מה שיש לעשות כדי להוציא את הדבר לפעלו. זה היה עוד לפני הפוגרומים, קודם שנתעוררה תּנועת חבּת-ציון. לאחר הפּרעות, כשהתחילו היהודים לצאת מרוסיה בּהמוניהם, והזרם הזה נמשך כּולו מאליו לאמריקה, והמהגרים שטפו בּעברם את כל חבל גאַליציה מבּלי היות להם האפשרות החמרית לעשות את דרכּם הלאה – בּעת ההיא בּאו ללבוב ולבּרודי באי-כח של גדולי מוסדות-החסד היהודיים בּמערב-אירופּה, אשר ספּקו להפּליטים את צרכיהם וישלחו אותם לאמריקה. אז בּא מלונדון ללבוב גם אוליפאַנט הנזכּר למעלה עם אשתּו, אשר יחד עם עסקני-היהודים השתּתּפו בּמעשי-הצדקה לטובת המהגרים. אבל המטרה הראשית, שבּשבילה בּא אוליפאַנט ללבוב, היתה, להתבּונן לטיבם של המהגרים ולראות, אם היו הללו מוכשרים לעמוד על הקרקע בּארץ-ישראל. בּלבוב נזדמן אוליפאַנט עם אחדים מגדולי יהודי-רוסיה, כמו הרב הבּיאליסטוקי רבּי שמואל מוהילובר והעסקן הצבּורי המפורסם הז’ורנאַליסטן שאול פּנחס ראַבּינוביץ (שפ"ר), שכבר היו אז מטובי עסקני חובבי-ציון. אוליפּאַנט נכנס אתּם לישיבות חשאיות אחדות בּענין ישוב ארץ-ישראל. בּאותו מעמד בּרר להם את הצעותיו ותכניותיו ויבטיחם, כי בּזמן קרוב נכון הוא לצאת בּעצמו לקונסטאַנטינופּל כדי להשתּדל שם לפני הממשלה הטורקית בּדבר נתינת רשיון להגרה גדולה של יהודים לארץ-ישראל על-מנת להיות שם לאכּרים עובדי-אדמה. עם זה הגיד להם, כי כסף למטרה זו לא יחסר. ואמנם נסע אוליפאַנט כעבור עת מועטת לקונסטאַנטינופּל, ותּיכּף ההחיל בּדבר-ההשתּדלות.

השמועות על אדות אוליפאַנט והתמכּרותו הנלהבת לרעיון תּחית היהודים בּארץ ישראל, התפּשטו בּמהירות הבּרק בּעתּונים, וכנהוג בּצורה מוגזמת ומופלגת מאד. הידיעות הללו, בעברן מפּה לפה, נעשו יותר ויותר פאַנטאַסטיות, יותר ויותר אגדתיות. ספרו קודם כל, כי כתב-הפּקודה מאת השולטן בּדבר מכירת ארץ-ישראל ליהודים, כבר מונחת בּכיסו של אוליפאַנט. על זה עוד הוסיפו לספּר, כי בא אוליפאַנט לקונסטאַנטינופּול עם מיליאַרדים הרבּה כּדי לקבּל שם את פּני המהגרים ולשלחם בּהוצאותיו לארץ-ישראל, ששם כבר הכין בּשבילם אדמה עם כל המכשירים הנחוצים.

לא נפלא הדבר, אם הבּשורות הטובות האלה עוררו בין המוני היהודים בּרוסיה, גאַליציה ורומניה התפּעלות והתלהבות מרובה, וכי על סמך זה לקחו רבּים מהם את צרורם על שכמם ויצאו לדרך. בּעתּונים העברים נסו, אמנם, לצנן את ההתלהבות, ועסקנים אנשי-שם פרסמו בּרבּים אזהרות והתראות, כי לא יהין איש לזוז ממקומו, יען כי עוד לא הוכן כלום. אבל האזהרות האלה לא הועילו. הקהל לא נשמע להן ולא נשאר יושב בּביתו. זה הביא לידי-כּך, כי בּתחלת הקיץ של שנת 1882 נאספו בּקונסטאַנטינופּול אלפי מהגרים, גברים ונשים וטף וכולם בּלי פּרוטה לפורטה ובלי פת-לחם להשיב נפש.

אוליפאַנט כבר ישב אז בּקונסטאַנטינופּול, אבל השתדלותו התנהלה בכבדות ובעצלתים. בּגלל הפּוליטיקה האַנגלית של אותה עת בּמצרים התיחסו בּחצר-המלכות הטורקית בּחוסר-אמון אל האַנגלים, וגם השתּדלותו של אוליפאַנט עוררה שם חשד ידוע. אוליפאַנט כבר הספּיק לבוא בּקשרי-יחוסים עם ספירות-הממשלה היותר גבוהות, אבל מכל לשכה, שפּנה אליה לתשובה, לא יכל להציל דבר; לא השיבו את פּניו וגם לא נתנו לו הבטחה. בּין-כה עפו לאוליפאַנט שאלות טלגראַפיות מאת הרבּה חברות ואגודות ומאת עסקנים צבּוריים מארצות שונות, והוא לא יכול לתת לאיש מהם תשובה בּרורה. עם זה נעשה מצבו קשה מאד בּשל המהגרים, שהיו ימים שלמים צובאים על דלתות מעונו ומתחננים אליו, כי ישלחם לארץ-ישראל ועד שיצאו לדרך לא יתן להם למות בּרעב פה בּקונסטאַנטינופּול. בעת הראשונה פּזר אוליפאַנט מכּיסו כּסף רב לצרכי המהגרים; אבל באחרונה נלאתה ידו מתּת… אז הקימו המהגרים שאון ומהומות, עד כי מצאו שוטרי-הפּוליציה לצורך להתערב בּדבר וישימו עשרות מהם בּמאסַר. מאותו יום ואילך לא נתן עוד אוליפאַנט לאיש מן המהגרים לדרוך על מפתן בּיתו, ומצבם הורע מיום ליום.

ד.

כך היה מצב-הענינים בּשעה שבּא ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל. בּנסעו מקישינוב דרך גאַליציה ורומניה שמע שם הרבּה מעשי-פּליאות על אודות אוליפאַנט, ואף כי הבין בּחושו המעשי המפותּח, כי אין להאמין בּכל המסופּר, תּלה בּו, בּכל זאת, תּקוות גדולות מאד. כשבּא לקונסטאַנטינופּל ומצא שם את המוני המהגרים בּמצב נורא כזה, עשה עליו הדבר רושם קשה, שנעשה עוד יותר מעיק לאחר שהרבּה להשתּדל לפני אוליפאַנט, שיקבּל אותו לראיון כדי לשוחח אתּו על-דבר המצב, והשתּדלותו לא הביאה פּרי. בּכל יום דפק ראַבּינוביץ על דלתות אוליפאַנט, הריץ אליו מכתבים וכרטיסים, הציג את עצמו לפניו בּתור ציר שלוח מחברה וז’ורנאַליסטן, אבל לשוא; כמו סכך לו אוליפאַנט בּענן, ולא נראה לאיש. זה הכעיס את ראַבּינוביץ מאד. לפני צאתו מקישינוב עשה חוזה עם חברי-האגודה, כי אך יבוא לקונסטאַנטינופּל יראה ראשית לו לראות את אוליפאַנט ולהודיע להם תּיכּף את מצב הדברים בּנוגע לרעיון ישוב ארץ-ישראל, בּשביל שידעו את אשר לפניהם לעשות. בּאין בּרירה הוכרח ראַבּינוביץ לפרנס את עצמו בּידיעות שקבּל מן הצד, ובּיחוד מפּי המהגרים, שנפשם מרה להם מאד על אוליפאַנט, אשר חשבו אותו, שלא בּצדק, למקור כל צרותיהם וענויי-נפשם. הדברים ששמע ראַבּינוביץ מפי המהגרים, השרו אותו בּמעמד-רוח מדוכּא מאד. בּהיותו מטבעו נלהב-המזג כּתב תּחת השפּעת מצב-רוחו זה מכתּב ארוך אל “המליץ” על-דבר רשמי-ישיבתו בּקונסטאנטינופּל. בּמכתּבו זה הפּיל את אוליפאַנט ממרום-גבהו והמעיט את דמותו עד לדמות של אדם פּחות מבּינוני, הרוצה למלא תּפקיד של משיח, ושכנראה אינו אלא משיח-שקר. בּסוף מכתּבו הזהיר ראַבּינוביץ את היהודים התּמימים מהסמך על אוליפאַנט, יען כי לא איש שכמותו עלול להביא טובה להענין.

מכתּבו של ראַבּינוביץ בּ“המליץ” הטיל בּמחנה עסקני חובבי-ציון סער גדול של התמרמרות וכעס. מכל עברים התחילו ממטירים בּ“המליץ” מחאות נמרצות מאד נגד מסקנותיו של ראַבּינוביץ ביחס לאוליפאַנט. מחו גדולי העסקנים לא נגד ראַבּינוביץ בּלבד, כי אם גם נגד צדרבּוים עורך “המליץ”, על שהרשה לעצמו לפרסם בּ“המליץ” כתב-פלסתּר כזה על אוליפאַנט, שהוא אחד מאוהביו הנאמנים של העם העברי ומסור בּהתלהבות עצומה לרעיון “חבּת-ציון”. צדרבּוים הדפיס אז בּ“המליץ” מאמר חריף מאד נגד ראַבּינוביץ בּשם “מה עכרתּנו!”. המאמר הזה אופיי מאד בּתּחלתו ליחוסו של צדרבּוים לראַבּינוביץ, ועל-כן הריני להביא ממנו איזו דברים:

“מה עכרתּנו! בּמלים האלה נפנה אליך האיש, אשר קראנוך בּשם “ידידנו” יוסף ראַבּינאָויטש מקישינוב: מה גמלנוך רעה בּמשך חמש-עשרה שנה עשר ידעתּנו, כי משכתּ אותנו בּרשתך לחטוא ולהחטיא אתּ הרבּים לחשוד בּכשר ולהכאיב לבבות אלפי לבבות אלפי ישראל? איך לקחך לבך, אם עבר עליך רוח רעה לעקש הישרה, לעשות לשמצה בּקמיו ובמאהביו את “המליץ”, אשר חובבתּ תמיד ותּהי בּין סופריו ומחזיקיו הנאמנים, – את “המליץ” אשר בּרוב עמל ויגיעת-בּשר ורוח קנה לו שם לשומר אמונים ודובר אמת בלי משוא-פּנים, למקנא קנאת-עמו ואמונתו, ואתּה הבאת עליו קללת כל מעריציו ותּתּן תואנה בּפי משנאיו לדבּר עליו ועלינו סרה, כאשר הסכּן הסכּינו אחינו לשמוע לקול מוציאי-דבּה…”

ראַבּינוביץ נסה אחרי-כן להצטדק בּ“המליץ” ולהוכיח, כי לא היתה, חלילה, כּוונה זרה נגד עיניו וכי לא היתה מטרתו כלל להעליב את אוליפאַנט, כי אם לעצור בּעד זרם ההגרה לארץ-ישראל עד אשר יתבּרר המצב. אבל עמלו היא לשוא. שמו הטוב אבד לו בּין-לילה. עוונו כמוציא דבּה והולך רכיל נכתם, ואין להשיב.

ה.

מבּלי דעת את הצפוי לו בּעטיו של מכתּבו הקונסטאַנטינופּולי, נסע ראַבּינוביץ ממטרפּולין הטורקית לארץ-ישראל. הוא בּקר את ירושלים ומקומות אחרים, ומראה עיניו עשה עליו רושם לא טוב. בּהמצאו עדיין כּולו תחת השפעת מצב-רוחו המדוכא, שלוה אותו בּצאתו מקונסטאַנטינופּל, הביא זה לידי-כך, כי לא עשתה עליו ארץ-ישראל את הרושם, אשר הכּה לו, ואחרי שבתּו בּה לא יותר משני שבועות רפו ידיו כל-כך, עד שלא חשב עוד על-דבר קנית קרקעות בּעד החברה הקישינובית, וישב לביתו בּידים ריקות ובּמפח-נפש.

רק בשובו לקישינוב נודע לו דבר הרעש הגדול, שהטיל מכתבו הקונסטאַנטינופּולי והמלחמה הקשה, שהתחילה נגדו מכל צד. כמו שכבר ספּרתּי למעלה נסה תיכף להתנצל בּ“המליץ” ולהחליש את רושם הפּגיעות, שפּגעו בּו. אבל כל אותו המאורע שלא צפּה לו, הרעיש אותו מאד וזעזעה את עצביו. זעזועי-רוחו אלה הטביעו את חותמם על הדין-והחשבּון, שהרצה לפני חברי-האגודה על-דבר תוצאות מסעו לארץ-ישראל ושבּקר בּו בקורת קשה וחריפה מאד את רעיון ישוב ארץ-ישראל בּיסודו וסימן אותו כפאַנטאַזיה ריקה, שלא על ידה עלולה להפּתר הפּרובּלימה של עתידות-היהודים. הדין והחשבון שלו גרם, כי תיכף נהרסה החברה וזמן רב אחרי-כן לא יכול איש בּקישינוב לפצות פּה ולדבּר על אודות חבּת-ציון.

מאותה שעה ואילך נראו בּראַבּינוביץ עקבות מהפּכה פּנימית נמרצת מאד. קודם כל התחיל מתרחק מכל עסקנות צבּורית והשתּתּפות בּחיים הפּומבּיים בּכלל. הוא פסק מקחת חלק בּכל המוסדות הצבּוריים, הוקיר רגליו מאספות-הקהל ולא התעניין בּכל דבר יהודי. נקל היה להכּיר בּו, כי הוא מצומצם בּתוך עצמו ומתיחד עם נשמתו, וכי הולך ומתפּתּח בּו פּרוצס נפשי ידוע, שסוף, סוף יתגלה ויתגלם בּמעשים מוחשיים ובצורה רֶאַלִּית.

לא אָרכה העת ובקישינוב התחילו להתבּונן, כּי ראַבּינוביץ יוצא ונכנס לפרקים בּבית הכהן הפּרוטסטאַנטי פּאַלטין, שהיה מפורסם בעיר בּתור מיסיונר בּעל-מרץ. בּתּחלה עמלו הבּריות לדעת, איזו שייכות יכולה להיות בּין ראַבּינוביץ ובּין המיסיונר? אבל לא עברו ימים מועטים והדבר נתבּרר. מפּי אותו המיסיונר גופו נודע, כּי ראַבּינוביץ הורה והוגה אידיאה חדשה: ליסד כּתּה של יהודים נוצרים, כּלומר של יהודים, שתּורת הנצרות מזדווגת אצלם עם יסודות היהדות. עברה עוד עת ידועה וראַבּינוביץ התחיל דורש בּרבּים, כי כדי שיחלצו היהודים מצרותיהם עולמית, אין להם עצה אחרת בּלתּי אם להקל את התערבותם בין הנוצרים. בּאותו זמן פּרסם ראַבּינוביץ בּלשון העברית שלשה-עשרה עיקרים מתּורתו החדשה. על-פּי העיקרים האלה צריכה הכּתּה החדשה למלא מכל מצוות התּורה רק את השתּים הללו: מילה ושבּת; כל יתר המצוות צריכות להחשב כמשא מיותּר ולהבּטל. כיחוסיו בּימי-נעוריו אל החסידות, ואחר-כך אל ההשכּלה ובּאחרונה לחבּת-ציון, כך התמכּר עתה ראַבּינוביץ בּכל לב ונפש אל תּורתו החדשה, ונעשה מיסיונר פּשוט. בּמשך שנה עלתה בּידו למשוך לכתּתו קרוב למנין של יהודים. אז השתּדל וקבּל מאת מיניסטר-הפּנים את הרשיון לפתוח בּית-תּפלה מיוחד. בּחדש דצמבר שנת 1884 פּתח ראַבּינוביץ את בּית-התּפלה בּשם “בּית-לחם”. בּבית-התּפלה הזה היו מתפּללים בּלשון העברית, וראַבּינוביץ היה דורש בּיהודית על-דבר הנצרות. לפּרקים היה נושא שם נאומים גם הכּהן פּאַלטין. אבל נסיונו של ראַבּינוביץ בּעבודתו המיסיונרית לא עלה יפה; מספּר מבקרי בּית-התּפלה אשר לו, היה מעט מאד. לא הועילו סכומי-הכּסף המסוימים, שקבּל מאת המיסיונרים כדי לשחד בּהם את היהודים בּשביל שיסכימו להכּנס אל הכּתּה שלו.

עברה עוד שנה אחת וראַבּינוביץ נתגלה בּפּרצופו האמתּי. הוא נסע לליפּסיאח ושם בּא בּברית האמונה הפּרוטסטאַנטית. בּשובו לביתו השפּיע על עשרת המתפּללים בּבית-תּפלתו ונעשו פּרוטסטאַנטים אף הם. עוזר חרוץ על יד ימינו בּתּעמולה המיסיונית היה אחיו הצעיר – אפרים-יעקל שמו. אפרים-יעקל זה היה עומד בּחוץ ומושך, ממש, את האנשים בשרוֻלם אל בּית-התּפלה אשר לאחיו. אבל גם הוא לא הצליח. ההמון היהודי בּקישינוב לא נתן את עצמו להלכד בּרשת והתייחס לחדושיו של ראַבּינוביץ בּקרירות-רוח. ראַבּינוביץ נראה בּחוץ לעתּים רחוקות מאד, ובּהֵראותו לפּעמים בּרחוב, צמחה מיד כמו מתּחתתּה להקת נערים, שהיו רצים אחריו וקוראים בּקול: “מומר להכעיס!” “זקן אשמאי!” פּעמים רבּות אירע, כי הנערים הציקו לו כל-כך, עד שהוכרח לבקש לו חסות אצל שוטרי-הפּוליציה.

אבל ראַבּינוביץ לא שם לב אל הדבר. הוא היה אומר: אין דבר; בטוח אני, כי-שְעַת-אמונתי עוד תּבוא, ובית תּפלתי יהיה בּית-תּפלה לא רק ליהודי-קישינוב, כי אם גם לכל היהודים. את הדברים האלה היה מוציא בּכל פּעם מפּיו בּתמימות קדושה ובהתלהבות עצומה. תקותו נתחזקה עוד יותר לאחר שהתחיל לקבּל עזרת-כּסף מאת הממשלה הרוסית. וככֹל שנעשה בּטוח יותר בּהצלחת מפעלו, כּך ערך בּיתו פּאר והדר את “עבודת-הקדש” בּבית-התּפלה שלו. בּיום השבּת, בּשעה העשירית בּבּקר, היה בּא עם בּתּו העלמה בכִּרְכָּרָה אל בּית-התּפלה ומביא אתּו ספר תּורה קטן. אָז היתה מתחלת “העבודה”. ראַבּינוביץ היה קורא פּרשה אחת בּתּורה, ואחרי-כן היה נושא נאום בּלשון היהודית, שהיה מצייר בּו את העתידות המזהירים, הנשקפים ליהודים המומרים בּעולם הזה ובעולם הבּא. בזה היתה מסתּיימת “העבודה” ועשרת המשומדים היו מתפּזרים איש, איש לביתו לאכול את ה“צולנט” של שבּת… ראַבּינוביץ דאג לטובת בּאי בּית-תּפלתו גם לאחר מותם. הוא השתּדל לפני הממשלה וקבּל ממנה את הרשיון לקנות חלקת-אדמה לשדה-קברות מיוחד.

אבל לא זמן רב נשאו ראַבּינוביץ ובני-כתּתו חן בּעיני ממשלת-רוסיה. הפרוקורור של הסינוד הקדוש, פּובידונוסצוב, שקֵרב אליו בּתחלה את ראַבּינוביץ, התחיל מתרעם עליו אחר-כך בּשביל שהוא והנגררים אחריו התנצרו לא בּתור פּראַבוׂסלאַבים, כי אם בּתור פּרוטסטאַנטים, מעט, מעט התחילו יחוסיו לראַבּינוביץ הולכים ומתרופפים, עד שנפסקו לגמרי, מאָז נשאַר ראַבּינוביץ בּלי תּמיכה, וזה הביא לידי-כך כי ה“מנין” שלו התחיל מתפּזר מעט, מעט, ובאַחרונה לא נשאַרו בּו בּלתּי הוא עצמו עם אָחיו אפרים-יעקל.

זה דכּא את רוח ראַבּינוביץ עד היסוד. מרוב עגמת-נפשו נכנסה בּו מרה שחורה והוא נעשה מלאַנכולי, הוא התהלך כּצל ומיום ליום אָפסו כּוחותיו. בּשנת 1889– הוא כבר היה אָז זקן מופלג – מת.

ספּרו אָז, כי לפני מותו בּקש, כי יקבּרוהו בּבית-העלמין אשר ליהודים. אבל לבקשתו זו התנגדו גם החברה-קדישא גם הפּוליציה הקישינובית…

א.

שמו היהודי היה: צבי הירש גרינבוים. הוא נולד בשנת 1815 בערך בעיירה קוטרבּורג, בּפּלך וואָהלין, לאבות עניים מן החרדים, אשר מתו עליו בּילדותו. מאז גֻדל בּבית דודו המלמד, שמסר אותו אל בּית התּלמוד-תּורה שבּעירו. עוד בּילדותו נגלו בּו כּשרונותיו המצוינים. בּמלאת לו שתּים-עשרה שנה כּבר נתפּרסם לעילוי. אז שלח אותו דודו לדובּנה, שהיתה מפורסמת בּאותה לעיר של תּורה וחכמה. שם נכנס אל הישיבה ונעשה מתמיד.

בּעת ההיא ישב בדובּנה למדן מופלג ובעל השכּלה מרובה, שהיה מפורסם לתהלה בּכל רוסיה הדרומית – ואָלף אדלסון שמו. בּיתו של אַדלסון זה היה בּית-ועד למשכּילים שבכל הסביבה. לשם היו מתכּנסים כל תּופשי-התורה, שצמאו בּחשאי להשכּלת-אירופּה. פּני צעירים כּאלה היה אדלסון מקבּל בּחבּה יתרה וממציא להם תּמיכה מוסרית. בּעיר נחשב לאפּיקורס והיראים מנעו את בּניהם מהיות לו אתּו שום מגע ומשא, ובכל זה נהגו בּו כולם מנהג דרך-ארץ.

על-פּי עצת אחד מחבריו נכנס גרינבּוים בּליל-חורף אחד לבית-אַדלסון ומצא שם קבוצה של צעירים שישבו עסוקים בּשיחה בעניני-השכּלה. שיחת-הצעירים משכה אליה את לב גרינבוים. מפיהם נודע לו זה עתה לראשונה, כי מלבד הגמרא עוד ישנם גם עניני-למוד אחרים, שנחוץ לאדם לדעתּם. אַדלסון עצמו עשה על גרינבּוים רושם כבּיר מאד, ומאז נעשה מבּאי בּיתו התמידיים – בּשעה מאוחרת בּלילה, כמובן, כּדי שלא ירגישו בּו היראים. מושפּע מבּקוריו אלה התחיל גרינבּוים עוד בּלמדו בּישיבה קורא בספרי-השכּלה, ובאותו זמן למד בּעצמו גם ידיעות כּלליות. אַדלסון המציא לו מורה בּחנם וגם את ספרי-הלמוד הנחוצים, ואשמורה אחרי חצות הלילה, בּשעה שכל תושבי דובּנה כבר היו שקועים בשֵנה, עוד התנועע גרינבּוים לפני ה“עמוד” שבבית-הישיבה על פני ספר-השכּלה או ספר-למוד.

הישיבה כבר נעשתה צרה לגרינבּוים, ואף-על-פּי-כן לא עזב אותה עדיין. בּעת ההיא – והוא היה אז רק בּן שמונה-עשרה שנה – כבר נתפּרסם בּין הלומדים לבקי בּש"ס ופּוסקים ויחכה להסמך בּקרוב לרבּנות. בּאותו זמן טפּח בּלבּו את הרעיון, שנעשה לו אידיאַל, אשר הסכּים עליו גם אַדלסון, להשתּדל ולקבּל בּאחת הערים משרת רב ולהשפּיע בּכּח האַבטוריטט שלו על העם, שיטה אוזן לדרישות הזמן ולא ידחה מפניו את ההשכּלה החילונית. לפיכך הוסיף ללמוד בּישיבה מתוך התמדה מרובה, עד שסמך אותו הרב הדובּנאי להוראה. אז התחילו לדבּר בּו נכבּדות, וכעבור עת קצרה נמצא אדם עשיר בּעל-אחוזה בּסביבת המקום, שלקח אותו לחתן לבתו. אחרי חתונתו התישב גרינבּוים עם אשתו הצעירה בדובּנה, ומשם צפּה לכּהונת-הרבּנות בּאשר ימצא. בּין כה ישב בּבית-המדרש ועסק בתּורה, ובביתו הגה בּספרות העברית התּיאולוגית-פילוסופית של ימי-הבינים וגם בּמדע ובפּיוט העברי משנים קדמוניות עד העת החדשה. עם זה שקד גם על למודי-חול.

עברו שתּי שנים. גרינבּוים נעשה אָב לשני ילדים, ומשרת-רבּנות לא מצא עדיין לפניו. בּתּחלה הצטער על הדבר מאד; אבל מעט, מעט הסתּלק משאיפת-הרבּנות, עד שנואש ממנה לגמרי. אז החליט בּנפשו לכונן לו מעמד בּחיים בּעזרת השכּלת-חוץ. בּיום בּוקר אחד עזב את דובּנה ויסע לקאַמניץ-פּודולסק, ושם נכנס אל המחלקה השביעית של הגימנאַזיה.

ב

עוד בּשבתו על ספסל הגימנאַזיה בּקאַמניץ החליף גרינבוים מכתבים בּעניני המדע העברי עם גדולי המלומדים היהודים ברוסיה הדרומית ובגאַליציה הקרובה לה, וביחוד עם ר' יצחק בער לווינזון (ריבּ"ל) ועם המשורר העברי גוטלובּר. בּאותה עת נתעורר בּספירות הממשלה קטרוג גדול על התּלמוד. גרם לכך מומר ידוע, שהיה מגדולי שונאי ישראל, אשר טמקין שמו, מחבּר הספר המיסיונרי-אנטישמי “דרך סלולה”, שמצא חן בּעיני הקיסר ניקולאי הראשון. קרוב היה אז הדבר, שיאסרו להדפיס את התּלמוד. כדי להגן על התּלמוד תרגם גרינבּוים – כשהוא לומד עדיין בּגימנאַזיה – ללשון רוסיה את המסכת סנהדרין מתחלתה ועד סופה ויכתּוב לתרגומו הקדמה גדולה על-דבר ערכּה ומהותה של הגמרא. גדולי המלומדים העברים מצאו את התרגום למעשה ידי אמן, אף נמצאו אנשים נדבנים בּעלי-ממון, שחפצו לפרסם אותו בּדפוס בּהוצאותיהם. אבל הצנזורה לא נתנה אז את רשיונה להדפסת הספר, ומסכת “סנהדרין” בתרגומו של גרינבוים נשארה בּלתי-מודפסת עד שנות השבעים התּיכונות. בּאותו זמן תרגם גרינבּוים לעברית את ספרו של מנדלסון “ירושלים” שנדפס בּקצה שנות השבעים בּהוצאתו של סמולנסקין בעל “השחר”. אבל גרינבּוים קרא את עצמו על תרגומו בּעילום שמו “שוחר טוב לישראל”.

אל הגימנאַזיה הקאַמניצית נכנס גרינבּוים במחשבה תחלה, כי לאחר גמרו בּה את חוק למודו, ישתּדל לקבּל משרת מורה בּאחד מבּתי-הספר החדשים, שפּתחה אז הממשלה לילדי-העברים. בּעת ההיא עוד נמצאה הנהגת עניני בּתי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה בּידי הד"ר לילינתּאַל המפורסם, אשר עבר אז למסעיו בּערי-התחום כדי לעשות תּעמולה להשכּלה בּין אוכלסי-היהודים. כּשיצא גרינבּוים מאת הגימנאַזיה הקאמניצית פּנה ללילינתּאַל זה בּמכתּב-בּקשה, כי יקבּלוהו למורה בּאחד מבּתּי-הספר. מסבּות, שלא נתבּררו עד כה, לא מלא לילינתּאַל את בּקשתו זו של גרינבּוים, ולא עוד, אלא שגם עבר בשתּיקה על מכתּבו. זה הביא את גרינבּוים בּמבוכה גדולה, כי נעשו לאַל כל תקותיו יום אחד, והוא היה עלול להשאר בּלי כל מעמד בּחיים. סוף דבר היה, כי אחרי מלחמה פּנימית קשה וארכּה החליט להמיר את דתו כדי להתקבל לאוניברסיטה.

גרינבּוים, שנקרא לאחר שנשתמד בּשם: וולאַדימיר וואַסיליוביץ פיאודורוב, נכנס אל המחלקה הפילוסופית של האוניברסיטה הקיובית. משעה ראשונה ואילך היה לו השמד רק אמצעי להשיג בּו את מטרת-חייו: להיות להועיל לעניני-ההשכלה של העם העברי. ולמטרתו זו נשאר פיאודורוב נאמן ומסור בּכל ימי חייו. בּכל תּנאי מצבו, שנשתּנו חליפות, עמד תּמיד על המשמר והגין על עניני-היהודים, והיא שעמדה לו, כי גם לאחר שנעשה מומר, לא הפסיקו כל אוהביו וידידיו מקרב המלומדים העברים את יחוסיהם אליו, וכאלו לא אירע דבר בּינתּים הוסיפו לבוא אתּו בּכתובים בּדברי תּורה וחכמה.

עוד בּהיותו תּלמיד האוניברסיטה נתגלה בּפיאודורוב כשרון-סופרים מצוין. הוא נעשה אז עוזר בּמערכת העתון החצי-רשמי “קיובּלאַנין”. את כל מאמריו כתב רק בּעניני-היהודים, וביחוד בּשאלת בּתי-הספר. הוא הציע הצעות ותכניות שונות איך להעמיד את השכּלת היהודים בבתּי-הספר על הגובה הראוי. הוא התעניין הרבּה בּשני בּתי-המדרש לרבּנים, שהתקיימו אז בּווילנה ובז’יטומיר. מאמריו של פיאודורוב עשו תמיד רושם נמרץ, ובהספירות הבּיורוקראַטיות הגבוהות אשר בּקיוב היו מתחשבים אתם בּכל פעם.

בּגמרו את חוק למודו בּאוניברסיטה הקיובית קבל פיאודורוב משרה אצל הגנראַל-גובּרנאטור הוואָהליני בּתור פּקיד לענינים מיוחדים. גם ממשרתו זו הפיק פיאודורוב תועלת לצרכי-היהודים. הוא, פיאודורוב, היה המעורר לעריכת מכתב-החוזר המפורסם, אשר שלח הגנראל-גובּרנאַטור הוואָהליני בּשנות הששים לשורה שלמה של יהודים אנשי-שם עסקנים צבּוריים, מלומדים וסופרים, בּהצעה, שיחוו את דעתם בּשאלות אחדות, הנוגעות לחיי-העברים. פיאודורוב היה גם מחבּר גליון-השאלות שנספּח אל מכתב-החוזר הנזכר. בּהיותו חובב הלשון העברית וספרותה, בּקש בּיחוד להטיב עם סופרים כשלום יעקב אַבּראַמוביץ, גוטלובּר, צווייפל, יעקב אייכנבּוים ואחרים, שהיו בּעת ההיא נושאי-משרה בּתור מורים בּבתּי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה.

בּתור פּקיד עובד בּלשכּת-הסופרים של הגנראַל-גובּרנאַטור עשה פיאודורוב טובות הרבּה עם האַדמורי“ים ו”יהודים הטובים" אשר בּאוקראַאינה, שבּעת ההיא, בּתקופת ממשלתּו של אלכּסנדר השני, היו מתעוררים על אודותם לפעמים אצל הרשות שאלות וספיקות שונים. האַדמורי"ים היו משבּחים ומקלסים את פיאודורוב ומבטיחים לו חלק גדול לעולם הבּא, ויש שעל סמך הבטחה זו היה מקבּל מהם בּינתים עד לחשבּון מנה יפה בּמזומנים…

פיאודורוב עצמו היה מספר, כי בּעת הראשונה היתה לו האמונה הפראַבוסלאַבית כּאגוז שקשה לפצחו. עשר שנים התאבּק עם גועל נפשו למאכּלי-טרפה, וחמש-עשרה שנה עברו קודם שלמד לבּטא כהלכה את ה“ריש” הרוסית. “עתּה – כך היה אומר – כּמדומני, שאני גוי גמור, אבל עדיין אינני מגיע בּבחינה זו אפילו לקרסוליו של “הסאַחאַר מאָראָזעני” (מוכר נופת של קרח) שבּשוק”. ופיאודורוב כבר היה בּאותו זמן “יועץ הממשלה בּפועל”…

ג.

בּראשית שנות השבעים נתמנה פיאודורוב למבקר ספרי-ישראל בּוואַרשה. מבאי-בּיתו התּמידיים בּעת ההיא היו: חיים זליג סלונימסקי, יצחק גאָלדמאַן, אליעזר צווייפל ועוד אחדים מזקני-המשכּילים, שאָהב לשוחח אתּם בּדבּרי-תורה ובמילי-דעלמא ולספּר להם מזכרונות ימי-חייו.

בּכלל היה פיאודורוב צנזור מחמיר מאד, אבל כיוצא מן הכלל נהג תּמיד להקל בּנוגע להעתּון “הצפירה”, שיצא אָז על-ידי חיים זליג סלונימסקי, יש אשר נמצאה בּ“הצפירה” “סירכא” זו או אחרת, ומהרו לבוא לפיאודורוב העורך חז“ס מצד אחד והמדפּיס יצחק גאָלדמאַן מצד השני, והיו מתאוננים לפניו על הקושי ועל ה”הוצאות הגדולות" שהתּקון גורם, ואָז היה מוַתּר על דעתּו ואומר: מילא, אם מתעקשים אתּם להעמיד על דעתכם, אתּן רשות, אבל דעו, שאתּם אחראים לפני פּטרבּורג, ושהרשות, שאני נותן, עדיין איננה פּוטרת אתכם מעונש, וסופכם יהיה בסיבּיר! אבל מניח אני דבר זה לפּטרבּורג; ידי בל תהי בכם, הלא אנשים אַחים אנחנו!

נחום סוקולוב מספר על-דבר פיאודורוב מבקר “הצפירה” את העובדות הללו:

“פּעם אַחת עכּב פיאודורוב אחד ממאמרי. עדיין לא הייתי אָז עוזר קבוע בּמערכת “הצפירה”. אַך שלחתי לעתּים מאמרים ממקום מושבי אָז ממאַקוב. המאמר נגע אל הכּתּות הדתיות שבּרוסיה. ועיקרו נעתק, מקצתו מאנציקלופּדיה ומקצתו ממה”ע “ספ”בּ וויעדומוסטי“. בּאתי לעתים קרובות לוואַרשה, ואָז הלכתּי לפיאודורוב לשאול אותו ע”ד גורל מאמרי. הוא הקפּיד עלי מאד: כּיצד אתה יכול לכתוב דברים כאלה?

בּתור תשובה הראיתי לו את המקור.

– כן – אמר בּצחוק – צריך לשלוח את הכּותב הזה לסיבּיר. אני יכול לאסור, אף-על-פּי שפלוני התּיר, מפּני שאין מביאין ראיה מן ההיתּר. אבל מכּיון שהמאמר כבר נדפּס, אתיר להדפּיס את מקצתו.

את רוב המאמר מחק, ואת מקצתו התּיר לדפוס.

– אם רוצה אתּה לדעת את ענין הכּתּות כהלכתו – הוסיף לאחר – שב ואבאר לך.

ואָז התחיל לספּר דברים מלבבים מאד על אדות הסובוטניקים והגרים, וגם על שאַר הכּתות, בּמה הן מסכּימות עם הפּראַבוסלאַביה, ובמה הן חולקות עליה, והיה מתּבּל את דבריו בּמילי דבּדיחותא, וסיים: דברים אלה הם חשובים, אבל – לא ניתנו להכתב. כתבו “ידיעות העולם והטבע!”

– פּעם אחרת – ואני כבר הייתי אָז כמעט בּקביעות בּווארשה – נקראתי לבוא אליו. כתבתּי אז איזו דברים מדיניים, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, והוא רצה לדון עמי ע“ד הסגנון. הוא ערך עמי אָז כמו בחינה, מפּני שהיה מתאונן על קלקול השפה במכה”ע. הוא רצה, שהכל יהי כתוב כסגנונו בּהעתקת “ירושלים”.

– כּיצד תּכתּוב בּעברית: “פעראַנטוואָרטליכעס מיניסטער-יום”? – שאל.

– מיניסטריום העתיד ליתּן דין וחשבּון! – לא נועזתי עוד אָז לתרגם במלה אחת: אַחְרָאִי.

– טוב; וכיצד “קאָנסטיטוציאָנעלא רעגירונג”?

– ממשלה מוגבּלת!

– טוב, וכיצד “קאַבּינעטס-פראגע”?

– שאלת קיום המיניסטריום.

– לא – מחה – דבר זה איננו מובן. צריך לכתוב כּך: אם רצון רוב הנבחרים, שהמיניסטריום (הקאַבּינט) יסור מפּקודתו או לא, ואז תּפּתר השאלה, אם יוותּרו הנבחרים על דעתּם ויבטלו רצונם מפני רצון המיניסטריום, ישאר המיניסטריום על כּנו, ואם לא – יתּנו הנבחרים למיניסטריום חופשה על-ידי גלוי אי-אמון.

– אבל – אמרתּי – הלא זה הוא מאמר שלם!

– כך צריך – גזר – כל זמן שאין לנו עוד מלים קצרות.

"לא יכלתּי להמשיך את הוכּוח עם האדון הצנזור. והוא הוסיף לשאול: אָבּשטיממונג, אולטימאַטום, נייטראַליטעט, פּרעלימינאַריען, אָפפענסיווע, דעפענסיווע, אַריסטאָקראַטישע רעגירונג, דעמאָקראַטישע רעגיערונג, סטאַטוס-קוואָ, סטאַטוס קוואָ אַנטע, רונדשרייבּען, דעמאָנסטראַציאָן, קאָנדיציאָ סינע קוואַ נאָן, עטאַטסדעבאטטע, אינטערנאָציאַנאלעס רעכט, בּונדעס-ראַטה, גענעראַלשטאַב, אידענטישע נאָטע?

“ואני השיבותי: עמידה למנין, התראת-מלחמה, מצב-הבּינים, ראשי-פּרקים, מלחמת-תּנופה, מלחמת-מגן, ממשלת האפרתים, ממשלת עם-הארץ, מצב ההוה כמו שהוא, המצב שהיה מקודם, מכתב סובב, גלוי דעת ע”י מעשה, תּנאי בּני גד ובני ראובן, משא ומתּן ע"ד הוצאות והכנסות, הנימוס שבּין מלכות לחברתּה, סוד מועצות הבּרית, ראשי-המטות, כּתב-הנשתּוָן!

"הזקן נתפּעל ונשק לי על ראשי. בּיחוד שמח על “ראשי המטות” ועל “כּתב-הנשתּון”. ראיתי כמו דמעות נוצצות בּעיניו. אם כן, אפשר בּאמת לכתוב הכל בּעברית: נפלא! נפלא!

"מני אז הקל מעט. העברי שבּו נצח את הצנזור שבּו, אבל לכתוב על-דבר חיי-היהודים לא פּתח פֶּתח אפילו כחודו של מחט. תּיכּף נעשה סניגור קטיגור. חירות נתן רק לפּוליטיקה ולידיעות העולם והטבע. זוכרני, שפּעם אחת שלח אלינו המשכּיל הזקן אברהם קופּרניק מקיוב מכתּב ארוך על-דבר עניני עמנו בּעיר ובּמחוז עם הרבה ידיעות ותּוכחות-מוסר כנגד קלקולים וכו'' – מחק הכל, וכתב על הגליון: הדין עמו, אבל אין לטפל בדברים כאלה בּדפוס.

– אוהב אני – היה אומר – מאמרים כ“ממלכת סיאַם ויושביה”.

– אבל מה ליהודים שלנו ולממלכת סיאַם? – שאלהו סוקולוב.

על זה ענה פיאודורוב:

– את אשר בּביתם, בּבּרדיטשוב, הם יודעים, וצריך להודיע להם רק דברים שמחוץ להם, שאינם יודעים.

ד.

סופו של פיאודורוב-גרינבּוים היה מעציב מאד. בּהרגישו, כי רגעיו ספורים, שלח לקרוא אליו את סלונימסקי. על-דבר בּקורו האחרון הזה אצל פיאודורוב, מסר סלונימסקי למכּירים את הפּרטים האלה:

– הרגשתּי, שהוא חש את עצמו עזוב ואומלל. היה שרוי אז בּלא אשה ובלא בּנים, הבּנים יצאוהו מכבר. כנראה הציקה לו המחשבה על-דבר כל אותם סדרי-ההלויה וכל אותו הפּולחן, שיהיה לפני מותו ואחריו. בּכל יום קרא אלי לבוא אליו, כאילו רצה למסור לי איזו דברים, או למצוא מחסה ומקלט… פּעם אחת אמר לי, כי כשיבואו בּניו ולא ימצאוהו עוד בּחיים, הוא מבקש למסור להם, לבּל יעשו תכונה גדולה בּהלויתו, ולבל יבנו מצבות גבוהות, אך ישימו אות על קברו. בּיום אחד באה השמועה שמת. הלכתּי שמה, וכבר לא יכולתּי להכנס מפּני הפּולחן. נפתּחה הדלת, וארא את צבי גרינבּוים מוטל מת, ועל לבּו צלב גדול, והפּאָפּים מקיפים אותו.

– לאחר איזה זמן – כּך סיים סלונימסקי – בּא בּנו, ואז אנוס הייתי ללכת עמו לחצר-הקברות ולכתת שם את רגלי בּין הקברים להראות לו איה קבור אביו. אלה היו לי יסורי-גיהנום.

א.

פרוז’אנסקי, מספר רוסי על - פי אומנתו, היה מאותם המומרים, אשר משעה ראשונה ואילך לאחר מעשה-הבגידה שלהם לא פסק מכרסם אותם כתולעת רגש של חרטה, שלא הסתירו אותו מאיש, ואף-על-פי-כן לא עשו מעולם גם את הנסיון היותר קל, אפילו כשהיתה להם האפשרות לכך, לתקון מעות.

פרוז’אנסקי נולד בשנת 1844 באחד הכפרים בקרבת העיר פרוזשין, פלך גרודנה. אביו היה נפח, אבל יודע ספר. בנערותו, בעת שעוד היו הוריו אמידים, למד בחדרים ובישיבות ויתכונן להיות רב בישראל. אבל אבותיו מתו עליו בימי-עלומיו והוא נשאר יתום עזוב וחסר-חסות, ואז חמל עליו איש אחד הקרוב לו ממשפחתו וימסרהו לנפח ללמדו את מלאכתו. בתחלה לא היה לו הדבר לרצון, אולם באין ברירה נחם את עצמו ברעיון, כי לא טוב הוא מר' יצחק נפחא, אשר לא בשל באומנתו. אבל כמו נדר נדר, כי אם יהיה לו בן, אז ישתדל בכל האמצעים לגדלו רק לרבנות. לדאבונו היה זמן רב חשוך-בנים, ואת נחמן בנו (הוא ניקולאי במאוחר) ילדה לו אשתו כעבור למעלה מעשרים שנה לאחר חתונתם, בעת שכבר נואש מהיות אב באיזה מן הזמנים.

נחמן נולד בשעה מוצלחת. בשעת לידתו אירע לאביו המאורע המופלא הזה:

זה היה ביום קיץ אחר הצהרים. פרוז’אנסקי הזקן עמד אז, כדרכו, בחדר המפוח ויעסוק במלאכתו. פתאום בא רוכב על סוס אחד מגדולי שרי-הצבא ויזמינהו לבוא תיכף אל האחוזה הקרובה. כבואו אל האחוזה נודעו לו לגודל תמהונו הפרטים האלה: לפני שעה עבר במסלת-החצץ הקרובה הקיסר ניקולאי הראשון על דרכו לווארשה. פתאום נשבר אופן במרכבתו ואין איש יודע לתקנו. לכן נשלח לכאן, על-פי הצעתו של הרוזן. שסר אליו ניקולאי, לקרוא לו, אפשר שימצא עצה איך לתקן את האופן, כדי שיוכל הקיסר לעשות את דרכו הלאה. הנפח בקש ויראו לו את האופן, ובלי חשוב הרבה לקח אותו אל בית-החרשת שלו, וכעבור שתים, שלש שעות השיב אותה מתוקנת יפה אל האחוזה. אז יצא אל הנפח אחד משלישי הקיסר ויביע לו תודה על חריצותו, אף מסר לו חמשה אדרכמוני-זהב ויבטיחהו, כי אחרי שוב ניקולאי ממסעו לפטרבורג, יקבל מאת חצר-המלכות אשכר לאות הצטיינות מיוחדת.

מקרה זה קרה ביום השלישי לאחר שילדה לו אשתו את נחמן בנו הבכור. ויהי הדבר בעיני הנפח לסימן טוב, כי בנו זה ינחמהו מעצבו ומרגזו וימתיק לו את חייו, ומרגע הראשן ואילך החליט להקדיש את כל כחותיו לחנוכו כדי לעשותו לאדם גדול, אשר יתברכו בו אלהים ואנשים.

ואמנם נראו בנחמן הקטן כשרונות בלתי-מצוים. בהיותו בן-שלש למד אותו אביו את הקריאה העברית, ובעוד שנה הזמין בשבילו מפרוזשין את אחד הבחורים מתלמידי-הישיבה, אשר שנן לו את כתבי-הקודש. באותה עת כבר התנכר הנער בשאר-רוחו. בהיותו בן שבע הביא אותו אביו לפרוזשין, ושם נתנהו על-יד הטוב שבמלמדים. לא ארכו הימים והוא נתפרסם בעיר לעילוי. ביחוד השתוממו הבריות על כח זכרונו הנפלא. עוד קודם שנעשה “בר-מצוה” כבר ידע על-פה שנים מסדרי הש"ס. גדולי הלומדים הפרוזשינים היו מתפלפלים אתו בדברי-תורה, וכולם הביטו עליו כעל מי שעתיד להיות רב וגאון ועטרת לעמו.

במלאת לנחמן שבע-עשרה שנה התחילו לדבר בו נכבדות, וכולם מגדולי היחש. בלי להשגיח באומנתו של אביו חפצו להשתדך בו חשובי בעלי-הבתים הפרוזשיניים. ביחוד נתן בו עיניו ראש-הקהל הפרוזשיני, שהיה אף הוא למדן גדול ורצה לקחתו לחתן לבתו. בעיני הנפח ישר הדבר: הוא חשב לו לכבוד גדול להתחתן בראש-הקהל הפרוזשיני. גם נחמן עצמו כבר היה מוכן ומזומן לאמר לדבק טוב. אבל בלי משים אירע מאורע, ששם את הדבר לא.

ב.

בעת ההיא השיא אחד מגדולי עשירי פרוזשין את בתו לצעיר יליד ווילנה. הצעיר הזה היה למדן מופלג ומפורסם לעילוי. אבל בחשאי כבר הלך לבו אחרי רוח-ההשכלה, שחדר אך זה מעט לליטא. הוא כבר ידע את יצירות הספרות העברית החדשה, אשר קרא אותן בסתר, כבר שמע על אדות מרדכי אהרן גינצבורג ואדם הכהן לבנזון ויתר משכילי-ווילנה, והתחיל חולם על-דבר השתלמות בלמודים הכלליים. הוא ידע, כי בבית הוריו העניים לא יכול להשיג דבר ולפיכך ברך את המקרה, אשר הביאהו אל בית חותנו העשיר בפרוזשין. בבית חותנו החרד התחפש במסוה היראה, וכל היום ישב ולמד בבית-המדרש. שם התודע אל נחמן וביום אחד בשבתם שניהם אל הגמרא גלה לו את סודו. עברה עת מועטת ושניהם החליטו להכנס אל בית-מדרש-הרבנים, נחמן בחר לו את הווילנאי וחתן-העשיר – את הז’יטומירי. לפי-המדובר צריך היה נחמן להיות המתחיל בדבר.

למחר הלך נחמן הכפרה אל אביו ויגד לו, כי הישיבות אשר בפרוזשין והלומדים שם אינם מספיקים להעשיר ולהעמיק את ידיעותיו בתורה, ולכן גמר אמר לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם אל הישיבה הגדולה והמפורסמת, שיצאו ממנה גדולי-הרבנים. קשה מאד היה לאביו להפרד מעל בנו יחידו, אבל בשימו אל לב את העתידות הגדולות אשר נצפנו לו להיותו אב לבן גאון-עולם, נתן באחרונה את הסכמתו לדבר.

אבל מבלי-משים נתקל נחמן במכשול, אשר לא חכה לו. בבאו כעבור שני ימים אל ראש-הקהל הפרוזשיני לבקש ממנו תעודת-מסע, השיב את פניו באמתלאות שונות. כמו שנתברר אחרי-כן מאן ראש-הקהל לתת לו תעודת-מסע, יען כי נשא אליו עין זה כבר לקחתו לחתן לבתו היחידה, והוא התירא, כי בהיות נחמן תלמיד בישיבה הוואלוזיאנית, יקפצו עליו אנשים אחרים המצוינים ממנו בעשרם, ובכלל מי יודע מה שיהיה כשאין פניו הולכים אתו. אך לשוא העתירו נחמן וגם אביו את דבריהם על ראש-הקהל בדבר התעודה, כי לא נענה להם. בעת ההיא עוד היתה יד ראשי-הקהל תקיפה ואי אפשר היה לעשות נגדם דבר. איש כי הקשה לראש הקהל, היתה אחריתו מרה מאד.

דחית-הבקשה מצד ראש-הקהל העציבה את נחמן מאד ותדכא את רוחו בו, כי בימים ההם היה מסוכן מאד לצאת לדרך בלי תעודת-מסע, ולהשאר יושב במקומו לא יכול בשום אופן לאחר המחשבות הגדולות והמזהירות, אשר חשב הוא וחברו חותן-הגביר על עתידותיהם בשבתם לפני הגמרא הפתוחה. מצב-נפשו נעשה מדוכא מיום ליום, ומרוב צערו התהלך קודר כצל.

והנה בא לעזרתו מקרה בלתי-צפוי כלל. ביום אחד, בשבתו בית-המדרש, בא אליו אביו מן הכפר כשפניו לבנות כסיד ויספר לו, כי קבל הזמנה מאת פקיד-המחוז הפרוזשיני להתיצב לפני שר-הפלך הגרודנאי בעברו פה מחר. בספרו את הדברים לבנו רעד קולו מחרדת-נפש, כי לא יכל בשום אופן להבין מה לשר-הפלך הגרודנאי ולו, ובדמיונו נצטיירו לו תמונות, שכל אחת מרגזת מחברתה. גם נחמן נרעש בשמעו את הדבר. אחרי-כן הלכו שניהם להתיעץ בענין זה עם הרב הפרוזשיני. אף בעיני הרב נראה הדבר מתמיה מאד, ןבשובו הפכו בו היתה עצתו, כי ישוב הנפח אל הכפר ויתחלה ועל סמך זה יודיע את פקיד-המחוז, כי בעצמו לא יוכל לבוא בשום אופן, והוא שולח תחתיו את בנו היחיד. עצתו של הרב נתקבלה, וככל שהיה קשה לנחמן למלא את מקום אביו, יען כי מלבד שלא דבר מימיו עם פקיד רוסי, גם מעטה היתה ידיעתו בלשון הרוסית, בכל זאת החליט לעשות את הדבר כדי לשחרר את אביו מסבל משא קשה כזה, ולמחר בשעה העשירית בבקר נמצא עומד בלב נפעם מפחד בין האנשים האחדים, אשר נאספו בחדר-הקבלה של פקיד-המחוז להתיצב שם לפני שר-הפלך.

בשעה השתים-עשרה יצא שר-הפלך אל האנשים הנאספים ושוחח שנים, שלשה רגעים עם כל אחד מהם. נחמן היה האחרון. שר-הפלך, אשר כבר הקדים פקיד-המחוז להודיע לו, כי הנפח השוכב עתה חולה שלח תחתיו את בנו, אמר אליו:

– לפני תשע-עשרה שנה זכה אביך אל האושר לתקן אופן במרכבת הוד מלכותו הקיסר ניקולאי הראשון. לשכת-הסופרים הקיסרית מלאה את ידי להביע לאביך תודה מרובה.

נחמן שעמד כל העת אחוז-חרדה, ששאף עתה רוח לרוחה. כראותו, כי אומר שר-הפלך להכנס אל החדרים הפנימיים, הבריק פתאום רעיון במחו וברוסית מגומגמת הפליט פיו:

– יש לי בקשה אל רום מעלתך! אני…

יותר לא יכל לדבר, כאלו דבקה לשונו לחכו.

שר-הפלך נשאר עומד ויענהו:

– דבר נא, הצעיר! מה שאלתך?

– שאלתי: ללמוד, להשכיל. רוצה אני לנסוע מכאן, ואיני יכול.

– מפני מה אינך יכול לנסוע? – שאלהו שר-הפלך – מי אינו מניחך?

– אין נותנים לי תעודת-מסע – השיב נחמן – ראש הקהל אשר בעירנו אומר, כי אי אפשר.

על זה אמר לו שר-הפלך:

– לך, הצעיר, לביתך והרגע. מחר תקבל תעודת-מסע.

וכך היה, ביום השני כבר היתה לנחמן תעודת-מסע, ותיכף התחיל מכין את עצמו לנסיעתו, ולא לוואלוזין. כי אם לווילנה.

לפני נסעו, בשעת פרידתו, התחנן לו אביו בדמעות על עיניו, אף השביעהו, כי ילמוד מתוך התמדה מרובה, והעיקר כי יהיה ירא-שמים וכי ישוב לביתו עם כתב–רבנות בכיס.

נחמן נפל על צוארי-אביו, ובלב נסער מאד נפרד מעליו פרידה אלמית, בלי אמר ודברים…

ג.

מפרוזשין שלח האב את נחמן בעגלת-אכר לסלונים, ומשם צריך היה דודו, אחי-אמו, להשיג בשבילו עגלה לווילנה. אבל כבואו לסלונים נודע לו כי דודו מת עוד לפני שנים אחדות. באין לו לפי-שעה מקום חסות, נכנס אל בית-המדרש, וילן שם שני לילות. בין-כך התודע לצעיר אחד בן-גילו, שצריך היה אף הוא לנסוע לווילנה, ובהיות אז ימי-הקיץ החליטו לצאת יחד לדרך רגלי. ביום אחד לפנות בקר יצאו מסלונים. כל היום היו הולכים ולפנות-ערב היו סרים לכפר ולנים בבתי המוזגים היהודים. באמרם בכל מקום, כי בני-תורה הם ונוסעים ללמוד בישיבה, נתנו להם לאכול ולשתות ולפעמים גם דינרים אחדים במזומנים. ביום השבת נזדמן להם להיות בבית כפרי עשיר. בשמעו מפיהם, כי הם הולכים ווילנאה, השיא להם עצה להשמר לנפשם ולבלתי נטות מדרך-המלך ולמנוע את רגלם, עד כמה שאפשר, ממקומות של יערות, מפני ששם מצוים ה“מורדים”, כי היו הימים ימי המרד הפולני השני. בימים הראשונים עשו כעצת הכפרי וילכו בדרך-המלך. אבל ביום אחד שרר חום גדול, השמש בערה כתנור, שני הצעירים כסו זעה וכל-כך עיפו בלכתם, עד כי לא עצרו כח לשאת רגליהם הלאה. כדי להתעודד קצת נכנסו אל היער הקרוב, ושם קרה להם בלי משים המקרה הזה, אשר בהמשך הזמן ספר פרוז’אנסקי עצמו על אודותיו את הפרטים המעניינים האלה:

“… הולכים אנחנו בתוך היער. היום צח ובהיר בשחקים, היער גדול, עציו העבתים פורשים צל עב מסביב, וכאלו ימש בו חשך: אימה נופלת עלינו. כדי להתעודד החלונו לשיר תפלת “כל נדרי”. פתאם ראינו מרחוק והנה מאחורי השיחים יוצאים ארבעה “מורדים” מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם (אנכי הכרתי אותם על-פי כובעיהם בעלי שלשת הצלעות) ונשארים עומדים על מקומם. גם אנחנו עמדנו מלכת. השטח, שהפריד בינינו, היה במדת שתים או שלשה מאות צעדים בערך. אנחנו עומדים והם עומדים. כך עברו שלש רגעים. פתאום ראינו, כי הם רומזים אלינו בידיהם, שנגש אליהם. אנחנו מפקפקים בדבר ומתיעצים מה לעשות: אם ללכת הלאה, או לסגת אחור ולהמלט מהם. ה”מורדים", אשר הבינו, כנראה, את מחשבות לבנו, התחילו לתת לנו אותות ברוביהם, כי אם לא נגש אליהם, אז יורו עלינו. לא נשארה לפנינו עצה אחרת ושלא ברצוננו נגשנו אליהם. רגעים אחדים בחנו אותנו בעיניהם מבלי דבר דבר, אחרי-כן שאל אותנו אחד מהם, כנראה, הגדול שבחבורה:

– מי אתם?

צריך אני להעיר כי בעת ההיא ידעתי לדבר קצת פולנית. אמרתי לו, כי בני-ישיבה אנחנו.

– מאין אתם הולכים?

אני עניתי לו.

– לאן ולשום מה אתם הולכים?

פתאום נצנץ רעיון במוחי, כי אם אמר לו את האמת, שהולכים אנחנו לווילנה, אפשר שיחשדו בנו, כי יש לנו איזו יחוסים עם השלטון הרוסי (בעת ההיא חשדו את הכל בכל) ואען:

– הולכים אנחנו אל העיר היהודית הקרובה.

– מה תעשו שם?

– נלמוד.

– מה תלמדו שם?

– תלמוד.

– מדוע לא נשארתם ללמוד בסלונים?

באתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. אמנם היתה זו שאלה הגיונית.

שתקתי. אבל שתיקתי לא ארכה יותר מדקים אחדים, אשר נראו לי כנצחיות. הבינותי יפה כי נמצאים אנחנו בסכנה, בסכנת תליה בחבל.

– היודעים אתם מי אנחנו? – הפסיק הגדול שבמורדים את הדומיה.

– ידענו! – עניתי.

– מי אנחנו, לפי דעתכם?

– מורדים.

– היודעים אתם כיצד מורדים מתהלכים עם מרגלי-חרש?

– יודעים אנחנו – עניתי כמעט נפשי בי.

– כיצד?

– הם תולים אותם.

– ובכן אתם מסכימים כי נתלה אתכם? – הוסיף הגדול לחקור אותי מתוך שקט-רוח.

– אין כל נסבה לתלות אותנו – עניתי בהתאמצי בכל כחותי למשול ברוחי כדי שאראה בעיניהם שלו ועשוי לבלי חת – יען כי לא היינו מרגלים מימינו ולא נהיה לעולם.

– מדוע תענה אתה והוא שותק? – שאל בהראותו על חברי.

– יען כי איננו שומע פולנית.

– ואיפה למדת אתה לדבר פולנית?

– אני גדלתי בין פולנים.

– איה נולדת?

הגדתי.

– את מי מפולני המקום אתה יודע?

קראתי בשמות אחדים מבעלי-האחוזות.

– עשו אצלם בקורת! – פקד בקצרה.

– התחילו בודקים אותנו, וצריך להגיד את שבחם שלא בפניהם, כי היתה הבדיקה כדין וכדת: הפשיטו מעלינו את בגדינו ונשארנו כמעט ערומים, בדקו במפלי כל בגד, מששו כל חפץ קטן בצקלונינו,וכמובן לא מצאו אצלנו שום דבר המעורר חשד. אבל קשה היה מצב הבודקים אותנו בשעה שבאו לידם התפלין שלנו. הם יגעו את מוחם ולא יכלו להבין דבר זה מהו. מחוץ לא עוררו שום חשד, אבל אפשר שמונח דבר-מה בפנים, בתוך הבתים. הביאו את התפלין אל שר-הגדוד וישאלו ממנו מה לעשות?

– גזרו – צוה השר.

תיכף גזרו את התפלין שלנו, ואחרי שלא מצאו בהם מאומה, נטו ארבעת המורדים הצדה והתחילו מתלחשים יחד כמתיעצים מה לעשות אתנו. כשובם אחרי שעה קלה אל מקומם הראשון, שאל הגדול:

– כיצד אין אתם יראים ללכת שניכם לבדכם בדרך?

– מדוע? – אמרתי בחיוך – הלא השעה שעת-הצהרים, ומסביב אור.

– ולא עלה על דעתכם כלל, כי אפשר שתזדמנו פה עם מורדים?

– כן, הרעיון עלה על לבנו: אבל האם המורדים הם שודדים, העלולים לעשות רע לאנשים נקיים? רק “המוסקאלים” צריכים לפחוד מפני המורדים, ואנחנו אין לנו כל סבה להתירא מפניהם.

כנראה ישרו דברי האחרונים באזני הגדול. על פניו החשכים קצת נראתה בת-צחוק, והוא אמר אלי:

– כמו שאני רואה אותך אינך בחור טפש. אבל מתרה אני בך, כי אם יש את לבבך להוליך אותנו שולל – מרה תהיה אחריתך, מתחת לאדמה נוציא אותך ונכרות את ראשך מעליך. יכולים אתם ללכת, לכו לכם!

השתחוינו לעמתם ונלך.

– עמדו! – העמיד אותנו פתאם לאחר שכבר הרחקנו ללכת צעדים אחדים – אם תפגשו במורדים אחרים, תאמרו להם, כי “האדון” (הוא קרא בשמו) צוה, שלא יעשו לכם רעה… ואם תפגעו “מוסקאלים” בדרך, אל תגידו להם מאומה, אם אין… השמרו לכם, ועתה לכו, שובבים!

יצאנו מאת היער לפנות ערב. היינו רעבים מאד וכמעט לא עצרנו כח לעמוד על רגלינו, יען כי לא הלכנו, כי אם נשאנו כעל כנפי-רוח. נשמנו לרוחה רק לאחר שנכנסנו אל בית-המלון, העומד בקצה-היער. עברה שעה ארוכה קודם ששבה רוחנו אלינו ויכלנו לספר לבעל בית-המלון את הקורות אותנו בדרך.

– עליכם לברך בברכת “הגומל” – אמר בעל-המלון – נמצאתם אך שני צעדים מגן- העדן. אבל מי יכסל לעשות מה שעשיתם אתם? עתה הולכים ונוסעים בדרך זו רק אלה, שחייהם לא יקרו בעיניהם.

מאותו יום ואילך יראו פרוז’אנסקי וחברו ללכת בדרך רגלי, והתחילו נוסעים מעיירה לעיירה בעגלות של אכרים וגם בקרונות של עגלונים יהודים, עד אשר באו סוף-סוף לווילנה.

ד.

גלמוד ועזוב הרגיש פרוז’אנסקי את עצמו בווילנה בעת הראשונה. מחוסר מכתב-המלצה לאיזה מתושבי- ווילנה, שכר לו מקום ללון בביתו של חובש אחד, אשר התודע אליו במקרה. בביתו של חובש זה גר אחיו הקטן, נער כבן רבע-עשרה, שהיה תלמיד המחלקה השלישית של בית מדרש-הרבנים. כבואו אתו בדברים נוכח פרוז’אנסקי, כי לא כל-כך נקל יהיה לו להכנס אל בית מדרש-הרבנים. בעת ההיא לא ידע עוד פרוז’אנסקי כמעט אף מלה אחת רוסית, והדבר רפה את ידיו. הוא לא יכל לצייר לעצמו, כי עלם בן עשרים כמותו, שאינו יודע עדיין את האלפא- ביתא הרוסי, יוכל להכנס אל בית מדרש-הרבנים, שנערים בני ארבע-עשרה הנם כבר תלמידי המחלקה השלישית שלו. הוא כבר התחיל להתחרט על שהסתלק מן הקארירה הרבנית הוודאית בשביל מטרה, שראה בחלום. בראותו איך גיסו של החובש יושב יומם ולילה ומזיע על למוד הדקדוק הרוסי, תורת-החשבון וגיאוגראפיה, השיב אל לבו, כי טעה בכלל בעצם מהותו של בית מדרש-הרבנים. בשבתו בבית המדרש הפרוזשיני עם חברו, חותנו של הגביר, לפני הגמרא, נדמה להם, כי בית-ספר-הרבנים הוא מקום מיועד להשכלה גבוהה, שבו יתנו להם תשובות על כל “השאלות הארורות”, אשר נקרו במחם מיום שהתחילו מעיינים בספרי-ההשכלה של הספרות העברית החדשה. והנה פתאם נודע לו, כי בבית-ספר-הרבנים לומדים רק כללים, כללי-הדקדוק, כללי-החשבון ושאר למודים כיוצא בהם, הנאים רק לנערים בני עשר, אבל לא לאנשים שכבר יצאו משנות-הבחרות כמותו וכחברו. לאחר ששב והפך בדבר החליט להתיעץ עם נכבדי הסופרים העברים שבווילנה, אשר בלע תמיד את דבריהם “כבכורה טרם קיץ”, ממש, ואשר היו בעיניו לגדולי חכמי-עולם. הראשון מהם, שנכנס אליו פרוז’אנסקי, היה קלמן שולמאן.

על-דבר בקורו הראשון בבית שולמאן מוסר פרוז’אנסקי את הפרטים האלה, שהם אפינים מאד לההשפעה הרוחנית הכבירה שהשפיעו ראשוני הסופרים הווילנאים בזמנם על צעירי-ישראל בערי –השדה:

“מלבד שחשבתי בעת ההיא את שולמאן ל”סופר גדול" – כך מספר פרוז’אנסקי בזכרונותיו – נצטייר תמיד בזכרוני כאישיות סימפאטית ומקסמת, ותשוקה עזה תקפתני לראותו פנים בפנים. אבל לא נועזתי לבקרו בביתו, כי חשבתי את הדבר למין חוצפה, וחצוף לא הייתי מעודי. מלבד זה לא הייתי באותו זמן בטוח, כי בהזדמני עם אדם אשר כזה לא יפול פתאום מוראו עלי ואוכל להכנס אתו בשיחה, לספר לו את מאורעות-חיי ואת כל אשר אתי, ולגלות לו את שאיפותי ואת פקפוקי. זה העלה על לבי את הרעיון, כי יותר טוב יהיה, אם אערוך לו קודם מכתב שלוח על פני: מכתב כזה יחלצני בשעת בקורי הראשון ממבוכה, וגם ישמש לי כעין המלצה, יען כי על פיו יכיר וידע עם מי יש לו עסק. תיכף קניתי לי נייר ועט ואשב בלול שלי לערוך את המכתב.

תוכן המכתב כבר נשכח מלב פרוז’אנסקי. הוא זוכר רק, כי הכיל המכתב ארבעה גליונות גדולים כתובים פנים ואחור מכל עבריהם מבחר המליצות התנכיות וכולו אומר כבוד והערצה לגאוניותו של הסופר הגדול, אשר השיב לתחיה את הלשון העברית המתה ויאצל לה הוד-קסם, אשר תוכל להתחרות בו עם כל יתר אחיותיה החיות.

לא קשה היה לפרוז’אנסקי להשיג את כתובתו של שולמאן, כי נודעה בכל בתי מסחר הספרים העבריים אשר בעיר, והמכתב נשלח לתעודתו.

"נקל לצייר באיזה קוצר-רוח חכיתי לתוצאות המכתב הזה. בטוח אני, כי גם אוהב אחד לא צפה עדיין לאהובתו הכליון-נפש כזה, שצפיתי בו לתשובה מאת קלמן שולמאן.

אפשר לתאר גם את התרגשות-נפשי בקבלי ביום השני מכתב כתוב באותיות-המרגליות של שולמאן. במכתבו קרא לי שולמאן: “ידידי ו”אדם אשר נופת תטופנה שפתיו, ונפשו תערוג לשבוע נעימות את פניו". מאושר אשר כזה הייתי עלול לצאת על נקלה מדעתי ולחשוב כי יכול אני לשתות תה בלי סוכר, אבל אני לא נשתגעתי, תהלה לאל, ומחוסר סוכר לא שתיתי אז חמים לגמרי, וכרגע עפתי “כעל כנפי נשרים” לשולמאן.

שעה ארוכה עמדתי אצל הדלת קודם שנועזתי למשוך בפעמון. אבל באחרונה אמצתי את לבבי ואמשוך בפעמון ובלב דופק נטיתי את אזני לשמוע את הנעשה מאחורי-הדלת.

מאחורי הדלת נשמע קול צעדים קלים, וכרגע נפתחה ועל הסף נראתה נערה כבת עשר לבושה למשעי. על שאלתי, אם אפשר לראות את האדון שולמאן, ענתה לי, כי אבא בבית. בדברה הביאתני אל חדר נקי, שהיה מלא כמעט מן הרצפה עד התקרה ספרי שולמאן: “מסתרי-פריז” ואחרים. דלתות האולם המרוהט יפה היו פתוחות, ואני ראיתי כי בחדר הסמוך לו יושב לפני שלחן-הכתיבה איש גבה-הקומה לבוש מעיל-בוקר וכותב. לא עבר אף רגע והאיש הזה הרים ראשו וישא עין אל עבר פני וינח את העט ויקם ממקומו, וברכסו את כפתורי-מעילו נגש אלי.

החלותי לבלוע, ממש, בעיני את פני האיש הזה. הבנתי, כי הוא הוא, ואחפוץ לתפוש מעל הפנים הללו את “הגאון” שבו, אבל כמה שיגעתי את הראיה שלי, לא יכלתי לגלות בפני האיש הזה אף שמץ ממה שקוראים “רוח יתרה”.

ראיתי לפני אדם בעל חוטם עב מאד, סימפאטי בפשטותו ובהתגלות לבו, אבל לא מצאתי בפניו שום הבעת מיוחדת ושום תו עצמי המבדיל אותו מאחרים.

צריך אני להודות, כי דבר זה הפליאני מאד. הא כיצד? קלמן שולמאן הוא איש ככל האנשים. ואני האמנתי עד כה, כי אנשים ידועים ומפורסמים אינם דומים לשאר בני-אדם, כי שאר-רוחם ויתרון הכשר דעתם מטביעים את חותמם על פניהם ועל כל עצמותם.

לאחר ששמע שולמאן מפי כי אני האיש, שערך לו את המכתב, הראה לי אותות של ידידות וחביבות, ועוד לא עברו רגעים אחדים ואנכי הרגשתי את עצמי יושב לא בחברת אדם המעלה, כי אם בחברת אדם פשוט שבפשוטים וטוב שבטובים, ומוזר היה לי לראות את הפשטות השפוכה פה על הכל".

שולמאן התעניין מאד במצבו של פרוז’אנסקי והשיא לו עצה שימהר ויכין את עצמו להכנס אל בית מדרש-הרבנים. קשה אמנם מאד לאדם שנתבגר להתחיל את למודו מן האלפא ביתא הרוסי, אבל ההכרח לא יגונה. בדברו הבטיח לו שולמאן לעשות את כל מה שביכלתו להקל עליו את מצבו החמרי. שבע-רצון מבקורו הראשון בבית שולמאן שב פרוז’אנסקי בשעה מאוחרת אחרי חצות הלילה למעונו.

ה.

כעבור ימים אחדים, כשבקר פרוז’אנסקי את שולמאן בפעם השניה, קדם אותו בבשורה הטובה, כי כבר דאג להשיג בשבילו דירת-חנם בבית-הכנסת לנאורים “טהרת-הקדש”. בדברו ישב ויערוך מכתב המלצה, כתוב דברים חמים ונלבבים, לאחד מגבאי בית-התפלה הנזכר, משה רוזנסון, ויתננו על ידי פרוז’אנסקי למסרו תיכף לתעודתו.

משה רוזנסון זה היה טפוס מופלא במינו, יהודי עשיר, בעל עשרת בתי-חומה גדולים בווילנה, אשר לעת זקנתו תקף אותו רעיון מוזר, כי נוצר להצליח את האנושות באמונה חדשה, שלפי מהותה היא תמצית כל הדתות שבעולם. את הרעיון הזה נסה רוזנסון להביע בספרות העברית. הוא חבר בענין זה מאות ספרים בלי גוזמא, אשר איש לא קנה אותם ולא לקחם בידו. אבל הוא לא שם לבאל הדבר. עוד תבוא העת – כך היה אומר – ובני-האדם יקפצו על ספרי לדעת את האמת הגדולה אשר גליתי. על סמך זה הוסיף לכתוב ולהדפיס בלי הפסק, וכך עד יומו האחרון.

ואל האיש המופלא הזה בא פרוז’אנסקי עם מכתב משולמאן. אנו מביאים כאן את כרטי הבקור הזה, כמו שנמסרו מאת פרוז’אנסקי כמעט מלה במלה:

"הביאו אותי אל חדר גדול ששם עמד בתוך, מלבד שלחן-כתיבה, שלחן גדול, שהיו מונחים עליו הרבה ספרים פתוחים, וכמעט כלם בעלי מדה אחת. שם נצב בעל-הבית, אשר מסרתי לו את מכתבו של שולמאן. הוא קרא את המכתב ומבלי דבר דבר שם אותו בצלחתו.

– שולמאן כותב, כי אתה יודע יפה מאד את הלשון העברית, - אמר אלי באחרונה.

– כן, אני יודע.

– וטפש אינך?

– דבר זה אין אני יודע באמת: כמדומני" לא.

– נסה נא לקרוא בספר, - בדברו לקח מעל השלחן אחד הספרים הפתוחים ויגישנו לי.

הסתכלתי בספר. זה היה “הברית החדשה”. נעצתי בו מבט מפיק תמהון, בלי ענות דבר.

– היודע אתה מה טיבו של ספר זה?

– אני יודע.

– הקראת אותו מימיך?

– קראתיו.

– הישר בעיניך?

– עברי אנכי – עניתי לו בחפצי להשתמט משיחה זו, שלא נעמה לי.

– זאת אומרת שהוא ישר בעיניך, אלא שבתור יהודי לא יוכל למצוא חן בעיניך. יפה דברת. הראני נא את כתב-ידך, - אמר אלי פתאום.

– בעברית, או ברוסית?

– בעברית.

הוצאתי מכיסי איזה כתב-יד שלי והגשתי לו. רגעים אחדים קרא בו: אחרי-כן פנה אלי ויאמר:

– כן: אתה כותב באמת עברית יפה. כמה אתה רוצה בשכרך בכל יום אם תבוא אלי להתעסק אצלי שעה או שעתים בערך?

– על דברתי שאיני יודע – עניתי לו כמפקפק – כמה תתן לי?

– תקבל ממני עשרה רובל לחודש. התסכים?

כמובן הסכמתי תיכף, ובכליון עינים חכיתי לשמוע מפיו מה העבודה אשר יתן לי בביתו.

– עבודה קלה מאד – באר לי – אני עצמי יש שאין לי פנאי: לצורך מלאכתי דרוש לכתוב מעל ספרים שונים איזו רשימות דברים, ויש שזקוק אני למצוא איזה מאמר בספר זה או אחר. עתה, למשל – בדברו הראה על השלחן עם הספרים – צריך אני לדעת כמה פעמים נזכר שמו של ישו הנוצרי בספר האבנגליון. מובן הדבר שבכל לשון שונה המספר לגמרי.

הבטתי בו מתוך תמהון מרובה, כי לא הבנתי לדבריו.

– ועל כן – הוסיף – צריך לעבור על פני הספרים האלה ולחשב על פיהם את המספר הבינוני.

– האם כל הספרים האלה הם ספרי אבנגליון – שאלתיו משתומם מאד.

– ומה חשבת אתה? ראה נא איזו ספרים נמצאים פה.

נגשתי אל השלחן והחלותי סוקר בעיני את הספרים. הללו היו באמת ספרי אבנגליון בכל הלשונות שבעולם.

– היודע אתה כמה מיני ספרי אבנגליון יש לי! מאתים ועשרים! – קרא מתוך התפעלות מרובה.

– אבל אני הן לא אוכל לקרוא בכל הלשונות הרבות הללו? – שאלתיו בחרדה.

– אל נא תצטער: עבודה תמצא תמיד בשבילך, אם לא זו, כי אז אחרת. אל בית-הכנסת “טהרת הקודש” תבוא ביום השבת לתפלת-הבקר, ואני כבר אדאג לך.

יצאתי מעל פניו שמח מאד על הפרנסה, אשר באה לידי בהיסח-הדעת. אבל עם זה צר היה לי, כי לא ידעתי עם מי יש לי עסק ואת טיב העבודה, שהאיש המוזר הזה אומר לתת לי.

ו.

פרוז’אנסקי נתבחן ונתקבל אל הלשכה הראשונה של בית מדרש-הרבנים. אבל כמעט משעה ראשונה ואילך לא היו לו לרצון גם בית מדרש הרבנים גם הסביבה כולה. קודם כל מצא לעצמו לפחיתות-הכבוד, כי עלם בן עשרים ושתים שנה, מופלג בתורה וידען גדול בלשון העברית שכמותו יושב על ספסל אחד עם נערים קטנים, שכל מעלתם הוא רק ידיעתם המעטה בלשון הרוסית, שהם מצטיינים בה ממנו. כן לא ישרו בעיניו הליכות המורה הרוסי, שהיה לפנים משחק בבמה, אשר אהב להתל בשעת השיעור בתלמידי בית מדרש-הרבנים, וביחוד באלה, המדברים רוסית מגומגמת כפרוז’אנסקי. את שעורו של המורה הזה, שהיה שונא-ישראל גלוי, לא יכול פרוז’אנסקי נשוא, והוא ישב תמיד בעודו לנוכח פניו כעל חדודי-חרש. פעם אחת, כשנשא המורה הרוסי לפני התלמידים נאום ארוך ספוג כולו אנטישמיות גסה, ולא נמצא גם אחד בהם, שיעיז לענות לחורף זה דבר, לא יכל פרוז’אנסקי להתאפק ויתנשא ממקומו ויקרא בקול גדול באזני כל:

– זה שקר גמור, אדוני!

שני רגעים שררה בלשכה דומית מות. פתאום כמו נרתע המורה ממקומו וירעם בקולו הגס:

– הנה כי כן! אתה?! קרב נא הלום, חכם ברדיטשובי!

פרוז’אנסקי יצא ממקומו.

המורה בחן אותו בגאון-מלכות מכף רגלו ועד קדקדו, ואחר שאל:

– איה אתה?

– בבית מדרש-הרבנים.

– ולא בשוק?

– לא, לא בשוק.

– ואם לא בשוק, איך נועזת להתנשא ממקומך ולענות בעת אשר לא שאלך איש דבר?

פרוז’אנסקי שתק.

– היודע אתה, ר' ינקיל, - הוסיף המורה אחרי הפסקה קלה – כי יכול אני להעמידך בגלל זה על ברכיך?

– לא, אדוני המורה, אינך יכול לעשות את הדבר, - השיב לו פרוז’אנסקי ברוח קרה. – ברגע זה נוח היה לו להגרש מבית מדרש-הרבנים ובלבד שלא למלא את מצות המורה האנטישמי.

– מה? – קפץ המורה ממקומו – כרע כרגע על ברכך!

פרוז’אנסקי עמד מבלי זוז ממקומו ועיניו הביטו נכחו.

– הלא אמרתי: על ברכך?! – שנה המורה בגשתו אל פרוז’אנסקי – התשמע?

– אמנם שומע אני יפה, אבל על ברכי לא אכרע, ראשית, יען כי לא חפצתי, ושנית, יען כי אסור לי הדבר על-פי אמונתי.

– אמונתך? – קרא בקול זמרה – טוב ויפה. אם כן, השאר, אפוא, אתה באמונתך ואני אגרשך תיכף מבית מדרש-הרבנים.

– למה לך, אדוני המורה, לגרשני? אם תוסיף לחרפני, אז אלך מעצמי. נכנסתי אל בית מדרש-הרבנים על מנת ללמוד, אבל לא לשמוע אותך מתלוצץ ביהודים…

רגעים אחדים – כך מספר פרוז’אנסקי – הבטנו מחרישים האחד בפני השני. כנראה התחוללה מלחמה בחבו. הכרתי בו, כי כבר מוכן היה להתנפל עלי באגרופיו. אבל הוא נצח את עצמו. הוא מלא פיו צחוק וישב למקומו ויאמר: - לך, לא-יוצלח, לספסלך! לימים הבאים אל תתקע עוד את חטמך בשעה שאין שואלים אותך…

אבל מאז לא שכח לו המורה הרוסי את הדבר, וישמור לו עברתו. אף שידע פרוז’אנסקי את הלשון הרוסית יותר מן השיעור הדרוש, כי שקד יום ולילה על ספרי-למודו, לא יכל בכל מזה במשך השנה כולה לקבל מאת המורה אפילו את הציון “שלש”. הוא קבל על הסדר רק “אחת” ו“שתים”…

פרוז’אנסקי הצטער מאד לראות, כי מנהלי בית מדרש-הרבנים, וגם התלמידים עצמם, מתיחסים אל הלמודים העברים מתוך התרשלות מרובה, וכי המורים העברים, שנמצאו ביניהם גדולי הספרים המשכילים כאדם הכהן לבנזון, שמואל יוסף פין, שלמה זאלקינד וכיוצא בהם, מתרפסים לפני הדירקטור הרוסי. בהיותו אז מתגאה עדיין במדעי-היהדות שלו ועם זה חם-המזג מטבעו, לא יכל לראות בקר-רוח איך האנשים הגדולים האלה, עמודי היהדות הליטאית, משימים את עצמם כאסקופה הנדרסת לפני השררה הרוסי… כל זה עשה עליו רושם קשה מאד ואש תשוקתו העצומה שמלפנים אל בית מדרש-הרבנים התחילה מצטננת.

גם מעבודתו אצל רוזנסון לא שבע פר נחת. עסקו היה לחפש ולמצוא בספרים מימרה זו או אחרת ולרשום אותה בספר. כך עברו שנים, שלשה שבועות. אבל מעט מעט התחיל רוזנסון להלאות את פרוז’אנסקי בשאלות שונות, ורובן קשות-ההבנה, ולהכריחו לשמוע, ויש אשר שעות שלמות רצופות, לרעיונותיו ולדעותיו המוזרים והמשונים. היו רגעים, שלא יכל פרוז’אנסקי להתאפק והיה רוצה להעמיד את רוזנסון על המגוחך שבדעותיו: אבל כרגע היה שב ומתחרט, יען כי לא חפץ רוזנסון יותר מזה. אך הוציא פרוז’אנסקי מפיו את מלתו הראשונה, לא יכל עוד להחלץ מרוזנסון, ויש אשר הלך מאתו ברוח נסער ומדוכא.

בזכרונותיו מצייר פרוז’אנסקי את הדבר האפיני הזה, שנפל פעם בינו ובין רוזנסון:

פעם אחת – מספר פרוז’אנסקי – כשמסרתי לרוזנסון מימרה, שכתבתי מעל ספר ידוע, סקר בה את עיניו, ואחר פנה אלי וישאלני לדעתי על-דבר המימרה הזאת.

– כלומר? – שאלתיו, כי לא הבנתי את דבריו.

– כיצד צריך להבין את הדברים לפי דעתך?

החלותי לבאר לו את הרעיון המונח ביסודה של המימרה.

– כן, כן – הפסיק אותי בדבורי ויחיך – ידעתי, ידעתי, כי מבין אתה את פרוש המלות. אבל אמור נא לי את הפשט של הדברים.

– איזה פשט אחר יכול להיות כאן?

– שמע נא! – אמר והתחיל מברר לי את הרעיון.

בירורו היה כל-כך משונה, עד כי לא התאים לא עם הרעיון היסודי של המחבר, לא עם ההגיון וגם לא עם הדקדוק. זה היה כעין פלפול מוזר, שהיה יכל, אפשר, להתקבל על דעתו של חסיד נלהב, בשמעו אותו מפי רבו.

נעצתי בו את עיני מתוך תמהון מרובה. לענות אותו ולהוכיח לו את רפיונו של הבסיס שעמד עליו – בדרך זו היתה כרוכה לי סכנה גדולה, בהיותו עלול להשחית על-ידו את עץ לחמי ולהשאר בלי פרנסה. ולחשות – לא נתנני רגש היושר שבי.

– למה תביט בי כמשתומם? – שאלני.

– סלח נא לי אם אומר – החלותי לדבר מתוך זהירות – כי לפי דעתי לא…

– בארה נא לי מפני מה כך דעתך, - הפסיק אותי בדבורי.

בזהירות יתרה, ובמנוחת-לב עד כמה שאפשר התחלתי לבאר לו בלשון רכה, כי טעה בדבריו. הוא נסה לחלוק עלי, אבל אני לא ויתרתי על מה שאמרתי ולא זזתי מדעתי. שנינו החלנו מסתערים, ועוד לא עבר חצי שעה ובחדר גדלו כל-כך השאון וההמולה, עד כי חרדה בתו של רוזנסון לבוא לקולנו ותשאל לסבת המהומה.

– הוא איננו מבין – אמר רוזנסון בחיוך ברמזו בראשו לעומתי – ורוצה בכל זאת להתווכח.

– לא, סלחה נא – לא יכלתי להתאפק – מבין אני יותר מדי…

הוא נעץ את עיניו בי ובבתו ויתן בצחוק קולו ויאמר:

– מה דעתך עליו? נמצא, כי הוא מבין ואני אינני מבין. אבל טוב ויפה – פנה אלי – עוד נוסיף להשתעות בדבר, והיום נשים קץ לויכוח.

אחרי ויכוחים אחדים כאלה החליט פרוז’אנסקי לסלק את עצמו מעבודתו אצל רוזנסון. אבל הוא ירא, כי על-ידי זה יאבדו לו לא רק עשרת הרובל לחודש, כי אם גם דירת-החנם שלו בבית-הכנסת “טהרת-הקדש” וגם את ווילנה בכלל.

ה“ימים הנוראים” היו ממשמשים ובאים. בעת ההיא שררה בווילנה מגפת הכולירה. בכל יום הפילה חללים למאות, ורובם מקרב היהודים. מובן מאליו, כי האמינו הכל, כי בשעת סכנה כזו יתירו הרבנים לעם משום פקוח-נפש לאכול ביום-הכפורים. בלב נסער מאד חכו אוכלוסי היהודים בווילנה מיום ליום לאותו היתר. נסערים ביחוד היו המשכילים. בשעת התפלה בשני ימי חג ראש-השנה ובשבת שלפני יום-הכפורים הביעו הכל את פליאתם הגדולה על שמרבים מור-ההוראה הווילנאיים לסרב כל-כך בנתינת ההיתר, שכבר הגיעה שעתו להתפרסם בכל העיר.

גם בבית-הכנסת “טהרת-הקדש” הרבו באותה השבת שלפני יום-הכפורים לדבר מתוך כובד-ראש ע-דבר שאלת הצום הקרוב לבוא, וכל אחד מן המתפללים כמו מצא לו לחובה לגנות בדברים חריפים מאד את מורי-ההוראה הווילנאים. בפנה מיוחדת שוחחו באותו ענין אחדים ממשכילי ווילנה, שנמצאו ביניהם גם קלמן שולמאן ומשה רוזנסון. שיחתם זו הגיע לאזני פרוז’אנסקי, אשר עמד כל העת לא רחוק מהם. פתאום התערב בשיחה וישאל:

– מה יהיה, אם אביא לידי-כך, כי ביום-כפורים זה יאכלו כל יהודי ווילנה?

– כיצד תביא לידי-כך? – התעניין רוזנסון לדעת.

– זה סודי שלי.

– אם כדבריך כן הוא – קרא רוזנסון – אם תוכל לעשות מעשה-פלא כזה, אני מבטיחך בפני עדים לתת לך חמשים רובל.

– אם כן, הכינה את חמשים הרובל – אמר פרוז’אנסקי בצחוק – הדבר יעש.

– טוב, טוב: אני אכין, ואתה עשה את אשר לפניך.

– רק בתנאים אלה – הוסיף פרוז’אנסקי -: קודם כל צריך הדבר להיות סוד כמוס מאיש זולתנו, והשנית: אם אצטרך אולי לעזרה, לא תעמדו, אדוני, מרחוק.

– יכול אתה לבטוח בעזרתנו, ובלבד שתעשה את אשר דברת! – קראו בני-החבורה מתןך צחוק.

פרוז’אנסקי, שהיה שהיה בקי בהרבה “שאלות ותשובות וידע יפה את הסגנון הרבני ישב וערך בשם שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים כרוז אל העם, וכתוב בו, כי מפני מגפת-הכולירה השוררת בעיר, מותר לאכול ולשתות ביום-הכפורים הבא, ולא עוד, אלא מי שלא יעשה את הדבר, הריהו עובר בזה על דין חמור שבתורה, שלפיו שקולים חיי האדם כנגד הכל. אין ב”שלחן-הערוך" אף דין אחד, שאינו נדחה משום פקוח-נפש.

נוסחת הכרוז וסגנונו היו ברוח הרבנים וגם מתובל ברשימות-דברים ובמראי-מקומות ממאמרי חז"ל.

כאשר הביא פרוז’אנסקי את הכרוז לרוזנסון והלה הראה אותו אחרי-כן לשולמאן, התפעלו שניהם מאד, כי היה ערוך באמנות כל-כך מרובה, עד כי לא יכול לעורר שום חשד, מאיזה צד שיהיה, שנמצא בו אף שמץ זיוף.

– מה אתה חושב לעשות בזה? – שאל רוזנסון את פרוז’אנסקי.

– הכי לא תבין את הדבר מאליך? קודם-כל צריכים אנחנו לעשות כחמשים העתקים ממנו.

– ואחר-כך?

– אחר כך צריך יהיה להשיג את חתימותיהם של הרבנים.

– ומאין תקבלם?

– בזה תוכל לסמוך עלי. אני אמציאן לך.

הדבר היה שני ימים לפני ערב יום-הכפורים, ובערב יום-הכפורים כבר צריכים היו הכרוזים להתפשט בעיר. כדי שלא לאבד זמן נסגרו פרוז’אנסקי עם רוזנסון בלשכת-הסופרים אשר לו והתחילו במלאכה. לפנות ערב כבר היו מוכנים אצלם עשרים כרוזים.

עתה צריך היה להשיג את חתימותיהם של הרבנים. כמובן היה צורך בדבר לזייף גם אותן כמו שנזדייף הכרוז עצמו. אבל איזו הדרך אפשר יהיה לקבל את החתימות האמתיות, הנכונות, כדי להכין על פיהן דוגמה? אבל גם לפרובלימה זו מצא פרוז’אנסקי פתרון מוצלח.

כערב הלך אל חצר בתי-הכנסיות. עוד עד היום מכוסים תמיד כתלי חצר בתי-הכנסיות בווילנה המון הודעות יהודיות, וביניהן נמצאות תמיד שתים, שלש מודעות רבניות. שלש פעמים בא אל חצר בתי-הכנסיות על מנת לקרוע מעל הכותל מודעה רבנית, ולא יכל. בכל פעם מצא שם קהל גדול. רק בשעה בשניה אחרי חצות-הלילה עלתה לו לקרוע פיסת מודעה, שנמצאו עליה חתימותיהם של שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים.

למחר בבוקר השכם כבר היה פרוז’אנסקי אצל רוזנסון. הם בחנו את החתימות ומצאו, כי נקל מאד לזייפן. מורי-ההוראה הווילנאיים של אותו זמן היו גאונים וצדיקים גדולים, אבל כתבנים גרועים. לא עבר יותר מחצי שעה והחתימות נעשו באופן כל-כך מוצלח, עד כי גם הרבנים עצמם היו מוכרחים לאמר, כי נכתבו בעצם ידם. כח היום עמלו שניהם, פרוז’אנסקי ורוזנסון, ולעת-ערב כבר היו להם כחמשים כרוזים.

הגיעה שעתה של העבודה היותר קשה: צריך היה להדביק את הכרוזים בפנות-הרחוב ובראשי-הומיות.

צריך להעיר, כי היתה אותה העת כעין שעת-חירום. זה היה בימי שלטונו של מוראביוב. כל הלילה היו סובבות בעיר פלוגות של חילים, שהשגיחו היטב אם אין מדביקים אל הכתלים או מפזרים בחוצות קולות-קריאה שונות. במצב כזה היה מסוכן מאד להדביק חמשים מודעות ברחובות היותר גדולים וסואנים. בעל עבירה כזו עלול היה, לפי החוקים הנוהגים בימים ההם, להרקב בבית-האסורים. אבל פרוז’אנסקי אחת דבר ולא שנה ויקח על עצמו את המלאכות הזאת מבלי שים לב אל הסכנה הגדולה וכרוכה בה.

לילה שלם טפל בדבר וימלא את מלאכתו באופן מזהיר. הוא הדביק שלש מודעות בחצר בתי-הכנסיות ומודעה רביעית בפתח ביתו של זקן מורי-ההוראה, אשר גר באותה חצר.

למחר, ערב יום-הכפורים, היו שמחה וששון ליהודי-ווילנה. בבתי התפלה והכנסיות הכינו בעוד יום בהוצאות-הקהל יין-דגן, דובשניות ותופינים בשביל המתפללים לסעוד בהם את לבם בשעת ההפסקות.

כן עבר כל היום.

היום רד ונטו צללי-ערב, ומן הרחובות המרכזיים אשר בקרבת חצר בתי-הכנסיות המיושבים מאוכלסים של יהודים, כבר התחילו הולכים אל בתי-המדרש לתפלת “כל נדרי”. המשכילים כבר נאספו אחד, אחד בבית-הכנסת “טהרת-הקדש”, אשר נמצא אז בסימטא קרובה אל חצר בתי-הכנסיות.

בעת ההיא עמד פרוז’אנסקי עם אחדים מחבריו תלמידי בית מדרש-הרבנים בחוץ ויתבוננו אל המון האנשים השונים ההולכים מתוך מעמד-רוח נוגה אל בתי-התפלה.

פתאום הגיע לאזנם קול קורע-לב:

– יהודים! הודעת הרבנים מזויפת! אסור לעבור על התענית של מחר!

כרגע ראו והנה יהודי נשא בכרכרה יוצאת מחצר בתי-הכנסיות על פני הרחוב האשכנזי, והוא הוא הצועק את הצעקות המשונות האלה.

פרוז’אנסקי הבין תיכף פשר דבר. הוא הבין, כי נתגלה הזיוף, ואם יעלה בידי היהודי לעבור במרכבה אפילו לא יותר מחצי שעה, יסכל את הדבר כלו. כרגע הבריק רעיון במוחו לבלי תת ליהודי לעשות דרכו הלאה. בין חבריו נמצא שנים, שלשה, שידעו את הסוד, ואליהם פנה ויאמר:

– אדוני! צריך לעצור בעד האישון הזה, ואם אין, נצטרך לרעוב מחר.

הרעיון הזה הפיק רצון מכולם. הסימטא היתה צרה מאד, ויותר מכרכרה אחת לא יכלה לעבור בה. חבורת תלמידי בית מדרש-הרבנים התיצבו, כמבלי משים, באמצע הסימטא, הרכב, אשר דפק בכל כחו את סוסיו, התחיל, כראותו מרחוק את תלמידי בי מדרש-הרבנים, קורא אליהם בקול, כי יפנו הצדה. אבל הם העמידו פנים כאינם שומעים את קולו ולא זזו ממקומם, הוא גער בהם בחזקה ובאחרונה עצר את הסוס ברסנו וימשכו אותו ואת הכרכרה אל חצר “טהרת הקדש”, זה נעשה במהירות-הברק וכל-כך בלתי-צפוי, עד כי היהודי האומלל, אשר כמו שנתברר אחרי-כן היה סגן של שמש באיזה בית-תפלה קטן בחצר בתי-הכנסיות, לא הבין בתחלה את אשר אתו. הוא נבהל מאד, כי נדמה לו, שנפל בידי חבורת-שודדים. אולם לאחר ששבה מעט רוחו אליו והבין, כי חייו אינם בסכנה, לא הצטער יותר מדי על המקרה אשר קרהו. הוא מחה, כמובן, נגד הצעירים בדברים נמרצים ואיים עליהם, כי בגלל אשר העמיקו חטוא, סופם להיות נדונים לגיהנם, אבל מכיון שהודיעו אותו התלמידים בלשון קשה, כי דברי החרפות והגדופים והאיומים לא יועילו לו וכי עד כלות התפלה “בטהרת –הקדש” לא ישלחו אותו לחפשי, - נרגע. הוא רק אמר:

– שימו נא אל לב, כי העבירה תחול על ראשכם, ולא על ראשי.

רק בשעה השלישית אחרי חצות לילה שלחו התלמידים את סגן השמש לנפשו. למחר בבקר לא יצא איש מביתו, וביחוד תושבי הרחובות הרחוקים, אליבא דריקנא, כי אם עשו כעצת-הרופאים אז וקודם לכתם להתפלל טעמו קצל אוכל. בצהרים, לאחר קריאת-התורה, הלכו כולם לבתיהם לאכול פת-שחרית. רק לפנות ערב, סמוך לתפלת,נעילה", נודע בכל העיר, כי יהודי ווילנה נפתו על-ידי פושעים אחדים לדבר-עבירה. לרבים מאלה, אשר אכלו מבלי דעת, היתה הידיעה כרעם-ברקים. באחד מבתי-המדרש התעלפו עשרה אנשים מרב צער.

אפשר לשער את הרעש שהטיל הדבר בכל העיר ווילנה, שמעולם לא אירע בה מאורע אשר כזה. נמצאו הרבה אנשים סקרנים, שהתחילו מנקרים ומחטטים בענין זה כדי לגלות את עקבות האיש, הגבור הראשי של חזון-ההתולים המעציב הזה. ואחרי כי סוף סוד להגלות, נודע כעבור עת קצרה בווילנה כולה ידי מי היו במעשה-התרמית הזה. משכילי-ווילנה, וכל הנאורים בכלל, הביטו מאז על פרוז’אנסקי כעל גבור. אבל חמת החרדים עלתה עליו עד להשחית, ובלכתו בעיר הורו עליו באצבע: “הנה האפיקורס! הנה המין!” הדברים הגיעו לידי כך, שהתחיל פרוז’אנסקי מתירא מפני מכת-יד ונעשה זהיר לנפשו.

מעניין הוא לראות כיצד בקש פרוז’אנסקי לבאר בפנקס-זכרונותיו, שפרסם אותו בדפוס כעבור מאד איזו עשרות שנים, את הסבות שהניעו אותו אל המעשה הלא-טהור הזה.

“המאורע – כך כתב פרוז’אנסקי – כבר נעשה קנין העבר, והיום לא אתגאה בו, כמובן. אולם אם יהיה הדבר בעיני הקורא לא כמעשה נער קונדס, כי אם כמעשה-פשע, אז אני מרשה לעצמי לאמר לו, כי אינו אלא טועה. ראשית, היה הדבר כלו לפי רוח הימים ההם. אז, במקום שהיו הדברים נוגעים “לקנאות ולחשך”, לא נחשב לעול מיוחד לשקר קצת: מלבד זאת עוד הייתי בעת ההיא כמעט נער, והמעשה אשר הכינותי את עצמי לעשותו, היה ידוע לאנשים באים בשנים כקלמן שולמאן וכמשה רוזנסון, ואף-על-פי-כן לא ראו לנכון להניאני מזה, ולא עוד, אלא שגם חשבו לי את הדבר אשר עשיתי להמצאה של גאון”.

כדי להפיל פחד על החרדים הווילנאים למען אשר ישמרו לנפשם מעשות לו רעה גדולה או קטנה, פרסם פרוז’אנסקי ב“המליץ” מאמר חריף מאד נגד הרבנים בגלל מעשה-הצום ביום הכפורים. במאמרו זה, שבו הרשה אמנם פרוז’אנסקי לעצמו “לכזב” יותר מקצת, מסר את המאורע באופן זה, כי בתחלה הסכימו מורי-ההוראה להצעת הרופאים והדביקו בכל העיר קולות-קריאה אל העם, כי לא יענו בצום נפשם ביום-כפור זה, אבל לאחר שכבר נודעו ההודעות לכל, התחרטו פתאום והוציאו קול, כי ההודעות נזדייפו.

מאמרו של פרוז’אנסקי הטיל רעש גדול בכל שדרות הצבור העברי בווילנה. התקצפו עליו בגללו לא רק היהודים החרדים, כי אם גם המשכילים, אשר “ההמצאה” כשהיא לעצמה נעמה להם אמנם, אבל לא יכלו נשוא את השקר שבעובדות המסורות. זה הביא לידי כך, שמצא פרוז’אנסקי את עצמו במצב לא-נעים וגם בלתי בטוח, וסוף דבר היה, כי ביום בקר אחד עזב את בית מדרש-הרבנים ויצא מווילנה.

ח.

מווילנה נסע פרוז’אנסקי לאודיסה. הוא בחר לו את אודיסה, יען כי היתה מפורסמת אז למרכז של השכלה, וגם בשביל שקבל מצדרבוים מכתב כתוב דברי-ידידות, שבו הוא מזמין אותו לעבוד ב“המליץ”. בצדרבוים תלה פרוז’אנסקי תקוות מיוחדות, אבל הללו לא נתקיימו, כמו שיראה הקורא להלן.

משה רוזנסון עמד בדבורו, וביום האחרון שלפני צאת פרוז’אנסקי מווילנה שלם לו את החמשים רובל, אשר הבטיח לתת לו אם יעלה בידו להביא לידי-כך, שהיהודים הווילנאיים יאכלו ביום-הכפורים. בכסף הזה קנה לו פרוז’אנסקי חליפות בגדים ואת המותר חשך להוצאת דרכו.

בעזוב פרוז’אנסקי את ווילנה כבר היו ימי-הבציר האחרונים. ששה שבועות בערך עבר בקרונות של בעלי-עגלות בערים ובעיירות. לאודיסה בא בליל-חורף מעונן. העגלון סר לבית-אכסניה. אבל בכיסו של פרוז’אנסקי נשארה רק מטבע של חמש אגורות. הוא ידע, כי במחיר זה לא יתנו לו ללון בשום מקום, ולכן אך נכנסה העגלה אל החצר, לקח מתוכה את צרורו ויצא החוצה לדרוש אחרי אחד מתושבי העיר, שהביא לו מכתב מידיד. הלילה הראשון שבלה פרוז’אנסקי באודיסה ושנשאר חרות בזכרונו לכל ימי חייו, נצטייר אחר-כך על ידו ציור אפיני מאד לצרות-נפשם ולפגעי-חייהם של צעירי-ישראל בני-התורה, בימים ההם, שנדדו למרחקים בעירום ובחסר כל כדי לשבור את צמאונם להשכלת-אירופה.

בחשכת ליל-סגריר שוטט פרוז’אנסקי ברחובות הרבועות של אודיסה, שלא יכל למצא בהם לא תחלה ולא סוף. איש לא נראה בחוץ: נשמע רק שאון הכרכרות והמרכבות העוברות על פניו.

שעה ארוכה התהלך פרוז’אנסקי בתוך חשכת-העננים. פעמים הרבה דרש אל הרחוב, שהצטרך ללכת בו, ופעמים הרבה הראו לו את מבוא הרחוב ההוא, והוא הלך והלך, ומדי לכתו כך גדלה יותר האפלה אשר מסביבו, וכך הלכו והתמעטו אשי הפנסים והחלונות המוארים. והוא הוסיף ללכת מבלי דעת לאן. הוא גם לא ידע, אם הוא נמצא עדיין בעיר, או כבר יצא את העיר. יותר ויותר חתל אותו הערפל. באחרונה נוצצו לנגד עיניו איזו עצמים כהים מחוסרי-צורה. הוא קרב אל העצמים האלה ויפשט את ידו וימשש אותם. והנה ראה אבנים גדולות ומרובעות ומסותתות מסביב. היה גל שלם של אבנים כאלה. הוא נסה להרים אחת מהאבנים הללו והנה קלות הן מאד. בעמדו על מקומו נצנץ רעיון במוחו לבלתי הוסיף עוד ללכת בחשכה הזאת, כי את מי יוכל למצוא בלילה? ואולי יותר טוב יהיה לו אם יערוך לעצמו משכב בין האבנים האלה?

לאחר ששב והפך בדבר מצא, כי אין שום עצה אחרת יכולה להיות טובה הימנה. עם זה הרגיש את עצמו עיף ויגע מאד מרב הדרך, ואגב כבר היתה אז בוודאי שעה מאוחרת מאד.

ובידים ממששות התחיל פרוז’אנסקי בונה לו באבנים מקום למשכב. אמנות מיוחדת לא היתה דרושה לכך, כי היו האבנים, כאמור, מסותתות יפה בצורות מעוקבות, ובנקל ערך לו מהן כעין תבה גדולה, שאפשר להכנס לתוכה. פרוז’אנסקי נכנס אל התבה וינח את צרורו למראשותיו ותיכף נרדם ויישן שנה מתוקה כשוכב לא על גב אבנים, כי אם על מצע כסת רכה.

כשהקיץ פרוז’אנסקי משנתו, כבר האיר הבקר. הענן רבץ עדיין, אבל כבר התחיל מתפזר. פרוז’אנסקי יצא ממערתו וישא את עיניו כה וכה לדעת היכן הוא. מעבר מזה השתרע לנגד עיניו ראי הים השקט, שהיה מצופה זהב אור-השמש, ומעבר מזה נראו מפוזרים במעלה-ההר בתים שונים עם חלונות נוצצים בנוגה פז ואבני-ספיר. כמו שנתברר אחרי-כן נמצא פרוז’אנסקי לא הרחק מן הנמל ולן בלילה בתוך בנין שלא נגמר עדיין.

צדרבוים לא הראה לפרוז’אנסקי התקרבות מיוחדת. הוא הלל אמנם מאד את סגנונו העברי היפה, וירומם על לשונו את מאמרו אודות רבני-ווילנה. אבל עם זה אמר לו, כי הזמין אותו לעבוד ב“המליץ " מווילנה, אבל לא קרא לו לבוא בגלל זה לאודיסה, והשנית, וזהו העיקר, אין הוא משלם בכלל שכר-סופרים לאיש, ואת כל המאמרים הוא מקבל חנם. הוא צדרבוים עצמו, אינו מוצא ב”המליץ" די מחיתו. פרוז’אנסקי הרגיש את עצמו מיואש מאד, אבל החריש. אולם טרם לכתו אמץ את לבו ויבקש מאת צדרבוים הלוואת-כסף בסכום של שלשה רובלים: אבל צדרבוים הוסיף עוד שני רובלים ויתן לו חמשה. כעבור איזה זמן הגיד צדרבוים למיודעיו בהזדמנות ידועה, כי לא קרב אליו את פרוז’אנסקי רק בשביל שכבר נכשל פעם על-ידי קובנר, שהביא אותו לאודיסה ויתן לו מהלכים בבתי גדולי עשירי-העיר, שתמכו בידו במשאת-כסף הגונה, ולבסוף שלם לו רעה תחת טובה, כי נהפך לו לשונא בנפש וישימהו ללעג ולקלס על-ידי כתבי-פלסתר מזוהמים. כמו נבא לו לצדרבוים, כי בהמשך הזמן היה יהיה פרוז’אנסקי לקובנר שני…

עתה התחילה שאלה קשה מאד מנקרת במוחו של פרוז’אנסקי: מה יעשה, אפוא, באודיסה? במה יפרנס את עצמו? הוא נמלך בדבר זה עם האיש אשר הביא לב את המכתב, והלה לא מצא לעת-עתה לפניו תכלית אחרת בלתי אם לעסוק בהוראת הלשון העברית. עם זה הבטיח לו להוליכהו מחר אל אחד ממכיריו, והוא מורה עברי מפורסם, שיש לו שעורים הרבה, ואפשר מאד, כי יש לו גם שעורים מיותרים, ויסכים, אולי, למסרם לאחר, שמוצא חפץ בהם.

למחר הוליך האיש את פרוז’אנסקי אל אותו המורה העברי, שהיה זה שקנה לו בהמשך הזמן פרסום כל-כך גדול בתור סופר עברי ועורך הירחון “השחר” – פרץ בן משה סמולנסקין

אחרי כי על סמולנסקין המורה לא נכתב עד כה אצלנו כמעט כלום, אני מרשה לעצמי לנטות קצת הצדה מעיקר רשימתי ולהביא כאן פרטים מעניינים אחדים באותו ענין כפי שהם מסורים בזכרונותיו של פרוז’אנסקי:

"בהיות לי מושג על-דבר המורים העברים לפי הרושם, שעשו עלי בווילנה – כך מספר פרוז’אנסקי – אני צריך להגיד, כי המורה, אשר באנו אליו הפעם, הרעיש אותי ממש.

ראשית היה החדר, אש גרו בו, ערוך יפה. זה היה חדר גדול ורחב-ידים ומלא אור, ובו רהיטים יקרים, ציצים ופרחים, על הרצפה לפני המטה פרוש מרבד פרסי – הכל לא כמנהג מורה.

וגם המורה עצמו לא היה דומה כלל למורה עברי מן המצויים. הוא היה גבה-הקומה, מבנה גוו יפה, שחום עם פנים חורורים ועינים-דובדבניות, ושערותיו השחורות כזפת ירדו תלתלים על שכמו. החל מכתנתו העליונה הלבנה כשלג, העניבה, האפודה המזהרת בלבנונית שלה וכלה במנעליו המבריקים – כל תלבשתו התאימה לדרישות המלה האחרונה של המודה האירופית.

“היתכן, כי מורה עברי הוא?” – שאלתי את עצמי. אבל לא יכל להיות בזה שום ספק אחרי שהוצגנו איש לפני רעהו ונתברר, כי שם האיש המגוהץ הזה הוא: פרץ סמולנסקין.

בתור אדם עשה סמולנסקין רושם מקסים. בלי שום התאמצות מיוחדת מצדו כמו תפש את כל בני סביבתו בלבם. בשום מקום ובשום דבר לא יכל לעמוד בצל. אפילו בהוראת הלשון העברית עלתה בידו להעמיד את עצמו על גובה מיוחד. אין אחד ממורי-אודיסה שיכל לקבל בעד שעוריו משכורת גדולה כזו שקבל סמולנסקין. והוא הורה את השפה העברית בבתים כאלה, שקודם שמעו בו אך מעט, או כי לא שמעו כלל, על מציאותה של לשון זו. המורה עצמו עשה פרסום ללמודו, וביחוד בבתים, שהתחשבו בהם עם דעותיהן של הנשים, אשר כמו הלכו אחריו שבי.

לאחר ששמע סמולנסקין לשום מה באנו אליו, בחן אותי מכף רגלי ועד קדקדי, ואחרי הפסקה אמר בחיוך:

– לא טוב!

– מדוע?

– הלא יודע אתה, בוודאי, את הפתגם “לפי בגדיו יפגש איש, ולפי שכלו ילוה”. לענין קבלת שעור אין לך דבר יותר חשוב מזה. אולם עוד אראה, אני אשתדל".

וסמולנסקין מלא את דבריו. כעבור שני ימים השיג בשביל פרוז’אנסקי שני שעורים במחיר חמשה עשר רובלים לחודש. גם הציע לו חדר קטן וכהה למחצה במחיר ארבעה רובלים לירח באותו הבית, שגר בו עצמו. כך התחיל פרוז’אנסקי מבצר לו מעט, מעט בעזרתו של סמולנסקין מעמד באודיסה בתור מורה עברית, ובעת הראשונה היה מצבו לא רע.

ט.

ההוראה העברית לא הניאה בכל זאת את פרוז’אנסקי מהתרחק מעט, מעט מן הספרות העברית. בהרגישו בעצמו ובשמעו גם מפי אחרים, כי יש לו כשרונות ספרותיים, נסה להשתמש בהם לעבודת הספרות הרוסית, אשר נמשך אליה עוד בשבתו בווילנה. הוא כתב שני ספורים קטנים בלשון הרוסית, שנתקבלו, אף כי בלי פרס, בהעתון “נובורוסייסקי טלגרף” של אותו זמן. כעבור עוד איזה זמן פרסם בעתון הנזכר פליטונים אחדים בעילום שמו “דיוגנוס השני”. אז הזמין אותו העורך לכתוב בעתונו פליטונים לכל יום ראשון בשבוע, והפעם נקב לו שכר בסכום קופיקה אחת ומחצה בעד השורה. פרוז’אנסקי היה כמאושר בעיניו. שני פליטוניו הראשונים של פרוז’אנסקי ישרו בעיני הקוראים מאד. על הפליטון השלישי יצא קטרוג מאת הצנזור, אשר עשה בו שמות נוראות בעפרון האדום אשר לו: בהגיע שעתו של הפליטון הרביעי להתפרסם, הורע המצב ביותר. השלטון התרגז עליו כל-כך, עד כי סגר בגללו את העתון לגמרי. פרוז’אנסקי, אשר הצלחת פליטוניו הראשונים נסכו עליו כמו רוח-שכרון והסתלק בינתים משעוריו, נשאר עתה בלי מזון ומחיה. לשוב לעבודת-ההוראה לאחר שהאמין, כי כבר נעשה לאחד מגדולי-הדור – לא יכול עוד בשום אופן. אז החליט לנסוע לניקולאיוב בתקוה, כי יעלה בידו למצוא לו עבודה במערכת העתון “ניקולאיובסקי וועסטניק”.

פרוז’אנסקי השיג, אמנם, תיכף עבודה במערכת ה“ניקולאיובסקי וועסטניק”, וכעבור זמן נתפרסם שמו לתהלה בעיר והגיע גם לאזני גדולי הביורוקראטים. בעת ההיא שמש בניקולאייב בכהונת שר-הפלך ומפקד צי-המלחמה של הים השחור איש אחד ושמו בוגדאן בוגדאנוביץ גלאזנאפ, שנודע בתור ידיד ורע להקיסר אלכסנדר השני. גלאזנאפ שה היה משכיל גדול ובעל דעות נאורות, וכמותו היתה גם אשתו, גרמנית מלידה. כשמוע גלאזנאפ את שמע פרוז’אנסקי, הזמין אותו לבוא אליו ויראה לו אותות של התקרבות מרובה. ביחוד מצא פרוז’אנסקי חן בעיני הגברת גלאזנאם, אשר הוקירה מאד את ערך ציוריו וספוריו הקטנים, שנדפסו מעת לעת “בהניקולאיובסקי וועסטניק”. ברבות הימים נעשה אצלה פרוז’אנסקי בן-בית, וכעבור איזה זמן מסרה לו לחנך את בן-אחותה, תלמיד האקאדמיה לצבא-הים, שגדל בביתה. בהכירה בפרוז’אנסקי, כי יש לו כשרונות פדגוגיים, הפקידה אותו למשגיח על בתי-הספר העממיים בניקולאיוב, שנמצאו תחת חסותה.

כך נכנס פרוז’אנסקי אל הספרות הרוסית, ובמשך שנתים ימים נתפרסם לסופר בעל כשרונות גדולים בכל חבל הנגב. אז כבר נעשתה ניקולאיוב צרה לפרוז’אנסקי, ולבו נמשך בחזקה אל מרכז הספרות הרוסית, לפטרבורג. בלי לחשוב הרבה עזב פרוז’אנסקי ביום-קיץ אחד את ניקולאיוב ויסע לפטרבורג.

באותה עת – זה היה בתחלת שנות השבעים, שרר עדיין בקרב הצבור הרוסי רוחו של הקיסר הנאור אלכסנדר השני. אז עוד נחשב היהודי לאיש הראוי לזכיות אנושיות כיתר בני-האדם. מעט, מעט התחילו מעמדות ידועים של יהודים, ביחוד בעלי השכלה גבוהה, סוחרים ואומנים נהנים מכל מיני זכיות והנחות, וליהודי-רוסיה נשקפו עתידות-אורה.

לפיכך לא נפלא הדבר, אם בבא פרוז’אנסקי לפטרבורג בתור סופר רוסי, ועם מכתב-המלצה מאת הגנראל-גוברנאטור הניקולאיובי, נפתחו לפניו תיכף דלתות כל בתי-הרידאקציות. כעבור עת מועטת התחילו מאמריו להדפס בעתון הרוסי הפרוגרסיבי הליביראלי המפורסם קורש, ולא ארכו הימים ופרוז’אנסקי הוכר בחוגים הספרותיים שבפטרבורג לנובליסטן בעל-כשרונות וקנה לו פרסום גדול גם בין קהל הקוראים הרוסים.

מלבד שכרו מעבודת-הספרות קבל פרוז’אנסקי כעבור זמן ידוע על פי המלצת הגברת גלאזנאפ, משרת מנהל בבית-מחסה לילדים נוצרים עם משכרת גדולה לחודש. לאחר שנתבצר מצבו החמרי, התחיל ממלא את השתלמותו העצמית שנפסקה ונעשה שומע חפשי במחלקה לתורת-המשפטים באוניברסיטה הפטרבורגית.

                                                                         ---------

כל העת, אשר נדד פרוז’אנסקי מעיר לעיר, לא בא עם אבותיו בכתובים. הוא הבין יפה, כי בזה שהוליך שולל את אבותיו ותחת לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם לישיבה, שם דרכו לווילנה, במקום שהתחבר לבעלי-עבירה, גרם להם הרבה צער ועגמת-נפש. אבל הוא נחם את עצמו בתקוה, כי לאחר שיכונן לו סוף-סוף מעמד בחיים על שדה-ההשכלה, אז ימחלו לו אבותיו, כמו שכבר אירע הרבה פעמים, זה עצר אותו עד כה מכתוב להם. עכשיו בפטרבורג נזדמן לו במקרה גליון של אחד העתונים ועיניו נמשכו לתמו למכתב מפרוזשין, שנמצאו בו בתוך שאר דברים, ידיעה על-דבר שני כפרים קרובים שעלו על המוקד, ואחד מהם היה הכפר בו ישבו אבותיו. הידיעה הזאת נגעה עמק, עמק, אל פרוז’אנסקי ובלי חשוב הרבה ערך מכתב אל הרב הפרוזשיני בבקשה, כי ימהר להודיע לו משלום אבותיו. עברה עת מועטת ופרוז’אנסקי קבל תשובה מאת הרב הפרוזשיני, כי מן היום אשר ברח מאבותיו, גדלה מצוקת לב אביו, ומעוצר ראה ויגון חלה ונפל למשכב ואחרי שנתים ימים מת. לפני מותו בקש בצוואתו, כי אם חי בנו עדיין ונשאר ביהדותו, יתפלל לעלוי נשמתו תפלת “קדיש” ביום-מותו בכל שנה וגם ילמוד פרק במשניות. אמו מתה אך זה לפני שלש שנים.

המכתב הזה חדש הרבה מפצעיו הישנים, שלא נרפאו עדיין. בחבו היה קשור תמיד בקשר של אהבה לאביו, ובכל פעם שעלה זכרונו לפניו, היה לבו שותת דם בשוותו לעיניו את היסורים הנוראים שעברו עליו לרגלי מנוסתו. בהודע לו עתה, כי קצר אמנם את שנות אביו, עשה עליו הדבר רושם מחריד מאד. כאבו היה כל-כך גדול, ער כי התהלך ימים אחדים רצופים נפעם ונדהם מבלתי יכולת לקחת את עטו בידו. הקלה קצת הרגיש רק לאחר שהחליט בנפשו, בכל חפשיותו בעניני-דת, למלא בדיוק את צוואת אביו, וביחוד – להשאר כל ימיו בן נאמן לעמו ישראל.

באותה שעה לא ידע פרוז’אנסקי את הנשקף לו בעתיד. הוא גם לא שער אז את הנסיון הקשה, האורב לו ושלא יוכל לעמוד בפניו.

י.

בסוף שנות השבעים התחילה האנטישמות כמעט מבלי-משים מנסרת ברוסיה הליברלית שתחת ממשלת אלכסנדר השני. התחיל בדבר גדל העתונים הרוסים “גולוס”, שהיה עד כה נוטה רצון ליהודים, ופתאום, כמו בן-לילה, שנה את טעמו לרע להם. פרוגרסיבי קיצוני בכל דבר, נעשה ריאקציוני בנוגע לעניני-היהודים. מכל עברים החלו בעתון זה ממטירים על היהודים אש וגפרית, ומיום ליום חזקה השנאה אליהם יותר ויותר. נכר היה, כי העתון הזה מקבל השפעה משר גדול בממלכה: אבל במשך זמן רב לא יכלו לדעת מאין רוח תזזית זו מנשבת, יען כי מצד ה“ספירות” לא נראה שום אות לרעה, ולפי הידיעות שהיו העסקנים היהודיים שבפטרבורג מקבלים מאת “החצר”, אפשר היה לקוות, להפך, כי חושבים לעשות הנחות חדשות ליהודים, בשביל להרחיק אותם מן הניהיליזם, שהתחיל אז מתפשט בין בני-הנעורים. רק לאחר עבור איזה זמן נודע, כי על ה“גולוס” משפיע מי שנמנה בהמשך העת למשרת פרוקורור של הסינוד הקדוש, פובידונוסצוב, שכבר היה אז שונא גדול לישראל ובקש לפעול ברוח זה באמצעות העתונות על דעת הקהל הרוסי וממילא גם על העומדים בראש הממלכה. לא ארכה העת ו“הגולוס” מצא לו מתחרה מסוכן בתעמולה האנטישמית שלו. זה היה העתון “נובויה וורמיה”, שיצא בעריכתו של סובורין, שהיה אף הוא ליבראל עד כה. עתונו של סובורין עוד הצטיין בשנאתו ליהודים מן “הגולוס”, יום יום הגיש לקוראיו עלילות ובלבולים חדשים על היהודים והיהדות, דרש מאת הממשלה בפומבי להגביל אותם בזכיותיהם ולחשבם לזרים, ורק הסתותיו הן הן שגרמו לעורר בשנת 1879 את עלילת-הדם הקוטאאיסית, אשר הושיבה את כל יהודי-רוסיה על ספסל-הנאשמים.

ותעמולת שני העתונים הצוררים לישראל האלה לא אחרה מעשות פרי. הצבור הרוסי ספג לתוכו מעט, מעט, את הרעל האנטישמיי במדה כל-כך מרובה, עד כי שכח לגמרי את מבחר הטראדיציות של שנות-הששים. היחס אל היהודים נעשה קשה ורע יותר ויותר: כעבור עת מועטת חדר הרעל גם אל החיים הפוליטיים. על מפת-התכלת של שולחנות דפארטאמנטים ידועים הועלו פתאום הצעות חדשות על-דבר היהודים וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חיי היהודים קשים ומרים ככל האפשר. קודם כל התחילו מגבילים את זכיות-הישיבה שלהם מחוץ לתחום, וביחוד בערי-המטרופולין, לאחר שכבר קרוב היה הדבר כי הגבלה זו דוקא תבטל. נתנה פקודה אל רובעי-המשטרה אשר בפטרבורג להמציא למועד ידוע את רשימות היהודים, שאין להם זכות הישיבה בעיר-המלוכה. ולהודיע לכל אחד מהם בפני עצמו, כי עליו לצאת ולשוב אל המקום שבא משם.

פקודה כזו קבל “בבקר יפה” גם פרוז’אנסקי. ראשי בית-המחסה לילדים נוצרים, שהיה שם מנהל, נסו להשתדל עבורו לפני שר-השוטרים, אבל לשוא. לא הועילה גם ההשתדלות מצד מערכות-העתונים, שעבד בהם. המליצו עליו גם אחדים מגדולי הסופרים הרוסים, שעמדו אז בראש “קרן הספרות”, שהיתה לה בזמנה חשיבות כל-כך מרובה. השתדליות כולם נדחו, ולפני פרוז’אנסקי לא נשארה בלתי אם דרך אחת – להתנצר.

המוצא הזה היה כמהלומת-מות לפרוז’אנסקי. יותר מדי היה קשור קשר פנימי עם העם העברי, כי ילך יום אחד ויהפוך לו עורף. אולם ככל שקרב היום, שנצטרך לעזוב בו את עיר-המלוכה, כן נקר בו יותר ויותר הרעיון, כי אם ישב מחוץ לפטרבורג, ישכח מהר שמו בתור סופר וז’רנאליסטאן רוסי, שהיה כל-כך יקר לו:. בערי השדה, הרחק ממרכז-הספרות, יעלו בתהו כשרונותיו, שכבר קנו להם פרסום, ןכך יחשך עולמו בעדו.

פרוז’אנסקי התפטר ממשמרתו בבית-המחסה ונסה להשתמש בסגולות היהודיות הישנות: ללון בכל לילה במקום אחר, לשוטט ברחובות עד אור הבקר: שתי פעמים לא הצליח בסגולות הללו ונפל בידי הפוליציה, ופעם אחת כבר קרוב היה הדבר, שישלח עם גדוד-האסירים מפטרבורג,ורק בארח-פלא נצל. כחצי שנה התגולל בעירות שונות הסמוכות לפטרבורג, כי היה קשה עליו מאד להפרד מבירת-רוסיה, שכל-כך נמשך לבו אליה. אבל לא לאורך ימים יכל לחיות חיים כאלה. חרדתו שאינה פוסקת, כי עוד מעט ונתפש ויגרש, העיקה עליו מאד. זה השפיע לרעה על מצב בריאותו. הוא נעשה מזועזע-עצבים, עצוב-רוח ונכאה, ויתהלך קודר כצל.

פעם אחת – זה היה באחד הלילות האחרונים לחדש מרף – כאשר התהלך פרוז’אנסקי שעות אחדות רצופות וייעף מאד, נכנס אל גנה קטנה וישב שם על ספסל, כעבור רגע בא לשם איש יהודי בדמי-ימיו וישב על ידו. כרגע נכנסו יחד בשיחה. נתברר, כי יהודי זה הוא מינסקאי, היושב בפטרבורג זה שנים אחדות ועוסק בתגרנות פעוטה. לפני איזה זמן קבל פקודה מרובע-המשטרה לעזוב תיכף את פטרבורג או להתנצר. עד כה לא יכל בשום אופן לעשות את הדבר. הוא גדל בבית אבות חרדים וגם בעצמו איננו מופקר. זה יותר משלשה חדשים, שהוא משוטט כל הלילות בחוצות פטרבורג, וביום אין בו די כח לעמוד על רגליו. אבל – עד כאן. עוד היום ילך וישם לדבר קץ…

– מה אתה חושב לעשות היום? – שאל אותו פרוז’אנסקי.

– אלך ואתנצר, - ענהו היהודי בקרת-רוח.

– כל-כך נקל לך לאמר: אלך ואתנצר? האם לא תרגיש בנפשך מה גדול החטא, אשר תחטא בזה לעם העברי?

– אני מרגיש את הדבר היטב, אבל אין לי שום עצה אחרת. פה בפטרבורג אני מוצא זה שנים אחדות את מחיתי. אם אעזוב את פטרבורג, אז צפויים אשתי וילדי למות ברעב.

– אגב – הוסיף היהודי – אני מבטיחך בהן שלי, כי מה שאעשה לא תהיה אלא התנצרות מדומה. האם אהיה לפראבוסלאבי? – לא, באלף רבתי! בן-לילה אבוא לפינלאנדיה ובמחיר רובלים אחדים אקנה שם מידי אחד מכהני-הדת כרטיס של המרה בתור לותרי ותיכף אהיה לאזרח פטרבורגי כשר ואוכל לעשות כל מה שלבי חפץ: להתפלל וללמוד דף גמרא ולקיים את כל מצוות התורה כיהודי ירא-שמים. כמובן צריך כל זה להעשות בחשאי, אבל הלא קראת בוודאי על-דבר “האנוסים” שמלפנים? ברם אף אני “אנוס”! מומרים מדומים כאלה ישנם בפטרבורג למכביר, וביניהם נמצאים אחדים, שהם יהודים יותר יפים ממני, ואפשר שגם ממך, האל הטוב יודע אותך, כמו המשורר העברי קונסטאנטין שפירא, כמו סורקין הידוע, שהעולם חושב אותו ללמדן גדול, ואחרים כיוצא בהם.

שיחה זו עם היהודי הזר עוררה בלב פרוז’אנסקי מחשבות חדשות.

                                                          ------------------

יא.

עוד באותו יום דרש פרוז’אנסקי למשכן הצלם המפורסם בפטרבורג קונסטאנטין שפירא ויצג את עצמו לפניו בתור סופר עוזר לעתונים וז’ורנאלים רוסים. שפירא, אשר שם פרוז’אנסקי לא היה מוזר לו, קבל אותו בסבר פנים יפות. אבל בשמעו מפיו, כי הוא יהודי שהתנצר אך זה מעט, ובשביל שתהיה לו זכות-הישיבה (פרוז’אנסקי מצא לו לנכון מאיזו סבה לבלתי ספר לשפירא, כי הוא לעת-עתה יהודי, החושב להמיר את דתו), העוה את פניו ויאמר אליו יהודית:

– לא היה הדבר כדאי בנאמנות: היית יכול לכתוב את הרוסית שלך באחת מערי-השדה.

אבל שפירא התחיל מדבר בלשון אחרת לאחר שספר לו פרוז’אנסקי בפרוטרוט את תולדותיו ומאורעות-חייו, בתחלה בתור ה“עלוי הפרוזשיני”, אחר-כך בתור משכיל וידען בלשון העברית בבית מדרש-הרבנים הווילנאי, ולבסוף היכרותו עם סופרים גדולים כקלמן שולמאן, צדרבוים וסמולנסקין. רושם מיוחד עשה פרוז’אנסקי על שפירא לאחר שהראה לו בכתב-יד את ספורו העברי בשם “לאחר עשר שנה”. מתוך ידידות מרובה לחץ שפירא את ידו ויאמר:

– אם כן, הלא אחינו אתה! יהודי תלמיד-חכם! ותלמיד-חכם שעבר עבירה אל תהרהר אחריו ביום, כי בוודאי כבר עשה תשובה. אבל צר לי, כי לא נועצת בי קודם, כי אז הייתי משיא לך עצה להמיר את דתך בדת קאלווין, ראשית, מפני שאין ריח של (הוא השתמש במבטא גס יותר מדי) נודף ממנה, ושנית, מפני שאז לא היה איש מתחקה אחריך ואחרי מעשיך וסופר את צעדיך, כמו שמתחקים, למשל, אחרי אנשים שכמותי…

אחרי עבור שני ימים בא פרוז’אנסקי בברית האמונה הקאלווינית… אבל תיכף, בלילה הראשון, התחיל מענה אותו מוסר-כליות נורא, אשר טלטל אותו ממשכבו. תמונות מימי-ילדותו צפו בזכרונו, ודמויות שונות, האחת חשכה מחברתה, עברו על פניו והוא הרגיש את עצמו כאכול-צפעונים. לפנות בקר, כאשר נרדם קצת, נראו לו אבותיו בחלומו… כאשר הקיץ משנתו, נשם בכבדות. אותו הלילה, הלילה האשון של מומר, ציר פרוז’אנסקי בהמשך הזמן באמנות מרובה באחד מספוריו. למחר נכנס פרוז’אנסקי באין רואה אל בית-הכנסת לסוחרים ויתיצב בפנה ויתפלל – זו הפעם הראשונה מיום עזבו את בית-אבותיו…

באותו השבוע חל חג-הפסח. עצבת נוראה לחצה את לב פרוז’אנסקי ולבו נתקף מגעגועים, אשר לא שערם עד כה, אף כי כבר נזדמן לו כמה פעמים לבלות את ימי הפסח לא בחברת יהודים. ביום ערב פסח בבקר בא במרוצה לשפירא וישפוך לפניו את מרי-שיחו. על זה ענהו שפירא:

– מתגעגע אתה על פסח של יהודים? בואה אלי היום בערב, וחדלת להתגעגע.

אך פנה היום לערוב מהר פרוז’אנסקי ללכת לשפירא. רק לאחר עבור שתי שעות הלך אתו שפירא לרחוב סאדובה: שם נכנסו אל אחד-השערים, ויעלו אל עלית-גג בבית-חומה, שנמצא בקצה החצר. שפירא דפק בידו שלש פעמים על הדלת. כרגע נשמע מבפנים משק הסעת בריח-ברזל, והדלת נפתחה. הם נכנסו לחדר כהה למצחה, ומשם אל אולם גדול זרוע אור-יקרות. שם בתוך עמד שלחן ערוך בכל לסדר של פסח: במצות וביין ובמרור ובחרוסת וגם בהגדות… באולם נמצאו כעשרים איש, זקנים וצעירים, וביניהם גם נשים אחדות, שעמדו בחבורות מיוחדות וישוחחו יחד. בראותם את שפירא בא, הקיפו אותו כולם בשאלות: מדוע אחר לבוא ונתן להקהל לחכות אליו זמן כל-כך רב?

הנאספים, כולם מומרים, היו מטובי האנטליגנציה הפטרבורגית. ביניהם היו: ביורוקראטים, ששמשו בכהונות בממלכה, אנשים, שהיה להם פרסום גדול בעולם הפינאנסי, סופרים, ז’ורנאליסטים, משחקים בבמה, אמנים, מנגנים, כולם אנשי-שם. כל אלה נקבצו לכאן דחופים מחפץ פנימי להחיות בזכרונם את רשמי ימי ילדותם בלילות-הסדר.

לאחר שהציג שפירא לפני הנאספים את פרוז’אנסקי, ששמו נודע כמעט לכולם מתוך העתונים והירחונים, אש עבד בהם, ישבו אל השלחן, אחד מהם – זה היה סורקין – קדש על הכוס, ואחרי-כן התחיל הסדר. שאלו את הארבע-קשיות והתפלפלו בדברי-ההגדה. בשעת הארוחה התחילה בין המסובים שיחה נלבבת, הזכירו את אנוסי-ספרד שמלפנים, שמיראתם את האינקביזיציה, היו עורכים את הסדר במערות נסתרות שמתחת לאדמה. אחד המסובים ספר, כי בימי הקיסר ניקולאי הראשון היו פקידי-הפוליציה הפטרבורגית מחזירים בליל “כל נדרי” ובלילות שני ה“סדרים” של פסח על פתחי בתי המומרים היותר מפורסמים כדי לברר אם נמצאים הם במעונותיהם… אחרים ספרו זכרונות מימי חייהם, ובהגיעם אל דבר השמד שלהם, נתנו קולם בבכי-תמרורים כילדים קטנים… בשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה עמדו כולם כילדים מעם השלחן מעודדים ומאוששים על-ידי ההחלטה הכללית, כי כל אחד מהם יתקן את אשר עות ויהיה מליץ-יושר לעם ישראל ומגן לעתות בצרה.

אותו ליל-הסדר, ואף זה שלמחרתו, שנשנה על פי אותה הצרימוניה, פעל על פרוז’אנסקי פעולה מרגעת קצת. הוא התחיל מתנחם ברעיון, כי ישתדל להפיק מכשרונו תועלת לעם העברי, כדי להטהר על-ידי זה מפשעו הלאומי.

לא ארכו הימים ובאה לידו ההזדמנות הראשונה לכך.

בנגב רוסיה פרצו ביהודים הפוגרומים הראשונים, תחת הרושם המדכא של המאורעות האלה פרסם פרוז’אנסקי בדפוס שני הקונטרסים האלה: א) “הטוב נעשה בהכותנו את היהודים?” וב') האם אשם היהודי במה שהוא יהודי?" שני הקונטרסים האלה שנכתבו בהרבה כשרון ספרותי ובהתלהבות, עשו בשעתם רושם גדול מאד בחוגי הקוראים הרוסים. בשני העתונים הראדיקאליים היו הולכים ומודפסים על הסדר במשך עת מרובה “מכתבים מתוך העם”, ששפטו קשה את הפרעות ואת המסיתים ביהודים. אחרי-כן הוציא פרוז’אנסקי שורה שלמה של ספורים גדולים וקטנים, שבהם הרים על נס את ארחות החיים היהודיים הפאטריארכאליים ובקר בקורת חריפה מאד את התפרדות המשפחה הישראלית, הנותנת אותותיה אותות בתוך הדור הצעיר.

אבל פרוז’אנסקי לא בא עדיין אל מנוחת-הנפש השלמה. בהזדמניות ידועות היה לבו מזדעזע בו מרוב כאב בזכרו את עותתו… הזדמנות כזו באה לידו בפגשו יום אחד ברחוב את היהודי, שפר לו באותו ליל-החורף על הספסל בתוך הגנה, כי הוא הולך לבוא בברית האמונה הלותרית. היהודי, אשר הלך בלוית עלם צעיר, העמיד את פרוז’אנסקי וישאלהו בחיוך:

מה שלומך? כיצד נחלצת מן המיצר?

ואתה – שאל אותו פרוז’אנסקי.

אני? – ענהו היהודי בגאון – אני הולכתי אותם שולל! האני אתנצר? יהי כן השלום אתם! יהודי הייתי ויהודי נשארתי עד היום.

– ואיך מניחים לך לגור כאן?

– אני יושב כאן כחוק וכמשפט: אומן אנכי: עושה דיו. בעת האחרונה הבאתי אלי הלום את בני-ביתי, וזה בני הבכור, תלמיד ישיבת וואלוזין.

כשמוע פרוז’אנסקי את הדברים האלה התכוץ לבו בקרבו. מבלתי יכולת להוציא מלה מפיו, נפרד פרידה אלמית מעל היהודי וילך לדרכו. בלכתו חשב כל העת מה מאושר הוא היהודי הזה שעמד בנסיון, ומה אומלל הוא, רפה-הרצון וקל-הדעת. בעברו בשנת 1885 דרך העיר ווילנה, ספר פרוז’אנסקי בשיחה עם הסופר הרוסי-עברי המפורסם ל. ליבאנדה, כי אין מעשה-השמד שלו פוסק מרדוף אותו כאות קין…

בשנת 1903, אחרי הפוגרום הקישינובי, פרסם פרוז’אנסקי מחברת, אשר הרעישה את דעת-הקהל, ושקרובה היתה להעמיד אותו בסכנה. כידוע נערך הפוגרום הזה על-ידי תעמולה חשאית מצד הממשלה הצארית של אותו הזמן. אחד מן המסיתים במקומו היה האנטישמי המפורסם פאוואלאקי קרושבאן, ממקורביו של נשיא סוד-המיניסטרים אז, צורר-היהודי הידוע פון פליווה. מחברתו של פרוז’אנסקי נקראה “חלומו של קרושבאן”, אבל על פי תכנה היתה סאטירה חריפה כלפי שרי-הממלכה הרוסים, וביחוד נגד פליווה. אך נודע על-ידי העתונים תוכן המחברת, הזמין פליווה אליו תיכף את פרוז’אנסקי ובלשון נמרצה דרש מאתו בירור-דבר. ברוב עמל עלה אז לפרוז’אנסקי להחלץ מצרה. בכל העתונות החוץ-לארצית נתפרסם פליווה לגנאי כמעורר הפוגרום הקישינובי, וכדי שלא להגדיל את השאון על אודותיו ביותר, מצא לפניו לטוב לטשטש את מעשה פרוז’אנסקי ולהשכיחו מן הלב.

בשים לב לכל זאת, הביטו בחוגי היהודים בפטרבורג על פרוז’אנסקי לא כעל מומר מפיר ברית-אחים, והכל התיחסו אליו כאל יהודי נאמן ודבק בעמו. ביחס זה מצא לעצמו קצת נחמה, יען כי מנוחה שלמה לא ידע לבו מעולם. אבל בשנותיו האחרונות שבו נעורו פצעיו הישנים, שלא נגלדו עדיין, בשל המקרה הזה, אשר, לפי דברי מקורביו, גרם הרבה לקצר ימיו.

זה היה בשנת 1912. פרוז’אנסקי כבר היה אז זקן וחלש ולא יכול לעבוד ונמצא במצב דחוק מאד. באותה עת חשבה “האגודה הספרותית היהודית שבפטרבורג” לערוך נשף של ספרות וזמרה לטובת שלום עליכם, שישב אז חולה באיטליה, ואחדים מן החברים השתדלו בדבר, כי חלק מן ההכנסה ינתן לפרוז’אנסקי היודע מחסור. אך נודע הדבר בקהל, פרסם מהר אחד הסופרים היהודים המפורסמים ב“ראזסווט” מחאה נמרצה נגד אלה הרוצים להעמיד במחיצה אחת את המומר פרוז’אנסקי על שלום עליכם.

– כך נאה לי! – אמר אז פרוז’אנסקי לאחד ממקורביו – אבל מאורע זה גרם לו יסורים נוראים.

– אחרי חיים ארוכים ורצוצים מת פרוז’אנסקי בשנות-המלחמה הראשונות מתוך מחסור ועוני.

א.

יואַקים צימרמאַן נולד בּשנת 1815 בּעיר וואַסילקוב פּלך קיוב לאבות חסידים ויראים. אביו, שהיה השוחט דמתא, חנך אותו בּרוח החרדים הקיצונים. בּהיותו בּן ארבּע כבר למד בּחדר ומאז עבר ממלמד למלמד, מנחותי-הדרגא אל בני-העליה שבּהם, עד כי לא נמצא עוד בּוואַסילקוב מורה בּשבילו, מפּני שבּעודו נער כבר נראו בּו סימני “עילוי” והצטיין בּלמודו מגדולי מופלגי-התּורה שבּמקומו. אז לקח אותו אביו אתּו ליום שבּת אחד לצ’רנובּיל כדי להתיעץ שם עם הרבּי לאיזה מקום-תורה לשלחו. גם הלומדים הצ’רנובּילים התפּלאו על רוחב דעתּו של הנער בּתּורה וכולם נבּאו עליו פּה אחד, כי הוא עתיד להיות רב וגאון בּישראל והשיאו עצה לאביו לשלחו לאיזו ישיבה גדולה בּליטא. אבל מה מאד השתּוממו כולם כשמעם, כי אף נכנסו השוחט ובנו אל בּית הרבּי, והלה נשא את עיניו אל הנער, קרא מיד: "מהרה וקח אשה לחיימ’ל שלך; כבר הגיעה השעה: יהודי בּר-מצוה; אחרי החתונה יֵשב ויעסוק בּתּורה בּיחידות, ולא יתן לאיש, יהיה מי שיהיה, לנסות את כחו בּלמודו. “עין רעה”!…

לא ארכו הימים והנער “הבּר-מצוה” נהיה לחתן בּשעה מוצלחת, וכעבור עת מועטת היה החתן לאברך. הוא נלקח לחתן לחסיד עשיר, אשר החזיק בּחכירה אחוזה גדולה רחוקה מהלך ווירסטאות אחדות מרוז’ישצה פלך וואָלין. לעשיר זה היתה בּת עשיר, אבל בּלתּי מצוינת: לא כּל-כּך יפה, חולנית קצת וכבר הזקינה בּבּתוליה: למעלה משמונה עשרה. בּהתאוננו פעם אחת מרה לפני הרבּי, כי קשה לו למצוא חתן לבתּו, אמר אליו: “סעה תּיכּף לוואַסילקוב; שם בּבית השוחט תמצא את בּן-זווּגה של בּתּךף אמור בּשמי”. בּוואַסילקוב יצא דבר-השידוך לפּעלו בּשנים, שלשה רגעים. שני הצדדים היו כמאושרים בּעיניהם. השוחט היה שבע-רצון לראות את בּנו נלקח אל בּית מלא כּל טוב, והחוכּר שמח מאד על כי נמצא גואל לבּתו “הנחשלת”, והוא בּחור דגול מרבבה, “עלוי” המתכּונן לרבּנות…

אחרי החתונה פִּנה החוכר לחתנו בּן שלש-עשרה השנה לצורך למודו עלִיה מיוחדת מרוהטת יפה, שחלונותיה נשקפים אל גן-פּרי נחמד מאד. שם העמיד חותנו ארון עם ש“ס גדול דפוס סלאַוויטאָ, וחיימ’ל ישב יומם ולילה ולמד, בּאין איש מפריע אותו. עם אשתּו הצעירה, שהיתה שוכבת תּמיד מיצרת על הסִפּה, לא הרבּה להחליף דברים, וחותנו נמצא כּמעט תּמיד לרגל עסקיו בּדרך; איש זר היה רואה בּעיניו אך לעתּים רחוקות, וכך בּלה את עתּותיו בּודד וכמעט מובדל ומופרש מן העולם הגדול. התעוררות ידועה היתה מורגשת בּחייו שני ימים לפני ראש-השנהף אז היה נוסע עם חותנו לימים הנוראים לצ’רנוביל, ושם היה מבלה עד עבור ימי-החגים. שם, בּחצר הרבּי, היה מזדמן עם אביו, עם קרובים וידידים ועם מי שהיו חבריו ועם אברכים חסידים סתּם, חתני גבירים, הסמוכים לשלחן חותניהם כמותו, ואתּם היה משוחח בּדברי-תּורה ובּחסידות, וגם בּשיחות-חולין שונות. מצ’רנובּיל היה שב בּכל פּעם לבּיתו בּמעמד-רוח מרומם, שהיה הולך ונמשך עד שחזר ונסחף בּזרם חיי יום יום האפורים עם הש”ס הסלאַוויטאי ועם ספרי-הקבּלה, שהביא אתּו מחצר הרבּי…

ב.

כן עברו שלש, ארבּע שנים. בּמשך העת הזאת עשה חיימ’ל חיל רב בּלמודו, הוא כבר נעשה בּקי בּש"ס ופּוסקים. בּהיותו בּפּעם האחרונה בּצורנוביל, בִּשר לו הרבּי עצמו את הבּשורה הטובה, כי כבר יש לו בּשבילו עיירה לא קטנה לרבּנות. בּמשך השנים האחדות האלה התפּתּח חיימ’ל יפה גם בּגופו. הוא גדל בּקומתו אף נעשה רחַב-שכם עם מצח רחב ונסב למעלה עם שערות מסֻלסלות ואש מסתורין בּעיניו הגדולות והשחורות. כשבּא בּפעם הראשונה לרוז’ישצה לקבּל סמיכה מאת הרב דמתא, התפּלאו כל בּני העיירה על הדרת-פּניו, וכלם אמרו פּה אחד, כי שורָה עליו, ממש, השכינה…

בּעת ההיא בּנה הרוזן בּעל האחוזה, שהחזיק אותה חותנו של חיימ’ל בּחכּירה, בּית-חרושת למעשה-סוכּר. בּין האנשים, שהביא הרוזן מן החוץ לצורך בּית-החרושת, נמצא האחד, והוא ראש-האמָנים, עם בּני בּיתו: אשה ובּת צעירה, ומוצאם מגליציה, השלשה האלה, שדבּרו בּינם לבין עצמם רק גרמנית או פּולנית והתרחקו מיתר גרי-האחוזה, נחשבו בּעיני הכּל לנוצרים, והם עצמם, שהיו יהודית בּאמת, לא חפצו להרוס את האִלוזיה הזאת. חותנו של חיימ’ל, שהיה קבּלן מספּיק קשואים לצורך בּית-החרושת ומשום כך היו לו תמיד דברים עם האמן, היה מתפּלא תמיד בּראותו עד היכן הוא מרבּה להתעניין בּחיי היהודים, בּאיזו פרטיות הוא דורש למצבם וכמה הוא מיצר ודואג לקשי-יומם. ותמהונו גדל בּיותר לאחר שהתחיל אותן אָמן שולח על ידו לפני ערב כל חג כמה עשרות רובּל לטובת עניי-היהודים בּרוז’ישצה. בּשימו לב לכל הדברים האלה מצא, כי האמן הוא אוהב-ישראל מאין כמוהו, מגדולי חסידי אומות העולם. כי האמן הוא יהודי, - דבר זה לא יכל לעלות על לב החוכּר מעולם, כי מי ראה יהודי מגולח-זקן, שאין בּפניו אף אות של צלם אלהים, שאשתּו אינה יוצאת בּפאה נכרית על פּדחתּה ושבּתּו “הכּלה” צוחקת בּגלוי צחוק כל-כך מצלצל, ושכלם הם מדבּרים רק בּשפת-הגוים?

פּעם אחת, בּליל-קיץ, עברו האמן ובני-בּיתו בּדרך טיולם על פּני גנו של החוכּר. פּתאום עמד האמן מלכת. בּעד החלונות הפּתוחים של העליה הגיע לאזניו קול חיימ’ל בּלמדו בּנגון את הגמרא מתוך מתיקות של דביקות, והוא נשאר עומד כמרֻתָּק למקומו. ים של זכרונות עלה וצף בּלי-משים פּתאם על פּניו. הוא זכר, כי בּאותו הנגון המתוק של הגמרא למד אף הוא לפנים בּישיבה הטאַרנופּולית, וכי אָז הבּיטו אליו אביו ואמו ונהרו, ואלהים ואדם התבּרכו בּו. אבל ממול, לנוכח הישיבה, נבנה בּית בּעל שתּי מכפּלות, ומתּוך הבּית ההוא התחיל לחדור אל הרחוב רוח גדולה וחזק. זה היה רוחו של הלוחם הראשון להשכלה בּגאַליציה, ר' יוסף פֶּריל, אשר כמו בּשרביט-קסם משך אליו את הבּחורים אחד, אחד. מיום ליום נתרוקנה יותר הישיבה ונתמלא הבּעל בּעל שתּי-הקומות אשר ממולה… וקהל הצעירים התפּשט בּעולם לבקש לו תּורות חדשות. וגם הוא נסחף עם הזרם. תּחלה גמר את חוק למודו בּבית-ספר בּינוני, ואחרי-כן בּטחניקום הווינאי, נער מעליו את אבק הגיטה ונכנס לאירופּה… אבל כמה עשרות, מאות ואלפי צעירים בּעלי-כשרון וחפצי-חיים עוד נשארו שקועים עד צוארם מעבר השני בּבּץ, כאותו הלמדן הצעיר, הנמצא עתּה פּה ממעל ונפשו משתּפּכת עליו לפני הגמרא הפּתוחה מתּוך זמרה כל-כך ערֵבה ומושכת את הלב?!

והאמן כבר חפץ לעלות תּיכף אל העליה כדי לראות אותו המתמיד הפּרא, אשר בּליל-קיץ יפה כזה, שכל מה שחי ומתנועע מתרפּק מתוך געגועים גדולים על הטבע, הוא יושב ומתיחד עם צללים חורים עתּיקי-יומין. אבל הוא לא יכול לעזוב לבדם את אשתּו ובתּו ודחה את בּקורו בּבית החוכּר לפּעם שניה.

כעבור ימים אחדים, כשנכנס החוכּר אל בּית-החרושת בּעסקי-הקשואים, השתּמש האמן בּהזדמנות זו שבּאה לידו ובא אתּו בּשיחה ארוכה על ענינים שונים, ובּהמשך דבריו שאלהו, למי הקולות הנשמעים לעתּים בּשעה מאוחרת בּלילה מעלית-ביתו. לאחר שהגיד לו החוכּר, כי הקול הזה שהוא שומע הוא קול חתנו היושב יומם ולילה בּעליה ולומד, הבּיע לו האמן את חפצו להתודע אל חתנו, יען כי הוא מוקיר מימיו אנשים מלומדים ואוהב להכּנס אתּו בּשיחות.

ג.

כאשר שב החוכּר לביתו ויספּר לחתנו, כי חפץ האמן מאד להתודע אליו, נסה בּתּחלה להסתּלק מזה בּאמרו, כי כרוך הדבר בּבּטול תּורה. אבל לאחר שהוכיח לו חותנו, כי “אוהב-ישראל” שכזה כדאי הוא שיבטל בּשבילו שעה קלה מלמודו, וכי מלבד זה גם אפשר לקבּל טובה מאדם שכמותו, החליט בּנפשו למלא את חפצו ובּיום אחד אחר הצהרים הלך אל בּית-החרשת למעשה הסוכּר.

האמן, אף כי לא ידע עד כּה את חיימ’ל, הכּירו בּכל זה על-פּי הלוכו החסידי, וכראותו אותו בּעד חלון לשכּת-עבודתו יצא לקראתו ויברכהו בּשלום מתוף ידידות מרובּה, וכמכָּר משכבר הימים לקחהו תחת זרועותיו ויכּנס אתּו אל בּית-החרושת. כּדי לעניין אותו הוליכהו, קודם כל דרך כל החדרים והאולמים ויַראה לו את המכונות השונות, שמשתּמשים בּהן לצורך החרושת, ויבאר לו בּשפת יתר את כל הדברים הצריכים בּירור. חיימ’ל שמע לדבריו מתוך תּשומת-לב מרובּה, לרגעים העיר עליהם איזו הערות ושאל איזו שאלות, שמצא בּהן האמן הרבּה עמקות וחריפות-השכל. אחרי-כן הביאהו האמן אל לשכּתו; שם הושיבהו לימינו וישאלהו:

– הכּבר רואה אתּה כעת את כּחה של ההשכּלה?

חיימ’ל שתק.

– היודע אתּה בּכלל מהי השכּלה?

בּרגע הראשון כמעט לא מצא חיימ’ל דבר בּפיו לעמות. אחרי-כן אמר כמו בּכבדות:

– אומרים, כי השכּלה היא דבר, שמטפּלים בּו בּני-אדם בּלתּי חרדים על דת, הנקראים אצלנו בּשם “אפּיקורסים”.

האמן, אשר חכּה לשמוע תּשובה כזאת מפּיו, נכנס אתו בּשיחה ארוכה ורצינית על מהותה של ההשכּלה וערכּה לבני-האדם: חיימ’ל הקשיב לדבריו הקשבה יתרה, ויש אשר הניע לו בּראשו, כמו הסכּים אתּו. כשקם חיימ’ל ממקומו ללכת, בּקש ממנו האמן, שיבקרהו לעתּים קרובות. חיימ’ל לא ענה על זה דבר.

כל הדרך הלך חיימ’ל שקוע בּמחשבותיו כשהוא נמצא תחת רושם הדברים החדשים, אשר שמע אך זה מעט. אבל בּהמצאו בּקרבת בּית חותנו, התיצב ויאמר לנפשו בּקול נמרץ:

– לא! מי ישים לב לדברי גוי? הלא אך רוח הטומאה מדבּר מתוך גרונו, הרוח הזה התחפּש בּדמות איש, שחפץ להתעות אותי בּשוא; ישנם רבּים כאלה.

ובירקו שלש פּעמים על הארץ נכנס אל הבּית.

כאשר שאל החוכּר אחר-כּך את חיימ’ל: על-מה אפוא חפץ בך האמן כל-כך? – הניע חיימ’ל את ידו בּאויר ויאמר:

– אוהב ישראל, אבל סוף-סוף אינו אלא גוי! לא אוסיף עוד ללכת אליו!

עבר יום, עברו יומים, בּיום השלישי נמלך חיימ’ל ויצא לטיל וישם פּעמיו אל בּית-החרושה.

הפּעם קבּל האמן את חיימ’ל בּביתו הקרוב. שם נכנס אתּו אל חדר-עבודתו. בּהתבּוננו אל החדר נשאר חיימ’ל עומד על מקומו משתומם כּולו. הוא ראה על הכתלים תּמונות עם כתובות עבריות; בּגשתּו יותר קצת נדהם לגמרי. הוא רקה מרחוק ארון-ספרים, שמתּוכו נשקפים חבּורים עבריים, וכמו מוכן היה להשבע, כי הם מסכתּותו הגמרא או מדרשים.

– רואה אני בּך, כי הנך תּמה – התחיל האמן – הריני לגלות לך סוד, ואז תתפּלא עוד יותר.

ותוך כדי דבּור אמר, והפּעם בּיהודית גליצאית טהורה:

– עברי אנכי, עברי כמותך, אף-על-פּי שאיני חסיד.

חיימ’ל נרתּע כמעט לאחור. הוא לא יכול להאמין, כי יראה כל זאת בּהקיץ ולא בּחלום.

חיימ’ל התעודד ממבוכת-נפשו אך לאחר שספּר לו האמן את תּולדות ימי חייו בּפרוטרוט ויחתום בּדברים הללו:

– מן העברים החדשים אנכי, מן המשכּילים, תּלמידו של ר' יוסף פּריל וחבר קורב להד"ר יצחק אֶרְטֶר ור' שלמה יהודה ליבּ ראַפּופּורט ולכל אלה, שאתה רואה את תּמונותיהם פּה על הקיר, ובן נאמן ומסור לעם ישראל. הבה ועשה כמוני, אהיה אנכי מופתך. אדם בּעל כּשרונות מצוינים כמותך הלא עלול להיות פּאר לעמנו ובּרכה להאנושות כּולה.

חיימ’ל ישב תּפוש בּמחשבותיו כשראשו מורד ויחריש. פּעמים אחדות נסה להעיף מבטו בּתּמונות התּלויות על הקיר, וישב ויורד את ראשו.

מן החדר השני נשמעה מנגינת פּסנתּר. חיימ’ל כמו נזדעזע, והאמן אמר:

– הבה נכנסה אל חדר-המאכל, שם אציגך לפני אשתּי ובתּי.

– אנא, לא! לא! – כמו התחנן חיימ’ל – חשוך נא זאת לפּעם השניה; היום כבר השעה מאוחרת; עלי ללכת.

וחיימ’ל הלך כאיש נדהם ופּזור-נפש. כמו עופרת רבצה על לבּו ולא יכול לחשוב מחשבות. בּרוב עמל עלה על עליתו. שם הוציא מתוך האחרון אחד מספרי-המוסרף ואך נתן את עיניו בּו התמרמר בּבּכי…

למחרת הרגיש חיימל את עצמו כּולו נרגע ושקט בּרוחו. בּמשך הלילה גבר את עצמו, גרש את הרהוריו הזרים ובּדעה צלולה ישב אל הגמרא.

אבל אחר הצהרים התחיל מעמד-רוחו הולך ושוקע, ואך נראה בּשמים הכּוכב הראשון הלך אל בּית-החרשת…

בּמבוא הבּית פּגשה אותו בּת האמן, עלמה כבת שבע-עשרה, נאוה למראה מאד. היא ידעה מי הוא ותּזמינהו להכּנס אל הבּית בּאמרה, כי כרגע יבוא אביה. בּעינים מורָדות לארץ נכנס חיימ’ל אחריה אל הבּית. שם נשאר עומד ולא ידע מה לעשות. העלמה הגישה לו כּסא, אבל הוא לא ישב. מבוכּתו רבתה מרגע לרגע ועיניו תּעו הנה והנה כמבקש עזרה. אבל העזרה לא בּאה כל-כך מהר, והשטן, בּדמות העלמה, לא זז ממנו אף רגע. כך עמד כעל חדודי-חרש עד אשר נכנס האמן. רק אז שאף רוח לרוָחה.

– ידעתּי, כי בּוא תבוא – התחיל האמן – הלא צעיר רב-תּבונות אתּהץ אני מבין: קשה לך. גם לי היה קשה לפנים; הלא ספּרתּי לך, כי אבי היה רב ואף-על-פּי-כן החלטתי סוף-סוף בּנפשי לבחור לי את הדרך החדשה. אל תּשים לב לשום דבר ועשֵה כמוני.

– עשׂה אעשה! – התמלט אחרי הפסקה קטנה מפּי חיימ’ל.

בּדברים הללו נחתמה לעולם הקאַרירה החסידית-רבּנית של חיימ’ל…

ד.

בּכל לילה, בּעת שכל בּני בּית חותנו כבר ישנו, היה חיימ’ל עוזב כמתגנב את עליתו והולך דרך קפנדריאות נסתּרות אל האמן. שם הורה לו האמן את ראשית יסודי הלמודים הכלליים השונים, אף הקצה לו שעורים לחזור עליהם בּיחידות בּביתו. חיימ’ל התמכּר אל הלמודים החדשים בּהתמדה מרובּה ויעש בּהם חיל עד להפליא. כעבור זמן ידוע גלה האמן את סודו של חיימ’ל לאחד מעוזריו בּבית-החרושת, אינז’ינר רוסי, שישב אתּו בּבית אחד, והשפּיע עליו, שילמד את חיימ’ל פּעמים בּשבוע את הלשון הרוסית. בּבית החוכּר לא התבּונן איש אל המהפּכה אשר התחוללה בּחיי חיימ’ל, יען כי סדר-חייו לא נשתּנה אפילו שנוי כל-שהוא, וכקודם היה כל העולה אל העליה מוצא אותו תּמיד יושב לפני גמרא פּתוחה, וקול נגונו הערֵב נשמע בּעד החלונות כאשר עד כה.

כן עברו שתּי שנים. בּמשך העת הזאת הספּיק חיימ’ל לרכוש לו ידיעות בּשעור של בּית-ספר בּינוני בּעל שמונה מחלקות. בּמועצה, שהיתה בּבית-האמן ושהשתּתּף בּה גם האינז’ינר, התחילו נמלכים יחד כיצד לתת לחיימ’ל את האפשרות להכּנס אל בית-ספר גבוה. לאחר שדנו בּדבר מכל צד, בּאו לידי מסקנה, כי אין דרך אחרת לפניו בּלתּי אם לברוח. עתּה הגיעו לחיימ’ל ימי מלחמה קשה. הוא לא שם לב אל הרעש אשר תטיל מנוסתו בּין החסידים, אשר כבר קרע בּלבו את החוט האחרון המקשרו אליהם. הוא חרד רק לגורל אבותיו לבל יורידם הדבר בּיגון שאולה בּלי-עת. רעדה רעד חרישי איזו נים חבויה בּסתר לבּו בּזכרו את אשתּו החולנית, שהרתה בּעת ההיא ללדת את הילד הראשון, ראשית אונו.

כּל הרעיונות האלה נקרו בּלי-חשך בּלב חיימ’ל, ולא ידע נפשו. בּסביבה המלאה אורה ולבּוב נפשי של משפּחת האמן היה מתעודד לשעה קלה ומאמץ את לבּו ומתחזק בּהחלטתו לברוח למחר, אבל בּשובו אל עליתו שבה ונפל רוחו עליו וידיו רפו ונפשו נקרעה לקרעים.

אבל מאורע מעציב, אשר לא חכּה לו, בּא לעזרתו.

פּעם אחת, בּשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה, אך שב חיימ’ל מבּית האמן ויעל על עליתו, שמע קול דופק בּלאט על הדלת. כּאשר פּתח את הדלת נכנסה חמותו ועיניה רטובות מבּכי.

– חיימ’ל, ה' עמך! – אמרה אליו ותּספּוק בּכּפּיה – מהרה ורדה מטה; לא חפצתי לצערך. דבורה’לי – כן היה שם אשתו – מקשה ללדת מאז הבּקר. את אישי שלחתי לרוז’ישצה להביא משם את הרופא. בּין כה נעשה מצבה מסוכּן יותר ויותר, כי נהפּכו עליה ציריה, היא כבר צועקת בּשארית כחה, צריך לבקש רחמים לך שֵב ואמור תּהלים, אולי ירחם ה'.

חיימ’ל מהר לרדת מטה ויֵשב לאמר תּהלים. והוא קרא את דברי נעים זמירות ישראל קריאה נלבבת ובכוונה גדולה. לפנות בּוקר בּא חותנו עם הרופא. אבל כבר אֵחר הרופא את המועד. הוא הוציע ממעי היולדת ילד מת, והיא עצמה לא עמדה בּנתּוח שנעשה, וכעבור רגעים אחדים נפחה נפשה ותמת.

כעבור שני שבועות נגש חיימ’ל יום אחד אל חותנו ויאמר אליו:

– לא הוּכח מאת ההשגחה העליונה, כי זווגי עם דבורה’לי בתך, עליה השלום, יעלה ליפה ויהי לאורך ימים. כך היה רצון-אלהים, ועלינו לקבּל מידו גם את הרע. אני מבּיע לך תּודה מרובּה על אשר קרבתני כל עת היותי חתנך כבּן לך. מכאן ואילך התחייבויותינו ההדדיות בּטלות ומבוטלות, אני נפרד מעליך ושב לאבותי.

למחר בּבּוקר עזב חיימ’ל את האחוזה. חותנו וחמותו לוו אותו עד רוז’ישצה ושם נפרדו מעליו בּברכה. בּאחד מבּתּי-המלון אשר בּרוז’ישצה כבר חכּו לחיימ’ל האמן ובני-ביתו. שם התרחץ חיימ’ל ויקף את פּאת-ראשו ואת זקנו הקטן גלח לגמרי, הפשיט מעליו את בּגדי-החסידים וילבּש את תּלבּושת המשכּילים של אותו זמן. על-ידי זה שונה פּתאום מראהו כל-כך, עד כי בּבואו אל החדר, שישבו שם האמן עם בּני-משפּחתו, לא הכיר אותו איש מהם. רק אחרי עבור רגעים אחדים קראה העלמה בצחקה בּקול גדול:

– אלי שבּשמים, הלא זהו הרבּי’לה!

“הרבּי’לה” – כך קראו בּבית-האמן את חיימ’ל כל העת.

עוד באותו היום בּערב נסע חיימ’ל לקיוב.

לקיוב הביא חיימ’ל אתּו מכתּבי-המלצה מאת האמן אל שנים מידידיו משכבר הימים, שגרו שם זה כמה שנים. אחד מהם, רופא רוָּק, נתן לחיימ’ל מעון בּביתו, ולמחר כבר השיג בּשבילו שני שעורים בּבתי עשירים. זה נתן לחיימ’ל את האפשרות להכין את עצמו בּלי מפריע אל הבּחינות. מקץ שלשה חדשים נתבּחן בּאחת הגימנאַזיות הקיוביות ועמד יפה בּנסיון לקבּל תּעודת-בּגרות ממדרגה הראשונה. אז הגיש בּקשה על-דבר הכּניסה אל האוניברסיטה שעל שם “וולאַדימיר הקדוש”.

זה היה בּשנת 1836, כשנתים ימים לאחר שנפתּחה האוניברסיטה הקיובית. בּין תּלמידיה לא נמצא עדיין גם יהודי אחד. בּאוניברסיטה הקיובית שרר אָז רוח דתי פּראַבוסלאַבי קיצוני, והוא שסגר את דלתותיה לפני היהודים. מלבד זה נמצא בּעת ההיא בּין היהודים רק מעטים, שחפצו בּהשכּלה גבוהה; פה ושם התחילו אף זה עתה יהודים בּודדים נכנסים אל בּתּי-הספר הבּינונים. חיימ’ל היה היהודי הראשון, אשר נפתחו לפניו דלתות האונברסיטה הקיובית. תעודתו מגדת תּהלתו היתה אותו רוח-הקסם, שפּלסה לו נתיב אל היכל-ההשכּלה העליון הזה. ולאחר שכבר נמצא בּין כּתלי האונברסיטה הקיובית, הפליא התּלמיד היהודי היחידי הזה את הכל בּכּשרונותיו הגאוניים. הפּרופיסורים מלאו פּיהם תהלתו, ובכל הזדמנות שבאה לידם היו מציגים אותו מופת ודוגמה לאחרים.

פּעם אחת, זו היתה הפּעם הראשונה מן היום שעזב את בּית חותנו, נזכר חיימ’ל פתאום בּאבותיו, ונזדעזע כולו. כרגע ישב ויערוך לאביו מכתב גדול, שבּו הודיע לו בּפרוטרוט את כל הקורות אותו למן היום אשר נפרד מעליו ויבקש ממנו סליחה ומחילה על הצער אשר גרם לו בּנטותו מדרך הישר של החסידות. אל המכתב צרף חיימ’ל עשרים רובּל בּהבטחה לתּמוך בּו כל ימי חייו בּסכומים עוד יותר גדולים. אבל עוד לא עברו שני שבועות וחיימ’ל קבּל מאביו את הכסף בּחזרה בּצריך מכתב כּתוב בּידי אחר המודיע לו, כי אין אביו חושב עוד אותו לו לבן ואינו רוצה לדעתו גם מכּאן ואילך. הידיעה הזאת כמו הלמה את ראש חיימ’ל ומרוב צער היה נפעם ונדהם מאד. אבל עגמת-נפשו לא ארכה, כי חלפה למחר בּבוקר, בּשעה שקבּל מכתב מאת האמן בּתוספת דברים מאר מֶרי – כן היה שם בּתו – אשר הזמינה אותו לבוא אליהם בּימי-החופש. זה כמה שנמשך לב חיימ’ל אחר מרי, הוא גם אהב אותה בּסתר לבּו בּשבתו עדיין בּעלית בּית-חותנו. אבל אז חשב את הדבר רק כחלום נעים. עתה, בּקבּלו מאתה את ההזמנה, הבריק בּו פּתאום הרעיון, כי אפשר שיקוים דבר-החלום בּהקיץ, ובכליון-נפש התחיל סופר שבוע לשבוע ויום ליום עד בוא עונת החופש….

ה.

חיימ’ל עמד בּבחינות בּאופן מזהיר ועבר אל המחלקה השניה של האונברסיטה. למחר נסע לרוז’ישצה. שם כבר חכתה לו מרכבה רתונה לשני סוסים, אשר שלח האמן לקראתו מן האחוזה. כבואו בּמרכּבה אל האחוזה, על-יד טחנת-המים, ראה חיימ’ל מרחוק את מי שהיה חותנו, ופניו הלבּינו כסיד. אבל הלה לא הכירו. נזדעזע חיימ’ל בּלבּו גם בעת שעברה המרכבה על פּני הגן, אשר נשקפו אליו חלונות העליה, שבּלה בּה את ימי היותו כאן סמוך אל שולחן חותנו.

האמן ובני-בּיתו קבּלו את חיימ’ל בּזרועות פּתוחות, כבן יקיר להם. שני ירחי-הקיץ, שבלה בביתם, היו בעיני כלם כיום אחד, וכשהגיע יום חזרתו לקיוב, נעשה מעמד-רוחם של כל בּני הבית נוגה מאד. עצובים בּיחוד היו מרי וחיימ’ל, שכבר הספיקו בּמשך העת להדָּבֵר יחד בּשפת-הלבבות ולהיות לחתם וכלה… חסרה להם רק הסכמת ההורים שלא הסתפקו בּה שניהם. מפני כּמה טעמים החליטו הצעירים, כי בּמכתּב הראשון, אשר יערוך חיימ’ל להאמן מקיוב, ויבקש ממנו את ידי מרי, והיא תכשיר לזה בּינתּים את הבסיס הנצרך.

כשהוא מרגיש את עצמו מאושר מאד נסע חיימ’ל לקיוב.

אבל בּקיוב הכין הגורל לחיימ’ל הפתּעה בּלתי-נעימה כּלל:

כבואו בּיום הראשון אל האונברסיטה לדרוש לזמן התחלת הלמודים, קרא אותו הרקטור לבא אליו אל חדר-עבודתו. שם הגיש לו כּסא לשבת ויאמר:

– יש לי היום להודיעך דבר, שאולי יגרום לך צער. הלא תדע, כּי עד כּה לא קבּלנו יהודים אל האונברסיטה שלנו, האונברסיטה שעל שם “וולאדימיר הקדוש” היתה מיועדת משנה ראשונה ואילך לפּראַבוסלאַבים גמורים. בּשים לב אל התּעודה המצוינת שלך נסינו להוציאך מן הכּלל, ואני צריך להגיד לך את האמת, כּי אין אנחנו מתחרטים על זה. תּלמידים בּעלי כּשרונות שכמותך, שאנו תּולים בּהם תּקוות מזהירות לעתיד לבוא, ככל מחזיק בּרכה הם לאוניברסיטה. אבל לדאבוננו אין מבינים, ואפשר שאין רוצין להבין את הדבר בּפּטרבּורג, והנה קבּלנו משם בּימים האלה פקודה נמרצה להרחיקך מן האונברסיטה.

כשמוע חיימ’ל את הדברים האלה, נדהם כל-כך, עד שנשאר יושב על מקומו כאלֵם ולא יכל לפצות פּיו. אחרי רגעים אחדים התאמץ ושאל:

– הכבר כלה ונחרצה ואין להשיב?

– אי אפשר, אי אפשר – ענהו הרקטור – אין אנחנו יכולים לעשות לטובתך כּלום, כּי יצא הדבר מאת הקיסר בּכבודו ובעצמו.

אפשר לאנסה להגיש בּקשה אל הקיסר?

תוכך לנסות; אבל אני מקדים לאמר לך, כי לא תועיל.

חיימ’ל נסה וישלח לפּטרבּורג בּקשה ערוכה על שם הקיסר. בּבקשה זו ספּר, כּי אחרי מלחמה קשה מאד עם חנוכו המסורתי הלקוי ועם סביבתו הקנאית והחשוכה התמכר להשכּלה, כּדי להעשות אזרח מועיל לארץ-המולדת ולהקיסר ולשמש בּזה מופת לאלפי צעירים יהודים, הנמקים עדיין בּבּערותם. אם ירחיקו אותו הפעם מן האונברסיטה, תהיה זאת מהלומת-מות לא רק לו לבדו, כי אם גם לכל הדור היהודי הצעיר, השואף לאור. וחיימ’ל סין את בּקשתו בּהבּעת בּטחון-עוז “בּרגשותיו העדינים של הדר כּבוד מלכותו, הידוע בּעולם “למלך חסד”, כי לא יסיר ממנו את חסדו ויתן לו להמשיך את השכּלתו הגבוהה, שהתחיל שוקד עליה”.

עתה נמלך חיימ’ל בּנפשו אם להודיע את הנעשה למרי ולאבותיה, או לעבור על הדבר בּשתּיקה עד אשר יקבּל תּשובה מוחלטת מפּטרבּורג. בּ שובו הפכו בּדבר החליט לבּלתּי גלותו להם לפי-שעה ולבקש תּיכּף בּמכתּב ערוך לאבותיה את ידי מרי, ולהשפּיע על מרי השפּעה מיוחדת, כי אם יסכּימו הוריה לתתּה לו לאשה, ישתּדלו שתהא חתונתם בהקדם היותר אפשרי, כּדי שיוכל להמשיך את למודו מתוך מנוחת-לב ולא יופרע על-ידי דאגות-תּמיד וגעגועים שאינם פּוסקים. לאחר שהוציא את החלטתו זו אל הפּועל, נרגע ויקו לטוב.

מכתּבו עשה רושם. אחרי ימים אחדים קבּל תּשובה ממרי, כּי הוריה מסכּימים לכּל, וכי יבאו כלם בקרוב לקיוב. כעבור שני שבועות הוחגה בּקיוב בּחוג קטן של מכּרים וידידים חתונתם של חיימ’ל ומרי. עוד שני ימים בּלו ההורים בּחברת הזוג הצעיר, ואחרי-כן שבו לביתם.

עוד קודם שעבר “שבוע-הדבש” קבּל חיימ’ל הזמנה לבוא אל הרקטור. חיימ’ל הבין תּיכּף, כּי כבר נתקבּלה בּשבילו תּשובה מפּטרבּורג, ולבּו נרעש בּקרבּו. מבּלי הגד דבּר לאשתּו הלך חיימ’ל אל האונברסיטה.

הרקטור יצא לקראתו בּמאור-פּנים, ובתנועת-שמחה אמר אליו:

– אשרי שזכית לך; הקיסר הואיל לתת לך תּשובה.

לחיימ’ל הבריק בּרק-תּקוה וישאל:

– הנשאר אני בּאונברסיטה?

– כּן, אתּה יכל להשאר; אבל – –

– אבל מאי? – שאל חיימ’ל בּקוצר רוח.

– יכל אתּה להמשיך את למודך בּאונברסיטה – ענהו הרקטור בּהטעימו כּל מלה – בּתּנאי אם תּבא בּברית אמונתנו הפּראַבוסלאַבית.

חיימ’ל נפעם. עיניו חשכו בּחוריהן וכמעט צנח מעל הכּסא אשר ישב עליו.

– על מה אתּה מצטער כל-כך? – התחיל הרקטור לנחמו – שימה נא אל לב את הצפון לך בּעתיד ואת האופקים הנפתּחים לפניך, הן כשרונותיך יעמדו לך להעלותך אל גרם-המעלות בּממלכה.

חיימ’ל לא ענה על זה דבר. בּכבדות קם ממקומו ויפטר מאת הרקטור ויצא. בּעמדו כבר על המפתן שמע באמור לו הרקטור:

– שוב והפוך בּדבר; אני נותן לך זמן של שבוע ימים לישוב-הדעת.

חיימ’ל לא הלך הפּעם אל בּיתו, הוא נכנס אל הגן הקרוב, ושם ישב על אחד הספסלים וישקע בּמחשבותיו.

ומחשבותיו נסבו לא על תּשובת-הקיסר, שהדהימה אותו בּתּחילה כּל-כּך. בּאותו רגע כבר החליט החלטה נמרצת לבלתּי המיר את דתּו, ויעבור עליו מה. רעיונותיו הצטמצמו עתּה רק בּשאלה האחת: מה יגד למרי, ואם יספּר לה את הדבר בּכלל? הוא התירא, כּי מאחר שהקאַרירה המדעית שלו היתה לאַל, אפשר שעלול הדבר לעות פּרץ בבנין החדש של חיי-המשפּחה שלו. מרי אוהבת אותו, אמנם, ולא תּעשה את אהבתה תלויה בזה, אם מבקר הוא את האונברסיטה, אם אין; אבל הרעיון כשהוא לעצמו, כי אפשר שיעורר אצלה הדבר אפילו רק משהו של אי-רצון, זעזע את עצביו מאד.

זמן רב ישב על מקומו תפוש בהרהוריו. כבר הגיעה שעת- הצהרים. הוא קם וילך לביתו בּהחלטה לבלי הגד לעת-עתּה למרי דבר ולהשתּדל להראות לפניה בּפּנים שוחקות ובחֶדוַת-רוח.

אבל בּשבתו אל השלחן לארוחת-הצהרים כבר לא יכול להתגבּר על עצמו ויהי פּזור-נפש. פתאם התעורר והתחיל להתבדח ולאמר דברי-חדודים; אולם מבּלי-משים שאלתהו מרי, מתי יתחיל ללכת אל האונברסיטה, ואף כּי מהר לענות לה, כי “השתא יתחילו הלמודים מפּני כּמה טעמים בּזמן יותר מאוחר מכּפי הרגיל”, וגם הסב תיכּף את תּשומת-לבה לענינים אחרים, הביאה שאלתה אותו במבוכה גדולה והוא נשאר יושב על מקומו נדהם. אבל מרי לא התבּוננה אל הדבר.

ו.

מיום ליום נעשה על חיימ’ל קשה יותר ויותר להבליג על צערו ולהיות שלו בּרוחו. פּתאם התחיל כּעין כּח נעלם למשכו אל האונברסיטה, ועצביו התרופפו מאד. בּלילות נגזלה שנתו מעיניו, וביום התהלך כחולם. סוף-סוף הרגישה מרי בּדבר ותציק לו להגיד לה את אשר אתּו.

חיימ’ל אמץ את לבּו ויגל לה את כּל האמת. אבל מה מאד השתּומם לבּו בּתוכו בּראותו, כּי אין היא מתרגשת כּלל וכי היא מתיחסת אל הדבר מתוך קרת-רוח.

– מה כּל החרדה הזאת? ועל-מה אתּה מצטער כל-כך? – שאלה אותו.

– הנקל הדבר בּעיניך, אם אחרי כל-כך הרבּה עמל ויגיעה אני מוכרח להשאר עומד בּאמצע הדרך ולהסתּלק מהשכּלה?

– מה ימריצך, אפוא, להסתּלק מן ההשכּלה.

– אבל הלא אין מניחים לי להשאר בּאונברסיטה.

– הלא נותנים לך דרך להשאר בּה.

חיימ’ל ידע, אמנם, כּי נתחנכה מרי בּבית-הוריה לא בּרוח העברי-הלאומי הקיצוני, אבל הוא לא יכל, בּכל זאת, לשער בּנפּשו, כּי תּתיחס יחס כל-כך קר אל השמד, וכאלו נשכו נחש קפץ ממקומו ויקרא בּקול גדול:

– ואת מסכּמת, כּי בּשביל הקארירה שלי אבגוד בּעמנו העברי?

– אין זה בּגד כּלל – ענתה לו בּאותה הנעימה הקרה – כי אם מלוי צרמוניה קטנה, ומלבד הזאת הלא תוכל להסתּיר את הדבר מאיש.

– אבל האלהים אשר בּלבבי הוא ידע, ומוסר כליותי לא יתן לי מנוח. כבר מציקני הנוחם מן היום שהסתּלקו אבותי ממני על התמכּרי להשכּלה, והמה וודאי שיֵרדו ביגון שאולה מרב צער. ואבותיך את, האסימילאַטורים למחצה? התדמי בּנפשך, כי הם יתיחסו אל הדבר בּמנוחת-לב?

– אין הבּנים מחויבים להקריב את עצמם בּשביל רצון הוריהם. אולם מה שנוגע לאבותי – הריני מקבּלת את הדבר עלי.

ויכּוחים כאלה התעוררו בּין חיימ’ל ומרי עוד שתּים, שלש פּעמים. מפּעם לפּעם הרגיש, כי רצונו הולך הלך והתרופף, הלך והתטשטש. מעט, מעט התחיל מבקש ומוצא התנצלויות לעצמו אני חוטא, אמנם, חטאה גדולה; אבל אני אשתּדל לכפּר על חטאתי בּמעשים גדולים שאעשה לטובת העם העברי. הרקטור נבא לי, כי אעלה אל גרם-המעלות בּממלכה. אני אשאף, אמנם, לכך, ואך אגיע למדרגה כזו, אקדיש את עצמי כּלו להטבת מצבי אחי העלובים.

כך בּקש חיימ’ל להתפשר עם מוסר-כּליותיו, עד אשר נרגע סוף-סוף, וככלות השבוע הלך אל הרקטור והודיע לו, כּי הוא מסכּים…

וכעבור ימים אחדים הביא המטרפּוליטן הקיובי פילאַרֶט בּבית-התּפלה אשר בּאונברסיטה שעל שם וולאדימיר הקדוש את חיימ’ל ואת אשתו בּמסרת בּרית האמונה הפּראבוסלאַבית.

כּך התנצר האיש, שבּמחצית הראשונה של המאה שעברה היה המומר היותר מפורסם בּכל חבל הנגב בּרוסיה – יואַקים צימֶרמאַן

ז.

צימרמאן התמכר אל למודיו בּהתמדה גדולה. הוא למד את תּורת-המשפּטים והבליט בּלמודו כּשרון שאינו מצוי, ומעת לעת נוכחו כל מכּיריו יותר ויותר, כּי עתיד הוא להיות גאון בּמקצע שלו. אחרי משך קרוב לחמש שנים גמר צימרמאן את חוק למודו בּאוניברסיטה הקיובית, וכּעבור עת קצרה נתּנה לו כהונת פּרופיסור בּהליציי הניז’יני שעל שם הנסיף בּזבּורודקאָ. בּליציי זה ישב צימרמאַן בּקתּדרה של האנציקלופּדיה למדעי-המשפּט, ושעוריו קנו להם פּרסום גדול כל-כך, עד כי משכה אליה העיר הפּרובינציאַלית הקטנה ניז’ין על-ידי בּית-הספר היורידי שבּה גם הרבּה סטודנטים מערי-האוניברסיטאות היותר גדולות.

בּמשך השנים האחדות האחרונות נסחף צימרמאַן ראשו ורבּו בּתּחלה בּזרם חיי האוניברסיטה ואחרי-כך צמצם את עצמו בּעבודתו הפּרופיסורית, שחדש בּה חדושים הרבּה. עוד בּשבתּו בתור סטודנט בּקיוב הפסיק מעט, מעט את יחוסיו אל המשפּחות היהודיות המעטות מסביבתו הקודמת, והיה יוצא ונכנס רק בּחוגי-הנוצרים, ובּיחוד בּבתּי המלומדים. כבואו בּתור פּרופיסור לניז’ין נעשה בּיתו מרכז להאריסטוקראַטה הרוסית המקומית ולרמי-המעלה שבּקרב התּושבים. מקיוב עוד היתה מרי נוסעת בּכל שנה לבלות את ימי-הקיץ בּבית אבותיה; הוא, צימרמאַן, היה נשאר בּביתו בּאמתלה, כי אינו יכול להסיח את דעתּו מלמודיו. אבל בּאמת לא חפץ לבקר את המקום, שהיה מזכיר לו על כל צעד את עבָרו היהודי.

מן היום אשר בּאו לגור בּניז’ין חדלה גם מרי לנסוע להוריה, ומכל הזמנותיהם לבוא אליהם היתה משתּמטת בּאמתלאות שונות. עוד יש שהיתה מריצה אגרת לאבותיה, אבל מעט, מעט הפסיקה גם לכתוב להם. כן התרחקו בּהמשך הזמן לגמרי מן היהודים והיהדות. לעומת זה השתּדלה מרי יותר ויותר להראות כנוצרית נאמנת ואדוקה בּאמונתה החדשה. בּיום הראשון לשבוע לא נפקד מקומה בּבית-הכניסה ותּשמור בּכל חומר הדין את החגים והמועדים אשר לבני עם-הארץ ותּשתּתּף בּפּולחן הדתי למשפּטיו וחוקותיו, ותּרבּה להצטלב, וברוח זה בּקשה להשפּיע גם על אישה.

פּעם אחת אירע מאורע, אשר הפריע לשעה קלה את שלוַת חיי-המשפּחה של צימרמאַן. הורי מרי הבינו סוף-סוף, כי “שתּיקת הילדים אינה דבר שבּמקרה”, ואחרי התיעצות ארוכה גמרו אומר, כי יסע האב לניז’ין לראות את שלומם. מאין לאמן היכולת לעזוב את בית-החרשת בּימי-החול, החליט לנסוע בּחג של נוצרים, כשהוא פּנוי מעבודתו. כעבור עת מועטת בּא חג הפּסחא שלהם, ובּהזדמנות זו השתּמש האמן ויסע לניז’ין.

לניז’ין בּא האמן בּיום הראשון לפּסחא בּבּקר השכּם. הוא סר אל אחד מבתּי-המלון, ולאחר שנח מעמל הדרך, דרש למשכּן צימרמאַן וילך לשם. כאשר משך בּפּעמון הדלת אשר בּמבוא-הכּבוד, יצאה השפחה ותּאמר, כי האדונים עוד לא שבו מבּית-הכניסה. כשמוע האמן את הדברים נדהם בּתּחלה מאד; אבל כרגע שבה מנוחתו אליו בּחשבו, כי מתוך שאינו מיטיב לשמוע את הלשון הרוסית, לא הבין יפה את דברי השפחה. הוא לא חפץ לשוב ולשאלה, כי אם הגיד לה, שרוצה הוא להשאר כאן ולחכות אל בּוא האדונים. השפחה הביאה אותו אל החדר הסמוך ותצא. כאשר נשאר לבדו התחיל להתבּונן אל המעון, וכך הלך מחדר לחדר עד אשר נכנס אל אולם-האוכל. שם מצא שולחן ערוך יפה, שנמצאו עליו כל מיני חלות ומעשי-מאפה שונים ועל כל אחד מפותּחת בּאותיות של סוכּר המלה “פּסחא”. הוא נגש אל השולחן וירא קערה דקה ועליה כתובת מענין היום. עתה הבין את הנעשה, והרעיון הראשון אשר הבריק בּמחו היה, למהר ולנוס. הוא חי, אמנם, תמיד מובדל ומופרש מחסידי-וואָלין ולא היה לו שום דבר עם המוני היהודים החשֻכים, אבל בּלבּו היה יהודי נאמן לעמו והמומרים נחשבו בּעיניו לבּוגדים מחפּירים, ובּחפּשו עתּה בּהרהוריו מה שאירע ל“הילדים”, נזדעזע בּכל ישותו והוא חפץ ללכת לבּלתּי ראות את פּניהם. אבל בּרגע זה נשמע קול צלצול הפּעמון, וצימרמאַן ואשתּו בּאו מבּית-הכניסה. בּעמדם עוד בּמסדרון ספּרה להם השפחה, כי מחכה פּה איש בּלתּי-ידוע בּדמי-ימיו, אשר כנראה הוא נכרי, כי מדבּר הוא רוסית מגומגמת. תּיכּף אמר להם לבּם, כי בּא ה“אב” ושניהם נשארו עומדים כנדהמים. אבל צימרמאַן מהר ויכנס אל חדר-עבודתו ונסגר שם, ומרי שלחה את השפחה לאמר “לאיש”, “כי בּיום החג אין האדון מקבּל בּקורים”. על זה ענה לה “האיש”:

– לכי ואמרי להגברת, כי בּא אביה.

כרגע שמע את קול בּתּו כשהיא צועקת אל השפחה: "לכי ואמרי “לאיש”, כי טועה הוא; הגברת בּעלת הבּית הזה יתומה היא מאביה, אשר מת זה כבר.

אבל קודם שהשפּיקה השפחה לעשות כאשר צֻותה, אחז השבץ את אבי מרי ויפּול מת לארץ.

תּיכּף הזמינו לבוא את פּקידי-הפּוליציה, אשר הוציאו מן הבּית את “האיש האלמוני, שבּא לכאן בּטעות ומת מיתה חטופה”, והענין נגמר בּשתּים, שלש מלים, והיה כלא היה.

ח.

כאמור הפריע המאורע הבּלתּי-צפוי הזה את שקט חיי-האושר של צימרמאַן ואשתּו רק הפרעה קלה. כעבור שתי שעות כבר ישבו שניהם בּאותו האולם בּחברת קרואים אחדים ויאכלו וישתּו וייטיבו את לבּם כדת היום.

ולמחר קבּל צימרמאַן מפּטרבּורג את הבּשורה המרנינה, כי מיניסטר-ההשכלה, גראַף אובאַרוב, בשימו לב אל העושר הגדול אשר העשיר את תּורת המשפּט הרוסי, הציג אותו בּהרצאתו לפני הקיסר בּתור הקאַנדידאַט הראשון, הראוי להשלח על חשבּון הממלכה לחוץ-לארץ, כדי להשתּלם שם יותר ויותר בּמקצוע שלו ולהמנות אחרי-כן לפּרופיסור יושב ומלמד מעל הקתּדרה דבר חוק ודין בּאוניברסיטה הקיובית.

עתידותיו בּתור פּרופיסור בּקיוב מלאו את סאַת אָשרו של צימרמאַן.

מיום ליום חכּה צימרמאַן לקבּל את אשור הרצאתו של המיניסטר על-ידי הקיסר, אבל כבר עברו ירח אחד ושנים ומפּטרבּורג אין קול ואין עונה. כעבור זמן ידוע נודע לו, כי לא אִשר הקיסר את הקאַנדידאַטורה שלו. זה הפליא את צימרמאַן מאד, כי מי כמוהו הצטיין כל-כך בּפּעולותיו על שדה חכמת-המשפּט ומי כמותו ידע למשוף אל הליציי הניז’יני הקטן כל-כך הרבּה תּלמידים, והוא התחיל חוקר ודורש בּמכתּבים לידידיו אשר בּמיניסטריום-ההשכּלה בּפּטרבּורג לסבּת הדבר. הוא הרבּה כל-כך לחקור ולדרוש עד שנודע לו, כי שאל ניקולאי על-דבר הקאַנדידאַטורה שלו לחוות-דעת מועצת-הפּרופיסורים בּקיוב, ומועצת-הפּרופיסורים מצאה, כ מאחר שצימרמאַן הוא מזרע היהודים וגם אשתּו היא בּת-ישראל, אין להניחו לשבת בּקתּדרה כזו בּאוניברסיטה שעל שם “וולאַדימיר הקדוש”, אף-על-פּי שבּאו שניהם בּברית האמונה הפראַבוסלאַבית. לצימרמאַן היתה הידיעה הזאת כרעם-בּרקים. הוא לא חכּה מעולם, כי האוניברסיטה הקיובית, ממש, על כפים, תוציא על אודותיו משפּט כזה, ועוד פּחות מזה לא עלה על דעתּו, כי יזכירו לו מאיזה צד שהוא את מוצאו היהודי. הוא לא יכול להרגע וימהר ויסע לקיוב. שם הודיעו לו ממקור נאמן, כּי המכשיל אותו בדבר הוא רקטור האוניברסיטה עצמו ולא אחר, אותו הרקטור שהיה האב-הסנדק שלו בּשעת הטבילה ושזה רק לפני שנים אחדות הרימהו לשמים וינבּא לו, כי יהיה צפירת-תפארה לרוסיה. בּלב נרעש נכנס צימרמאַן אל הרקטור ויוכיחהו בּדברים על שהניח מכשול בפּטרבּורג על דרך הקאַנדידאַטורה שלו. הרקטור גם לא נסה להתנצל לפניו ויגל לו תּיכּף את האמת כּולה ויאמר:

– אני עשיתי את הדבר, מפּני שישנם קאַנדידאַטים הראויים לכך יותר ממך.

– ראוים יותר ממני? – קרא צימרמאַן כּולו משתּומם – מי הם הללו?

– אותם שהם משלנו, פּראַבוסלאַבים.

– ואני מה?

– אתּה? – ענהו הרקטור בּניחותה – אתּה הלא אינך סוף-סוף אלא יהודי…

כשמוע צימרמאַן דברים כאלה רותחו דמי-עורקיו בּקרבּו ויקרא בּקול:

– כך מרשה לעצמו לדבּר האב-המטבּיל שלי? הן לא נשמעה נבלה כזו!

– ז’יד! – התמלט מפּי הרקטור וימהר ויצא אל החדר השני.

הקריאה הזאת הרעישה את לב צימרמאַן מאד. דמי-עיניו צפו אל ארובּותיהן ובּאגרופים קפוצים רצה לרדוף אחרי הרקטור; אבל הוא הרגיש את עצמו חלש ומחוסר-אונים, ובּרגע הראשון נשאר עומד כאחוז-שבץ על מקומו. אחרי-כן יצא בּמרוצה, כנרדף מרוחות רעות, החוצה. בּאותו רגע רצה לברוח, לבּרוח מן העולם כּולו וממנו עצמו. אלו פצתה תחתּיו בּאותה שעה האדמה את פּיה, כי עתּה היה קפץ לתוכה תּיכּף בּלי חשוב מחשבות הרבּה, ובּלבד שלא יהיה כאן. שתּי שעות בּערך רץ בּרחובות קיוב, וכל העת לא פּסק מזמזם בּאזניו: “ז' – ז' – ז' – יד!” מחשבות שונות, האחת מרה מחברתּה, ענו את נפשו מאד, וזכרונות שונים מימי ילדותו ונעוריו, כל זכרון עם תמונותיו וציוריו הבּיתיים המיוחדים לו, נקרו בּמחו…

עוד באותו יום שב צימרמאַן לביתו לניז’ין. שם שפך תּיכּף לפני מרי את מרי-שיחו ויספּר לה את העלבּון הגס אשר נעלב מאת הרקטור, ויוסף בסוף דבריו, כי כבר התחיל דואג ומיצר על הקרבנות הגדולים, אשר הביאו לאמונה הנוצרית. מרי הקשיבה לדבריו בּנפש שוקטת וכל אותה האפּיזודה המעצבת כמעט שלא נגעה אל לבּה כלל. היא נחמה אותו ותאמר, כי אך לשוא נפל רוחו עליו, כי אנשים גסים ומחוסרי-נימוס ישנם בּין כל עם ועם. עם זה הוכיחה אותו על פּניו בּגלל הדברים הקשים אשר הפליט פּיו אודות אמונת-הנוצרים. לאחר שהוסיפו לדון בּמאורע הקיובי החליטו, כי אין לצימרמאַן לעבור על הדבר בּשתּיקה, וכי עליו להתאונן על הרקטור בּאזני מיניסטר-ההשכּלה. ולא אֵחר צימרמאַן לעשות את הדבר. אבל מלבד שלא היטיב בּזה את מצבו, עוד הֵרע לעצמו רעה גדולה מזו, כי לא ארכו אחרי-כן הימים ושלטון גליל-הלמודים הקיובי קבּל פּקודה מפּטרבּורג לפטור את צימרמאַן ממשמרת-כהונתו בתור פּרופיסור בּהליציי לתּורת-המשפּט הניז’יני, יען כי לפי מוצאו אינו נאה למשרה הגדולה – משרת מדריך מוסרי של צעירים בּני האמונה הפּראַבוסלאַבית הקדושה.

גזר-דין זה שנגזר על צימרמאַן באופן כּל-כּך בּלתּי-צפוי, הרגיז אותו עד היסוד. הוא הרגיש את עצמו כמושלך ממרומי-שחק אל תהום רבּה. בּרגע אחד נעשתה לעפר ואפר הקאַרירה הפרופיסורית שלו, שהיתה עלולה לפתוח לפניו בּעתיד את האופקים היותר רחבים. ויען-מה? רק יען כי קרהו האסון להוָּלד יהודי! הוא, שהעשיר כּל-כּך את מדע המשפּט הרוסי, שהעמיד לרוסיה כל-כך הרבּה שופטים, חוקרי-עון, פּרוקורורים וסינאַטורים מצוינים – הוא, שהגדיל כּל-כּך לעשות לטובת המולדת, יגורש מבּית-הספר העליון הרוסי! רעיונות כאלה התחילו מאותה שעה ואילך מכרסמים כתולעת את לבּו, וכל העמל שעמלה מרי לעודד את רוחו בּו, עלה בּתהו. מרוב יאוש נעשה בּעל מרה-שחורה ורוח רעה התחילה מבעתת אותו. לפעמים קרובות היה מתמרמר בּבּכי ביסטֶרי כילד קטן, וימאן להתנחם. אפשר היה להתבּונן בו, כי לא הגזרה הפּטרבּורגית מעיקה עליו כל-כּך, כי אם סבּה אחרת, אשר אין לו עוז-הרוח להלותה על שפתו. מרי הבינה יפה, כי מתחוללת בּנפשו מלחמה עזה, כי מוסר-כליות נורא מנקר בּלבּו, והיא השתּמשה בּכל האמצעים והתחבּולות לחנק בּו כל רגש של נוחם וחרטה. אבל הדבר לא עלה בידה. פּעם אחת הקיצה בּאמצע הלילה משנתה ותרא את צימרמאַן יושב על הארץ וקורא בתּהלים; פעם שניה התנועע בּנגון מתוף מתיקות של דביקות כמו בּשבתּו לפנים לפני הגמרא הפתוחה בּחדר-עליה; בּפּעם השלישית התלהב מתוך התפשטות הגשמיות כדרך החסידים והתחיל רץ הנה והנה על פני הבּית כשהוא מזמר איזו נעימה בּלתי-מובנת. מאותה עת ואילך התרחק מחברת בּני-האדם, לא קבּל אדם בּבּיתו ולא בּקר איש. בּעיר, שלא ידעו שם עדיין מה שאירע לצימרמאַן, כי הדבר היה בּימי-הקיץ, כשהיה הליציי סגור והתּלמידים חפשים מלמודם, השתּוממו מאד על מהפּכת-פּתאום זו שהתחוללה במנהגי-חיין. כישר לא יכל להבין מה גרם לכך, שהבּית הזה, אשר היה תמיד עלֵז ומלא תנועה, נעשה עתה שמֵם ועזוב וכעין דומית בּית-הקברות שוררת בּו. לכֹּל נעשה צימרמאַן חידה סתומה, שאיש לא יכל למצוא את פּתרונה.

מרי, שנלחמה עת ראוכה בּמרץ מרובּה בּמצב נפשו המדוכּא של צימרמאַן ולא יכלה לו, הושפּעה ממנו מעט, מעט גם היא ונעשתה נוגה וקשת-רוח. גם בּה החל דבר-מה מנקר ומכרסם. אבל קשי-רוחה מצא לא בטוי אחר לגמרי. היא נעשתה דתית קיצונית, לא זזה כל היום מבּית-הכניסה והצטלבה בּלי-הפסק. בּבּוקר היתה קופצת מעל המטה נפעמת ונדהמת תחת רושם חלומות וחזיונות לילה קשים, וממהרת לעזוב את הבּית מבּלי שוב עד הערב. בּיום אחד הלכה אל בּית-העלמין אשר ליהודים ותדרוש את שומר-הקברות לקברו של היהודי הזר, שמת פה לפני זמן ידוע מיתה חטופה בּבּיתו של הפּרופּיסור צימרמאַן, וכאשר נשארה אצל הקבר לבדה, תלתה שם את עצמה על העץ.

מות מרי לא עורר אצל צימרמאַן צער מיוחד. עוד נראה, להפך, כי מאז התחילה נפשו שוקטת בּו. גרמה לדבר ההכּרה שהכיר בּסתר לבּו, כי אלמלא מרי לא היה בּוגד בּעמו מעולם. מסירתה העוֶרת לאמונה הנכריה הכעיסה אותו תּמיד תּמרורים, יען כי הוא עצמו היה בּעצם איש הוגה דעות חפשיות. בּעת האחרונה, כשנעורו בּו רגשי-החרטה הראשונים, היה לבּו מהסס שמא תעשה מרי דבר לדכֵּא בּקרבּו את הרגשות האלה בּחזקת היד. עתה, אחרי מות מרי, הרגיש את עצמו מוצל מסכנה זו, וזה הרגיע את רוחו בּו. כשנמצא עתה שוב תחת ההשפּעה היחידה של רוחו עצמו ורצונו החפשי, ראה ונתון אל לבּו כמה העמיק לחטוא בּתּתו עורף לעמו בּגלל תּועלת חמרית, והוא החליט החלטה נמרצה לשאוף מעתה לתקון מעֻות על-ידי תּשובה וכפּרת-פשע.

בּשובו הפכו במצבו מצא לעצמו נוחם בּזה, שלא השאירה לו מרי דור של נוצרים, הוא נושא את אחריות בגידתו הלאומית רק בּעד עצמו … זה נתן תקוה בּלבּו, כי בּהשארו לבדו יעלה בּידו סוף-סוף למצוא דרך איך להשלים עם העם העברי.

בּאותה עת הרבּו הירחונים המיוחדים למדעי-המשפּט לטפל בּשאלת חוק-הירושה. כּמעט כל גדולי יודעי-הדין הרוסים חוו את דעתם בּשאלה זו. גם צימרמאַן לאחר שנרגע בּו רוחו קצת, לא נשאר עומד מרחוק. הוא ישב וערך בּענין זה מונוגראַפיה מפורטת, אשר הבליט בּה הרבּה עמקות וחריפות נאונית, שעשו רושם כבּיר ועוררו תמהון גדול גם מעבר לגבול רוסיה. כדי להפיק תועלת לעצמו מרושם זה, בּא צימרמאַן לפּטרבּורג. בּחוגי עורכי-הדין בּעיר-המלוכה ערכו לצימרמאַן קבּלת-פּנים נהדרה ויחלקו לו כבוד גדול. אבל על-ידי שיחות עם ידידים נודע לו שם, כי זה זמן ידוע נתעורר עליו בּ“חצר” קטרוג גדול ע"י השתדלות הכנופיה הקטנה של פרופיסורי האוניברסיטה הקיובית עם הרקטור בראש, שרק מקנאתם בּו נעשו לשונאיו בּנפש והשתמשו בּהשפּעתם על המקורבים למלכות להרחיקו מעל הקתדרה היורידית בּכּל בּית-מדרש עליון שיהיה. אותם הידידים עוררו את צימרמאַן גם על זה, כי נקל מאד יהיה לו לקבּל משרה מאת הממשלה בּמקצוע אחר, אשר יבחר לו.

אחרי שהרבּה צימרמאַן לחשוב ולהתיעץ עם לבבו מה לעשות, החליט להשתדל לפני מי שצריך בּדבר קבּלת משרה כזו, שתמציא לו את ההזדמנות לבוא בּיחוסים קרובים עם היהודים ולעשות עמהם טובות. הוא התחיל לדרוש בּשלטונות המיניסטריומים השונים ע"ד המשרות הממלכיות הפנויות לפי-שעה, וכך נודע לו, כי בּמיניסטריום-ההשכּלה דורשים אחרי אדם הגון למשרת דירקטור בּבית מדרש-הרבּנים שבּז’יטומיר. צימרמאַן קפץ ותיכך על המשרה הזאת, ולאחר השתדלות קצרה לפני מיניסטר-ההשכלה השיג את מבֻקשו.

ט.

כבא צימרמאַן לז’יטומיר בּתור דירקטור בּית מדרש-הרבּנים, השתּדל להסתיר עד כּמה שאפשר את מוצאו העברי. לתכלית זו התחפש במסוה נוצרי אדוק וגם העמיד פּניו כפקיד קשה, הנוהג בּכּל בּכל חמר הדין. מחמיר בּיחוד היה בּנוגע לחזוק היסוד הרוסי בּבית מדרש-הרבּנים. הוא השתּמש בּכל האמצעים לחנך את התּלמידים בתור פּאַטריוטים רוסים גמורים, וברוח זה בּקש תּמיד להשפּיע על המורים, שנמצאו בּיניהם אנשים מפורסמים כאייכנבּוים, צוויפל, בּאַקסט, סוכוסטאַבר ואחרים. אל האנשים האלה התיחס צימרמאַן בּדרך כבוד וחשיבות; אבל הוא נשמר מהראות להם התקרבות מיוחדת ונטיה יתרה, די שלא להתמיה על-ידי זה אותם גופא ואת הסביבה המקפת. מצד אחד בּקש לעשות לבית מדרש-הרבנים כל מיני הנחות והקלות, ומעת לעת היה מהללו ומשבּחו לפני השלטון. בּיחוד הרבּה להיטיב עם התּלמידים; את העניים שבּהם תמך בּכספּו, ולבעלי-הכשרונות שבּיניהם נתן את היכלת על-ידי המלצות שונות להמשיך את למודם בּבּתי-הספר הגבוהים הרוסיים. אחד מתּלמידי בּית מדרש-הרבּנים, אשר נכנסו בּעזרת צימרמאַן אל האוניברסיטה הנובורוסית בּאודיסה וקנו להם בּהמשך הזמן פּרסום גדול, היה היוריסטן והז’ורנאַליסט העברי-הרוסי הנודע מנשה מרגלית.

בספירת זו של אינטריסים יהודיים מיוחדים מצא צימרמאַן, לאחר כל-כך הרבּה שנים של התנכּרות גמורה ליהודים וליהדות, הקלה לנשמתו הרצוצה. אולם הוא לא הסתפק עדיין בּזה. היהודים היחידים, אשר בּא אתם יום יום בּמגע ומשא, היו מעטים בּשבילו; הוא התגעגע על הכלל הישראלי, על העם העברי, אשר בּגד בּו מתוך קלות-דעתו. געגועיו אלה התחזקו בו מיום ליום, ומאין לא יכלת לתת להם ספוק, גרם לו הדבר עגמת-נפש מרובּה ויסורים פנימיים קשים מאד. לא אחר ושתּים כבר החליט להזמין אליו את משגיח בּית מדרש-הרבּנים, יעקב אייכנבּוים, שנודע בּזמנו לפקח גדול, ולשפוך את מרי-שיחו לפניו, אולי יקל לו, אבל בּכל פּעם נמנע מבצע את אשר יזם לעשות בּיראו מפּני עין זרה. בּעתּ ההיא היה מסוכּן מאד למומר, וביחוד אם הוא נושא משרה בּממלכה, להתיחס אל היהודים יחס של קרבה יתרה. איש לא השגיע, אמנם, על צימרמאן, כי נחשב בספירות לנוצרי אדוק בּאמונתו, אף-על-פּי-כן מצא לנחוץ להיות זהיר בּיחוסיו של היהודים.

אבל לא זמן רב יכל צימרמאן להתאפּק ולכלוא את סודו בּחובּו. כמו נדחף מכח פנימי נעלם קפץ בּיום אחד בּבּקר השכּם אחרי שנת-נדודים מעל משכּבו בּהחלטה נמרצה, לעשות דבר, אשר ימחה בּו סוף-סוף לגמרי את פּשעו, המעיק עליו כאבן-מעמסה וגוזל את מנוחת-נפשו. אולם הוא לא ידע בּמה להתחיל.

אז שב ועלה על לבּו הרעיון, כי קודם כּל עליו לחפש ולמצוא לו בּתוך הסביבה היהודית המקפת איש, אשר לפניו יקרע את סגור לבּו וישפוך נפשו, כדי שלו יֵחָנק תחת כֹּבד משא הרהוריו. מאז התחיל מבקש לו הזדמנות להוציא את מחשבתּו אל הפּועל.

והזדמנות שכזו לא אחרה לבוא לידו. ומעשה שהיה כך היה:

בּין מורי בּית מדרש-הרבּנים נמא האחד, ר' צבי הירש סגל שמו. סגל זה, שהיה מורב התּלמוד בּמחלקות הגבוהות, נודע בּשעתּו בּתור אישיות מצוינת מאד – הוא היה מופלג גדול בּתּורה, בקי בּש“ס ופוסקים וגם בּספרי-קבּלה. בנעוריו זכה לשמש את האדמורי”ם המפורסמים, את הרבּי מאפּטא ואת ר' אברהמלי הסלונימאי, ומפי שניהם נגלו לו תעלומות החסידות. מלבד זאת ידע על פה את כּתבי-הקדש, היה מדקדק גדול, אף היתה לו ידיעה מרובּה בלשונות אחדות ובּמדעים שונים. עם זה היה ירא-שמים. בּשעות-הפּנאי שלו ישב ולמד, מעולם לא עבר על מצוה קלה שבּתּורה, גם נזהר לטבול בּכל יום בּמקוה. נוסף על כל מעלותיו אלה היה מפורסם לפקח גדול בּהויות-העולם, תּמיד היו בּאים אליו גדולי נכבדי העיר להתיעץ אתו בּענינים היותר חשובים, ענינים של יחידים ושל צבּור. לעתּים קרובות היה יושב בּדין ומברר בשכלו השנון את הסכסוכים היותר מסובכים. בּין מורי בּית מדרש-הרבּנים הז’יטומירי היה היחיד, אשר נלחם מלחמה נמרצה נגד השאיפות הקיצוניות של ההשכּלה, כּמו לעשות תּקונים “בּשלחן ערוך”, להתאים את הדת עם החיים, וכדומה. אבל הוא נודע לסבלן בדעותיו, ולפיכך הטו הכל אליו רצון. יחוסיו אל צמרמאן בתור דירקטור בּית מדרש-הרבּנים היו תמיד רחוקים וקרים, יען כי לא יכל בּשום אופן להסכּים בּלבּו, כי איש נוצרי יהיה מנהל בּית ספר עברי. אבל בּאותה עת התיחס אל צימרמאן בּיחס של כּבוד על יחוסיו החמים והנלבבים אל תּלמידי בּית-מדרש הרבּנים.

ור' צבי סגל זה נכנס פּעם בּליל-חורף – הוא כבר היה אז זקן בּא בּימים – בּאופן בּלתי-צפוי לביתו הפרטי של צימרמאן. כראות אותו צימרמאן הבין תיכף, כי הוא בא אליו לצורך ענין מאד נכבד. הוא הגיש לו כּסא ויבקש ממנו לשבת לימינו.

– אין אני יודע, אמנם – התחיל הזקן – אם בּבאי עתּה אליך הלכתּי בּדרך הנכונה; אולם -

צימרמאַן הבּיט בּו בּעינים תמֵהות.

– כפי שהיתה לי ההזדמנות להכּירך – הוסיף סגל – הנך מאלה הנוצרים היחידים, שאינם מבדילים בּין הֶלֶני ליהודי. הכן?

– כן; – ענהו צימרמאַן – אולם לענין מה אתּה שואלני זה?

– הענין נוגע לחפּשתו של אדם, אולי גם לחייו …

–ואני אוכל לעזור בּדבר?

– אני מקווה… קודם – אלהים, ואחר-כך-אתּה.

– ספּר!

– אפשר שיודע אתּה, כי בּין היהודים נמצאים חסידים?

– שמעתּי דבר-מה על אודותם – נסה צימרמאַן להעמיד את פּניו כאינו מבין בּמה ידבּר – הם, כמו שאומרים, כתּה של יהודים חרדים מאד…

בּדברים קצרים ורבּי-ענין באר סגל לצימרמאַן את מהותם של החסידים והחסידות ואת התפקיד שממלאים האדמורי"ם בּחייהם של אלה, ויסיים:

– ואחד היהודים הגדולים האלה, צדיק-הדור, נמצא עתה בּסכּנה גדולה בּגלל עלילה.

– מי הוא האיש הזה? – שאלהו צימרמאַן.

– ר' דוד’ל טוורסקי, הרבּי הטלנאי של היום, בּנו של ר' מרדכי הצ’רנובילי!

לשמע דבריו האחרונים של סגל נודעזע צימרמאַן על כסאו. אבל סגל לא התבּונן אל הדבר ויוסף לספּר:

– ר' מרדכי הצ’ירנובילי הזה הסתּבּך בּשעתּו בּמחלוקת גדולה עם ר' ישראל/טשי הרוזשיני, ואחרי מות שניהם עבר הריב אל צאצאיהם. והנה נמצאו בּני-בּליעל מצדו של הרוזשיני, אשר הכּו את ר' דוד’ל הטלאני בּלשון לפני השלטון הרוסי, כי הוא חושב את עצמו לדוד מלך ישראל והוא מורד בּמלכות. בּשבוע שעבר, כשעבר ר' דוד’ל דרך בּרדיטשוב, נאסר שם ואתמול הובא אסור בּאזקים הלום לז’יטומיר. כאשר נודע לי הדבר, עלה תּיכּף הרעיון על לבּי, כי רק אתּה בהיותך קרוב לפקידי-השלטון תוכל לברר את הדבר ולהציל איש נקי, ובּפרט איש נקי שכמותו, מסכּנה גדולה.

– אני אעשה בּזה את כל אשר אוכל – הבטיח צימרמאַן את סגל; - כי רבּן של חסידים אינו מורד בּמלכות, דבר זה לא יקשה ממני, כמדומני, להוכיח. בּהוָתרו לבדו שקע צימרמאַן בּמחשבותיו ונזכּר, כי ר' דוד’ל הטלנאי הזה הוא מכּירו משכבר הימים, אשר התפּלפּל אתּו כמה פּעמים בּתורה ובחסידות בּבואו לפנים לימים הנוראים לצ’ירנובל. עם זה עלה על לבּו, כי הפּרוקורור הז’יטומירי, שר' דוד’ל נמצא עתּה בּרשותו – היה לפני איזו שנים תּלמידו בּהליציי הניז’יני, ויחלט להכנס אליו מחר בּבּקר.

זה כּבּר לא עבר על צימרמאַן לילה של מנוחה שלֵמה כאותו לילה. הרעיון, כי מחר יעשה דבר, אשר יפעול על הרבּה אלפי יהודים להבּיע לו בּרכות חמות ונלבבות – הרעיון הזה הרגיע את עצביו המזועזעים ויישן שֵׁנה מתוקה.

למחר בִּקר צימרמאַן את הפּרוקורור, וכמעט בּשלש מלים השפּיע עליו להוציא תּיכּף את ר' דוד’ל לחפשי. אז בּא צימרמאַן אל בית מדרש-הרבּנים וישלח לבקש את סגל להכנס אליו אחר הצהרים.

סגל בּא, וכשמו מפּי צימרמאַן את הבּשורה הטובה, קרא בּשמחה רבּה:

– תּהא בּרוך ומבורך! קנית לך עולמך בּשעה אחת! שוכנת בּך כעין נשמה יהודית!….

– כן דבּרת, רבּי צבי! – קרא צימרמאַן יהודית ויתּן את קולו בּבּכי.

סגל נשאר יושב על מקומו נפעם מאד מבּלי יכולת להוציא מלה מפּיו.

כעבור שעה קלה ספּר לו צימרמאַן את תּולדות ימי-חייו בּפרוטרוט ויחתום בּדברים האלה:

– הנה זה הוא מצבי היום; עתּה עוצה לי עצה מה לי לעשות ואיך אוכל לתקון מעות?

על זה ענהו סגל:

– קודם כל אל נא תֵּעָצב; העצבות היא מדה מגונה בּכלל. אל נא יפּל לבּך עליך. אם כבר התחרטת פּעם, כבר שבת בּזה גופא ליהדותך. מחשבה טובה מצטרפת למעשה טוב, ומה גם אם עושה אתּה טוב בּפועל ממש. מה שוה, למשל, פּעלך שפּעלת היום לטובתו של ר' דוד’ל? עוד שנים, שלשה מפעלים כאלה, והנך יהודי ירא וחרד לכל הדעות.

אם כן יוצא לפי דעתּך – שאל צימרמאַן – כי על-ידי מעשים רצויים לטובת היהודים והיהדות אוכל לתקן את אשר העויתי?

– זוהי הכּרתי הפּנימית.

– ואתּה לו שמעני – אמר סגל אחרי הפסקה קטנה – כי אז הייתי משיא לך את העצה הזאת: כמו ששמעתּי על אודותיך הנך אחד מגדולי חכמי-המשפּט בּרוסיה. לפי זה הלא נמצא בּידך הנשק היותר טוב להלחם בּו בּעד זכיותיהם של אחיך הסובלים יותר מאחרים מגזל-משפּט. כתוב בּעתּונים מאמרים נלהבים והוכיח, כי אַל לממלכה לשלול מאת מיליוני נתיניה את שתּי הזכיות היסודיות של האדם כמו אור ואויר, ואם היא עושה כך, עונה גדול מנשוא וחטאת שאין לה כפּרה, מי יודע? אפשר שמאמריך יקָראו בּמקום שצריך ויביאו תּועלת לעם ישראל, וממילא גם מנוחה לנשמתך המדוכאה.

דברי סגל עשו על צימרמאַן רושם עמוק. בּימים הקרובים התחיל לשקוד על משפּטי היהודים בּרוסיה החל מן התּקופות היותר קדומות עד העת האחרונה. אחרי-כן פּרסם בּעילום שמו מחברות אחדות תּכּופות, אשה אחרי רעותה על הסדר, שבּהן דן מתּוך כּובד-ראש בּשאלת היהודים בּרוסיה, ובהגיון-בּרזל הראה מצד אחד על הנזק הגדול, שהגבּלת זכיותיהם של היהודים גורמת למדינה, ומצד שני הוכיח את התּועלת המרובּה שהם עלולים להביא לממלכה לכשיוטב מצבם הזכיותי. עם זה ערך תּכנית שלמה ומפורטת כיצד להגשים בּחיים בּאופן מודרג את זכּוים של היהודים, החל בּנתינת זכיות להמשכילים, אחרי כן להסוחרים, ובעלי-המלאכה ועוד ועוד.

מחברותיו של צימרמאַן נקראו בּספירות-הממשלה – זה היה כבר בּימי אלכסנדר השני – ופּעלו שם פּעולה עזה. לא עבר זמן רב, ועל פּי המעשים, שהתחילה הממשלה הרוסית עושה בּנוגע ליהודים, נראה, כי קרובה היא ללכת בּדרך, שסמן לפניה הסופר הנסתּר בּעל המחבּרות הנזכּרות.

הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנא, שהיה בּאותו זמן תּלמיד בּית מדרש-הרבּנים בּז’יטומיר, מספּר את העובדה המעניינת הזאת:

"כשנתפּרסמה פּקודת אלכסנדר השני בּדבר נתינת זכות-ישיבה ליהודים בּכּל רחבי-רוסיה, בא צימרמאַן אל בּית מדרש-הרבּנים ויאסף את כל המורים והתּלמידים ובהתרגשות שמחה התחיל לקרוא לפניהם בּקול רם את פּקודת הקיסר. אבל פּתאום התמרמר בּבכי כילד קטן. “אין אני יכול, אין אני יכול! – אמר בּדמעות אל משגיח בּית-הספר, יעקב אייכנבּוים – קרא אתּה הלאה”…

**

צימרמאַן חשב, כי זוהי ההתחלה הראשונה, שעשתה ממשלת רוסיה בּדרך אל השויון המלא של זכיות היהודים, ובחשבו, כי רק הוא הוא שגרם לכך, התפּעל מזה מאד. הוא התחיל להאמין, כי נשמתו כבר מצאה לה את תּקונה, ואמונתו זו נתנה לנפשו סוף, סוף את המנוחה השלמה.

בּבית מדרש-הרבּנים נשא צימרמאַן את משרתו רק עד שנת 1865. מאז הרחיק את עצמו מן החיים הפּומבּיים, ויחי חיי בּדידות בּאחוזה קטנה, שקנה לו בּקרבת ז’יטומיר.

מתי מת – לא נודע.

(מזכרונותי).

בּחוֹרף שנת 1882–3 הייתי מורה בּבית אחד הגבירים בּעיירה הפּרוסית הקטנה פּרוסטקין, אשר על גבול רוסיה, מרחק תּחנה אחת בּמסלת-הבּרזל מן העיר ליק, מקום יציאתו של זקן העתּונים העברים “המגיד”. באותו חורף פּרסמתּי בּ“המגיד” מאמרים הרבּה, ובּיחוד על התּנועה החדשה שהתעוררה אז בּעמנו, היא תּנועת חבּת-ציון וישוב ארץ-ישראל. בתּוך שאר דברים הדפסתּי אז בּ“המגיד” גם את תּרגום מחבּרתו המפורסמת של פּינסקר “אבטואימאַסיפּאַציה”, שהקציף בשעתּו מאד את המבקר לספרי-ישראל בּווילנה, יהושע שטיינבּרג, ובּעפּרונו האָדום עשה בּו שַמות נוראות… לפני הפּסח הזמין אותי עורך “המגיד” בּעת ההיא, ר' דוד גורדון, לבוא אליו ליקה לבלות בּחברתו את ימי-החג. מבּקורי זה בּבית גורדון נשארו בּזכרוני עד היום הדברים המעניינים הבּאים לקמן.

בּיום הראשון של פסח אחר הצהרים ישבתּי עם גורדון בּחדר-עבודתו ונשוחח יחד בענינים שונים, ספרותיים וצבּוריים. בּאותה שעה הביאו לו את דואַר-הערב. לאחר שעבר בּסקירה מרפרפת על אחד המכתּבים אמר כמו לנפשו:

• נושא יפה למאמר של פּסח; חבל, שאין לי הרשות לפרסמו בּ“המגיד”.

ובאותו מעמד ספּר לי גורדון, כי כותב המכתּב הוא אברהם קונסטאַנטינובסקי, שהיה מפורסם אָז בּחוגים הרחבים של חובבי-ציון. קונסטאַנטינובסקי זה היה איש אודיסאי, גביר שירד קצת מנכסיו, משׂכּיל גדול, מלומד בּלשונות ובעל פּום ממלל רברבן, ועל כולם לאומי נלהב מאד. אחרי הפרעות בּנגב רוסיה, שדכאו את נפשו עד היסוד, נעשה חובב-ציון אָדוק. בּהיותו מטבעו בּעל-נפש סוערת וחם-המזג, עזב לעת זקנתו את עירו ומולדתּו וילך לונדונה כדי לעשות שם תעמולה לרעיון תחית האומה הישראלית בּארצה ההיסטורית בּין עשירי יהודי-אַנגליה, שתּלה בּהם מלכתּחילה הרבּה תקוות יפות. לאַחר שלא נתקיימו תקוותיו, פּנה אל גדולי הנוצרים האַנגליים, והללו קבּלו אותו בּמאור-פּנים וברצון מרובּה. קודם-כל בּקש את קרבת מליצו ומגינו המפורסם של רעיון ישוב ארץ-ישראל, לורנס אוליפאנט, והלה הציג אותו אחר-כך לפני לורדים אחדים, חברי הבּית העליון, אשר מנימוקים דתיים ומדיניים התיחסו אַף הם אל האידיאה ביחס של רצון וסימפּאַטיה. ההרצאות שקרא קונסטאַנטינובסקי בּחוגים הגבוהים האלה על מצב היהודים בּרוסיה עשו עליהם רושם כבּיר, וקולו הקורא אליהם לשוב ולטעת את עם ישראל על אדמתו, מצא לו הֵד חזק בּלבּם. לאחר מועצות אחדות, שהיו להלורדים הנזכרים בהשתּתּפותו של קונסטאַנטינובסקי, הוחלט, ליסד אגודת-נוצרים בּשם “החברה הפּלשתּינאית-הסורית” למטרת קנית חלקות-אדמה בּארץ-ישראל על-מנת למסרן חנם לקולוניסטים יהודים פּליטי רוסיה ורומניה עם כל המכשירים והצרכים הנחוצים למשק הכפר. המעוררת ליסוד החברה והעסקנית היותר חרוצה בּהנהגת עניניה היתה אשה ידועה בּאה בּימים, הגברת פין, אַלמנתו של מי שהיה משך שנים רבּות קונסול אַנגלי בּארץ-ישראל. אחרי התפּרצות הפּוגרומים הראשונים בּרוסיה נוסד בּלונדון, בּהשתּדלות האשה הנזכּרת, ועד של גדולי אנשי-השם מקרב הנוצרים האַנגליים למטרת אספת-כסף לצורך היהודים השדודים נגועי-הפּרעות, וכך נראתה עומדת בּראש כל המעשים הגדולים שנעשו על-ידי הצבּור הנוצרי בּאַנגליה בּימי-העברות ההם לטובת העם העברי, וכן גם עתּה, לאחר שבּעמל קונסטאַנטינובסקי נתעוררה בּחוג מכיריה הלורדים שאלת ישוב ארץ-ישראל.

ועל אדות האלמנה הזאת כתב קונסטאַנטינובסקי בּמכתּבו לגורדון כדברים האלה:

“יש לי היום בּשבילך חדשות סנסאציוניות, אבל רק בּתּנאי, כי ישארו הדברים בּסוד בּין אַנ”ש גרידא. זה עתּה שבתּי מאת הגברת פין, שהזמינה אותי אתמול לבוא אליה לשיחת-חשאין בּשבתּי על-ידה בּחדרה, ואין איש אתּנוּ, שאלה אותי:

– אפשר שיודע אתּה ספר עברי בּשם “נתיבות-עולם”?

– יודע אני, – עניתיה.

– התוכל, אולי, להגיד לי מה טיבו של ספר זה?

– ספר זה הוא תּערובה של בּלבּולים ועלילות על היהודים ואמונתם. בּיחוד הוא מרבּה לדבּר סרה בּתּלמוד שלנו.

– מי הוא המחבּר?

– המחבּר לא קרא את שמו על ספרו. אבל לפי השמועות שהתפשטו על אדותיו בּשעתּו, הוא יהודי ליטאי; בּתחלתו היה למדן מופלג ואַחר-כך נשתּמד ויצא ללונדון, ושם נעשה מיסיונר ובעבור לטרות שטרלינג אחדות חבּר את כתב-הפּלסתר הנמבזה על אחיו בּני אמונתו לפנים.

אחרי הפסקה קטנה שאלתני:

– האם הסב הספר הזה ליהודים רעה רבּה?

– בּודאי. כמו שספּרו בּעת ההיא, ומאָז כבר עברו למעלה מאַרבּעים שנה, נמצאו אנשים, אשר תרגמו את הספר ללשונות אַנגליה וצרפת, וכך הלך ונעשה מעין נרפּש, אשר שונאי-ישראל למיניהם שאבו ממנו דברי דבּה ומלשינות על היהודים והיהדות.

– האם לא נמצא בּין היהודים איש, שנסה לצאת בּפולמוס של קולמוס על המחבּר ולהרוס את טענותיו?

– כן. נמצא אדם שכזה, אשר –

– אשר נקרא בּשם לווינזון! – הפסיקה אותי פּתאום בּדבּורי.

– כן, כן; רבּי יצחק בֶּר לווינזון; אבל, סליחה, הגברת! מה לך ולכל אלה?

– מה לי? מה לי ולכל אלה? הדבר הוא פּשוט מאד.

ופּתאום נזרק מפּיה:

– מחבר הספר "נתיבות-עולם” היה אבי!

כשמעי את הדברים האלה בּאתי, בּשים-לב למה שאמרתּי בּפניה על הספר “נתיבות-עולם”, בּמבוכּה גדולה מאד, ומצאתי את עצמי בּמצב בּלתי-נעים. כנראה הרגישה בּמבוכתי, ותוך-כדי-דבּור הוסיפה:

– סלחה-נא לי על אשר הבאתיך לידי שיחה בּלתּי-נעימה זו. אמנם אמת דבּרתּ בּאָמרך, כי מכר אבי את עמו בּשטרלינגים אחדים. אני עצמי יכולה להעיד על זה. נערה צעירה הייתי בּזמן שפּרסם אבי בּדפוס את ספרו “נתיבות-עולם”, ועדיין אני זוכרת יפה, כי קודם ידענו מחסור, ולאחר שנדפּס הספר הוקל לנו קצת. אבל זוכרת אני עדיין גם זאת, כי כמעט משעה ראשונה ואילך, לאחר שנתפּרסם ספרו בּדפוס, כעוף התעופפה מנוחת נפשו. מאָז לא ידע שלֵו; עבודתו המיסיונרית נעשתה עליו למשא, מיום ליום התרשל בּה יותר ויותר ויתהלך קודר כצל. אָמרתּ, כי אָבי היה מיוצאי ליטה, וזה לא נכון, אָבי היה מן היהודים הראשונים, שבּאו לרומניה, שם, בּעיירה קטנה, בּקרבת גבול רוסיה, השאיר אָחות צעירה, שהחזיקה בּית-מרזח קטן. ומאחותו זו קבּל אָבי בּיום בּוקר אחד מכתּב של קינה על האָסון, אשר קרה לה: אנשים מולדאוואַנים מתּושבי העיירה העלילו על אישה, כי רצח ילד נוצרי כדי להשתּמש בּדמו לצורך הפּסח. המכתּב הזה מלא את סאתנו: לא ארכו הימים ואָבי נעלם, ואיש מאתנו לא ידע לאָן. כעבור שני ירחים קבּלנו ממנו מכתּב מניו-יאָרק, ובמכתּב ההוא כתב לנו, כי מן היום שהוציא את ספרו “נתיבות-עולם” מכרסם אותו כתולעת מוסר-כליות נורא. עבר עוד כחצי שנה והוא הודיע אותנו מתוך ספּוק-נפשי, כי התחיל מרגיש בּלבּו קצת רווחה. הוא עומד לפרסם בּקרוב ספר חדש, שבו הוא סותר והורס בּעצמו את כל מה שבּנה בּ“נתיבות עולם”. ואמנם יצא ספרו זה, ואבי האמין שעל ידו כופּר לו עוונו למחצה. אבל למנוחתו השלמה לא שב עוד לעולם. לעת זקנתו גדלו נדודי-נפשו יותר ויותר. תמיד נשא בחיקו את ספרו של המלומד היהודי לווינזון, וכמעט לא זזה ידו ממנו. אני הייתי בּתו היחידה מאשתו הנוצרית, אשר נשא לו בּבואו לונדונה. לאחר שנעלם אבי ועקבותיו לא נודעו, אספני אליו אל בּיתו אחד מקרובי אמי היושב בשוטלאַנדיה, וחנך אותי חנוך אצילים. בּשעת-מסע של טיול התאהב בּי בּנו של אחד הלורדים, וכעבור עת קצרה נשאתי לו. את שנותיו האחרונות בּלה אבי בּבּיתי. לפני מותו קראני אליו אל חדרו ובדמעות על עיניו בּקש ממני, כּי אשתדל לתקן את אשר עוות הוא בּחייו, וכי אהיה תמיד לעזר ליהודים בּכל אשר אוכל. אני נשבּעתי לאבי, כי צוואתו קודש תהיה לי תמיד בּכל ימי חיי. עיניך הרואות, כי עד כה מלאתי את שבועתי בּדיוק; אני עצמי עשיתי ועושה טובות עם היהודים, וברוח זה השפּעתי תמיד גם על אישי המנוח, שנשא משרות שונות בּממלכת אנגליה. את אשר אני עומדת לעשות לטובת היהודים האומללים לימים יבואו – אותה תראה בּזמנה ותשתומם.

וקונסטאַנטינובסקי, שהאמין אז בּכל לב, כי עוד מעט והביאו הנוצרים האַנגלים עם אוליפאַנט בּראש לעם ישראל את הגאולה השלמה, שהוא רוצה בּה ומחכה לה, סיים את מכתבו לגורדון בּקריאות הנלהבות האלה:

“הבין תבין מה גדול ערכה של הגברת פין, בּתו של בּעל התשובה הגדול, לנו ולרעיוננו הנעלה? מעתה היה סמוך ובטוח, כי היה תהיה ארץ-ישראל ליהודים, בּעגלה ובזמן קריב…”

וכמעט בּכל עת הסדר לא פסק גורדון מדבּר בּהתפּעלות על האופּטימיות התּמימה של קונסטאַנטינובסקי, אף כי התיחס אליה בּלבּו שלא מתוך אֵמון מרובּה.

בּמומר זה נזדווגו קצת סורקין ויותר מקצת בּראַפמאַן. הוא נולד בּשנת 1820 בּעיירה נֶזאַרינץ בּפלך פּודוליה. אביו היה איש חסיד עשיר, אשר ירד בּהמשך הזמן מנכסיו. וולוול הקטן נתחנך בּרוח החרדים הקיצונים, בּהיותו ילד בּן חמש הובא אל החדר ובמלאת לו עשר שנים כבר למד גמרא אצל המלמד היותר מפורסם שבּעיירה. אביו מת עליו בּנערותו, ומאז גדל בּבית אמו האלמנה.

זה היה בּעת שהיו חוטפים את ילדי-העברים, וביחוד את בּני-העניים, בּרחובות ומוסרים אותם לעבודת-הצבא. בלכתּו בּליל-חורף אחד מן החדר, לא שב עוד אל אמו, כי נתפּש בּידי החוטפים. הוא נשלח עם שיירה של ילדים לוואָלסק, אשר בפּלך סאַראַטוב. שם היה כעין בֹית-ספר, שחנכו בּו את החילים הקטנים לשמד. היו בּין הילדים אמיצי-רוח, שנשאו את צרותיהם באהבה ונשארו אדוקים בּאמונתם; אבל החלשים שבּהם לא יכלו לשאת יסוריהם והתנצרו. בּיניהם היה גם וולוול נאַכלאַס, אשר בּהמירו את דתו קורא לו בּשם אלכּסנדר אלקסיוב.

עברה עת ידועה ואלקסיוב נעשה נוצרי נלהב, ומאז התחיל מושך אל אמונתו החדשה רבּים מילדי העברים הקאַנטוניסטים. בּהיות לו לשון מדבּרת גדולות ושאר כּשרונות, הדרושים לחפץ המיסיון, הצליח מאד בּמלאכתּו. על-ידי זה הפיק רצון מרובּה מאת פּקידיו הגבוהים עליו, ובשנת 1843 הרימו אותו למדרגת סגן-אופיצר. עבודתו המיסיונרית נתפּרסמה כל-כּך עד שהגיע שמעה לאָזני הקיסר ניקולאי הראשון, אשר העניק לו בּשכרו סכום-כסף מסוּיָם.

זה הרהיב את לב אלקסיוב והגבּיר בּו את חשקו להקדיש את כל כּחותיו ואת כל מִרצו לעבודת-המיסיוֹן בּין ילדי היהודים הנמסרים לצבא. אבל פּעם אחת קרה לו אסון. בּלוותו יום אחד שיירה של קאַנטוניסטים יהודים בּדרכּם, נפל אל נחל עמוק, והוא הצטנן כל-כך, עד שצבו רגליו, ובשביל זה נתּנה לו חפּשה מעבודת-הצבא.

בּאותו זמן נאשמו יהודים אחדים בּסאַראַטוב בּעלילת-דם, ונמסרו לדין, בּמשפּט הזה התעניינה אז רוסיה כֻלה, וגם הקיסר בּכבודו ובעצמו. ויקר המקרה, כי נזדמן אלקסיוב עם שר-הצבא שעבד לפנים בּגדודו, והלה ספּר לו על-דבר המשפּט הסאַראַטובי. כשמוע אלקסיוב את הדבר, נכנס עם שר-הצבא בּשיחה ארוכּה והוכיח לו בּהמון ראיות, כי אין היהודים משתּמשים בּדמי-נוצרים וכי המשפט הסאַראַטובי מיוסד מתּחלתו ועד סופו על עלילת-שוא. בּירוריו של אלקסיוב עשו על שר-הצבא רושם כל-כך נמרץ, עד שמצא לנכון להציע תּיכּף לפני מיניסטר-המשפּטים, כי ימנה את אליקסיוב למומחה וישתּף אותו אל הפּקיד, המנהל את החקירה והדרישה בּענין הסאַראַטובי. הצעתו נתקבּלה, ומאּז נכנס אליקסיוב בּעובי הקורה והעביד את עצמו עבודה קשה מאד, כי הרשות הסאַראַטובית תמכה בּעלילת-הדם בּכל מאמצי-כחה, וגם בּקשה ומצאה לה “עדים” בּין יהודים מומרים, “שהוכיחו” על-פּי ספרים עבריים, כי היהודים שוחטים ילדי-נוצרים לחג פּסחם. אבל בּאחרונה נצחה חוות-דעתּו של אליקסיוב. אולם בּזה לא נגמר עדיין המשפט הסאַראַטובי. המסיתים האנטישמיים לא נחו ולא שקטו עד שעלתה בּידם להביא לידי-כך, שימסרו את המשפּט “לוועדת-בּית-דין” מיוחדת, שתּשוב ותברר אותו מחדש.

בּעת ההיא כבר שכב אלקסיוב חסר-רגליים בּמטתו, אבל הוא בּקש וישאוהו על כפּים אל נשיא-הועדה, גירס, והוכיח לו בּאותות ובמופתים, כי המשפּט כּולו בּנוי על שקר. דברי אלקסיוב פּעלו על גירס פּעולה עזה, וסוף דבר היה, כּי בּטלו את המשפט, והיהודים הסאַראטובים יצאו לחפשי מבּית-האסורים. אז פּרסם אלקסיוב בּדפוס מחבּרת מיוחדת על עלילת-הדם הסאַראַטובית בשם: “האם משתּמשים היהודים בּדמי נוצרים למטרות דתיות”?

אחרי-כן התישב אלקסיוב בּעיר נובג’רוד, והתפּרנס שם מעבודת-הספרות. והוא בחר לו לעבודתו זו רק את עניני-היהודים. הוא התיחס אל אמונת-ישראל מתּוך שנאה עצומה מאד, והשתּדל להוכיח ליהודים, כי יֵשו הנוצרי הוא הוא המשיח, שלו הם מחכּים. בּספריו שם לו אלקסיוב למטרה לא רק תעודות מיסיונריות בּלבד. הוא המטיר בּהם אש וגפרית על התּלמוד, אשר האשים אותו בּכל שבע חטאות-שאול. בּמאמרים ספוני-רעל התנפל על הרבּנים, ועל היהודים בּכלל העליל, כי אינם רוצים להכנע לחוקי-הממלכה, כי הם מרשים לעצמם להונות את הנוצרים במסחר וכיוצא בּזה. גם הזהיר את הממשלה, כי לא תתן ליהודים להתפשט בּכל הארץ, בּהיותם “פּאַראַזיטים”, החיים על חשבּון אחרים, עלוקות, המוצצות את דמי הנוצרים.

כּבּראַפמאַן כן נלחם גם אלקסיוב, ובכמה פּרטים בצורה יותר גרועה ויותר מזקת, בקהל היהודי ובחברות אשר ליהודים, המביאות, לפי דעתּו, הפסד גדול למדינה ומעמידות בסכּנה את אוכלוסי-הנוצרים.

בהיות אליקסיוב אדם מחוּסר השכּלה, כּמעט הדיוט, לא ידע כהוגן את הלשון הרוסית, וספריו נכתבו לא בּסגנון ספרותי, כי אם בּאופן לגמרי פּרימיטיווי, אבל דווקא היא שעמדה להם להתפשט בּין הקהל הגדול, והמוני-העם קראו אותם בּרצון ובעיון מרובּה.

עד כּמה השתּדל אלקסיוב להרע ליהודים, - על זה מעידים גם הנושאים אשר בּחר בהם לו למחברותיו: “תּולדות-עצמו של איש נוצרי שהיה יהודי”… “כיצד מביטים היהודים על הפרת חקי- המלוכה”? “החקים הרוסים על-דבר היהודים ופּעולתם המתנגדת של הקהל”; “הקהל היהודי, יסודותיו, תעודותיו, סוכניו ויחוסיו”; “על-דבר החברות אשר ליהודים”, “עבודת-האלהים, החגים והמנהגים הדתיים אצל היהודים בּזמן הזה”; “החיים הדתיים והצבּוריים של היהודים בּימינו”.

גם יחוסי-עצמו של אלקסיוב אל היהודים היו רעים וקשים מאד. הוא לא נתן מעולם ליהודי לדרוך על סף בּיתו, ולא יכל להסתכל בּפני איש עברי. הוא שנא את היהודים שנאת-מות. שיחותיו עם נוצרים נסבו רק על אדות היהודים. אולם כשנתגלגלו הדברים לעלילת-הדם, נעשה אלקסיוב תּיכּף מגן ומליץ טוב ליהודים.

כּיצד נשתרשה בלב אלקסיוב שנאה עצומה כזו ליהודים, אשר הלך מאתם בּהיותו נער בּן עשר שנים – בּנוגע לזה מתהלכות בּין יהודי-פּודוליה מימרות שונות. יש מספרים, כי מנערותו נשארו בּזכרונו רשמי השנים האחרונות לחיי-אביו, אשר ממרום עשרו הגדול נפל לתוך תהום של עניות מנֻוֶּלֶת. לנגד עיניו רחף תּמיד אותו החזיון, כשנכנסו יהודים ולקחו מאת אבותיו את מעונם היפה עם מערכת כליו הנאים, ונעשו הם עצמם אדונים לאלה. הוא לא שכח מימיו את המראה, כשהתחנן אביו בּדמעות שליש אל בּעלי-חובותיו, כי לא יתאכזרו אליו כל-כך ואמו התנפּלה כּורעת לרגליהם באותה בּקשה על שפתיה, ותחנוני שניהם נשארו מעל, כי לא שמו הרשעים אליהם לב. עדיין השתמרו בּלבּו עקבות רגשי הקנאה, שהיתה אוכלת אותו כאש מדי עברו על פני דירתם הנאה שמלפנים וראה שם פני יהודים אחרים; בּאזניו צללו תּמיד הקללות הנמרצות, שהיתה אמו מקללת יום ולילה את השודדים היהודים, אשר הציגו אותם ככלי-ריק וקֵרבו את מיתת אביו, כל הדברים האלה הביאו לידי-כך, שנאכלאס-אלקסיוב נשא כל ימיו בּלבּו משטמה נוראה להעם העברי כּולו. בּדמיונו הילדותי תאר לעצמו, כי מת אביו בּידי יהודים אכזרי-לב. המושגים “אכזריות” ו“יהודי” נעשו בּעיניו שמות נרדפים, ובּהמשך הזמן נשתּרש אצלו הסינונים הזה בּיתר עז. ואחרים אומרים, כי בּהיות אלקסיוב מטבעו רך כקנה ונוטה בּנקל לקבּל השפּעות זרות, פעלו עליו רבּותיו הנוצרים פּעולה כל-כך נמרצה, עד שנעשה בּמשך עת קצרה פּראַבוסלאַבי נלהב ושונא ישראל קיצוני, והוא שנא את היהודים לא בּתור יהודים, כי אם בּתור נכדי אלה, שצלבו לפנים את ישו המשיח. תורה זו, שנספגה בּו עוד בּשבתו על ספסל בּית-הספר לקאַנטוניסטים, היא היא שהולידה בּו בּהמשך הזמן אותן ההרגשות, שהשפּיעו עליו להעשות שונא בנפש לכל העם העברי. ישנה גם מימרה שניה, שלפיה שמשה לו שנאת-ישראל מקור לפרנסתו. בּהיותו בּעל-מום, גִדֵם, גלמוד ובודד ובלי מוצא ללחם, עשה לו לקרדום לחפּור בּו את קונטרסי-הפּלסתר כּלפּי היהודים והיהדות, שמצאו להם בּשעתם קוראים הרבּה. אולם כחידה סתומה נשארה עובדה זו, כּי אך הגיעו הדברים לעלילת-דם נהפּך מיד אלקסיוב-נאַכלאַס לאחר, כי נעשה סניגור ליהודים והגין עליהם הגנה נמרצת.

הוא נולד ונתחנך בּמשפּחה יהודית עשירה ואינטליגנטית בּקיוב. אביו, אברהם קופּרניק, מילידי ווילנה, היה מראשוני המשכילים, למדן גדול, יודע עברית יפה וגם בּעל-חשבּון מצוין. זמן רב נשא משרה בּבּית-מכס הי“ש אשר להבּאַרון יוזיל גינצבּורג. אחרי-כן עסק בּמסחר בּעצמו והצליח. אז התישב בּקיוב. בעתּותיו הפּנויות היה כותב מאמרים ל”המליץ" ומחליף אגרות עם גדולי הסופרים העברים. בּקיוב היה מפורסם לאחד מחשובי עסקני הצבּור ונדבן גדול. בּיתו נחשב בּכל הסביבה למרכז של השכלה וצדקה.

ליאוב קופּרניק הצעיר נתחנך בּבית-הוריו חנוך עברי-אירופּי. הוא בּקר אתּ הגימנאזיה ובביתו למד תּנ"ך, עברית וגם קצת גמרא. בּמלאת לו שמונה-עשרה שנה גמר קופּרניק את חוק-למודו בּגימנאַזיה וקבּל מטבּע של זהב, אחרי-כן נכנס אל האוניברסיטה המוסקבאית בּמחלקת-המשפּטים. בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה התעניין קופּרניק בּכל עניני הצבּור העברי, גם השתּתּף בּעבודת הקהלה היהודית בּמוסקבה, שהתחילה אז אך זה להתפתּח.

קופּרניק נחשב לאחד הסטודנטים בּעלי-הכשרונות, שמנבאים להם עתידות מזהירים. הפּרופיסורים של האוניברסיטה וגם חבריו תלו בּו תקוות מרובות לימים הבּאים. בּיחוד הפליא את מכיריו בּבּקיאותו העצומה בּספרות הרוסית ובספרות העולמית בּכלל. הרצאותיו על-דבר הספרות, שהיה קורא לעתים קרובות בּחוגי-הסטודנטים, משכו אליהן תמיד קהל גדול מתוך האינטליגנציה המוסקבאית. על-ידי זה נתפרסם שמו בּמוסקבה ונתקבּל בּחבּה יתרה בבתי גדולי האריסטוקראַטים הרוסים.

בּעת ההיא נעשה קופּרניק יוצא ונכנס בּיחוד בּביתו של המשחק הדראַמאַטי הרוסי המפורסם מ. ס. שצפּקין. הוא התאהב בּבּתו היפה והמשכּלת של שצפּקין, שנתפּרסמה בּהמשך בּתור מספּרת מצוינת, ונשא אותה לו לאשה. בּאותו זמן – בּשנות הששים האחרונות – התיחסו בּחוגי יהודי אינטליגנטים ידועים בּנשתּוָנות גמורה אל השמד, וביחוד אם היתה סבּתו תלויה בּאהבה, ולא נעשה לשם בּגידה בּעם. על החוגים האלה נמנה גם אביו של קופּרניק. כשהודיע לו בּנו בּתחלה בטלגרמה בּת שלש מלים: “ווליובּילסיא, קרסטילסיא, ז’נילסיא” (התאהבתי, התנצרתי, ובאתי בבּרית-הנשואין), ואחר-כך שנה את הידיעה הזאת בּמכתב מפורט כתוב עברית, ענהו על זה: “נכון אני למחול לך על אשר עזבת את אמונת אבותנו בּשביל אהבת-אשה; אבל לעולם לא אסלח לך מה שכתבתּ מלת “יעקב” באלף בּמקום עיין”…

גם לאחר שהמיר קופּרניק את דתו נשאר יהודי נאמן ומסור לעמו. בּתור פּרקליט מצוין המליץ כמה פּעמים על היהודים ויצילם מצרה. לא היה אף משפּט אחד בּדבר פּוגרום, שלא השתּתּף בּו קופּרניק כמליץ מצד הנזוקים. בּשעת עלילת-הדם בּקוטאַאים בּשנת 1879, כשנמצאו קרוב לתּריסר יהודים בּסכּנה להשלח לעבודת-פּרך נשא קופּרניק אחד מנאומיו היותר מזהירים, אשר עשה רושם כביר מאד בּכל רוסיה והשפּיע על השופטים לנקות את הנאשמים מעוון. כששב קופּרניק מקאַווקאַז, ערכו גדולי עשירי היהודים שבּפּטרבּורג עם הדירקטור של הבּאַנק למסחר ולמלוה, אברהם זאַק בּראש, לכבודו בּאַנקֶט נהדר מאד, שהופיע אליו לבוש את התלבּושת הקאַווקאַזית, שהוגשה לו לשי מאת היהודים הגרוזינים, אשר למד עליהם זכות.

חלק גדול לקח קופּרניק בּמשפּט על-דבר הפּרעות בּקישינוב, שהראה בּו את כשרונותיו ושאָר-רוחו. נאומו, שצייר בּו, אם כי בזהירות יתרה, את מצב היהודים בּרוסיה, שמש ענין רב לעתּונות האירופּית הכּללית ולעתּונות הישראלית. בּהצלחה מוסרית גדולה השתּתּף בּשנת 1903 גם בּמשפּט על אודות הפּוגרום בּהומל. בּהומל – זה היה שנתים ימים לפני מותו – נשא קופּרניק את נאומו האחרון בּדבר הפּוגרומים, אשר המטיר בּו אש וגפרית על העתּונות האַנטישמיית הצוררת לישראל והמכשרת את הבּסיס לכל מעשי שוד ורצח הנעשים ליהודים.

את קופּרניק כּרסם תּמיד רגש עמוק של חרטה על אשר המיר את דתו, ובשנת 1905, לאחר המאַניפסט האוקטיאַבּראי, שהכריז על חופש האמונה, החליט לשוב לדת אבותיו, וכבר צעד את הצעדים הראשונים הנחוצים לדבר. אבל לא עלתה בּידו לבצע את מחשבתּו.

בּתחלת שנת 1906 חלה מחלה אנושה, אשר מת בּה.

להז’ורנאַליסטן א. ע. קויפמאַן אמר קופּרניק החולה פּעם בּשיחה: “אף רגע אחד אין אני יכול לשכּח את מוצאי העברי; לקוי אני בּמחלה, שבּאה לי בּירושה, ושעל פּי הרוב היא מוליכה ומלפפת את היהודים, המבלים את כל עתּותיהם בּישיבה לפני הגמרא”…

קופּרניק מת קודם שהשפּיקה לו השעה לשוב לאמונת-ישראל, ונקבּר בּבית-העלמין אשר לבני עם הארץ. אבל מותו עורר בּין היהודים יגון גדול, יען כּי איש לא חשב מעולם את קופּרניק לנוצרי, כי אם ליהודי נאמן, אשר לא קרע מימיו את החוטים המקשרים אותו אל העם העברי.

א

אביו, יצחק נוטוביץ, היה אחד הרבּנים המפורסמים בּרוסיה, מחבּר הספר “טיב גיטין”. הוא שמש בּרבּנות בּערים שונות כמו: קרטש, סימפרופול וטאַגאַנרוג. כשהגיע יוסף בּנו לשנות-חנוך, לא הכניסו אביו אל “החדר”, כי מלמדי-קרים לא ישרו בּעיניו, ויהי לו למורה בּעצמו. בּמלאת ליוסף חמש-עשרה שנה, שלח אותו אל בּית מדרש-הרבּנים אשר בּז’יטומיר. אבל נוטוביץ הצעיר לא עסק בּלמודים העברים בּחשק מיוחד, ולמרות רצון אביו עזב את ביּת מדרש-הרבּנים וישב לסימפרופול. שם נכנס אל הגימנאַזיה, ויגמור בּה את חוק למודיו בהצטיינות מרובּה, שזכּתהו למטבּע של זהב. אז נתקבּל אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית בּמחלקה לתּורת-המשפּטים. עוד בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה נגלו בּו כשרונות ספרותיים מצוינים מאד. את מאמריו הראשונים כתב על-דבר עניני-היהודים. הוא היה אז עוזר בּשבועון הרוסי-העברי “וויעסטניק רוסקיך ייברייעוו”, שהוציא צדרבּוים בּפּטרבּורג.

משנת 1873 עד 1874 היה נוטוביץ העורך והמו"ל של העתּון היומי “נובויה וורמיה”. שהיתה לו אז עדיין מגמה ליבראַלית. בּשנת 1876 קנה נוטוביץ את העתּון הקטן “נובוסטי”, ובמשך עת קצרה העלה אותו למדרגת עתּון פּוליטי גדול ורב-הערך, שהתרכזו מסביב לו גדולי הסופרים והעתּונאים הפרוגרסיביים.

אולם ככל שגדל פּרסומו של נוטוביץ בּין הקהל הרוסי, כן התחיל מתרחק יותר ויותר מן היהודים ומעניני-היהודים. הוא התאמץ בּכל כּחו לשמור על עתּונו לבל תחדורנה אליו נטיות-רצון ליהודים. כבת-היענה, המסתּרת את ראשה לבל תּשורנה עין, כן האמין עורך “הנובוסטי”, כי אם יעבור בּשתּיקה על עניני-היהודים, יעמוד לו הדבר להצילו מהתנפּליות העתּונאים האנטישמיים. הוא השתּדל כל-כך להסתּיר על מוצאו העברי, עד כּי במות עליו אביו, הרב הטאַגאַנרוגי, מהר לבוא אל מערכת “הרוסקי יובריי” ויבקש מאת העורך, כי לא יפרסם מספד על הנפטר, כדי שלא לתת להעתּונות הצוררת לישראל את ההזדמנות להתקלס בּ“בן-הרב”, המוציא עתּון רוסי…

העתונאי א. ע. קויפמאַן, שהזמין אותו נוטוביץ בּשנת 1884 בּתור עורך-הלילה של ה“נובוסטי”, מספּר בּזכרונותיו, כי בּכל פּעם, שהיה נוטוביץ עובר לגור בּמשכּן-קיץ, היה מזהיר אותו: “ראה נא לבל תּיהד, חלילה, את ה”נובוסטי" שלי! שים, אפוא, אל לב, כי הנך עוזר עתה לא ל“רוסקי ייבריי”!

בּשעה שמת הרומאַניסטן הרוסי-העברי ג. בּהרב (והוא כבר היה מומר בּשעת פטירתו!) מסר קויפמאן לסדר בּדפוס את הנקרולוג, שהביא הפּרקליט המושבּע פ. י. לוונסון. למחר גער בּו נוטוביץ בּנזיפה: “הרבּית יותר מדי בּשבחו של בּהרב שלך; דומה, כאלו מת טורגניוב השני!”

בּסוף שנות השבעים, כשפּרסם הנסיך י. א. אורוסוב בּ“נובוסטי” מאמרים נלהבים מאד על-דבר משפּט עלילת-הדם בּעיר לוצין, שהשתתף, בּו בּתור פּרקליט מושבּע, לא היה הדבר לרצון לנוטוביץ, ופעם אחת העיר אותו בּאירוניה קלה: “חובה מוטלת על היהודים לבחור אותך, אלכסנדור איבאַנוביץ, לרב כאות-תודה על צאתך להגן עליהם הגנה כל-כך נמרצת”…

כמובן היה ה“נובוסטי” מפרסם עובדות מחיי-היהודים, ידיעות על-דבר גירושים ופּוגרומים, על-דבר משפּטים, שהשתּתּפו בּהם יהודים, אבל תמיד בּלי שום הדגשה מיוחדת ובּלי שום הערה מצד המערכת. היו מקרים, שגדולי הסופרים הרוסים, עוזרי ה“נובוסטי” ואוהבי-ישראל, חפצו לחוות את דעתּם בּעתּון על-דבר שאלת-היהודים, ולא יכלו לבצע את חפצם, כי נוטוביץ לא הרשה להם את הדבר.

גם העובדה הבּאה לקמן מוכיחה עד כמה ירא נוטוביץ לבל תּגָלה יהדותו בּקהל:

המבקר הרוסי המפורסם בּשעתּו, שכתב משך שנים הרבּה בּ“נובוסטי” השקפות ספרותיות בּעילום שמו וו. צ’ויקא, הקדיש את אחד ממאמריו ליצירותיו הפּיוטיות של פרוג, ובּמאמרו זה לא עמד עמידה נכונה על ערך בּת-שירתו של הפּיטן הנזכר. צ’ויקאָ האמין למצוא בּשירי-פרוג עקבות של חקוי, אף חוה את דעתּו, כי המשורר מחקה בּיחוד את בּיירון ולא על-פּי תרגומים, כי אם על-פּי המקור האנגלי. המבקר הרוסי צייר לעצמו את פרוג כשהוא יושב אל שולחן-הסופרים ומתרגם לרוסית את שירי-בּיירון האנגליים, המונחים פּתוחים לפּניו. כשהעיר קויפמאַן את נוטוביץ על הטעות הגסה, שנכשל בּה צ’ויקאָ, השיב לו כדברים האלה: “תּמיד אתּה אוהב להפריז על המדה בּשעה שהנך מדבּר אדות הסופרים היהודים היקרים בּעיניך”.

ב

בּהתנכּרותו זו אל היהודים והיהדות לא הסתּפּק נוטוביץ עדיין והוא החליט להפּרד מעל עמו פּרוד גמור. מבּלי חשוב הרבּה ובלי שום מלחמה פּנימית שבּלב בּא בּיום בּוקר אחד בּבּרית אמונת-הנוצרים הוא ובני-ביתו עמו. הוא קוה, כי בּמעשהו זה טוהר כל-כך מיהדותו, עד כי לא ימָצא עוד איש, אשר יעיז להתאַנות לו בּאשר הוא יהודי. אבל לא עברה עת מועטת והוא נוכח כי תּקותו אין סופה להתקיים. ויהי להפך, כי לאחר שנודע בּקהל שהמיר את דתו, התחילה בּעתּונות האנטישמיית כּולה, עם ה“נובויה וורמיה” בּראש, לשפּוך עליו את להגם בּמדה עוד יותר מרובה. כמעט יום יום הוכיחה לו על פניו את מוצאו היהודי ופּרסמה את שמו בכנויי-חרפּה: “יאַשקע מיקווע”, “יאָשקע ז’יד”, יאָשקע משומד" וכיוצא בּכנויי-חרפּה כאלה.

הראַקציה הלכה בּרוסיה הלוך וחזק, ואתּה הלכה וגדלה האנטישמיות הציבּורית והפּוליטית. סובורין זרק על-ידי עתּונו סיסמה לרחוב: “עשות את חיי-היהודים בּרוסיה קשים לבלתּי-נשוא” וכגשם של זעף המטיר על היהודים אש וגפרית, ויום יום הציע לפני הממשלה הרוסית עצות ותּכניות כיצד להגבּיל את זכיותיהם ולהצר את צעדיהם בּכל מקצועות-החיים. ובּאותה עת היה נוטוביץ בּ“נובוסטי” שלו כאלם לא יפתּח פּיו, וכל זה רק מיראתו פּן יזכּירו לו את מוצאו היהודי, אשר התבּייש בו מאד.

אבל לכּל – תּכלה. בּאו “ימי-החופש” עם הפּוגרומים הנוראים, אשר עשו על נוטוביץ רושם מבהיל. נראה היה כאילו פּקעה נימה בּלבּו… בּיום אחד שם קץ לשתיקתו הממושכה בּשאלת-היהודים. הוא כתב מאמר נלהב, שאמר בּו, כי בּזה שמנע את עצמו בּמשך שנים הרבּה לגעת בּשאלה הארורה הזאת, כּבר רכש לו הצדקה המוסרית לבלתּי הֵחָשד בּאיזו פּניות ונטיות עצמיות, אבל עתּה לא יוכל עוד להתאפּק. שם המאמר היה: “לכו ונוָכחה!”…

אפס כי גם לאחר שכתב את המאמר הנזכר, עוד פּקפּק נוטוביץ עת ידועה אם לפרסם אותו בּדפוס. “השמר נא – כך מספּר קויפמאַן, - אמר אלי נוטוביץ, כי לא יכנס המאמר אל העתּון פּתאום. עוד צריך לעיין יפה בּדבר אם צריך אני עכשיו להפריע את דומיתי הארוכה בּשאלת-היהודים”.

אבל קרה המקרה – כך מסיים קויפמאַן – כי בּאחד הימים הקרובים לא נמצא בּשביל האתּון מאמר ראשי אחר בּדבר הענינים הפּנימיים של המדינה, והמאמר “לכו ונוכחה” נכנס אל העתּון".

מאותה שעה ואילך כמו נופּח בּנוטוביץ רוח עז והוא התחיל מטפּל לעתיּם קרובות בּעניני-היהודים בּלי שים לב אל ההתנפּליות הזעומות של הפּובּליציסטים האנטישמיים. מעט, מעט עבר נוטוביץ ממלחמת-מגן למלחמת-תּגרה והתחיל להתנפּל על העתּונות הצוררת לישראל. עשוי לבלי חת נלחם ה“נובוסטי” מלחמה קשה עם ה“נובויה וורמיה” ויגלה בּקהל אל כל כרכּוריהם המחפּירים של בעלי-העט המאצילים מרוחם על העתּונים האנטישמיים. מאמריו של נוטוביץ נכתּבו בּכל-כך הרבה מרץ ואומץ-לב, עד כי לא יכלה עוד הממשלה לשאתם ופּעמים אחדות רצופות הטילה על העתּון ענשי-כסף בּסכומים מסוימים. בּיום אחד נודע לנוטוביץ, כי יצאה פקודה לשים אותו במאסר. אבל הוא קדם את פּני הרעה, ויחד עם בּני-משפּחתו בּרח לחוץ-לארץ. מאז נעלם נוטוביץ מעל בּמת הז’ורנאַליסטיקה. בּשנות המלחמה העולמית מת בּפּאַריז בּעוני ובחוסר-כּל.

א

א. צדרבּוים, מי שהיה לפנים עורך “המליץ” ו“היודישעס פאָלקס-בּלאַט”, הצטיין בּשעתּו בּתור מכניס-אורח שמעטים כמותו, מעולם לא ישב לאכול בּלי אורחים אחדים סמוכים על שלחנו. בּיחוד קרב אליו את הסטודנטים היהודים מערי-השדה, שהרגישו את עצמם בּודדים בּמטרופּולין הרוסית ההומיה. לפני צעירים כאלה היו דלתות-בּיתו פּתוחות תּמיד לרוָחה. לכל מועד וחג היה צדרבּוים מזמין אליו כשני “מנינים” סטודנטים, וביחוד מקרב אלה, שידע על אודותם, כי בּהיותם רחוקים מבּית-אבותם אשר בּעירתם הקטנה, יש להם געגועים גדולים על סביבה יהודית-משפּחתית.

בּרוב פּאר והדר מיוחד היו חוגגים בּבית צדרבּוים את “לילות-הסדרים” של פּסח. צדרבּוים לא נמנה, אמנם, על היהודים החרדים, ואף-על-פּי-כן נערכו אצלו ה“סדרים” לכל פּרטיהם ודקדוקיהם, על-פּי המלה האחרונה של "השלחן-ערוך. בּשני הלילות האלה היו מתאספים מסביב לשלחנו מלבד עשרות הסטודנטים, בּאי-בּיתו התמידיים, גם יחידי-סגולה מן האינטליגנציה המדופּלמת היהודית, אשר תּחת השפּעת רשמי-ילדותם, שעוד לא הספיקו להתטשטש, כמהה נפשם לחדש בזכרונם את הרגעים הפּיוטיים של עברם הרחוק.

בשנות השבעים האחרונות, בשעה שֶתִּגְבּורֶת גלי האנטישמיות, שהיו קרובים לשטוף את רוסיה, חוללה בּתוך חלק גדול של הסטודנטים היהודים שואפי-טמיעה אותה המהפֶכה הפֶנימית, אשר הביאה בּסופה את הנטיות האַסימילאַציוניות לידי שמיטה גמורה, – התחילו להֵראות בּבית צדרבּוים בּלילות ה“סדרים” של פּסח פּנים חדשות: “בּעלי-תשובה”. אלה היו צעירים בּעלי השכּלה גבוהה, שעמדו עד כה הרחק מאד מן היהודים והיהדות והתרפּקו בּחבּה על אידאַלים רוסים, גם חשבו את עצמם לרוסים, אבל אחרי התפּרצותה הפּתאומית של האַנטישמיות הרגישו את עצמם מיואשים מתקותיהם, אז התחילו מפשפּשים בּמעשיהם ועושים חשבּון נפשם, ולאחר פּרוצֶס ידוע של חפּושים, מצאו להם לבּסוף ספּוק רוחני בּרעיון העברי-הלאומי.

הצעירים הללו התרכּזו אז מסביב לשבועון העברי-הרוסי “ראַזסווט”, שלאַחר תּקופה ארוכּה של תּעמולה גדולה ורחבה להתרססות, היה הראשון, שעורר את האינטליגנציה היהודית לגמור את חשבּונותיה עם שאיפות האסימילאַציה וירם בּגאון את דגל הדעה העברית-הלאומית.

בּין קבוצת הסופרים והעתּונאים מ“בּעלי-התּשובה” נמצאו אז, בּין אחרים: המשורר נ. מינסקי-ווילֶנקין; מי שהיה בּהמשך הזמן פּרופיסור בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית סֶמיון אַפאַנאַסעוויטש וונגרוב; היוריסטן וחבר לעורך היחון המפורסם “וויעסטניק יוברופּי”, לודוויג סלונימסקי (בּנו של חיים זליג סלונימסקי עורך “הצפירה”); האינז’יניר שלמה זלמן לוריא (מי שהיה אחר-כך רב-העדה בּקיוב); האינז’יניר טאַנענבּוים, שהיה אחרי-כן עורך העתּון מיסודו של המיניסטריום לחבּור-הדרכים, ואחרים. כעבור עת ידועה נלוה אל הקבוצה הזאת גם הפּייטן ש. פרוג.

כּלם אלה, שנמנו עד כה על האַסימילאַטורים הקיצונים, ועכשיו חזרו בּתּשובה, היו בּאים בּלילות-הסדרים של פּסח אל צדרבּוים ומשתּתּפים אתּו בּצֶרֶמוניות הנהוגות על-פּי הנוסח הטראַדיציוני-הפּאַטריאַרכאַלי הקדמון. אחרים מהם, שעוד לא השפּיקו לשכּוח גירסא דינקותא שלהם, היו אומרים את “ההגדה”; האחד היה שואל שאלת “מה נשתּנה” וצדרבּוים משיב לו כהלכה. בּתוך הסעודה היה צדרבּוים מתרגם קטעים ידועים של “ההגדה” ומאיר אותם הארה היסטורית. זה היה משמש למסובים חמר לשיחות מעניינות ולתּמונות-קסם מרהיבות משנים קדמוניות, מימי מלחמת היהודים בּעד גאולתם ופדות-נפשם משעבּוד-מצרים; עם זה היו מקבילים את פּרעה שמלפנים לעומת פּרעה של היום… כמובן היו כל השיחות האלה מבושמות בּבדיחות וחדודים ומתובּלות בּפלפּלא חריפתּה של ההלצה היהודית. הצעירים היו נושאים על הכּוס נאומים לכּבוד פּסח, פרוג היה ממטיר אקספּרומטים, כולם בּלשון היהודית ורֻבּם חצים שנונים שלוחים ללב המתבּוללים ושונאי-ישראל, והשומעים היו צוחקים מטוב לב, סטודנטים תּלמידי הקונסרוואַטוריה, היו מנגנים שירים לאומים בּיהודית, ויש שהיו מסיימים בּריקוד מתוך הקריאה הטראַדיציונית: “לשנה הבּאה בּירושלים!” כּך ובאופן זה היו הצעירים, שנשבּו לבין הגויים ושבו אל עדר ה', מבלים את לילות-הסדרים בּבית-צדרבּוים בּסביבה יהודית אינטימית, ושבים אחרי-כן לביתם מתוך התרוממות-רוח ומצב-נפש סָפוּג כמִיָּה וגעגועים אל היהדות הלאומית.

ב

בּשנת 1881 הביאה התּעמולה האַנטישמיית בּרוסיה ראשית פּריה: בּנגב הארץ התחוללה סופה של פּוגרומים. ושונה היה הרושם, שעשתה הסופה הזאת על צעירי-היהודים הנזכּרים למעלה, שנסחפו מלכתּחילה בּזרם הרעיון העברי-הלאומי. היותר אמיצים שבּהם בּכחם המוסרי, נעשו תּחת השפּעת הפּרעות עוד יותר חזקים ומוצקים בּהרגשתם העברית-הלאומית, והחלשים שבּיניהם נבהלו מפּני תּוקף המאורעות וידיהם רפו. הפֶּרספּקטיבה המעציבה של עתידותיהם בּאשר הם יהודים הביאה מורך בּלבּם, ופּחד נפל עליהם פּן עלולה הרעה לגעת לעצמם ולבשרם… הלאומיים מאתמול התחילו נמלטים אחד, אחד מן המחנה העברי. התנצרו אז זה אחר זה גם מינסקי, וונגרוב, סלונימסקי ואחרים מעוזרי ה“ראַזסווט” הלאומי הקיצוני. אותה מנוסה מן היהדות, וביחוד בּימי קאַטאַסטרופה לאומית כזו, הטילה בּכל חוגי היהודים סער של מרירות וכעס עצום.

בּאותו הפּסח נערכו ה“סדרים” בּביתו של צדרבּוים בּהוד של חגיגיות מיוחדת. מלבד הקרואים השכיחיים נראו בּביתו הפּעם הרבּה פּנים חדשות: סופרים, אמנים ושחקנים מפורסמים ובכללם אנשי-שם שפּסקו זה כבר מבוא בּיחוסים עם היהודים ועתּה, תּחת רושם המאורעות המעציבים, נתלהב בּהם הזיק היהודי, שהיה לוחש בּתוך האפר בּאיזו פּנה שבּלבּם, ונתעורר בּהם החֵפץ להמצא בּשני הלילות, המשמשים סמל לאומי לחירות היהודית, בּסביבה של יהודים.

הקרואים המנומרים התפּזרו כנופיות, כנופיות על פני האולם הגדול והזרוע אור-יקרות וישוחחו יחד בּהרחבת-הדעת מתּוך צפִּיָה לבעל-הבּית, לצדרבּוים, שהלך אל בּית-הכּנסת לתּפלת-המעריב. כעבור שעה קלה נכנס צדרבּוים, והאורחים הוזמנו לבוא אל חדר-המאכל הסמוך ולשבת לפני השלחן הערוך.

הקרואים ישבו איש, איש על המקום, אשר הראה לו, וצדרבּוים הזקן קם והתחיל מקדש על היין.

פּתאום נפּתּחה הדלת ואל החדר נכנסו יחד שלשת המומרים מינסקי, וונגרוב וסלוני מסקי.

כניסתם הפּתאומית של שלשת האורחים הלא-קרואים הָאלה עשתה על כל המסוביּם רושם קשה מאד. צדרבּוים נשאר עומד כמבולבּל על מקומו מבּלתּי יכולת לגמור את ה“קדוש”… כולם נבוכו. אל הבּקור המחוצף הזה לא חכּה איש. רק האחד מתּוך היושבים אל השלחן לא נבוך. זה היה המשורר שמעון שמואל פרוג. הוא קם כרגע ממקומו ויקרא בּקול:

• פּתחו את הדלת ואמרו: “שפוך חמתך!”…

ובאותו מעמד הפליט פּיו את האקספּרומט הזה:

"אויף די גוים גיס אויס דיין צאָרן,

זיי ווילן דיך ניט וויסן;

אונז דם-שונאים געוואָרן,

און קומען צו אונז געניסן…

אויפפרעסן ווילן זיי יעקב’ן, פאַרוויסטן זיין היים

פאַרפוילטע בַלעטלאַך זיינען עס פון יידישן בּוים;

תרדוף בּאף ותשמידם!"…¹

כל הקהל כאיש אחד נענה למשורר בּמחיאות-כּפּים סוערות, ומעברים נשאו קריאות: “הידד!” שלשת “האורחים” עמדו תּיכּף על רמיזה זו, שרמזו להם, ומבלּי דבּר דבר מהרו ויתחמקו מן האולם.

השמועה על-דבר המאורע הזה עשתה לה בּשעתּה כנפיים בּכל המטרופּולין. נדבּרו בּו גם בּחוגי בּני עם הארץ ולליצנים שמש חמר להרבּה בּדיחות ומהתלות על מפּלת שלשת המשומדים הנזכרים…